פסק דין העובדות 1. 1. התובע, יליד 21/12/70, נטל חלק באירועי יום הסטודנט, שהתקיימו ב- 15/05/96 באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע (להלן: "האירועים"). באותה עת היה התובע סטודנט שנה ראשונה, במסלול לתואר ראשון במחלקה להנדסת תעשיה וניהול (נספח "ב" לתצהיר התובע). במסגרת האירועים, השתמש התובע במתקן המכונה "השור הזועם" (להלן: "המתקן"). כתוצאה מהשימוש במתקן, נפגע התובע בראשו ופגיעה זו היא העומדת במוקד התביעה הנדונה (להלן: "הפגיעה"). טענות הצדדים 2. 2. לטענת התובע, בעטיה של הפגיעה, השתנו אורחות חייו מן הקצה אל הקצה ותוכניותיו באשר לעתידו ירדו לטמיון. בהתאם לכך, טוען התובע כי הוא זכאי לפיצוי כספי בגין ראשי נזק שונים. לשיטתו של תובע, כל הנתבעים ביחד ולחוד נושאים באחריות לנזקיו; נתבעת 1, מכוח היותה מארגנת המתחם בו הוצב המתקן. נתבעת 2, מכוח היותה היוזמת והמארגנת של כלל האירועים, שבמסגרתם הוצב המתקן. נתבעת 3, מכוח היותה נותנת החסות למתחם שבו הוצב המתקן. נתבעת 4, מכוח היותה הבעלים של המתקן, ונתבע 5 מכוח היותו המפעיל בפועל ובעל השליטה במתקן במועד האירוע. 3. 3. נתבעים 1- 3 יוצגו בנפרד מנתבעים 4- 5, אולם נקטו בקו הגנה אחיד למדי. לפיכך, אביא את טענותיהם במשותף, אלא אם יתבקש אחרת. לטענת הנתבעים, דין התביעה להידחות בשל העדר אחריות מצידם. לשיטתם, מדובר באחד מאותם מצבים, שאין בהם כדי להקים אחריות משפטית למאן דהוא זולת התובע עצמו. זאת בין משום שמדובר בסיכון רגיל, בין משום שמדובר בסיכון מרצון ובין משום שלתובע קיים אשם תורם מוחלט. לחלופין, טוענים הנתבעים כי גם אם קיימת להם אחריות כלשהי, הרי שהיא חסרת משמעות, או בעלת משמעות כספית זניחה לנוכח פגיעתו הקלה של התובע. גדר המחלוקת 4. 4. אין מחלוקת, כי התובע נפגע כתוצאה מהשימוש במתקן. גדר המחלוקת הוא בשאלה מה טיבה של הפגיעה, במובן הנזק שנגרם לתובע, ובשאלת האחריות של מי מהנתבעים לפגיעה זו. בהתאם לכך, יש לבצע בחינה דו- שלבית. בשלב הראשון, יש לדון בסוגיית האחריות ובמסגרתה להכריע האם קיימת אחריות של מי מהנתבעים לפגיעתו של התובע. בהנחה שהמסקנה תהיה חיובית - במובן קיומה של אחריות למי מבין הנתבעים - יש לדון בסוגיית הנזק ובמסגרתה לכמת את הנזקים להם טוען התובע. נטל הראיה 5. 5. התובע, טוען כי לנתבעים קיימת אחריות נזיקית כלפיו מכוחן של שתי עילות המעוגנות בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"). האחת היא עילת הרשלנות והשניה היא העילה של היפר חובה חקוקה. באשר לעילת הרשלנות, מעלה התובע טענה מקדמית, לפיה הנטל להוכיח שלא הייתה התרשלות מונח על כתפי הנתבעים, מכוחם החלופי או המצטבר של סעיפים 38 ו- 41 לפקודה. 6. 6. לטענת התובע, מהווה המתקן "דבר מסוכן" כמשמעותו בסעיף 38 לפקודה, ומכאן שנטל הראיה באשר להתרשלות הנטענת חל בהיפוך. את טענתו מבקש התובע לתמוך בחוות דעתם של מומחי הבטיחות שהוגשו מטעמו, ובהלכות שנקבעו בפסיקה לגבי תחולתו של סעיף 38 לפקודה (ע"פ 81,74/62 פישמן ואח' נ' היועמ"ש, פ"ד יז 1428; ע"א 285/73 לגיל טרמפולין וציוד ספורט נ' נחמיאס, פ"ד כט(1) 63). הנתבעים טוענים מנגד, כי אין מדובר ב"דבר מסוכן" כמשמעותו בפקודה, או לחילופין לא הרים התובע את הנטל להראות כי אכן מדובר ב"דבר מסוכן". זאת בין משום שאין לראות בעורכי חוות הדעת שהוגשו ע"י התובע מומחים למתקן ובטיחותו, ובין משום שבדיקותיהם לא נערכו על אותו מתקן אלא על מתקן דומה לו. 7. 7. ההלכה המנחה לגבי היותו של "דבר" בגדר "דבר מסוכן", נקבעה בע"א 74/62 הנ"ל. הלכה זו נקבעה בהקשר של סעיף 51 לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, אך כוחה יפה גם היום. באותו עניין נקבע כדלקמן: "בדרך סיכום יש לומר, שאם מחמת תכונותיו המיוחדות של החפץ, כרוך סיכון גדול בשימוש ובטיפול בו למטרה הרגילה שלשמה נועד, כך שענין זה מחייב נקיטת מידה גדולה של זהירות, אזי יהיה מקום לראותו בגדר דברים שהם מסוכנים "מטבעם"" (עמ' 1506 ו- ז). 8. 8. מבלי להיזקק לחוות דעתם, השנויה במחלוקת, של מומחי הבטיחות מטעם התובע, סבורני כי המתקן בו עסקינן עונה על ההגדרה הנזכרת ומכאן שיש לראות בו "דבר מסוכן". אין מחלוקת, כי המתקן הינו בבחינת מתקן שעשועים עשוי חומר קשיח דמוי שור (נ/9), שעל ייעודו עמד נתבע 5, מפעיל המתקן, בחקירתו הנגדית: "המתקן הוא סימולטור של תחרות רודאו. מי שעולה על המתקן אמור להחזיק כמה שיותר זמן מעמד. בדר"כ זה ממוצע של חצי דקה עד 40 שניות. היה מישהו שהחזיק 2 דקות. אף פעם לא היה על המיתקן אדם יותר מ-3 דקות" (עמ' 66). 9. 9. על מהותו של המתקן ניתן ללמוד גם מפרוספקט הפרסום של חברת אריאל ועדיאל, המצויה בבעלותו של נתבע 5 (נ/3), הנוקט תחת הכותרת "השור הזועם" בזו הלשון: "לכאורה, עלית על עוד מתקן הדמייה . . . ואז, ברגע אחד אתה רוכב על חיית פרא חסרת מעצורים שכל רצונה הוא להטיס אותך למזרן, בעוד אתה שואל את עצמך: "איך לעזאזל הגעתי לפה?"". 