במקרה של תאונת עבודה של מלגזן יש לבדוק באילו מקרים התאונה מהווה תאונת עבודה "רגילה" ובאילו מקרים התאונה מהווה גם תאונת דרכים, להלן מספר דוגמאות מהפסיקה: ##נפילה ממלגזה בגלל שרשרת בטיחות שנקרעה:## בע"א (חי') 4152/97, קידר נ. אמיר ואח', כאשר מלגזה הורידה סל בטיחות בו מצוי היה התובע נקרעה שרשרת הבטיחות של המלגזה, הסל נפל ארצה וכתוצאה מכך נפגע התובע. בית-המשפט השלום דחה את התביעה בקובעו כי השימוש במלגזה להורדת סל בטיחות אינו שימוש מקובל של כלי רכב. בית-המשפט הורה על החזרת הדיון לבית-המשפט קמא לצורך שמיעת ראיות לגבי מטרת הרמתו של התובע בסל הבטיחות, משפסק: כאשר אדם נלווה למטען המועמס על זרוע של מלגזה כדי לטפל במטען לצורך פריקתו או טעינתו תיחשב הימצאותו שם כחלק מהייעוד של נסיעת מטענים והובלתם ולא יהיה בכך משום שינוי "היעוד המקורי" בשעת ניצולו של הכוח המיכני. ואולם אם הימצאותו של אדם בסל הבטיחות המוגבה היתה למטרה שאינה קשורה לטעינה או לפריקה, כגון, לצורך עבודה בגובה, לא יחשב ארוע שיקרה לו שם כתאונת דרכים. השופטת חופרי וינוגרדוב, בדעת מיעוט, פסקה כי שינוי הייעוד המקורי אליו מתכוונת החזקה של שימוש בכוח המיכני עניינו במניעת הרכב מאפשרות ביצוע יעודו המקורי ולא בשאלת טיבו של המטען שהרים והוריד שעה שמדובר ברכב שייעודו הרמת מטען. היות וייעודה המקורי של מלגזה הוא, בין היתר, גם הרמת והורדת מטען, אין בטיבו של המטען כדי שינוי הייעוד, ועל-כן הפעולה במהלכה נפגע התובע, דהיינו, הורדת סל המלגזה כשהתובע בתוכו היא יעודו המקורי הבלתי-תעבורתי של המלגזה, וככזו מהווה תאונת דרכים. ##תאונת עבודה של מלגזן שנפל ממלגזה:## בת.א. (מחוזי-חי') 160/98 צעירי נ. "מגדל" חב' לביטוח בע"מ, ביום התאונה הפעיל הנתבע מלגזה. התובע הועלה באמצעות משטח שהיה מאין "כלוב" ממתכת לגובה של 3.5 מטרים, כדי להגיע למדף העליון המותקן בגובה זה במחסן של חברת טמבור. מטרת פעולות התובע היתה לסדר קרטונים על המדף, לקחת אותם אל המשטח ולהעבירם למקום אחר. המנוע של המלגזה עבד עת ארעה התאונה והיו רעידות קלות כתוצאה מפעולת המנוע והגובה, בעת המקרה הסתיימה פעולת ההרמה. המשטח איבד את שווי המשקל כאשר התובע התכופף מעט כדי לקחת את הקרטון או כאשר ניסה למשוך קרטון מהמדף אלה עבר המשטח. התובע נפל מגובה זה ארצה ונפגע. השאלה לדיון והכרעה היתה, לענינינו, האם המדובר בתאונת דרכים מכח החזקה המרבה של נזק כתוצאה מניצול הכח המכני של הרכב. נפסק: חזקת ניצול הכח המכני נועדה למקרים בהם יעודו המקורי של הרכב הינו לא רק לתכלית תעבורתית אלא גם לפעולות נוספות המנצלות את כוח המכני של הרכב, החזקה חלה באותם מצבים בהם היעוד המקורי הוא רב או דו תכליתי והנזק נגרם עקב ניצול כח המכני לצורך היעוד שאינו תעבורתי. החזקה החלוטה לא תחול, בין היתר, מקום שהנזק ארע לא עקב ניצול הכח המכני של הרכב, אלא, כתוצאה מתהליך גרימה אחר. במישור הקשר הסיבתי המשפטי נדרש כי הנזק יהיה במתחם הסיכון שנוצר עקב ניצול הכח המכני ביעוד הלא תעבורתי של הרכב. למלגזות ככלל שני יעודים שכיחים, האחד תחבורתי, הובלת מטענים ונשיאתם ממקום למקום, ושני, הנפת מטענים והורדתם, יעוד שאינו תעבורתי. בעניין יש לבחון בכל מקרה ומקרה אם המלגזה בה מדובר על פי טיבה וסוגה אוצרת בחובה סיכון תחבורתי שהינו דומיננטי בפעולתה. מקום שמדובר בחזקה המרבה החלה על רכבים בעלי שניים ויותר יעודים, והתאונה מתרחשת תוך שימוש ביעוד שאינו תעבורתי, יש להוכיח כי בצד היעוד שאינו תעבורתי, יש לכלי יעוד נוסף, תעבורתי. במקרה שלפנינו לא הובאו ראיות המאפשרות קביעה כי המלגזה המעורבת הינה כלי דו תכליתי או דו יעודי. לצורך עניין זה אין די בהסתמכות על הלכת קרנית נ' נחום. משכך, לא ניתן לקבוע כי מדובר בכלי רכב בעל היעודים הדרושים לצורך תחולת החזקה בדבר ניצול הכח המכני של הרכב. לחלופין, אילו הוכח כי מדובר בכלי דו תכליתי ניתן היה להזדקק לחזקה המרבה בדבר ניצול הכח המכני של הרכב. איבוד שווי המשקל של הכלוב שגרם לנפילת התובע, נגרם כתוצאה מהעובדה שהכלוב לא היה מעוגן לשיני המלגזה ולא היה מתאים לשימוש שנעשה בו ובמידה פחותה מכך כתוצאה מהעובדה ששיני המלגזה עליהן היה מונח הכלוב היו קרובות מידי זו לזו. משהכלוב היה חלק ממתקן ההרמה של המלגזה, הרי, גם אם מהלך ההרמה עצמו הסתיים במובן שהכלוב הגיע לגובה הדרוש, הרי, כל עוד הזרוע מורמת, המנוע מופעל והפעלתו דרושה לצורך הישארות הכלוב בגובה, מצויים אנו במסגרת תהליך ההרמה. בכך שההרמה הגיעה לגובה הדרוש אין לומר שההרמה תמה. משכך, לו ניתן היה להזקק לחזקה הנדונה, היה נכון לקבוע כי הנזק, קרי, נפילת התובע, ארע, במקרה הנדון, עקב ניצול הכל המכני של המלגזה במובן העובדתי. מקום שמדובר בכלי עבודה שביצע הרמה של עובד, לגובה, כדי להעמיס עליו קרטונים שיפונו ממדף גבוה, ובמהלך תהליך ההרמה, גם אם הכלוב הגיע לגובה הדרוש ולא עמד לעלות עליו, איבד הכלוב מיציבותו וגרם לנפילת התובע הרי מתקיימת דרישת הקשר הסיבתי המשפטי. משכך, לו ניתן היה לקבוע כי לאור יעודיו של הכלי, ניתן להשתמש בחזקה המרבה, היה המקרה מקיים את תנאיה של החזקה המרבה בדבר ניצול הכל המכני של הרכב. ##תאונת עבודה של מלגזן בגלל נפילת ארגזים:## בבר"ע (ת"א) 1071/00, "אליהו" חב' לביטוח בע"מ נ. רגלמן ואח', התובע עמד בתוך ארגז עץ, שהיה מונח על שיני מלגזה והורם לגובה של 3-2 מטרים, בעודו מבצע עבודתו בגובה, בהיותו בתוך הארגז, נפל לפתע הארגז משיני המלגזה והתובע נפל עימו. המלגזה היא רכב דו – תכליתי כאשר תכליתו האחת היא הובלה והעברת מטענים ותכליתו השנייה היא הרמת אנשים לגבהים לצורך עבודתם על גבי מדפים גבוהים. השאלה העיקרית היתה, האם קיים קשר סיבתי משפטי בין ניצול הכוח המכני של המלגזה לבין הנפילה? נפסק: כי במקרה דנן, לא ניתן לנתק את רגע התאונה מהשתלשלות העניינים העובדתית אשר קדמה לה. רצף הפעולות של התובע באמצעות המלגזה החל עם כניסתו לארגז לצורך הנפתו לגובה, הגבהת שיני המלגזה לגובה כאשר המנוע מופעל והשארת התובע בגובה רצוי לצורך ביצוע עבודתו, כאשר ברור עם תום עבודתו יוריד נהג המלגזה את שיני המלגזה עד לגובה הריצפה, (גם אם הורדת שיני המלגזה בוצעה באמצעות כפתור הידראולי או פנאומטי ללא צורך בהתנעת מנוע המלגזה). אין כל משמעות לעובדה שבתום הנפת התובע לגובה הרצוי, כיבה נהג המלגזה את מנועה, כאשר כל הפעולות נעשו במסגרת השימושים הרגילים והשגרתיים של המלגזה מבלי שזו תשנה את ייעודה. השאלה האם המנוע פעל או לא, איננה השאלה המכרעת במבחן השימוש בכוח המיכני של הרכב. רצף הפעולות יצר מתחם סיכון. הפעילות הסתיימה עם יציאתו של התובע מהארגז לאחר הורדתו. לא ניתן להקפיא נקודת זמן כזו או אחרת במהלך רצף פעילות כזו ולהוציאה באופן מלאכותי מכלל רצף הפעולות ולקבוע כי באותה נקודת זמן לא בוצע עוד העבודה באמצעות שימוש בכוח המיכני של המלגזה. כלומר, הסיכון שהתממש היה בתוך מתחם הסיכון שיצר השימוש בכוח המיכני של המלגזה. לא היתה במקרה הנדון התערבות כל שהיא של גורם זר שגרם לתאונה. ##תאונת עבודה של מלגזן שנפגע בגב:## בע.