פסק דין 1. בפני תביעה לפיצויים על פי פקודת הנזיקין. התובע יליד 1955, נפגע ביום 20.3.00, בתאונת עבודה (להלן - "יום התאונה") כמשמעותה בדין. הנתבע מס' 1 (להלן - גם כן "הנתבע"), עסק במתן שירותי מכונאות ותיקוני כלי רכב לגורמים שונים. הנתבעת 2 חברת ביטוח הרשומה כדין בישראל ולעניין התובענה שבפני היא הייתה המבטחת של הנתבע מס' 1. התובע מכונאי רכב במקצועו, החל לעובד אצל הנתבע 1 בשנת 1978. ביום התאונה נתבקש לפרק ולהרכיב כרית אוויר לאוטובוס מסוג "דאף", (שיקרא להלן:- "האוטובוס"). הצדדים חלוקים ביניהם הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק. 2. נסיבות התאונה: ביום התאונה נתבקש התובע להחליף כרית אוויר, שמהווה חלק ממערכת המתלים והקפיצים, באוטובוס. האוטובוס שייך למועצה אזורית גולן. ביום התאונה הגיע האוטובוס למוסך הנתבע עקב בריחת אוויר. הטיפול באוטובוס הוטל על התובע. האחרון הרים את האוטובוס על מגבהה, בדק ומצא נזילת אוויר חזקה, כדבריו בעמ' 4 ואילך, בכרית האוויר השמאלית הקדמית. התובע דווח על כך למנהל המחלקה ופנה למחסן ע"מ לבדוק אם נמצאת שם כרית אוויר מסוג מתאים. התובע חזר מהמחסן עם כרית אוויר ועמוד בטחון, תמך את השלדה בעמוד והוריד את האוטובוס, פירק והוציא את הכרית על ידי שחרור 4 הברגים העליונים וניתוק צינור האוויר. בשלב ההרכבה היה על התובע להעביר חלק מהכרית הישנה לזו החדשה, למקד את הכרית במרכז באופן שהבסיס התחתון של הכרית יכנס לתוך מגרעת שבשלדה. התובע נטל את הכרית, הכניס אותה למקומה, חיבר 3 אומים ובשלב זה היה עליו למקד את הכרית ולהביא להכנסתה לתוך השקע המיועד לה, לשם הצבתה במקום ובצורה מסוימת ומתאימה. עת התובע הכניס את הכרית לתוך השקע המיועד לה, נפגעו אצבעותיו וכף ידו. התובע אחז בידו הפגועה ויצא מתחת לאוטובוס, הביט ומצא כי נהג האוטובוס יושב לו בכסא הנהג. התובע "הבין", לדבריו שהנהג התניע את המנוע וגרם לאירוע התאונה. התנעת המנוע הביאה לזרימת האוויר לכרית לאחר חיבורה לצינור האוויר, עקב זאת הבסיס התחתון של הכרית מחץ את אצבעות וכף יד התובע. התובע הועבר לבית חולים צפת, שם אושפז למשך 4 ימים. הנתבע חתם על המסמך המתאים, ת/1, על פיו העניקה קופ"ח, לתובע את הטיפול הרפואי הדרוש. 3. טענות הנתבעים: הנתבעים סבורים כי אין אמת בגרסת התובע ולמה: א. התובע לא הזכיר קיומו של הנהג בשלב ההתחלתי והמתקדם של בירור עובדות אירוע התאונה. ב. גם בחקירת התובע על ידי חוקר וגם בכתב התביעה לא נאמר דבר וחצי דבר בהקשר לזרימת אוויר בצינור לחץ האוויר. ג. גרסת התובע לא הייתה עקבית ובמהלך הזמן התפתחה והשתפרה, לגישת הנתבעים. תחילה לא נאמר דבר ביחס לזרימת האוויר ורק בחקירה מיום 6.8.01 טען התובע להתנעת המנוע ע"י