פסק דין 1. המערער, יליד שנת 1950, הגיש תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט - 1959 (להלן: "החוק") בגין אירוע מוחי (וסקולארי), (להלן:"הפגימה"). המערער למעשה טוען כי עבר שני אירועים מוחיים ונתייחס לכך בהמשך. 2. בתאריך 16.11.99 דחה המשיב את תביעתו: "הריני להודיעך בזה כי תביעתך הנ"ל נדחתה בגלל הסיבות הבאות: בהסתמך על תוצאות הבדיקות ומן הנימוקים המצוינים בחוות הדעת הרפואית מ - 7.10.99 המצ"ב הגעתי למסקנה כי אין קשר בין האירוע המוחי בו לקית ובין תנאי שירותך במשטרה כמשמעותו בסעיף 1." על החלטה זו נסב הערעור בענייננו. 3. המערער התגייס למשטרת ישראל ב- 3.3.75 ושירת עד 1.2.88. ב- 11.4.88 חזר לשירות והמשיך בשירותו עד למקרה אירוע הפגימה. המערער הגיע לדרגת חוקר בכיר. אין מחלוקת כי מיד לאחר מעצרו של הבן, דהיינו במהלך שנת 1997, יזמה משטרת ישראל צעדים לשינוי הסיווג הביטחוני של המערער ובעקבות כך גם העברת המערער מתפקידו. יש לציין כי ההחלטה להעביר את המערער מתפקידו מקורה במדיניות שלא להעסיק בתפקידים מסווגים שוטרים אשר קיימת לגביהם מגבלת סיווג (מוצג נ/1 מיום 25/6/97 מכתבו של ראש יחידה לביטחון שדה). טענות המערער: 4. המערער מתאר את מהלך העובדות כך: במהלך שנת 1997-1998 התעוררה בעיה משפחתית כאשר בנו של המערער היה מעורב בפלילים ועקב כך נעצר ונשפט. משטרת ישראל יזמה צעדים לשינוי סיווגו הביטחוני. ביום 1.3.98 זומן המערער בפני הממ"ז שהחליט שאין הצדקה להעביר את המערער מתפקידו, ויחד עם זאת הוזהר פן תתעורר בעיה נוספת מצד הבן שכן אז יועבר מתפקידו. בנו של המערער הסתבך שוב בפלילים, וביום 15.10.98 זומן המערער לפני מפקד המחוז שהחליט להפנותו לעמקים למציאת פתרון שיבוצי. ביום 16.11.98 זומן המערער לראיון עם מפקד המרחב אשר החליט לשבצו לתחנת עפולה לתחום הסיור. לגירסתו כבר באותה ישיבה נתקף המערער בחולשה ובדיכאון עמוק, הוא הגיע הביתה ישב לבד המום וכעוס, הודיע לאישתו שעומדים להעבירו בשל פרשת בנו לתפקיד סייר ומעבר להודעה זו סירב לדבר עם אישתו ו/או בני משפחתו, לאחר מכן הלך לישון וכשקם הייתה לו התעקמות בפנים, חולשה ביד שמאל והפרעה בדיבור. לטענתו טופל בבית על ידי רופא המשפחה, ד"ר אלטר. במהלך תקופה זו המערער היה שרוי במתח רב ותקווה כי ממוניו יחזרו מהחלטתם. הוא עבר קורס סיירים אשר עם סיומו חזר לעבוד בתפקידו כחוקר מספר ימים. בינתיים במהלך עבודתו, קיבל זימון לפגישה עם מפקדו האישי, והלה הודיע לו כי ניתנה הוראה להדחתו סופית, הורדת סיווגו הביטחוני והעברתו לתפקיד סייר בבית ספר בעפולה. לטענתו, מיד עם קבלת הבשורה המרה ואיבוד התקווה שהייתה לו להישאר בתפקיד נכנס למצב דיכאוני וכשחזר לאחר מכן הביתה, לטענתו נתקף באירוע מוחי. לעניין תאריך האירוע השני מציין כי: "תאריך מדוייק לאירוע המוחי השני אינו ידעו למערער, מה שידוע שהאירוע המוחי אירע בתאריך 7.12.98-6 או במועד סמוך". בסיכומיו טוען כי נתקף באירוע מוחי בזמן שהודיעו לו סופית על העברתו מתפקיד וכשביקשו ממנו להתייצב ליחידת הסיור בבית הספר. תוצאת האירוע לדבריו היא פגיעה בכושר ראייתו, הגבלה בהנעת יד ורגל שמאל, חולשה בפלג גופו השמאלי, הפרעה בדיבור, דיכאון עמוק ומחלה נפשית קשה. לטענתו כל הפרשה מתחילתה ועד סופה השתרעה על פני כחודש ושלושה שבועות, כאשר המתח ויישום החלטת העברה התעצמו מיום ליום והגיעו לשיאן בקרות האירוע השני שבגינו אושפז המערער. לטענתו טעה המומחה הראשון מטעם קצין התגמולים כאשר למרות קביעתו כי "אין לשלול שמתח נפשי עלול לגרום להופעת אירוע מסוג זה שאירע למערער" קבע כי לא נראה לו שהשירות במשטרה החיש או החמיר את מחלתו של המערער. המערער כתימוכין לדבריו מביא את פסק הדין ע"א (מחוזי-חיפה) 484/98 יוסף דנן נ' קצין התגמולים. שם לקה המערער באירוע מוחי שלטענתו אירע בעקבות מתח נפשי שהיה שרוי בו משך כחודש ימים, וזאת לאחר שנודע לו כי לא קודם בתפקיד. המערער טוען כי במקרה דנן האירוע ו/או האירועים המוחיים שעבר אירעו שעות ספורות לאחר הודעת מפקדיו על העברתו מתפקידו. לדבריו הקשר הסיבתי מוכח בעליל מתך נסיבות הפגיעה ומהעובדות האופפות את פרוץ המחלה. כמו כן, הפרשה כולה השתרעה על פני חודש ושלושה שבועות שנחשבת לתקופה קצרה בין המתח הנפשי לקרות האירוע השני. באשר לגורמי הסיכון המוזכרים על ידי המומחים מטעם המשיב חוזר המערער על הביקורת והתגובה בחוות דעתו של ד"ר באום. טענות המשיב: 5. המשיב טוען כי אין חולק כי המערער אובחן כמי שלקה באירוע מוחי, אשר בגינו אושפז בבית חולים העמק, וזאת ביום 7.12.98. השאלה שבמחלוקת הינה האם קיים קשר סיבתי, כמשמעותו בחוק, בין האירוע המוחי שבו לקה המערער לבין תנאי שירותו במשטרה. לטענת המשיב יש להשיב על כך בשלילה. המשיב טוען לקיומן של סתירות ושינויים בגרסתו העובדתית של המערער: א. המערער בסיכומיו מעלה טענה עובדתית חדשה שאין לה זכר לא בטופס התביעה, לא בכתב הערעור, לא בכתב הערעור המתוקן ולא בתצהיריו - כי הוא לקה בשני אירועים מוחיים, הראשון ביום 16.11.98, שעות ספורות לאחר הראיון בפני הממ"ר והשני ביום 6.12.98 או 7.12.98, שעות ספורות לאחר שיחה עם מפקדו האישי. נושא הארוע הראשון הוזכר בתצהירו השני של המערער (תוארה התעקמות בפנים, חולשה ביד שמאל והפרעה בדיבור) אך הטענה כי שעות ספורות לאחר הראיון מיום 16.11.98 לקה המערער באירוע מוחי - הועלתה לראשונה בסיכומיו. על כן מבקש המשיב להתעלם מטענה עובדתית זו. לטענת המשיב, המערער החל לסבול מכאבי ראש יותר מחודש לפני שאובחן האירוע המוחי, ועוד לפני הראיון בפני הממ"ר. כך החל מ - 2.12.98 (כ- 16 יום לאחר הראיון) סבל מחולשה ביד שמאל, הפרעה בדיבור והתעקמות הפה. קובע המשיב כי: "טענת המערער הקושר בין הופעת הסימפטומים הגופניים לראיון מיום 16.11.98, בלתי מבוססת ומלאה סתירות, וטענתו לפיה לקה באירוע מוחי, שעות ספורות לאחר הראיון מיום 16.11.98, אינה נתמכת במסמכים הרפואיים ולכן הינה חסרת כל אחיזה במציאות". ב. סתירה מהותית בגרסה העובדתית: לטענת המשיב המערער טוען בכתב הערעור המתוקן (ס' 6-5) ובתצהירו השני של המערער, מס' שעות לאחר מכן נתקף באירוע מוחי והופנה לאישפוז בבית חולים העמק על ידי מכתב הפניה מד"ר אלתר. המשיב טוען כי 7.12.98 הוא יום שני בשבוע. ממברק פנימי מכ"א עמקים עולה כי המערער היה אמור להתייצב בתפקידו החדש ביום 6.12.98 שהוא יום ראשון, אך הוא לא התייצב שכן היה בחופשת מחלה. ביום 6.12.98 שהוא ערך ד"ר אלתר ביקור בית אצל המערער והמערער אושפז בימים13.12.98 -7.12.98. בנוסף מלין המשיב על כך שהמערער לא המציא תצהיר של מפקדו ו/או ראיה אחרת לתמיכה בגרסתו בדבר הפגישה שנערכה עם מפקדו. לטענת המשיב כי גם "עדותו של המערער, מיום 16.6.02 (עמ' 19) מלאה בסתירות מהותיות, ומצביעה על המסקנה המתבקשת כי לא נערכה כל פגישה בינו ובין מפקדו ביום 7.12.98, ו/או במועד אחר סמוך". לטענת המשיב, התצהיר השני "שופץ" בשלב ההוכחות, רגע לפני חקירתו, כך שנכתב בו "ביום 7.12.98 או במועד סמוך" אלא שגם לאחר ה"שיפוץ" לא עלה בידי המערער להוכיח את מועד הפגישה עם מפקדו האישי, גם לא הוכחה הפגישה במועד אחר והדבר משמעו העדר קשר סיבתי בין פרוץ האירוע המוחי לתנאי שירותו, שכן הפגישה עם המפקד האישי, כלל לא הוכחה כי נערכה. ג. עוד טוען המשיב להעדר אירוע חריג כעולה מהמסמכים הראייתים: בשנת 1997 - בעקבות הסתבכות בנו של המערער בפלילים הוחלט בידיעתו להוריד את סיווגו הביטחוני ולהעבירו תפקיד. ביום 23.2.98, כ- 10 חודשים לפני שהמערער לקה באירוע המוחי, נערך לו ראיון בפני רמ"פ תשאול ונאמר לו במפורש על ההחלטה להעבירו מתפקידו כחוקר לתפקיד אחר במרחב העמקים. ההחלטה על העברתו נדחתה זמנית (מפנה לסיכום ראיון מיום 1.3.98 ומכתבים פנימיים - מוצג נ/1). ביום 15.10.98 כחודשיים לפני שהמערער לקה באירוע המוחי, נערך לו ראיון בפני ממ"צ ובו נמסרה לו באופן סופי ההודעה על העברתו לתפקיד במרחב העמקים (סיכום ראיון מיום15.10.98, מוצג נ2/). ביום 16.11.98 כשלושה שבועות לפני שהמערער לקה באירוע המוחי, נערך ראיון ממ"ר עמקים וסוכם שישובץ לתחנת עפולה לתחום סיור. מועד העברה היה ב- 6.12.98, המערער כאמור לא התייצב לעבודה בתפקיד החדש. 6. המשיב טוען עוד כי המערער היה מודע, תקופה ממושכת, ואף ערער בכך שיזם ראיונות עם הממונים, על ההחלטה להעבירו מתפקידו כחוקר, כ - 16 חודשים או לכל הפחות כ- 10 חודשים לפני שלקה באירוע המוחי. דהיינו, אין בתקופה שקדמה לפרוץ האירוע המוחי כל אירוע חריג ו/או פתאומי שהמערער יכול לייחס את פרוץ האירוע המוחי אליו. באשר להיבט הרפואי טוען המשיב כי המערער לא הרים את הנטל להוכיח דבר קיומה של אסכולה רפואית על פי הפסיקה ומוסיף שגם אם הוועדה תקבע כי המערער הוכיח שבתקופת שירותו האחרונה הוא סבל מלחץ נפשי, הרי עדיין לא הוכיח כי מדע הרפואה מכיר בקשר שבין מתח ולחץ נפשי כזה להופעת האירוע המוחי. ביתר פירוט טוען המשיב: א. המשיב טוען כי ד"ר באום, מומחה מטעם המערער, מסתמך על מאמרים ולא על ספרי לימוד. הללו אינם עדכניים ואינם רלוונטים. לפיכך, לא הורם הנטל בדבר הוכחתה של אסכולה רפואית התומכת בקשר שבין עקה פסיכולוגית לבין אירוע מוחי איסכמי (חסימתי). ב. קיימים גורמי סיכון דומיננטים לאירוע המוחי (עישון, סיפור משפחתי, היפרליפידמיה, היצרות עורק קרויטיס פנימי-ימני). ג. עובדתית המערער היה שרוי במתח ממושך ולא סבל מאירוע פתאומי של העקה נפשית. ד. ד"ר באום ביסס קביעתו על טענה עובדתית שגויה שלא הוכחה בנוגע לשיחה עם מפקדו האישי ביום 7.12.98, ואין תיעוד/ ראיה כלשהי לפרוץ אירוע מוחי בעקבות השיחה מיום 16.11.98. ה. לשיטתו של ד"ר באום אין הבדל בין אוטם מוחי ללבבי, לפיכך היה עליו להוכיח דחק טראומטי חריג, כאשר טווח הזמן בין האירוע החריג והופעת האוטם הינו כ- 12 שעות (ע"א 166/93 נדה יוסף נ' קצין תגמולים, לא פורסם) - נטל שהמערער לא עמד בו. 7. בנוסף טוען המשיב כי המערער סבל מגורמי הסיכון למחלות של כלי הדם המערער מעשן כבד במשך שנים (קופסה ליום), היצרות של עורק הקרוטיס הפנימי-ימני, גורם תורשתי שכן אביו נפטר בגיל 63 מאוטם שריר הלב, היפרליפידמיה כעולה מבדיקות דם שנעשו במסגרת תקופתית (10/89,8/92). לטענתו המערער סבל מתעוקה נפשית מגורמים אחרים ולא "עקב" השירות. המערער סבל מבעיות סוציאליות/משפחתיות קשות שמקורן בפרשת הסתבכות בנו בפלילים, חובות כספיים ומערכת יחסים מורכבת עם האישה. באשר לפסק הדין בעניין יוסף