פסק דין במסגרת הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" ובמסגרת הכלל בדבר התוצאות להימנעות מהבאת ראיות, על התובע נטל ההוכחה, במישור הראייתי, שהוא לא אחראי לחסר או נזק ראייתי. שאם לא כן, אין מקום והצדקה להרחבת האחריות בהיבט הסיבתי. 1. התובענה תובענה לפיצויים בגין נזקי רכוש ונזקים לא ממוניים לרבות פגיעה במוניטין, עקב חירור בצנרת מים שנרכשה על ידי התובעים והותקנה בבניינים שבנו. 2. סיפור המעשה התובעת 1 הינה חברה קבלנית לבניין הבונה בנייני מגורים למכירה לציבור הרחב, בעיקר בעיר ירושלים. התובע 2 הינו בעל מניות ומנהל של התובעת 1. הנתבעת היא חברה המייצרת, בין היתר, צינורות פלדה בקטרים שונים לשימושים רבים ומגוונים, לרבות להולכת מים קרים וחמים. צד ג' היא עירית ירושלים, בתחומה מצויים הבנינים שבנו התובעים, היא המספקת מים לבנינים ומתקינה מדי מים (שעונים) מפליז, למדידת כמויות המים הנצרכות על ידי הדיירים. התובעים טוענים כי בשנים 1989-1990 רכשו צינורות מהנתבעת, באמצעות סוכניה בירושלים, והתקינו אותם בבנינים שבנו במקומות שונים בעיר ירושלים, בין השאר: א. בבניין ברח' שאולזון 42, ירושלים. ב. בבניין ברח' אגסי 4, ירושלים. ג. בדירה ברח' אבן דנן, בירושלים. ד. בבניין בשכונות נווה יעקב, ירושלים. ה. בבניינים בפסגת זאב (מזרח ומערב), ירושלים. לטענת התובעים "שנים ספורות לאחר אכלוס הבניינים החלו התובעים לקבל תלונות מדיירים על נזילות מים והתפוצצות צינורות. התובעים תיקנו את הטעון תיקון כמתחייב מחיוביהם כלפי רוכשי הדירות" (ס' 3 לכתב התביעה). הנתבעת, מצדה, טוענת כי אין המדובר בצינורות אשר יוצרו על ידה מאחר ו"אין כל אינדיקציה כי הצינורות הנטענים בכתב התביעה סופקו על ידי הנתבעת" (ס' 2(ב) לכתב ההגנה). בנוסף טוענת הנתבעת כי ככל שייקבע כי הצנרת הינה מתוצרתה הרי שהצינורות יצאו מרשותה תקינים לחלוטין, לאחר שעמדו בכל הדרישות של מכון התקנים בהתאם לתקן ישראלי 103. התובעים והנתבעת מסכימים כי החירור בצנרת נגרם עקב קורוזיה, אשר הינה תהליך של אינטראקציה - בין הנוזל הזורם בצנרת לבין החומר ממנו עשויה הצנרת שפגעה בדופן הצנרת ונִקְבה אותה. בנקודה זאת, המחלוקת בין הצדדים היא בנוגע לגורם הקורוזיה. הצינורות נשוא התביעה הם צינורות פלדה מגולוונת בקוטר פנימי של 3/4 אינץ' (ועובי דופן של כ - 2.7 מ"מ). גלוון הוא ציפוי אבץ מתכתי על גבי פלדה, ובענייננו, על גבי צינור פלדה. עובי הגלוון הנדרש, בתקנים הרלוונטיים (למשל בת"י 918 / תו תקן ישראלי 103), בצינורות פלדה כגון אלו נשוא התביעה, בעת ייצורם, הוא 50 מיקרון. לטענת התובעים הקורוזיה נוצרה עקב אי עמידה של הנתבעת בתנאי ייצור מתאימים. לפי טענה זו ציפוי האבץ בעת יצור הצינורות היה פחות מן הנדרש בתקנים. הנתבעת חולקת על כך ולטענתה הקורוזיה נוצרה כתוצאה מהתקנת שעוני פליז על גבי צינורות מגלוונים על ידי התובעת משום ש"שעוני פליז, כאשר באים במגע יחד עם צינורות מגולוונים עלולים ליצור בעיות של קורוזיה כתוצאה מיוֹנִים מנחושת שמשתחררים לכיוון הצנרת" (ס' 17(ה) לכתב ההגנה), וזאת בניגוד לתקן ישראלי 1205.1 (נספח א' לתצהיר מר ארווין סגל) אשר דורש הימנעות מכל מגע בין צנרת נחושת לבין חלקי צנרת או אביזרים ממתכת אחרת וכן הימנעות מחיבור צנרת פלדה מגלוונית בהמשך לצינור הנחושת, בכוון הזרימה (ע' 5 סע' 204 סיפא לתקן). התובעים מעלים טענה נוספת לפיה אף אם ייפסק כי תהליך היצור של הצינורות היה תקין אזי הנתבעת אחראית בשל כך שהתרשלה "מאחר והיה בידי הנתבעת מידע מוצק לפיו שעוני הפליז גורמים "להשתחררות" יוני נחושת, דבר הגורם לחירור הצנרת, חלה עליה החובה מכוח הדין לגלות אודות כך ללקוחותיה ולכל הפחות להזהירם בטרם ירכשו את תוצרתה לבניינים בירושלים ושהשעונים בה הינם שעוני פליז" (ס' 48(ב) לסיכומי התובעת). הנתבעת מצדה טוענת כי "רק בשנת 1991 נודע לנתבעת על היקף לא גדול של תלונות ביחס לבעיות בצנרת, ומאותו שלב עשתה הנתבעת לבירור העניין ולטיפול בו. למותר לציין כי הצנרת נשוא התביעה נרכשה על ידי התובעים, אם בכלל, כבר בשנת 1989 ו/או בתחילת שנת 1990, כך שממילא הידיעות הראשונות שהצריכו בירור היו מאוחרות להתקנת הצנרת נשוא התביעה בידי התובעים - באופן ששולל כל רלוונטיות מטענות התובעים" (ס' 99(ז) לסיכומי הנתבעת) וכן כי "משנודע לנתבעת כי ישנן מס' תלונות, היא פנתה לעיריית ירושלים והביאה בפניה את ממצאיה" (ס' 99(ח) לסיכומי הנתבעת). בנוסף טוענת הנתבעת כי "בחוברות ההתקנה הנכונה מטעם הנתבעת - אשר צורפו לתצהיר סגל - ישנה הנחיה ברורה הנוגעת לאיסור עירוב בין מתכות שונות - בהתאם לקביעת התקן הישראלי. מדריכים מאוחרים יותר (שצורפו אף הם לתצהיר סגל), מפרטים עוד ביתר בהירות אודות תופעות הנגרמות מאי הקפדה על התקן הישראלי - לרבות נושא הדצינקיפיקציה נשוא התביעה" (ס' 99(ט) לסיכומי הנתבעת). הנזקים שלהם טוענים התובעים ושבגינם הם תובעים פיצויים מהנתבעת, הם: א. עלויות החלפת הצנרת הפגומה בסך של 120,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. ב. פיצוי הדיירים ובכלל זה סיכון עתידי בסך של 300,000 ₪. ג. פיצוי על פגיעה, במוניטין של התובעים בקרב קהל לקוחותיהם הנוכחים והפוטנציאליים, בסכום של 500,000 ₪. סה"כ 920,000 ₪ ואולם לצרכי אגרה בלבד, התובעים העמידו את