עקיצת עקרב - תביעת פיצויים בגין נזקי גוף

פסק דין א. מבוא 1. התובע יליד 2.5.1981, נפגע מעקיצת עקרב צהוב בהיותו בן 4, ביום 2.5.85, שעה שהשתתף בסיור לימודי במסגרת גן הילדים במושב רות בו התגורר עם בני משפחתו (להלן: "התאונה"). התובע נעקץ בידו השמאלית. כף היד התחילה להתנפח והוא נלקח לחדר מיון של ביה"ח אסף הרופא שם בוצעה החייאה, עקב התדרדרות במצבו, והוא אושפז בטיפול נמרץ ילדים כשבוע. בהמשך הועבר למחלקת שיקום ילדים שם שהה כ-4 חודשים עד אוגוסט 1985. התמונה הקלינית הוגדרה כהמיפלגיה שמאלית, אקטסיה טרונקלית (של הגו), אוטם בקורטס הראייתי, באונה האוקסיפיטלית. בהמשך עבר התובע שלושה ניתוחים להארכת הגידים ברגליים. 2. הנתבעת 1 היא המועצה האיזורית בתחומה נמצא גן הילדים בו היה התובע תלמיד (להלן: "המועצה") והיא היתה המעסיקה של הסייעת לגננת. הנתבעת 2 (להלן: "המדינה") היא המעסיקה של הגננת. 3. המדינה שלחה הודעת לצד שלישי נגד המועצה וחב' הביטוח כלל וטענה כי בהיותה הבעלים והמחזיקה של מקום האירוע נשוא התביעה, היא אחראית על החזקתו התקינה, על סילוק מפגעים ו/או אירועים הגורמים לפגיעה באלו אשר נמצאים במקום אשר תחת פיקוחה. 4. עניינה של התביעה היא אחריותן של הגננת והסייעת לתאונה והאם התרשלו בפיקוח על התובע ובחשיפתו לסיכון שיעקץ ע"י עקרב, האם עשו את כל הפעולות על מנת למנוע את הפגיעה בתובע ו/או הפרו חובה חקוקה בדבר קיום הוראות חוזרי המנכ"ל המופצים ע"י משרד החינוך שהפרתם, כך נטען, גררו בעקבותיהם במישרין את התרחשות התאונה. בכתב התביעה שהוגש ב-14.4.99, כ-14 שנה לאחר האירועים, נטען כי המדינה והמועצה אחראיות לנזק שנגרם לתובע בכך שהוציאו את ילדי הגן לסיור בשדה טרשים שבו צמחיית בר במטרה לחפש ולאסוף חלזונות, ולצורך זה הנחו הגננת והסייעת את הילדים להרים אבנים שהיו פזורות בשדה, להפוך אותן, להזיז צמחייה, על מנת למצוא את החלזונות. נאמר כי התובע הושיט ידיו להרמת אבן ואז נעקץ ע"י עקרב שהסתתר מתחת לאותה אבן. 5. עוד במהלך הבאת ראיות התובע הוברר שהסיור לילדי הגן היה למטרת המחשת חילופי העונות, ובכלל לא לחיפוש חלזונות. זה לא היה הסיור הראשון של ילדי הגן בשדה זה, אשר אליו היו הילדים חוזרים עם חילופי העונות. מטרת הסיור הייתה להדגים בפני הילדים את השינויים שחלים בחילופי העונות מאביב לקיץ. בתאריך 2.5.85 יצאו ילדי הגן בהשגחת הגננת והסייעת לסיור לימודי בשדה בר במושב. הדעות נחלקו באשר לריחוקו של השדה מגן הילדים, אך אין חולק כי המרחק לא היה רב וכי ילדי הגן, שהיו כבני 4 שנים, הגיעו לשדה בהליכה, מבלי להזדקק לתחבורה כלשהי. 6. בשלב מסוים של הסיור נעצרו הילדים על מנת להאזין להסברי הגננת. הסייעת התיישבה על סלע גדול וחשוף, אשר מסביבו הייתה צמחיה. זמן מה לאחר הגעתם למקום, ביקש התובע להפנות את שימת ליבה של הסייעת לדבר כלשהו. הוא הושיט את ידו לכיוון רגלה. תוך כדי פעולה זו נגעה ידו של התובע בעקרב צהוב שהיה באותה עת על הסלע הגדול שעליו ישבה הסייעת, אז עקץ העקרב מיד את התובע. הסייעת נשאה את התובע על ידיה עד לחממה, הממוקמת בתוך המושב, שבה עבדה אמו של התובע. משם נלקח התובע למרפאה במושב שילת הסמוך. מאוחר יותר הועבר לבית החולים אסף הרופא להמשך טיפול. יום לאחר מכן הביאה הסייעת את שרידי העקרב שהושמד אל בית החולים. ב. העדים 1. מטעם התובע העידו: התובע - חגי גודר, אמו של התובע - הגב' רות גודר, עוזרת הגננת - גב' שמחה ויויאן דריקס, ד"ר ביקלס, בעל דוקטורט במדעי הניהול בתחום הנדסת בטיחות נתן חוות דעת בנושא בטיחות (ת/4) ונחקר עליה, גב' נוגה זיו מרפאה בעיסוק נתנה חוות דעתה (ת/3) ונחקרה עליה וד"ר הלר נתן חוות דעת רפואית (ת/1) ונחקר עליה. 2. מטעם הנתבעות העידו: שמריהו הילל - שהיה מנהל אגף החינוך במועצה האזורית מודיעין משנת 69 ועד 86, מר רותם זהבי - ממונה בטיחות ארצי במשרד החינוך, העיד בנושא הבטיחות, הגננת - גב' פנינה תורג'מן, החוקרת הפרטית אילנית מנדלסון, האדריכל ושמאי המקרקעין - חיים בן ארי נתן חוות דעתו (נ/3) ונחקר עליה, פרופ' רינג נתן חוות דעת בתחום השיקומי (נ/2) והעיד עליה והעובד הסוציאלי - מר גדעון האס, נתן חוות דעתו (נ/4) ונחקר עליה. ג. חוות הדעת בנושא בטיחות 1. מטעם התובעת ד"ר אייל ביקלס מתייחס אל הפעילות שבה נעקץ התובע כאל "טיול" כמשמעו בהוראות הבטיחות של משרד החינוך. הוא סבור כי הגננת והסייעת לא נהגו לפי הכללים המפורטים בחוזרי מנכ"ל משרד החינוך והתרבות (להלן-חוזרי מנכ"ל). לדעתו אין ספק כי אם הגננת והסייעת היו נוהגות על פי הכללים לשמירת בטיחות התלמידים ובריאותם, התאונה הייתה נמנעת. ד"ר ביקלס מציין את הכללים לשמירת הבטיחות שלפיהן היו צריכות הגננת והסייעת לנהוג: 1.1 צירוף של מלווים נוספים שילוו את הילדים במהלך הפעילות. 