תביעה על כתבה מעליבה בעיתון

פסק דין א. מהות התביעה התפרסמה כתבה ב-19.11.99 ב"מוסף לשבת" של עיתון ידיעות אחרונות, פרי עטו של העיתונאי מרדכי גילת והתחקירנית הדס רגולסקי, כשכותרתה "החבר של שריד מהים" (להלן - "הכתבה"). הכתבה עוסקת בשאלת מינויו של התובע, לראשות אחת הוועדות המרחביות לתכנון ובנייה בנגב; מינוי, שבסופו של דבר, לא יצא לפועל. לצורך מינוי זה, היה צורך בפיטורי אדם אחר שעבד בהתנדבות. לטענת התובע, מדובר בכתבה רצופה בדותות, פוגעת ומעליבה אשר מהווה הוצאת לשון הרע כמשמעה בחוק איסור לשון הרע תשכ"ה 1965 (להלן - "החוק"). אליבא דהנתבעים, מדובר בכתבה מינורית הדנה בפגישותיו של התובע עם אישי ציבור במטרה למצוא לעצמו משרה ציבורית חדשה, ואין באמור בה כדי להוות הוצאת לשון הרע כנגד התובע; בד בבד אם יש בכך משום הוצאת שם רע, מתגוננים הנתבעים בטענת: "אמת דיברתי". כמקובל בתובענות מסוג זה-, בחלק הראשון נדונה שאלת החבות בלבד. ב. עובדות רלבנטיות כמצוין לעיל, ביום שישי ה-19.11.99, ב"מוסף לשבת" של עיתון "ידיעות אחרונות", התפרסמה כתבה בשם "החבר של שריד מהים". הכתבה מתארת את השתלשלות האירועים שכמעט הובילו למינויו של התובע לראש וועדה מרחבית לתכנון ובנייה בנגב (נספח א' לכתב התביעה). הכתבה העבירה ביקורת אישית על התובע עצמו ופרטה כיצד ניסה להיעזר באישי ציבור בכירים בכדי להשיג לעצמו תפקיד ציבורי. כמו כן, תיארה הכתבה את היכרותו וטיב יחסיו של התובע עם אותם אישים בכירים: אהוד ברק, פואד בן אליעזר ו-יוסי שריד - אשר, לפי הכתבה, עזרו לו למצוא עבודה. כאן ייאמר, כי עובר לפרסום כתבה זו, התקשרה נתבעת 4 ליוסי שריד וביררה עמו את מערכת היחסים ששררה בינו ובין התובע. כמו כן, התקשרה נתבעת 4 אל התובע כדי לקבל את תגובתו לכתבה המיועדת. (תרשומת השיחה מצורפת כנספח ג' לתצהירה של נתבעת 4). מפאת חשיבות הדברים להלן נוסח הכתבה במלואה: "החבר של שריד מהים". "השר יוסי שריד אוהב להגיע בסופי שבוע לשפת הים, לשחק שש בש עם חברים, לשתות משהו קר ולחזור הביתה. בפגישות אלה הכיר שריד לפני שלוש שנים את איש הליכוד הוותיק בעיריית ת"א, בן ציון מורדוב, ושמע שיש לו בעיות. מורדוב סיפר לו שהוא כבר לא בעיריה, הסביר שפרש על רקע של סכסוכים פנימיים בסיעה, ואמר שהוא מחפש עבודה. שריד אמר בסדר, הבנתי, אם רק אוכל, אעזור. בינתיים, התקרבו הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה וחבר אחר של מורדוב, פואד בן אליעזר, החליט לגייס את הליכודניק לשעבר לפעילות למען ברק. מורדוב ערק "לישראל אחת", פגש את ברק באיצטדיון ר"ג במשחק כדורגל, וקיבל ממנו הבטחה עמומה: "אעזור לך להסתדר בעבודה. לא אעשה לך מה שעשה ביבי נתניהו. נראה מה אפשר יהיה לעשות". פואד עמד בצד, היה מרוצה ודפק למורדוב צ'אפחה על הגב. הוא גבר, אמר על ברק, מילה שלו היא מילה. ברק ניצח בבחירות, מורדוב חיפש עבודה, והשרים שריד ובן אליעזר צילצלו למנכ"ל משרד הפנים אבי מעוז, והמליצו על החבר. קח אותו, הם אמרו לו, תדאג לו, הוא מאה אחוז בסדר. אנחנו מכירים אותו כאיש עבודה מצוין. מה ששכחו שני השרים הנכבדים לספר למנכ"ל מעוז, הוא רק זאת שמדובר בצדיק קטן, באיש אלים מילולית ופיזית, באיש ציבור שניצל את מעמדו בעיריית ת"א לקבלת טובות הנאה כספיות. מעוז רשם לפניו את השם והחליט לדחוף החוצה פנסיונר שעובד בחינם כראש אחת הוועדות המרחביות לתכנון ולבניה בנגב. זאת, כדי לפנות מקום לעריק מת"א. העריק הזה ביקש כמובן לעבוד בתשלום, העסקתו אמורה היתה