תביעתם על סך של 500,000 ₪. הנתבעת, מצדה, שלחה הודעת צד ג' לעירית ירושלים בדרישה לפיצוי ו/או שיפוי למלוא התשלומים וההוצאות שתחוייב אם תחוייב, כלפי התובעים. הנתבעת טוענת כי היא זכאית לפיצוי ו/או שיפוי מעריית ירושלים; ראשית, משום ששעוני הפליז הותקנו על ידה "תוך כדי התעלמות מהוראות התקן הישראלי האוסר מגע כאמור לעיל" בין מתכות שונות (ס' ג(2) להודעת צד שלישי) , לטענת הנתבעת "התנהגות זו של עירית ירושלים מראה בהכרח על רשלנות מבחינתה, שכן על אף שידעה או היתה צריכה לדעת, שאין לשלב בין שעוני פליז ומימיי ירושלים פעלה בניגוד לאיסור, סטתה מסטנדרט התנהגות סביר וגרמה לתובעת נזק" (ס' ג(3) להודעת צד שלישי), שנית משום ש"גם איכות המים היא זו שגרמה לקורוזיה בצנרת, שכן ידוע שאביזרי פליז בנוכחות מים מסוימים גורמים לקורוזיה שנקראת דצינקיפיקציה הגורמת לקורוזיה של הצינורות" (ס' ג(4) להודעת צד שלישי) ועיריית ירושלים היא זו שמזרימה את המים לצינורות. עירית ירושלים (צד ג') שלחה הודעה לצד ד'1, מקורות חב' מים בע"מ, משום שלטענתה, האחרונה סיפקה "מים מאיכות גרועה ו/או בלתי מתאימה, בהתחשב בתנאים האקלימיים ו/או הטופוגרפיים ו/או הסביבתיים השונים, הקיימים בעיר ירושלים" וכמו כן משום שלא התחשבה "בסוג הצנרת המותקנת בבנינים השונים בירושלים ובין היתר בבנינים נשוא התביעה" (ס' 2 להודעה לצד רביעי). הודעה זו נמחקה, לבקשת עירית ירושלים (צד ג'), כבר ביום 06/11/98. עירית ירושלים (צד ג') כפרה בטענות שהועלו כנגדה ובנוסף, שלחה הודעה לצד ד'2, חברת ארד דליה בע"מ, יצרנית מדי המים (שעוני הפליז), נשוא התביעה, ודרשה שיפוי בגין כל חיוב בו תחויב, בטענה שצד ד'2 סיפקה לעיריה מדי מים מפליז שאינו מוגן מדצינקיפיקציה. ההודעה לצד ד' נמחקה ביום 02/03/03 על יסוד הסכמת צד ג' וצד ד'2 (ע' 36 ש' 2). הצדדים לדיון ולפסק דין זה הם התובעים, הנתבעת וצד ג' כרשום בכותרת המבוא לפסק-הדין. לאחר בירור עם ב"כ הצדדים ובנוכחותם, נקבעו הפלוגתאות, כדלקמן: א. האם הצנרת נשוא התביעה היא תוצרת הנתבעת? ב. מהו הגורם או הגורמים לפגיעה הנטענת בצנרת והאם הנתבעת ו/או הצד השלישי ו/או הצד הרביעי אחראיים לפגיעה בצנרת? ג. מהו הנזק שנגרם לתובעים בעקבות הפגיעה בצנרת? והאם יש לחלק את הנזק, ככל שנגרם, בין בעלי הדין? (ע' 11ש' 17-12) 3. דיון 3.1 טענות מקדמיות הנתבעת העלתה שלוש טענות מקדמיות: א. הראשונה - "דין תביעתו האישית של ציון חסיד (התובע 2-י.מ) להדחות, באשר לטענתו מדובר בנזקים שנגרמו לאחים חסיד בע"מ (התובעת 1 - י.מ)" (סע' 6 לסיכומי הנתבעת). אין לי אלא להסכים לטענת ב"כ הנתבעת. המדובר בשתי ישויות משפטיות נפרדות, כאשר התובעת 1 היא זו שאחראית על הפרוייקטים שבהם נגרם הנזק הנטען על ידי התובעים. אין כל חשיבות לעובדה ששמו של נתבע 2 מופיע על מס' חשבוניות שנתקבלו עבור רכישת חלק מהצינורות נשוא התביעה, מאחר ותובעת 1 היא זו ששילמה בפועל עבור תיקון ליקויי הבניה, וכך אף טען תובע מס' 2: "אם צריך לשלם עבור ליקויי בניה החברה משלמת לא אני" (ע' 21 ש' 21). בנסיבות אלה כלל לא ברור לשם מה צורף התובע 2. לא הוכחה אף לא לכאורה כל אחריות אישית שלו בבנית הבנינים - בכלל ובשימוש בצנרת - בפרט ,ולא הוכחה, אף לא לכאורה, כל חבות אישית שלו, כלפי דיירים לתיקון הנזקים ו/או לתשלום פיצויים בגינם. יתר על כן, לא הוכח, אף לא לכאורה, כי לתובע 2 אישית, נגרם נזק כלשהו שבגינו הוא תובע פיצוי/שיפוי. למעשה הוגשו סיכומים מטעם התובעת 1 בלבד ולא מטעם התובע 2 ועל כן מוחזק התובע 2 כמיע שזנח תביעתו. אשר על כן תביעתו האישית של התובע 2 - נדחית. ב. השניה - "דין הטענה בדבר הפר חובה שבחוק להימחק מכתב התביעה באשר התובעים - בניגוד לדין לא פרטו את סעיפי החיקוק הספציפיים עליהם נסמכות טענותיהם" (ס' 15 לכתב ההגנה). "אשר לטענה הדיונית, כי לא ניתן לחייב על פי עילה זאת משום שבכתב התביעה לא פורטו החיקוקים שהופרו, דינה להידחות. את טענתה סומכת הנתבעת על תקנה 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן-"תקנות סדר הדין האזרחי"), שבה נאמר כי: "הועלתה בכתב טענות טענה של הפרת חובה חקוקה, יצוין החיקוק אשר הפרתו מהווה עילה לתובענה" (ראו: ע"א 6071,6064/93 מימסב חברה למילוי מיכלי סודה ביתיים בע"מ נ' סודה גל בע"מ, פ"ד נ(44 ,35 (3; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, תשנ"ה ) 139). המטרה העומדת ביסוד התקנה היא מניעת מצב שבו לא יידע הנתבע מפני מה עליו להתגונן ולא יהיה באפשרותו להכין הגנתו כראוי ולהיערך לקראת המשפט. אכן, בפרשה שלפנינו לא פורטו בכתב התביעה החיקוקים שהפרתם מהווה את העילה, אולם הם פורטו [בחוות הדעת מיום 19/06/96 ומיום 10/07/96 - י.מ.] של המהנדס מטעם [התובעים-י.מ.] , שהוגשו [ביום 04/01/99-י.מ.] [והנתבעת הגישה חוות דעת מומחה מטעמה ביום 30/04/00-י.מ.]. היה, אפוא, סיפק בידי [הנתבעת וצד ג'-י.