1.2 הודעה להורי הילדים על הפעילות המתוכננת מחוץ לגן. 1.3 הימנעות מכניסה לשדות עצמם, בהם עלולים להיות נחשים ועקרבים וחציית שדות אך ורק בשבילי מעבר מהודקים בהם קל יותר להבחין במזיקים. 1.4 מקום החניה של הילדים (הכוונה למקום שבו הילדים עוצרים לזמן מה במהלך הפעילות) צריך להיות בשטח נקי מאבנים, עשבים, אשפה, וקוצים תוך שימת לב של הגננת למפגעים בריאותיים כולל נחשים ועקרבים. 1.5 ד"ר ביקליס סבור כי "ניתן היה להציב את הילדים על גבי שביל או מול השדה במקום בטוח ולהצביע על ממצאים ביולוגיים מבלי לאפשר לילדים להיכנס לשדה". 2. מטעם הנתבעת האדריכל ושמאי המקרקעין - חיים בן ארי, סבור כי התנהגותן של הגננת והסייעת לא גרמה להתרחשות האירוע הנטען וכי לא היה ביכולתן למנוע את עקיצת התובע. לדעתו, התנהגותן של הגננת והסייעת הייתה במסגרת הסבירות הראויה. מסקנתו נשענת על כמה אדנים: 2.1 האירוע התרחש בתחומי היישוב ולכן אין להתייחס אליו כאל "טיול" כמשמעו בחוזרי הבטיחות של משרד החינוך. על כן ההוראות לפיהן דרוש מלווה לכל 10 ילדים אינם תקפות במקרה דנן שהוא למעשה "סיור" בתחומי המושב בקרבה לגן הילדים. 2.2 מתצהירה של הגננת עולה כי היא הנחתה את הילדים שלא להרים חפצים או אבנים. מה גם שאירוע העקיצה לא קרה בשעה שהתובע הרים אבן. 2.3 כאשר מדובר בסיור שגרתי בסביבה מוכרת לילדי הגן, אין צורך למנות אחראי לטיול או מלווים, מלבד הגננת והסייעת. 2.4 עמדתו של ד"ר ביקליס לפיה אין להיכנס כלל לתוך השדה וללכת רק בשבילים נקיים מקוצים ואבנים, אינה סבירה ואינה מתאימה לסיורי הלימוד הנערכים מעת לעת בכל מוסדות החינוך בארץ. ד. טענות הצדדים 1. בכל הנוגע לפן העובדתי נאחזים הצדדים בחוות הדעת של מומחי הבטיחות מטעמן, כמפורט לעיל. 2. בנוגע לפן המשפטי בשאלת האחריות, מעלה ב"כ התובע טענת רשלנות כלפי הגננת והן כלפי הסייעת וטוען שחלה על הגננת והסייעת חובת זהירות מוגברת משהופקדו על טיפול בילדים בגילאים אילו (4-3) אשר לטענתו הם חסרי יכולת לזהות ולהתגונן בפני סכנות בסביבתם. בנוסף נטען שהופרה חובה חקוקה בכך שלא פעלו בהתאם להוראות הקבועות בחוזרי מנכ"ל, אשר לדעתו מהווים "מעין חקיקת משנה". 3. לטענת ב"כ המדינה לא עמד התובע בנטל המוטל עליו להוכיח את נסיבות התאונה נשוא התביעה וכי אין נסיבות התאונה מעידות על הפרת חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על הנתבעות. נטען שלא הוכח קשר סיבתי בין המחדלים הנטענים ובין התרחשותה של עקיצת העקרב, אשר גרמה לנזק. ב"כ הנתבעת 2 עומדת על חשיבותם של סיורים בטבע וכי הדרך היחידה למנוע התרחשות התאונה, היא השארת הילדים בתוך כותלי הגן מבלי לתת להם אפשרות לצאת לסיורים בטבע, אפשרות שאין הדעת סובלת. 4. ב"כ המועצה מצטרף לטענותיו של ב"כ הנתבעת 2 בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק, אך שולל אחריותה כמחזיקה במקרקעין כדי להטיל עליה אחריות לתאונה שהתרחשה במקרקעיו. ה. האחריות בבואי לבדוק את אחריותן של הנתבעות לנזק, אתמקד בטיבו של האירוע שבגינו נפגע התובע ואבחן האם התנהגותן של הגננת והסייעת הייתה סבירה וכנדרש מהן בתפקידן כאחראיות על ילדי הגן הקטנים. 1. המושב כפר רות, מיקומו והתמזגותו עם הטבע 1.1 מושב כפר רות ממוקם בשטח הררי בשפלת יהודה. במועד התאונה בשנת 1985 כלל המושב שטחי קרקע גדולים, אשר גובלים בשדות פתוחים. מרבית השבילים במושב אינם סלולים ויש בהם אבנים סלעים וצמחייה, כך שלמעשה כמעט כל הליכה במושב חושפת את המשתמש בדרך לסיכון מסוים של עקיצה ממזיקים. כך עולה מכמה עדויות אשר הובאו בפני, המובאות להלן. 1.2 מר הלל, שהיה מנהל מחלקת חינוך במועצה בעת האירוע הרלוונטי, העיד כי המושב ממוקם בשטח הררי בשפלת יהודה אשר בו סלעים וקוצים (עמ' 96 לפרוט' מש' 12-15). האדריכל חיים בן ארי, המומחה מטעם הנתבעת אשר ביקר במקום האירוע מעיד בחקירתו הנגדית כי: " אם הולכים על שביל בשדה גם הוא מלא אבנים וסלעים ויש סלעים בשוליו ואבנים בתוכו, כך שכל המטריה של הסטריליות לכאורה שכאילו השבילים שהולכים עליהם הם סלולים עם אספלט ונקיים שאף אחד לא יכול להיפגע, זה דבר קצת מחוץ לקומנסנס. כשהולכים לשדה הולכים לראות שדה ונוף. יש שבילים עם סלעים, שיחים וחפצים." 