לעלות לקופה הציבורית כמה מאות אלפי שקלים, והסירחון היה מגיע לשמיים. השבוע החליט מעוז, אחרי פירסום ב"הארץ" ומידע נוסף על מורדוב, לחזור בו מהמינוי. הוא הגיע למסקנה המתבקשת שאין סיבה לשלוח הביתה מתנדב יעיל ולמנות במקומו איש בעייתי בתשלום. מה אומר על כך מורדוב? אני מתאים, יש לי ניסיון עשיר בעבודה ציבורית, אנשים עם אינטרסים מנהלים על גבי מאבק בברק. אני איש נקי, ללא בעיות, שהוכיח את עצמו בהרבה תפקידים. אפשר לבדוק את זה. יוסי שריד: נכון, המלצתי על האיש. הוא היה מחוסר עבודה ורציתי לעזור. הוא לא הצביע בשבילי ואני לא חייב לו דבר. הכרתי אותו מהים". (הדגשות שלי, ד.פ) בעקבות הכתבה, שלח התובע, ב-21.11.99, מכתב לנתבעים ובו דרישה להתנצלות ולפיצויים בסך 2 מיליון ש"ח בגין הוצאת דיבה (נספח ב' לכתב התביעה). בתאריך 5.12.99, לאחר מפגש אקראי באותו היום בין התובע לב"כ הנתבעים, התקבל פקס מהנתבעים, מענה למכתבו הראשון של התובע. במכתב זה, טוען ב"כ הנתבעים, כי דרישת התובע לפיצויים בסך שני מיליון ש"ח, מותירה רושם אצל הנתבעים כי פניו של התובע לממון ולא לבירור ענייני. יחד עם זאת, מציין ב"כ הנתבעים, כי אם רצונו של התובע הוא באמת בבירור ענייני ואין רצונו להתעשר מכך , כפי שטען באוזניו, אזי הוא יורה לבדוק את כל טענותיו של התובע לגופן (נספח ג' לכתב התביעה). למחרת היום, בתאריך ה-6.12.99, שלח, ב"כ התובע, מכתב, לב"כ הנתבעים, בו הוא דוחה מכל וכל את הנאמר במכתב וכן את דרישת ב"כ הנתבעים כי התובע יסיר את דרישתו לפיצויים כדי שהעיתון יבדוק את טענותיו. משדרישת התובע לפיצוי והתנצלות לא נענתה, הוגשה התביעה. (נספח ד' לכתב התביעה). ג. הפלוגתאות בין הצדדים - האם הנאמר בכתבה עולה כדי הוצאת לשון הרע כנגד התובע? - האם עומדת לנתבעים הגנה בגין דברים אלו? ד. הוצאת לשון הרע 1. ה ד י ן התובע, איש ציבור וותיק. הוא היה בעבר יו"ר איגוד ערים דן לביוב ואיכות הסביבה, חבר מועצת עיריית ת"א במשך 10 ימים, יו"ר מחלקת החופים בעיריית ת"א, חבר ועדות עירוניות רבות, יו"ר סניף הליכוד בדרום ת"א, חבר מזכירות ומרכז הליכוד, יו"ר מועדון הכדורגל בית"ר ת"א וחבר הנהלת ההתאחדות לכדורגל. לטענתו, הכתבה שפורסמה, אודות מינויו, מהווה הוצאת לשון הרע וזאת לפי הגדרתה בסעיף 1 לחוק: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת, בעסקו או במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית." בתחילה אדון בכל אותם הביטויים שהתובע רואה בהם הוצאת שם רע, ולאחר מכן, במידת הצורך-, אעבור לבדיקת ההגנות של המפרסם. להלן, המשפטים בכתבה, שלטענת התובע מהווים הוצאת לשון הרע כנגדו: ביהמ"ש לא יתייחס להרחבות חזית שנעשו בשלב הסיכומים. 2. "החבר של שריד מהים" הכתבה הוכתרה בכותרת: "החבר של שריד מהים". לטענת התובע, אופן הצגת הדברים, לגבי היכרותו עם מר שריד, בכותרת ובגוף הכתבה, מהווים הוצאת לשון הרע כנגדו. לדידו, הצגת הדברים, כפי שנעשתה, יוצרת מציאות מעוותת ולא נכונה ועל כן פוגעת בו. מנגד, טוענים הנתבעים, כי דיווחו אמת, לגבי העובדה כי שריד והתובע הם חברים מהים, וכי אין באימרה זו לשון הרע. מתוך הכתבה עולה כי התובע ומר שריד הכירו בים, תוך כדי משחק שש בש, וכי על סמך היכרות זו הבטיח שריד לתובע כי יעזור לו למצוא עבודה. ייאמר כבר עתה, כי הצגה זו של העובדות אינה תואמת את העדויות והראיות בתיק בדבר הכרות קודמת; אולם בכל מקרה אינני סבורה כי תיאור ציורי זה של היכרות הצדדים - אפילו היה בו ממש - מהווה, כשלעצמו, השפלה של התובע בעיני הבריות או שם אותו ללעג, כמובנם של הדברים בסעיף 1(1) לחוק. מטבע הדברים כלי התקשורת יבליטו פרטים צבעוניים יותר, על מנת למשוך קהל קוראים כפי שאף מסכים ב"כ התובע: "כמובן, שאין אנו מתכחשים לצורך של העתונות למשוך את הקוראים ע"י "החלק הצבעוני יותר" כפי שמכנה זאת הנתבעת במובאה לעיל". (עמוד 8 לסיכומי התובע). [מן ההגינות לציין, כי במקרה דנן, לא ראה, ב"כ התובע, את הפרסום כ"פרסום צבעוני", ד.