מ.] לערוך את הגנתן כראוי ולהיערך לקראת המשפט". (כב' השופט י' טירקל, ע"א 7130,7381/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי ואח' תק-על 2003(3), 1694 , 1696, פיסקה 6). לגופו של עניין וכפי שנראה בהמשך, לא הוכיחו התובעים כי הנתבעת הפרה את החובה המוטלת עליה בחיקוק, קרי בתקן זה או אחר. ג. בנוסף הנתבעת טוענת להתיישנות, "המועד לביצוע הרכישות הינו מנובמבר 1989 ועד לינואר 1990, ואילו התביעה הוגשה בנובמבר 1997 .... הואיל ולא הובא כל טעם מטעם התובעים מדוע לא היה ביכולתה לגלות את הפגם הנטען על ידה ביום רכישת הצינורות הרי התביעה התיישנה בחלקה בנובמבר 1996 וכולה בינואר 1997" (ס' 2(א) לכתב ההגנה). ס' 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: חוק ההתיישנות) קובע כי תקופת ההתיישנות, בשאינו מקרקעין היא שבע שנים מיום שבו נולדה עילת התובענה. ס' 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. הנתבעת טוענת כי עילת התובענה נולדה ביום רכישת הצינורות על ידי התובעת. דין טענה זאת להידחות מאחר והמדובר בענייננו בתביעה נזיקית ומכאן תחולת הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). "כללי ההתיישנות בתובענות על עוולות מוסדרים בשתי מערכות של הוראות חוק. האחת - ההוראות הכלליות הקבועות בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן : חוק ההתיישנות, או - החוק), והאחרת - ההוראה המיוחדת הקבועה בסעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: פקודת הנזיקין, או - הפקודה")". (כב' השופט א' ריבלין ע"א 1254/99 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח , פ"ד נד (2) 535, 541) ס' 89 לפקודת הנזיקין קובע: "לעניין תקופת - ההתיישנות בתובענה על עוולות - 'היום שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק" (הדגשה לא במקור-י.מ). על כן, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו אירע או נתגלה הנזק , לפי המאוחר מבין השניים, ובעניננו ביום שבו התגלו לתובעים הנזילות שמקורן בחירור הצנרת, אשר גרמו לנזקים הנטענים, ולא ביום רכישת הצינורות, כפי שסוברת הנתבעת. הנטל להוכיח את המועד המדוייק חל על הנתבעת, כמי שטוענת להתיישנות, אך היא לא הרימה נטל זה. בנסיבות אלה נראה כי הנזק נודע לתובעים בתקופה שבין 02/11/89-25/07/97, על פי המועדים הרשומים בחשבוניות בגין עלות התיקונים, ומכאן ברור שהתביעה לא התיישנה. 3.2 זהות יצרן הצינורות התובעים טוענים כי הצינורות הלקויים נוצרו ע"י הנתבעת ונרכשו ממנה באמצעות סוכניה בירושלים. התובעים סומכים טענתם זאת על דברי תובע 2יוסף חסיד, בתצהיר עדותו הראשית, בו הוא מציין כי בתקופה הנדונה הוא קנה אך ורק צינורות ממר יוסי פינטו מחברת ח.ב הכל לבניין לירושלים בע"מ (להלן - "חברת הכל לבניין"): "צינורות מתכת הוחלפו אצלנו בבניינים רק על ידי יוסי מ"הכל לבניין" ודאגתי שיהיו צינורות המזרח התיכון מאחר ואז הם היו הצינורות הכי יוקרתיים והכי טובים" (ע' 20 ש' 21) וכן "צינורות מתכת קניתי אך ורק אצל הכל לבנין אצל יוסי פינטו" (ע' 21 ש' 27). להוכחת טענתם זאת, הציגו התובעים חשבוניות מס המעידות, לטענתם, על כך שהצינורות נשוא התביעה נקנו מ"חברת הכל לבניין" ומתוצרתה של הנתבעת (נספח א' לכתב התביעה). התובעים גם סומכים על דברי ע"ת/3 יוסי פינטו, נציג מכירות, בתקופה המדוברת, ב"חברת הכל לבניין" אשר הצהיר כי "למיטב זכרוני, כל צינורות הפלדה שנרכשו באותה תקופה על ידי החברה, הן מתוצרת חברת צינורות המזרח התיכון בע"מ, ואותם צינורות נמכרו על ידי החברה" (ס' 5 לתצהירו) וכן כי "מדוגמאות צינורות פגומים שהובאו לידי, ניתן היה לזהות בבירור את שם היצרן של הצינורות, צינורות מזרח התיכון" (ס' 6 לתצהירו). הנתבעת, מצידה, טוענת כי אין המדובר בצינורות שנוצרו על ידה. לטענתה "אין מחלוקת בין הצדדים כי על כל צינור וצינור מצנרת צמ"ת [צינורות המזרח התיכון-י.מ.] מוטבעים באופן בולט פרטי הנתבעת וסימול תו התקן שהוענק למוצריה ולתהליך הייצור במפעלה ע"י מדינת ישראל. אין גם שום מחלוקת כי על הצינורות נשוא התביעה שנמסרו על ידי התובעים לבדיקת פרופ' רומן - לא היה כל זכר לכך כי הם מתוצרת הנתבעת" (ס' 30 לסיכומי הנתבעת). לאחר שבחנתי הראיות ושקלתי אותן, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעים לא הוכיחו שהצינורות הפגומים נוצרו על ידי הנתבעת ועל כן, ומטעם זה בלבד, דין תביעתם להידחות. תימוכין למסקנתי מצאתי, כדלקמן: תמך ראשון: מבוסס על העובדה כי לא הוכחה זהות יצרן הצינורות שרכשו התובעים. החשבוניות שצורפו לכתב התביעה אכן מוכיחות כי התובעת רכשה צינורות מ"חברת הכל לבניין", אך באף אחת מהחשבוניות המצורפות לא צוין כי יצרנית הצינורות הנרכשים היא הנתבעת. בכל שמונה (8) חשבוניות מס, שהוגשו ע"י התובעים וע"י העד יוסי פינטו (ע"ת/3) לפיהן רכשו התובעים צינורות מ"חברת הכל לבנין" לא צויין כי המדובר בצינורות מתוצרת הנתבעת. רק בחשבונית אחת (מס' 15770 מיום 27/11/8) צויין שנרכשו צינורות "גולן", שאין חולק כי אינם מתוצרתה של הנתבעת, כפי שהעיד על כך התובע 2: "כשאתה שואל אותי מה זה צינורות גולן אני משיב לך שקניתי כל מיני צינורות וגם צינורות גולן. יכול להיות שלצינורות המזרח התיכון אין צינורות בשם גולן" (ע' 20 ש' 17-15) (הדגשה לא במקור - י.