1.3 מהתמונות שצילם מר בן ארי בכפר רות 20 שנה לאחר קרות האירוע (נ/3) נראה שאפילו היום ישנם בתים, שבילים וחצרות במושב אשר גובלים עם שדות טרשים המקיפים את המושב וגובלים בו. במצב כזה ברור כי מזיקים שונים, וביניהם עקרבים, מצויים במקומות שבהם הולכים הילדים, בין אם בשבילים, בין אם בשדות ובין אם בחצרות הבתים. כפי שמעידה אם התובע בעמ' 44 לפרוט' מש' 13-10). "ש.נתקלתם גם בבתים שלכם בעקרבים ? בתוך הבתים ? בסביבה של הבתים, בגינה ? כן, היו פה ושם, כן, אבל הילדים ידעו שהם צריכים מאוד להיזהר, להיות מאוד ערניים." גם הסייעת לגננת, הגב' שמחה דריקס שהעידה מטעם התביעה, מעידה כי בכפר רות יש המון טבע וסלעים וכי "כל המושב הוא שדה אחד גדול" (עמ' 32 מש' 14 לפרוט'). 1.4 על אופיו של השטח מעיד מר בן ארי שביקר במקום: "בתים על מגרשים שטחי קרקע מאוד גדולים שכולם גובלים בשדות פתוחים, הבתים הדרכים והכל גובל בשטחים פתוחים כפי שמתואר בתביעה ובעדויות. אין מקום חריג מהבחינה הזו. גם הדרכים עצמן הן לא דבר הכי מפותח, גם בהן יש הרבה אבנים וצמחיית פרא" (עמ' 111 לפרוט'). "הנוף הסביבתי הקרוב לגן ולביתו של התובע הוא נוף פראי" (עמ' 111 לפרוט'). 2. המקום בו אירעה עקיצת העקרב 2.1 הגננת ועוזרת הגננת הן אילו אשר היו בשדה שבו נפגע התובע והן העידו בנוגע למיקומו של השדה ביחס למושב. הגננת העידה כי: "ש. הסיור הזה לפי חשבוני אם את אומרת שהשדה נמצא בקצה הכוכב מחוץ לכוכב זה בערך מרחק של כמה מאות מטרים מהגן שבו התקיימו הלימודים בדרך כלל. לא יודעת בדיוק את המרחק. הרבה פחות מקילומטר או חצי קילומטר. בכל שורה יש 6 בתים וזה היה בסוף הבית האחרון. כמה זמן מרגע שעזבתם את הגן עד שקרתה התאונה. 15-10 דקות" (עמ' 100 מש' 14-9 לפרוט') עדות זו עולה בקנה אחד עם עדותה של הסייעת שמחה דריקס: "ש. את אומרת יצאו לטיול בשדות זה בעצם פתחו את דלת הגן ויצאו החוצה בערך. ת. משהו כזה, כן. ש. לא היה מרחק הליכה. ת. היה קצת. גם שאני יוצאת מהבית למכולת יש מרחק הליכה. ש. אבל משהו מאוד קרוב ת. אבל זה בסביבה. כן." (עמ' 33 לפרוט' מש 1 ואילך). אקבע שהשטח בו נעקץ התובע הוא במרחק של כמה דקות הליכה מגן הילדים. מדובר בשטח מוכר בדומה לשטחים אחרים הגובלים בבתי המושב, מקום אליו נהגו ילדי הגן לחזור בחילופי העונות. 2.2 מהעדויות נלמד שהטבע גולש אל תוך המושב ומתחבר אליו, ואנשי המושב נמצאים באינטראקציה יומיומית עם הטבע. יתרה מכך, הילדים אשר חיו במקום שמשולב עם הטבע, ידעו כי עליהם להיזהר מעקרבים ונחשים ואף הורי התובע נתקלו בעקרבים אפילו בחצר ביתם. הסיכון מעקיצות עקרבים היווה חלק אינהרנטי מהמגורים במושב, וההורים היו מודעים לסיכון זה. אין לקבל את עמדתו של ד"ר ביקליס, אשר לא ביקר במקום, לפיה יש להישאר עם הילדים על שבילי מעבר מהודקים. חלק מהשבילים במושב ובסביבתו אינם שבילי עפר מהודקים ולא ניתן להגיע לכל המקומות רק על ידי שימוש בשבילים אלו. הסכנה מעקיצת עקרב קיימת גם בשבילי המושב המהודקים ואפילו בגינות הבתים, כפי שהעידה אמו של התובע. השארות הילדים על שבילי עפר מהודקים, פירושה אי יציאה לשדות כלל ובכך יצאו ילדי הגן נפסדים. 3. סיור לימודי, גיחה או טיול 3.1 בין הצדדים ניטשה מחלוקת בנוגע להגדרתה של הפעילות אשר אותה ביצעו ילדי הגן בשדה אשר מחוץ לגן במושב רות. כאמור מרחק השדה מהגן היה מספר דקות הליכה וילדי הגן חזרו אל מקום זה מפעם לפעם, עם חילופי העונות, על מנת לצפות בשינויים ובמיוחד בפריחה ובצבעים. 3.2 התובע מסתמך על חוות דעתו של ד"ר בליקס (ת/4), אשר סבר כי יציאה כזו מהווה טיול לכל דבר ועניין ואינה שונה מטיול ארוך ומאורגן המשלב נסיעה באוטובוס למקום מרוחק. לדעתו חלות במקרה דנן כל ההוראות בחוזרי מנכ"ל הנוגעות ל"טיול", ביניהן דרישה ל 4 מלווים והודעה להורים ודרישות נוספות אשר בחלקן אינן רלוונטיות לעניינו כי נלקחו מתוך חוזר המנכ"ל שמתייחס לקייטנות. 