א. (מחוזי -י-ם) 2029/00 שבאנה נ. המגן חב' לביטוח בע"מ, התובע שימש כמכונאי במגרש העוסק בפירוק חלקים מגרוטאות של מכוניות לצורך מכירתם כחלקי חילוף משומשים. אחד העובדים נהג במלגזה והמעמיס גרוטאת מכונית על קלשוני המלגזה ונסע בסמוך לעמדות הפירוק. שם הרים בעזרת קלשוני המלגזה את גרוטאת המכונית לגובה על מנת שהתובע יוכל להתחיל במלאכת הפירוק. לפני פירוק בולמי הזעזועים יש להוציא את גלגל המכונית ממקומו, ולשם כך יש לפרק את ארבעת האומים המחזיקים בגלגל. התובע פירק את האומים באמצעות פטיש אויר, אולם הגלגל מיאן להשתחרר. משכך, נכנס התובע מתחת לגחון המכונית והיכה עם הפטיש בגלגל, מצידו הפנימי ,בניסיון לשחררו, כאשר לפתע החליקה המכונית מקילשוני המלגזה ונפלה על גב התובע. נפסק שהאירוע אינו יכול להיכנס בגדר ההגדרה בסיסית של תאונת דרכים שכן השימוש לא נעשה למטרות תחבורה:- "המטען בענייננו נפל מן המלגזה בעת שהאחרונה השילה מעליה את לבוש כלי-הרכב ועטתה כיסוי חדש של מעין עמדת פירוק ועבודה. אין ולא יכול להיות ספק כי מהשימוש במלגזה בעת שזו עמדה ללא נוע והפכה מכלי תחבורה נייד לעמדת עבודה נייחת, לא היה למטרת תחבורה. שונה היה המצב לו הינתקותה של גרוטאת המכונית מן המלגזה הייתה מתרחשת, למשל, לאחר שהמלגזה העמיסה אותה ולפני שהחלה בנסיעתה או אף במהלך הנסיעה. אולם מנסיבות המקרה, כפי שנתבררו, ברור כי המלגזה "זנחה" את השימוש התעבורתי בעת שלרוע המזל, המכונית נפלה ממנה על גבו של התובע. החזקה המרבה הרלוונטית לכאורה היא זו של "הינתקות או נפילה כאמור" (של חלק מהרכב או מטענו) אולם מאחר והיא ארעה "תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו", הרי עובדה זו שוללת את חלות החזקה. אין גם מקום להחיל את החזקה המרבה של "נזק כתוצאה מניצול הכוח המכני של הרכב" שכן תנאי מוקדם להחלת חזקה זו הוא שהרכב "לא שינה את ייעודו המקורי הלא תעבורתי" ואילו כאן המלגזה שימשה "כעמדת פירוק, תפקיד אשר מעולם לא נמנה על יעודה המקורי", יתרה מזו, הנזק לא נגרם כתוצאה מהניצול הכוח המכני של הרכב אלא כתוצאה מהליך גרימה אחר. שלב הרמה בכוח המכני הסתיים, המנוע דמם זה מכבר והמלגזה שימשה רק כעמדת פירוק ועבודה. לאור האמור נפסק כי התאונה נשוא הדין אינה נכנסת בגדר "תאונת דרכים, במובן חוק הפלת"ד. ##נפילת ארגז על מלגזן - תאונת עבודה:## בת.א. (שלום – תל אביב) 78633/00 קלוד טייב נ' "כלל" חב' לביטוח בע"מ, התובע עסק באמצעות מלגזה בהעמסת ארגזי מרצפות על רמפה של מטוס (להלן: "המלגזה התחתונה"). במקביל עבד הנתבע על רמפת המטוס ועסק באמצעות מלגזה בהרמת הארגזים אשר הניח התובע על רמפת המטוס והסיעם לבטן המטוס (להלן: "המלגזה העליונה"). כאשר הנתבע ניסה להרים באמצעות המלגזה העליונה, שני ארגזים אשר היו על הרמפה, אותם העלה התובע קודם לכן, כדי להכניסם לבטן המטוס, נשמט אחד הארגזים נפל ופגע בתובע. נפסק: - התובע נפגע כתוצאה מהשימוש בכוח מיכני של המלגזה העליונה עת ניסה הנתבע להרים ולהכניס את הארגזים לבטן המטוס ועל כן קיים קשר סיבתי משפטי בין ניצול הכוח המיכני של המלגזה העליונה לבין התאונה. בעת התאונה לא עסקה המלגזה התחתונה בהפעלת הכוח המיכני וכבר נפסק כי לעניין השימוש בכוח מיכני יש לבדוק שימוש בו בפועל בעת אירוע התאונה. הכוונה להשתמש או הכנה לשימוש כזה אינם בגדר שימוש. מכיוון שלא נעשה בפועל שימוש בכוח המכני נפסק שאין המדובר בת.ד. במובן חוק הפלת"ד. (פורסם בספרו של עו"ד מיכאל צלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) ##להלן פסק דין בנושא תאונת עבודה של מלגזן:## 1. התובע, יליד שנת 1959, נפגע בתאונת עבודה ביום 23.12.98 (להלן: "התאונה"), עת עבד כמלגזן אצל הנתבעת. 2. שאלת אחריותה של הנתבעת הוכרעה בפסק דינו של כב' השופט מנהיים מיום 27.2.03. בפסק דינו קבע ביהמ"ש כי הנתבעת אחראית באופן מלא לתאונה, וכי אין לתובע אשם תורם כלשהוא. פסק הדין הנוכחי עוסק אך ורק בשאלת הנזק. 3. פגיעותיו של התובע בתאונה היו באיזור הגב (פריקת חוליות L3 - L4) ובכף רגל שמאל (שבר בעצמות המסרק 2-3-4.) 4. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה. ועדה רפואית של המל"ל קבעה לתובע 28% נכות רפואית צמיתה, ואף הפעילה את תקנה 15 במלוא שיעורה, כך שנכותו הכוללת במל"ל עמדה על 42% נכות צמיתה, החל מיום 1/06/01. 5. בישיבת יום 6.4.03 הסכימו ב"כ הצדדים כי נכותו הרפואית של התובע תעמוד על 28% נכות, כקביעת ועדת המל"ל. הנזקים הנתבעים על ידי התובע וסכומיהם: 6. בסיכומיו מפרט ב"כ התובע את נזקי התובע והסכומים להם הוא טוען, כדלקמן: נזקים מיוחדים: א. עזרת צד ג' לעבר - 128,000 ₪; ב. הפסד שכר לעבר - 309,888 ₪ ; נזקים כלליים: א. עזרת צד ג' לעתיד - 255,000 ₪ ; ב. הפסד שכר לעתיד - 879,307 ₪ ; ג. הפסדי פנסיה - 99,092 ₪ ; ד. כאב וסבל - 100,000 ₪ ; 7. לפירוט מרכיבי הנזק הנ"ל, להם טוען התובע, אתייחס ביתר הרחבה להלן. 8. מסכומי הנזקים להם טוען התובע יש לנכות את כל תשלומי המל"ל ששולמו, בשערוך מתאים, ושישולמו בעתיד לתובע, בגין התאונה. סכומי הנזק לגירסת הנתבעת: 9. נזקים מיוחדים: א. עזרת צד ג' לעבר - 0 ; ב. הפסד שכר לעבר - 25,000 ₪ (בשערוך מתאים מיום הגשת התביעה); נזקים כלליים: א. עזרת צד ג' לעתיד - 0 ; ב. הפסד שכר לעתיד - 90,000 ₪ ; ג. הפסדי פנסיה - 2,173 ₪ ; ד. כאב וסבל - 40,000 ₪ ; 10. מהסכום שיתקבל יש לנכות את תגמולי המל"ל ששולמו בעבר בשערוך מתאים, ושישולמו בעתיד. כמו כן יש לנכות את סכום פיצוי הפיטורין ששולמו לתובע על ידי הנתבעת בסך של 7,467 ₪ בחודש יולי 1999 בשערוך מתאים. 11. לאור הניכויים הנטענים יוצא כי תביעתו של התובע נבלעת, ויש לדחות את התביעה. דיון והכרעה: 12. על מנת להכריע בשאלת נזקי התובע הנובעים מהתאונה, יש להשיב על השאלות הבאות: א. מהי נכותו התפקודית של התובע (לעומת נכותו הרפואית) ? ב. מהו שכרו הקובע של התובע לצרכי חישובי הנזק ? נכות תפקודית 13. המחלוקת בשאלת נכותו התפקודית של התובע בולטת בגירסאות הצדדים. בעוד אשר התובע טוען לנכות תפקודית של 60%, טוענת הנתבעת כי לתובע נכות תפקודית בשיעור של 10%. 