מ). יתר על כן התובע 2 העיד "כשאתה שואל אותי למה לא הבאתי חלקי צינורות שעליהם כתוב צינורות המזרח התיכון, אמרתי צריך צינורות למומחה, אחרי שהתפוצצו כל הצינורות, לקחתי מהבנין אינסטלטור, במו ידי הבאתי ושמתי ... הטענה הזאת שהצינורות הם לא תוצרת הנתבעת אחת היא ממש (ביום הדיון) אני שומע בפעם הראשונה" (ע' 23 ש' 3). דבריו אלה של התובע 2, אינם עומדים במבחן ההגיון ונסיון החיים שכן הנתבעת טענה בכתב ההגנה שהוגש ביום 28/01/98 כי אין המדובר בצינורות מתוצרתה. ההגיון, השכל הישר ונסיון החיים אינם מאפשרים קבלת דבריו של התובע 2 כי שמע על הטענה הנ"ל, בפעם הראשונה, ביום הדיון (03/11/02), לאחר שהפלוגתא בנדון נקבעה כבר ביום 16/10/01 (ע' 11 ש' 13) והתובע 2 חתם על תצהיר עדותו הראשית ביום 28/11/01. על כן ובכל הכבוד איני נותן אמון בגירסתו זאת של התובע 2. גם ע"ת/3 יוסי פינטו מציין במכתבו מיום 29/05/91, בתשובה לפניית התובעים אליו, "קיבלתי את הצינור שנשלח אלי ב - 29.5.91 ובבירור ניתן לזהות את הדפס של צינורות עכו" (הדגשה לא במקור-י.מ.). משמע בפנינו הודיה מפורשת של ע"ת/3 כי אחד הצינורות הפגומים, שנשלח אליו ע"י התובעים, הוא צינור מייצור של חברה אחרת, חברת עכו, שאינה הנתבעת. ועוד יצויין כי אף המומחה מטעם התובעים, פרופ' יצחק רומן העיד כי "נכון שבאף אחד מקטעי הצינורות שאני בדקתי לא ראיתי הטבעה של צינורות המזרח התיכון" (ע' 27 ש' 8, 12) אף כי הוא אישר "אני מסכים שעל כל צינורת המזרח התיכון, אני מדגיש כשהם יוצאים מהמפעל, יש ציון שזה צינורות המזרח התיכון" (ע' 37 ש' 13). נשאלת השאלה מדוע לא זימנו התובעים את האינסטלטורים מתקני הצנרת בבנינים אותם בנו, להעיד על יצרן הצנרת, שהרי חזקה על בעל מלאכה/מקצוע שהוא יודע או יכול להבחין באיזה חומרים הוא עוסק. בדרך זאת יכול היה בית המשפט להתרשם באשר ליצרן הצינורות. תמך שני: בנוי על העובדה שהתובעים לא הוכיחו טענתן כי "חברת הכל לבנין" רכשה צינורות, בתקופה הרלוונטית, רק מהנתבעת. אמנם ע"ת/3 יוסי פינטו הצהיר כי "למיטב זכרוני, כל צינורות הפלדה שנרכשו באותה תקופה ע"י החברה, הן מתוצרת חברת צינורות המזרח התיכון בע"מ, ואותם צינורות נמכרו ע"י החברה" (ס' 5 לתצהיר מיום 25/11/01) אך לדבריו הכלליים הנ"ל, שהם רק למיטב זכרונו, ולא בידיעתו ממש, אין כל תמיכה בראיה עצמאית כלשהי, כמו תעודות משלוח, חשבוניות, תכתובת או עדים. ע"ת/3 יוסי פינטו העיד כי קיים בידי "חברת הכל לבנין" תיעוד בדבר הרכישות [של צינורות-י.מ.] שהיא ביצעה: "יש לנו כרטסות של ספקים מהם אנו קונים סחורה. כרטסת הכוונה לכרטיס חשבון, קניית תשלום. כרטסת חשבון יש לכל ספק" (ע' 38 ש' 13). אשר על כן נשאלת השאלה, מדוע התובעים לא זימנו לעדות מי מהעובדים או המנהלים של "חברת הכל לבנין" ולא הציגו באמצעותם את התיעוד הנ"ל לתקופה הרלוונטית? בדרך זאת יכול היה בית המשפט להתרשם באשר ליצרן הצינורות שנרכשו על ידי "חברת הכל לבנין", לכמויות ולמועדי הרכישות, בתקופה הרלוונטית. שאלה נוספת היא מדוע התובעים לא זימנו לעדות מי מהעובדים או המנהלים של "חברת הכל לבנין" ולא הציגו באמצעותם את התיעוד באשר לרכישות של התובעים, מ"חברת הכל לבנין", בתקופה הרלוונטית? בדרך זאת יכול היה בית המשפט להתרשם באשר ליצרן הצינורות, להיקף הרכישות ולמועדי הרכישות וכל זאת בהתאמה ובהתייחס לרכישת הצינורות שנעשתה, כנטען, על ידי התובעים אצל "חברת הכל לבנין בע"מ". התאמה או השוואה שכזאת, במבחן החקירה הנגדית היתה יכולה לשפוך אור על טענות התובעים כי "חברת הכל לבנין" רכשה צינורות, בתקופה הרלוונטית, רק מייצור הנתבעת (ס' 5 לתצהיר יוסי פינטו מיום 25/11/01) התובעים רכשו מ"חברת הכל לבנין" רק צינורות מייצור הנתבעת, אף כי התובע 2 הודה בחקירתו הנגדית כי קנה "כל מיני צינורות" (ע' 20 ש' 15-17). תמך שלישי: יצוק על העובדה שלא הוכח מקור הצינורות הפגומים. ע"ת/3 יוסי פינטו, שעבד באותה תקופה בשירות המכירות של "חברת הכל לבניין", הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי "מדוגמאות צינורות פגומים שהובאו לידי, ניתן היה לזהות בבירור את שם היצרן של הצינורות, צינורות המזרח התיכון" (ס' 6 לתצהירו) ... "למיטב זכרוני, כל צינורות הפלדה שנרכשו באותה תקופה על ידי החברה, הן מתוצרת חברת צינורות המזרח התיכון בע"מ, ואותם צינורות נמכרו לחברה" (ס' 5 לתצהירו) אך לא הוכח על ידי התובעים כי הצינורות הנ"ל אכן הובאו מאחד הבניינים נשוא התביעה, כלומר מאחד הבנינים שנבנו ע"י התובעים. יודגש כי ע"ת/3 יוסי פינטו הודה בחקירתו הנגדית "אני גם לא יודע מאיזה פרוייקט של האחים חסיד הצינור הזה שהובא אלינו למשרד" (ע' 38 ש' 7) וכן "משהו מהאחים חסיד הביא את הצינור הפגוע אלינו למשרד" (ע' 38 ש' 6). גם פרופ' יצחק רומן, המומחה מטעם התובעים לא מצא על הצינורות שהובאו לבדיקתו כל סימן, הקושר את הצינורות - מחד לתובעים, ומאידך - לנתבעת. פרופ' יצחק רומן העיד "... אין לי ידיעה אישית באשר למקומות מהם נלקחו חלקי הצינורות הנ"ל (ע' 27 ש' 12) ... אני לא היתי בבנין ובבנינים שמהם נלקחו הצינורות" (ע' 27 ש' 22). לעניין תיקון צנרת פגומה מן הראוי להוסיף כי התובעים צירפו לתצהירו של התובע 2 חשבוניות המעידות לטענתם על "תשלומים בגין עבודות שונות שבוצעו לתיקון הפגמים שנבעו ונגרמו מהצינורות הפגומים" (ס' 11 לתצהיר מיום 28/11/01). שתיים מהחשבוניות הן, מיום 03/11/89 (נספח א/21 לתצהיר ע"ת/1) ומיום 02/11/89 (נספח א/22 לתצהיר ע"ת/1), זאת כאשר חשבונית רכישת הצינורות הראשונה שהציגו התובעים היא מיום 31/12/89 (נספח א' לכתב התביעה) !!! האמנם הוחלפו או תוקנו חלקי צנרת בטרם נרכשו ע"י התובעים? גם כאן נשאלות