3.3 הנתבעת מסתמכת בין השאר, על חוות דעתו של האדריכל בן ארי (נ/3) שאמר: "האירוע קרה במסגרת העשרת ידע בשדה גובל בגן הילדים ולא במסגרת טיול כמשמעו בהנחיית משרד החינוך. מדובר בסיור שגרתי לחלוטין בסביבת המגורים של ילדי הגן ובסביבת הגן שהייתה מוכרת הן לצוות, הן לילדים והן להוריהם. לכן, לא היה נדרש לקבוע במקרה זה אחראי לטיול ולא היה צורך לצרף מלווים כנטען." 3.4 במהלך הדיונים עלו מספר שמות אשר בהם הוגדרה פעילות הילדים מחוץ לגן, בניהם "טיול", "גיחה לימודית", "סיור", "למידה מחוץ לגן הילדים". אין בדעתי להכריע בנוגע להגדרה המילולית של הפעילות אותה ביצעו ילדי הגן, שכן זוהי שאלה סמנטית גרידא, אולם אינני סבורה כי פעילות זו מהווה "טיול" כהגדרתו בחוזרי מנכ"ל. 3.5 הממונה הארצי על הבטיחות במשרד החינוך, מר רותם זהבי, מציין בסעיף 4 לתצהירו כי: "הפעילות שערכה הגננת, אשר במסגרתה התרחש האירוע נשוא התביעה, איננה מהווה "טיול", כי אם למידה מחוץ לגן הילדים, הקרויה בעגה המקצועית "גיחה לימודית" בתוך הישוב. ההנחיות, כפי שמאוזכרות על ידי התובע, אינן חלות במקרה זה על ה"טיול", כפי שבוצע במקרה דנן." בעדותו הרחיב מר זהבי בנושא באומרו: "אנו עושים אבחנה בין יציאה מסודרת וסדורה לטיול לפי הנוהל המסודר לבין יציאה מהגן במסגרת הפעילות השוטפת שלו ובמגרת הפעילות השוטפת של הגן. אנו במשרד מאוד תומכים בנושא הקשר לסביבה ובין השאר מעודדים לצאת מחוץ לחצר כדי לראות את הטבע ולחוות אותו וללמד את הילדים את הקשר הזה לטבע. במגרת זאת אנו מאפשרים שלא במסגרת טיול שיש לו נוהל מסודר מאוד לאפשר במסגרת הפעילות לצאת מחוץ לגן ובוודאי במקומות שבהם יש טבע שהוא צמוד למבנה של הגן או לחורשה שנמצאת ליד הגן. קרבה של כמה דקות 7-5 או 10 דקות הליכה והגעה לחורשה או שדה שבו אפשר לדבר על הטבע ועל הפרחים." 3.6 הגננת התייחסה לנושא בעדותה באומרה: "טיול זה דבר אחר ושונה לחלוטין, זה למקום רחוק יותר, צריך השגחת מבוגרים, הסעה. פה זה כמו הבית שלנו השדה" (עמ' 104 לפרוט' מש' 10-9). 3.7 הפעילות של הילדים מחוץ לגן הילדים, אינה מהווה "טיול" במובן זה שאין להחיל עליה את ההוראות המתייחסות ל"טיול" בחוזרי מנכ"ל. כבר הובהר כי הילדים יצאו לשדה סמוך אשר המרחק אליו היה מספר דקות הליכה, כדי להתרשם מהשינויים בטבע במסגרת חילופי העונות. פעילות זאת מתאימה לפעילות המתוארת על ידי מר זהבי כ "גיחה לימודית". 3.8 הגדרתה של "גיחה לימודית" מעיין זו כ "טיול" לא רק שאינה תואמת את הדין המצוי, היא אף אינה עולה בקנה אחד עם הדין הרצוי. שכן הגדרתה כ "טיול" תדרוש התארגנות רבה ביותר לפני כל גיחה לימודית קצרה לשדה או לחורשה שבקרבת גן הילדים, הכוללת הודעה להורים, הצטרפותם של מלווים ותיאומים עם גופים שונים. מצב זה מסרבל ביותר את היציאה לגיחה לימודית קצרה בתחומי הישוב וקרוב לוודאי היה מביא להפחתה משמעותית ,אם לא להפסקה מוחלטת, של גיחות לימודיות מעין אילו, אשר עליהן יש לברך. 4. ידיעת ההורים על יציאה לגיחות לימודיות 4.1 משהגעתי למסקנה כי אין מדובר בטיול ,כהגדרתו בחוזרי מנכ"ל, לא חלה חובה על הגננת או הסייעת להודיע להורים על יציאה לכל גיחה לימודית ספציפית. מה גם שמעדותה של אם התובע עולה כי היא הייתה מודעת לכך כי גיחות כאלה מתרחשות: "...מבחינת שגרת היום יום שלך זה בכלל לא הפתיע אותך שהילד היה בשדה ושהם טיילו שם ושהם הסתכלו על הפריחה...שום דבר לא נראה לך חריג, מלבד התוצאה האיומה. ת. תראי, יוצאים לטייל. אני לא אגיד שלא יוצאים לטייל. יוצאים לטייל בגן..." (עמ' 46 לפרוט מש' 11 ואילך) 4.2 מעדותה של הסייעת ,אשר העידה מטעם התובע, נלמד שהייתה זו פעילות שגרתית: ש. את אומרת שזה היה דבר מאוד שגרתי ויצאנו בעונה הזאת לטיולים מעין אלה לפחות פעם בשבוע. ת. כן. ש. זאת אומרת מבחינתך זה היה יום רגיל בגן. התחלתם את היום עם פעילות שהיא לחלוטין רגילה ושגרתית לכם בגן, נכון ? ת. כן." (עמ' 33 לפרוט' מש' 12 ואילך. 4.3 המסקנה היא כי הגיחות הלימודיות הללו היו עניין שבשגרה לילדי הגן. ייתכן כי ההורים לא ידעו על קיומה של הגיחה הספציפית באותו יום, אולם הוריהם של ילדי הגן, כולל הוריו של התובע, היו מודעים לקיומן של גיחות מעיין אילו מידי פעם והדבר היה מקובל עליהם. לא היה צורך לקבל את אישורם של ההורים לפני כל גיחה וגיחה. 