פ]. עם זאת, נשאלת השאלה האם אין בתיאור "פיקנטי" זה כדי לפגוע "במשרתו ובמקצועיותו" של התובע וכפועל יוצא מכך להוות בכל זאת לשון הרע, במובן סעיף 1(3) לחוק. כפי שנאמר באחת הפרשות: "פירסומים המטילים דופי במקצועיותו של אדם נתפשים בגדר לשון הרע, כאמור בסעיף 1(3) לחוק לפיו: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - ... (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו". (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2), 843). האם תיאור העובדות, כפי שמתואר על ידי הנתבעים בגוף הכתבה, יש בה כדי להטיל דופי במקצועיות התובע? לפי סעיף 3 לחוק, אין דרישה כי לשון הרע תעלה במישרין מהכתוב, ודי בעניין זה שמשתמעת מהדברים לשון הרע: "סעיף 3 מבחין בין שתי דרכים שבהן עשויה להשתמע לשון הרע מפרסום. הדרך הראשונה נוגעת למקרים שבהם לשון הרע עשויה להשתמע מהפרסום עצמו. במקרים אלה המסקנה הפוגעת עולה מבין השורות של הפרסום. הדרך השנייה שבה עשויה לשון הרע להשתמע נוגעת למקרים שבהם הפרסום נראה על פניו תמים לחלוטין, אולם קיימות נסיבות חיצוניות המקנות לו את אופיו הפוגע. האבחנה בין שני הסוגים של לשון הרע משתמעת אינה חדה, וסעיף 3 עצמו מאפשר הסתמכות על שני הסוגים במשותף" (א. שנהר,שם בעמוד 113). מתוך הכותרת של הכתבה, ניתן להבין, כי הסיבה היחידה, לעזרתו של שריד, נעוצה בהיכרות ביניהם מהים וממשחק השש בש; זאת ותו לא. מי שהמשיך מהכותרת הצבעונית לגוף הכתבה, "גילה" כי הן ליוסי שריד והן לפואד בן אליעזר הכרות עם התובע כ: "איש עבודה מצוין". מכאן-, יש בכתבה התיחסות לכישורי העבודה של התובע, וכנראה שלא מן הים וממשחק השש-בש. איני דנה ברגע זה, אם הדברים שנאמרו לכאורה מפי הנ"ל נכונים אם לאו, ברם מעיון במכלול הכתבה הקורא הסביר בהחלט מבין שהכרות חברתית פלוס הכרה בכישורים, הם שהובילו להמלצה על התובע למקום עבודה. "המבחן הקובע הוא, מהי לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מיחס למילים". (ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2), 333). הרושם שנוצר מהכתבה אינו שהתובע הכיר את שריד בים, תוך כדי משחק שש בש, ומתוך היכרות זו בלבד - וכשברקע גם עומדים שיקולים פוליטיים כביכול - החליט שריד לעזור לתובע במציאת עבודה. עיון בהמשך הדברים שנאמרו בכתבה, מחזק אומנם אצל הקורא את הרושם כי מדובר במינוי על רקע פוליטי, שאולי הוא מינוי לא ראוי כשלעצמו, ברם אין בו כשלעצמו להוציא לתובע שם רע; מה גם שנלקחה בו בחשבון דרך עבודתו של התובע בעבר. משכך, סבורה אני כי אופן הצגת היכרותו של התובע עם מר שריד, כפי שנעשתה במכלול הכתבה, ולמרות הכותרת הצבעונית, אין בה כדי להטיל דופי במקצועיותו של התובע, ומכאן שלא מדובר בהוצאת לשון הרע וזאת לפי סעיף 1(3) לחוק. אשר על-כן אני דוחה את התביעה בראש פרק זה, כבר בשלב הנוכחי. 