להלן פסק דין בנושא 100 אחוז נכות קוודרופלגיה - תאונת עבודה: השופט י' טירקל: הרקע 1. אלתא תעשיות אלקטרוניות בע"מ - המשיבה מס' 2 בע"א 7130/03 והמערערת מס' 1 והמשיבה שכנגד בע"א 7381/01 (להלן- "אלתא") - כרתה חוזה עם מינרב פרויקטים בע"מ - המשיבה מס' 3 בע"א 7130/03 והמערערת מס' 2 והמשיבה שכנגד בע"א 7381/01 (להלן- "מינרב") - לפיו היתה מינרב אמורה לבנות מבנה בשטח מפעל שבבעלות אלתא (להלן- "המבנה"). מינרב כרתה חוזה עם קבלן משנה, סולל בונה בנין ותשתית בע"מ - המערערת בע"א 7130/03 והמשיבה מס' 3 בע"א 7381/01 ובערעור שכנגד (להלן- "סולל בונה") - לפיו היתה סולל בונה אמורה לבנות את החלק של הבניה הטרומית במבנה. סולל בונה הזמינה את מריון מנופים ועבודות עפר בע"מ - המשיבה מס' 4 בע"א 7130/01 והמשיבה מס' 2 בע"א 7381/01 (להלן-"מריון"), שיגאל תנעמי - המשיב מס' 1 בע"א 7130/01 ובע"א 7381/01 והמערער שכנגד (להלן- "תנעמי") הוא הבעלים של 99% מהון מניותיה - לבצע את עבודות ההרמה של הקירות הטרומיים במבנה. ביום 19.3.95 בא תנעמי - שהיה אז כבן 48 שנים - למבנה ועלה לקומה השניה שלו כדי לבדוק את אופן הנחת הקירות הטרומיים. משסיים נכנס לחדר המדרגות שבמבנה, ובטרם פנה לרדת בגרם המדרגות נפל ממשטח דריכה שבקומה השניה (להלן-"הפודסט") שעליו עמד, אל משטח בטון בקומת הקרקע (להלן- "התאונה"). הפודסט וגרם המדרגות לא היו מגודרים באותו זמן, משום שהגידור פורק ימים מספר לפני התאונה על ידי עובדים של מינרב, לשם יציקת תוספת לפודסט. יצוין, כי חדר המדרגות אטום לגמרי ובלי חלונות והותקנה בו תאורה מלאכותית. כתוצאה מן התאונה, סובל תנעמי משיתוק מלא כמעט בארבעת גפיו (קוודרופלג) ומפגיעה קוגניטיבית והתנהגותית ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 100%. 2. תנעמי הגיש בבית המשפט המחוזי בבאר שבע תביעה נגד אלתא, מינרב וסולל בונה (להלן ביחד- "המערערות") לפצותו עבור נזקיו. סולל בונה שלחה הודעת צד שלישי למריון ולמבטחת שלה, מגדל חברה לביטוח בע"מ - המשיבה מס' 5 בע"א 7130/01 והמשיבה מס' 4 בע"א 7381/01 ובערעור שכנגד (להלן- "חברת הביטוח"); במשפט התעוררה מחלוקת אם שלחו אלתא ומינרב הודעת צד שלישי לסולל בונה, מריון וחברת הביטוח. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד סגנית הנשיא ר' אבידע), בפסק דינו החלקי מיום 3.7.01, קבע כי המערערות אחראיות לנזקיו של תנעמי: אלתא ומינרב אחראיות על פי עילות של רשלנות ושל הפרת חובה חקוקה ואילו סולל בונה אחראית על פי עילה של רשלנות בלבד, ואת האחריות חילק ביניהן: 90% על אלתא ומינרב ו- 10% על סולל בונה. כמו כן קבע, שאין לייחס לתנעמי אשם תורם. בית המשפט דחה את ההודעה לצד שלישי ששלחה סולל בונה למריון ולחברת הביטוח. לענין שיעור הנזק פסק בית המשפט לתנעמי פיצויים בסכום כולל של 8,086,928.5 ש"ח לפי ראשי הנזק הבאים: עזרת צד ג' בעבר- 341,000 ש"ח, ובעתיד- 2,861,479 ש"ח; אובדן כושר השתכרות בעבר- 1,408,960 ש"ח, ובעתיד - 1,909,304 ש"ח; התאמת דיור- 83,979 ש"ח; הוצאות לצרכי שיקום בעבר- 69,863 ש"ח, ובעתיד - 53,366 ש"ח; הוצאות בני המשפחה בתקופת האשפוז- 48,000 ש"ח; הוצאות ניידות בעבר -142,751.6 ש"ח, ובעתיד- 284,308 ש"ח; הוצאות מעלית לרכב בעבר- 9,191 ש"ח, ובעתיד- 44,726.9 ש"ח; כאב וסבל- 800,000 ש"ח; עזרת צד ג' בביצוע עבודות שתנעמי היה מבצע בעבר בביתו בעצמו- 40,000 ש"ח; הוצאות חשמל וטלפון מוגברות- 30,000 ש"ח. עוד קבע בית המשפט, כי יש לנכות מסכום הפיצויים הכולל שנפסק את הקצבאות שתנעמי זכאי להן מאת המוסד לביטוח לאומי בסכום של 4,331,120 ש"ח. אלתא, מינרב וסולל בונה ערערו על פסק הדין. תנעמי הגיש ערעור שכנגד. ערעורן של אלתא, מינרב וסולל בונה מכוון כלפי חיובן באחריות וכלפי שיעור הפיצויים הגבוה שהוטל עליהן (ע"א 7381/01 וע"א 7130/01). תנעמי מצדו מערער על השיעור הנמוך של הפיצויים שנפסקו לזכותו (ע"א 7381/01). הדיון בערעורים אוחד ופסק דין זה עניינו כל הערעורים כאחד. השגות בעלי הדין 4. אלתא ומינרב כופרות באחריותן לתאונה. לטענתן, לא ניתן לחייבן על פי העוולה של הפרת חובה חקוקה, הן מן הטעם הדיוני שתנעמי לא פירט בכתב תביעתו את החיקוקים שלטענתו הופרו והן מטעמים שלעצם הענין. אשר לחיובן על פי עוולת הרשלנות טוענות הן, שיסודותיה של העוולה לא הוכחו. לטענתן, מריון שהיתה מעבידתו של תנעמי, הפרה את החובות שהיו מוטלות עליה בתור מעבידתו ולפיכך עליה האחריות לנזקיו. עוד טוענות הן, כי יש לייחס לסולל בונה אחריות בשיעור של 35% ולא רק בשיעור של 10%, וכי יש לייחס לתנעמי אשם תורם בשיעור גבוה. אלתא ומינרב מוסיפות וטוענות, כי יש להעמיד את שיעור קיצור תוחלת החיים של תנעמי על 15%- ולא רק על 5% כפי שנפסק - ולחשבו מיום התאונה ולא מיום מתן פסק הדין. לענין שיעור הפיצויים ודרך חישובם תוקפות הן את קביעות פסק הדין לגבי רוב ראשי הנזק. אשר לראש הנזק של עזרת צד ג' בעבר ובעתיד, טוענות הן כי סכום הפיצויים שנפסק גבוה יתר על המידה, ואף יותר מן הסכומים שנתבעו בכתב התביעה, ובכך הורחבה החזית ללא הסכמתן. אשר לראש הנזק של אובדן כושר השתכרות טוענות הן, כי בית המשפט קבע את כושר ההשתכרות על דרך האומדן, בלי שהסתמך על הראיות שהובאו לפניו, וכי יש לקבוע את הפסדי השתכרותו לפי השכר הממוצע במשק, ולכל היותר לפי שכרו בחודשיים שלפני התאונה, כפי שדיווח למוסד לביטוח לאומי אחרי התאונה. כמו כן טוענות הן, שלא הובאו ראיות לגבי ראשי הנזק של התאמת דיור, הוצאות לצרכי שיקום בעבר ובעתיד, הוצאות בני המשפחה ואמו של תנעמי בתקופת האשפוז, עזרת צד ג' בביצוע עבודות שתנעמי היה מבצע בעבר בביתו בעצמו והוצאות מוגברות של חשמל וטלפון. גם לא הובאו ראיות בדבר השווי הכספי המדויק של ראשי נזק אלו. אשר לראש הנזק של הוצאות ניידות, טוענות הן, בין