פסק דין ביום 22.2.02 פורסם במוסף "הארץ" של עיתון "הארץ", תצלומו של התובע כשהוא נצפה מעיין בספרי קודש ומאחוריו, כרקע לתמונה, פוסטר של אישה חשופת רגליים הלובשת מכנסונים קצרים וגבר מציץ מבין רגליה הפשוקות. התובע טוען כי התצלום מהווה פרסום לשון הרע כנגדו וכן פגיעה בפרטיותו, ובגינו עותר הוא לפיצוי בסך 60,000 ₪. 1. התובע הינו גבר צעיר כבן 37 המשתייך למגזר החרדי. הנתבעת מס' 1 הינה המוציאה לאור של עיתון "הארץ" . התביעה כנגד הנתבע 2 - נמחקה עוד בשלבים המקדמיים של הדיון. הנתבעים 4-3 הינם העורכים . הנתבע 5 הינו הצלם אשר צילם את הצילום נשוא התובענה והוא מפרסם את תצלומיו, בין היתר, במדור קבוע המתפרסם במוסף הארץ והנושא את השם "הארץ שלנו". תצלומיו אף הונצחו בספר הנושא את השם: "אלכס ליבק, צילומים, הארץ שלנו" אשר יצא לאור בהוצאת משרד הביטחון. 2. התצלום פורסם במוסף "הארץ" ביום 22.2.02 מבלי שנתקבלה רשותו של התובע לפרסום, וליתר דיוק, למרות שהתובע הביע בפני הנתבע 5 את התנגדותו הנחרצת לצילום, ולאחר שזה האחרון הודיע לו כי מדובר בצילום למטרה פרטית בלבד. בצילום נצפה התובע, אשר לו חזות של יהודי דתי המשתייך למגזר החרדי, עטור זקן ופיאות, כשהוא עומד מאחורי דוכן שהוקם על ידו באזור "דיזנגוף סנטר" והוא מעיין בספרי קודש . מולו נצפית אישה המעיינת,ככל הנראה, בספרים שהיו מונחים על דוכנו של התובע, כשגבה למצלמה . שורש הרע הינו פוסטר ענק, גדול מימדים, שהיה תלוי בחלון הראווה של החנות אשר בחזיתה הציב התובע את דוכנו, ובו נצפית אישה לובשת מכנסונים קטנים והדוקים, הניצבת ברגליים פשוקות ביניהן נשקפת דמותו של גבר המתבונן בה. התובע טוען כי מדובר בפוסטר פרובוקטיבי המנוגד באופן חריף להשקפת עולמו ולאורח חייו וכי צילומו ליד פוסטר זה ופרסומו ברבים - הפך אותו ללעג ולקלס בקרב האוכלוסייה החרדית בקרבה הוא חי, תוך הוצאת לשון הרע כנגדו ופגיעה קשה בפרטיותו. הנתבעים, לעומת זאת, טוענים כי מדובר בצילום אומנותי נטול זיקה ו/או השלכה לאישיותו של התובע כפרט. עוד טוענים הנתבעים כי התובע הוא שבחר להציב את דוכנו במרכז החילוניות "בדיזנגוף סנטר" בת"א בסמוך לפוסטר הנצפה בתצלום, ומשכך, לא ילין אלא על עצמו בלבד. 3. התכבדו בעלי הדין ופרשו בפני בית המשפט, כל אחד וכישרונו המבורך, כל אחד ודרכו המיוחדת, אסמכתאות לרוב בסוגיית פרסום לשון הרע והגנת הפרטיות, תוך דיון ממצה בעקרון חופש הביטוי מזה לעומת זכויות הפרט מזה . מביאים בעלי הדין לפתח אולמי סוגיות נכבדות וכבדות משקל בכל הנוגע להתנגשות שבין חופש הביטוי לבין זכויותיו של הפרט, ובאשר לשאלת זכותו של הפרט להתנגד לפרסום תצלומו ברבים, על אף ששהה ברשות הרבים. אומר מיד כי אין בדעתי להרחיב את הסכסוך בין שני בעלי הדין שבפני אל מעבר לגבולותיו הטבעיים, ואף אין בדעתי להכריע בסוגיות הרות עולם, שעה שאינן צריכות להכרעה בתיק שבפני. 4. העובדות הרלוונטיות: מאחר וגורל התיק יוכרע בשים לב, בין היתר, לעובדות המאפיינות את המקרה שבפני, ואשר מרביתן אינן שנויות במחלוקת, ארחיב עליהן את הדיבור. התובע משתייך, כאמור, למגזר החרדי ולו חזות של יהודי ירא שמיים ושומר מצוות , עטור זקן ופאות . מתצהיר התשובות לשאלון החתום ע"י התובע, עולה כי זה האחרון אינו עובד לפרנסתו, אלא עוסק בהפצת ספרי קודש בקרב האוכלוסייה החילונית, מן הסתם מתוך מטרה לקרבם לדת היהודית. עוד עולה מתצהיר התשובות לשאלון כי התובע נוהג להפיץ את ספרי הקודש במרכזים חילוניים ובהם : דיזנגוף סנטר, מתחם שינקין ורח' קינג ג'ורג'. ובאשר לתצלום הרלוונטי: עסקינן בפוסטר נועז