דנן שמוזכר בסיכומי המערער טוען המשיב כי המקרה שלפנינו שונה מהמקרה שם. א. בפרשת דנן לא נסתרו הטענות העובדתיות. בענייננו, לא עמד המערער בנטל להוכיח אירוע חריג וסמיכות זמנים. ב. בפרשת דנן נקלע המערער למצב של מתח במשך 4 שבועות טרם הופעת האירוע המוחי. ענייננו, המערער נקלע למתח ממושך, מעל שנה וחצי, או לפחות כ- 10 חודשים טרם הופעת האירוע המוחי. ג. בפשרת דנן, לא נסתרה קביעת וועדת הערעורים כי אין אסכולה רפואית המכירה בקשר שבין מתח כרוני להופעת אירוע מוחי. ד. בפרשת דנן, המתח נגרם רק בשל הפרת הבטחה במסגרת השירות. בענייננו, המערער נקלע למצב של מתח נפשי ממושך בשל גורמים שאינם "עקב" השירות. ה. גורמי הסיכון מהם סבל המערער במקרה הנדון משמעותיים יותר כגורם להופעת האוטם, מגורמי הסיכון מהם סבל המערער בפרשת דנן. לסיכום, טוען המשיב כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה המוטל על כתפיו ולא הוכיח כי היה חשוף לאירוע חריג המלווה במתח ותסכול חריף בסמוך להופעת האירוע המוחי ושמקורו בתנאי שירותו במשטרה. 8. חוות דעת - מומחים: א. חוו"ד מומחה מטעם המשיב - פרופ' שרף מיום 7.10.99 בחוות דעתו זו מדגיש פרופ' שרף כי המערער מעשן כבד שנים רבות. לעניין רקע משפחתי מציין כי: "לאביו הייתה מחלת לב כלילית בגיל מוקדם יחסית". פרופ' שרף סוקר את השתלשלות האירועים ומסכם את דברי המערער: "סמוך לתאריך ההעברה, אשר מאוד פגעה בו לדבריו הופיע אירוע מוחי עם שיתוק בגפיים משמאל וזאת לאחר שבימים שקדמו לכך היה עקום פה חולף לסירוגין. אושפז בעפולה ואחר כך בבית חולים לוינשטיין לשיקום". מציין כי בבדיקות נמצאה היווצרות של עורק התרדמה הפנימי בצוואר וכי בתיקו הרפואי יש רישומים על היפרליפדמיה עוד בסוף שנות ה - 80. לאור דברי המערער קובע כי: "עבר תקופות מתח ממושכות בגלל הסתבכות פלילית של בנו... ולדבריו הבושה הרסה לו את החיים. מספר גם על תסכול כאשר בעקבות פרשה זו הועבר מתפקידו במשטרה". במסקנתו קובע המומחה כי: "אין לשלול שמתח נפשי, בעיקר חריף, עלול לתרום להופעת אירוע וסקולרי בעיקר בלב. מאידך במקרה זה לאחר שיקול לא נראה לי כי השרות במשטרה החמיר או החיש מחלתו". ב. חוו"ד מומחה מטעם המערער - ד"ר צבי באום מיום 22.11.00 המומחה מציין כי בעברו של המערער לא היו מחלות ו/או בעיות בריאות כרוניות ולא קיבל טיפולים כרוניים. פעם אחת בשנת 1989 נמצא ערכים מוגברים של כולסטרול וטריגליצרידים, אך בבדיקה החוזרת חזרו הערכים לגבול הנורמה ונשארו קבועים כך במהלך השנים. בדיון: "פרט לסבל וכאב מצא את עצמו נפגע על לא עוול בכפו עקב הנהלים והתקנות במשטרה. עקב כך, לא רק שלא קודם בתפקידו, שאותו בצע ללא דופי, אלא אף הושפל בהורדה בתפקיד. בשבילו זה היה הרס של מפעל חייו ושל גאוותו כאיש מקצוע וכאדם. כפי שתואר לעיל, האירועים המוחיים היו ממש סמוכים לטראומה הנפשית שארעה כתוצאה משיחותיו עם מפקדיו (אירועו שעות מעטות אחרי שיחות אלו). בשיחות אלו התבשר על הפגיעה במעמדו ובתפקידו מה שהחמיר את תחושת הקיפוח והעוול שנגרם לו. כפי שתואר לעיל נפגע מאירוע מוחי שהחמיר". המומחה סבור כי הפגיעה קיימת בשני מישורים עיקריים: חולשת פלג גוף שמאל והמצב הדיכאוני בו שרוי האיש מאז. ד"ר באום מתייחס לקביעותיו של עמיתו פרופ' שרף מטעם המשיב וסבור כי : בניגוד לחוות דעת זו אוטם מוחי אינו מחלה תורשתית. נושא השומנים בדם מבוסס על בדיקת דם בודדת שנערכה 9 שנים לפני האירוע. הבדיקה החוזרת נמצאה תקינה וכך גם יתר הבדיקות וזאת ללא צורך באיזון תרופות. סביר להניח כי אותה בדיקה לא נלקחה לפי הסטנדרטיים המקובלים (לאחר 15 שעות צום). המומחה מסכים כי עישון והיצרות עורך הקרוטיס הפנימי הינם גורמי סיכון אך לא בהכרח. לדעתו, יש בחוות הדעת משום סתירה פנימית כי מצד אחד נטען שאין לשלול כי מתח נפשי חריף עלול לתרום להופעת אירוע וסקולרי ומצד שני, למרות השתלשלות העניינים הסיק הרופא כי במקרה זה לא נראה לו כי השירות במשטרה החמיר. לטענת המומחה אירוע וסקולארי עקב מתח קורה בעיקר בלב. הרופא טוען כי נושא הלחץ והדחק הנפשי כגורם לאירוע מוחי, כמו לבבי, הינו נושא מוכר וידוע: "באופן עקרוני אין שום הבדל בין אוטם בלב לבין אוטם במוח. שניהם ביטוי של אותה בעיה רפואית : טרשת עורקים. זה אקראי לחלוטין שהפגיעה אצל אדם אחר היא בלב ואצל אדם אחר במוח. זה גם הסיכום של (REF.1). " "בארה"ב נחקר הנושא של מחלת עקב דחק בעבודה, המחלות שיכולות לנבוע מכך הן (לפי סדר זה): אוטם בלב, יתר לחץ דם, אוטם מוחי, מצבים נוירו- פסיכיאטריים ועוד (3,4,5 REF). במחקרים אלה עלה שגורם הסיכון השכיח ביותר למערכת קרדיו-וסקולארית הן התגובות הנפשיות כתוצאה מהיחס של הממונים במקום עבודה, במקום השני בשכיחותו גורם העבודה מול קהל ואח"כ עוד שורה של גורמים". לדעתו של ד"ר באום במקרה של מר בוהדנה אכן הייתה תגובה נפשית קשה בצורת דחק נפשי ודיכאון תגובתי לשיחות עם הממונים וזאת הוא למד משני אירועי המוח העוקבים שהתרחשו תוך שעות מעטות לאחר השיחות עם הממונים. ד"ר באום אינו רואה בכך מקריות גרידא: "HAYDEN B.B" וחבריו (6.REF) מצאו של- 1/3 מהאנשים שעברו אירוע מוחי היה דיכאון. דיכאון זה מהווה אף בעצמו סיכון לאירוע מוחי נוסף בעתיד יחד