היתר, כי יש להפחית מן הסכום שנפסק את הוצאות הנסיעה שהיו לתנעמי גם אלמלא נפגע ואת ההנאה שנגרמת לבני משפחתו מן השימוש ברכב. לטענתן, הפיצוי שנפסק לתנעמי עבור כאב וסבל הוא חסר תקדים. כמו כן יש לנכות "מסכום הפיצוי את מלוא הסכומים שקיבל ויקבל המשיב [תנעמי - י' ט'] מקופ"ח". סולל בונה כופרת גם היא באחריותה לתאונה, משום שלטענתה לא היתה מוטלת עליה חובת זהירות כלפי תנעמי - שהיה קבלן עצמאי - וממילא לא הפרה אותה. לטענתה, האחראים לתאונה הם: אלתא כבעלת המבנה, מינרב כמי שבנתה את המדרגות, מריון כמעבידתו של תנעמי; תנעמי עצמו, בשל רשלנותו התורמת. גם לדעת סולל בונה יש להעמיד את שיעור קיצור תוחלת החיים של תנעמי על 15%- ולא רק על 5% כפי שנפסק- ולחשבו מיום התאונה ולא מיום מתן פסק הדין. אשר לשיעור הפיצויים טוענת היא, כי הסכומים שנפסקו גבוהים יתר על המידה, בעיקר בראשי הנזק של עזרת צד ג' בעבר ובעתיד - שהפיצוי שנפסק עבורה אף גבוה מן הסכומים שנתבעו בכתב התביעה - אובדן כושר השתכרות בעבר ובעתיד, התאמת דיור וכאב וסבל. אשר לראש הנזק של הוצאות ניידות, טוענת גם היא, כי יש להפחית מן הסכום שנפסק את הוצאות הנסיעה שהיו לתנעמי גם אלמלא נפגע ואת ההנאה שנגרמת לבני משפחתו מן השימוש ברכב. כמו כן טוענת היא, כי יש לנכות מסכום הפיצויים שנפסק את התשלומים שתנעמי זכאי לקבל בעתיד מקופת חולים בסכום של 670,000 ש"ח. בערעורו שכנגד סומך תנעמי את ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ככל שמדובר באחריות לתאונה. לענין שיעור הפיצויים טוען הוא, כי הסכום שנפסק לו עבור עזרת צד ג' בעבר ובעתיד נמוך מדי, כי לא ניתן ביטוי הולם למצבו הקשה ולקושי הרב הכרוך בגיוס עובדים זרים וכי "מערך הסיעוד ההולם" בעניינו הוא העסקת חברת כוח אדם ולא עובד זר. כמו כן, יש לפצות את אשתו עבור השירות והטיפול בו במשך כל ימי חייה וכן לפצות את בני משפחתו על הוצאותיהם בתקופה שבה היה מאושפז. מריון וחברת הביטוח טוענות, כי מריון אינה אחראית לנזקיו של תנעמי, משום שלא התרשלה כלפיו. לחלופין טוענת חברת הביטוח, כי "מריון אינה חייבת לפצות את יגאל תנעמי מאחר והטלת האחריות על מריון נעשתה על יסוד אשמתו של יגאל תנעמי". דיון 5. שתיים הן העוולות שיסודותיהן טעונים בחינה בפרשה שלפנינו: עוולת הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן- "פקודת הנזיקין"), ועוולת הרשלנות לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין. נדון בהן כסדרן. הפרת חובה חקוקה 6. אקדים ואומר, כי אלתא ומינרב הגישו כתב הגנה משותף, כתב ערעור משותף וגם טענותיהן "משותפות". אין בכך כדי ליפטר מדיון באחריותה של כל אחת מהן בנפרד. אשר לטענתן הדיונית, כי לא ניתן לחייבן על פי עילה זאת משום שבכתב התביעה לא פורטו החיקוקים שהופרו, דינה להידחות. את טענתן סומכות הן על תקנה 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן-"תקנות סדר הדין האזרחי"), שבה נאמר כי: "הועלתה בכתב טענות טענה של הפרת חובה חקוקה, יצוין החיקוק אשר הפרתו מהווה עילה לתובענה" (ראו: ע"א 6071,6064/93 מימסב חברה למילוי מיכלי סודה ביתיים בע"מ נ' סודה גל בע"מ, פ"ד נ(3) 35, 44; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, תשנ"ה) 139). המטרה העומדת ביסוד התקנה היא מניעת מצב שבו לא יידע הנתבע מפני מה עליו להתגונן ולא יהיה באפשרותו להכין הגנתו כראוי ולהיערך לקראת המשפט. אכן, בפרשה שלפנינו לא פורטו בכתב התביעה החיקוקים שהפרתם מהווה את העילה, אולם הם פורטו בחוות דעתו של המהנדס מטעם תנעמי, שהוגשה כשלושה שבועות אחרי הגשת כתב התביעה. היה, אפוא, סיפק בידיהן לערוך את הגנתן כראוי ולהיערך לקראת המשפט. זאת ועוד, אלתא ומינרב לא העלו בכתב הגנתן, שהוגש כחודש ומחצה לאחר מכן, כל טענה בענין זה, וחוות דעתו של המומחה מטעמן מתייחסת לחיקוקים אלה. יש לראות בכך ויתור על הטענה. אחריותה של מינרב 7. 7. סעיף 63(א) לפקודת הנזיקין מורה: "(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו..." חמישה הם, אפוא, יסודותיה הפוזיטיביים של עוולת הפרת חובה חקוקה: חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק; המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ההפרה גרמה לניזוק נזק; הנזק שנגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק. היסוד הנגטיבי, הקבוע בסעיף 63(א) סיפא, הוא שהחיקוק, לפי פירושו הנכון, לא התכוון לשלול את הסעד בנזיקין (ע"א 335/80 בריגה נ' מוסטפה, פ"ד לו(3) 32; ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (להלן- "פרשת ועקנין"); ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נתניה, פ"ד מו(5), 727; ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ - עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ - עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933). להלן נדון רק בַיסודות שיש לגביהם מחלוקת. 8. היסוד הראשון הוא קיום חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק. החובות החקוקות המוטלות על מינרב, מכוח היותה קבלן ראשי, נקבעו בסעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן- "פקודת הבטיחות בעבודה"), שלפיו יש להתקין אמצעים לבטיחותו של מקום שקיימת ממנו סכנת נפילה מגובה 2 מטרים ומעלה, על ידי גידורו או באופן אחר; בסעיף 55 לפקודת הבטיחות בעבודה, שלפיו יש להתקין למדרגות "מעקה של ממש למשען יד"; ובתקנות 8 ו-9 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988 (להלן-"תקנות הבטיחות בעבודה"), שלפיהן יש להכשיר משטחי עבודה ומדרכות מעבר ולגדרם, אם עלול אדם ליפול מהם לעומק העולה על 2 מטרים. 