5. מטרת היציאה לסיור שבו קרתה התאונה ב"כ הנתבעת 2 מתייחסת בסיכומיה לטענת התובע כפי שנטענה בכתב התביעה, לפיה מטרת הסיור הייתה חיפוש אחר חלזונות ולא צפייה בשינויים בפריחה אשר חלים בחילופי העונות. לא מצאתי לנכון להכביר מילים בנושא, שכן נראה כי ב"כ התובע זנח טענתו בנוגע לחיפוש חלזונות, אשר זכרה אינו בא בסיכומיו ואימץ את טענת הנתבעת לפיה מטרת הסיור הייתה "להדגים בפני הילדים את השינויים שחלים בטבע בסוף האביב" כפי שכתב ב"כ התובע בסעיף 1.ד לסיכומיו. למעלה מן הדרוש אעיר כי עדות אמו של התובע לפיה נאמר לה כי מטרת הטיול הייתה איסוף חלזונות, היא עדות שמיעה ואין לקבלה. יש להעדיף את התצהירים הן של הגננת (בסעיף 4 לתצהירה) והן של עוזרת הגננת (בסעיף 3 לתצהירה), לפיהם מטרת הסיור הייתה לראות את שינויי הפריחה שחלו עקב חילוף העונות. 6. האם ישנה הצדקה למנוע סיורים מעין אילו שבהם נפגע התובע 6.1 מעמדת ב"כ התובע מתבקשת המסקנה כי אפשר היה למנוע התאונה באי יציאה לגיחה. הוא אומר, בעמ' 4 לסיכומיו: "אין ספק שהודאתה של הגננת בעמ' 102 לפרוטוקול משקפת היטב את המסקנה, שאליה אדם זהיר ונבון היה אמור להגיע מלכתחילה: "ש. איזה לקח הפקת מזה. מה למדת לעשות להבא? ת. לא לצאת לשדות, למרות שאני חושבת שאפשר לצאת. חששתי מאוד אחרי המקרה הזה" דברים כדורבנות" 6.2 אין בידי לקבל עמדה זו לפיה אין לצאת לסיורים מעיין אילו בשדות. אכן, יש והזהירות הטובה ביותר היא לא לעשות שום פעילות וכך לא יהא סיכון ולא ייווצר נזק, אולם מניעה זו אליה וקוץ בה, שכן היא מגבילה את הפעילות הרבה מעבר לדרוש ושוללת את הערך החינוכי לעידוד סיורים, הכרת הסביבה הקרובה והמעקב אחר השינויים המתחוללים בה. מפעילויות אלו מפיקים ידע, הנאה ותועלת. השארת הילדים בגן, ללא יכולת יציאה לסיור מעבר לכותלי הגן, היא תוצאה בלתי רצויה. 6.3 פעולות למידה, העשרה והנאה של ילדי הגן על ידי סיורים בטבע היא פעולה מבורכת ותועלתה רבה. לחשיבות עשייתן של פעולות מסוימות, אף כאשר אילו טומנות בחובן סכנה מסוימת, התייחס עוד השופט ויתקון באומרו: "עלינו לזכור שהרבה פעולות, שהן חיוניות או רצויות לאדם כפרט או כחלק מהחברה, יוצרות סכנות הידועות לנו היטב, ואף-על-פי-כן אין אנו גורסים שלמען שלמות הגוף והנפש צריך או אפשר לוותר עליהן... כנגד גודל הסיכון הכרוך בפעולה מסוימת יש להביא בחשבון, בין היתר, גם את חשיבות הפעולה מבחינה חברתית, כדי לקבוע, אם סביר היה לדרוש הימנעות מהפעולה, מקום שאין דרך לבצע את הפעולה ללא סכנה" (ע"פ 363/78 צור נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 626, 632). 7. עוולת הרשלנות בנויה ממספר מרכיבים שבהצטברותם יוצרים הם חבות בנזיקין: חובת זהירות מושגית של המזיק כלפי הניזוק, קיומה של חובת זהירות קונקרטית של המזיק כלפי הניזוק, הפרתה של חובת הזהירות וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פד"י לז(1) 113, 122). נבדוק האם מרכיבים מצטברים אילו התקיימו במקרה שלפנינו. 8.1 חובת זהירות מושגית ב"כ הצדדים לא חלקו כי ביחסים בין גננת לילדי הגן קיימת חובת זהירות מושגית של הגננת כלפי הילדים, כפי שלמורה ישנה חובת זהירות מושגית כלפי תלמידיו (ראה ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מז(1) 802). אין ספק כי גננות וסייעות, אשר גורל הילדים מופקד בידיהן, חייבות בחובת זהירות מושגית כלפי הילדים שתחת השגחתן. 8.2 חובת זהירות קונקרטית האם נתגבשה חובת הזהירות המושגית לכלל חובה ספיציפית וקונקרטית בנסיבות העניין? לטענת המדינה והמועצה, לא הטיל המחוקק, על מי מהם, על פי עוולת הרשלנות בנזיקין, אחריות מוחלטת לכל תאונה או אירוע המתרחשים במסגרת פעילות של גן הילדים. אף אם מדובר בהשגחה על ילדים במסגרת גן הילדים, תיתכנה נסיבות בהם הנזק לא ניתן היה לציפיה ו/או לא ניתן היה למניעה, אף בנקיטת אמצעים סבירים. בפסק-הדין בע"א 2061/90 שנזכר לעיל, נדונה שאלת אחריות מורה כלפי תלמיד, במקרה בו נפגעה אחת התלמידות שאחזה בידה בדופן הטיולית, טבעת שהיתה על אצבעה הסתבכה בזיז שבלט מאותה הדופן ובעת הקפיצה מן הטיולית נתלשה אצבעה של התלמידה ונעקרה עד לשורש כף היד. בבוחנו את חובת הזהירות הקונקרטית - שאלת ה"ציפיות הטכנית" - קבע כב' השופט חשין כי המורות יכולות היו לצפות, כמורות סבירות, כי אם תקפוץ התלמידה מהמקום ממנו קפצה, עלול להיגרם נזק כלשהו לגופה, גם אם האירוע עצמו היה קיצוני בתוצאותיו. בעניננו, נראה כי יש ציפיות כללית בנוגע לאפשרות עקיצתו של ילד ע"י עקרב במהלך סיור מחוץ לכותלי הגן, בהתחשב במקום מגורי התובע ומשפחתו, אלא שציפיות כזו מתקיימת גם בגינת ביתו או ביציאה מחוץ לכתלי ביתו, בין שהוא נמצא בהשגחת הגננות או בפיקוח הוריו. השאלה היא האם גם בהתקיים חובת הזהירות הקונקרטית, במשמע "הציפיות הטכנית", הופרה חובת הזהירות הקונקרטית. 