3. "ערק לברק ערב הבחירות" לטענת התובע, המילה "עריק" הנה מילה מעליבה ופוגעת הטומנת בחובה משמעויות שליליות, ומכאן שמשפט זה מקיים את הוראות סעיף 1(1) ו-1(3) לחוק. מנגד, טוענים הנתבעים, כי השימוש במילה "עריק" אין בו הוצאת לשון הרע היות ואין בו כדי לגרום להשפלתו של התובע או לשימו ללעג ולבוז בעיני הבריות. בפסיקה נקבע, כי ההגדרה של "לשון הרע" כפי שמופיעה בסעיף 1 לחוק, תבחן על פי מבחן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. הווה אומר, שפרסום ייחשב כ"לשון הרע" רק אם ייתפש ככזה על ידי האדם הסביר: "כי כאשר בית-המשפט בוחן דברים שפורסמו בעתון ומבקש ליישם את המבחן של האדם הסביר והרגיל, עליו להעריך מה משמעותן ומובנן של המילים בעיני קורא העתון הרגיל ולשקול איך היה הלה מבין את הכתוב. לכלל האמור, המפנה אותנו אל משמעותן הרגילה של המילים, יש ביטוי נוסף: יש לפרש את המילים בהקשר בו פורסמו, ללא היזקקות לנתונים חיצוניים נוספים העלולים לשנות את משמעותן או להרחיבן, אלא אם ניתן להוכיח כי גם נתונים נוספים אלה הם בגדר ידיעתם הרגילה של אלה ששמעו או קראו אותם." (ע"א 723/74 הוצאת עתון הארץ בע"מ ו-3 אח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא (2),281). וכן: "לפיכך אין כל חשיבות לשאלה, האם המפרסם התכוון או אפילו היה מודע לכך שהפרסום עלול לפגוע בנפגע". (אורי שנהר, דיני לשון הרע, 122). טוענים הנתבעים לגבי השימוש בביטוי "עריק": עובר לפרסום הכתבה כונה התובע "עריק" גם בעיתון "מעריב" (נ/26). ובאותו מקרה, בחר התובע, שלא לתבוע את העיתון בגין הוצאת לשון הרע (עמוד 22 לפרוטוקול מיום 20.06.01). מכאן, יתכן והם רוצים להסיק כי כשם שאז לא ראה בכך לשון הרע - מדוע שיראה בפרסום מטעמם לשון הרע? אין בחוק כל הגנה לעובדה כי בגין פרסום דומה לא תבע התובע. בפסיקה נקבע, כי זכותו של התובע לבחור את מי לתבוע ואין להיכנס לשיקולי הבחירה שלו: "השיקולים המנחים תובע לבור לו מפרסם אחד מבין כמה, או קטע אחד מבין כמה, יכולים להיות שונים ומשונים, הגיוניים פחות או הגיוניים יותר, אך אין הם יכולים לשמש הגנה בידי המפרסם האחד שנתבע. אין הוא יכול לבוא ולומר: צריך היית לתבוע גם את האחרים ומשלא עשית כן, הרי זו ראיה שהפרסום לא הטריד אותך או לא הזיק לך. (ע"א 492/89 סלונים נ' "דבר" בע"מ ואח', פ"ד מו(3),827). משכך, טענה זו של הנתבעים טובה, אם כבר, לעניין כימות הנזק (ר' ס' 19 לחוק) ולא לשאלת החבות; ומכאן שהנתבעים, אינם יכולים להסתמך על טענת הפרסום הקודם, בהתגוננותם מפני הוצאת לשון הרע. טענה נוספת של הנתבעים היא כי מדובר במושג המתאר מעבר של אדם מצד אחד של המפה הפוליטית לצד השני של המפה הפוליטית: "בשימוש הפוליטי, הכוונה היא למי שהחליף מחנות פוליטיים". (סעיף 6(ג) לסיכומי הנתבעים). ראשית - יש לאמר שהדבר לא הוכח עובדתית; שנית - אפילו היה זה נכון, אין זה אומר שיש ליתן לגיטימציה לפגיעה בשם הטוב, מאחר ובפוליטיקה יש כאלה שעושים זאת ולא נתבעים. שלישית - למרות שהדבר "מקובל" לכאורה, החוק לא שונה ולא הוסף בו סייג, למעט "עריק למטרות פוליטיות", או סייג דומה, שיוציא מתחולתו מילים שמשמען המדויק שונה במהלך השנים, ועפ"י התחום בו שונה. השימוש במילה "עריק", אפילו נעשה בעבר, אינו ראוי לתאר שינוי בדעה פוליטית. תיאור מסוג זה, סותר את מהותה האמיתית של הדמוקרטיה המושתת על זכותו של הפרט לדעה משלו ועל זכותו לשנותה כפי רצונו, ועל-פי שוני אפשרי בערכיו. לפיכך, אין זה ראוי שנגדיר אדם, המשנה את דעותיו, כאדם המתחמק מחובתו כפי שמשתמע מהמילה "עריק". טוענים הנתבעים כי היתה להם לגיטימציה לעשות שימוש במונח זה כי המדובר במעבר