9. היסוד השני הוא, שהחיקוק "נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק"; ולפי סעיף 63(ב) לפקודת הנזיקין "רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני" (לפירושו של יסוד זה ראו: ד"נ 6/66 שחאדה נ' חילו, פ"ד כ(4) 617; ע"א 574,573,572/74 רויטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד כט(2) 57; פרשת ועקנין, בע' 143-140; ע"א 6126/92 אטנלנטיק, חברה לדייג ולספנות בע"מ נ' דג פרוסט תעשיות דייג (1984) בע"מ, פ"ד נ(4) 471; ע"א 610/02 מפעל הפיס נ' לוטונט מועדון חברים בע"מ (טרם פורסם); י' אנגלרד "תרומת הפסיקה להתפתחויות בדיני נזיקין - דימויה העצמי ומציאות" עיוני משפט יא (תשמ"ו) 67, 88-86). כפי שנפסק, נועדו חיקוקים אלה לטובתם ולהגנתם של העובדים (ראו, לדוגמא, ע"א 547/67 גולדנברג נ' איזיק, פ"ד כב(2) 405; פרשת ועקנין, בע' 142; ע"א 245/81 סולטאן נ' סולטאן, פ"ד לח(3) 169, 178; ע"א 10/88 מלכי נ' אפללו, פ"ד מד(4) 813; ע"א 2351/90 לסלאו נ' ג'אמל, פ"ד מז(1) 629). לטענת מינרב, לא היה תנעמי עובד שלה אלא קבלן עצמאי ולפיכך לא נועדו החיקוקים הנזכרים להגן עליו. טענה זאת יש לדחות. הגדרתו של "עובד" בסעיף 1 לפקודת הבטיחות בעבודה כוללת גם "עובד עצמאי", וכבר נאמר כי "פקודת הבטיחות בעבודה והתקנות על פיה פורשו כבאות להגן לא רק על 'עובדים' אלא על כל המועסק במפעל, אפילו הוא קבלן עצמאי או עובד של קבלן עצמאי" (ראו: ע' בר-שירה "הפרת חובה חקוקה" דיני הנזיקין - העוולות השונות (ג' טדסקי עורך, תשל"ט) 23; ד' לוינסון-זמיר "הפרת חובה חקוקה" דיני הנזיקין - העוולות השונות (מהדורה שניה, ג' טדסקי עורך, תשמ"ט) 43-42 והאסמכתאות שם). מסקנה זאת עולה גם מהגיונם של הדברים. הרציונל המונח ביסוד פקודת הבטיחות בעבודה ותקנות הבטיחות בעבודה הוא לספק סביבת עבודה בטוחה ולהגן על חייו ושלמות גופו של כל מי שנמצא במקום העבודה לצורך עבודתו, בין אם הוא עובד ובין אם הוא קבלן עצמאי. אכן, גם אם נניח שהגנת הפקודה והתקנות אינה פרושה על כל מי שמבקר במקום העבודה, בוודאי שאין הצדקה לשלול את ההגנה ממי שמבצע את הפעולה הפיסית של העבודה, אפילו אינו מוגדר כעובד ממש. עם זאת יש לבדוק אם חלה החובה הספציפית שטוענים להפרתה, להבדיל מן החיקוק כולו או מאותו חלק בחיקוק בו קבועה אותה חובה, על המקרה הנדון (ע"א 245/81 הנ"ל, בע' 177; ע"א 2351/90 הנ"ל, בע' 636). בפרשה שלפנינו החובות הרלוונטיות הן, כאמור, החובה לגדר את הפודסט העולה מסעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה ומתקנות 8 ו-9 לתקנות הבטיחות בעבודה; והחובה להתקין מעקה למדרגות לפי סעיף 55 לפקודת הבטיחות בעבודה. לענייננו די בהוראת סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה, שעליה נאמר כי: "החובה המוטלת על המעביד על פי סעיף 50 הינה לנקוט אמצעים סבירים על מנת להגן על בטיחותו של עובד המועסק בתנאים הנתונים ולמנוע נפילתו" (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225). האם נועדה חובה זו להגן על תנעמי? על כך יש להשיב בחיוב. מקובל עלי כי: "המכנה המשותף של האנשים שלטובתם נועדה חובה כלשהי נלמד קודם כל מתוך בחינת הנזק שחובה זו נועדה למנוע, ותחימת תחום הסיכון של נזק זה. האנשים הנמצאים בתחום הסיכון הם הנהנים, במבט ראשון, מקיום החובה, במבט שני יש לבדוק אם אין בחיקוק הוראה כל שהיא המלמדת שמתוך כלל האנשים הנמצאים בתחום הסיכון בחר המחוקק להגן רק על קבוצה מצומצמת כלשהי, בעלת מכנה משותף יותר צר, המבדיל אותה משאר האנשים החשופים לנזק" (בר- שירה, בספרה הנ"ל, בע' 22). הנזק שביקש המחוקק למנוע על ידי הוראת סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה הוא נזק של נפילה והדבר נלמד מתוכנו ומכותרתו של הסעיף, שהיא "הגנה מפני נפילה". במהלך עבודתו של תנעמי במבנה ולשם ביצועה היה עליו לעלות לקומה השניה של המבנה, שבנייתו טרם הושלמה, ולעמוד על הפודסט. בכך נחשף לסכנת נפילה מגובה של למעלה משני מטרים, והיה, אפוא, בתחום הסיכון של הנזק שסעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה נועד למנוע. כאמור לעיל, אין בעובדה שתנעמי לא היה בגדר עובד כדי לגרוע מן ההגנה שמגנה עליו פקודת הבטיחות בעבודה. אמור מעתה: סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה "נועד לטובתו או להגנתו" של תנעמי. 10. היסוד השלישי הוא, שהמזיק הפר את החובה המוטלת עליו. אין מחלוקת כי תנעמי נפל מן הפודסט וכי הפודסט לא היה מגודר. מכאן שמינרב הפרה את הוראת סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה, בכך שלא גידרה את הפודסט או התקינה מיגון הולם אחר. לענין זה טענה מינרב כי התקינה גידור, אלא שהיה עליה להסירו לצורך יציקת תוספת לפודסט. גם טענה זאת יש לדחות, הן משום שלא הוכח כי לא ניתן לגדר את הפודסט בשעת יציקתו, והן בשל קביעתו של בית המשפט המחוזי, המקובלת עלי, לפיה: "לאור הוראותיהן הברורות של הפקודה לבטיחות בעבודה והתקנות לבטיחות בעבודה, היה על הנתבעות... 2 [מינרב- י' ט'] לדאוג לגידור הולם גם בשעה שעסקו ביציקת הפודסט - או למנוע שימוש במדרגות עד להתקנתו". התוצאה היא שמינרב אחראית כלפי תנעמי על פי העוולה של הפרת חובה חקוקה. אחריותה של אלתא 11. אחריותה של אלתא על פי עוולת הפרת חובה חקוקה תלויה בשאלה אם החובות המוטלות בפקודת הבטיחות בעבודה ובתקנות הבטיחות בעבודה חלות עליה כבעלת המפעל שבשטחו נפגע תנעמי. לדעתי, יש להשיב על שאלה זו בשלילה. עניינה של פקודת הבטיחות בעבודה הוא בקביעת החובות המוטלות על "תופס המפעל" לענין הפעולות הנעשות "במפעל" (ע"פ 701/78 חברה מבנה תעשיה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 136, 137). אפילו נראה את אלתא "כתופס המפעל", הרי שהיא שוחררה מן החובות המוטלות עליה בפקודת הבטיחות בעבודה ובתקנות הבטיחות בעבודה לאור תקנה 6(א) שקובעת כי: "הטיל המזמין את ביצוע הבניה על קבלן ראשי, יראוהו כמבצע הבניה