14. להזכיר, נכותו הרפואית המוסכמת של התובע היא 28% (משוקללת), בגין סעיפי הליקוי הבאים, כפי שנרשם בפרוטוקול המל"ל שצורף לתצהירו של התובע (ת/1): א. 20% - בגין הגבלה בינונית בתנועות עמוד שדרה מותני (תקנה 37 (7) (ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. להלן: "תקנות המל"ל"). ב. 10% - בגין מטטרזליקה הנובעת מהפגיעה בכף רגל שמאל (תקנה 49 (ב) לתקנות המל"ל). 15. ועדת רשות של המל"ל, אשר ממצאיה אומצו על ידי הועדה הרפואית של המל"ל, הפעילה בעניינו של התובע את תקנה 15 במלוא שיעורה (תוספת של 50% לנכות הרפואית), וקבעה לתובע 42% נכות לצמיתות. נימוקיה היו כי לאור פציעתו של התובע בתאונה, הוא אינו מסוגל לחזור לעבודתו כמלגזן. כאמור הצדדים הסכימו רק על הנכות הרפואית שנקבעה לתובע על ידי ועדה רפואית של המל"ל, היינו נכות של 28%, ולא על נכותו כפי שנקבעה על ידי ועדת המל"ל לאחר הפעלת תקנה 15. נכותו התפקודית של התובע צריכה להיקבע על ידי ביהמ"ש, על פי התרשמותו הישירה מהתובע וחומר הראיות. לענין זה ראוי להזכיר את ההלכה הידועה כי ביהמ"ש אינו כבול, לצורך קביעת נכותו התפקודית של התובע, לנכות הרפואית ולו גם המוסכמת, וגם אינו כבול לנכות הכוללת שנקבעה על ידי ועדת המל"ל לאחר הפעלת תקנה 15. אמנם הנכות הרפואית היא מרכיב חשוב אך לא ייחודי בקביעת הנכות התפקודית. בקביעת הנכות התפקודית ניתן להסתייע בעדותו של רופא על מידת התפקוד של הנפגע במומו ובמגבלותיו המעשיות, וכן על סוגי המלאכות שביכולתו של הנפגע לעסוק בהן על אף מומו. לענין זה ראה: ע"א 4986/91, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה נחום, דינים עליון לח, 213. ע"א 516/86, אררט חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' אזולאי ואח', פד"י מ, (4) 687. 16. במקרה דנן טוען התובע לנכות תפקודית הגבוהה מנכותו הרפואית, וזאת בהסתמך על עדותו שלו, עדות אמו (הגב' ספורה זרבאילוב), מומחה תעסוקה מטעמו (פרופ' יוסף ריבק) וחוות דעת של הגב' אילנה ג'קסון מטעם פילת (ישראל) בע"מ. מן העבר השני טוענת הנתבעת כי נכותו התפקודית של התובע פחותה ממה שהוא מציג בביהמ"ש, וזאת בהסתמך בין היתר גם על חוות דעת רפואית של מומחה לרפואה פיזיקלית ושיקום (ד"ר יצחק זיו-נר) וקלטת שצולמה על ידי חוקר ביום 20.6.04 ובה נראה התובע מבצע פעולות גוף שונות מהם ניתן להסיק כי מצבו הפיזי או מגבלותיו אינם כצעקתו, אלא פחותים יותר בצורה משמעותית (עד כדי כך שהנתבעת טוענת לנכות תפקודית של 10% בלבד). 17. מומחה תעסוקה מטעם התובע - פרופ' יוסף ריבק. כאמור התובע רוצה להוכיח את נכותו התפקודית הניכרת גם באמצעות מומחה תעסוקה מטעמו פרופ' ריבק. חוות דעתו של פרופ' ריבק מיום 5.9.02 הוגשה לתיק ביהמ"ש וסומנה ת/7. עיקריה של חוות הדעת הן כדלקמן: א. הגבלה בעיקר בכיפוף קדמי ובתנועות במישורים האחרים. ב. לא מסוגל להליכה על עקבים ובהונות. ג. הגבלה בתנועות הקרסול וכף רגל שמאל. ד. אינו יכול לשאת משא; אינו יכול לעמוד או לשבת זמן ממושך; אינו מסוגל להליכה למעט בטווחים קצרים. ה. מגבלותיו הנ"ל מונעים ממנו התאמה לכל מקצוע פיזי, ולכן איבד את כושרו לעבודה פיזית מכל סוג שהוא. ו. הוא גם אינו מסוגל לעבודות אחרות עקב השכלתו הנמוכה, חוסר הידע המספק בעברית ומצבו הכללי. ז. מסקנה - התובע איבד כושרו לכל עבודה ונכותו התפקודית היא מלאה. פרופ' ריבק נחקר חקירה נגדית על חוות דעתו ממנה עולים הממצאים הבאים: א. הוא היה מצפה מהתובע לפנות למחלקת השיקום של ביטוח לאומי על מנת שתותאם לו עבודה למגבלותיו (עמ' 50 לפרוט' ש' 4-5; עמ' 51 לפרוט' ש' 18). ב. הבעיה עם התובע זה שילוב של חוסר ידיעת שפה, השכלה לא גבוהה והפגיעה הפיזית שלו. (עמ' 50 לפרוט' ש' 7-8). פרופ' ריבק מסכים כי אם התובע היה פונה למחלקת השיקום של המל"ל, היה יכול במסגרתה לשפר את השפה העברית ולהתגבר על אחד המכשולים שעומדים בפניו בדרך למציאת עבודה מתאימה. (עמ' 50 לפרוט' ש' 11-14). ג. התובע אינו מתאים לעבודות שמירה, כיון שלא יכול לתפקד כשומר במלוא מובן המילה. היינו מידי פעם שומר צריך לרוץ אחרי מישהו ו/או לשלוף נשק בתנוחות גוף שונות, ולכך לא כשיר התובע. (עמ' 50 לפרוט' ש' 22-25). ד. התובע אינו מתאים לעבודה המצריכה עמידה ממושכת או ישיבה ממושכת. עבודה שמתאימה לתובע היא כזו שבה הוא יכול לשנות תנוחות לעיתים קרובות. (עמ' 51 לפרוט' ש' 1-8). 18. חוות דעת הגב' ג'קסון - פילת (ישראל) בע"מ - מטעם התובע. התובע גם הגיש חוות דעת של הגב' ג'קסון, בה מפורטות תוצאות אבחון שנעשה לתובע (הוגשה וסומנה ת/9). מסקנותיו של האבחון הן - כי מדובר בתובע קשה יום, פסיבי ולא תקשורתי, בעל דרישה עצמית נמוכה. מבחינת רמת היכולות התובע מתאים לעבודה טכנית מעשית פשוטה. עם זאת, בעקבות מוגבלותו הוא אינו מסוגל להשקיע היום מאמץ פיזי ולכן באות בחשבון מבחינתו רק עבודות קלות כגון: בניית מסגרות לתמונות. כן מצויין בחוות הדעת כי בפועל צפוי לתובע קושי משמעותי להשתלב בשוק העבודה, שכן מעבר למגבלותיו הפיזיות הוא חסר מיומנויות תקשורתיות לצורך שיווק עצמי והשתלבות במקום עבודה. לאור זאת, ולאור מצב שוק העבודה כיום, סבורה הגב' ג'קסון בחוות דעתה כי מצומצמים מאוד סיכוייו הריאליים של התובע למצוא עבודה מתאימה ולהשתלב במסגרת תעסוקתית. הגב' ג'קסון נחקרה בחקירה נגדית על חוות דעתה ובה ציינה בין היתר, כדלקמן: א. חוות הדעת שלה עוסקת בבעיות מנטליות, אישיות וקוגנטיביות ולא פיזיות (עמ' 74 לפרוט' ש' 24-25). ב. באופן עקרוני אדם שנפגע בתאונה צריך לנסות ולעבור תהליך שיקום (עמ' 72 לפרוט' ש' 20-22). ג. במקרה דנן מדובר על תובע שכוחות ההתמודדות שלו מאוד נמוכים. הוא חסר אמביציה ומוטיבציה לעשות עם עצמו משהו. לתובע גם יכולות תקשורתיות ובין אישיות מצומצמות מאוד (עמ' 72 לפרוט' ש' 28-30; עמ' 73 לפרוט' ש' 1-2). ד. השפה העברית בפיו של התובע היא סבירה (עמ' 73 ש' 12). ה. לתובע סיכוי נמוך ללמוד טכנאות מחשבים קלה או חשמל ואלקטרוניקה ברמה נמוכה בגלל יכולות למידה נמוכות. טכנאי אחזקה מסוג אחר לא יכול התובע להיות מפאת מצבו הגופני (עמ' 73 לפרוט' ש' 18-24). ו. התובע מסוגל לבצע עבודות מכניות פשוטות שאינן דורשות מחשבה יתרה, וגם כאשר הוא לא נתון תחת לחץ של זמן, וגם בעבודות אלה הוא לא יבריק. אולם היות והיכולות הפיזיות שלו מוגבלות, גם בעבודות אלה מצטמצמות אפשרויות התעסוקה (עמ' 74 לפרוט' ש' 7-8; ש' 13-14). ז. התובע הוא אדם פסיבי, דכאוני, לא תקשורתי, וזה מגביל את היכולת שלו לשווק את עצמו (עמ' 74 לפרוט' ש' 15-16). ח. במצב רגיל יש לומר כי אדם שעבר פגיעה צריך לצאת מהבית ולחפש עבודה. ישיבה אינסופית בבית זה דבר לא בריא (עמ' 74 לפרוט' ש' 17-23). 