10. 10. מהמקובץ עולה, כי ה"שור הזועם" הינו בבחינת "שור מועד", שניתן לקבוע לגביו כי הוא מסוכן מעצם טיבו וטבעו. ברי, כי מתקן שכל מטרתו להשליך את המשתמש מעליו בניגוד לרצונו, אם כי לא בניגוד להסכמתו, הינו בגדר "דבר מסוכן". הבנה זו משתמעת מהגיונם הפשוט של הדברים, מבלי צורך להיזקק לחוות דעתם של מומחים מיוחדים. מכאן, שאין בטענות הנתבעים כלפי חוות הדעת שהוגשו ע"י התובע כדי להעלות או להוריד לעניין זה. 11. 11. לנוכח האמור לעיל, אני מקבלת את טענת התובע וקובעת, כי מתקן השור הזועם הינו בגדר "דבר מסוכן" כמשמעותו בסעיף 38 לפקודה. קביעה זו מקימה את ההנחה, לפיה האחריות לנזק רובצת לפתחם של הנתבעים וכדי להתנקות הימנה, עליהם להראות שנקטו בכל אמצעי הזהירות הסבירים והנדרשים כדי למנוע סכנה מהמשתמש (ע"א 285/73 הנ"ל, עמ' 71-72). מסקנה זו מייתרת את הצורך לדון בדוקטרינת "הדבר מעיד על עצמו", המעוגנת בסעיף 41 לפקודה, משום שמשמעותה המשפטית זהה. רשלנות הנתבעים 12. 12. התובע טוען, כי הנתבעים התרשלו באספקה, בהחזקה, בהפעלה ובשימוש שנעשו במתקן. לטענת התובע, רשלנות הנתבעים באה לידי ביטוי בכך שלא דאגו להזהיר את המשתמשים במתקן בדבר הסכנות הכרוכות בו, לא סיפקו הוראות שימוש ברורות עובר לשימוש במתקן, ולא נקטו באמצעים מספקים כדי להבטיח שהמתקן בטיחותי דיו. 13. 13. הנתבעים, אינם חולקים על כך שקיימת להם חובת זהירות מושגית כלפי התובע, אלא טוענים שאין להטיל עליהם חובת זהירות קונקרטית בנסיבות העניין. לשיטתם, לתובע היה ברור כי השימוש במתקן כרוך בנפילה ממנו, ומכאן שהסיכון אותו נטל על עצמו הוא מסוג הסיכונים הטבעיים והרגילים לפעילות מסוג זה, ואין בו כדי להקים אחריות משפטית. 14. 14. הנתבעים מוסיפם וטוענים, כי נקטו בכל אמצעי הזהירות הסבירים המתבקשים בנסיבות העניין, למניעת נזק מהמשתמשים עקב הנפילה ע"י הצבת מזרן אויר עבה וגדול מסביב למתקן, לשם ריכוך הנפילה. לטענתם, לא היה צורך בהדרכה או בהוראות אזהרה מיוחדות, משום שמדובר במתקן פשוט, אשר השימוש בו ניתן ללמידה ע"י צפייה של המשתמש ברעהו, המשתמש לפניו. לחילופין ובנוסף, טוענים הנתבעים כי התובע נטל על עצמו סיכון מרצון כמשמעותו בסעיף 5 לפקודה. דיון 15. 15. כפי שאבאר להלן, אין בידי לקבל את טענות ההגנה השונות של הנתבעים. אין חולק, כי חיי היומיום רצופים מטבעם סיכונים מגוונים. ברם, כפי שנקבע לא אחת בהלכה הפסוקה, בכך אין כדי לייתר את הצורך בנקיטת אמצעי זהירות כנגד סכנה קונקרטית, הנובעת מנסיבות ספציפיות שניתן לצפותן (ע"פ 1100/93 סובאח נ' מ"י, פ"ד מז(3) 635, 646; ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם ואח', פ"ד מט(1) 102, 107). 16. 16. עפ"י ההלכה הפסוקה והמושרשת, יוצר סיכון ספציפי (המזיק) יישא באחריות לנזק בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד הוא שמדובר בסיכון בלתי סביר, והשני שלא ננקטו אמצעי זהירות סבירים (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, 127, 131). סבירות הסיכון ואמצעי הזהירות שיש לנקוט בגינו, הם עניין למדיניות משפטית, המתבססת על שקלול רמת הסיכון אל מול עלות אמצעי הזהירות, כפועל יוצא של הערך הציבורי והיעילות הכלכלית של הפעילות יוצרת הסיכון (ע"א 285/73 הנ"ל בעמ' 75; ר' גם ספרו של רונן פרי: "ריקושטים כלכליים", תשס"ב- 2002, עמ' 453 ואילך והאסמכתאות הנזכרות שם). 17. 17. ומן הכלל אל הפרט. לנוכח היותו של המתקן בגדר "דבר מסוכן", ברי כי בנסיבות הספציפיות, שלמרבה הצער התקיימו במקרה הנדון, הוא טומן בחובו סיכון מיוחד (ר' דבריו של כב' השופט חשין בע"א 3124/90 הנ"ל בעמ' 113 א-ב). עצם קיומו של סיכון כאמור, מצריך תשומת לב מיוחדת של הצד המזיק ואין לראותו בגדר סיכון יומיומי, שהניזוק הסכים ליטול על עצמו. 18. 18. טוענים הנתבעים כי יצאו ידי חובתם בכך שהציבו מזרן עב כרס מסביב למתקן. סבורני כי בכך לא סגי. ראשית, העובדה שנגרם נזק כשלעצמה מלמדת כי אמצעי הזהירות שננקטו לא היו מספקים. שנית, הנזק של התובע, התרחש, עפ"י עדויותיהם של התובע ואחד הנוכחים באירוע (עמ' 15 ש' 21), שלא נסתרו, כתוצאה מפגיעה של המתקן בראשו ולא כתוצאה של נפילה הימנו. משום כך, אין בהצבת המזרנים כדי לשנות את הסיכון שבפגיעה מעין זו, וממילא אין לראות בסיכון שנטל התובע על עצמו הסתכנות מרצון. המשתמש לוקח אמנם בחשבון, כי השימוש יסתיים בנפילה על המזרן, אך אינו מניח מצב שבו ראשו ייחבט במתקן הממשיך לפעול לאחר נפילתו. 19. 