לענין תקנות אלה והחובות המוטלות בתקנות אלה על מבצע הבניה מוטלות עליו". לפיכך, משהזמינה אלתא קבלן ראשי - מינרב - לביצוע עבודות הבניה, יצאה ידי חובת קיום הוראות הפקודה והתקנות, אפילו לא קיים הקבלן הראשי את המוטל עליו (ראו: ע"פ 701/78 הנ"ל, בע' 138; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 601-600 והאסמכתאות שם). מכאן, שאלתא אינה אחראית על פי העוולה של הפרת חובה חקוקה. רשלנות 12. למען תקום חבות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות, יש להוכיח שלושה אלה: קיום חובת זהירות, הפרת החובה וקשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק (פרשת ועקנין; ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' ציזיק, פ"ד מא(3) 169; ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט(4) 266; ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45; ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וצפורה בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נג(5) 817). טענותיהן של המערערות מכוונות כלפי שני התנאים הראשונים ודיוננו יתמקד, אפוא, בהם, תוך הפרדת הדיון בין אחריותן של מינרב וסולל בונה מזה, לבין אחריותה של אלתא מזה. אחריותן של מינרב וסולל בונה 13. תנאי ראשון לאחריות על פי עוולת הרשלנות הוא, שהמזיק חב חובת זהירות - מושגית וקונקרטית - לניזוק, הנקבעת לפי מבחן הצפיות שבסעיף 36 לפקודת הנזיקין. הכלל הוא שבמקום שהנזק צפוי מבחינה פיסית, חובה לצפותו מבחינה נורמטיבית, אלא אם קיימים שיקולים מיוחדים של מדיניות משפטית המצדיקים צמצום החובה או שלילתה (ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן, פ"ד מב(3) 733; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113; ע"א 915/91 הנ"ל, בע' 64; ע"א 4530/91 רשות הנמלים והרכבות נ' צים חברת השיט הישראלית, פ"ד נד(4) 583). השאלה הניצבת לפנינו היא, אם יש להכיר בחובת זהירות מושגית ביחסים שבין תנעמי למינרב וסולל בונה, בנסיבות שבהן הוא מוזמן לבצע עבודה בעבורן, למרות שאינו עובד שלהן. לענין זה מקובל עלינו כי: "מהמסקנה שלא מתקיימים יחסי עובד מעביד בין הצדדים לא נובעת, בהכרח, המסקנה שלא קיימת חובת זהירות בין צד למשנהו" (ראו: ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית, פ"ד מח(1) 415, 423; ע"א 599,582/71 המוסד לביטוח לאומי נ' רשות הנמלים, פ"ד כז(1) 650, 657). אכן, תנעמי לא היה עובד של מינרב או סולל בונה, אולם הוא ביצע עבודה עבורן, ויש להכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית ביניהם. על מינרב וסולל בונה מוטלת חובה כללית להבטיח את שלומו ובטחונו של כל אדם שהן צופות או צריכות לצפות שעשוי להיות מושפע מן המתרחש בשטח המבנה, בין אם הוא עובד ובין אם קבלן עצמאי (ע"א 519,518,467,411/73 פרחי נ' אלטמן, פ"ד כח(2) 149,145;ע"א 10/88 הנ"ל; ע"א 600,611,612,613,857/86 עמיר נ' קונפינו, פ"ד מו(3) 233; ע"א 971/90, 1311 חרושת ברזל פתח תקווה בע"מ נ' סמרי, פ"ד מו(4) 421 והשוו: ע"א 697,692,684/76 אייל נ' פוקסמן, פ"ד לא(3) 349, 360). על מינרב מוטלת חובה, בהיותה הקבלן הראשי ומבצע הבניה, שמתפקידו לקיים פיקוח על אתר העבודה ולדאוג לאמצעי בטיחות נאותים; ועל סולל בונה מוטלת חובה, בהיותה קבלן המשנה שהתקשר בחוזה עם תנעמי כדי שיבצע עבורה עבודה באתר שבו היא עובדת. מכאן שקיימת חובת זהירות מושגית של מינרב וסולל בונה כלפי תנעמי. 14. חובת זהירות קונקרטית קיימת, אם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, אדם סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק למי שניזוק בפועל. תנאים אלה מתקיימים במקרה שלפנינו: מינרב שימשה הקבלן הראשי, בנתה את המדרגות, וגם פירקה מהן ומן הפודסט את הגידור; וסולל בונה- שימשה קבלן המשנה, הזמינה את תנעמי לעבוד במבנה ושלחה מהנדס מטעמה לפקח על ביצוע העבודה וכן מנהל מטעמה היה בשטח לצורכי פיקוח בנוסף למהנדס. שתיהן היו יכולות לצפות את אירוע התאונה שגרם לנזק; דהיינו, שהעמידה על הפודסט בקומה השניה שאינה בטוחה, בשל היעדר גידור או אמצעים אחרים, מעמידה בסכנה ניכרת את חייו ושלמות גופו של המשתמש בו; ושתנעמי, בתור מי שעובד במקום ומשתמש בפודסט במהלך עבודתו במבנה, חשוף לסכנת נפילה. על אחת כמה וכמה דברים אמורים בנסיבות הפרשה שלפנינו, כשהמדרגות נמצאות בחלל חשוך, אטום לגמרי וללא חלונות, ושהתאורה שהותקנה בו כבתה מדי פעם עקב הפסקות חשמל. זהו גם מסוג הנזקים שהיה עליהן לצפותם, וראוי להטיל עליהן אחריות הן מטעמים של הרתעה והן מטעמים של פיזור נזק (ע"א 4114/90 הנ"ל, בע' 428). עוד יש לתת את הדעת על כך, שאמצעי הזהירות הדרושים למניעתו של הנזק הם פשוטים (פרשת ועקנין, בע' 130-129). מינרב וסולל בונה היו יכולות לגדר את הפודסט או לנקוט אמצעי מיגון אחרים - והיה עליהן לעשות כן - וזאת בעלות פחותה בהרבה מעלות נזקו הצפוי של תנעמי, ולפיכך הן גם מונעות הנזק הזולות ביותר. מכאן שקיימת חובת זהירות קונקרטית של מינרב וסולל בונה כלפי תנעמי. 