8.3 האם הופרה חובת הזהירות הקונקרטית הפרת חובת הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, אשר בבסיסן מושג הסבירות. יש לבחון מהם האמצעים הסבירים על מי שחובה כזו חלה עליו. בעניין שלפנינו נקטו הגננת והסייעת באמצעים סבירים על מנת למנוע את עקיצתם של ילדי הגן, ממזיקים שונים, כפי שאפרט להלן. 8.4 לפני היציאה לסיור התרשמותי היא כי התנהגותן של הגננת ושל הסייעת הייתה ראויה וסבירה. דברי הגננת בסעיף 4 לתצהירה ,כי ניתנו לילדים הנחיות בטיחות לפני הסיור, לא נסתרו. הגננת מפרטת בסעיף 4 לתצהירה את ההנחיות שנתה לילדים: "4... יש לציין שלפני היציאה לטיול זה ובכל הטיולים שלפניו הקפדתי להנחות את הילדים בהנחיות בטיחות מפורשות שלא לגעת באבנים או להרימן, לא להתרחק ולא לגעת בשום חפץ חשוד או לא מוכר, הנחיות אלה אשר מוכרות לילדים עוד מטיולים קודמים ניתנו גם בטיול זה בצורה ברורה וקפדנית" הגננת והסייעת חזרו על עמדה זו גם במהלך עדותן (עמ' 98 לפרוט' מש' 5-4). 8.5 ההשגחה במהלך הסיור בבואנו לבחון את התנהגות הגננת והסייעת במהלך הסיור, יש להתמקד בדרך שבה קרתה התאונה. לעניין זה מקובלת עליי גרסתן של הגננת ושל הסייעת לפיה התובע נעקץ בעת שידו נגעה בסלע גדול וחשוף אשר עליו ישבה הסייעת. כפי שתיארה הגננת (בעמ' 98 מש 23-22 לפרוט'): "כן. זה סלע גדול וחשוף ללא צמחיה שנמצא במרכז השדה ואפשר לשבת עליו. שם היא ישבה (הסייעת). ואז התובע הניח את היד על הסלע ולאחר מכן התחיל לבכות". גרסתה של הסייעת זהה, למעט התוספת לפיה התובע רצה להראות משהו לסייעת וכדי להפנות את שימת ליבה הוא נגע ברגלה ותוך כדי כך ידו נגעה בסלע שאליו היה העקרב. עקב הדמיון הרב בין גרסתה של הגננת לזו של הסייעת, אשר הן המבוגרות היחידות ששהו במקום ובהעדר גרסה אמינה לסתור, אני מוצאת לנכון לאמץ גרסה זו. 8.6 התובע שהיה ילד רך בשנים, הבין את הוראות הגננת, והאירוע קרה עת שלא היה רחוק מהשגחתה של הגננת והסייעת, לא הרים אבנים או הכניס ידיו לצמחייה. נהפוך הוא - התובע היה קרוב מאוד לסייעת ותחת השגחתה וכל שעשה הוא לשים ידו בסלע חשוף וגדול שעליו ישבה הסייעת בשעה שנגע ברגלה כדי להפנות את שימת ליבה. עם נגיעתו בסלע החשוף נעקץ התובע ע"י העקרב. בסיטואציה זו קשה להצביע על התנהגות אשר הייתה יכולה למנוע את העקיצה. כמובן שבהסתכלות בדיעבד ניתן לטעון כי הגננת ועוזרת הגננת היו צריכות לסרוק את הסלע היטב בכל רגע נתון. אולם אמירה זו היא בבחינת "חוכמה לאחר מעשה". סביר להניח כי הסייעת בדקה את הסלע בטרם התיישבה עליו וראתה כי הוא חשוף ואין עליו דבר. היא התיישבה והשגיחה על ילדי הגן, וכנראה, ובנקודת זמן מסוימת עלה העקרב על הסלע, אז נגע התובע בסלע ונעקץ. אני סבורה כי בנסיבות אילו היה זה קשה ביותר לסייעת או לגננת, להבחין בעקרב. התייחסה לכך הגננת בעדותה: "ת. אתה עושה את המקסימום. אין לך ערובה. גם בתור הורה כשאתה יוצא עם שני ילדים לגינה אף אחד לא ערב שיקרה (צ.ל - שלא יקרה) משהו חלילה לילד ואתה נמצא שם... ש. את מסכימה שחגי לא היה תחת השגחה ? ת. הוא היה תחת השגחה שלנו. במיוחד עם ישב על הסלע ליד הסייעת שלי. ש. הסייעת גם לא בדקה אם היו שם חרקים או עקרבים. ת. הסלע היה חשוף ונקי. העקרבים יודעים לזוז ולנוע וכנראה שמהצמחייה הסבוכה יצאו ועלו לסלע." (עמ' 103 לפרוט' מש 8 ואילך). 9. התנהגות הגננת והסייעת לאחר העקיצה אמו של התובע השמיעה במהלך עדותה ביקורת על ההתנהגות של הסייעת והגננת לאחר העקיצה, על כך כי הסייעת נשאה אותו על ידיה עד לחממה שבה עבדה אמו ורק משם פנתה האם לקבלת טיפול רפואי. (עמ' 61 מש 7-5 לפרוט'). בנקודה זו התנגד ב"כ הנתבעת להרחבת החזית. טענות לגבי אופן הטיפול של הנתבעות בתובע לאחר העקיצה לא הופיעו בכתב התביעה ועל כן אני סבורה כי התייחסות לנושא בשלב ההוכחות מבלי לתת לנתבעת הזדמנות להתגונן בנושא, מהווה הרחבת חזית אסורה ועל כן אין להתייחס לטענות התובע בנוגע לטיפול שניתן לו לאחר העקיצה. 