19. תצהיר עדותו הראשית של התובע (ת/1): בתצהיר עדותו הראשית מציין התובע את העובדות הבאות: א. הוא עלה לישראל בשנת 92', מאזרביג'אן, שם השלים 11 שנות לימוד בתיכון מקצועי במגמת מסגרות רכב (סעיף 3 לת/1). ב. מאז שעלה לארץ ועד שעבד אצל הנתבעת, הספיק לעבוד בחברת השמירה (5 חודשים), במפעל למוצרי קרטון (מספר חודשים), במאפיה דגנית (3 שנים) ובחברת כח אדם מנפאואר (סעיף 4 לת/1). ג. מאז התאונה ועד היום סובל מכאבים בגב וברגל שמאל, המגבילים את תנועותיו וגורמים לו לקושי רב בהליכה, עמידה וישיבה ממושכת. הכאבים ברגל אף מונעים ממנו את האפשרות ללכת למרחקים קצרים (סעיפים 23-24 לת/1). ד. התובע הוא רווק. גר לבדו בדירה בטירת הכרמל. בשל מגבלותיו בעקבות התאונה הוא מתקשה בביצוע פעולות יום יום של נקיון הבית וכיוצ"ב. אמו מגיעה אליו כמעט כל יום, עושה את כל עבודות הבית ועוזרת לו בקניית מוצרים (סעיף 25 לת/1). ה. התובע אינו מסוגל לחזור לעבודתו הקודמת כמלגזן עקב מגבלותיו הנובעות מהתאונה. גם נסיונותיו למצוא עבודה בלשכת התעסוקה בטירת הכרמל לא צלחו. אמנם הוצעו לו עבודות כמו גננות, אבטחה, שטיפת מכוניות וכדומה, אך הוא לא היה יכול לקבלן בשל מגבלותיו הפיזיות (סעיפים 26 - 29 לת/1). 20. חקירתו הנגדית של התובע. התובע נחקר חקירה נגדית על תצהירו, ממנה עולים הממצאים הבאים: א. גודלה של דירתו הוא 1.5 חדרים (עמ' 58 לפרוט' ש' 19). ב. מאז שעלה לארץ עבד בעבודות שונות, חלקן פיזיות. באחת התקופות שבין העבודות קיבל דמי אבטלה, זה היה בשנים 95-96 (עמ' 54 לפרוט' ש' 2-20). ג. לתובע רשיון נהיגה אותו הוציא בארץ בשנים 96-97. הוא לא הודיע למשרד הרישוי על כל בעיה שיש לו מאז התאונה ואשר משפיעה על כושרו לנהוג, הגם שאינו יכול לנהוג כיון שרגל שמאל כואבת לו והוא לא יכול לדרוך בה או ללחוץ באמצעותה. גם ברכב אוטומטי הוא לא יכול לנהוג (הגם שברכב אוטומטי אין צורך כלל להשתמש ברגל שמאל), כיון שהקפיצות של האוטו במהמורות הכביש מכאיבות לו באיזור הגב (עמ' 54 לפרוט' ש' 22-31; עמ' 55 ש' 1-4). ד. התובע לא פנה למחלקת השיקום בביטוח לאומי כיון שלא שלחו לו לבוא (עמ' 55 לפרוט' ש' 7). בכל מקרה ידוע לו מפי נפגעים אחרים כי במסגרת השיקום של ביטוח לאומי יש צורך לשבת וללמוד כ- 4-5 שעות ביום, והוא אינו מסוגל לשבת לאורך תקופת זמן כזו (עמ' 55 לפרוט' ש' 20-29; עמ' 56 לפרוט' ש' 1-3). ה. התובע יכול ללכת 200-300 מ' ברציפות לכל היותר (עמ' 56 לפרוט' ש' 4). לאחר מכן כואב לו והוא צריך לשבת ולנוח. כמו כן הוא יכול לשבת ברציפות שעה ולאחר מכן הוא צריך לעמוד כי כואב לו (עמ' 57 לפרוט' ש' 6-9). ו. אמו של התובע מכינה לו את ארוחותיו, וגם עושה לו קניות. הוא אינו עושה קניות. הוא אינו יכול לחתוך ירקות. אמו גם מכינה לו קציצות או בשר מבושל כיון שאז קל לו לחתוך את זה. לפני התאונה הוא הכין הכל לבד וביצע את כל העבודות שאמו עשתה (עמ' 56 לפרוט' ש' 15-30). ז. התובע מציין כי יכול לשטוף כוס וצלחת אך איננו יכול לנקות סיר כיון שיש צורך לגרד וזה כבד. על כן מי שמנקה לו את הסירים, כמו גם את הבית, היא אמו. אמו גם עושה לו כביסה פעם או פעמיים בשבוע. לשם כך אמו באה אליו כל בוקר ונמצאת שם עד הערב ואז הולכת חזרה לבית אחיו שגר גם בטירת הכרמל, שם היא מתגוררת (עמ' 58 לפרוט' ש' 14-30). 21. חקירתה הנגדית של אמו של התובע הגב' זרביאלוב ספורה: אמו של התובע נחקרה בבית המשפט במסגרת חקירה נגדית וממצאיה כדלקמן: א. היא בת 70, ומתגוררת ביחד עם בנה (לא התובע אלא בן אחר) בטירת הכרמל, במרחק של כ- 10 דקות עד 15 דקות הליכה מביתו של התובע (עמ' 68 לפרוט' ש' 2, ש' 26). ב. היא מבצעת עבור התובע קניות, מכינה אוכל, מבשלת ומכבסת. היא קונה בעבור התובע פעם בשבוע בשר ותפוחי אדמה. בנה התובע לא עושה זאת כיון שקשה לו (עמ' 68 לפרוט' ש' 27-31). יחד עם זאת נשאלה האמא "מה קשה לו?" והשיבה: "אני לא מבקשת ממנו... יש מכולת על ידינו ואני מכניסה מה שצריך, אני לא אומרת לו" (עמ' 69 לפרוט' ש' 1-3). ג. העזרה שלה לתובע באה לידי ביטוי בין השעות 08:30 עד 15:00-16:00 כל יום (עמ' 69 לפרוט' ש' 6-7). במסגרת שעות אלה מבצעת האמא פעולות כדלקמן: קניות; מוציאה את השטיח פעם בשבוע; מטאטא את הבית; מבשלת; פעם בשבוע עושה יסודי את הבית ובשאר ימי השבוע רק מנקה; עושה כביסה פעמיים בשבוע; יושבת עם בנה התובע ומשוחחת איתו ורואה איתו טלויזיה (עמ' 69 לפרוט' ש' 8 - 13; ש' 28 - 29). ד. כשנשאלה האם מדוע התובע לא מנקה צלחות, השיבה: "אף פעם הוא לא עשה את זה" (עמ' 69 לפרוט' ש' 15). כשנשאלה האם מדוע התובע לא מבשל השיבה: "הוא לא יודע לבשל" (עמ' 69 לפרוט' ש' 18). כשנשאלה מדוע אינו שוטף את הכוסות ו/או מבצע את עבודות הבית הקלות שאינן מצריכות כיפוף של הגב השיבה: "הגברים שלנו לא רגילים לנקות" (עמ' 70 לפרוט' ש' 24). כשנשאלה מדוע התובע לא עושה כביסה השיבה: "אף פעם הוא לא עשה כביסה" (עמ' 71 לפרוט' ש' 15). ה. מציינת האמא כי בנה התובע עצוב מכך שהוא רווק, חי לבד, אין לו חברים והיא מרחמת עליו (עמ' 70 לפרוט' ש' 13-17). ו. האמא מציינת כי התובע קורא ספרים לפעמים, וקורא עיתונים בעברית (עמ' 69 לפרוט' ש' 28-30). 22. חוות דעת מומחה רפואה פיזיקלית ושיקום - מטעם הנתבעת ד"ר יצחק זיו-נר (נ/13). על מנת לסתור את טענות התובע בדבר נכות תפקודית גבוהה, הגישה הנתבעת חוות דעת מומחה בכירורגיה אורטופדית, רפואה פיזיקלית ושיקום - ד"ר יצחק זיו - נר, אשר בדק את התובע ביום 30.4.03. את ממצאיו העלה על הכתב בחוות דעת רפואית (נ/13) מיום 8.5.03, ועיקריה כדלקמן: א. מתלונן על כאבי גב וכאבים בכף רגל שמאל המקרינים לכל הרגל. ב. בבדיקה - התרשמות מכאב, הגבלה ניכרת בכפיפה לפנים וחולשת שרירים ברגל שמאל לעומת רגל ימין. ג. קיים פער בין מה שהתובע מציג בבדיקה הנוירולוגית לבין הליכתו אשר אינה מדגימה פגיעה נוירולוגית. בדיקת ה- אי.אם.