15. האם הוכח התנאי השני - הפרת חובת הזהירות? קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית איננו סוף פסוק. כלל נקוט בידינו כי: "מזיק, החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק--- חובתו של מזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה" (פרשת ועקנין, בע' 131). יש לבחון, אפוא, אם נקטו מינרב וסולל בונה אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הנזק. בפרשה שלפנינו היה על מינרב וסולל בונה להבטיח שהעמידה על הפודסט תהיה בטוחה, אם על ידי גידור או באופן אחר. משפורק הגידור שהותקן שם באופן זמני, לשם יציקת תוספת לפודסט, היה עליהן לאסור את השימוש במדרגות עד להתקנתו מחדש, ובייחוד כאשר דברים אמורים במקום חשוך שהתאורה המלאכותית שהותקנה בו אינה קבועה. התקנת הגידור אינה רק בגדר נקיטת אמצעי סביר, אלא בגדר סטנדרט התנהגות שנקבע בסעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה. אמנם "רמת ההתנהגות, הנדרשת על פי עוולת הרשלנות, היא זו הנקבעת על ידי האדם הסביר, בהתחשב בנסיבות המקרה"; ואילו "רמת ההתנהגות, הנדרשת על-פי העוולה בדבר חובה חקוקה, נקבעת על ידי החוק עצמו, והיא יכולה להיות חמורה, זהה או נמוכה מזו הנדרשת על ידי האדם הסביר" (פרשת ועקנין, בע' 138). אולם, הלכה היא כי החובה הסטטוטורית יכולה לשמש אינדיקציה לסטנדרט הזהירות הראוי שחייב בו האדם הסביר (ע"א 335/80 הנ"ל, בע' 39-38; ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג, פ"ד לט(1) 197, 202; ע"א 4114/90 הנ"ל, בע' 429). אכן, סבורני כי גידור הפודסט הוא מן האמצעים הסבירים שיש לנקוט בנסיבות הענין, גם ללא קשר לחובה הקבועה בפקודת הבטיחות בעבודה. זאת ועוד. מקובל עלינו "שעצם העובדה כי דבר חיקוק פלוני, המטיל חובה לנקוט אמצעי זהירות, אינו חל על מזיק אלמוני, אינה מחייבת את המסקנה כי אותו מזיק אלמוני פטור מנקיטת אמצעי הזהירות המנויים באותו החיקוק" (ע"א 4637,4634,4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111, 123-122). סולל בונה כקבלן משנה לא היתה חייבת לקיים את הוראות פקודת הבטיחות בעבודה ואף על פי כן, היה עליה לנקוט אמצעי בטיחות מצדה כדי למנוע את סכנת הנפילה. יודגש, כי חובתה של כל אחת מהן היא חובה אישית ונמשכת ואין הן יכולות להתנער ממנה בטענה שאחר אחראי לכך (ראו: ע"א 701/77 רשות הנמלים בישראל נ' מספי, פ"ד לג(1) 737; ע"א 600,611,612,613,857/86 הנ"ל). נמצא, כי משלא גידרו את הפודסט או נקטו אמצעי סביר אחר כדי למנוע נפילה ממנו, הפרו מינרב וסולל בונה את חובת הזהירות שהן חבות בה כלפי תנעמי. התוצאה היא שמינרב וסולל בונה אחראיות כלפי תנעמי מכוח העוולה של רשלנות. אחריותה של אלתא 16. אלתא היא בעלת המבנה שבשטחו נפגע תנעמי. היא הפקידה את ביצוע עבודות הבניה בידיו האמונות של קבלן עצמאי המומחה למלאכה זו. תנעמי נפגע כתוצאה ממחדלו הרשלני של הקבלן העצמאי. האמנם נושאת גם היא באחריות לנזקיו? על כך יש להשיב בשלילה. אכן, הלכה פסוקה היא, כי שליטה ופיקוח על מקרקעין מקימים חובת זהירות כלפי מבקרים במקרקעין (ע"א 343/74 גרובנר נ' עירית חיפה, פ"ד ל(1) 141; ע"א 683/77 ברוק נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד לד(1) 157; ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757; ע"א 4637,4634,4597/91 הנ"ל). עם זאת, יוצא בעל מקרקעין ידי חובתו כלפי מבקרים בקרקע שבחזקתו, אם הוא מוסר ביצוע עבודה הדורשת מומחיות לידיו של קבלן עצמאי מומחה. יפים לענין זה דברי הנשיא א' ברק: "חובת הזהירות הקונקרטית עניינה נקיטה של אמצעי זהירות סבירים. לעתים אין לך אמצעי זהירות טוב יותר מהעברת ההפעלה לידיו של אדם מיומן. על-כן, עשוי תופס במקרקעין או במטלטלין לצאת ידי חובתו כלפי מבקר--- על ידי מינוי קבלן עצמאי מומחה" (פרשת ועקנין, בע' 131. עוד ראו: י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שניה, ג' טדסקי עורך, תשל"ז) 469). בפרשה שלפנינו, הוציאה אלתא מידיה את השליטה והפיקוח על הנעשה בשטח המבנה, בכך שהעבירה למינרב את עבודות הקמת המבנה; מינרב נמצאה באופן יומיומי באתר הבניה, ארגנה את העבודה ופיקחה עליה והיא שהיתה אחראית על סידורי הבטיחות ובידיה היו האמצעים והיכולת למנוע נזק (השוו: א' ברק " אחריות בנזיקין של המחזיק במקרקעין" מחקרי משפט לזכר אברהם רוזנטל (תשכ"ד) 104, 123). במצב דברים זה, אין לצפות שאלתא תנקוט אמצעי זהירות מצדה. גם לפי סעיף 15 לפקודת הנזיקין אין מעסיק אחראי לעוולה של קבלן עצמאי, שנעשתה תוך כדי ביצוע העבודה שהוטלה עליו על ידי המעסיק (בכפוף לחריגים שאינם חלים בענייננו. על כך ראו: ע"א 804/77 נימר נ' דיאב, פ"ד לד(2) 729; א' ברק "ה אחריות בנזיקין של המעסיק למעשיו של קבלן עצמאי" הפרקליט כד (תשכ"ד) 355, 370-369). מכאן שאלתא לא התרשלה כלפי תנעמי. אשם תורם 17. האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם ה אחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו (אנגלרד, ברק וחשין בספרם הנ"ל, בע' 236). בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות הענין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ראו: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3) 343, 351-350; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד(1) 422, 438; ע"א 2245/91, 2359 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723; ע"א 5120/92 מגיזל בע"מ נ' חורי, תקדין עליון 94(3) 1018). לענין זה "יש לזכור תמיד, שנטל ההוכחה לקיום האשם התורם מצד הנפגע מוטל על שכם המערערים" (ע"א 741/83 הנ"ל, בע' 273. ראו גם: ע"א 526,528/64 "זחליל" חברה לחריש, יישור וחפירות קרקעות בע"מ נ' פנחס, פ"ד יט(4) 455, 461; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 424; אנגלרד, ברק וחשין בספרם הנ"ל, בע' 272). יש לבדוק, אפוא, אם עלה בידי מינרב וסולל בונה להרים את הנטל המוטל עליהן. 