19. השאלה המתבקשת היא, מהם אמצעי הזהירות הסבירים בהם היה על הנתבעים לנקוט כדי למנוע נזק מסוג זה או, למצער, כדי להסיר מהם את האחריות בגין התרחשותו. סבורני כי די היה בנקיטת מספר צעדים פשוטים למדי הכרוכים בעלות סבירה, אם לא למטה מכך, כדי להשיג את התכלית הנזכרת. בהקשר זה מקובלות עלי טענות התובע, כי ניתן היה לצפות שיוצבו שלטי אזהרה בדבר הסיכון הכרוך בשימוש במתקן, ויפורטו הוראות שימוש אלמנטריות בו, כגון, תנוחת ישיבה מומלצת, אופן האחיזה ב"מושכות", צורת נפילה וכיו"ב הוראות, שנצטברו מהפרקטיקה של השימוש במתקן. למותר לציין, כי פרקטיקה זו הייתה נחלתם של הנתבעים. 20. 20. מנכ"ל נתבעת 3, העיד אמנם, כי מפעילי המתקן התחייבו לתת תדריך מסודר לכל משתמש במתקן, וכי האחראי מטעמם על המתחם, שהיה נוכח במשך כל זמן הפעילות, וידא שהדבר מבוצע בפועל (עמ' 57). ברם, אותו עד לא ידע לנקוב בשם האחראי, וגרסתו נסתרה ע"י עדותו של נתבע 5, מפעיל המתקן בפועל, שהעיד אחרת בחקירתו הנגדית (עמ' 67). 21. 21. בנוסף, סבורני שהנתבעים היו מיטיבים לעשות אם היו מחתימים את המשתמשים במתקן על שובר השתתפות כדוגמת זה שצורף כנספח לתצהיר התובע (נספח "כו"), האוסר את השימוש על קבוצות סיכון מסוימות וקובע כללי התנהגות בזמן השימוש במתקן. כמו כן, מבלי להידרש למומחיות מיוחדת, נקל לקבוע כי מן הראוי שהשימוש במתקן מעין זה יותנה באביזרי בטיחות מינימליים, כגון, כפפות אחיזה לידיים וקסדת ראש. עוד ניתן לקבוע כי אותם חלקי מתקן שעלולים לבוא במגע מזיק עם המשתמש, נעדר השליטה בגופו, יצופו חומר מרכך שיהיה בו כדי למנוע פגיעה מהסוג הנדון. ולבסוף, ניתן היה לצפות כי יותקן מנגנון במתקן, שיפסיק את פעולתו מיד עם נפילתו של הרוכב ממנו, כדי למנוע מצב שבו לאחר הנפילה ימשיך המתקן לנוע ויפגע ברוכב, כפי שאירע במקרה זה. 22. 22. במקרה דנן העיד נתבע 5, מפעיל המתקן, בחקירתו הנגדית כי לא הוצבו שלטים עם כללים כלשהם, ולא ניתנו הוראות לגבי שימוש בכפפות או בקסדה (עמ' 67- 68). נתבע 5 טען, אמנם, כי בזמן הפעלת המתקן הוא לוקח בחשבון פרמטרים, כגון, גיל המשתמש ומצבו הבריאותי, ברם הוא הודה כי אין לו שליטה על מצב המשתמש לאשורו. בהעדר מודעות המשתמש למגבלות השימוש במתקן, ולאור העובדה שהבטחת שלומו של המשתמש תלויה כולה באופן הפעלתו על ידי מפעילו, איני סבורה שניתן לקבוע, כי הפקדת ההשגחה על שלמותו של המשתמש בידי המפעיל היא אמצעי אפקטיבי דיו. יפים בהקשר זה דבריה של כב' השופטת דורנר בע"א 3124/90 הנזכר, בעמ' 109 מול האות ו: "זו סכנה צפויה, הסתברותה גבוהה והנזק הצפוי הוא ניכר. גם הוצאות המניעה הן נמוכות יחסית לנזק הצפוי. . . גם אין מדובר בשירות חיוני, והאינטרס הציבורי במתן השירות הוא אך בשעשוע שהוא מספק. ברי כי בנסיבות אלה לא הייתה כל עילה לסטות מן הכלל המטיל אחריות על המזיק". 23. לסיכום - אני מקבלת את טענת התובע וקובעת כי הנתבעים לא השכילו להרים את הנטל להראות כי לא הייתה רשלנות מצידם. לאור מסקנה זו, איני מוצאת צורך לדון בעילה של הפרת חובה חקוקה, מאחר שאין בה כדי לשנות מהתוצאה המשפטית המתבקשת כתוצאה מקיומה של עוולת הרשלנות. אשם תורם 24. 24. לטענת הנתבעים, רשלנותם נשללת מניה וביה בעטיו של אשם תורם מצידו של התובע. לטענתם, עפ"י כללי המשחק, היה על המשתמש להחזיק מעמד על גבי המתקן לפרק זמן של 10 שניות כדי לזכות בפרס. מכאן, שלאחר 10 שניות יכול היה התובע לנטוש את המתקן ולנחות ברכות על המזרן. התעקשותו של התובע להישאר פרק זמן ארוך יותר על גבי המתקן, היא שהובילה להתרחשות הנזק. לגבי דידם, התובע הוא אדם בוגר המוחזק כאחראי למעשיו, ולנוכח טענתו כי התעתד לעסוק בקריירה בה קיימת חשיבות רבה לשלמות גופו, ניתן היה לצפות ממנו כי ינהג ביתר זהירות וימנע מלעלות על המתקן, או יבחר להישאר עליו פרק זמן מינימלי בלבד. 25. 25. דינה של טענה זו להידחות. המתקן בו עסקינן, הוצב במקום ציבורי לשימושו של הציבור הרחב. התובע, איש צעיר בגופו ובנפשו, ביקש לעשות במתקן את השימוש הרגיל לו נועד ובכך אין כל פסול. אין להלין עליו שביקש להישאר פרק זמן מקסימלי על גבי המתקן, שהרי זו כל תכליתו. אין מחלוקת, כי המתקן היה בשליטתם המלאה של מי מהנתבעים בכל הנוגע לאופן הפעלתו, מהירות הפעלתו ועצירתו. לו סברו הנתבעים, כי שימוש במתקן בפרק זמן של מעל 10 שניות כרוך בסיכון מיותר, היה עליהם להפסיק את פעולתו לאחר פרק זמן זה, ולא לצפות מהמשתמש שיביט לעבר שעונו וינטוש את המתקן מיוזמתו - במיוחד לנוכח האווירה התחרותית הטבעית הנוצרת סביב מתקנים מסוג זה. על כן, אין מקום ליחס לתובע אשם תורם כלשהו. חלוקת האחריות בין הנתבעים 26. 