ג'י. אינה תומכת בפגיעה נוירולוגית המתבטאת בחולשת שרירי רגל שמאל כפי שמציג בבדיקה. ד. מסקנות בהתייחס לכושרו לעבוד: אינו מסוגל לעבוד עבודה פיזית קשה הכרוכה בכפיפות מרובות ו/או הרמת משאות כבדים מעל כ- 5 ק"ג, אולם יכול לבצע כל עבודה בישיבה, כולל עבודה בעמידה ואף הליכה למרחקים קצרים - עשרות מטר לסירוגין (למשל: עבודות שמירה). המומחה זיו-נר גם נחקר בחקירה נגדית על חוות דעתו ועיקריה כדלקמן: א. בחוות דעתו התייחס המומחה ליכולתיו התפקודיים של התובע מהן נגזרות גם אפשרויות התעסוקה המתאימות לו (עמ' 60 לפרוט' ש' 14). ב. הוא לא עשה לתובע אבחון תעסוקתי, וגם לא ראה את האבחון התעסוקתי של הגב' ג'קסון. אולם ציין המומחה כי ככל הידוע לו, האבחון התעסוקתי בוחן את היכולות הקוגנטיביות של הנבדק, ואלה לא השתנו בעקבות התאונה. מה שהשתנה זה היכולת הגופנית של התובע. יכולתו הקוגנטיבית לא השתנתה שהרי לא היתה פגיעת ראש (עמ' 60 לפרוט' ש' 29-30; עמ' 61 לפרוט' ש' 1-11). אם כי, מודה המומחה זיו-נר כי לפרמטרים אחרים של הנפגע (כמו גיל, מין, השכלה, נסיון, שפה וכדומה), יש רלוונטיות לגבי מקטע מסויים של עבודות (עמ' 61 לפרוט' ש' 26-29). ג. המומחה מציין כי אינו מסכים עם פרופ' ריבק על כך שהתובע איבד כושרו לעבוד עבודה פיזית מכל סוג שהיא; הוא גם חולק על פרופ' ריבק בכך שהתובע אינו יכול לעמוד ולשבת זמן ממושך. בנדון מציין המומחה זיו- נר כי יש פער גדול בין הבדיקה הנוירולוגית שביצע לתובע ובין בדיקת האי.אם.ג'י. שהיא בדיקה אובייקטיבית (עמ' 62 לפרוט' ש' 10- 16). ד. המומחה זיו-נר מציין גם כי התובע היטה את גופו לפנים בשיעור של 10 מעלות. אולם הוא אינו חושב כי ישנה סיבה אנטומית למגבלה כזו של כפיפה. לטעמו חלק ניכר מהכפיפה לפנים נעשה במפרקי הירכיים ובסגמנטים נוספים של עמוד שדרה, אשר אצל התובע אינה מקובעים, לא נשברו או לא נפגעו (עמ' 62 לפרוט' ש' 27-30). הוכחה לכך כי התובע הגזים בהצגת מגבלה הכפיפה לפנים מצא המומחה זיו-נר בכך שצפה בו במהלך הבדיקה כשהוא יושב כשרגליו פשוטות לפנים. זה מצב דומה או מגביל לכפיפה לפנים בשיעור של 60 מעלות לפחות (עמ' 63 לפרוט' ש' 5-6; עמ' 64 לפרוט' ש' 1-3). אם כי מסכים המומחה זיו-נר כי הטיית הגוף לפנים מלווה בכאב אצל התובע, כך הוא התרשם (עמ' 63 ש' 4; ש' 16). ה. מציין גם המומחה כי בשעה שהתובע היה אצלו במרפאה הוא עמד ללא צורך להישען על שום דבר בפרקי זמן סבירים. הוא גם התהלך בתוך החדר בו יש שטח לא קטן (עמ' 64 לפרוט' ש' 4-7). ו. המומחה לא התרשם במראה עין כי קיים דלדול שרירים של רגל שמאל לעומת רגל ימין, אם כי הוא לא מדד לו בסנטימטרים. אולם גם בבדיקת אי.אם.ג'י. לא נראתה פגיעה עצבית שיכולה להסביר אטרופיה (עמ' 65 לפרוט' ש' 8-13). ז. כשנשאל המומחה זיו -נר אם המוביליות אצל התובע נפגעה השיב כי הסגמנט L3-L4 (בחוליות אלה נפגע התובע) לא תורם הרבה לתנועה. גם במקרה של קיבוע יותר גדול ממה שעבר התובע עדיין התנועה של התובע צריכה להישמר. למשל: יש רקדנים שעברו קיבועים ועדיין ממשיכים לרקוד. הם לוקחים את התנועה במקומות אחרים (עמ' 65 לפרוט' ש' 28-31). 23. הקלטת (נ/14). לתיק ביהמ"ש הוגשה על ידי הנתבעת קלטת וידאו (נ/14), בה צולם התובע ביום 20/6/04 בין השעות 08:50-09:00 לערך (כ-10 דקות). הקלטת צולמה על ידי חוקר מטעם הנתבעת בחשאי, וללא ידיעת התובע . ביהמ"ש ראה את הקלטת במהלך הדיון וגם עובר לרישום פסק הדין. תוכן הקלטת הוא כדלקמן: חוקר אחר של הנתבעת, עד הגנה מס' 2 מר ויטלי דודיס (להלן: "ויטלי"), הצליח ליצור קשר עין עם התובע אשר היה בתוך דירתו בטירת הכרמל (הוא הצליח לעשות כן בשעות הבוקר כשהתובע פתח את הדלת על מנת להכניס את אמו כשהגיע לביתו), הוא פנה אליו בבקשת עזרה לטפל ברכבו אשר (לכאורה) התקלקל וחנה בסמוך לביתו של התובע (במרחק של כ- 30 עד 40 מטר). התובע יצא עם ויטלי אשר הסביר לו כי אינו יכול להתניע את רכבו. כשויטלי אמר לתובע שאין בידיו כלי עבודה מתאימים לתיקון התקלה ברכב, אמר לו התובע הוא יגש לביתו ויביא כלי עבודה, וכך היה (ראה עדותו של ויטלי עמ' 76 לפרוטוקול שורות 4-9). בקלטת נראה התובע כשהוא יוצא מפתח הבית המשותף בו נמצאת דירתו לעבר הרכב, חוזר לבית ויוצא שוב, בהליכה וללא כל צליעה (כך בכל אופן נראה בקלטת). הליכתו של התובע בקלטת נראית יציבה. בקלטת גם נראה התובע כאשר הוא מטפס במדרגות הכניסה לבית המשותף, כ- 4-5 מדרגות (עלה וירד) ללא כל קושי ו/או מאמץ ניכר, ואף דילג (בפסיעה גסה) מעל חומה נמוכה אשר מבדילה בין חצר הבית המשותף למדרכה. במהלך ניסיון תיקון הרכב נראה התובע אוחז בידו כלי עבודה, מתכופף כיפוף של 90 מעלות לערך ללא כל מגבלה, ואף נראה מתכופף לעבר הכביש, אם כי את הכיפוף המושלם לעבר הכביש לא רואים בקלטת, עקב הסתרה של רכבים חונים. אולם ויטלי העיד, כי "ביקשתי ממנו לבדוק מה יש מתחת בחלק התחתון של הרכב. הוא הגיע למצב של שכיבת סמיכה ולאחר מכן קם ללא עזרה כלשהי" (עמ' 76 לפרוטוקול שורות 14-15). ויטלי לא נחקר חקירה נגדית על ידי ב"כ הנתבעת, ועדותו בנקודה זו לא נסתרה. בסופה של הקלטת רואים כי, ולאחר שויטלי הצליח להתניע את הרכב, סגר התובע בכוחות עצמו את מכסה המנוע של הרכב והלך לדרכו. 24. שיעור הנכות התיפקודית של התובע. לאחר שבחנתי את כל הראיות שהוצגו בפני ושפורטו בסעיפים 17-23 לעיל, ולאחר שהתרשמתי בעצמי מהתובע בעדותו בפני, סבורני כי נכותו התיפקודית של התובע היא בשיעור של 42% (כקביעת ועדת המל"ל לאחר הפעלת תקנה 15). טעמיי הם כלדקמן: א. פציעתו של התובע בתאונה היתה קשה, והותירה בו מגבלות תיפקודיות. כך עולה לא רק מחוות דעתו של פרופ' ריבק מטעם התובע אלא גם מחוות דעתו של ד"ר יצחק זיו-נר מטעם הנתבעת. להזכיר, וכפי שכבר ציינו בהרחבה בסע' 22 לעיל, גם ד"ר זיו-נר סבור כי התובע אינו מסוגל לעבוד עבודה פיזית קשה הכרוכה בכפיפות מרובות ו/או בהרמת משאות מעל כ - 5 ק"ג . אומנם ד"ר זיו-נר סבור כי התובע יכול לבצע כל עבודה בישיבה, כולל עבודה בעמידה ואף הליכה למרחקים קצרים, אולם לטעמי המגבלות שקיימות בתובע לאחר פציעתו בתאונה, כפי שציין אותן, פוגעים פגיעה ניכרת בכושרו התיפקודי ובמגוון אפשרויות התעסוקה שלו. ב. השכלתו של התובע היא נמוכה, כמו גם נתוניו האישים כפי שפורטו בחוות דעת של הגב' ג'קסון מטעם פילת (ישראל) בע"מ, וכמפורט בס' 18 לעיל. ככזה - חלק ניכר מאפשרויות התעסוקה המתאימות לתובע, הן עבודות פיזיות ו/או עבודות הכרוכות בעמידה או ישיבה ממושכת. זאת גם ניתן להסיק מהעבודות בהן עבד התובע ממועד עליתו ארצה שנת 1992 ועד למועד התאונה (כמפורט בס' 19 לעיל). למיגוון מקומות עבודה כנ"ל כבר לא מתאים התובע לאחר פציעתו בתאונה והמגבלות הנובעות ממנה, גם אליבא דד"ר זיו-נר מטעם הנתבעת. ג. מאידך אין ספק כי הקלטת מלמדת כי התובע הגזים בהצגת מגבלותיו הפיזיות בבדיקותיו השונות, כמו גם בעדותו בביהמ"ש. לא ראיתי בקלטת צליעה של התובע ו/או קושי בכיפוף לפנים כפי שהציג זאת התובע בטענותיו ו/או בזמן בדיקותיו. תוכן הקלטת תומך בעמדתו של ד"ר זיו-נר כי התובע הגזים בהצגת מגבלת הכפיפה לפנים ו/או באפשרות הליכתו בפרקי זמן סבירים ללא כל מגבלה (ראה ס' 22 לעיל). ברם, לאור חומרת פציעתו של התובע, לא ניתן לחרוץ את דינו לקולא מבחינה תפקודית בצורה משמעותית, בהסתמך על קלטת בת 10 דקות. להזכיר - גם פרופ' ריבק