18. לא שוכנעתי כי, בנסיבות הענין, סטה תנעמי מסטנדרט ההתנהגות של האדם הסביר. סבורני, שהיה זה אך טבעי שמתוך רצונו לדאוג לביצוע העבודה, המשיך במלאכתו למרות שפורק הגידור. אכן, ניתן לומר שהיתה מידת מה של חוסר זהירות בהתנהגותו של תנעמי, אולם אין בכך כדי לקבוע שלא נהג כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה. אין גם לשכוח, שכמנהלה של מריון, וכבעלים של 99% מהון מניותיה, האחריות לביצוע העבודה רובצת על שכמו של תנעמי באופן בלעדי; וכמי שמטבע הדברים כפוף ללוחות זמנים ומעונין להשביע את רצון מעסיקיו, לא ראה הוא לחדול מעבודתו למרות הסכנה שנשקפה לו מכך. על כך כבר נאמר- אמנם לענין עובד- כי: "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זה ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה את הכל כדי להשמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי-המשפט גם בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים" (ע"א 5,7/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד יט 205, 212-211; ע"א 530/70 רביבו נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד כה(1) 724, 728; ע"א 477/85 הנ"ל, בע' 425; ע"א 1958/97 בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות, תקדין עליון 99(1) 127). זאת ועוד. עברו המקצועי של תנעמי מעיד עליו שהיה מיומן ומנוסה, כך שסביר היה מצדו להניח שלאור ניסיונו המקצועי לא נשקפת לו סכנה. ייתכן שגם הסיק מן העובדה שמינרב וסולל בונה לא התריעו על הסכנה ואפשרו את המשך העבודה במבנה, שאין הצדקה להפסיק את עבודתו. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי "לא בנקל יכל התובע [תנעמי- י' ט'] להודיע לנתבעת 3 [סולל בונה- י' ט'] כי אינו מסכים להמשיך בעבודה כל עוד לא יותקן הגידור הנדרש". בסופו של דבר, נחה דעתי כי התאונה לא אירעה בשל התרשלותו של תנעמי, אלא בשל התרשלותן של מינרב וסולל בונה. אין מקום לייחס לתנעמי אשם תורם. אחריותה של מריון 19. תנעמי מחזיק ב-99% מהון מניותיה של מריון. הוא המנהל היחיד שלה. הוא האורגן שלה וה-"alter ego" ("האני האחר") שלה (ראו: א' ברק "מעמד התאגיד בנזיקין" הפרקליט כב (תשכ"ו) 198, 204-203). נמצא, שרק אם ניתן לייחס לתנעמי רשלנות במעשיו או במחדליו כלפי עצמו, תחוב מריון על פי עוולת הרשלנות. לענין זה טוענת חברת הביטוח, כי לא ניתן לחייב חברה בנזיקין כלפי מנהליה, על יסוד הטענה שהפרה את חובת הזהירות שהיא חבה להם, וזאת כאשר פעולותיה ומחדליה נקבעו על ידי אותם מנהלים-ניזוקים המשמשים אורגנים שלה. לפיכך, כך לפי הטענה, מריון אינה חייבת לפצות את תנעמי - האורגן שלה - על נזקיו. טענה זו נסמכת על פסק הדין ע"א 536/65 כץ נ' חברת "קציף" בע"מ, פ"ד כ(3) 533, שבו נאמר כי: "חברה אינה בעל גוף מוחשי, אלא מנהליה הם המוח, הידיים והפה שלה. אין לדבר על רשלנות החברה אלא אם כן מוכחת רשלנות מצד האורגנים שלה, ומוזר היה בעיני לחייב את החברה לשלם לאותם אורגנים או נציגים שהתרשלו - עבור הנזקים שהם גרמו לעצמם או לאחד מביניהם אשר חייב היה לפעול, ולמעשה פעל, כמנהל החברה" (שם, בע' 543). טענה זו אין בידי לקבלה, מן הטעם שהיא חותרת תחת עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. מושכלות ראשונים הם, כי האורגן אחראי אישית למעשיו שלו והתאגיד אחראי אישית למעשה האורגן, וכל אחד מהם מהווה אישיות משפטית נפרדת מרעותה (ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 258; ע"א 324/82 עיריית בני- ברק נ' רוטברד, פ"ד מה(4) 102, 131-130; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 697-694). זאת ועוד. טענה זו גם מסכלת את מטרתה של תורת האורגנים. כידוע, תורת האורגנים פותחה כדי שניתן יהיה לייחס לחברה תכונות אנושיות, מקום שהדין מתנה תוצאה משפטית בקיום תכונות אלה, ובכך להטיל עליה אחריות אזרחית, פלילית או אחרת (ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364, 382-378). לפיכך, קבלת הטענה עלולה לגרום לכך שתורת האורגנים, שנוצרה כדי לפתוח פתח להטלת אחריות על החברה, תהיה לה למגן. נמצאנו מעניקים חסינות לחברה מפני תביעות אורגנה, וזאת ללא כל הצדקה (אנגלרד, ברק וחשין בספרם הנ"ל, בע' 374). כך מנקודת המבט של דיני החברות. מנקודת המבט של דיני הנזיקין טענה זו פירושה שלילת חובת הזהירות המושגית בין תאגיד לבין האורגן שלו. לכך אין להסכים (ראו: ע"א 4114/90 הנ"ל, בע' 427). כך או כך, אין בדחיית הטענה כדי להועיל למינרב וסולל בונה, משקבענו שתנעמי - האורגן של מריון - לא התרשל במעשיו. לא ניתן, אפוא, להטיל עליה אחריות על פי עוולת הרשלנות. חלוקת האחריות 20. חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף מסורה לשיקול דעתו של היושב בדין, הרואה את העדים, מתרשם מהם ומחומר הראיות וקובע את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם (ע"א 267/59 לקריץ נ' שפיר, פ"ד יג 1250,1253; ע"א 476/76 עזבון המנוח דוד עזרא נ' בן מויאל, פ"ד לב(3) 539, 542-541; ע"א 477/85 הנ"ל, בע' 424; ע"א 1170/91, 1227 בכור נ' יחיאל, פ"ד מח(3) 207, 219-218; ע"א 3656/99, 6011 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו(2) 344, 362). לפיכך, בבוא ערכאת הערעור לבחון את חלוקת האחריות, כפי שנקבעה בערכאה הדיונית, היא לא תיטה להתערב בה, וכבר נאמר כי: "הדבר תלוי במידה כה רבה בשיקול דעת ובהתרשמות השופט, וכמעט ולעולם לא תמצא שני פוסקים שיגיעו בדיוק לאותה מסקנה. בדרך כלל ישתמש אפוא בית המשפט לערעורים בסמכותו לשנות את חלוקת הנזק רק כשהוא רואה לנכון לשנותה שינוי עקרוני, אך לא כדי להגדיל קמעה את אחוז אחריותו של זה ולהקטין את אחוז אחריותו של זה" (ע"א 435/63, 448 מלכוב נ' תמרוב, פ"ד יח(2) 146, 149.