השאלות מדוע לא זומנו להעיד אותם אינסטלטורים אשר נקראו לבצע את תיקוני הצנרת וביצעו אותם? מדוע הם לא העידו על מראה עיניהם? מדוע כל מקטעי הצנרת הפגומים ומיקומם לא תועדו למשל על ידי צילום הן של מקטעי הצנרת והן של חלקי הבנין שממנו הוצאו? מדוע לא נשמרו כל מקטעי הצנרת הפגומה? מדוע לא זומנה הנתבעת לבדוק את מקטעי הצנרת הפגומים בבנינים ומדוע לא הוצגו לה המקטעים הפגומים מיד או ממש בסמוך לגילויים? תמך רביעי: מעוגן בהלכה באשר להימנעות מהבאת ראיות. "אי הבאתו של עד רלבנטי מעוררת, מדרך הטבע את החשד שיש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד" (כב' השופט א' גולדברג ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו ואח', פד מה(4) 651, 658). "כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל - דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחים והן במשפטים פלילים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי - הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (כב' השופטת ה' בן -עתו ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פד לה(1) 736, 760) "המנעות מלהביא ראיה המצויה ורלוונטית תוביל את בית המשפט למסקנה שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה... כלל זה הינו יפה הן במשפטים פליליים והן במשפטים האזרחים - ראה י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשנ"א) 917-922." (כב' השופט ג' בך ע"א 97/91 שמעון קבלו נ' ק' שמעון, עבודות מתכת בע"מ ואח', פ"ד מט (1) 450, 457); ראו גם: כב' השופט מ' חשין ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ באמצעות בנין דור בע"מ נ' רוזנברג ואח', פד מז(2) 605, 614-615; י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי (תשס"ד - 2003), 1650-1648. לסיכום מחלוקת זו אין לי אלא להסכים לדברי ב"כ הנתבעת: "אילו אכן היה מדובר בצנרת מתוצרת הנתבעת, אשר כפי שהוכח לכב' בית המשפט על כל אורכה, למעט הקצוות, מוטבעים סימני היכר מיוחדים, הרי מה קל יותר היה בידי התובעים מלהציג את העובדות והצינורות לאשורן בפני כב' בית המשפט - וברי כי או אז - בקלי קלות, היו התובעים מוכיחים כי אמנם מדובר בצנרת הנתבעת" (ס' 35 לסיכומי הנתבעת). המסקנה היא שהתובעים לא פעלו, כפי שיכולים היו וצריכים היו,להוכחת טענותיהם. למעלה מהצורך אמשיך ואדון בשאר הפלוגתאות. 3.3 מהו הגורם לפגם בצנרת התובעים טוענים "כי הנתבעת היא זו אשר אחראית לכשל" בצנרת (ס' 16 לסיכומי התובעת), לטענתם "יש שילוב של שני כשלים: א. בהליך הייצור של הנתבעת זאת מאחר וייצרה צינורות בעלי עובי גלוון שאינו מספיק אשר קטן מן התקן הנדרש. ב. מאחר והיה בידי הנתבעת מידע מוצק לפיו שעוני הפליז גורמים "להשתחררות" יוני נחושת, דבר הגורם לחירור הצנרת חלה עליה החובה מכוח הדין לגלולת אודות כך ללקוחותיה ולכל הפחות להזהירם בטרם ירכשו את תוצרתה או לא לספק צינורות מתוצרתה לבניינים בירושלים ושהשעונים בה הינם שעוני פליז" (ס' 48 לסיכומי התובעת). הנתבעת מצידה טוענת "כי הצינורות יצאו מרשותה תקינים לחלוטין לאחר שעמדו בכל הדרישות של מכון התקנים בהתאם לתקן הישראלי 103. לפיכך תטען הנתבעת כי הנזק הנטען אינו יכול להיות עקב פגם שנוצר בתהליכי הייצור וציפוי של הצינורות ... הנסיבות מורות כי סביר יותר להניח כי הכשל בצינורות, המוכחש כשלעצמו, התרחש לאחר שהצינורות יצאו משליטת הנתבעת ... הנתבעת הפיצה בקרב ציבור הרוכשים את הצינורות מתוצרתה, אף שלא היתה מחויבת על פי דין לעשות זאת, הוראות כיצד יש להתקין את הצנרת. הוראות אלה משקפות את דרישות התקן הישראלי ביחס להתקנה נכונה של הצנרת. התובעים או מי מטעמם לא מילאו את הוראות התקן הישראלי באשר להתקנה" (ס' 9 לכתב ההגנה) וכן "התובעת התקינה שעוני פליז בשילוב צינורות מגולוונים. שעוני פליז, כאשר באים במגע יחד עם צינורות מגולוונים עלולים ליצור בעיות של קורוזיה כתוצאה מיונים מנחושת שמשתחררים לכיוון הצנרת, על אף שידוע או צריך להיות ידוע לתובעת שיש להימנע משילוב זה" (ס' 17(ה) לכתב ההגנה). לעניין נטל השכנוע, הועלתה טענה על ידי התובעים "כי בהתאם לסעיף 41 לפקנ"ז (פקודת הנזיקין - י.מ.) יש להחיל במקרה דנן את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". זאת מאחר ונגרם נזק שאינו ידוע לתובעת ולא ניתן היה לדעת כיצד בדיוק התרחש. האירוע נשוא ההליך הנדון גרם לנזק שמתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבעת לא נקטה אמצעים סבירים מאשר עם המסקנה ההפוכה ... במקרה כזה עובר נטל השכנוע לנתבעת" (ס' 81-80 לסיכומי התובעת). לחלופין, התובעת מפנה את ביהמ"ש לע"א 2989/95 מרים קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים מאיר, פד"י נ"א (4) 687 שם נקבע "גם במקרים שסעיף 41 הנ"ל אינו ניתן להפעלה, הוכחת רשלנות אפשרית באמצעות ראיות נסיבתיות וגם אז עשוי הנתבע לשאת באחריות אלא אם יוכיח שלא היתה רשלנות מצידו". דין טענה זו להדחות, משום שכפי שאראה בהמשך, התובעים לא הוכיחו, גם לא באמצעות ראיות נסיבתיות את רשלנות הנתבעת ולא הרימו נטל ההוכחה שעל כתפיהם. סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע את "חובת הראיה ברשלנות כאשר הדבר מעיד על עצמו". "שלושה הם התנאים להפעלתו של הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה: הראשון, כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מהן הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק; השני, כי הנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; והשלישי, כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. בהתקיים הכלל הקבוע בסעיף 41 מוטלת על הנתבע החובה להוכיח קיומן של עובדות השוללות את החזקה שנהג ברשלנות. סעיף 41 לפקודה מבטא את נוסחו המקומי של הכלל אודות "הדבר מדבר בעדו" - res ipsa loquitur. הכלל הוא עתיק, אך גדריו משתנים עם הזמנים, ונפקותו משתנה בשיטות משפט שונות. ה- Restatement בארצות-הברית מפרשת את כלל ה- res lpsa loquitor כמקרה רגיל של ראיה נסיבתית המתירה לשופט להסיק שהנתבע התרשל. זוהי מסקנה מותרת ( ,(Permissible fact inference אך לא מחייבת. בהתמלא התנאים המקימים שם תחולה לכלל, רשאי בית המשפט להסיק כי הנזק שהוסב לתובע נגרם ברשלנותו של הנתבע ("It may be inferred that the harm suffered by the plaintiff is caused by negligence of the defendant" (S. 328 D ,Torts, Second)). ברוח זו פוסקים רוב בתי המשפט בארה"ב. כזה הוא גם הדין בקנדה ראו: Sopinka, Lederman & Bryant The Law of Evidence in Canada Butterworths, Toronto, (1992) 81. לפיכך, גם משקבע בית המשפט כי ניתן ליישם את הכלל בדבר "הדבר מדבר בעדו", אין הדבר מחייב בהכרח את הנתבע להביא ראיות מטעמו. בית המשפט רשאי להחליט כי חרף מחדלו של הנתבע להביא ראיות, אין די בראיות הנסיבתיות, שהתובע סומך עליהן, כדי להרים את נטל השכנוע הרובץ עליו. באנגליה מלמדת החלטת ה- Privy Council מ-1988, בפרשת ,Chuen Tat [1988] RTR 298 Ng Chun Pui v. Leeכי הפרשנות המקובלת שם היום היא כי הכלל מעביר אל הנתבע את נטל הבאת הראיות אך לא את נטל השכנוע. הוא יוצר חזקה ראייתית אך לא חזקה משכנעת. המסקנה, כי הנתבע אחראי לתוצאה המזיקה, מתבקשת כל עוד לא יציג הנתבע ראיות הסותרות אותה. משעויינו כפות המאזניים, שב הנטל אל התובע להוכיח את אחריותו של הנתבע". (כב' השופט א' ריבלין ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק, פ"ד נו(1), 539 ,554-555) לענייננו, די בכך שלא היתה לנתבעת שליטה מלאה על הצינורות שהותקנו על ידי התובעים בבנינים שונים, במועדים רלוונטיים לאירוע או גילוי הנזק, כדי לשלול את תחולת הכלל של "הדבר מדבר בעדו". יתר על כן, לנתבעת אף לא היתה שליטה "אפקטיבית" בצינורות, במועדים הנ"ל (כב' המשנה לנשיא א' ברק, ע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' הינגלי ואח', פד מט(1) 45, 80). בנסיבות שהוכחו, אף אין לומר כי נסיון החיים והשכל הישר מעלים מיד את האפשרות כי משהו לא כשורה התרחש וכי דוקא הנתבעת היא שהתרשלה (כב' המשנה לנשיא, א' ברק, שם שם). לאחר שבחנתי את הראיות ושקלתי אותן, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעים לא הוכיחו את טענתם לפיה הנתבעת היא האחראית לכשל בצינורות. מסקנתי זו מתבססת בראש ובראשונה על חוות דעתו של המומחה מטעם התובעים, פרופ' יצחק רומן. פרופ' יצחק רומן הגיש ארבע חוות דעת, אך אין באף אחת מהן - בנפרד, ואף לא בכולן - יחדיו כדי להוכיח את טענות התובעים; להפך - נראה כי פרופ' יצחק רומן מחזק את טענות הנתבעת, בבחינת הוזמן לקלל אך נמצא מברך (ראו: פרשת בלעם במדבר כג ד). תימוכין למסקנתי זו מצאתי, כדלקמן: תמך ראשון: פרופ' יצחק רומן בדק שלושה מקטעי צנרת בלבד אשר נמסרו לו על ידי התובעים, שלא הוכיחו כי אכן מדובר בצינורות שנלקחו מהבנינים, נשוא התביעה. שלושת מקטעי צנרת אלה, נמסרו על ידי התובע 2 לפרופ' יצחק רומן, לבדיקתו ומתן חוות דעתו. פרופ' יצחק רומן העיד "אני לא הייתי בבניינים שבהם הותקנו הצינורות האלה .. אין לי ידיעה אישית באשר למקומות שמהם נלקחו חלקי הצינורות הנ"ל" (ע' 27 ש' 11-12) . בנוסף לכך, יש לציין כי התובעים כלל לא טרחו לפרט מהיכן בדיוק נלקחו מקטעי הצנרת הנ"ל (מאיזה בנין / בנינים, מאיזה חלק של הבנין) ע"י מי ומתי. כלומר לא הוכחה "שרשרת הנזק" בצנרת מרגע הגילוי של הנזק ועד מסירת מקטעי צנרת לבדיקת המומחה. תמך שני: פרופ' יצחק רומן ערך בדיקותיו (עליהן ביסס חוות דעתו) בצינורות משומשים ולא בצינורות חדשים. בדיקת צינור מגלוון משומש לא יכולה להעיד על התאמה או אי התאמה לתקן של אותו צינור מגלוון כשהיה חדש (בעת שנרכש), בשל תהליכי הבליה שעבר, ושגורמים לירידת עובי הגלוון כתוצאה מאינטראקציה בין המים הזורמים בצינור לגלוון המגן על הצינור. וכך נכתב בחוות הדעת של פרופ' יצחק רומן מיום 02/12/99: "לבדיקתי לא נמסרו מקטעי צינור שלא היו בשימוש, לכן אני יכול רק להעריך כי עקב האופי הלוקלי של ההתקפה, והעוביים שנמדדו באזורים לא מותקפים, כי אפשרי שעובי ו/או איכות הציפוי המקורי לא היו מספקים" (ס' 4.2 לחוות הדעת) (הדגשה לא במקור-י.מ.). ... "איכות הגלוון באזורי החירור לא ניתנת עתה לבדיקה מכיוון שהגלוון התכלה באזורים אלה" (ס' 4.5 לחוות הדעת) (הדגשה לא במקור-י.