אשר סבר שהתובע אינו כשיר לכל עבודה פיזית, סבר כי התובע מסוגל ללכת הליכה לטווחים קצרים ו/או לעמוד או לשבת זמן קצר. הנתונים שבקלטת אינם סותרים זאת (למעט צליעה וכיפוף לפנים). המרחק שפסע התובע מדירתו למקום חנית הרכב היה כ - 30 עד 40 מטר (לגירסת ויטלי). התובע אומנם התכופף לפנים ללא סימנים חיצונים של כאב, אך איני שולל כי הוא סבל מכאב בזמן הכיפוף, כפי שלא שלל זאת ד"ר זיו-נר בחקירתו הנגדית (סעיף 22(ד), בעמ' 11 לעיל). אין ודאות כי התובע היה מסוגל להמשיך ולנסות לתקן את הרכב לו זמן התיקון היה אורך למשל שעה. על כן כאמור הקלטת בת 10 הדקות אכן מלמדת אותי כי התובע הגזים בתלונותיו על קושי תיפקודי, אך לא מלמדת אותי (לאור הזמן הקצר שצולם התובע) כי אין לו קושי כנ"ל. ד. התובע לא עשה כל ניסיון של ממש לשקם את עצמו מבחינה מקצועית, הגם שכל המומחים שהעידו בפני, לרבות פרופ' ריבק והגב' ג'קסון, סבורים כי היה ראוי לו לנקוט בצעד קשה של שיקום (ראה סעיף 17 (א), עמ' 5 לעיל; סעיף 18 (ב) , עמ' 6 לעיל). בהיות התאונה תאונת עבודה היתה לתובע הזכות לעבור הליך שיקומי, במסגרתו ינסו להכשירו לעבודה המתאימה למגבלותיו הנובעות מהתאונה, במסגרת המל"ל. התובע לא ניצל זאת ולא פנה להליך שיקומי כנ"ל, וכנשאל על כך נתן שני טעמים: 1. לא שלחו לו לבוא לשיקום. 2. יש צורך במסגרת השיקום לשבת וללמוד כ- 4-5 שעות ביום, והוא איננו מסוגל לכך פיזית. עם כל הכבוד נימוקיו אלה של התובע אינם משכנעים אותי. את הנימוק הראשון אני דוחה - כיוון שהמל"ל שלח לתובע מכתב ביום 10/7/01 (צורף כנספח ה' לתצהירו), בו הודיע לו על נכותו הצמיתה הכוללת בשיעור של 42%, וציין במכתבו כי "מי שנקבעה לו נכות לצמיתות בשיעור 10% לפחות עשוי להיות זכאי לשיקום מקצועי. אם אין ביכולתך לחזור לעבודה הקודמת הינך רשאי לפנות ליחידת השיקום בסניף מגוריך לבדיקת זכאותך". עינינו הרואות כי המל"ל פנה לתובע והפנה את תשומת ליבו לאפשרות שיקומו המקצועי. היות וכבר אנו יודעים כי התובע קורא עברית (ראה סעיף 21 (ו) לעיל), ניתן להניח כי התובע קרא מכתב זה אך בחר להתעלם ממנו ונקט בגישה של "שב ואל תעשה". דרך התנהגות זו של התובע לא רק שאינה ראויה, אלא פוגעת בסיכויו למצוא עבודה מתאימה ובכך להקטין את נזקיו. על-כן מחדלו זה אינו צריך להיות על חשבון הנתבעת בדרך של הגדלת שיעור נכותו התיפקודית! גם הנימוק השני של התובע לא נראה לי. גם אם מתקשה התובע לשבת ברציפות כ- 4-5 שעות, היה יכול לבקש, או לפחות להראות כי ביקש, מהגורם המוסמך במל"ל האחראי על השיקום, להתאים לו תוכנית שיקום אישית שלא תצריך ישיבה רצופה באורך כנ"ל, אלא פחות מכך, עפ"י מגבלותיו הפיזיות. אולם כאמור התובע בחר לשבת באפס מעשה, ולא להשתקם. ה. ציינתי כבר לעיל כי הקלטת מלמדת כי התובע הגזים בהצגת פגיעתו התיפקודית. תימוכין לכך אני גם מוצא מעדותה של אמו של התובע. כזכור, התובע ציין כי עובר לתאונה תיפקד באופן עצמאי וללא תלות באחרים, בכל הקשור לעבודות משק הבית ו/או הכנת ארוחותיו ( סעיף 20 (ו) לעיל). אמו, בעדותה, לא אישרה נתון זה, והציגה תמונה קצת שונה. לדבריה גם עובר לתאונה התובע לא ביצע עבודות נקיון ו/או בישול בבית (ראה סעיף 21 (ד) לעיל). האם גם ציינה כי היא מבצעת את הקניות בעבור התובע כי יש מכולת ליד מקום מגוריה והיא לא מבקשת מהתובע שיבצע את קניותיו בעצמו (סעיף 21 (ב) לעיל). היינו עזרת האמא לתובע בעבודות משק הבית ו/או הבישולים ו/או ביצוע הקניות לא נובעת דווקא או רק ממגבלה תיפקודית של התובע, אלא גם מרצון האם לעזור לו, מתוך רחמנותה עליו בהיותו רווק, חי לבד, אין לו חברים ועקב כך הוא עצוב (סעיף 21 (ה) לעיל). ו. המחשה נוספת להגזמה בהצגת הפגיעה התפקודית על ידי התובע מצוייה בדבריו כי אינו מסוגל לנקות סיר כיוון שיש צורך לגרד אותו והוא כבד (סעיף 20 (ז) לעיל), וכי אימו מכינה לו קציצות או בשר מבושל שקל לחתוך אותו בסכין (סעיף 20 (ו) לעיל). הקלטת אינה תומכת בדבריו אלה של התובע. בקלטת רואים את התובע מניף את ידיו, כשמצוי באחת מידיו כלי עבודה כלשהו, והוא אף סוגר את מכסה המנוע של הרכב, ששוקל להערכתי יותר מסיר. על כן כשאני משקלל את כל הפרטים שציינתי לעיל (חומרת הפציעה והשלכותיה מול הגזמות התובע) , סבורני כי נכותו התיפקודית של התובע אינה מגיעה ל - 60% כגירסת ב"כ בסיכומיו אך גם אינה בשיעור של 10% בלבד כגירסת ב"כ הנתבעת בסיכומיו. כאמור דעתי היא כי נכותו התיפקודית היא בשיעור של 42%, כקביעת ועדת המל"ל, וזו הנכות התפקודית שאני קובע לצרכי חישובי נזקי התובע הנובעים מהתאונה נשוא תובענה זו. שכרו הקובע של התובע לצרכי חישובי הנזק 25. השאלה השניה שנותרה לנו לברר היא מהו שכרו של התובע לצרכי חישובי הנזק בתובענה זו. 26. הנתבע בסיכומיו מציין כי שכרו החודשי הקובע של התובע, הינו סך של 6,456 ₪. לדבריו זהו בסיס השכר לפי תלושי השכר שצורפו לתצהירו של התובע (ת/1) ובשערוך מתאים. מאידך - ב"כ הנתבע טוען בסיכומיו כי שכרו הקובע של התובע הוא סך של 5,239 ₪ לחודש. גם הוא מסתמך על תלושי השכר שצורפו לתצהירו של התובע בשערוך מתאים. 27. שכרו הרבע שנתי של התובע כפי שנקבע ע"י המל"ל (כעולה מתעודת עובד ציבור מטעם פקיד המל"ל שהוגשה כראיה וסומנה נ/15) הוא 14,527 ₪. היינו על-פי קביעת המל"ל שכרו החודשי הממוצע של התובע עובר לתאונה היה 4,842 ₪, אשר בצירוף הפרשי הצמדה ליום מתן פסק הדין הינו סך של 5,283 ₪. מאידך, ובזאת מודה גם ב"כ הנתבעת בסיכומיו, התובע השתכר בשנת 1992 בחברת השמירה סך של 3,207 ₪, אשר בשערוך ליום מתן פסק הדין הינו שווה ערך לכ- 6,400 ₪ (סעיף 45 לסיכומי הנתבעת). על-כן סבורני כי בנסיבות אלה, ולצורך קביעת השכר הקובע של התובע לצורכי תובענה זו, יש לקחת את שכרו ברוטו של התובע חודש עובר לתאונה (חודש 11/98), לשערכו בצירוף הפרשי הצמדה בלבד, ליום מתן פסק הדין, וזה יהיה השכר הקובע. ההנחה שלי היא כי אלמלא התאונה, ולאור כושר השתכרותו של התובע בעבר (כעולה מתלושי שכרו שצורפו לת/1), היה התובע מסוגל להמשיך ולהשתכר את אותו שכר שהשתכר בחודש נובמבר 1998, היינו חודש לפני התאונה. 28. משכורתו ברוטו של התובע לחודש 11/98, היתה סך של 5,395 ₪, אשר בצירוף הפרשי הצמדה מיום התאונה (28/12/98) ועד ליום מתן פסק הדין, הינו סך של כ- 5,800 ₪. על כן אני קובע כי שכרו החודשי הקובע של התובע לצרכי תובענה זו, כשהוא משוערך ליום מתן פסק הדין, הינו סך של 5,800 ₪. נזקי התובע. 