הנהג וזרימת האוויר, עקב זאת לכרית. ד. המדובר בעדות יחידה של בעל דין, לכן מחובת בית המשפט לנהוג כמתחייב מהוראת סעיף 54א לפקודת הראיות. ה. הטענה שהאוויר זרם לכרית עקב התנעת מנוע האוטובוס היא טענה חסרת הגיון ובלתי מתקבלת על הדעת. למסקנה הנ"ל הגיע בא כוח הנתבעים על סמך מסכת הראיות - ראה עמ' 5 - חלק עליון של סיכומיו. ו. הנתבעים בסופו של דבר אומרים כי התאונה ארעה באחת משתי אפשריות: הראשונה על ידי זרימת האוויר מהתנעת האוטובוס והשנייה עקב זרימת האוויר מגורם חיצוני. הנתבעים בדעה כי האוויר זרם לכרית מהגורם החיצוני ולא עקב התנעת המנוע של האוטובוס. מסקנה זו מבססים על דברי עלי רביד - מנהל המוסך והעד מטעמם והעובדה כי צינור מעין זה משמש את עובדי המוסך - ראה סכומי הנתבעים, שם בעמ' 6. ז. הנתבעת טוענת כי היא לא הייתה חייבת להביא את הנהג כעד מטעמה, אין לה שליטה עליו, הוא אינו מטעמה וכי כאשר נודעה לה חשיבות עדותו, כעבור שנה וחצי מיום האירוע, ניסתה היא לאתרו באמצעות חוקר, אך לא עלה בידה לגבות עדותו מחמת מחלתו הממאירה. התובע לא הביא את הנהג כעד מטעמו, על כן יש להחיל את ההנחה הידועה והמקובלת כנגד אותו צד שנמנע מלהביא עד. ההימנעות מלהזמין העד - בענייננו הנהג, היא תוצאה של ידיעת אותו צד, שעדות עד זה, לא תהיה נוחה לו. הלכה שיש להחילה כנגד התובע ולחובתו, לגישת הנתבעת. 4. דיון ומסקנות: אין מחלוקת שהתובע נפגע עת עבד אצל הנתבע מס' 1 ועסק בהתקנת כרית האוויר באוטובוס. לי נראה כי יש להטיל את האחריות לתאונה על הנתבע גם אם האוויר זרם מהמנוע של האוטובוס וגם אם זרימת האוויר היתה מגורם חיצוני, ולמה? התובע נתבקש ע"י מנהל המחלקה, לבדוק את בריחת האוויר באוטובוס, לכן יש להניח כי האוטובוס הוסע והובא עד לעמדה המתאימה וכי נסיעתו נעשתה על ידי הנהג. התובע הרים את האוטובוס על מגבהה, ההרמה בוצעה לאחר שארבעת עמודי המגבה הותאמו, לכן ניתן לשער כי הנהג נותר בתוך האוטובוס. אמנם בנקודות הנ"ל לא הובאו ראיות והעדים לא נחקרו על ידי הצדדים, למרות זאת ניתן לבסס את הקביעה הנ"ל על יסוד ההיגיון הסביר וההנחה הקובעת כי לשם העלאת האוטובוס על מגבה, יש להסיעו לשם, המכונאי ממקד את זרועות או עמודי המגבה לשלדת האוטובוס ואח"כ הוא מתחיל להרימו. לא שמעתי כל טענה מטעם ההגנה ובעיקר מטעם מנהל המוסך מר רביד, שקיים איסור להכנסת הרכב על ידי הנהגים משום שחובה זו מוטלת על המכונאים ועליהם בלבד. מה גם אין זה הגיוני ומתקבל על הדעת שהמכונאי ינהג באוטובוס, עד למגבה, ינסה להתאימו לעמודי המגבה וירימו כל עוד הוא יושב בו, לכן קיימת סבירות גבוה מאוד שהנהג הוא זה שנהג באוטובוס והביאו עד לעמדת התובע, נשאר בו עד שהותאמו עמודי המגבה לאוטובוס והרימוהו, בשלב