על רקע כספי, ומעבר זה תואם את ההגדרה של "עריקה" במובנה הפוליטי. טענה זו לא הוכחה והשימוש במינוח זה מקים עילה בגין הוצאת לשון הרע. (וע"כ להלן). כל זאת מאחר ועלינו לבחון כיצד האדם הסביר מבין את המילה "עריק". המילה "עריק" מעוררת אסוציאציות שונות. לאור המציאות בה אנו חיים, נראה כי ההקשר הראשון העולה ממילה זו הנו ההקשר הצבאי, קרי, אותו חייל הנוטש את יחידתו. המילה "עריק" השאולה מעולם הצבא מסמלת מעשה קיצוני, אסור מבחינה חוקית, פסול מבחינה נורמטיבית, אשר נעשה בניגוד לכללי המסגרת המקובלים ולכן מטיל רבב בשמו של אדם. מדובר באות קלון אשר לא יימחק על נקלה. משכך, השאלת הכינוי "עריק", לעולם הפוליטי, טומנת בחובה אותן משמעויות כמו בעולם הצבאי. לאמור, מעשה פסול, אשר נעשה בניגוד לכללים ואשר מעיד על אופיו של המבצע. מן המקובץ לעיל עולה, כי המטרה של השימוש במילה "עריק", היא לקעקע מעשהו של אדם, להראותו כאדם הפועל בצורה שלילית ולא נורמטיבית ובכך להשפילו בפני הבריות. אין ספק בלבי, כי האדם הסביר אשר יקרא את הכתבה הנ"ל יראה ב-"עריק" אדם שלילי אשר פועל מתוך מניעים אישיים פסולים. השימוש שעשו הנתבעים, מספר פעמים בגוף הכתבה, במילה "עריק", אשר אין מחלוקת לגבי הקונוטציות השליליות העולות ממנה (עמוד 18 לפרוטוקול מיום 18.12.01), אינה מותירה בידי אפשרות אחרת אלא לקבוע כי מטרת הנתבעים הייתה להשפיל את התובע בעיני הבריות. ומשכך, מדובר בהוצאת לשון הרע כנגד התובע לפי סעיף 1(1) לחוק. 4. פגישה עם ראש הממשלה בסעיף 8.3 לפרשת התביעה נאמר, כי התיאור העובדתי של פגישת התובע עם ראש ממשלה ושר הבטחון, אינו נכון. וגם הדברים שיוחסו לשר התקשורת לא יכולים להיות נכונים. חזרתי ועיינתי בכתבה, ולא מצאתי שם, בהקשר לתובע, כל לשון הרע או בדל ממנה. אף ראיות שהובאו לא הצביעו על כך. אשר על-כן כבר בשלב זה ניתן לדחות את התביעה לענין זה. 5. "איש אלים מילולית ופיזית" אומנם תיאור זה שמופיע בכתבה, לא צוין מפורשות בפרשת התביעה כלשון הרע, ברם מאחר והתובע העיד על כך ונחקר בחקירה נגדית, נראה שהנושא הורחב כבר בשלב הראיות ויש להתיחס אליו. בתיאור זה שתיארו הנתבעים את התובע אין משום הוצאת לשון הרע כנגדו. אמנם, אינני חולקת על כך שמדובר בתיאור שלילי של התובע, אך אין בתיאור מסוג כזה כדי לקיים את הדרישות המופיעות בסעיף 1 לחוק, על כל תת סעיפיו. לאמור, שלא כל תיאור שלילי וביקורתי שאינו מחמיא עם אדם יהווה הוצאת לשון הרע: "יש להוסיף כי ההגנה על הבעת דעה "אינה נשללת בגלל אופיה הביקורתי החריף או נעדר-האובייקטיביות והפירסום אינו מאבד בשל כך מסבירותו. נוסח דברים, שאינו לטעמו של איש מתון ושקול, אינו הופך את הפרסום בשל כך לבלתי-סביר. אין בית המשפט יכול לכפות טעמו והגיונו הוא על המפרסם, אלא עליו להותיר מקום להבעות דעה תקיפות" (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 307). וזאת מדוע? כנגד התובע הוגש כתב אישום בגין תקיפת פקח. הוא הורשע. ערכאת הערעור אישרה את ההרשעה. (נ'28) התובע היה מעורב בקטטה אלימה מול נערי מרץ (נ/28) ותקף שוטרים (שם). התובע בעצמו הודה שסגנונו בוטה (עמ. 47). נראה שבייצוגו אוכלוסיה קשת-יום, הוא רואה בכך גם במידה מסוימת כרטיס ביקור, שמאופין כנראה בכך שהוא אינו מוותר על עמדותיו, דעותיו ורצונותיו, בעיני בוחריו הפוטנציאליים אפילו אלה יגררו אותו לעימות פיסי או מילולי. התובע לא הכחיש את הכתבות שפורסמו לגביו בעיתונות על פועלו בדרך זו, ובחלקן אף אישרם, ואשר על-כן אין לראות בכך הוצאת שם רע, אלא תיאור אמיתי של דרך התנהלותו של התובע במסגרת תפקידו הציבורי. אשר על-כן אני דוחה את התביעה בראש פרק זה, כבר בשלב הנוכחי. 