26. נתבעים 1- 3 יוצגו במשותף והציגו קו הגנה אחיד לעניין אחריותם. לפיכך, איני מוצאת מקום להפריד בין טענותיהם. נתבעת 1, התקשרה עם נתבע 3 בהסכם, שמכוחו התחייבה לדאוג לארגון המתחם מטעמו, לרבות הצבת מתקן "השור הזועם" (ת/2). נתבעת 2, הופקדה על הפקת מכלול האירועים שהתרחשו אותו יום. נתבעת 3, נתנה את החסות למתחם, שבמסגרתו הופעל המתקן (לפיכך, יכונו נתבעים 1-3 להלן: "מפיקי הארוע"). נתבעת 4 סיפקה את המתקן בפועל (נספח "כה" לתצהיר התובע) ונתבע 5 שימש כמפעיל המתקן מטעמה (לפיכך, יכונו נתבעים 4-5 להלן: "מפעילי המתקן"). 27. 27. מפיקי האירוע מבקשים להשיל מעליהם את האחריות הנטענת כלפיהם, ולהלבישה במלואה על מפעילי המתקן. לטענתם, יש לראות במפעילי המתקן "קבלן עצמאי", ובהם (במפיקי האירוע) "בעל חוזה" כמשמעותו בסעיף 15 לפקודה, ובהתאם לכך פטורים הם מאחריות. טענה זו, אין בידי לקבל הואיל ולגבי דידי אין לראות במפעילי המתקן "קבלן עצמאי" של מפיקי האירוע, כי אם שלוח שלהם. כידוע, סעיף 15 אינו חל על מי שנתפס כשלוח או עובד. ההלכה המנחה לעניין סעיף 15 לפקודה, נקבעה בע"א 502/78 ירוחם ניסים ואח' נ' מ"י ואח', פ"ד לה(4) 748. על קביעת מעמדו של מאן דהוא כשלוח לצורך הסעיף ועל הרציונל לו, נקבע באותו עניין כדלקמן: "פלוני ייחשב כידו הארוכה של אלמוני- ועל כן כשלוחו לעניין האחריות השילוחית בנזיקין- אם פעולתו של פלוני אינה נעשית באופן עצמאי משלו, אלא אם היא נעשית במסגרת הפעולות העסקיות של אלמוני, באופן שאין היא בבחינת שירות חיצוני, הניתן לאלמוני, אלא פעילות, המהווה חלק פנימי ואינטגראלי לפעולתו העסקית של אלמוני. במצב דברים זה פעולתו של פלוני היא חלק פנימי ממערך הפעילות הכוללת של אלמוני, וניתן לראות בה כאחד האברים, המהווים את גוף הפעילות כולה. בנסיבות אלה ניתן לראות בפלוני יד ארוכה, שכן הוא אבר חי מהמערך הכולל של אלמוני. מבחן עזר זה, הגיונו בצידו, שכן יש בו כדי להצדיק את האחריות השילוחית, המוטלת על השולח. ההצדקה היא בכך, שהסיכון, שנוצר בשל פעילותו של פלוני, הוא חלק מהסיכון הכולל, שנוטל על עצמו אלמוני, ושבגינו מוטלת עליו אחריות שילוחית, וזאת חרף העובדה, שביצוע אותן פעולות מהווה גם ביצוע פעולתו העסקית של פלוני עצמו" (עמ' 756- 757). 28. 28. נראה לי, כי בנסיבות המקרה דנן התקיימו הקריטריונים שנקבעו בהלכה הנזכרת. כפי שעולה מהסכם ההתקשרות, שנערך בין נתבעת 1 לנתבעת 3 (ת/2), וממכתבה של נתבעת 1 לנתבעת 2 עובר למועד האירועים (נ/11), פעולתם של מפעילי המתקן נעשתה כחלק אינטגראלי במסגרת פעילותם העסקית של מפיקי האירוע. במילים אחרות, המתקן שימש נדבך אחד, גם אם מרכזי, במתחם שהיה תחת אחריותם של מפיקי האירוע. כפי שנקבע בהלכה הנזכרת, עובדת קיומו של אינטרס עסקי של מפעילי המתקן כשלעצמה, אין בה כדי לגרוע מאחריותם של מפיקי האירוע. 29. 29. מסקנה זו נתמכת בחקירתו הנגדית של מנכ"ל הנתבעת 1, שאישר כי מפיקי האירוע היו מודעים היטב לאחריות המונחת לפיתחם: "אנחנו שכרנו את שירותיה של חברת י.ג.א.ל [נתבעת 4- ד.א]. היא לא הייתה פועלת מטעם עצמה. אנחנו המפעילים של המתחם מטעם ידיעות אחרונות [נתבעת 3- ד.א] . . . כל מה שבתוך המתחם זה נ.כ.ס [נתבעת 1- ד.א] כלפי האוניברסיטה. . . לנכס יש אחריות כוללת. . . נ.כ.ס היא אמרגן של האירוע ובמקרה הזה דואגת לכל הפעילות במתחם" (עמ' 58- 60). 30. 30. מנכ"ל נתבעת 1, העיד בחקירתו הנגדית כי למפיקי האירוע היה ידע ספציפי על המתקן בעקבות דיון שקיימו ובו עלה, בין היתר, נושא הבטיחות (עמ' 58). ברם, המנכ"ל הודה בחקירתו הנגדית כי המושג היחיד שקיבלו לגבי בטיחות המתקן נבע משיחות שניהלו עם מפעילי המתקן, והתחייבותם של האחרונים כי מדובר במיתקן בטוח. יצוין כי התחייבות זו לא זכתה לעיגון בכתב (עמ' 59- 60). 31. 31. שאלה אחרת היא, מהו חלקו של כל אחד מהצדדים באחריות. סבורני ששיעור האחריות אותו יש להשית על מפיקי האירוע נמוך משיעור אחריותם של מפעילי המתקן. אחרי ככלות הכל, אין חולק שהידע והניסיון המקצועיים בנוגע למתקן מסוג זה היו נחלתם של מפעילי המתקן. אין ספק גם, שמפיקי האירוע יצאו מנקודת הנחה כי מדובר בגורם מקצועי, היודע לבצע מלאכתו באופן מקצועי ואחראי, כפי שהעיד מנכ"ל הנתבעת 1. 32. 32. אין גם מחלוקת, כי השליטה המלאה במתקן הייתה נחלתם הבלעדית של מפעיליו. ניתן ללמוד על כך מעדותו של נתבע 5 בחקירתו הנגדית: "הגברת הקצב נתונה להחלטתי. . . כאשר אני רוצה להפיל את הרוכב אני עושה פעולה משולבת של דהירה וסיבוב. מהירות 5 זה איטי. אף אחד לא אמר לי להתחיל דווקא במהירות 7. את זה אני מחליט לבד לאור מה שאני רואה בשטח. . . אין הנחיות בכתב לגבי אופן הפעלת המכשיר והעוצמה. . . גם את ההחלטה להפסיק את פעולת השור קיבלתי באופן עצמאי" (עמ' 67- 68). 33. 