זה, יכולת הנהג לצאת מהאוטובוס מצומצמת ביותר אם לא בלתי אפשרית. מה גם שהתובע העיד כי לאחר שנפגע, יצא מתחת לאוטובוס, ראה את הנהג בתוכו ומכך הוא הסיק ועל פי לשונו הוא "הבין", כי הנהג התניע את המנוע, מכך, ברי הוא שהנהג היה בתוך האוטובוס. במצב הנ"ל לית מאן דפליג שעדות הנהג הייתה חשובה ביותר וכי אם גרסת צד הייתה נתמכת בעדותו, נראה לי כי הייתה זו חובתו להביאו כעד מטעמו, והימנעות אותו צד מהבאתו תיזקף לחובתו. על כן מי היה אמור להביא את הנהג מטעמו? עדות התובע מעלה טרוניה כנגד הנהג ומטילה עליו את האחריות לאירוע התאונה ע"י התנעת המנוע, לכן קיים סיכוי סביר שהוא יכחיש את הטענות המוטחות כלפיו, הכחשה שיש בה כדי לסתור את עדות התובע ולתמוך בגרסת הנתבע שהתובע גרם לזרימת האוויר לכרית מגורם חיצוני ולא מהמנוע של האוטובוס. במצב דברים זה היה מקום לזקוף אי הבאת הנהג לחובת הנתבע. זאת ועוד הנתבע ידע על חשיבות גרסת הנהג כשנה וחצי לאחר האירוע. על פי גרסתו, לכן הוא ניסה לאתר את הנהג ולגבות את עדותו. החוקר נמנע מלפרט מה היו ניסיונותיו ומדוע נבצר ממנו לגבות את העדות, חרף מחלתו הקשה של הנהג. העובדה כי הנהג לא הוזמן כעד למרות ניסיונות הנתבע לגבות את עדותו, יש בהם כדי לתמוך במסקנה, שככל הנראה, הנהג לא הובא להעיד משום שהנתבע ידע שאין בעדות עד זה כדי לתמוך בגרסתו. לא שמעתי מהחוקר כי הוא ביקש להיפגש עם הנהג על מנת לשוחח איתו ונדחה . החוקר ידע את שמו של הנהג, שסובל ממחלת כבד, גם אם הנהג שהה בביתו והחוקר חפץ בחקירתו הוא היה מוצא את הדרך לכך - ראה עדותו בעמ' 47. לא זו אף זו, הנתבע לא הזמין מטעמו את הממונה על המחלקה בה הועסק התובע, מר קסלסי ראובן. האחרון היה הראשון שניגש לתובע אחרי התאונה, הושיט לו עזרה והעבירו לטיפול רפואי בבית חולים. עד זה היה יכול למסור פרטים יותר ממר רביד, הוא היה קרוב יותר לתובע ולאוטובוס. כשעד זה ניגש אל התובע יכל לדעת ולראות אם הנהג היה באוטובוס או מחוצה לו. הוא היה יכול לדעת אם היה מונח שם צינור לחץ אוויר חיצוני של המוסך ומה השימוש שנעשה בו והאם הוא היה מחובר לכרית האויר? היה בפרטים הנ"ל כדי לשפוך אור על נסיבות התאונה ומשעד זה לא הובא, אין כל אפשרות לזקוף זאת לחובת התובע. נהפוך הוא, יש לזקוף את ההימנעות מהבאתו של מר קסלסי ראובן, לחובת הנתבע ולחובתו בלבד. הימנעות שיש לפרשה כפי שנקבע בפסיקה העניפה ובין השאר ע"א 795/99 פ"ד נ"ד (3) 107, ע"א 2275/90 פ"ד מ"ז (2) 605 וע"א 455/88 פ"ד מ"ה (5) 655. 