מ). על דברים אלו חזר פרופ' יצחק רומן גם בחקירתו הנגדית: "ככל שחולף הזמן שכבת הגלוון פוחתת. לאחר מספר שנים בודדות שכבת הגלוון נעלמת ובמקומה באה שכבת ההגנה של האבנית" (ע' 28 ש' 18-20). במינוח "אפשרי" אין כדי להטות מאזן ההסתברות לחובת הנתבעת. תמך שלישי: אף בהנחה כי מדובר בצינורות שנוצרו ע"י הנתבעת וכי אכן הם נלקחו מהבנינים נשוא התביעה, הרי שהתובעים לא הוכיחו את טענתם כי החירור בצנרת נגרם עקב פגם בייצור של הנתבעת, מאחר שחוות דעתו של המומחה מטעמם "אינה תומכת בזיהוי מוחלט של גורם מוגדר לחירור" (ס' 21 לסיכומי התביעה). פרופ' יצחק רומן, המומחה מטעם התובעים, אמנם מציין בחוות דעתו מיום 02/12/99 כי "באזורים שונים הובחן ששכבת האבץ (הגלוון), חסרה, וכי העובי הממוצע של הציפוי הפנימי קטן יחסית" (ס' 3.2.2 לחוות הדעת) אך מאידך הוא מציין בחוות דעתו כי "ממצאי בדיקותיי לא תומכים בזיהוי מוחלט של גורם מוגדר לחירור הצנרת. אך מאידך, מאופי מנגנון הכישלון, ניתן לקבוע כי כישלון זה קשור לפגמים באיכות הגלוון של הצנרת או לגורמים סביבתיים כמו למשל נוכחות של יוני נחושת במים, או משילוב של ליקוי בגילוון וגורמים סביבתיים" (ס' 5.2 לחוות הדעת) והוא אף מוסיף ומציין בחוות דעתו מיום 19/06/96 כי "יש צורך בעבודה מקיפה יותר הכוללת בדיקות שונות באזור ממנו הובאו הצינורות כדי לבסס את המסקנות" (ס' 4.3 לחוות הדעת)... "הבדיקות הנוספות שאמרתי שהיה צורך לעשות כוללות גם את הרכב המים, הגדרת המפרט של קו הצנרת, מה הוא כולל בתוכו, איזה אביזרים, ממה הם עשויים" (ע' 29 ש' 11). אין הסבר, לא בפי התובעים ולא בפי המומחה מטעמם, מדוע לא בוצעו בדיקות שונות באזור ממנו הובאו הצינורות כדי לבסס את המסקנות של פרופ' רומן. לא היתה כל מניעה לבצע הבדיקות ואף לא נטען כי הנתבעת או צד ג' מנעו או לא אפשרו, ביצוע הבדיקות. התובעים, והם בלבד, במחדליהם אחראים לחסר ראייתי ולנזק ראייתי, שגרמו לעצמם. גם מחדלים אלה מובילים את בית המשפט למסקנה שאילו נעשו הפעולות והבדיקות הנ"ל, שהתובעים והמומחה מטעמם נמנעו מעשותם, היו הממצאים פועלים לרעת התובעים. לסיכום ובכל הכבוד, אין לי אלא להסכים לביקורת שהועלתה ע"י ב"כ הנתבעת לעניין חוו"ד של פרופ' יצחק רומן: "פרופ' רומן לא יצא כלל לשטח, לא ראה את הפרוייקטים הנטענים, לא בדק דבר מעבר לשלושת או ארבעת מקטעי הצינור שהובאו לידיו - ואיננו יודע מה מקור הצינורות" (ס' 70(א) לסיכומי הנתבעת). בנסיבות אלה, משלא בוצעו בדיקות נדרשות ולא הובאו הנתונים העובדתיים, יפחת גם משקלן של חוות הדעת, של פרופ' יצחק רומן עד כדי אפסות. בכל הכבוד, רמת חוות הדעת (כולן) של פרופ' יצחק רומן, נמוכה מהנורמה המקובלת. לענין ההלכות והעקרונות הנוגעים לעד מומחה ולחוות דעתו ראו: י' קדמי על הראיות חלק שני (תשס"ד-2003) 657-679; כמו כן יורשה לי להפנות לפסק דין שנתתי בענין ת"א (שלום-ירושלים) 16482/00 יעקב יעקב נ' רוני דעי (מיום 15/04/03). תמך רביעי: התובעים לא הוכיחו את ידיעתה של הנתבעת בדבר הפגם הנטען בצנרת בשנים האמורות (1989-1990) ועל כן דין טענת רשלנות הנתבעת להידחות. "לטענת התובעת במקרה דנן מדובר ברשלנות. הנתבעת מכרה צינורות לתובעת מסוג מסוים, כפי שיפורט להלן, ביודעה כי טיב המים בירושלים בשל תכונות שעוני המים חושף את הצינורות לבעיות, קלקולים וחירורים" (ס' 49 לסיכומי התביעה) לפי טענה זו "הנתבעת לא התנהגה כיצרן סביר והיה עליה לצפות כי שימוש בצינור שנמכר לתובע ביחד עם שעוני המים מהסוג הנדון יוביל לכשל" (ס' 50 לסיכומי התובעת). כלומר לטענת התובעים התובעת התרשלה בכך שלא צרפה חוברות הדרכה ולא הזהירה את רוכשי הצינורות. הנתבעת מצידה מתגוננת וטוענת כי ידעה על התקלה רק בשנת 1991 ואז הודיעה לעירית ירושלים, כמו כן היא טוענת לקיומו של תקן בנושא משנת 1989 ולהערה כללית בחוברת הדרכה בשנים המדוברות והערה ספציפית יותר לאחר 1991. כאמור התובעת טוענת "כי הנתבעת ידעה בבירור על התקלה שגורמת לחירור אך בחרה לעצום את עיניה ולא לבצע פעולות אופרטיביות משמעותיות על מנת לסכל פגיעה שכזו. לפיכך צפיות לנזק בוודאי שיש במקרה דנן" ומפנה לחקירתו הנגדית של אינג' נחום נווה אשר טען כי נתקל בבעיה דומה של יוני נחושת שגרמו לחירור (ע' 53 ש' 10). אך מדברי אינג' נחום נווה בחקירתו זו ניתן למעשה ללמוד כי הפסיק לעבוד אצל הנתבעת בשנת 1971: "עבדתי אצל הנתבעת 6 שנים, משנת 1965-1971" (ע' 48 ש' 20) ... "בין השנים 89-91 לא הייתי עובד בצינורות המזרח התיכון" (ע' 50 ש' 19). אינג' נחום נווה הודיע לנתבעת על הפגם רק בשנת 1991, וכך הוא אומר בחקירתו "נכון שבשנת 1991 כתבתי מאמר על הקשר בין הכשל של צינורות מגולוונים ואביזרי פליז ... המאמר מ - 1991 התייחס לכך - 3 שנים מחקר קודמות. סדר גודל משנת 1988-1989 שנתקלתי בבעיה הזאת לראשונה. אני כותב מאמרים ומוציא חוברות עבור צינורות המזרח התיכון. הודעתי להם במאמרים" (ע' 53 ש' 13-5) (הדגשה לא במקור-י.מ.). 