33. סבורני כי במקרים כגון דא, בהם מדובר בהפעלת מתקן שנועד לשמש את הציבור הרחב ואינו מוכר לשולח, יש לצפות מן השולח (מפיקי האירוע) כי יוודא את בדיקת בטיחותו של המתקן באופן ממשי, ולא אגב אורחא. קל וחומר כאשר מדובר במיתקן הנחשב, או עלול להיחשב בגדר "דבר מסוכן". כך, למשל, ראוי היה שהשולח ימנה בודק בטיחות מטעמו שיבחן את המתקן, או למצער יוודא שהשלוח עשה כן. כמו כן, ראוי שהשולח יבדוק עם השלוח באופן קונקרטי ככל הניתן, מהם אמצעי הזהירות הנדרשים להפעלת המתקן ויוודא, כי השלוח אמנם נקט בכל אמצעי הבטיחות והזהירות שהוסכמו ביניהם. בהקשר זה, ככל שירבו בדיקות הבטיחות וככל שיובטחו האמצעים שננקטו, כן ייטב. אמנם, ייתכן שתשמע הטענה שפרקטיקה כזו תכביד ותסרבל עסקאות מעין אלה ותפגום בהנאת הציבור. ברם, סבורני שכל עוד בענייני בטיחות עסקינן, אין מקום להקל ראש או באמצעים. 34. 34. לאור כל האמור, אני קובעת כי נתבעים 1-3 יישאו ב- 30% משיעור הנזק הכולל, ואילו נתבעים 4- 5 יישאו ב- 70% הימנו. לנוכח קביעה זו, יש לדון עתה בסוגיית הנזק. הנכות הרפואית 35. 35. לעניין אומדן הנכות הרפואית, הציגו הצדדים חוות דעת נגדיות של מומחים מטעמם. מטעם התובע הוגשו שתי חוות דעת. האחת הוגשה ע"י פרופ' אבינועם רכס, מומחה לנוירולוגיה, שבדק את התובע ב- 31.07.96 והעריך את נכותו הנוירולוגית של התובע ב- 10% עפ"י תקנה 29(5)א לתקנות המל"ל (קביעת דרגות נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן: "תקנות המל"ל"), המתייחסת לפגיעה קלה בתפקוד הטריגמינוס (נספח "יב" לתצהיר התובע). חוות הדעת השניה הוגשה ע"י פרופ' דורית ניצן, מומחית לכירורגיה פה ולסתות, שבדקה את התובע ביום האירוע ופעמיים נוספות, במועדים מאוחרים יותר. להערכת פרופ' ניצן, יש לקבוע לתובע נכות זמנית של 20% לתקופה של 3 חודשים ממועד האירוע, ונכות צמיתה בשיעור של 10% עפ"י תקנה 73(1)א(2) לתקנות המל"ל (נספח "יג" לתצהיר התובע). 36. 36. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של פרופ' אלדד מלמד, מומחה לנוירולוגיה, שבדק את התובע ב- 28.01.98 והעריך את נכותו של התובע ב- 2.5%, שהם 25% מאחוזי הנכות עפ"י התקנה עליה הסתמך המומחה הנוירולוגי מטעם התובע. חוות דעת נוספת הוגשה ע"י ד"ר שלמה ברק, מומחה בתחום פה ולסת, שבדק את התובע ב- 31.12.98 והעריך, כי נותרה לו נכות של 2.5% (עמ' 65). 37. 37. עפ"י חוות הדעת של המומחים מטעם התובע, לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 19%. עפ"י חוות דעת המומחים מטעם הנתבעים, לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5%. בהקשר של הנכות הנוירולוגית, אין מחלוקת בין המומחים, כי הנזק ממנו סובל התובע הינו בבחינת פגם קל. אין גם מחלוקת בין המומחים כי לצורך קביעת דרגת הנכות ניתן להסתמך על תקנות המל"ל. עניינה של המחלוקת בשאלה מהו הפירוש הנכון שיש לתת לתקנה 29(א)(1) לתקנות המל"ל. כלומר, האם יש להיצמד לסיווג הקבוע בתקנה לעניין שיעור הנכות, כפועל יוצא של סוג הפגיעה - כטענת המומחה מטעם התובע, או שמא ניתן לבצע תת סיווג - כטענת המומחה מטעם הנתבעים. 38. 38. מבלי להידרש לפן הרפואי- מקצועי שבחוות הדעת השונות, סבורני כי הדין הוא עם דרך הפירוש המוצעת ע"י התובע. לעניין זה אני נכונה לאמץ את קביעתו של כב' השופט ח' פורת בע"א 1690/99 עניא אביתר נ' קצין התגמולים, תק-מח 99(3) 65535, עמ' 65536: "אני סבור כי משיש סעיף מפורש שמתייחס לעצב הטריגמינוס שהוא בפרט 29(5)א, אין מקום להיזקק לסעיף מבחן. פרט 29(5)א אינו קובע שהוא אינו מתייחס לענפי אותו עצב. נדמה שלא אטעה אם אומר שלכל עצב יש סעיפים ובכל זאת המחוקק מצא לנכון במבחנים העוסקים בגפיים העליונים ובגפיים התחתונים (היינו: עצבים שמוצאם עמוד השדרה), להוסיף מבחנים על פגיעות קלות שרובן, אם לא כולן, הן בתחום ענפים של עצבים גדולים יותר, כוונתי היא לפרט 31(8) ופרט 32(7). המחוקק לא קבע הסדר דומה לגבי עצבי המוח אשר פרט 29(5) מפרט אותם. לכן אני סבור כי בהעדר הסדר עליו הצבעתי לגבי עמוד השדרה, אין לקבוע הסדר שכזה שהמחוקק לא קבע ואין מקום להיזקק לסעיף התאמה כאשר קיים סעיף מפורש. יחד עם זאת, איישם את המבחן הקל ביותר אשר מתייחס לעצב הטריגמינוס, שהוא 10% לפי תת מבחן I בכך אני סבור שאיני גולש לתחום הרפואה או העובדה, אלא נשאר בתחום המשפטי של יישום מבחנים קיימים ושלילת היזקקות לסעיפי מבחן". 39. 39. לנוכח האמור, אני מאמצת את חוות הדעת שהוגשה ע"י המומחה מטעם התובע וקובעת את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בתחום הנוירולוגי בשיעור של 10%. 40. 40. באשר לנכות בתחום הפה והלסת , יש להכריע בין חוות הדעת הסותרות שהוגשו ע"י הצדדים. המומחית מטעם התובע, השתיתה את חוות דעתה על שני פרמטרים. האחד, סטייה קלה בעמדת אוריבטה ימין [ארובת העין- ד.א], והשני בצקת בעפעף ימין. בחקירתה הנגדית הודתה המומחית, כי לא ראתה בצקת (עמ' 45 ש' 2), אך טענה כי הנכות כרוכה בעיקרה בהעתקה קלה של עצם הלסת העליונה וכי התוספת של הבצקת היא שולית (עמ' 45 ש' 14- 15). 