5. ההכרעה בשאלת האחריות: לדעתי בשני המצבים הבאים והנטענים על ידי הנתבע, האחריות מוטלת על האחרון. הן זה שבו התובע נפגע מחיבור הכרית לצינור אוויר חיצוני והן זה שבו פעולת הכרית הייתה פועל יוצא של התנעת מנוע האוטובוס. בשני אלה ניתן להסיק ולקבוע שהאחריות לתאונה מוטלת על הנתבע, אם כי בכל אחת מהאופציות הנ"ל, הרשלנות התורמת שיש לזקוף לחובת התובע, תהיה שונה במידה מסוימת, ולמה? אם אכן נהגו כשיטה, להשתמש בצינור לחץ אוויר חיצוני כדי לייצב את הכרית, הרי התברר כי שיטה זו לא רק אינה יעילה, היא אף מסוכנת והר-איה פגיעת התובע - ראה סע' 26 לסיכומי הנתבעים. כאמור אם נהגו בשיטה הנ"ל, היה על הנתבע למנוע שיטה זו ולנקוט בצעדים הדרושים לשם סילוק הסיכונים הנובעים ממנה. לא שמעתי כי הנתבע הנחה את עובדיו על פי הוראות בטיחות בסוגיה זו, שיש בהן כדי לצמצם ולהפחית את הסיכונים הנובעים משיטה זו עד למינימום. אם הנתבע ידע שקיימת "שיטת עבודה" כהגדרת מר רביד מנהל המוסך, ולמרות שלא שמענו ממנו אם המדובר בשיטה טובה ובטוחה או ההיפך,מחובתו לבחון את יתרונותיה של השיטה ואת חסרונותיה, ולנקוט בצעדים הדרושים לשם הבטחת שלום גופם של העובדים. איננו יודעים מה דעתו של מר רביד, מנהל המוסך, ביחס לשיטה הנ"ל, ובהיותה מסוכנת, לגישתי, היה עליו למנוע המשך קיומה, אך משלא עשה דבר, הרי שיש במחדל מעין זה כדי להטיל על הנתבע את האחריות. אם הנתבע סבר שהשיטה טובה ובטוחה, התאונה סתרה סברה זו והוכיחה בעליל כי היא לא אמינה ומסוכנת. כשלעצמי, אני בדעה כי הנהג נותר לשבת באוטובוס, כדי לאפשר לתובע לייצב את עמודי המגבה, הרים את האוטובוס על מגבה ובשלב זה נאלץ הנהג להישאר בתוכו, יתכן שבשלב מסוים הוא התניע את המנוע ואז אירעה התאונה. התובע העיד בנקודה זו, עדותו לא נסתרה על ידי עדות ישירה מטעם הנתבע וכי כל אשר מנסה הנתבע לעשות, הוא לעורר ספק בלב בית המשפט, ספק המבוסס בעיקרו על השערות והנחות. עיינתי בסיכומי הנתבע ולא שוכנעתי כי הוא צודק בגישתו הגורסת כי גם אם האוויר זרם לכרית ממקור חיצוני וגם אם הוא זרם מהתנעת מנוע האוטובוס, התוצאה חד היא, דחיית התביעה, כי בשני המצבים אין ליחס לנתבע כל אחריות, לשיטתו. אם אכן גישת הנתבע הנ"ל נכונה היא - ראה סעיף 55 לסיכומיו, הרי יש לשאול: מדוע טרח הנתבע וחקר עדי התביעה, הביא עדים מטעמו והשקיע רבות בניהול התיק? גישתו הנ"ל אפשרה לו לדלג על השלב של שמיעת הראיות ולהגיע מייד לסיכומים, כי הרי, לתפיסתו, בין אם קרתה התאונה כך ובין אם קרתה אחרת התוצאה בשתי האופציות חד היא: דחיית התובענה. דעתי שונה מדעת הנתבע ואינה כדעתו. עפ"י הראיות שהונחו בפני אני סבור כי התאונה אירעה עקב זרימת אוויר לכרית כתוצאה מהתנעת מנוע האוטובוס. על פעולה זו לא הייתה לתובע כל שליטה ויש להניח כי הפתיעה אותו עת ניסה לייצב את הכרית במקומה. אין ספק שהתובע מסר וספר לאדם שהושיט לו עזרה והעבירו לבית החולים מייד אחרי פגיעתו, את נסיבות התאונה. בשלב זה נפגע