עם האירוע המוחי הנוכחי". ד"ר באום מתייחס להיצרות בעורק הקרוטיס הפנימי ימני (בצד שבו ארע האירוע) ההיצרות התקדמה לכל חסימה מלאה באופן מהיר ולדעתו ניתן להניח שלפני כן הייתה קלה ופחות מאיימת. לדעתו יש לייחס משקל כבד ביותר ללחצים: "בנסיבות שתוארו נוצרו מצבי לחץ קשים ודרמטיים לשני האירועים המוחיים (אירוע עם החמרה לאחר השיחה השנייה) שהיו על כן גורם הרבה יותר דומיננטי לפגיעות המוחיות". ד"ר באום מציין כי הובא לעיונו חוות דעת במשפט אחר, בעניין יוסף דנן נגד קצין התגמולים והוא עומד על ההבדלים בין שני המקרים ועורך "ניתוח משפטי": "בהשוואה למקרה הנ"ל של מר דנן, בהחלט ניתן לומר שבמקרה שלפנינו מתקיימת ההנחיה הנ"ל של בית המשפט המחוזי על אחת כמה וכמה. זאת, מפני שבמקרה שלנו היה פחות גורמי סיכון, סיבת המתח הייתה הרבה יותר קשה והקשר בין גורם המתח לבין הפגיעה בבריאות התובע היה הרבה יותר מידיי מבחינת הזמן. לכן נראה לי שבמקרה של מר בוהדנה יש לזקוף לחובת השירות 80% מכלל נכותו". בקביעתו זו, מכיר למעשה ד"ר באום בקשר סיבתי מסוג "החמרה". בסיכום חוות דעתו הוא קובע כי המערער נפגע קשות במסגרת מילוי תפקידו ועקב מילוי תפקידו כשוטר: "הפגיעות אירעו שעות מעטות לאחר שתי שיחות קשור עם מפקדיו בהן התבשר על הורדה בתפקיד ובמעמד בצורה שפגעה בכבודו. כל זאת, כשלכולם ברור כי זה על לא עוול בכפו - מה שהחמיר את תחושת הקיפוח והעוול שנגרם לו. הפגיעות היו בתחומים שונים וקשות, כל אחת כשלעצמה, ועם נזק קבוע למוח הן מבחינה מבנית והן מבחינה תפקודית". ג. חוו"ד רפואית משלימה מטעם המשיב - ד"ר י. מנליס מיום 1/4/02 ד"ר מנליס מבקרת את המאמרים שעליהם הסתמך ד"ר באום, המומחה מטעם המשיב: "חוות הדעת של ד"ר באום מבוססת על עבודות בונות 20 שנה ויותר, וברובה אינה מתייחסת ישירות לבעיה הנדונה". ד"ר מנליס מציינת בחוות דעתה כי הספרות המצוטטת אינה עוסקת במקרה שלפנינו ואינה מתאימה למקרהו הספציפי של מר בוהדנה. המומחית מציינת מאמר מעודכן של May, Mccannon וחבריהם והמתייחס ישירות לשאלה אם לחץ פסיכולוגי ועקה הנם גורמי סיכון להופעת אירוע מוחי איסכמי. המסקנה: "עקה (STRESS י.ו.) פסיכולוגית אינה גורם לאירוע מוחי איסכמי מן הסוג שהיה למר בוהדנה". ד"ר מנליס מציינת כי מר בוהדנה עבר אירוע מוחי שקדמו לו מספר אירועים מוחיים וסקולריים חולפים וכי: "לא היה כאן אירוע פתאומי של STRESS, כמשתמע מחוות הדעת של ד"ר באום, אלא תהליך מתמשך". לבסוף מסכמת המומחית : "איני מוצאת קשר של גרימה או החמרה בין תנאי השירות לבין האירוע המוחי". היבט משפטי 9. הכלל הוא כי עול ההוכחה להוכיח את הקשר בין הפגימה לבין השירות הוא על המערער. שאלת הקשר המשפטי בין שירות הצבאי לבין הפגיעה ממנה סובל החייל הנה פעולה משולבת של עובדה, משפט ורפואה (ראה ע"א 459/89, קצין התגמולים נ' חריטן, פ"ד מה (5), 374). במקרה שלפנינו, קיימים חילוקי דעות בין המומחים הרפואיים. אולם, הכלל הוא כי עצם העובדה שדעת רופא אחת תומכת בטענה שיש קשר בין החולי שפגע במערער לבין השירות, בעוד שרופא אחר סבור שאין קשר, אינה מספקת כדי להעדיף הדעה המכירה בקשר. באשר לכמות ההוכחה, בע"א 192/85, קצין התגמולים נ' הכט, פ"ד מד(3), 646, נקבע כי גם במקרה ובסיום הדיון נותר ספק בלב חברי ועדה, יש לקבוע כי המערער לא יצא ידי חובת ההוכחה המוטלת עליו שהינה עפ"י מאזן ההסתברות. הדרישה מהמערער הנה כי ירים את נטל ההוכחה לרמה של "מתקבל מאוד על הדעת". בפרשת הכט הנ"ל, נאמר על ידי כב' השופט בך כי: "על התובע, שנטל ההוכחה מוטל עליו, להוכיח את תביעתו מעבר למאזן ההסתברות, היינו מעבר לסבירות של 50%. כלל זה חל גם על מה שקרוי "חוקים סוציאליים", לרבות חוקים על פיהם רשאים נכים ונפגעים אחרים לתבוע פיצויים ותגמולים". ולמטה מזה מוסיף: "חייל הלוקה בנכות זכאי אף הוא לתגמול, על פי חוק הנכים רק אם המחלה או החבלה שפקדו אותו אירעו בזמן ועקב שירותו הצבאי... ועל כן מוטל על הנכה, התובע תגמול ושיקום על פי אותו חוק, להוכיח את תביעתו, כולל יסוד הקשר הסיבתי לפיו אירעה הנכות עקב השירות. אם יש בעניין זה פנים לכאן ולכאן ומשקל הראיות מאוזן ומוביל לתוצאות "תיקו", הרי ככלל תביעתו של הנכה דינה להדחות" (עמ' 645). יחד עם זאת, נקבע בע.א. 187/83 רדושיצקי דב נ' ק. התגמולים פ"ד לז(4) 361 על ידי כב' השופט ג. בך: "עם זאת מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לוודאי", ומספיק אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאד על הדעת שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי ופרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה". 10. יחד עם זאת, כאשר קיימת נטייה קונסטוטוציונלית להתפתחותה של מחלה וכאשר מדובר בשירות ארוך, על המערער להראות אירוע או אירועים חריגים עובר לפרוץ המחלה וסמיכות זמנים בינם לבין הופעת המחלה. בע"א 681/92 אריה מישורי נ' קצין התגמולים, פ"ד מ(1) 470, ציטט כב' השופט ג. בך את דברי כב' השופט זילברג בע.