למדי, פרובוקטיבי, החושף לא רק את רגליה של הדוגמנית אלא אף את קצהו של איבר מוצנע יותר, מה גם שזו ניצבת בתנוחה מתריסה ומבין רגליה, מציצה כאמור, דמות גבר המתבונן בה במבט משתאה. התובע איננו טוען כי התצלום איננו אותנטי או כי, חלילה, צולם בזוית המעוותת את המציאות . אין למעשה מחלוקת כי התצלום משקף מציאות שהייתה קיימת בעת הלחיצה על כפתור המצלמה, וכפי שאכן נצפתה מבעד לעדשת המצלמה, ללא עריכה ו/או עיוות ו/או "פוטומונטז". עוד יש להדגיש כי אין מדובר בהנצחת מצב אקראי יוצא דופן, רגעי וחולף תוך ניצול רגע של תקלה או מצב של העדר שליטה, כי אם בצילום המתעד מצב מתמשך בו היה נתון התובע במשך זמן לא מבוטל. מעיד הנתבע 5 בתצהירו: "למיטב הבנתי התובע עמד מבחירתו זמן רב וממושך תחת התצלום שהשתקף מאחוריו וחילק ו/או מכר ספרי לימוד תורה...", אף התובע מודה, בתצהיר תשובות לשאלון, בו נשאל כמה זמן ניצב בצמוד לחלון הראווה הנראה בתמונה, כי שהה שם לגירסתו 10 דקות. ומשנשאל: "האם זו הפעם הראשונה שאתה עומד במקום זה?" השיב בשלילה, ואישר כי עמד שם בעבר "מספר פעמים" . עוד אציין כי אין מדובר בחיבור מלאכותי בין התובע לבין פוסטר שהיה תלוי בסמוך לו, כי אם בפוסטר שהתובע עמד בחזיתו ואשר נשקף אל כל מי שעשוי היה להתבונן על התובע, מכל זווית אפשרית. כאן המקום להזכיר אף את העובדה לפיה הבחין התובע בנתבע 5 כשהוא מצלם אותו, וזה השיב לו כי מדובר בצילום לצרכים אישיים. על התנגדותו הנחרצת של התובע לצילומו אנו למדים מדברי הנתבע 5, המאשר בתצהירו כי התובע אכן התנגד לצילום ואף אמר לו, לגרסתו, כי באם יצלם אותו ישבור לו את המצלמה (סעיף 16 לתצהיר). הנתבע 5 אף מאשר כי שיקר לתובע בהכחישו כי בכוונתו לפרסום את התמונה ובאומרו כי מדובר בתמונה לשימושו האישי (סעיף 3 סיפא לתצהיר) . 5. חוק אסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק אסור לשון הרע") מגדיר לשון הרע כדלקמן: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה , לבוז, או ללעג מצידם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו . (3) ... (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו , דתו , מקום מגוריו , מינו או נטייתו המינית ". אין חולק כי תצלום בא בגדר פרסום. חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981,(להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), בסעיפים הרלוונטיים לענייננו, קובע כי צילום אדם שהוא ברשות היחיד יחשב כפגיעה בפרטיות. באשר לצילום ברשות הרבים: קובע סעיף 2 (4) לחוק כי צילום יחשב כפגיעה בפרטיות באם : 2 (4) "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו". וכן אם: 2 (6) שימוש בשם אדם, בכינויו , בתמונתו או בקולו לשם ריווח". עוד קובע חוק הגנת הפרטיות כי לא תעשה פגיעת אדם בפרטיות של זולתו, ללא הסכמתו . (סעיף 1 לחוק). 6. עילת התביעה לפי חוק אסור לשון הרע: חושבתני כי ההסתמכות על חוק זה הינה רעועה למדי, שכן די לו לנתבע, שיוכיח כי הוא חוסה בצל אחת ההגנות או אחד הפרסומים המותרים, על מנת להביא לדחיית הטענה. לענייננו, די להם לנתבעים להתגונן בהגנת האמת הקבועה בסעיף 14 לחוק, הקובע: "תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי". אין חולק כי התצלום שפורסם שיקף נכונה את מראהו של התובע , תנוחת עמידתו ומקום הימצאו בעת הרלוונטית . התצלום שפורסם שיקף מציאות אמיתית , זמנית אמנם, אך לא אקראית, ללא עריכה, ללא עיוות וללא שינוי בקנה מידה ו/או בזווית. מן העדויות אף עולה כי התובע שהה במקום הצילום זמן לא מבוטל, וכי