3.4 הוכחת הנזק התובעים טוענים לנזק בסך של 920,000 ₪ אך תובעים סך 500,000 ₪ בלבד וכראיה לכך צרפו לתצהירו של התובע 2, חשבוניות אשר שילמו לטענתם לבעלי מקצוע שונים בעבור תיקון הפגמים בצנרת. בעניין זה אין לי אלא להסכים לטענתו של ב"כ הנתבעת לפיה "נספחי תצהירו של ציון חסיד, רובם ככולם, הנם עדויות שמיעה שאינן יכולות להתקבל" (ס' 102(א) לסיכומי הנתבעת), אף ב"כ התובעים הביע הסכמתו לכך: "אני מסכים להגשת המסמכים שצורפו לתצהירו של ציון חסיד מבחינת קבילות קבלתם על ידי ציון חסיד אך לא לעניין תוכנם" (ע' 14 ש' 15). אם חפצו התובעים שחשבוניות אלו יתקבלו כראיות קבילות, גם באשר לתוכנן, היה עליהם להעיד את עושי החשבוניות, כלומר את האינסטלטורים שביצעו את עבודות התיקונים וניפקו את החשבוניות הנ"ל, ולחשוף אותם לחקירה נגדית. משלא עשו כן חלה ההלכה, כמפורט לעיל, בדבר המנעות מהבאת ראיות. בנוסף לפיצוי בגין עלויות החלפת הצנרת הפגומה, התובעים דורשים פיצוי מהנתבעת פיצוי הדיירים ובכלל זה סיכון עתידי בסך של 300,000 ₪ וכן פיצוי על פגיעה במוניטין של התובעים בקרב קהל לקוחותיהם הנוכחים והפוטנציאליים, אשר לטענתם הינו בגובה של 500,000 ₪. אף אחת מהטענות - העתירות הנ"ל לא הוכחה, אף לא לכאורה. "נפגע התובע פיצויים ... חייב להוכיח, במידת ודאות סבירה, הן את נזקו והן את שיעור הפיצויים, שיהיה בו כדי לפצותו על נזקו ... שאלה אחרת היא, מהי מידת הוודאות והדיוק, המתבקשת מהנפגע להוכחת הנזק והפיצוי. ... תורת הנזק ותורת הפיצוי אינם תורות מדוייקות ואינו נדרש דיוק מתמטי, ואינה נדרשת וודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא כי הנפגע-התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת וודאות סבירהcertainty) ,(reasonableכלומר, באותה מידת וודאות המתבקשת מנסיבות העניין ...על כן באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדוייקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא יפסק לו פיצוי" (כב' השופט א' ברק ע"א 335/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פד לה(2) 800, 806, 809; וראו גם: ע"א 605/88 תבורי-בית חרושת למשקאות קלים בע"מ נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח', פד מה(2) 1, 10; י' קדמי על הראיות ,חלק שלישי, (תשס"ד - 2003), 1525, ס'16). "הלכה למעשה נוהגים, בענין הנזק להפרת חוזה, אותם השיקולים והכללים, הנוהגים בענין הנזק שהוא נמנה עם מרכיבי עוולה בנזיקין: גם בשל עוולת רשלנות, למשל, אין אתה יכול לזכות בפיצוי, כל עוד לא הוכחת, שנגרם לך נזק כתוצאה מהנעשה או המחדל הרשלני, שניתן היה לצפותו מראש; אבל משהוכחת, שנגרם לך נזק אשר כזה, רשאי בית המשפט לפסוק לך פיצויים על - פי אומדנא דדיינא, ובלבד ששיעור הפיצויים יואמד לפי מידת הנזק המשוערת" (כב' מ"מ הנשיא ח' כהן ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פד לה (2)804). במקרה דנן, לא הונחה תשתית ראייתית, "במידת וודאות סבירה", אף לא לעניין הנזק ואף לא לענין הפיצוי הנתבע. 3.5 הראיות כמפורט בדיון עד כה, קיים במקרה דנן חסר ראייתי בנוגע לסיבתיות (למקור הנזק הנטען ולקשר הסיבתי בינו לבין הנתבעת), לנזק עצמו ולשיעור הפיצויים הנתבע. לחסר זה לא אחראית הנתבעת, אלא התובעים במחדליהם - גרמוהו. אפשר אף לומר כי קיים נזק ראייתי שהתובעים גרמו לעצמם. (ראו והשוו עם דברי כב' השופט א' מצא, ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' דר' אהרון צ'צ'יק ואח' פד נו(1) 539, 550-551). אין גם לומר כי בענייננו הקשר הסיבתי והרשלנות הוכחו לכאורה על - ידי הראיות הנסיבתיות וכי בראיות אלה יש כדי להעביר את נטל השכנוע על כתפיה של הנתבעת (כפי שהציעה (בדעת מיעוט) כב' השופטת ד' דורנר בע"א 2989/95, מרים קורנץ ואח' נ' מרכז רפואי ספיר-בית חולים מאיר ואח', פד נא(4) 687, 693ב). בנסיבות העניין אין לא בסיס ולא הצדקה, אף לא לכאורה, לקבוע "אחריות לפי תיאוריית נתח שוק" - "Market share Liability Theory". ראו והשוו: Sindell V. Abbott Laboratories, 26 Cal.3d 588(1980) Hymowitz V. Eli Lilly & Co. 539 N.E. 2d 1069 (N.Y. 1989) Fairchild V. Glenhaven Funeral Services Ltd [2002] 3 W.L.R. 89 (H.L.) באשר להרחבת ה אחריות בנזיקין בהיבט הסיבתי "ניכר המתח בין הנטיה הטבעית לסייע לניזוק המתקשה בהוכחת הזיקה הסיבתית לנזקו, לבין מחירו של סיוע זה במונחים של הרחבת בעייתיות של האחריות, שהשפעתן חורגת מעבר למקרה מסויים. גם כאן צריכה להישאל שאלה של 'מידתיות'... השימוש בכלים אלה ראוי שייעשה בזהירות רבה, תוך בחינה קפדנית של אופן השימוש, של השפעותיו ושל אלטרנטיבות ראויות" (ישראל גלעד ואהוד גוטל, על הרחבת ה אחריות בנזיקין בהיבט הסיבתי - מבט ביקורתי, משפטים, לד 2 (תשס"ד - 2004) 385, 420). בכל הכבוד, מסכים אני לדברי ביקורת אלה ומבקש להוסיף, כי במסגרת הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" ובמסגרת הכלל בדבר התוצאות להימנעות מהבאת ראיות, על התובע נטל ההוכחה, במישור הראייתי, שהוא לא אחראי לחסר או לנזק ראייתי. שאם לא כן, אין לדעתי, מקום והצדקה להרחבת האחריות בהיבט הסיבתי. במקרה דנן, התובעים לא הרימו נטל זה, בלא כל הסבר, ועל כן נטל הבאת הראיות לא עבר אל הנתבעת ואין מקום והצדקה להרחבת האחריות בהיבט הסיבתי. 4. סוף דבר התביעה נדחית. כפועל יוצא מכך, נדחית גם ההודעה לצד ג' שהגישה הנתבעת כנגד עירית ירושלים. בשים לב לנסיבות ולהוראות תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, מחייב את התובעים לשלם לנתבעת הוצאות משפט (לפי שומה) ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום הפרעון. כמו כן מחייב את הנתבעת לשלם לצד ג' הוצאות משפט (לפי שומה) ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית, מהיום ועד יום הפרעון. כללים משפטייםכלל המוציא מחברו עליו הראיה