6. "קבלת טובות הנאה כספיות" מדובר בתיאור חמור למדי של מעשיי התובע, אשר מציג אותו בעיני קוראי העיתון באור שלילי. אין מדובר כאן בביקורת רגילה, כי אם בתיאור של מעשים אשר חוצים את קו ההפרדה בין מעשים לגיטימיים לבין מעשים לא לגיטימיים. מכאן שההשלכה של מילים מעין אלה הרבה יותר מזיקה מביקורת רגילה. מדובר בתיאור פוגע ומשפיל אשר שם את התובע מטרה לשנאה ובוז. היות ולצורך בירור סוגיית לשון הרע, אין זה משנה כלל וכלל האם מדובר בעובדות אמיתיות או לא, שהרי שפרסום דברים אלו - מבלי להכריע כעת לגבי נכונותם - עלול לפגוע בתובע. "ההגדרה שבסעיף 1 לחוק אינה מתנה את קיומה של "לשון הרע" בכך שתוכן הפרסום לא יהיה אמת. לפיכך עשוי פרסום להכיל עובדות אמת בלבד, ועדיין להיחשב כ"לשון הרע". (א. שנהר, שם בעמוד 121) משכך, ניתן לומר כי הדרישות שבסעיף 1 לחוק מתמלאות ועל כן צודק התובע בטענתו כי מדובר בהוצאת לשון הרע. ה. ההגנות שבחוק 1. ה ד י ן משנקבע כי בחלק מהמקרים הנטענים מדובר בהוצאת לשון הרע, יש לראות האם עומדת, לנתבעים, אחת מההגנות המצוינות בחוק. בענייננו מפנים הנתבעים לשתי הגנות המצויות בסעיפים 14 ו-15(4) וכן סעיפים 15(2) ו-15(6) לחוק איסור לשון הרע: " 14. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." וכן: "15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ... (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; (6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;" לאור הדין הבה ונבחן את ההתבטאויות הרלבנטיות ונבדוק אם יש הגנה בפרסום, אם לאו. 2. "ערק לברק ערב הבחירות" בציטוט שלעיל, מדובר בהבעת דעה ולא בהצגת עובדה וזאת לאור העובדה כי התובע לא נתפס כ"עריק", במלוא מובן המילה, בידי הקורא הסביר. הווה אומר, כי הקורא הסביר מבין כי לא מדובר בציון עובדה. היות ובמקרים מסוימים ניתן להסתמך על הגנת אמת הפרסום גם כאשר מדובר בהבעת דעה בחרו הנתבעים להסתמך תחילה על סעיף 14 לחוק, שכותרתו "הגנת אמת בפרסום": "על הבעת דעה שהיא אמת מגן גם בלאו הכי סעיף 14, אם היה בפרסום עניין ציבורי, רק אם לא היה בפרסום עניין ציבורי, זקוק המפרסם להגנה לפי סעיף 15, אם היתה הבעת הדעה אמת." (ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, פ"ד לב(3), 337). יחד עם זאת, הגנת אמת בפרסום לא תחול על כל הבעת דעה: "הגנת אמת דיברתי עשויה להיות הגנה טובה לפרסום המוגדר כדעה, אך היא אינה יאה לכל סוג של הבעת דעה אלא רק לדעות בעניינים עובדתיים הניתנים לאימות. כאשר הדעות אינן ניתנות למיון ולסיווג כאמת או שקר, לא יוכל מפרסם הדעות להתגונן בטענת אמת דיברתי, והוא ייאלץ לנסות ולהוכיח כי עומדת לו הגנת הבעת דעה בתום לב. האבחנה בין דעות הניתנות לסיווג כאמת או שקר לבין דעות שאינן ניתנות לסיווג כזה אינה קלה." (א. שנהר, שם בעמוד 219). משכך, עלינו לבחון האם הנתבעים יכולים להיעזר בסעיף 14 להגנתם או שמא עליהם להסתמך על סעיף 15(4). אכן, כאשר מדובר בהבעת דעה, ישנם מקרים בהם ייקשה בידי הנתבע להסתמך על ההגנה הקבועה בסעיף 14. במיוחד כך הדבר כאשר ישנו קושי אובייקטיבי לעגן את "הבעת הדעה" בממצאים עובדתיים התומכים באמיתותה לכאן או לכאן. זה המצב במקרה שלפני. הנתבעים אמנם טוענים כי הביטוי "עריק" מתייחס למי שעובר ממחנה פוליטי אחד למחנה פוליטי