לא היתה זו הפעם הראשונה בה ניצב במקום זה לצורך הקמת דוכן וחלוקת ספרי קודש לציבור החילוני. הצילום שיקף, איפוא, במראהו, כמו במילים, את האמת לאמיתה. הנתבעים אף חוצים את משוכת "העניין הציבורי ". בכוחה של מצלמה להנציח ו/או להקפיא תמונה רגעית ו/או ברת חלוף הניבטת לעין הצלם, באופן המאפשר הדפסתה והנצחתה, ובכך מעניקה היא לציבור הרחב את היכולת לעיין בה במשך זמן ממושך , ואף בתקופות לעתיד לבוא. כך מתועדת ההיסטוריה. כך מושגת נגישותו של הציבור למקומות ו/או למראות שעין אדם רגילה לא זוכה לשזוף אותם מטבע הדברים, אם מחמת ריחוק מקום הצילום, אם מחמת הסכנה שבו ואם מחמת נדירותו. הצלם פורש בפני הציבור הרחב את פיסות ההיסטוריה . הצלם פורש בפני הציבור הרחב את מראות הקרב . הצלם אף פורש בפני הציבור הרחב סיטואציות חיים שונות, מעניינות ואומנותיות, בהן הוא נתקל במסגרת עבודתו, על ניגודיהן השונים . באמצעות אומנות הצילום זוכה הציבור הרחב לחזות במו עיניו בתיעוד חיי היום יום בארץ ישראל על גווניהם השונים, הייחוד שבהם והוויותיהם השונות . כשם שחשיפת הציבור לתמונות שצוירו ע"י ציירים מפורסמים - נחשבת לענין ציבורי, כך יש להתייחס לצילומים בעלי ערך כדוגמת דמות הצנחן ליד הכותל לאחר מלחמת ששת הימים . הצגת תמונה אומנותית המשקפת ניגוד בין שיא החילוניות לבין שיא הדתיות והמפגש ביניהם, במהלך החיים בארץ ישראל, מקום המאגד בתוכו מגזרים שונים, נכנסת אף היא לד' אמות העניין הציבורי. התובע אמנם מבטל את ההיבט התרבותי שבאמנות הצילום ומכנה אותה בכינויים לא מחמיאים כגון: "טרור אומנותי", תוך שהוא מייחס לה נטייה מזלזלת בציבור הדתי, אולם אני סבורה שהתייחסות זו אינה במקומה. התובע רשאי להסתייג מתרבות זו או אחרת, אולם סבורתני כי הפרשנות המקצינה המייחסת לתמונה כוונות אנטי דתיות אינה במקומה, כמו גם אמירות כגון: "ראו נא את היהודון הנ"ל" או "מה לדוס בעיר החטאים של ת"א" . צילום, כל עוד אינו, חלילה, צילום תועבה, הוא אומנות, כשם שציור הוא אומנות, ואשר על כן מדור המציג באורח קבע תמונות אותנטיות המדגישות את רבדיה השונים והייחודים של החברה הישראלית הינו מדור תרבותי , אשר יש בו עניין לציבור. אינני רואה, איפוא, צורך להרחיב בהגנות נטענות נוספות. 7. עילת התביעה לפי חוק הגנת הפרטיות: ממקד התובע את תביעתו לפי חוק זה בשתי עילות מרכזיות: האחת - זו הקבועה בסעיף 2 (4) לחוק, דהיינו: פרסום תצלומו ברבים בנסיבות שבהן "עלול הפרסום להשפילו או לבזותו". השניה - זו הקבועה בסעיף 2 (6) לחוק, דהיינו פרסום תמונתו "לשם רווח". פרסום תמונה לשם רווח: סעיף זה נועד להגן על הפרט בפני שימוש בשמו, בכינויו, בקולו או בתמונתו לשם הפקת רווח מסחרי. הפסיקה הדנה בסעיף זה מתמקדת בפרסומת מסחרית - אסורה, לעומת פרסום אינפורמטיבי/ דיווחי - המותר בדרך כלל. בעניין מיקי ברקוביץ ומוטי ארואסטי (ת.א 19080/91, מחוזי ת"א) נתקבלה התביעה תוך שבית המשפט שם הדגש על מטרת הפרסום והאלמנט המסחרי שבו. קובעת כבוד השופטת גרסטל: "סעיף 2 (6) קובע מפורשות כי מה שנחשב כפגיעה בפרטיות היא מטרת הפרסום ולא תוצאתו... תוספת המילה "לשם" לפני "רווח" - מבהירה חד משמעית כי מדובר בכוונת רווח , ואין נפקא מינא אם הופק הרווח בפועל אם לאו". וכן: "אין לי ספק שמטרת הנתבעים 1 ו- 2 בפרסום תמונת התובעים היתה רווח... מטרת המודעה היתה פרסום העיתון ... פרסום העיתון נועד להגדלת הביקוש שלו, להרחבת תפוצתו לרכישה מוגברת של שטחי פרסום ע"י בעלי עסקים שונים". כבוד השופטת גרסטל מבחינה במילים ברורות, בין מודעת פרסומת לבין סיקור או דיווח ענייני, וכדבריה: "היעלה על הדעת כי עיתון יהא רשאי לקחת תמונה של מאן דהוא, אולי אפילו של הח"מ , ולהשתמש בו לצורכי פרסום כלשהם (של העיתון עצמו, של בגדים, של משקפיים או נעלים) מבלי לקבל את הסכמתו? המקום ונסיבות צילום התמונה אינם חשובים ואינם רלוונטיים . אם אכן צולמה התמונה במקום ציבורי ניתן להכניסה לעיתון במסגרת סיקור האירוע הרלוונטי בו צולמה, או במסגרת התייחסות עניינית אחרת כלשהי, אבל לא במסגרת מודעת פרסומת". אף בת.