41. 41. המומחית הסתמכה בחוות דעתה על תקנה 73(1)א לתקנות המל"ל. גם תקנה זו, בדומה לתקנה הקודמת בה דנתי, קובעת את שיעור הנכות בהתאם לסיווג הפגיעה כקלה, כבינונית או כקשה. עפ"י התקנה, מקום בו מדובר בהעתקה קלה והמנשך תקין, אין להכיר באחוזי נכות כלשהם. לפיכך, גם בהתעלם מחוות הדעת הנגדית שהוצגה ע"י הנתבעים, המתכחשת לעצם קיומה של העתקה, אין בידי לקבל את קביעתה של המומחית מטעם התובע שכן, לפי חוות דעתה מדובר בהעתקה קלה מבלי שצויינו כל הפרעות במנשך. בקביעה זו, כאמור, אין כדי להקנות לתובע אחוזי נכות כלשהם בתחום הפה והלסת , מעבר ל- 2.5% שהוכרו ע"י ד"ר ברק. המסקנה היא, כי נכותו הרפואית הכוללת של התובע היא בשיעור של 12% (במעוגל). הנכות התפקודית 42. 42. כידוע, תכליתה של הנכות התפקודית, המכונה גם נכות פונקציונלית, להצביע על מידת ההשפעה של הנכות על פעילותו של הנפגע בדרך כלל (ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פ"ד נב(3), 792 , 801-802). משום כך, אין הנכות התפקודית זהה בהכרח לנכות הרפואית (שם, עמ' 800- 801). 43. 43. במקרה דנן, אין מחלוקת בין המומחים כי מדובר בפגיעה שבעיקרה היא תחושתית ולכן קביעת מידתה היא סובייקטיבית (עדות פרופ' רכס בעמ' 53, עדות פרופ' מלמד בעמ' 75). העצב שנפגע בצידו הימני בפניו של התובע, משפיע על התחושה בלחי, צד האף, שפה עליונה, חניכיים ושיניים (כעולה, למשל, מעדותו של ד"ר ברק, עמ' 63). למרות שהמומחים היו חלוקים ביניהם בשאלה, אם באזורים מסוימים בפניו נעדר התובע כל תחושה, או שהוא סובל מירידה בתחושה, הם היו שותפים להערכה שהתחושה הקיימת אצל התובע דומה לזו הקיימת בעקבות זריקת הרדמה אצל רופא שיניים, אלא שאצל התובע מדובר במצב קבוע (עדות פרופ' ניצן עמ' 46 ש' 10, עדות פרופ' רכס עמ' 53, עדות פרופ' מלמד עמ' 75 ש' 9- 10). 44. 44. בנסיבות אלה, בהן אין מחלוקת שמדובר בפגיעה שבעיקרה היא תחושתית ואין בה כדי לפגוע באופן ממשי בתפקודו של התובע בדרך כלל, אני סבורה שיש להכיר בקיומה של נכות תפקודית בשיעור של 5% בלבד. התובע אמנם העיד, כי הוא מתקשה בריצה, וחש בסחרחורת ובדקירות ברקה בצד ימין (עמ' 33 ש' 27), אך בעדויות המומחים מטעמו הצטיירה תמונה שונה. 45. 45. פרופ' רכס, העיד בחקירתו הנגדית כי הפגיעה לא משפיעה מבחינה פיסית ואינה מפריעה לשחק כדורסל, לרוץ או ללכת, אם כי ייתכן שתשפיע על ענפי ספורט מסוימים. לדבריו, אין בה כדי להשפיע על מקצועות חופשיים כגון עו"ד או מהנדס ואינה יכולה לגרום לעייפות מוגברת או לסחרחורת (עמ' 53- 54). בסופה של עדות, הודה המומחה כי אינו יודע כיצד לכמת בפני ביהמ"ש תלונה סובייקטיבית של ירידה בתחושה (עמ' 54). פרופ' ניצן, העידה כי התובע סובל מאובדן תחושה, המגבילה אותו בדיבור או בנשיקה, וגורמת לו "תחושה לא נעימה במהלך החיים הנורמליים" (עמ' 46 ש' 5), אך לא הרחיבה מעבר לכך. בהתחשב בכל האמור לעיל, אני מוצאת מקום להכיר בנכות תפקודית של 5% לתובע. להלן אפנה לדון בסוגיית אומדן הנזק בהתאם לראשי הנזק שנטענו ע"י התובע. הפסד ההשתכרות לעבר 46. 46. ראש נזק זה נוגע להפסד ההשתכרות, שלטענת התובע נגרם לו בעקבות הפגיעה. לטענתו, יש לפסוק בראש נזק זה פיצוי לעבר בגין 9 חודשים, בהם נמנע ממנו לעבוד בחברה של אביו, בה עבד עובר לאירוע. לטענת הנתבעים, התובע הציג תעודת אי כושר המתייחסת לתקופה של חודש וחצי בלבד, ובהעדר תלושי שכר הם מוכנים להכיר בנזק של 4,500 ₪ לפי 3,000 ₪ לחודש. 47. 47. אכן, כטענת הנתבעים, התובע הציג תעודת מחלה לתקופה של חודש וחצי (נספח "י" לתצהירו) ולכן מקובלת עלי טענתם, שזו התקופה לפיה יש לחשב את הפיצוי לעבר. זאת ועוד. אישור המחלה שניתן לתובע, חל מאמצע חודש מאי 96 ועד לסוף חודש יוני של אותה השנה. כפי שעולה מתלושי השכר, שצירף התובע לתצהירו (נספח "לב"), כבר בחודש יולי ועד חודש ספטמבר 96, שב התובע לעבודה במסגרת חברת "טנדו", מקום עבודתו דאז. 48. 48. לעניין שיעור הפיצוי בגין הפסדי העבר, אין בידי לקבל את תחשיבו של ב"כ התובע. זאת משום שהשכר חושב ע"ס חוזה לתקופה קצובה, שנערך עם התובע בשנת 94, בנוגע לפרוייקט ספציפי שביצעה חברת "טנדו" בחו"ל (נספח "יט" לתצהיר התובע). אין בחוזה זה כדי ללמד על משכורתו הממוצעת של התובע בתקופה הנדונה. כפי שעולה מתלושי השכר של התובע בתקופה שבאה מיד לאחר חופשת המחלה, שכרו הממוצע באותה עת עמד על 4,500 ₪ נטו, וזהו השכר אותו אני קובעת כבסיס לפיצוי לעבר. לפיכך, אני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי בסך 6,750 ₪ בגין ראש נזק זה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההפסד (תקופת אי הכושר) ועד ההחזר בפועל. הפסד השתכרות לעתיד 49. 