א 137/64 גיורא וינשטיין נ' ק. התגמולים פ"ד יח (2) 510: "אין השופט רשאי להציג לעצמו את השאלה: מה היה קורה לחייל אלמלא שירותו. האם היה נפגע פגיעה דומה, כלומר פגיעה מאותו סוג, בחיים האזרחיים או לא? עליו לרכז מעייניו לפגיעה הקונקרטית ולשאול את עצמו האם היא היתה מתרחשת באותה שעה ובאותה צורה - אילו החייל אותה שעה לא היה חייל אלא אזרח ומצוי מחוץ לתנאי ונסיבות השירות הצבאי. זהו המבחן ואין בלתו" (שם עמ' 473). ובהמשך מוסיף כב' השופט בך מדברי כב' מ"מ הנשיא (כתוארו אז) זוסמן בעניין וינשטיין הנ"ל: "הנטייה הקונסטיטוציונלית למחלה מסוימת אינה היא גופה אתחלתה דמחלה, היא מהווה רק תנאי קודם להתעוררות המחלה; אך משנתקיים התנאי היא מתהווה או נוצרת על ידי האירוע שפגע". בפסה"ד המנחה בע.א. 742/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט פ"ד מה(5) עמ' 203, נקבע כי מקום בו פרצה מחלה קונסטיטוציונלית לראשונה בעת השירות, על התובע להראות קשר סיבתי בינה לבין השירות ואם יעשה כן, תקום חזקה לטובתו כי המחלה נגרמה במלואה עקב השירות. 11. הכלל הוא כי נטל ההוכחה לשאלת קיומו של הקשר הסיבתי המהווה את אחד הנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה רובץ תמיד על התובע. כאשר מדובר בשירות ארוך אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה (החובה מס' 2) אל המשיב, אלא על התובע להצביע על אירוע או שרשרת אירועים חריגים ומיוחדים בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. ההלכה הנה עפ"י פרשת רוט, כי מקום בו פרצה המחלה לראשונה בעת השירות הצבאי והוכח קשר סיבתי לשירות, יראו את המחלה כולה כאילו נגרמה עקב השירות. ונאמר: ".. גם אם הייתה אצל התובע עוד בטרם השירות, נטייה ללקות באותה מחלה. אולם, מקום בו השירות בו מדובר היה ארוך שנים, ואין אירוע קונקרטי אותו ניתן לקשור למחלה, שוב אין הצדקה לחזקה האמורה". עם זאת נאמר בהמשך: "כשמדובר בשירות צבאי ממושך, לא די בתנאים הכלליים להעברת נטל הראייה -העברה זאת תהיה מוצדקת רק אם הצליח התובע להצביע על אירוע או שרשרת אירועים חריגה ומיוחדת בסמוך לפריצת המחלה. בהעדרן של נסיבות כאלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה".(עמ' 214 לפסק הדין). הכלל העולה מהפסיקה הוא כי במקרה בו מדובר במחלה שלקה בה מערער תוך ששירת בשירות צבאי ארוך, רובץ נטל הראיה עליו, להצביע באופן קונקרטי על אירוע ברור או שרשרת של אירועים חריגה ומיוחדת שהביאה לפרוץ המחלה, כדי להעביר את הנטל לידיו של קצין התגמולים. במקרה שבפנינו טוען המערער לאירוע חריג והוא השיחה עם מפקדו. לשיחה זו ולשאלה אם אומנם התקיימה במועד לו טוען התובע נתייחס להלן. בפרשת יתח (ע"נ 400/91 יתח שלמה נ' קצין התגמולים, לא פורסם), נדונה שאלה דומה לפיה המערער שם טען כי חלה בכיב עקב אכזבה ותחושת התסכול של המערער מהתפקיד שניתן לו בצה"ל וכן בעובדה שלא קודם בדרגה, למרות צפיותיו, ועדת הערעור חזרה על ההלכה לפיה בהעדר כוונה לפגוע במיוחד במערער (בזדון), לא יהיה קשר סיבתי בבחינת "עקב השירות" בכל חייל שציפיותיו במסגרת השירות לא נתמלאו והוא חלה עקב כך. להבדיל ממקרים בהם הלחץ הנפשי הוא סובייקטיבי, יתכן מקרים בהם הלחץ הנפשי הוא אובייקטיבי ונובע ישירות מתנאי השירות. עם זאת, כדי לקשור בין תנאי השירות לבין הנכות, בהנחה כי קיימת אסכולה רפואית המניחה קשר רפואי שכזה ועל כך נעמוד בהמשך, יש צורך בהוכחה כי מדובר בתנאי לחץ לא שגרתיים ולא רגילים העולים כדי אירוע חריג בשרשרת אירועים חריגים ואין די בתנאי לחץ "שגרתיים" או "רגילים". 12. במקרה שלפנינו עולה השאלה אם הוכחה אסכולה רפואית המכירה בקשר בין לחץ נפשי לבין תנאי השירות הצבאי. פסק הדין המנחה בעניין אסכולה ניתן ברע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1) 537, קבע בית המשפט כיצד ניתן לזהות אם מדובר באסכולה רפואית וכך נאמר: "שאלה יפה היא, מתי דעה נעשית אסכולה, מסתמא, אין תשובה ברורה לשאלה זאת כשם שאין תשובה ברורה לשאלה כמה כבשים עושות עדר. מצד אחד ברור כי אין צורך שדעה תזכה להסכמת הכל, ללא מחלוקת, כדי שתהווה אסכולה. אין אף צורך שדעה תהיה נתמכת בראיות המבססות אותה ברמה של קרוב לוודאי כדי לומר שהיא אסכולה. אך מן הצד השני, אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסוימת כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה, ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות הרפואית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד, בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו ע"י מחקרים". רוב המקרים אשר נדונו בפסיקה עוסקים באוטם בשריר הלב, מקובלת עלינו העמדה של ד"ר באום בדבר הזהות בין אוטם שריר הלב לאוטם אירוע מוחי ולכן מאותם פסקי דין ניתן גם להקיש למקרה של המערער שבפנינו. כאשר מוכחת תשתית עובדתית לגבי אירוע או אירועים חריגים שהובילו לאוטם בשריר הלב לא מן הנמנע כי ביהמ"ש יכיר בקשר שבין השירות לאוטם וכך נאמר בפסק הדין בעניין מוסקוביץ נ' ק. תגמולים (בע.א. 519/71פ"ד כו(2) 612). בעמ' 615 מול האות ז'). בית המשפט ציין שם כי תהליך הסתיידות העורקים אפילו היה קיים, לא הפחית עד לשירות בצבא את כושר פעולתו של המערער שם. משמע, בלשון החוק הנ"ל, לא גרם נכות. בית המשפט ציין שם כי בזה שונה מצבו של המערער שבפניו ממצבו של בוסאני שכבר לפני תקופת השירות סבל מאותם הסימפטומים של מחלתו, שעקב השירות החריפו: ע.