ראו גם: ע"א 1311,971/90 הנ"ל, בע' 426; ע"א 8666/96 אחים שחם בע"מ נ' זילברמן, תקדין עליון 98(4) 592). תמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי אשמתה המוסרית של מינרב גדולה באופן משמעותי מזו של סולל בונה. לענין זה יש לזכור, כי מינרב התרשלה בכך שלא נקטה אמצעי זהירות סבירים וגם הפרה חובה חקוקה שהיתה מוטלת עליה. הדאגה לסביבת עבודה בטוחה בכלל וההקפדה על גידור הפודסט בפרט, היא בראש ובראשונה חובתו של הקבלן הראשי, שבתור מבצע הבניה שומה עליו לקיים פיקוח מקצועי ויומיומי על אתר העבודה ולהשכיל לקדם פני סכנות על ידי נקיטת אמצעי בטיחות ראויים (ע"א 655/80 הנ"ל; ע"א 600,611,612,613,857/86 הנ"ל). מינרב לא עמדה בחובה זאת. עוד יש לזכור, כי עובדיה של מינרב הם הם שפירקו את הגידור מן הפודסט ובכך יצרו את הסיכון שהוביל לתאונה. אחרי עיון בכל אלה, נחה דעתי כי חלוקת האחריות ביניהן: 90% על מינרב ו-10% על סולל בונה היא חלוקה ראויה, המשקפת את אחריותה המוסרית של כל אחת מהן. שיעור הפיצויים 21. כאמור לעיל, תוקפים בעלי הדין את הקביעות במרבית ראשי הנזק, ובפיהם טענות רבות באשר לצורך בהתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כידוע, הלכה היא לפנינו מימים ימימה, שאין בית המשפט שלערעור נוטה להתערב בהערכת הנזק של הערכאה הדיונית ולא ימיר את הערכתה בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר או שנתגלתה טעות בולטת בהערכת הנזק (ע"א 617/80 גבאי נ' תע"ל, תעשית עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ, פ"ד לו(3) 337, 345; ע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח(4) 21, 25; ע"א 517/84 סעידי נ' פור, פ"ד מ(4) 628, 631; ע"א 634/88 עטיה נ' זגורי, פ"ד מה(1) 99, 102; ע"א 2245/91 הנ"ל; ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' סולן, פ"ד נה(4) 898, 907). עיון בטענות בעלי הדין ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה, כי חלק הארי של הטענות אינו מצדיק את התערבותנו. זאת ועוד. גם אם ניתן היה להגדיל או להקטין, לפי הענין, את הסכומים שנפסקו בראש נזק זה או אחר, אין במרבית הסכומים שנפסקו כדי להצדיק התערבות (על כך ראו: ע"א 123/70 מדינת ישראל נ' שאול, פ"ד כה(1) 594, 598; ע"א 702/86 איטונג בטרום (אינווג) בע"מ נ' בן הרוש, פ"ד מד(1) 160, 176-175; ע"א 498/87 בנימין נ' כהן, תקדין עליון 89(3) 1046; ע"א 5650,5638/97 המאגר הישראלי לביטוחי רכב- הפול נ' אבו טעימה, תקדין עליון 98(3) 1348; ע"א 3375/99, 3613 אקסלרד נ' צור-שמיר, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4) 450, 454 (להלן- "פרשת אקסלרד"). לפיכך אדון להלן רק בטענות שנראות לי מוצדקות או הראויות להתייחסות מיוחדת. קיצור תוחלת חיים בטענותיהן, מלינות מינרב וסולל בונה על כך שבית המשפט המחוזי טעה בכך שקבע כי תוחלת חייו של תנעמי קוצרה ב-5% בלבד וכי יש להעמיד את שיעור קיצור תוחלת חייו על 15%. כן הן טוענות כי יש לחשב את קיצור תוחלת החיים מיום התאונה ולא מיום מתן פסק הדין. טענה זו יש לדחות, על שני ראשיה. בית המשפט המחוזי הסתמך על חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם תנעמי, שנמצאה מהימנה עליו, ועל פיה קבע את שיעור קיצור תוחלת החיים של תנעמי. לא מצאנו עילה להתערב בקביעה זאת. כן לא מצאנו טעות בדרך חישוב תוחלת החיים (על כך ראו, לדוגמא: ע"א 830,836/76 סעדה נ' חמדי, פ"ד לג(1) 589, 597-596; ע"א 4022/98 הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל נ' טויסטר, תקדין עליון 99(2) 255). עזרת צד ג' 22. כידוע, הערכת הנזק וקביעת שיעור הפיצויים בנזיקין מושתתת על הגישה האינדיבידואליסטית. על בית המשפט לבחון את הנזק האינדיבידואלי שנגרם לניזוק והמזיק אחראי לו, במגמה להחזיר, ככל הניתן, את מצבו של הניזוק לקדמותו (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 772; ע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו, פ"ד נ(1) 675, 688-687; א' ברק "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי" עיוני משפט ט (תשמ"ג) 243, 255-249). במסגרת קביעת הפיצויים, לרבות קביעת שיעור הפיצויים בגין עזרת צד ג', יש להכיר רק בהוצאות הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו. גובהן של הוצאות אלה צריך להיות סביר גם הוא, וכבר נאמר כי: "בקביעת סבירותה של ההוצאה מתמזגת הערכת הנזק עם העיקרון, כי על הניזוק מוטל הנטל להקטין את נזקו" (ע"א 357/80 הנ"ל, בע' 777; ע"א 531/71 לכוביצר נ' רודה, פ"ד כו(2) 113). בפרשה שלפנינו טוען תנעמי, כי ה"מערך הסיעודי ההולם" בעניינו הוא התקשרות עם חברת כוח אדם ולא עם עובד זר. על כך כבר נפסק כי: "ככלל, העסקת כמה עובדי סיעוד מדי יום באמצעות חברות כוח אדם, לאורך זמן, אינה מוצדקת. העלות של העסקתם, כולל הוצאות נלוות, מגיעה לסכום גבוה של כ- 25,000 - 30,000 ש"ח לחודש. פרט לעלות הגבוהה, העסקה בדרך זו מונעת אפשרות של קשר הדוק יותר של אמון ותלות בין הנפגע לבין הסועד אותו ומסייע לו" (פרשת אקסלרד, בע' 457). כלל זה כוחו יפה גם בפרשה שלפנינו ולא מצאתי הצדקה לסטות ממנו. אכן, חובת הקטנת הנזק מחייבת העסקה של מי שעלותו נמוכה יותר, אלא אם יש יתרון ממשי בהעסקת מי שעלותו גבוהה יותר. יתרון כזה לא הוכח. בית המשפט המחוזי סמך ידיו על חוות דעתו של המומחה מטעם המערערות, שהמליץ על העסקת עובד זר כפתרון "הנוח ביותר לטיפול מסור ובלתי בעייתי" בנסיבות הענין, ושוכנע כי מדובר ב"פתרון הולם עבור אדם הסובל מנכות קשה, אשר זקוק להשגחה במשך כל שעות היממה, ולטיפול אקטיבי בחלקים ממנה". לעומת זאת קבע, כי "התביעה לא הביאה ראיות משכנעות בדבר מותרם של עובדי חברת כח-האדם, על העובדים הזרים"; וגם המומחה מטעם תנעמי העיד כי עובדי חברת כוח האדם, על פי רוב, אינם בעלי השכלה רשמית וההכשרה הניתנת להם יכול שתינתן גם לעובדים הזרים. לכך יש להוסיף את העובדה, כי תנעמי בחר בעבר להעסיק עובד זר ולא לקבל שירותים מחברת כוח אדם, ועתה אין הוא זכאי להיטיב את מצבו על חשבון מינרב וסולל בונה. יפים לענין זה דברי הנשיא א' ברק: "הניזוק בוודאי לא היה פונה למקור היקר יותר, אילו כיסה הוא את ההוצאות מכיסו שלו, ואל לו להתנהג אחרת, שעה שמישהו אחר מכסה את הוצאותיו" (ע"א 357/80 הנ"ל, בע' 778). 