49. לעניין הפיצוי הנתבע בגין הפסד ההשתכרות לעתיד, התובע מבקש להשתית את הפיצוי בראש נזק זה על העדר יכולתו לעסוק בתחום שבו עסק עובר לפגיעה בכלל, ובמסגרת חברת "טנדו" בפרט. כוונתו לתחום של הדרכת קרב מגע, לוחמה בטרור, ירי מדויק ואבטחה. לטענתו, בשל פגיעתו לא יוכל להמשיך ולעסוק בתחום זה, הואיל ונדרשת בו שלמות גופנית ונפשית. לדבריו, בעטייה של הפגיעה קיימות לו מגבלות פיסיות אובייקטיביות, המונעות ממנו למלא אחר תנאי הסף בתפקידים מסוג זה, ומגבלות נפשיות הגורמות לו להירתע מעיסוקים כאמור. הנתבעים טוענים, כי לנוכח סוג הפגיעה ושיעור הנכות הנמוך, אין להכיר בפיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה. 50. 50. אמנם, בחוזה העבודה האישי שנחתם בין התובע לבין חברת "טנדו", היה עליו להתחייב שהוא אינו סובל מכל ליקוי בריאותי (סעיף 2.2 לנספח "יט" לתצהירו). ברם, לנוכח העובדה שמדובר בחוזה לתקופה קצובה, ולנוכח העובדה שהתובע שב לעבודה במסגרת חברת "טנדו" בחודשים שלאחר הפגיעה - מיד עם סיומה של התקופה הנזכרת באישור המחלה - נראה כי קרסה טענתו של התובע. מסקנה זו מתחזקת לנוכח העובדה, שהמומחים הרפואיים מטעם התובע לא קבעו כי נבצר ממנו לשוב לעיסוקו הקודם. 51. 51. יתירה מכך, אביו של התובע, מבעליה של חברת "טנדו", ציין בחקירתו הנגדית כי הוא בעל רקע ביטחוני (עמ' 6 ש' 18) והעיד, כי לדעתו אין בפגיעה כדי להפריע לתובע לירות או לגלוש ממבנה, לבד ממעצורים פנימיים (עמ' 6 ש' 13- 16). גם העובדה שהתובע ממשיך בשירותו הצבאי במסגרת המילואים לעסוק בתחומים מקבילים לעיסוקים בהם עסק במסגרת חברת "טנדו", מחזקת מסקנה זו. 52. 52. אינדיקציה נוספת להעדר פגיעה בעיסוקיו העתידיים, ניתן למצוא בלימודיו האקדמיים של התובע. אין ספק כי הלימודים הללו, בתחום ההנדסה והמחשבים, מצויים בתחום החורג מהתחום בו התעתד התובע לעסוק במובנו הפיסי. אך אביו של התובע העיד בחקירתו הנגדית, כי האוריינטציה הכללית של החברה בה התעתד התובע לעבוד היא טכנולוגיה (עמ' 6 ש' 24). על תכלית לימודיו של בנו, העיד כדלקמן: "אני במידה די רבה אמרתי לו שהוא יצטרף לחברה רק שיש לך [צ"ל לו- ד.א] תעודה, אמרתי לו שיחליט מה הוא רוצה ללמוד. הלימודים האקדמיים מעניקים יכולת ניהול וכושר אירגון. זיו [התובע- ד.א] בחר במקצוע שטוב גם לניהול חברה כמו שלנו. יתכן ויוכל להשתלב במסלול ניהול בחברה, יכול להיות שיוכל גם להשתלב בפרויקטים מסוימים" (עמ' 7 ש' 5-9). לנוכח דברים אלה, המלמדים על תכלית החברה, מחד גיסא, ועל תכלית לימודיו של התובע, מאידך גיסא, סבורני כי הסיבה שהתובע לא המשיך לעבוד במסגרת חברת "טנדו" בסופו של יום, אינה נעוצה בהכרח בפגיעה הגופנית שספג כתוצאה מהאירוע. 53. 53. זאת ועוד. כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, קביעת הפסד השתכרותו של נפגע לעתיד טומנת בחובה פרמטרים רבים, המשתנים ממקרה למקרה, ביניהם מקצועו של הנפגע, כושר הסתגלותו למצב החדש, שלמותו הנפשית ואיתנותו הרוחנית (ראה, למשל, ע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טז 1572, 1577 המצוטט בהסכמה בע"א 3049/93 הנזכר). חלוף הזמן הרב יחסית מאז האירוע בו נפגע התובע ועד היום, יש בו כדי ללמד על פרמטרים אלו באופן אובייקטיבי. כפי שעולה מחקירתו הנגדית של התובע, בעת מתן עדותו בבית המשפט הוא עבד במשרה מלאה בחברת אינטל - עבודה בה החל עוד כשהיה סטודנט לתואר הראשון. עפ"י עדותו, משכורתו היא בסך 10,500 ₪ ברוטו, כולל רכב (עמ' 39 ש' 2-5). אמנם, אין בעצם השתלבותו במסגרת חברה זו כדי לעמוד לתובע לרועץ בתביעתו, ברם, יש בה כדי ללמד כי התובע הסתגל למצבו החדש בהצלחה והצליח להשתלב במעגל העבודה. התובע לא הרים את הנטל להראות שקיים פער משמעותי, אם בכלל, בין המשכורת שהוא משתכר היום לבין המשכורת הפוטנציאלית שהיה מקבל, אילו היה ממשיך לעסוק בתחום שבו עסק עובר לאירוע הנזק. 54. 54. אם לסכם, לא שוכנעתי כי יש בפגיעה כדי למנוע מהתובע לעסוק בתחום עיסוקו הקודם. עיסוקו הנוכחי של התובע והכשרתו האקדמית והמקצועית, שנרכשה לאחר האירוע, מצביעים על כך שיש לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בלבד, בגין הנכות התפקודית שנקבעה על ידי, והחשש שמא יהיה בה כדי להשפיע על כושר השתכרותו בעתיד. אני מעמידה את סכום הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות לעתיד על סך של 50,000 ₪ (ליום מתן פסה"ד). הוצאות הוצאות רפואיות 55. 55. במסגרת ראש נזק זה, מבקש התובע לקבל פיצוי בגין הוצאות רפואיות, הוצאות ליווי וסיעוד לעבר, והוצאות נסיעה וניידות לעבר. באשר להוצאותיו הרפואיות, טוען התובע כי הוא זכאי לפיצוי בסך 25,000 ₪ בגין הוצאותיו לעבר ולעתיד. סכום זה מבקש התובע לבסס על טיפולים והתייעצויות רפואיות וכדורים, שהוא נאלץ לרכוש בעקבות הפגיעה. 