א. 652/69 (3) (בעמ' 220). למרות שהתהליך האמור יכול היה להימשך, ומחוות דעת הרופאים שסברו כי תנאי השירות גרמו "להופעתו המיידית" של אוטם שריר הלב יוצא, כי אלמלא השירות הצבאי היה המערער לוקה - או יכול היה ללקות -באותה נכות בתאריך יותר מאוחר, אלא שבעניין זה מועד האירוע הוא הגורם המכריע וכך נאמר בפסק הדין הנ"ל: "כבודה של דעה רפואית מקצועית זו במקומו מונח, אך דין הוא שאם בפועל נגרמה הנכות עקב תנאי השירות, החייל זכאי לתגמול, אפילו קיימת האפשרות שבנסיבות אחרות - שלא אירעו - היה לוקה מחוץ לשירות באותה נכות." (עמ' 616 מול האות א' לפסק הדין). לפיכך הוחלט בעניין מוסקוביץ להכיר באוטם שריר הלב כנכות שנגרמה עקב השירות. 13. לעומת זאת בר''ע 740/92 אשר בן זקן נגד קצין התגמולים, פ''מ נג (4) 184 נקבע כי: ''...כאשר מדובר בתקופת שירות ארוכה אין קיימת החזקה שתנאי השירות גרמו להופעת המחלה, אלא אם כן הוכח אירוע חריג. במקרה דנן, המדובר בתקופת שירות ארוכה, כאשר המתח קיים במשך כל אותה תקופה והיא חלק משגרת התפקיד ושגרת היום-יום בעבודתו של המערער. אין שום ראייה לכך שהמחלה לא הייתה מופיעה אצל המערער גם אלמלא עבד בתפקידו זה, לאור מציאתם, כאמור, של שני היסודות הדומיננטיים הגורמים למחלה.'' בפרשת בן מנחם (ע''נ 64/90 בן מנחם אלי נ' קצין התגמולים, (לא פורסם)), לקה המערער במחלת טרשת העורקים, המערער טען כי הסיבה למחלה נעוצה במתח הנפשי הכרוך בעבודתו. ועדת הערעורים ציינה כי אינה רואה במתח נפשי שבשגרת העבודה הנובע מדאגה ואחריות למילוי מטלות ומשימות שוטפות משום סיבה ללקותו במחלה ''עקב השירות'' במובן של סעיף 1 לחוק, ויש להראות נסיבות ספציפיות או גורם מיוחד ללקות במחלה. בפרשת אחרת נדה יוסף, (ע''א 166/93 נדה יוסף נגד קצין התגמולים, (לא פורסם)) המתייחסת לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש''י 1950, אשר בו נטל הראייה המוטל בו שונה מן הנטל בחוק הנכים, והפוך לו (סעיף 2ב. לחוק הנ''ל), מדובר היה במנוח אשר שירת כסוהר בבית הסוהר בג'נין באגף הסגור הביטחוני, שירות רצוף סיכונים ורוויי מתח רב ומתמיד. ועדת הערעורים הגיעה למסקנה כי הקשר הסיבתי לא הוכח ולכן דחתה את הערעור, בקבעה כי המנוח חלה במחלת טרשת כלילית ובהסתמך על הכלל שנקבע בפסיקה לפיו רק דחק טראומתי חריג יכול לשמש כמאיץ לאירוע לב חריג כגון אוטם שריר הלב, העשוי להסתיים במוות פתאומי. האוטם צריך להיות בסמיכות זמנים לאירוע החריג. בדעה אחרונה זו תמך גם מומחה נוסף של המשיב, שאמד את טווח הזמן בין האירוע החריג והופעת האוטם לכ - 12 שעות. במקרה נדה יוסף הוכח כי האוטם אירע כעבור 36 שעות, שהוא מעבר לטווח הזמן שבו ניתן לקשור אירוע חריג לאוטם שריר הלב. דיון ומסקנות 14. ומן הכלל אל הפרט; שקלנו את טענות הצדדים ועיינו במסמכים והגענו למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיב. נבהיר מסקנתינו זו. תחילה יש מקום לבדוק את הגירסה העובדתית שכן אנו מוצאים כי ממש בטענת המשיב כי הגירסה אינה אחידה ואף אינה נתמכת בראיות שתכנענה אותנו בדבר אמיתותה. באשר להעלאת הטענה עובדתית חדשה רק בשלב הסיכומים; הכלל הוא כי אם נוכח בעל דין כי החסיר מכתב הטענות שלו טענה שחפץ לטעון, או שעשה משגה אחר ועקב כך השתבשה טענה יש בידיו לתקן את כתב הטענות ברשות בית המשפט. המשיב טוען כי המערער בסיכומיו מעלה טענה עובדתית חדשה שאין לה זכר לא בטופס התביעה, לא בכתב הערעור, לא בכתב הערעור המתוקן ולא בתצהיריו כי לקה בשני אירועים מוחיים, ואמנם נראה כי יש לקבל טענה זו מצד המשיב. בתצהיר הראשון מיום 30.5.99 (מסומן מע/ 2) מצהיר המערער כי: "ניתנה הוראה להדיח אותי מתפקידי בימ"ר המחוזי בנצרת, בו שירתתי, ולהעבירני לתפקיד סיור בתחנת עפולה. במהלך שבועיים של המתנה להעברה חשתי מועקה נפשית קשה מלווה בכעס רב. חשתי שהמצב אליו נקלעתי משפיע על בריאותי ובמוצ"ש, בערב לפני העברתי, אירע לי אירוע מוחי שגרם לפגיעה בתפקודי בעיקר בתפקוד מערכת הראייה" בכתב הערעור מיום 28.3.00, בסעיף 3ג' נטען כי המערער זומן ע"י מפקדו לשיחה בה הודיע למערער כי בשל מעורבות בנו יועבר לתפקיד אחר. לטענתו, כבר אז נתקף חולשה ודיכאון עמוק ובשעות הערב נגרם לו עיוות קשה בפניו והיה מחוסר יכולת להזיז גפיו. בחלוף כשבוע עד עשרה ימים, במוצ"ש, נתקף באירוע נוסף. בכתב הערעור המתוקן מיום 16.3.01, בסעיף 5ג-ה, טוען המערער כי לאחר הראיון עם הממ"ר, ולדמן, בחודש נובמבר 98, התרחש האירוע המוחי הראשון. בתצהיר מיום 2.6.02 (מסומן מע/ 1 ), בסעיף ה', טוען המערער כי כבר באותה שיחה עם הממ"ר : "נתקפתי בחולשה ובדיכאון עמוק, הגעתי הביתה ישבתי לבד המום וכועס, הודעתי לאישתי שעומדים להעביר אותי בשל פרשת בני לתפקיד סייר ומעבר להודעה זו סירבתי לדבר עם אשתי ו/או בני משפחתי, לאחר מכן הלכתי לישון וכשקמתי הייתה לי התעקמות בפנים, חולשה ביד שמאל והפרעה בדיבור." מכאן, ניתן ללמוד כי הטענה העובדתית בדבר אירוע מוחי ראשון שהתרחש לאחר השיחה עם הממ"ר הועלה כבר בכתב הערעור הראשוני. התיקון שנעשה בישיבת הועדה ביום 16.6.02 מעלה תהיות גדולות יותר, שכן שם ביקש הוא לתקן טענה בנוגע