מוסר את הדברים כהוויתם מבלי שיתכנן את צעדיו תוך שהוא נותן את הדעת על ההליכים המשפטיים העתידים. בשלב זה כל מעייניו של הנפגע נתונים, אך ורק לטיפול הרפואי. במקרה שלנו מנהל המחלקה בה הועסק התובע, מר קסלסי ראובן, היה הראשון שהושיט לתובע את העזרה והעבירו לבית החולים. עד זה לא הובא מטעם הנתבע, חרף היותו עד ראיה לאירוע או לחלק ממנו. לעד זה היו מרב הנתונים על עבודת התובע ונסיבות התאונה. מה גם, שהיה ביכולת עד זה כדי לשפוך אור על העובדה באם הנהג היה בתוך או בסמוך לאוטובוס או במקום אחר. הימנעות מהבאתו מחייבת את המסקנה כי עדותו אינה נוחה לנתבע ניתן לומר כי הוא הדין ביחס לנהג. אך, לאור הספק בנקודה זו ומשום שניתן להגיע לאותה מסקנה ביחס ל אי הבאתו כעד, הן כלפי התובע והן כלפי הנתבע, אני מחליט להמנע מהסקת כל מסקנה מהעובדה כי הנהג לא הובא מטעם איש מהם. לו הנתבע היה מוודא קיום הוראות הבטיחות ומונע מהנהג להמשיך ולשהות בתוך האוטובוס, התאונה לא הייתה מתרחשת ובוודאי שהייתה נמנעת. הנתבע לא העביר הוראות בטיחות ביחס להרכבת כרית אוויר, ההדרכות התייחסו לנושאים אחרים שהיוו הדרכות כלליות לכל העובדים. התובע הרכיב כריות אוויר בעבר, אך אלו היו לכלי רכב שונים. לטענתו, זו לו ההזדמנות הראשונה שבה הרכיב כרית אוויר לאוטובוס מסוג דאף. טענה שלא נסתרה. התובע עבד לבדו ללא סיוע של עובד נוסף, אם כי לעובדה זו יש ליחס משקל מינימאלי בלבד. מכל האמור לעיל אני קובע כי האחריות לאירוע התאונה מוטלת על הנתבע כמעבידו של התובע וכי הנתבעת 2 אחראית כלפיו כמבטחת, אחריות הנובעת מפוליסת הביטוח. האם יש ליחס לתובע רשלנות תורמת? הואיל ואני בדעה כי הנהג ישב בתוך האוטובוס והתניעו, עקב זאת זרם האוויר לכרית ואז נפגע התובע, והואיל ונראה לי כי הנהג הסיע את האוטובוס עד לעמדת התובע, לכן היה על האחרון להבין כי השארת הנהג בתוך האוטובוס, עלולה לסכן את בריאותו וגופו ומשלא עשה דבר בעניין זה, יש לזקוף לחובתו רשלנות תורמת הולמת את הנסיבות, רשלנות בשיעור 15%, הנראית לי סבירה. 6. הנכות הרפואית: דר' רינות קבע בחוות הדעת כי לתובע נותרה נכות רפואית בשיעור 10%, אך עקב הרגישות הרבה וההגבלה בתנועות, קיימת הפרעה ניכרת בתפקוד האצבע הקטועה ובתפקוד היד כמכלול, ובמיוחד בעבודתו כמכונאי, עבודה הדורשת אחיזה ולפיתה של כלים, החליט לעשות שימוש בתקנה 15 ועל יסוד כל אלה, קבע המומחה כי הנכות התפקודית עומדת על 15%. הנתבע לא הגיש חוות דעת, חרף בדיקת התובע על ידי מומחה מטעמו ואף וויתרו על חקירת דר' רינות, לכן יש לקבוע כי הנתבעים לא חולקים על ממצאי דר' רינות וכי קביעתו מחייבת. 