10. הקשר הסיבתי 10.1 התביעה מבוססת על עילה של רשלנות בהתנהגות הגננת והסייעת, ועילה של הפרת חובה חקוקה, בהסתמכות על חוזרי מנכ"ל. מבלי להכריע בשאלת תוקפם המשפטי של חוזרי מנכ"ל, אותה אשאיר בצריך עיון, הרי שחלה חובה על התובע להרים את נטל השכנוע בעניין יסודות עילתו - "המוציא מחברו עליו הראיה". הקשר הסיבתי מהווה יסוד הכרחי בעוולת הרשלנות ובעוולת הפרת חובה חקוקה. הדיבור "הגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה" שבסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] המסדיר את עוולת הרשלנות, כמו הדיבור "ההפרה גרמה לאותו אדם נזק" שבסעיף 64 לפקודה המסדיר את עוולת הפרת חובה חקוקה, מבטאים חובתו של התובע להוכיח את יסוד הקשר הסיבתי בעוולות אלה (ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113). בעניינינו לא הצליח התובע להרים את נטל ההוכחה כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין התנהגות הגננת והסייעת לבין עקיצת העקרב. 10.2 גם אם אקבל (באופן רעיוני) את אמצעי הזהירות שפורטו ע"י ד"ר ביקליס בחוות דעתו (למעט הצעתו שלא להיכנס לשדה כלל) ואניח לטובתו של התובע כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית בכך שהגננת והסייעת לא נקטו אמצעי הזהירות כמצופה מהן (הנחה שאינה נכונה לדעתי), אין קשר סיבתי בין אי עמידה באמצעי זהירות אילו לבין עקיצת העקרב: אם היו מצטרפים לטיול עוד מלווים וגם אם הילדים לא היו יושבים ומקשיבים לדברי הגננת הדבר לא היה מונע את העקיצה, אשר התרחשה כשהתובע ניסה להפנות את שימת ליבה של הסייעת שהייתה לידו, לדבר מה. כאשר התובע היה ממש קרוב לסייעת במרחק נגיעה וזו השגיחה עליו, אין להניח כי קיומם של מלווים נוספים היה מונע את העקיצה. אני דוחה גירסת אמו של התובע שלא הייתה נותנת לבנה אישור לצאת לגיחה הלימודית. התובע ומשפחתו התגוררו במושב ואין להניח שדווקא לאותו סיור, אליו יצאו הילדים, היא לא תתיר לו לצאת. 10.3 קיומו של קשר סיבתי עובדתי המהווה את מכלול הגורמים ההכרחיים לאירוע המאורע, הוא תנאי לקיומו של קשר סיבתי משפטי. תפקידו של הקשר הסיבתי המשפטי לצמצם את המקרים בהם יוכר קשר סיבתי לאור המטרה של קביעת הקשר הסיבתי במשפט שהיא - הטלת אחריות על אדם (ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' יצחק קרישוב (לא פורסם)). נקבע שהקשר הסיבתי המשפטי יוכר רק בגין אותם גורמים עובדתיים שיש הצדקה לחייב אדם ב אחריות בנזיקין. בעניינו דומה כי מערכת החינוך כולה מעודדת סיורים לימודיים, הכרת הסביבה והשטח, המקנים לילדים אהבת הארץ. השגחתה של מורה או גננת אינה מוחלטת והם אינם יכולים להגן על הילדים בפני כל הסכנות בכל רגע נתון. קיימים סיכונים אינהרנטים לחיים ולפעילויות שונות, אשר לא ניתן לסלקם כליל. התממשותם אינה תמיד מקימה אחריות. הגננת והסייעת לא יכלו למנוע את עקיצת העקרב, אולי רק אם היו נשארים בתוך כתלי הגן, אפילו לא בחצרו. (ראה: י' אנגלרד "שער שלישי: יסודות ה אחריות בנזיקין" דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכלכלית (ג' טדסקי עורך, (תשל"ז) 178 וכן ע"א 715/79 גדעון דניאלי נ' אורט, פד"י ל"ה(2) 764). 11. התוצאה היא שיש לדחות את התביעה בהעדר אחריות. המועצה והמדינה לא התרשלו כלפי התובע ולא ניתן היה למנוע את התאונה בנקיטת אמצעים סבירים. משכך אינני נדרשת להליכים שננקטו ע"י המדינה נגד המועצה, אם כי אומר שאין להטיל על המועצה אחריות לתאונה. אם אמנם המועצה היא המחזיקה של המקרקעין, לא הובאה ראיה כי התרשלה בביצוע פעולות שביצעה או שהיתה צריכה לבצע במקרקעין. מדובר בשדה טרשים, אחד מיני רבים בשטחים שבתחום שיפוטה, שהוקצה למושב רות. אחריותה לפעולות הסייעת, שהיתה עובדת של המועצה, נבחנה לעיל, וממילא הסייעת לא החליטה על הפעילות בגן אלא מילאה אחר הוראות הגננת והמועצה אינה מעורבת בכלל בתכני הגן. 12. הנזק מאחר ושמעתי ראיות גם בעניין הנזק, אתייחס בקצרה לנושא הנזק. 12.1 לפי חוות דעתו של ד"ר הלר (ת/1), מומחה לרפואה פיסיקלית ושיקום, שבדק את התובע ב-17.6.98, נכותו המשוקללת של התובע 72% נכות לצמיתות (ללא הנכות בראייה) בגין המיפלגיה משמאל בצורה בינונית עד קשה 50%, הפרעות בקורדינציה עם עדות לרפלקסים ערים 30% והפרעות בתחום הקוגנטיבי 20%. לדעתו, הוא לא יוכל להתפרנס וסביר להניח שיוכל להיקלט אך ורק במקום עבודה מוגן. התובע זקוק לעזרה ביתית בהיקף של שעתיים ביום