29. הפסדי שכר לעבר. א. בסיכומיו טוען ב"כ התובע יש לחלק את תקופת הפסד השכר לעבר לשתים: תקופה ראשונה - מיום התאונה, 23/12/98 , ועד ליום 1/6/00 סיום תקופת ההחלמה מהניתוח השלישי. בתקופה זו יש לפסוק לתובע הפסד שכר מלא בשיעור של 100%. תקופה שניה- מיום 1/6/00 ועד ליום 1/8/04 (חודש הגשת הסיכומים), הפסדי שכר לעבר בשיעור של 60%, כשיעור נכותו התיפקודית הנטענת. ב. לעומתו, ב"כ הנתבעת בסיכומיו סבור כי יש לפצות את התובע בעבור הפסדי שכר לעבר רק בגין התקופה בה היה באי כושר וקיבל דמי תביעה מהמל"ל, היינו עד ליום 24/6/99. יחד עם זאת בכתב תביעתו של התובע שהוגש ביום 5/8/99, כשבעה וחצי חודשים לאחר יום התאונה, תבע התובע הפסד השתכרות לעבר בסך של 25,000 ₪ (סעיף 13 (א) לכתב התביעה). משכך, סבור ב"כ הנתבעת, התובע אינו יכול לתבוע מעבר לכך, וביהמ"ש לא יכול לפסוק בגין פיצוי הפסד שכר לעבר לתקופה שמעבר לתאריך 5/8/99. ביהמ"ש לא יכול לפסוק מעבר למה שתבע התובע בתביעתו. ב"כ הנתבעת אף מוסיף ומציין בסיכומיו כי, אף אם ביהמ"ש יראה לנכון בכל זאת לפסוק לתובע פיצוי בגין התקופה שמעבר ליום 5/8/99, הרי יצויין כי התובע לא הציג כל תעודות אי כושר מעבר ליום 5/8/99, ולמעשה לא הציג כל תעודות אי כושר מעבר לתקופה של חודשיים לאחר התאונה. על כן בודאי שאין לפסוק לו הפסד שכר לעבר בשיעור מלא בתקופה שלאחר מועד זה (סעיף 47 לסיכומי הנתבעת). ג. בכל הקשור להפסד שכר מלא לעבר, דעתי כדעתו של ב"כ הנתבעת כמפורט בסעיף קטן (ב) לעיל וכפי שאפרט בסעיף קטן (ה) להלן (ולשם השואה אפנה לת.א. (י-ם) 6435/97, פאטמה עבד אלעאל נ' ריזק ואח' (פס"ד של כב' השופט ברקלי מיום 16/1/02. פורסם באתר האינטרנט של נבו). ד. גם ראוי לציין כי המל"ל קבע לתובע תקופת אי-כושר מלא ל- 6 חודשים בלבד (עד ליום 24.6.99), ולאחר מכן נכויות זמניות בשיעור של 30% ו - 40%, עד שנקבעה נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 42% ביום 1/6/01. ה. על כן את הפסדי השכר העבר של התובע אחלק לשתי תקופות: תקופה ראשונה - מיום התאונה עד ליום 24/6/99, בו אי כושרו היה מלא ושולמו לו דמי פגיעה ע"י המל"ל. תקופה שניה- מיום 25/6/99 ועד ליום מתן פסק הדין, בו הפסד השכר לעבר של התובע יהיה כשיעור נכותו התפקודית, היינו 42% משכרו הקובע. ו. היות וקבעתי לעיל כי שכרו החודשי הקובע של התובע הוא 5,800 ₪, הרי הפסדי השכר לעבר של התובע בתקופות הם כדלקמן: תקופה ראשונה - סך של 34,800 ₪ (לפי חישוב של 6 חודשים X 5,800 ₪). תקופה שניה-סך של 160,776 ₪ (לפי חישוב של 66 חודשים X 5,800 ¤ X 42%) ז. סה"כ הפסדי השכר לעבר של התובע עד ליום מתן פסק הדין הינו סך של 195,576 ₪ . 30. הפסד שכר לעתיד. א. כאמור שכרו החודשי הקובע של התובע הוא 5,800 ₪, ושנת לידתו היא 1959. על כן מקדם ההיוון של התובע לתקופה שמיום מתן פסק הדין (סוף שנת 2004) ועד הגיעו לגיל 65 שנים, מועד הפרישה לפנסיה (ב"כ התובע לא טען בכתבי טענותיו וגם לא בסיכומיו כי מועד הפרישה לפנסיה של התובע צפוי היה להיות מאוחר יותר), סה"כ 19 שנים, הוא 173.6289. ב. לאור נתונים אלה הפסד השכר לעתיד של התובע (החל מיום מתן פסק הדין ועד הגיעו לגיל 65 שנים) הינו סך של 422,960 ₪ (לפי חישוב של 5,800 X42%X173.6289) . 31. הפסדי פנסיה. א. ב"כ התובע בסיכומיו טוען להפסדי פנסיה אשר צריכים להיות מחושבים בדרך הבאה: לטענת התובע חברותו בקרן פנסיה החלה ביום 24/11/96 עת עבד אצל הנתבעת באמצעות חברת כח אדם "מנפאואר". מיום 1/5/97 הועסק התובע באופן ישיר על ידי הנתבעת, המשיך להיות מבוטח באמצעות קרן הפנסיה "מבטחים". ההפרשה לקרן הפנסיה היתה בשיעור של 11.5% לקרן תגמולים (5.5% הופרשו על ידי העובד ו-6% הופרשו על ידי המעביד). ביום 8/5/00 שיחרר התובע את הכספים שנצברו לזכותו בקרן התגמולים בסכום כולל של 20,512.39 ₪. על כן לטענת ב"כ התובע חישוב הפסד הפנסיה צריך להיות כדלקמן: השכר הקובע X 70% (שיעור הפנסיה)Xשיעור הנכות התיפקודיתX מקדם היוון עד גיל 77 X מקדם היוון כפול מיום מתן פסק הדין ועד הגיע התובע לגיל 65 שנים. מהסכום שהתקבל יש לנכות את הסכום שהתקבל מקרן התגמולים בשיעור נומינלי של 20,512.39 ₪. כן יש לנכות את שיעור השתתפות התובע בהפרשות הפנסיה בשיעור של 5.5% מהשכר לפי חישוב כדלקמן: שכר קובע X70% X שיעור נכות תפקודיתX5.5%X מקדם היוון עד גיל 65 שנים. ב. ב"כ הנתבעת בסיכומיו חולק על התובע בארבע נקודות: נקודה ראשונה- היות ומועד הצבירה של התובע את אחוזי הפנסיה החלה בחודש 11/96 הרי עד מועד פרישתו לפנסיה, אותה גם הגדיר ב"כ הנתבעת כגיל 65, יכול היה התובע לצבור כ - 56% פנסיה בלבד (צבירה של 2% בשנה) ולא 70%. לכן החישוב צריך להיות לפי 56% פנסיה ולא 70%. נקודה שניה- חישוב ההפסד צריך להיות לפי הנכות הרפואית (28%) ולא הנכות התפקודית. נקודה שלישית - האם הניכוי של 5.5% משכרו של התובע צריך להיות משכרו המלא או משכר הפנסיה (בשיעור המתאים). בעוד אשר ב"כ התובע סבור כי חישוב הניכוי צריך להיות לפי שכר הפנסיה, סבור ב"כ הנתבעת כי החישוב צריך להיות לפי השכר המלא, ובמקרה דנן השכר הקובע. נקודה רביעית- אין מחלוקת בין הצדדים לענין ניכוי הכספים שהתקבלו מקרן התגמולים ביום 8.5.00, אלא שב"כ התובע טוען בסיכומיו לניכוי בשיעור נומינלי, בעוד אשר ב"כ הנתבעת טוען לניכוי משוערך (בצרוף הפרשי הצמדה וריבית). ג. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים סבורני כי חישוב הפסד הפנסיה המדוייק הוא כדלקמן: 1. התובע החל לצבור אחוזי פנסיה, בשיעור מקסימלי של 2% בשנה, החל מחודש 11/96. על כן, עד הגיעו לפנסיה בגיל 65 שנים, תקופה של 28 שנים, היה יכול לצבור 56% פנסיה. מכאן כי צודק ב"כ הנתבעת כשטוען שחישוב הפסד הפנסיה צריך להיות לפי שיעור פנסיה של 56%. 2. הפסד הפנסיה צריך להיות לפי חישוב הנכות התפקודית ולא הרפואית. על כן חישוב הפנסיה יהיה לפי נכות תיפקודית של 42% נכות, כגירסת ב"כ התובע בסיכומיו. 3. חישוב ניכוי חלקו של התובע בשיעור של 5.5% צריך להיות מתוך השכר המלא (כגירסת הנתבעת) ולא מתוך שכר הפנסיה (כגירסת התובע). 4. מקדם ההיוון לחישוב הפנסיה, מגיל 65 שנים ועד לגיל 77 שנים (12 שנים) הוא 120.8041, ומקדם ההיוון הכפול לתקופה של 26 שנים (מיום התאונה ועד הגיע התובע לגיל 65 שנים) הוא 0.4637. 5. בכל הקשור לניכוי הסכום שקיבל התובע מקרן התגמולים ביום 8/5/00, סבורני כי צריך להיות בערכים משוערכים ( הפרשי הצמדה וריבית כדין) מיום קבלתם ועד ליום החישוב, כגירסת ב"כ הנתבעת. עפ"י חישוביי, סך נומינלי של 20,512.39 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 8/5/00 ועד ליום מתן פסק הדין, הינו סך של 27,034 ₪. 