א. 667/97, מרדכי עמר נ' רשות הדואר, הושם הדגש, במסגרת הדיון בסעיף 2 (6) לעיל על האספקט המסחרי, כאמור שם על ידי כבוד השופט טלגם: "על מנת שתיווצר פגיעה בפרטיות יש לקבוע שהשימוש בדמותו של אדם תעשה למטרת רווח . במקרה דנן איני סבור כי תמונתו של התובע צורפה לספר לשם מטרה שיווקית מסחרית . קשה לומר כי בלעדי דמותו לא היה הספר שלם וטוב לשיווק מסחרי ... דמותו של התובע לא צורפה כמקדם מכירות לספר, הוא אינו אישיות ציבורית מפורסמת אשר ניתן להניח כי תהווה כח משיכה לקהל היעד...". אף בת.א. 2578/00, אריאל מקדולנד נ' מקדולנדס (אלוניאל) בע"מ , הושם הדגש על השימוש בדמותו של התובע לצורך פרסומת מסחרית . ראה לענין זה גם ספרה של עו"ד חנה קציר/"פרסומת מסחרית, היבטים משפטיים": "האסור מוגבל לשימוש "לשם רווח" ולכן יחול במקרה של פרסומת למטרות מסחריות. ההוראה משאירה אפשרות פתוחה להשתמש בתמונת אדם למטרות לגיטמיות אחרות הקשורות בחופש הביטוי ומתן מידע לציבור...". על בית המשפט לשאול את עצמו אם מדובר בדיווח ו/או סיקור ו/או כתבה פובליציסטית או אחרת הדנה בנושא מסוים, או שמא בפנינו פרסומת מסחרית, גלויה או מוסווית, העושה שימוש בדמותו ו/או בתמונתו של אדם מסוים, בכוונתה לקדם את המטרה המסחרית שלשמה נועד הפרסום. לטעמי, לא ניתן לייחס לפרסום התמונה כל משמעות של פרסומת מסחרית כזו או אחרת.. התמונה פורסמה במדור פובליציסטי קבוע הנושא את השם "הארץ שלנו" . לעיתים טובה תמונה מאלף מילים, ומכל מקום תמונה אינה נופלת בהכרח מכתבה מילולית, שכן גם תמונה "ללא מילים" עשויה להעביר מסר תכני . במקרנו, ניתן להוסיף לתמונה כיתוב רעיוני, כיתוב מכללא, ולפיו מוזמן ציבור הקוראים לעיין בתמונה ולהיווכח בהוויה הישראלית המיוחדת המפגישה בין הניגודים השונים, בין דתי לבין חילוני - כפי שנקלטה בעין המצלמה . אני רואה את הצילום כמביע רעיון כלשהו, כשם שכתבה במלל עשויה להביע, וזאת ללא כל אפקט מסחרי / פרסומי וללא כל כוונה להפקת רווחים. יש להניח כי הנתבע 5 מקבל שכר עבור טורו הקבוע בעיתון, אך גם עיתונאי המפרסם מאמר עיוני מקבל שכר, ואין בכך כדי להפוך את מדורו, מחמת כך בלבד, למדור פרסומי מסחרי. מכל מקום, מסקנתי היא כי עסקינן בטור תרבותי/אומנותי, להבדיל מפרסומת מסחרית, ואשר על כן לא יחשב פרסום הצילום כפגיעה לפי סעיף 2 (6) לחוק הגנת הפרטיות. 8. פרסום העלול להשפיל או לבזות: לא אחדש באם אזכיר כי נוסח סעיף החוק שונה מן הנוסח שמופיע בהצעת החוק, לפיה נדרשה פגיעה בדרגה קלה יותר, וכאמור בה: "צילום אדם ברשות הרבים או פרסום תצלומו ברבים בנסיבות שבהן הצילום או הפרסום עלול להביאו במבוכה". "מבוכה" הינו ביטוי המתאר רגש של פגיעה או עלבון , רגש שכיח למדי המלווה את שגרת חיי היום יום. לו היה נאסר פרסום רק מחמת העובדה שיש בו כדי להביא במבוכה את המצולם, הרי היה בא אסור זה בכלל "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה", לאור סף הפגיעה הנמוך. אשר על כן מצא לנכון המחוקק להעלות את רף הפגיעה הנדרשת על מנת להביא את הפרסום בכלל הפרסום האסור, וזה הועלה ממבוכה להשפלה או ביזוי. המושגים השפלה וביזוי מופיעים אף בחוק התאום, הוא חוק אסור פרסום לשון הרע, בהגדרת "לשון הרע", כך שאין מניעה להשליך משני החוקים זה על זה. בהקשר לחוק אסור לשון הרע שלטה בכיפה בעבר ההלכה לפיה פרסום ייחשב כמבזה או משפיל רק אם יתפס ככזה ע"י כלל החברה . בפרשת שאהה נ' דרדריאן , ע.