שני (סעיף 6 (ג) לסיכומי הנתבעים) אך יחד עם זאת מפנים הנתבעים גם לסיבת המעבר, שלדבריהם אינה על בסיס אידיאולוגי (סעיף 6 (ו) לסיכומי הנתבעים). מכאן שהכוונה של הנתבעים בשימוש בביטוי "עריק" היתה הן לסיבת המעבר והן למעבר עצמו. כפי שציינתי בפרק של "הוצאת לשון הרע", הביטוי "עריק" במובנו הפוליטי מסמל מעבר ממניעים שאינם ענייניים, קרי שאינם אידיאולוגיים, ולא למעבר גרידא מצד אחד של המפה הפוליטית לצד השני. לאמור, התייחסות היא גם לנסיבות המעבר. היות והרקע שעמד ביסוד המעבר הנ"ל איננו בבחינת נתון עובדתי שקל לאמתו, אזי לא יכולים הנתבעים להסתמך על סעיף 14 לצורך הגנתם ועליהם לפנות לסעיף 15 (4). למעלה מן הנדרש יצויין, כי גם אם שגיתי באמור לעיל, ונתוני הרקע למעברו של התובע בין המחנות ניתנים באופן עקרוני להוכחה, אזי הנתבעים לא השכילו להניח תשתית של ממש, שתשכנע, על-פי מאזן ההסתברויות, כי סיבת המעבר אכן היתה נעוצה במניעים פסולים. כלומר, הפרסום אינו משקף נכונה את המציאות האובייקטיבית הקיימת במקרה זה. לעניין זה יצויין, כי עצם העובדה שהתובע הוא חבר ליכוד, אין בה כשלעצמה, כדי לבסס ממצא כאילו תמיכתו באהוד ברק בבחירות לראשות הממשלה היתה ממניעים שאינם אידיאולוגיים. התובע, לא הכחיש כי הצביע למר ברק בבחירות לראשות הממשלה אך הוסיף כי באותן בחירות הצביע לרשימת הליכוד לכנסת: "ש: ממתי היית חבר מרכז של הליכוד? ת: מאז שאני זוכר את עצמי, מאז שהייתי חניך נער בבית"ר, לאחר מכן הפכתי להיות ליו"ר הסניף ומאז 1982 אני יו"ר הסניף וחבר מרכזי ופעיל בליכוד. ש: בשנת 1999, אחרי שהודחת מתפקידך, היו בחירות לממשלה ואתה תמכת במועמד הליכוד באותן הבחירות? ת: אני תמכתי בברק. ברק לא היה איש תנועת הליכוד. ש: אתה פתאום מחליט להעביר את תמיכתך מהליכוד לברק, הייתה מוטיבציה אידיאולוגית בעניין, נעשית פתאום, בניגוד למאמר הזה, רודף שלום? ת: אתה עושה הכללה. אני תמכתי באהוד ברק כי האמנתי שזה מה שהייתי צריך לעשות. יחד עם זאת, הצבעתי לרשימת הליכוד לכנסת, ובבחירות לראשות הממשלה תמכתי בברק. ש: מה היתה דעת הליכוד על העניין הזה, פנו אליך, אמרו לך מדוע אתה עורק? ת: אני לא עורק ואני לא עושה שום מעשה שלא יעשה. אני לא ערקתי. אני הייתי חבר מזכירות הליכוד, יו"ר הסניף וחבר בהנהלת הליכוד. אתה אומר את המילה עורק שהיא מיותרת לחלוטין, המשכתי ברציפות להיות חבר הליכוד עד היום. גם בבחירות האחרונות נבחרתי שוב למרכז הליכוד על ידי אותם אנשים שנתנו בי אמון בעבר וגם בבחירות האחרונות" (עמוד 47 לפרוטוקול מיום 13/03/03) אמנם, התובע אומר בעדותו כי קיבל את המשרה של יו"ר ועדה לתכנון ובניה רכס הכרמל לאחר תמיכתו בברק (עמוד 49 לפרוטוקול מיום 13/03/03), אך גם בזאת אין מספיק כדי לקבוע כי מדובר במעבר ממניעים לא ענייניים. העיד התובע, ועדותו לא נסתרה, על סיבת המעבר לתמיכה באהוד ברק: "ת: הפגישה הזאת היתה פגישה שאני ביקשתי לקיים עם אהוד ברק. מאחר והיתה לי ולברק שיחה מוקדמת במגרש הכדורגל באיצטדיון ר"ג, אני ביקשתי בפגישה זו לשמוע את המסר או את הקו המדיני של ברק, כדי לדעת אם זה מתאים לקווי המדיניות שבהם אני תומך. ש: בפגישה זו התברר שיש זהות דעות ביניכם? ת: זהות דעות אחת לאחת. ש: ואז החלטת שאתה תומך במר ברק? ת: נכון." (עמוד 48 לפרוטוקול מיום 13/03/03) משכך הם פני הדברים, לא נותר לנתבעים אלא לפנות לסעיף 15 לצורך הגנתם. סעיף 15 מכיל בתוכו 2 תנאים מצטברים שעל הנתבעים לעמוד בהם: האחד שהפרסום נעשה בתום לב והשני