גניבת כבשים - רקע פלילי או פעולת טרור

פסק דין 1. זהו ערעור מסוג הערעורים שבית המשפט חש אהדה לענינו של המערער, אך גדור הוא בגדרי החוק ואין בידו להושיעו. 2. המערערת, שוחה דוד, היא בעלת דיר כבשים במושב זכריה, הנמצא בסמיכות לבין ג'וברין. ביום 26.11.2000, בשעות הלילה, תושבים מכפר בית עוואה, הסמוך למושב זכריה, הנמצא באזור A שבתחום הרשות הפלשתינאית, פרצו לדיר, גנבו מתוכו 73 כבשים, והוליכו אותם לכפרם. תלונה הוגשה למשטרה בעתה. תביעה לפיצויים שהגישה העוררת למנהל מס רכוש וקרן פיצויים, על פי סעיף 35 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961 (להלן - החוק), נדחתה. המשיב לא שוכנע כי נזקה של המערערת הוא "נזק מלחמה" במשמעותו בסעיף האמור. המנהל סבר כי המדובר בגניבה על רקע פלילי, שמטרתה - להפיק תועלת רכושית מן הגניבה, וכי אין בנסיבות הענין ראיה לכך שהמדובר בפעולה שנעשתה מתוך עוינות למדינת ישראל או בפעולה המהווה חלק מפעולות טרור נגד ישראל. 3. ערעור שהגישה העוררת לועדת ערר לפי סעיפים 27 ו-28 לחוק ולתקנות 11 ו-12 לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), התשל"ג-1973, נדחה בהחלטת הועדה מיום 28.10.2001. 4. בהחלטתה קבעה הועדה כי טיעוני בא-כח העוררת, עו"ד ליבוביץ, כי הפגיעה במדינת ישראל, בריבונותה או באינטרסים חיוניים שלה, היא שעמדה בראש מעייניהם של גונבי עדרה של העוררת, לא שיכנעוה. הועדה קבעה כי "סביר יותר להניח, על פי מכלול נסיבותיו של האירוע, כי ענין לנו במקרה פלילי מובהק של גניבה לשמה, לתועלתם ולרווחתם האישית של מבצעיו או של שלוחיהם". 5. מכאן הערעור. 6. לפי סעיף 29(ד) לחוק, ניתן לערער על החלטת ועדת הערר לבית משפט זה "בבעיה משפטית". 7. טענה עיקרית של עו"ד ליבוביץ לפנינו, היא כי מאז חודש ספטמבר 2000, שבו פרצה האינתיפדה האחרונה, ועל אחת כמה וכמה עתה, משהכריזה ממשלת ישראל על הרשות הפלשתינאית כתומכת טרור, גברה עויינות תושבי הרשות הפלשתינאית. לכן חזקה היא שגניבת עדר הכבשים היא מעשה נקמה במדינת ישראל על ידי גניבת רכוש יהודים באשר הם יהודים. מניע המעשה - איבת הגנבים כלפי מדינת ישראל. 8. סעיף 35 האמור מגדיר "נזק מלחמה", שבגינו נפסקים פיצויים, "נזק שנגרם לגופו של נכס עקב פעולות מלחמה על ידי הצבאות הסדירים של האויב או עקב פעולות איבה אחרות נגד ישראל או עקב פעולות מלחמה על ידי צבא הגנה לישראל" (ההדגשה הוספה). המלים השייכות לענין זה הן "עקב פעולות איבה אחרות נגד ישראל". ביטוי זה לא הוגדר בחוק, אך נתפרש בפסיקה במשמעות "עקב פעולות חבלה נגד ישראל". לפי הפסיקה, שני יסודות עיקריים מתקיימים בפעולות איבה או חבלה לצורך חוק זה: יסוד אחד הוא יסוד אובייקטיבי בעיקרו, של היזק שלא כדין לרכושו של אדם, ויסוד שני - סובייקטיבי, שענינו המניע הנוגע למוטיבציה של מבצע הפעולה: "על רקע זה ברור, כי פעולות איבה, במובן החוק, עשויות להיות מונעות ממוטיבציות שונות. הן עשויות להיות מונעות משנאה או עוינות לישראל. הן עשויות להיות מונעות ממניע של נקמה. הן כוללות פעולות אשר תכליתן לפגוע בקיומה של מדינת ישראל, בריבונותה או באינטרסים חיוניים שלה. פעולות איבה כוללות גם פעולות טרור נגד ישראל, אשר מטרתן להפחיד את אזרחי המדינה או להפעיל עליהם כפייה, או להשפיע על מדיניותה או פעולותיה של ישראל על-ידי הפחדה או כפייה (ראו הגדרת ה-F.B.I למונח טרור, מתוך אתר האינטרנט של The Terrorism