א. 466/83, פ"ד ל"ט, 734, נקבע כי פרסום יחשב כמשפיל גם אם נחשב ככזה רק על ידי המגזר המסוים בו מתנהלים חיי הנפגע, לאו דווקא על ידי החברה בכללותה. ראה גם דברי עו"ד אורי שנהר, בספרו דיני לשון הרע, עמ' 139: "הפסיקה שלאחר הלכת שאהה נ' דרדיריאן הלכה בעקבות פסקי הדין של השופטים בן פורת ואלון , ונכרת בה נכונות להכיר בפרסום כבלשון הרע, גם אם אינו נתפס כפוגע בעיני כלל החברה". טוען התובע כי פרסום תמונתו ליד תמונת הגברת חשופת הרגלים והישבן הפכה אותו ללעג ולקלס בעיני החברה החרדית בה הוא מתגורר, למרות שבעיני הציבור החילוני אין בתמונה זו כל פסול. אני נוטה לקבל טיעון זה. התובע משתייך לקהילה החרדית אשר אורח חייה דתי קיצוני תוך מתן תשומת לב מיוחדת ומודגשת לסוגיית הצניעות והיחסים שבינו לבינה. בקהילה החרדית לובשות הנשים לבוש צנוע המתבטא בכיסוי ראש, שרוולים ארוכים, חצאית מעבר לברך וגרביים המצניעות את החלק הנותר של הרגל. בקהילה החרדית אף הגברים מצווים לנהוג בצניעות, ולא להתבונן בדמות אישה חשופה הנקרית בדרכם . בקהילה זו לא תמצא בבית המאמינים מכשיר טלויזיה, אף לא עיתון חילוני או ז'ורנל אופנתי לנשים. מקובל עלי כי פרסום התצלום נשוא ענייננו ברבים, מציג את התובע בקרב האוכלוסיה בה הוא חי, כאדם שאינו מקפיד על כללי הצניעות ואינו מדיר רגליו מסביבה מופקרת או כאדם הנוהג מנהג צביעות, דהיינו, מקפיד בביתו שלו על כל תרי"ג מצוות אולם מחוץ לבית, בהיותו ברחוב החילוני, מתיר הוא רסן ומתבונן בתמונת אישה חשופת רגלים, "תועבה" מבחינתו. ב"כ התובע, בסיכומיו, מביע צער על כי בית המשפט דחה את בקשתו להשמיע עדים מומחים שיעידו על גודל הפגיעה הנובעת מהשתייכותו החברתית הדתית המיוחדת. הגם שלא איתרתי בפרוטוקול הדיון בקשה מעין זו ו/או דחייתה, אעיר כי אכן אין צורך בהבאת עדות מומחה על מנת להסביר לבית המשפט את מידת הפגיעה של אדם חרדי המפורסם ברבים שהוא ניצב בצמוד לגברת חשופת רגלים, ובית המשפט מפעיל, לענין זה, את השכל הישר ואת ההיגיון הבריא, ודי בכך. אין צורך בעדות מיוחדת, או בתקדים מיוחד, על מנת לקבוע כי פרסום תמונתו של אדם חרדי בסביבת צלום פרובוקטית בעלת רמזים מיניים - עשוי להשפילו ולבזותו. משהגעתי למסקנה, כי מדובר בפגיעה הנכנסת ל- ד' אמות סעיף 2 לחוק, יש לבדוק באם נתנה הסכמה לפרסום. התשובה לשאלה זו היא, כמובן, שלילית, אף לגירסת הנתבעים עצמם. הנתבע 5 מוסר לבית המשפט בתצהירו כי לא זו בלבד שהנתבע התנגד לצילום, אלא שאף רדף אחריו ואיים לשבור מצלמתו, אלמנטים המדגימים התנגדות נחרצת, ואינם מותרים מקום לספק. 9. אימתי ייחשב צילום ברשות הרבים כצילום ברשות הפרט? חוק הגנת הפרטיות אוסר על צילום ברשות היחיד ואינו אוסר על צילום ברשות הרבים. אף על פי כן מקובל לסבור כי למרות לשון החוק, אין מדובר בהיתר גורף ללא כל סייג המאשר כל צילום ברשות הרבים, שכן לעיתים צילום ברשות הרבים יחשב כצילום ברשות היחיד, לאור נסיבותיו המיוחדות. ואפרט. כאשר מדובר בסיטואציה מיוחדת בה לאדם, המצוי ברשות הציבור, אין שליטה על הקורות אותו, כגון: היותו מעורב באירוע פתאומי של תאונת דרכים או פיגוע, חלילה, במהלכו הוא נפגע ומאבד את השליטה על פעילותיו ואלו נעשות ללא רציה וללא