ולעמדתו לא יוכל להתגורר בגפו ויזדקק בשל הפגיעה הקוגנטיבית למי שיסייע לו באופן אקטיבי ופסיבי במשך רוב שעות היום. 12.2 לפי דעתו של של פרופ' רינג (נ/2), מטעם הנתבעים (במועד הבדיקה 24.8.99), התובע סובל מבעיה מוטורית קלה יחסית, בעיקר ברגל שמאל ונכותו 40% בגין שיתוק בינוני, אקטזיה טרונקלית (הפרעות בקורדינציה) לא קשה ואיטיות בביצועיו, ונכותו 10% והפרעות קוגנטיביות 10%. לדעתו נכותו המשוקללת עומדת על 51.4%. לעמדתו, יוכל להשתלב בשוק הפתוח ובעבודה שתהיה בה השתכרות בהתאם להשכלתו, מגבלותיו וכישוריו ולא יזדקק לעזרת הזולת לסיוע במשך רוב שעות היום, אלא כאשר יתגורר בגפו יזדקק לעזרה בנקיון מספר שעות בשבוע. 12.3 לפי חוות דעתו של פרופ' מרין, המומחה הרפואי שמונה בתחום העיניים, שדה הראייה של התובע חסר בכל המחצית הימנית ומקורו בתאונה. נכותו הצמיתה בשיעור 40% בנוסף לנכות הנוירולוגית. 13. אודה שלעיתים נדירות נתקלים בתובע שנכותו בשיעור גבוה, ושעשה מאמץ בלתי נלאה ביחד עם משפחתו ובמיוחד אמו, להשתקם. יש לתובע אופטימיות חייכנית בהתייחסו למה שהיה, ולקראת מה שיהיה. גם אם בסופו של יום תביעתו נדחית, התובע וגם אמו, הותירו בי רושם רב בכל הקשור להתמודדות עם המוגבלות והנכות. מאז שנפגע, ובמשך שנים רבות, התובע הלך בדרך הקשה ולא ויתר על סיום לימודי הבגרות, על התנדבות לשירות בצה"ל, למרות שקיבל פטור משירות חובה, על לימודי רפואה משלימה, לשם נסע כל יום באוטובוס מהמושב לתל-אביב, וקיבל תעודה של מעסה מורשה, על תחביביו כגולש באינטרנט ומשחקי כדורסל. אמו הגב' גודר רות, עובדת סוציאלית במקצועה, השפיעה רבות על שיקומו מאז גיל 4 ועד היום. היא הקדישה, ביחד עם בעלה, זמן ומאמץ ניכר, שלא לדבר על הטיפולים והאשפוזים שהיו כרוכים בפגיעה הגופנית כמו הניתוחים להארכת הגידים שעבר, לרבות פיזיוטרפיה, ריפוי בעיסוק, ריפוי בתנועה, ריפוי בדיבור, שיעורים פרטיים וכיוצ"ב. מרבית זמנה הפנוי הוקדש לתובע והיא זו שדחפה אותו ועזרה לו להצליח בכל בחינות הבגרות. ניתן לומר שאמו הצליחה להעמיד את התובע על "דרך המלך" ושמרה על חיוניותו, חביבותו יוצאת הדופן וכישוריו להסתגל לנכותו הקשה, ועל כך תבורך. 14. אני מעדיפה את חוות דעתו של פרופ' רינג לקביעת נכותו של התובע וצרכיו השיקומיים. נכותו הרפואית הכוללת והמשוקללת תהיה 71% לצמיתות. נכותו התפקודית של התובע תועמד על 60%, בהתחשב בנכותו הרפואית, ולמרות המאמצים שעשה עד כה כדי לסיים לימודיו. שכרו יועמד על שכר ממוצע במשק ועד גיל 67 והחל מגיל 21. במועד פסה"ד הוא בן 23.5. 15. פרטי הנזק 15.1 הפסד ההשתכרות בעבר ובעתיד - 1,424,000 ₪ 15.2 עזרת ההורים, לרבות הוצאות מיוחדות, בעבר ובעתיד תוערך ב- 200,000 ₪ 15.3 עזרה לעתיד - משיתגורר בגפו, יזדקק לעזרה במשק הבית ולהדרכה מסויימת אותה אני מעריכה עד תוחלת חייו בסך של 1,500 ₪ בחודש, ובסך 450,000 ₪ 15.4 הוא אינו זקוק להתאמת דיור מיוחדת. 15.5 ניידות - חרף מוגבלותו הוא השתמש בשירותי התחבורה הציבורית ויש לפצותו בגין הוצאות נסיעה מוגברות לעבר ולעתיד בסך 150,000 ₪ 15.6 הוצאות רפואיות - לעבר 20,000 ₪ 15.7 לעתיד - מקובלת עלי חוות דעתו של פרופ' רינג שהתובע אינו זקוק להמשך טיפול בפיזיוטרפיה או ריפוי בעיסוק והוצאותיו מכוסות במסגרת סל הבריאות. 15.8 כאב וסבל - למרות שפגיעתו של התובעת היתה בגיל צעיר, והוא השתקם בצורה נאותה. ההנחה שסבלו עד כה היה רב. יש להניח שמגבלותיו תפרענה לו גם בעתיד, בהיותו שונה ואחר ממה שהיה אמור להיות אלמלא פגיעתו, סך 500,000 ₪ סך הכל 2,744,000 ₪ 15.9 ניכויים - מהסכום יש לנכות את כל הסכומים ששולמו וישולמו לתובע ע"י המל"ל והמפורטים בחוות דעתו של האקטואר שי ספיר, נספח ב' לסיכומי הנתבעים: קיצבאות ניידות שניתנו לתובע 92,316 ₪. היוון קיצבאות נכות כללית 536,330 ₪. ניכוי בגין קיצבת גימלת ילד נכה 28,630 ₪. סה"כ ניכויים - 657,276 ₪ אין מקום לניכוי רעיוני של קיצבת שירותים מיוחדים או קיצבת ניידות אם תשולם לו, לאור עמדתי באשר לסיוע הנדרש לו ופיצוי רק בגין נסיעות מיוחדות. ובסה"כ 2,086,724 ₪ 16. התביעה נדחית כי לא נמצא אחראי לנזקיו של התובע במשפט. בנסיבות העניין לא יהיה צו להוצאות. אני פוטרת את התובע מתשלום יתרת האגרה, בהתחשב בנכותו הגבוהה וביכולתו הכלכלית המוגבלת. הליכי צד ג' נדחים ללא צו להוצאות. נזקי גוףפיצויים