23. גם ביתר טענותיו של תנעמי לענין זה אין ממש. בית המשפט המחוזי נתן דעתו על מצבו הגופני והשכלי הקשה, על כך שהוא נזקק לעובד מיומן ועל הקושי הכרוך בהתמודדות עם תחלופת עובדים. את כל אלה הוא לקח בחשבון במכלול שיקוליו ועל פיהם פסק את הסכום שפסק, ויפה עשה. אכן, הלכה היא, כי יש להתחשב בסיכון שבמשך פרקי זמן מסוימים לא יימצאו עובדים זרים, או שתהיה הגבלה על הבאתם ארצה, או שעלות העסקתם תגדל, ולפיכך יש להוסיף לעלות של הסיעוד סכום נוסף שיבטא סיכון זה. כן יש להתחשב בצורך לספק מקום מגורים לעובד בבית הניזוק ולשאת בעלות צורכי היומיום של העובד (ראו: פרשת אקסלרד, בע' 459). בית המשפט גם לקח בחשבון את הצורך בעזרת האם ובני המשפחה והפיצוי בראש נזק זה כולל גם פיצוי עבור עזרתם. מכאן, שאין ממש בטענתו של תנעמי כי לא נפסקו לאשתו פיצויים עבור השירות והטיפול בו כל ימי חייה, מחד גיסא; ואין ממש בטענת מינרב וסולל בונה כי סכום הפיצויים שנפסק גבוה מדי, מאידך גיסא. הוא הדין לענין גובה הסכום שנפסק עבור עזרת צד ג' בעבר. בית המשפט קבע סכום זה על סמך הראיות שהובאו לפניו ואין כל בסיס להקטינו או להגדילו. 24. יש לדחות גם את הטענה כי תנעמי מוגבל לסכומים שתבע בכתב התביעה. שינוי החזית לו טוענות מינרב וסולל בונה נעשה כבר בשלבים מוקדמים של המשפט, בעת הגשת חוות הדעת והבאת העדים המומחים, וגם בשלב הסיכומים. אף על פי כן לא מיחו הן ביד תנעמי ולא התנגדו לשינוי החזית. במצב דברים זה, הלכה פסוקה היא כי בעלי דין יכולים לתקן כתבי טענות בשתיקה, על ידי ניהול המשפט בפסים שונים מאלה שנקבעו לו בכתבי הטענות, ואם עשו כן, רואים אותם כמסכימים מכללא לשינוי החזית ולא יהיה להם פתחון פה לטעון - ובוודאי לא בערכאת הערעור - כי בית המשפט חייב היה להגביל את עצמו לנאמר בכתבי הטענות (ע"א 398/75 וורנר נ' כץ, פ"ד ל(1)604, 607; ע"א 441/88 ירחי נ' גולדגרבר, פ"ד מג(4) 378, 384; זוסמן, בספרו הנ"ל, בע' 331-329 והאסמכתאות שם). לפיכך, משלא התנגדו להבאת הראיות שעליהן התבסס תנעמי, חזקה עליהן שהסכימו להרחבת החזית מטעמו. יתר על כן, גם לא נגרם להן עיוות דין מהרחבת החזית, מששטחו בפני בית המשפט את כל ראיותיהן וטענותיהן בענין זה. הוצאות ניידות 25. אין מחלוקת כי תנעמי זקוק לרכב המותאם לצרכיו, על ההוצאות הכרוכות ברכישתו ובהחזקתו. לענין זה טוענות מינרב וסולל בונה, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי לא הפחית את הוצאות הניידות שהיו לתנעמי גם אלמלא נפגע ואת ההנאה שנהנים בני משפחתו מן השימוש ברכב. אכן, הלכה פסוקה היא כי כדי שתובע יפוצה רק כשיעור נזקו ולא מעבר לכך, יש להפחית את עלות הוצאות הניידות שהיו צפויות לו בין כה וכה גם לולא פגיעתו, מן העלות של רכישת והחזקת הרכב (ע"א 61/89 הנ"ל, בע' 595-594; ע"א 2596/92, 2675 הסנה נ' כהן, תקדין עליון 95(1) 576; ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית, תשנ"ח) 536-533). עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מראה, כי נתן דעתו על ענין זה בקובעו כי: "בעבר, עוד בטרם נפגע, החזיק התובע [תנעמי - י' ט'] ברכב. גם אלמלא פגיעתו היה התובע ממשיך להחזיק ברכב. יש לפצותו עבור הנסיעות להן הוא נדרש בשל נכותו, כאשר ההנחה היא שגם ללא פגיעתו היה מחזיק ומשתמש ברכב. אמנם, ייתכן שאלמלא הפגיעה היה מחזיק ברכב זול יותר, ואולם --- נראה לי שניתן להניח לצורך התחשיב, שגם אלמלא פגיעתו היתה לו הוצאה חודשית בגין שימוש ברכב". אולם, בית המשפט המחוזי לא הביא בחשבון את השימוש שיעשו בני משפחתו של תנעמי ברכב, אף על פי ש"כבר נפסק לא אחת, שבפסיקת עלות הוצאות רכישת והחזקת רכב לניזוק יש להתחשב בתועלת שתצמח מכך גם לבני משפחה אחרים אשר יעשו שימוש ברכב" (ע"א 3263/96 קופת חולים הכללית נ' שבודי, פ"ד נב(3) 817, 831). כיוון שלא ניתן לקבוע באופן אקטוארי את השימוש שעושים בני המשפחה ברכב לצורכיהם הם, יש לאמוד את שיעור ההפחתה בדרך אומדן גלובלי (על כך ראו ע"א 61/89 הנ"ל וע"א 3263/96 הנ"ל). הייתי מפחית, אפוא, מסכום הפיצויים שנפסק לתנעמי בראש נזק זה סכום של 150,000 ש"ח, ליום פסק הדין. כאב וסבל 26. כידוע, הערכת הפיצויים בגין ראש הנזק של כאב וסבל היא אחת המשימות הקשות ביותר בהערכת הפיצויים, הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה והן בשל הקושי לתרגם לערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה (ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו 1242; ע"א 6978/96 עמר נ' קופת חולים הכללית של ההסתדרות, פ"ד נה(1) 920; ע"א 2055/99 פלוני נ' הרבנות הראשית לישראל, תקדין עליון 2001(2) 240). זאת ועוד, ואף זאת כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית לענין פסיקת פיצויים בראש הנזק של כאב וסבל, אלא אם חורג הסכום שנפסק מגדר הסביר (ע"א 836,830/76 הנ"ל, בע' 612; ע"א 348/78 יפה נ' טרם, פ"ד לג(3) 659, 664; ע"א 61/89 הנ"ל, בע' 594; קציר, בספרו הנ"ל, בע' 635-634 והאסמכתאות שם). כאמור לעיל, סובל תנעמי משיתוק מלא כמעט בארבעת גפיו (קוודרופלג) ומפגיעה קוגניטיבית והתנהגותית ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 100%. כמו כן נכללה בפיצוי שנפסק הריבית מיום התאונה ועד יום פסק הדין. אין לומר, אפוא, כי הפיצוי שנפסק חורג מגדר הסביר במידה המצדיקה התערבות. סוף דבר 27. לפיכך אני מציע כי ערעורה של אלתא יתקבל, ערעורן של מינרב וסולל בונה יתקבל בחלקו במובן זה שמסכומי הפיצויים שנפסקו עבור ראש הנזק של הוצאות ניידות יופחתו 150,000 ש"ח. ערעורו שכנגד של תנעמי יידחה. סכום שכר טרחת עורך הדין שנפסק יופחת בהתאם. בנסיבות הענין, לא ייפסקו הוצאות בערכאת הערעור. ש ו פ ט השופט א' ריבלין : אני מסכים: ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור, בפסק דינו של כבוד השופט י' טירקל. נכותאחוזי נכותשיתוקתאונת עבודה