מודעות או כוונה - רואין אותו כמתכנס אל תחום הפרט, למרות שפיסית מצוי הוא ברשות הרבים. בחורה חשופה המשתזפת על חוף הים מצויה ברשות הרבים ומותר לצלמה, אולם בחורה אשר איבדה הכרתה מחמת טראומתי, ואין היא שולטת על הנעשה בה מרגע פגיעתה, תחשב כמי שחזרה והתכנסה אל ד' אמות תחומה הפרטי, ולא ניתן יהיה לצלמה. או למשל, תהלך נערה ברחוב, תתקל באבן ותיפול אפיים ארצה באופן ששמלתה תתרומם ויחשפו רגליה ובגדיה התחתונים, גם אז תחשב כנמצאת ברשות הפרט, למרות שבאופן מעשי, שרועה היא על מדרכה ציבורית, שהרי עסקינן בסיטואציה אקראית בה אין לה כל שליטה על הנעשה. ב"כ התובע סבור כי צילומו של מרשו נכנס לגדר חריג זה, אך אין אני סבורה כך. התובע מוליך עצמו אל עבר מרכזים חילוניים במודע ובמתכוון, מתוך מטרה להפיץ התורה לציבור שהינו מבחינתו "תינוק שנשבה". מן העדויות, אשר אינן שנויות במחלוקת, עולה כי התובע שהה במקום בו צולם, גם בעבר, וכי אין זה ביקורו הראשון במקום זה. אף לשיטתו, שהה לפחות במיקום הספציפי בו צולם, עשר דקות. עיון בתצלום מעלה כי התובע כבר הספיק להציב את הדוכן ולהניח עליו את ספרי הקודש. התובע ניצב מצדו האחד של הדוכן, זה הצמוד לחלון הראווה, וממולו ניצבת עוברת אורח אשר מעיינת בספרים. התובע איננו כבד ראיה. לצורך הצבת הדוכן, היה על התובע להתבונן סביבותיו על מנת לבחור לו את המקום המתאים לפעילותו. אין מדובר במעבר אקראי ליד חלון הראוה ובשהות רגעית, בלתי נמנעת או מאולצת במיקום זה, אלא בשהייה ממושכת שנעשתה מתוך בחירה חופשית. התובע נחשב איפוא, לצורך ענייננו, כעובר אורח אשר שהה ברשות הרבים ובצע את כל פעולותיו מתוך רציה מוחלטת. 10. ההגנות: לאחר שקבעתי כי התמונה נשוא תובענה נכנסת לד' אמות סעיף 2 (4) לחוק הגנת הפרטיות, ולאחר שקבעתי כי התובע לא נתן את הסכמתו לפרסום, לא נותר לי אלא לבחון באם רווח והצלה יעמדו להם לנתבעים מכח ההגנות,או מי מהן . הנתבעים מפנים לכל הגנה אפשרית המפורטת בחוק, אולם אתרכז רק במרכזיות שבהן. א. פגיעה שאין בה ממש: קובע סעיף 6 לחוק כי : "לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש". קובלים הנתבעים על התובע המבקש להתעשר מחמת פגיעה שאין בה ממש. אין לקבל טיעון זה. הסעיף נועד למנוע שימוש בחוק לשם הגשת תביעות טורדניות בעניינים פחותי ערך (ראה הדיון בדו"ח הוועדה) . במקרה מיקי ברקוביץ ומוטי ארואסטי שאוזכר לעיל, נקבע כי יש ללמוד גזירה שווה מסעיף 4 לפקודת הנזיקין להוראה נשוא סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות, באופן שלא תותר הגשת תביעה בגין פגיעה שאדם בר דעת ומזג רגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך . הכוונה היא להסיר מסדר היום ולסלק על הסף תביעות שעניינן פגיעה מזערית, שולית וזניחה, אשר האדם הסביר לא היה מטריד עצמו בגינה לבית משפט. אין הדבר כך במקרנו. אין מדובר בנושא טורדני, זניח ופעוט ערך, אלא בפגיעה "בבטן הרכה" של יהודי חרדי, ואשר האדם הסביר לא היה מחשיבנה כזוטי דברים. ב. הגנת תום הלב: במשפט פלילי או אזרחי שהוגש בשל פגיעה בפרטיות, תהא זו הגנה טובה באם הפוגע בצע את הפגיעה בתום לב, באחת מהנסיבות המפורטות בסעיף. סעיף 18 (2)(א) לחוק עוסק במקרה בו הפוגע לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות. העיסוק בשאלה האם היה על הנתבע 5 לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות, איננו רלבנטי כלל ועיקר שעה שברור, גלוי וידוע שהנתבע ידע גם ידע בפועל כי התובע מתנגד לפרסום תמונתו. התנגדות זו הובעה גם במלל וגם בהתנהגות. הנתבע 5 אמור