6. הנתבעת גם טוענת בסיכומיה לניכוי סכום פיצוי פיטורין שקיבל התובע מהנתבעת, כעולה מתלוש השכר לחודש 7/99 (צורף לתחשיב הנזק של התובע אשר הוגשו לתיק ביהמ"ש בזמנו). אלא שבעוד אשר ב"כ הנתבעת טוען כי פיצוי פיטורין ששולמו היו בשיעור של 7,467 ₪, עיון בתלוש מגלה כי סכום פיצוי הפיטורין ששולמו הוא 3,008.19 ₪ בלבד. מה דינו של סכום פיצוי הפיטורין? הפסיקה קובעת כי סכום זה יש לנכות מראש הנזק של הפסד פנסיה, כגירסת הנתבעת (לענין זה ראה: ע.א. 414/72 החברה לבנין ולעבודות ציבוריות מיסודו של סולל בונה בע"מ נ' יצחק לוי, פד"י כ"ז (2), 430; כן ראה דוד קציר, פיצוים בשל נזק גוף, מהדורה שלישית עמ' 805). על כן ננכה מסכום הפסד הפנסיה שנגרם לתובע את סכום פיצוי הפיטורין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1/8/99 (מועד משוער של תשלום פיצויי הפיטורין) ועד ליום מתן פסק הדין, בסכום של 4,105 ₪. ד. לאור כל הפרמטרים דלעיל חישוב הפסד הפנסיה הוא כדלקמן: 5,800X 56%X 42%X 120.8041X 0.4637= 76,416 ₪. ניכוי חלקו של התובע בהפרשות הפנסיה בשיעור של 5.5% מהשכר הקובע, כשהחישוב יהיה מגיל 39 (גילו ביום התאונה) ועד ליום הפרישה לפנסיה בגיל 65 שנים, היינו תקופה של 26 שנים, ומקדם היוון 216.4590. חישוב הניכוי הוא כדלקמן: 5800X 42%X 5.5%X 216.4590 = 29,001 ₪. סכומים נוספים שיש לנכות, כאמור לעיל, הם הסכום שקיבל התובע מקרן התגמולים ופיצוי הפיטורין, בסכומים משוערכים של 27,034 ₪ ו- 4,105 ₪ בהתאמה. על כן סכום ראש הנזק של הפסד פנסיה שאני פוסק לתובע, בערכים נכון ליום מתן פסק הדין, הינו סך של 16,276 ₪. 32. כאב וסבל: א. גם בשאלת הפיצוי הראוי בגין כאב וסבל חלוקים הצדדים. בעוד אשר התובע סבור בסיכומיו כי פיצוי בסך של 100,000 ₪ הוא הראוי למקרה הנדון לאור חומרת פציעתו של התובע, סבור ב"כ הנתבעת בסיכומיו כי סכום של 40,000 ₪ משקף נכונה את פגיעתו של התובע. ב. לאחר ששקלתי את הדברים, וגם לאחר שלקחתי בחשבון כי התובע קצת מגזים במגבלותיו כפי שהוצגו לביהמ"ש, סבורני כי סכום של 100,000 ₪ בגין ראש נזק זה הוא אכן ראוי ומתאים בנסיבות הענין. פציעתו של התובע חמורה, סבלו רב גם כיום ונותרו לו מגבלות תיפקודיות כפי שפרטנו לעיל. 33. עזרה צד ג' לעבר ולעתיד. א. ב"כ התובע טוען בסיכומיו כי פציעתו של התובע הצריכה, ומצריכה עד היום, עזרה צד ג' בשכר. עד כה עזרה ועוזרת לו אמו, כפי שפורט בהרחבה גם לעיל. ב"כ התובע סבור כי יש לפסוק לתובע פיצוי בשיעור של 2,000 ₪ לחודש בעבור העזרה של האם לעבר, וסכום של 1,000 ₪ בגין עזרת צד ג' לעתיד. ב. לעומתו ב"כ הנתבעת סבור (בסיכומיו) כי בכל תקופת אישפוזו של התובע בבי"ח הוא קיבל עזרה וסיעוד מצוות בי"ח שטיפל בו, ואין מקום לפצותו בכל תקופת אישפוזו. מעבר לכך - נכותו אינה מגבילה אותו בפעילות יום יום, ו/או בעזרה חריגה אשר איננה בגדר עזרה רגילה של בני משפחה. על כן סבור ב"כ הנתבעת כי אין מקום לפצות את התובע בראש נזק זה לא לעבר ולא לעתיד. ג. לאחר ששקלתי את הדברים אני סבור כדלקמן: 1. "הלכה פסוקה היא, כי יכול ביהמ"ש להיזקק לטענה בנושא עזרת הזולת, אף מבלי שהובאה ראיה לכך, ואף יכול לערוך אומדנא, ובלבד שישתכנע כי העזרה שהושטה לנפגע ניתנה מעבר לזו המקובלת בין בני משפחה" (ת.א. (שלום- י-ם) 10184/00 טרבולוס נ' הדר חברה לביטוח בע"מ ואח'. פסק דינו של כב' השופט פרקש מיום 22.9.03. פורסם באתר האינטרנט של נבו. בפסק דין זה כב' השופט פרקש גם ציין אמסכתאות נוספות להלכה זו לפסיקת ושל ביהמ"ש העליון, ולשם הקיצור נפנה לשם). גם דוד קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה שלישית) מציין כי הפסיקה הכירה בזכותו של נפגע לפיצויים, אשר לא היה מסוגל להיזקק לעזרה בשכר, ונאלץ לפנות לטוב ליבם של קרוביו בעת צרה. 2. במקרה דנן שוכנעתי כי מיום התאונה ולמשך כשנה וחצי, היה התובע זקוק לעזרת צד ג' מסיבית. עזרה זו ניתנה לו על ידי אמו, בהיותו רווק וגר לבדו, והיא איננה בגדר עזרה רגילה של בן משפחה. 3. לאחר שנה מיום התאונה סבורני כי מצבו הפיזי של התובע היה כזה אשר היה יכול לבצע בעצמו חלק ניכר מעבודות משק הבית ו/או קניות ו/או בישולים ו/או כביסות (להלן: "המטלות"). אימו של התובע בעדותה המפורטת לעיל (וגם עסקנו בכך כשדנו בנכותו התיפקודית של התובע לעיל) מציינת כי גם עובר לתאונה בנה לא ביצע בעצמו את המטלות. לכן איני סבור כי היעזרותו המסיבית באמו לביצוע המטלות, בתקופה של כשנה וחצי לאחר התאונה ועד היום, נובעת רק מהתאונה. נראה כי חלק ניכר מהעזרותו באימו נובעת מנסיבותיו האישיות שלא קשורות לתאונה (היותו רווק, חי לבד, ולא מורגל לעבודות כנ"ל ללא קשר לתאונה ותוצאותיה), ומרחמי האם על בנה כפי שגם ציינה זאת באוזני ביהמ"ש בעדותה, וגם לכך התייחסנו לעיל. 4. זאת ועוד דירתו של התובע קטנה ביותר (1.5 חדרים) וצרכיו האישיים, כאדם רווק ובודד על אף פציעתו, אינם גדולים. 5. מאידך, קשה לשלול לחלוטין את הטענה כי מאז פציעתו החמורה בתאונה ומגבלותיו הפיזיות בעקבותיה, נזקק ו/או יזקק התובע בעתיד לעזרת צד ג' מסויימת. לטעמי במקרה כזה העזרה לה יזדקק התובע תהא בסדר גודל של כ- 3-4 שעות שבועיות (ולמשך תוחלת חייו), בעיקר בכל הקשור לעבודות משק הבית אשר לעיתים מצריכות התכופפות לפנים, פעולה הגורמת לתובע לכאב גם לגירסתו של ד"ר זיו-נר מטעם הנתבעת. 6. לאחר ששקלתי את כל הנתונים הנ"ל, סבורני כי יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה על עזרת צד ג' לעבר ולעתיד על דרך האומדנא, בסכום כולל של 100,000 ₪. ד. על כן אני פוסק לתובע בגין ראש נזק של עזרת צד ג' לעבר ולעתיד סכום של 100,000 ₪ . סוף דבר. 34. לאור כל האמור לעיל סכום נזקיו של התובע בגין התאונה הוא כדלקמן: א. הפסד שכר לעבר - 195,576 ₪ . ב. הפסד שכר לעתיד - 422,960 ₪ . ג. הפסד פנסיה - 16,276 ₪. ד. כאב וסבל - 100,000 ₪ . ה. עזרה צד ג' לעבר ולעתיד - 100,000 ₪. סה"כ 834,812 ₪. (להלן: "סכום הנזקים") 35. מסכום הנזקים יש לנכות את תשלומי המל"ל ששולמו לתובע בגין התאונה (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומם ועד ליום החישוב), ושישולמו לו (בערכם המהוון), והכל בהתאם לדוח אקטואר עדכני. הסכום שיתקבל לאחר הניכוי האמור יהיה סכום הפיצוי (להלן: "סכום הפיצוי"). הנתבעת תשלם לתובע את סכום הפיצוי תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. 36. הנתבעת גם תישא בהוצאות המשפט של התובע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל. 37. כן תישא הנתבעת בשכ"ט עו"ד של התובע בשיעור של 20% בצירוף מע"מ כדין מסכום הפיצוי. 38. ב"כ הצדדים (או מי מהם), רשאים להגיש פסיקתא לחתימתי בצירוף דו"ח אקטואר עדכני לתשלומי מל"ל (לעבר ולעתיד) בגין התאונה. תאונת עבודה