Research Center). לפעולה מתוך מניעים אלה, אשר נמנו כאן על דרך ההדגמה בלבד, מכנה משותף בולט אחד: פגיעות ברכושם של אזרחים או של תושבים ישראלים, כמו גם של יישובים ותאגידים ישראליים, בשל היותם ישראלים. מבחינת מבצעיה של פעולת איבה, הזהות הישראלית או הזיקה לישראל הן המאפיין הרלוונטי, המצדיק את הפגיעה ברכוש": ס' ת' ר' בקעות בע"מ נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, רע"א 6904/97, פ"ד נב(4) 1, 14. בענין בקעות האמור, המדובר היה בתביעת פיצויים שהוגשה לפי חוק זה בגין גניבת כלי רכב משטח ישראל והעברתו לשטח הרשות הפלשתינאית ופירוקו בה. בית המשפט העליון אישר את דחיית התביעה, בקובעו כי החברה המערערת, שתבעה את נזקה לפי חוק זה, לא הרימה את נטל השכנוע המוטל עליה להוכיח, ולו במאזן ההסתברויות, כי מדובר בפעולה המכוונת נגד ישראלים כישראלים שיש לה אופי של "איבה נגד ישראל". "מאפיין מרכזי של 'פעולות איבה נגד ישראל' הוא המניע מאחוריה, המתאפיין ברצון לפגוע בנכס בשל עויינות לישראל או כחלק ממאבק אלים בה" (שם, בעמ' 24). אמנם, בכגון זה, קיים קושי ראייתי הטבוע בענין, והוא - להוכיח את המניע שהניע את הגנבים לגנוב. אך הכרח להראות, ובדרך הטבע - אף בראיות נסיבתיות, כי מדובר בפעולות שנעשו דווקא כפעולות חבלה לשמה וכגילוי של עויינות למדינת ישראל. באין מאפיין נסיבתי שיש בו סממנים של פעולות איבה, נותרה האפשרות המתבקשת, כי מדובר בפעולה פלילית שבוצעה מטעמים של תועלת כספית ורכושית. כזכור, זו גם קביעת ועדת הערר, של יסודה דחתה את תביעת העוררת. 9. אלא, כאמור, טוען עו"ד ליבוביץ, כי מאז חודש ספטמבר 2000, גברה שנאת תושבי הרשות הפלשתינאית לישראל ומשטמתה לתושביה, ומשטמה זו היא היא שהניעה אותם להתנקם בתושבי המושב היהודי הסמוך על ידי פגיעה ברכושם. לטענתו, מאז מועד זה יסוד מניע האיבה של הגנבים כלפי מדינת ישראל מובן מאליו ומתבקש מהנסיבות, וכמעט שאינו טעון הוכחה. על כן, לטענתו, התקיים היסוד הסובייקטיבי של המניע, שנקבע בפסק בקעות האמור. 10. לצערי, איני יכול לקבל טענה זו. קיום יחסי שנאה ומשטמה, באופן כללי, אין די בו כדי להכניס את הגניבה לגדר הביטוי "עקב פעולות איבה נגד ישראל", כפי שנתפרש. יש להצביע על פעולות איבה ספציפיות שבזיקה אליהן נגרם הנזק. יתרה מזאת: לכאורה, מניע האיבה לשמה אינו נתמך בראיות. הנסיבות היו תומכות במסקנה זו, אילו, למשל, חלילה, בחרו הגנבים לשחוט את הכבשים בדירם ולהימלט על נפשם חזרה לכפרם. זו היתה פעולת נקמה לשם נקמה. פעולת חבלה לשם חבלה. אבל במקרה זה הגנבים טרחו והובילו את כל העדר אתם לכפרם, וזו, כשלעצמה, ראיה לכאורה כי, ככל גנב, גנבו לשם גניבה. 11. כאמור, יסוד מניע האיבה והנקמה כלפי מדינת ישראל ותושביה לא הוכח, לא בראיות ולא בנסיבות. גם לא נסתרה קביעת הועדה כי סביר יותר כי מדובר כאן בגניבה לשמה, ולא בפעולה שמניעה איבה לישראל גרידא. 12. לפיכך, דין הערעור להידחות מכל אחד משני טעמים: טעם ראשון - שערעור לבית משפט זה יכול שיהיה מוגש אך בשל "בעיה משפטית", כאמור בחוק. בפועל, בטיעוניה, מבקשת העוררת לחלוק על ממצאים עובדתיים של ועדת הערר, וכידוע, בכגון זה, אין מקום לערעור. טעם שני - גם לגופו, אין הערעור יכול לעמוד. 13. הערעור נדחה. בנסיבות הענין, שמבחינת העוררת תוצאת הדחיה קשה היא ואין מי שיפצה אותה על הפסדים גדולים, איני פוסק הוצאות. בעלי חייםמשפט פליליטרורכבשיםענף הבקרגניבה