היה להבין את סיבת ההתנגדות, שכן זו קשורה וחופפת לסיבה בגינה גילה עניין מיוחד בצילום, קרי: המראה הנדיר של אדם חרדי בצמוד לצילום חושפני. סעיף 18 (2)(ב) לחוק פוטר את הפוגע מחבות כאשר הפגיעה נעשתה בנסיבות בהן מוטלת היתה על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית. כבר נקבע בפסיקה כי על עיתונאי לא מוטלת כל חובה מקצועית לפרסם מידע, אלא אם כן טמונה בפרסום אזהרה לציבור, מה שאין כן בענייננו. הנתבעים אף מפנים להגנת סעיף 18 (2)(ה) הפוטרת מחבות שעה שעסקינן בפגיעה שנעשתה "בדרך של צילום, או בדרך של פרסום תצלום, שנעשה ברשות הרבים ודמות הנפגע מופיעה בו באקראי". אכן עסקינן בפרסום תצלום שנעשה ברשות הרבים, אלא שדמות הנפגע אינה מופיעה בו באקראי. דמותו של התובע היא האלמנט המרכזי בצילום, לפחות 50% ממנו, כאשר החלק הנותר הוא הפוסטר החושפני. לו צולם התובע בתפילה המונית ליד הכותל, או לו צולם במהלך חתונה מתוקשרת של בן אדמו"ר בבני ברק, כשלצדו אברכים נוספים בעלי חזות דומה, ניתן היה לומר כי דמותו מופיעה בצילום באופן אקראי ובמקרה כזה לא היה לו כל פתחון פה כנגד פרסום התמונה. כאמור לעיל, דמותו של התובע הינה מרכז הצילום, ובוודאי לא אקראית. ג. הגנות אחרות: אף לא מצאתי כל ממש בהפניה לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, לפיסקאות 11-4, שכן אין עסקינן בפרסום מוגן. ובאשר להגנת סעיף 18 (3) לחוק הקובעת כי תהא זו הגנה טובה לפוגע באם : "בפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום - הפרסום לא היה כוזב". המונח "עניין ציבורי" מופיע גם בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965, אלא שיש להזהר בהיקש שבין שני הסעיפים, מחמת ההקשרים השונים של מינוח זה. בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע עסקינן בהגנת האמת (שאינה רלוונטית כנגד פגיעה בפרטיות) ובפרסום אמיתי שהיה בו עניין ציבורי, שעה שבסעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות מופיע המונח בהקשר לפגיעה, דהיינו, הפוגע יהיה מופטר באם יוכיח כי היה בפגיעה עניין ציבורי, להבדיל מהעניין הציבורי שבפרסום עצמו. כלומר, יש להבחין בין פרסום שיש בו ענין ציבורי, לבין פגיעה שיש בה ענין צבורי. אמנם קבעתי לעיל כי הנתבעים מילטו עצמם מפרסום בניגוד לחוק איסור לשון הרע לאור הוכחת הגנת האמת ולאור הוכחת העניין הציבורי שבפרסום, אלא שהגנה זו לא תעמוד להם כנגד פגיעה בניגוד לחוק הגנת הפרטיות, שכן חוק זה אינו מסתפק בעניין ציבורי בפרסום אלא דורש עניין ציבורי בפגיעה עצמה. בעניין זה כשלו הנתבעים, שכן אין להסיק מקיום עניין ציבורי בפרסום לקיום עניין ציבורי בפגיעה המצדיק את הפרסום. מכל האמור לעיל, לא נותן לי אלא להסיק כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח כי באים הם בגדר אחת ההגנות הפוטרת אותם מחבות. 11. גובה הפיצוי: הכביר התובע מילים לרוב על מידת הפגיעה בו ועוצמתה. מנגד, הרבו הנתבעים מלל בדבר זניחותה של הפגיעה ואפסותה. בעלי הדין או מי מהם אף מפנים את ביהמ"ש לפסיקות שונות ולסכומים שונים שנפסקו ע"י מותבים שונים במקרים אלו ואחרים. עסקינן בפיצוי שעניינו עגמת נפש, צער וכאב אשר מטבע הדברים, נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, תוך מתן תשומת לב מיוחדת לכל הנסיבות הרלבנטיות, ובכללן: אישיותו המיוחדת של התובע, הקהילה בה הוא חי, חומרת הפגיעה בו, מידת התפוצה של הפרסום הפוגעני ונגישותו לסביבה הקרובה בה חי הנפגע. תוך מתן תשומת לב לכל השיקולים הרלבנטיים לעיל, אני מוצאת לנכון לקבוע את שיעור הפיצוי בסך 30,000 ₪. 