7. נזקי התובע: השתכרות התובע הרבע שנתית הייתה 25,894 ₪, לכן השתכרות התובע החודשית הייתה על סך 8631 ₪. יש לציין כי השתכרות התובע ( ברוטו ), על פי נ/1 בארבעת החודשים עובר לתאונה הסתכמה בסך של 35412 ₪, כך שהשתכרותו החודשית מסתכמת בסך של 8853 ₪, על פי תלושי השכר הנ"ל. אדגיש כי חישובי הנזק שעל פיהם יקבעו הפיצויים המגיעים לתובע יתבססו על השכר הרבע שנתי שנקבע על ידי המל"ל. שיערוך השכר של 8,631 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה בלבד מיום התאונה ועד היום, יביא לתוצאה כי השכר יעמוד על סך של 9269 ₪. 8. הנזק בעבר: א. הפסד מלא בעבר: בתקופת אי הכושר מיום 20.3.00 ועד ליום 30.9.00, קרי, 6 חודשים יגיע לתובע הסכום הבא: 6 חודשים כפול 9,269 ₪ = 55,614 ₪. ב. הפסד חלקי בעבר: התובע חזר לעבודתו בחודש אוק' 2000, מאז הוא עובד ומשתכר בשכר גבוה יותר ממה שהשתכר עובר לתאונה ואין לו הפסדים כלשהם. יש לציין כי השתכרותו של התובע עלתה והשתפרה, דבר המעיד כי בפועל לא נגרמו לו הפסדים בעבר בתקופה שמעבר לתקופת אי הכושר. באב הנזק הנ"ל צודקים הנתבעים ודעתי כדעתם. הפסד שכר בעבר, הוא נזק מיוחד שעל התובע להוכיחו. בענייננו לא הוכיח התובע נזק מיוחד מעבר לנזק שנגרם בתקופת אי הכושר המלא, לכן אין לפסוק לו כל פיצוי בגין התקופה שמעבר לתקופת אי הכושר המלא. התובע אמנם טען כי הוא הפסיד את הפרמיה ומענק ההתמדה, שהמעביד משלם עבור ההתייצבות לעבודה, הואיל ותכיפות היעדרותו מהעבודה עלתה לאחר התאונה. בחנתי את הטענה הנ"ל ולא שוכנעתי כי יש בה ממש, מה גם, שלטענה מעין זו לא הונחה כל תשתית עובדתית. התובע לא הוכיח את ימי ההיעדרות שהיו לו, מה הפרמיה והמענק שהמעביד משלם עבורה, ושלהחזרתם הוא זכאי, לכן ובגין כך, דין הטענה הנ"ל להידחות. ג. הפסד שכר לעתיד: הנתבעים סבורים כי אין לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה, על פי החישוב האקטוארי, אלא על פי השיטה הגלובלית, הואיל ואין כל חשש שהתובע יפוטר מעבודתו, השתכרותו מאז התאונה עלתה. חלפו כבר כשלוש שנים ומעמדו של התובע יציב ביותר. הוא עובד מאז 1978 ומשמש כיו"ר ועד העובדים. מה גם שהמדובר בעובד שניסיונו רב ביותר, מוכשר ומעמדו מיוחד, לכן יוכל למצוא עבודה אחרת ללא כל קושי, מבלי ששכרו יפגע. בימי דוחק ובמצב כלכלי קשה, אנו עדים לחששם הממשי של עובדים בריאים וחרוצים מפיטורין, לכן קל וחומר כשמדובר בעובד לא צעיר, נכה ומוגבל. הנתבעים טענו כי כל אדם חשוף לפיטורין ללא כל קשר לפציעתו. טענה זו אינה מקובלת עלי. ניסיון החיים מלמד כי אין זה בלתי נמנע שמעביד שעובדו נפגע וכתוצאה מפגיעה זו, גם תיפקודו נפגע והוגבל, ימשיך ויתמיד בהעסקתו עד לסיום תביעתו וגמר ההליכים המשפטיים, וכי לאחר מכן יזדרז וימהר המעביד לסלקו מעבודתו, בתום ההליכים המשפטיים ויחליפו בעובד צעיר ובריא. הנתבעים