להתרחשותו של האירוע המוחי השני מיום 7.12.98. בית המשפט שהתיר את התיקון קבע כי: "לכל צד פתוחה הדרך לטעון טענות בעניין זה בסיכומים, הן בנוגע למהות התיקון והן בנוגע לעיתוי שבו נתבקש". י' זוסמן בספרו "סדרי הדין האזרחי" בעמ' 333 מתייחס לאיחור בבקשת התיקון: "אמנם רשאי בית המשפט להתיר תיקון בכל שלב משלבי הדיון, אפילו בדרגת הערעור, אך ככל שבעל הדין מזדרז, הרי זה משובח, שכן מתן הרשות מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, ואם בא בעל הדין עם בקשתו בשלב מאוחר, בו נחקרו כבר העדים, והתיקון יצריך שמיעתם מחדש, עלול בית המשפט לסרב לבקשה. אך עבירת הזמן כשהיא לעצמה, אין לה השפעה מכרעת, אם לא התחיל בינתיים הבירור והמשפט התקדם, אלא שלפעמים ידרוש בית המשפט מהמבקש הסבר לצידוק האיחור... בדונו בשאלה אם דין בקשת תיקון להידחות מפאת איחור בהגשתה, מביא בית המשפט בחשבון לא רק את הזמן שעבר ואת שלב המשפט בו הוגשה הבקשה, אלא הוא נותן דעתו גם לסיבה שגרמה לאיחור" במקרה דנא, לא העלה ב"כ המערער כל נימוק או טענה לסיבת העיתוי המאוחר לבקשת התיקון, נראה כי אם היה מתגלה מסמך כלשהו לדוגמא היינו נוטים לסלוח ולקבל את העיתוי כמתחייב בנסיבות אלו, אך לא כך בענייננו ולכן יש לתת לתיקון את המשקל המתאים. 15. מחומר הראיות עולה כי גירסת המערער אינה אחידה ומצאנו בה סתירות ושינויים בעובדות לאורך זמן; לגבי האירוע הראשון קיים תיעוד לשיחה שהתקיימה אך לא קיים תיעוד רפואי כלשהו בתיקו. הרי לטענתו ארע האירוע למעשה בחודש נובמבר ולכן היינו מצפים כי יפנה לרופא כאשר מדובר בתופעות חריגות כגון עווית בפנים והפרעה בדיבור, שכן כאשר אכן תופעות אלו התרחשו בני משפחתו הזעיקה את רופא המשפחה. קיימים מספר איזכורים רפואיים שמראים על קיומו של אירוע שקדם לאירוע אשר הוביל לאישפוז: בדו"ח סיכום האישפוז מבית חולים עפולה נקבע בבדיקת הטומוגרפיה המוחית: "...הממצא מתאים לאוטם תת חריף פרונטו - טמפורלי - אקסיפיטלי מימין ויתכן אוטם ישן הסמוך לקרן האחורי מימין". בחוות דעתה של ד"ר מנליס, מומחית מטעם המשיב, נכתב: "בגיל 48 עבר מר בוהדנה אירוע מוחי לו קדמו מספר אירועים של TIA (אירוע מוחי וסקולרי חולף)". למרות שניתן לראות כי אכן התרחש אירוע כלשהו מעבר לאירוע שהוביל לאישפוז, הרי שלא ניתן לקשור זאת באופן מפורש וכרונולוגי דווקא לאותה שיחה עם הממ"ר, ולדמן. לגבי האירוע השני יש לציין כי המערער היה עקבי בטענתו כי אכן התקיימה ישיבה עם מפקדו הישיר. נראה כי כאשר מדובר בשיחה עם אנשים בדרג הבכיר הנטייה היא לתעד את הדברים בצורה יותר מסודרת ובמיוחד כאשר השיחות הללו נקבעו לבקשתו של מר בוהדנה ויש צורך להעביר אליו העתק. אך כאשר מדובר במפקד ישיר, סביר להניח כי לא כל שיחה מתועדת ומועלית על הכתב. יחד עם זאת, היתה באפשרותו לבקש ממפקדו להעיד בנוגע לאמיתות גרסתו, דבר שלא נעשה. לפיכך לא שוכנענו בדבר קיומה של הפגישה המדוברת עם המפקד. כמו כן, התיקון שביצע בישיבתה של ועדת הערר מלמד על כשל בגרסה שהוצגה. כאמור, בכפוף להרשאת התיקון הורה בית המשפט כי בסיכומים יש להתייחס למהות התיקון ולעיתויו, והמערער לא עשה כן. בנוסף, בחקירתו הנגדית של המערער מיום 16.6.02 התגלו בקיעים בגרסתו העובדתית: "ש. בתצהירך אתה טוען ששוחחת עם המפקד זומנת ב - 7.12.98 לשיחה עם מפקדך האישי אמר לך שלמחרת אתה צריך להתייצב למקום החדש איך היתה פגישה זו? ת. במשרדו הגעתי לעבודה רגיל ואז אמר לי. ש. יש לך מסמך או דף ראיות לגבי השיחה עם מפקדך האישי? ת. לי אין ש. אני מציגה בפניך תעודת מחלה לפיה מ 6.12.98 עד 22.2.99 היית בחופשת מחלה וכן מ 6.12.98 ועד 16.12.98 היית במחלה משך 11 ימים? האם נכון שב 7.12 לא היית כלל בעבודה? ת. אם כתוב אז הייתי במחלה. ש. לא היית בעבודה בתקופה שהיית חולה בבית אתה מסכים: ת. התפקיד שלי חייב אותי לבוא כל הזמן חולה או לא חולה לבוא כל הזמן. לשאלת בית - המשפט: לשאלה אם הייתי מאושפז בבי"ח איך הגעתי לעבודה, לא יודע אין לי הסבר." בחקירה החוזרת חידד בא כוחו של המערער את הנקודה העובדתית השנויה במחלוקת והמערער לא הצליח ליישב את המחלוקת בתשובתו. 16. זאת ועוד, לא שוכנענו בנוגע לקיומה של אסכולה רפואית כמשמעותה בפסיקה שהובאה לעיל, המכירה בקשר שבין לחץ נפשי מתמשך לבין הופעת הפגימה. כמו כן, אנו מקבלים את האמור בחוות דעת מומח המשיב כי למערער קיימים גורמי סיכון אחרים שיש בהם כדי להסביר את האירוע, כגון: עישון כבד, היפרליפידמיה, מחלה קרדיווסקאולרית משפחתית וכן מחסימה של העורק הקוריטיס הימני - פנימי ב - 70% - 90% ובהמשך חסימה מלאה. אומנם מקובלת עלינו קביעתו של ד"ר באום כי באופן עקרוני אוטם בלב ואוטם במוח הינם ביטויים של אותה בעיה רפואית, טרשת העורקים. אולם בעניין האפשרות לקשר סיבתי שבין דחק נפשי מתמשך לפגיעה אפשרית במערכת הקרדיו - וסקולארית, אנו מעדיפים את חוות דעתו של פרופ' שרף על פני חוות הדעת של ד"ר באום.