12. לסוגיית האשם התורם: סעיף 68 (א) לפקודת הנזיקין קובע כדקלמן: "סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו וקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שיפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק ... ". בית המשפט מוסמך, איפוא, לנכות מן הפיצוי את מידת אשמו התורם של הניזוק. סוגיית האשם התורם הורחבה אף אל עבר דיני החוזים. בע"א 3912/90 אקסימין תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פררי בע"מ, פד"י מ"ז(4) עמ' 64, קובע כב' השופט שמגר כי גם כאשר הנתבע הפר את החוזה, אולם שני הצדדים תרמו לנזק בהתנהגותם, חלוקת האחריות היא התוצאה המתבקשת, ובכך אוחדו למעשה עקרונות הפיצוי בין דיני הנזקין לבין דיני החוזים. אין מניעה ליישם את עקרון האשם התורם גם במקרה של פגיעה בניגוד לחוק הגנת הפרטיות, כאשר מוכח שהנפגע עצמו תרם במידה זו או אחרת לפרסום הפוגעני. העובדות הרלבנטיות למקרה שבפני מזמינות את חלוקת האחריות וכפועל יוצא גם את הקטנת הפיצוי. גם אם אניח כי התובע לא היה מודע לפוסטר הפרובוקטיבי לידו מצא לנכון להעמיד את דוכנו, וגם אם אניח כי לא התבונן בו כלל, הרי עצימת העיניים מטעמו בנוגע לסביבה בה מצא לנכון לעסוק בהפצת ספרי קודש, מגעת לכדי רשלנות. התובע ידע שהוא מצוי בלב ליבו של מרכז חילוני ומטבע הדברים אף הבין כי לא נמכרים בחנויות הסביבה רק ספרי יהדות או תשמישי קדושה. התובע בוודאי אף ידע כי בסביבה זו נמכרים דברי אופנה, צנועים או צנועים פחות, וביניהם אף לבני נשים אלו ואחרים, בלתי צנועים בעליל. לא צריך להפליג בדימיון על מנת להניח כי ברחוב זה אף קיימים חלונות ראוה המציגים, מבחינת התובע, מיצגים חמורים יותר מבחינת נועזותם. על התובע היה לשאת עיניו ולראות סביבתו, ומכל מקום לבחור לעצמו סביבה ההולמת יותר, הן את אישיותו והן את ספרי הקודש אותם ביקש להפיץ. מכל האפשרויות שהיו פרושות בפני התובע, בחר הוא, למרבית הצער, להתייצב דווקא בצמוד לחלון הראוה המציג את הפוסטר נשוא ענייננו וכך גרר את עצמו במודע לזירת הסיכון. הפניית האצבע המאשימה כלפי הנתבע 5, וכלפיו בלבד, אשר הנציח את בחירתו המוזרה, אינה הולמת את הנסיבות, אף אינה צודקת. אשר על כן, אני מוצאת לנכון לחלק את האשם באופן ששליש מן האחריות - יוטל על התובע, ואילו בחלק הנותר הנתבעים ישאו. כפועל יוצא, יצומצם הפיצוי הנפסק לטובת התובע לסך של 20,000 ₪. 13. סוף דבר: עסקינן, כאמור, בפרסום תצלומו של התובע במוסף עיתון "הארץ", בו הוא נצפה מעיין בספרי קודש ומאחוריו, כרקע לתמונה, פוסטר של אישה חשופת רגליים וגבר מציץ בין רגליה הפשוקות. אין חולק כי התצלום נעשה כאשר התובע שהה ברשות הרבים. מנגד, אין חולק כי התובע התנגד לצילום ולפרסומו. מצאתי לנכון לדחות את תביעת התובע בכל הנוגע לפרסום הנוגד את חוק איסור לשון הרע. מצאתי לנכון אף לדחות את טענת התובע לפיה פגעו הנתבעים בפרטיותו מחמת שימוש בתמונתו לשם רווח. יחד עם זאת, מצאתי לנכון לקבל את תביעת התובע בכל הנוגע לפגיעה בפרטיותו מחמת פרסום תצלומו ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו. עוד מצאתי לנכון לקבוע כי התובע תרם בהתנהגותו לפרסום הפוגע, ומשכך הפחתתי את שיעור הפיצוי בשליש. אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע פיצוי בסך 20,000 ₪. כן ישאו הנתבעים באגרת המשפט בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה. הנתבעים אף ישלמו לתובע שכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪ + מע"מ. חרדיםרגליים