סבורים כי אין זה המקרה המצדיק פסיקת פיצוי באב נזק זה על פי השיטה האקטוארית, וכי יש להעמיד את הפיצוי על פי השיטה הגלובלית על 50% מהחישוב האקטוארי - ראה סעיף 74 לסיכומי הנתבעים. אין אני יכול ללכת בדרך המוצעת על ידי הנתבעים, כי ובוודאי שאין זה ראוי ואין זה רצוי שבמו ידיו של בית המשפט יביא לשומת הנזק בצורות שונות. דרך אחת - האקטוארית - תביא לתוצאה שונה באופן קיצוני מזו שתתקבל על פי השיטה הגלובלית. על בית המשפט לנהוג בדרך שתאזן בין כל השיקולים ובדרך זו להביא לשומת הנזק הממשי והאמתי של הניזוק. רק בגין אותו נזק, יש לפסוק לניזוק פיצויים, וכי אם ייווצר הפרש והבדל, זה חייב להיות, זניח ולא משמעותי, או הפרש שמבוסס על פי נימוקים משכנעים, הגיוניים ומשתתים על חומר הראיות. לכן ועל יסוד האמור לעיל אני קובע כי נזקו של התובע באב הנזק הנ"ל, הוא כדלקמן: 9,269 ₪ כפול 15 % כפול מקדם ההיוון 156.0210 = 216,923 ₪. 9. כאב וסבל : באב הנזק הנ"ל אני קובע כי הפיצוי ההולם את מהות הפגיעה - הקטיעה, שני הניתוחים, תקופת ההחלמה , ימי האשפוז ותקופת אי הכושר - הוא פסיקת הסך של 50,000 ₪. 10. עזרת צד ג' והוצאות בעבר : יש להניח כי בתקופת האשפוז ובסמוך אליה ובחלק מתקופת אי הכושר נזקק התובע לעזרת הזולת ונגרמו לו הוצאות בגין כך. נזק זה במהותו נזק מיוחד. חרף זאת, רשאי בית המשפט לשום נזק זה, על דרך האומדנה. בית המשפט רשאי לנהוג כאמור לעיל משום שרבים המקרים בהם נפגע בד"כ אינו מודע לצורך באיסוף ראיות וקבלות מתוך מגמה להכין את עצמו לקראת המשפט הקרב ובא. אשר על כן, ועל יסוד האמור לעיל אני פוסק לתובע פיצוי באב הנזק הנ"ל בסך של 10,000 ₪. אעיר כי לגבי הפסדים עתידיים באב הנזק הנ"ל החלטתי שלא לפסוק כל סכום. 11. סוף דבר: אני פוסק לתובע את הסכומים הבאים : 55,614 ₪ הפסד שכר מלא בעבר - בתקופת אי הכושר 1. 216,923 ₪ הפסד שכר או כושר השתכרות לעתיד 2. 50,000 ₪ כאב וסבל 3. 10,000 ₪ עזרת צד ג' והוצאות לעתיד 4. 332,537 ₪ סה"כ מהסכום הנ"ל יש להפחית רשלנות תורמת בשיעור 15% בסך של 49,880 ₪, כך שהיתרה תעמוד על הסך של: 282,656 ₪. מהסך הנ"ל של 282,656 ₪ יש להפחית את תשלומי המל"ל ואת היתרה יש לשלם לתובע תוך 30 יום, שאם לא כן, סכום זה ישא הפרשים כחוק החל מהיום. כמו כן, ישלמו הנתבעים לתובע אותו חלק של אגרת בית המשפט, ששולם על ידו בצירוף הפרשים כחוק מיום התשלום ועד ליום הפירעון. עוד ישלמו הנתבעים לתובע שכ"ט עו"ד, לרבות הוצאות משפט, בשיעור 20% ומע"מ כחוק, נכון להיום. הנתבעים יחזירו לתובע את חלק אגרת בית המשפט כאמור לעיל והוצאות המומחה כעולה מהמסמך ת/12, בצירוף הפרשים כחוק מיום התשלום ועד ליום הפירעון. יתרת אגרה תחול על הנתבעים. תאונת עבודה