פרופ' שרף, ציין בחוות דעתו כי: "אין לשלול שמתח נפשי בעיקר חריף עלול לתרום להופעת אירוע וסקולארי בעיקר בלב. מאידך במקרה זה לאחר שיקול לא נראה לי שהשירות במשטרה החמיר או החיש מחלתו". נטל ההוכחה כאמור הוא על המערער. במקרה שלפנינו לא שוכנענו כי התקיים אירוע של מתח חריף בסמיכות זמנים להופעת האוטם. יתרה מזאת, המומחית ד"ר מנליס, ציינה בחוות דעתה ועמדתה זו מקובלת עלינו, כי לאור מחקרים חדשים שבוצעו ופורסמו בירחון מוביל בנושא אירוע מוחי בשנת 2002, אין קשר בין עקה פסיכולוגית לאירוע מוחי איסכמי מן הסוג שהיה למערער. המומחית ציינה בחוו"ד כי:"בסקר הספרות של עשר השנים האחרונות לא נמצאו עבודות בעלות משקל בנושא העקה כגורם סיכון לאירוע מוחי איסכמי". 17. שאלה נוספת שעלינו לבחון במקרה זה היא האם הקשר הסיבתי מוכח מתוך הנסיבות והעובדות. בע"א (חיפה) 4184/98 יוסף דנן נ' קצין התגמולים, תקדין - מחוזי, כרך 98 (3) נאמר : "נראה לנו שהמערער לא חייב היה להוכיח קיומה של אסכולה רפואית דווקא אלא די היה בכך שהמערער ירים את נטל ההוכחה הרגיל המוטל על תובע ויוכיח את הקשר הסיבתי שבין שירותו לבין נכותו ברמה של 'מתקבל מאד על הדעת'". במקרה שלפנינו לגרסתו של המערער התרחשו שני אירועים כאשר לטענתו הראשון התרחש לאחר השיחה עם הממ"ר. יש תיעוד כי אכן הפגישה הנ"ל התקיימה אך לא קיים תיעוד רפואי כי אכן התרחש אירוע מוחי באותו יום. אמנם יש עדות לכך שקדמו לאירוע שבעקבותיו אושפז מספר אירועים וסקולארים, אך לא ברור מהו התאריך המסויים שבו התרחשו האירועים החולפים ולכן לא ניתן לקבוע כי היה זה בסמוך לשיחה עם הממ"ר. העובדה כי למערער היה ארוע שני שנויה במחלוקת אולם גם אם נקבע כי אומנם התרחשותו של האירוע השני הוכחה, לא שוכנענו אך עצם קיומה של השיחה כמהווה גורם להתרחשותו לא הוכחה. לדעתנו לא הרים המערער את הנטל ולהצביע על אירוע או שרשרת אירועים חריגה ומיוחדת בסמוך לפריצת האירוע המוחי הראשון. מלבד טענותיו של המערער בעניין המתח המתמשך הנובע משיחותיו עם מפקדו לא נטען כי היה דבר בתנאי השירות הרגילים שעלול היה לגרום לפרוץ המחלה. בנוסף לא הוכח לדעתינו כי אירע בעת השירות אירוע חריג שיש בו כדי להסביר את הארוע המוחי. 18. לעומת זאת מתקיימים אצל המערער מספר גורמים שיש בהם כדי להוות גורמי סיכון לקרות אירוע וסקולארי מוחי והם; א. המערער מעשן - על השפעתו של העישון אין חולק ואפילו המומחה מטעם המערער קבע כי "עישון הוא אכן גורם סיכון לאירוע מוחי...". בדו"ח אשפוז מבית חולים עפולה נירשם כי הוא מעשן קופסה ליום. ב. היפרליפדמיה - המומחה מטעם המערער קובע כי כל נושא השומנים בדם מבוסס על בדיקת דם בודדת שנעשתה באוקטובר 1989 ושלאחר שבועיים בבדיקה חוזרת שנערכה שיעור הטריגליצרידים ירד לגדר הנורמה. מעיון בתיקו הרפואי של המערער נראה כי קיים תיעוד רפואי בדבר שומנים בדם: בתאריך 12.11.98 נכתב ע"י רופא משטרת ישראל לרופא המשפחה כדלקמן : "בשיחתי עם השוטר נודע לי כי השוטר מטופל אצלכם בגלל היפרליפדמיה על בסיס תוצאות של בדיקה תקופתית אשר עבר בתל השומר. הנני מבקש לעדכן אותי" (מסומן במספר 20). בתאריך 24.8.92 נקבע כי יש ערכים של שומני דם גבוהים (מסומן במספר 72). ג. ההיצרות של עורק הקוריטיס הימני - היצרות זו מוסכמת על כל המומחים כגורם סיכון לאירוע מוחי. ד. גורמים תורשתיים - אביו חלה במחלה קרדיווסקולרית. 19. לפני סיום ברצונינו לאבחן את במקרה שלפנינו מפרשת יוסף דנן עליו מסתמך המערער. בעוד שבפרשת דנן האמור בתצהירו של המערער לא הועמד מבחינה עובדתית במחלוקת, לכן גרסתו להתרחשות האירועים התקבלה. בענייננו, קיימת מחלוקת לגבי התרחשות הארועים וקבענו כי בגרסתו של המערער בקיעים רבים שאינם מוסברים. באשר להכרה בארוע מוחי שני כבר נאמר במקרה דומה בע"נ 132/95(ב"ש) לב מקסים נ' קצין התגמולים, דינים - שלום, כרך ח, 520 כך: "יתר על כן, לא תמיד ארוע מוחי גורם לשיתוק. ארוע מוחי יכול לפגוע בראיה ובאיברים נוספים אחרים. לא תמיד זה קורה האירוע בצד שני של המוח; יש וזה יקרה אף באותו צד ואפילו באותו עורק. העורק יכול להחלים ואם יקרה ארוע שני - אז תחול הרעה בתפקוד, כי הפעולה היא על רקע חולני, המתבטא בכשל-מכני בין כל הדם שבמוח. כל זרימת הדם במוח, לאחר ארוע מוחי, היא לקויה. מאורע ראשון - גורם להפרעה כללית במחזור הדם במוח, מכיוון שאין כלי דם שעוקפים. לאדם שאירע לו ארוע כזה, קיימות אצלו פחות אפשרויות להתגונן מפני ארוע נוסף, וכמובן קיימת גם השאלה הסטטיסטית, הסיכוי והסיכון לאירוע נוסף. אדם שעבר ארוע מוחי ראשון קיים אצלו סיכוי לאירוע שני." בפרשת לב מקסים הנ"ל , לאור הסכמה שהושגה בין הצדדים, הוכר המערער בקשר של החמרה שבין ארוע מוחי לבין השירות. מובן כי פסק הדין האמור איננו מחייב אולם נראה לנו כי הדגש שהושם שם הוא ההכרה בהתקיימו של ארוע ראשון כקשור לשירות. במקרה שלפנינו בחינת חומר הראיות מצביעה כי עובדות התרחשותו של האירוע הראשון שלו טוען המערער לא הוכחה כדבעי. והאירוע השני צץ על רקע חולני. האירוע הראשון אף אינו מתועד מבחינה רפואית ולכן לא ניתן לקשרו לשיחה עם הממ"ר. נציין כי גם אם היינו מקבלים את האירועים לא כרצף, אלא היינו רואים בכל אירוע כ"ארוע" בפני עצמו עדיין לא היינו מתערבים בהחלטת המשיב וזאת עקב כשל בגרסה העובדתית וגם עקב משקלם של גורמי הסיכון במערער כפי שפרטנו לעיל. 20. אשר על כן, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת המשיב ואנו דוחים את הערעור. משטרהאירוע מוחי