56. 56. דא עקא, התובע לא השכיל להציג כל קבלה או אסמכתא אחרת שיהיה בה כדי לתמוך בגרסתו. בכנותו הרבה, העיד התובע בחקירתו הנגדית כדלקמן: "העורך דין אמר לי שרצוי שכל הוצאה שנובעת כתוצאה מהפגיעה רצוי שתיהיה [צ"ל שיהיה- ד.א] תיעוד. לדאבוני ולכעסם של עורכי הדין שלי, גם לא אספתי קבלות וגם התייעצויות שעשיתי עם רופאים לא עשיתי פורמלי ולכן חסרים מסמכים. . . מאז פרופ' ניצן [המומחית מטעם התובע- ד.א] התייעצתי עם רופאים שהם ידידי המשפחה. לא נדרשתי לשלם לבני משפחה . . . אני חבר קופ"ח. אופטלגין אני קונה מבית מרקחת . . . אריזה אופטלגין עולה 10- 20 ₪. . . אני קונה אופטלגין ללא מרשם. הסכום נמוך לכן אני לא פונה לרופא משפחה. בכל נסיעה של חברים לחו"ל אני מבקש אדויל [סוג של כדורים] . . . זה עולה 10 דולר וזה מספיק לי לחודשיים" (עמ' 39- 40). לנוכח דברים אלה, ובהעדר כל קבלות, אני קובעת לתובע פיצוי בסך כולל של 2,000 ₪ בגין ראש נזק זה. הוצאות ליווי וסיעוד 57. 57. התובע מבקש לקבל פיצוי בהתבסס על הוצאות ליווי וסיעוד לעבר, להן נדרש, לטענתו, עקב מגבלויותיו התפקודיות לאחר האירוע, בהתחשב בעובדה שבאותה עת התגורר בשכירות מחוץ לבית הוריו. בנוסף, טוען התובע כי כתוצאה מהפגיעה נפגע כושר הלימוד שלו והוא נדרש להשלים שיעורים, לעבור מבחנים חוזרים, להסתייע בחבריו וכיו"ב. בהתחשב באמור לעיל, העריך התובע את הוצאותיו בסך כולל של 25,000 ₪. 58. 58. אין בידי לקבל את טענותיו הנזכרות של התובע. התובע העיד בחקירתו הנגדית כדלקמן: "העזרה שקיבלתי במשך כל תקופת ההחלמה הראשונית וגם בהמשך, היא עזרה מחברים ומשפחה. עוזרת הייתה לי עד התקופה האחרונה. החברים והמשפחה עזרו לי כפי שאני הייתי עוזר להם, מתוך מחויבות ומתוך הצורך לעזרה. אני מאמין שאני אפצה אותם על העזרה שלי. אף אחד לא התנה את העזרה בפיצוי" (עמ' 39 ש' 6- 10). 59. 59. כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, מקום בו נעזר הנפגע בעזרת קרובים, הנובעת מעצם קרבתם של העוזרים לנפגע ודאגתם הטבעית לו, אין מקום לפסיקת פיצויים בהעדר אינדיקציה לנזק ספציפי, קרי גרעון כלכלי ממשי שאירע בעקבות העזרה (ר' למשל ע"א 327/81 אלימלך ברמלי ואח' נ' גאבלי עבדול חפוז ואח', פ"ד לח(3) 580, 589-590). נזק כאמור לא הוכח במקרה דנן. גם בהקשר של העוזרת הנזכרת לעיל, לא השכיל התובע להציג אסמכתא שתתמוך בטענתו. 60. 60. בהקשר עם העזרה הנטענת בלימודים, העיד התובע במפורש כי: "לא הוצאתי אגורה מהכיס עבור שיעורים פרטיים" (עמ' 39 ש' 15). כל מי שחווה לימודים אקדמיים מימיו יודע, כי עזרה מחברים ללימודים ועריכת מבחנים חוזרים לעיתים, הם חלק אינהרנטי מהלימודים. העובדה שבסופו של יום התובע סיים את לימודי התואר הראשון בהצלחה ואף המשיך לעבר לימודי התואר השני, מלמדת שקשייו הלימודיים, גם בהנחה שהיו כאלה, לא היו מהותיים. לפיכך, אני דוחה את התביעה בראש נזק זה. הוצאות נסיעה וניידות לעבר 61. 61. התובע טוען, כי בשל הפגיעה נדרש להוצאות נסיעה מוגברות, לרבות שימוש במוניות, ולכן הוא זכאי לפיצוי בסך גלובלי של 5,000 ₪. בחקירתו הנגדית, העיד התובע כדלקמן: "אין לי קבלות על מוניות. השימוש במוניות היה מצומצם, אפשר לספור אותם על יד אחת. מבחינת הסכום של הוצאות כספיות מדובר על 800 ₪. נסעתי ממבשרת לירושלים מהדסה לעין כרם, מבאר שבע ולבאר שבע" (עמ' 39 ש' 20- 22). 62. 62. כפי שעולה מתשובותיו של התובע לשאלון, שהוגש לו ע"י הנתבעים, הוא היה ונותר בעל רשיון נהיגה ללא מגבלות כלשהן (סעיף 24 לנספח לא' לתצהיר התובע). בנסיבות אלה, בהעדר קבלות ולאור דבריו של התובע בחקירתו הנגדית, אני קובעת פיצוי בסך 800 ₪ בראש נזק זה. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, בשל העדר קבלות המעידות על מועד ההוצאה עצמה. כאב וסבל 63. 63. לטענת ב"כ התובע, יש לחשב את הפיצוי בראש נזק זה לפי מכפלת אחוז הנכות הרפואית בשילוש הסכום הנקוב בחוק הפלת"ד. הנתבעים אינם חולקים על כך שיש לבסס את התחשיב על שיעור הנכות הרפואית, אלא שלטענתם יש לבצע את החישוב לפי כפל הפיצוי עפ"י חוק הפלת"ד. בעניין זה מקובלת עלי דרך החישוב המוצעת ע"י הנתבעים, וזאת לנוכח תיאור מצבו של התובע, שאינו מעיד על כאב וסבל המצדיק שילוש הפיצוי. 64. 64. יש לחשב את הפיצוי בהתבסס על הנכות הרפואית שנקבעה על ידי לעיל (12%), על פי כפל הסכום המקובל בפלת"ד, בתוספת ריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. סיכומו של דבר התובע זכאי לפיצויים כמפורט בפסק דיני. הנתבעים, ישלמו לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. כל התשלומים יתחלקו בין הנתבעים בהתאם לחלוקת האחריות המפורטת בסעיף 34 לפסק הדין, וישולמו על ידי הנתבעים ביחד ולחוד. השכלה גבוההפיצוייםסטודנטים