שהפרסום נעשה באחת מ-12 הנסיבות המצויינות בסעיף. בענייננו, מפנים הנתבעים ל-3 נסיבות שונות שלדעתם מתאימות לנסיבות שבמקרה שלפני. תחילה יש לראות האם הפרסום נעשה בתום לב. כפי שציינתי, הנתבעים בחרו להשתמש בביטוי "עריק" כדי לתאר את מהלכיו של התובע. אינני מסכימה לטענתם כי מדובר בניסוחים מינוריים לעומת ניסוחים אחרים קודמים על התובע (סעיף 1 לכתב ההגנה). מבלי לחזור שוב על דבריי, אומר שלביטוי "עריק" בקונטקסט הפוליטי ישנן משמעויות נחבאות המונעות ממנו להיתפס כביטוי מינורי; משכך, השימוש בביטוי זה לתאר מעשיו של אדם צריך להיעשות בזהירות ובנסיבות המתאימות. לא זה המקרה. לא צלח בידי הנתבעים להראות כי סיבת המעבר של התובע נבעה ממניעים לא ענייניים וזהו הבסיס, לדעתי, בשימוש בביטוי זה. לאור זאת שעיקרון תום הלב צריך להימדד ביחס לאותו תת סעיף עליו הוא מגן (א. שנהר, שם, עמוד 260), מן הראוי שהבעת הדעה תיעשה בצמוד לעובדות האובייקטיביות. גם אם סברו הנתבעים כי סיבת מעברו של התובע נבעה מאותם מניעים אליהם רמזו בביטוי "עריק" אינני חושבת כי הנתבעים פעלו בתום לב: "וכי הבעת הדיעה - שהיא יסוד מיסודות חופש הביטוי - מותרת היא גם כאשר היא נעשית במילים בוטות, ובלבד שנעשה הדבר בתום לב, כשהעובדות עליהן מבוססת הבעת הדיעה, מתוארות באופן נכון... " (ע"א 4607/92 הרב שלמה קליין נ' גיל רונן, דינים עליון, כרך לח, 129, הדגשות שלי, ד.פ). לפי סעיף 16 (א) חזקה על הנתבע כי עשה את הפרסום בתום לב אם לא חרג מתחום הסבירות באותן נסיבות: "16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב". לא רק שהנתבעים שמו עצמם במקומו של התובע בקובעם לגבי המניע לתמיכתו בברק אלא הם גם בחרו להדגיש זאת פעמיים נוספות בגוף הכתבה: "..לפנות מקום לעריק מת"א: העריק הזה ביקש כמובן לעבוד בתשלום..". כפי שניתן לראות השימוש בביטוי "עריק" במשפט שלעיל היה שלא לצורך ונעשה יותר כדי לפגוע בתובע מאשר כדי להביע דעה. גם במידה והייתי מסכימה עם השימוש של הנתבעים בביטוי "עריק" כדי לתאר את התנהגותו של התובע במקרה זה, ואני לא, הרי שעדיין מדובר בשימוש שנעשה בצורה מוגזמת ולכן חורג ממתחם הסבירות. "16. (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15." מן המקובץ לעיל, עולה כי הנתבעים לא פעלו בתום לב כאשר בחרו להגדיר את תמיכתו של התובע בברק כ"עריקה". בסיכומיהם טוענים הנתבעים כי לא קיים צורך שהבעת דעה תהיה אמת כל עוד העובדות שבבסיס אותה הבעת דעה הם נכונות. דא עקא, שבמקרה דנן לא עלה בידי הנתבעים להראות כי העובדות אכן נכונות, ובמאזן ההסתברויות לא עלה בידם להוכיח כי מדובר במעבר שאינו על רקע אידיאולוגי. משכך, השימוש בביטוי "עריק" היה נמהר ונעשה יתר על המידה ולפיכך מדובר בחוסר תום לב. התנאים בסעיף 15 הם תנאים מצטברים. לאחר שקבעתי כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב, אין זה רלבנטי יותר אם המקרה שלפנינו מתאים לאחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק. כלומר, הנתבעים אינם יכולים להיעזר בסעיף 15 לצורך הגנתם. ולכן בהקשר של הביטוי "עריק" אני פוסקת כי מדובר בהוצאת לשון הרע כנגד התובע. תוך כדי כתיבת פסה"ד יצא פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים בענין ע"א 8771/98 (י-ם) איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (תק-של 2002(1) 571), שבו בית-המשפט קיבל את גירסת דנקנר שהאמירה, במסגרת תוכנית הטלוויזיה "פופוליטיקה", לגבי איתמר גבירץ שהיה חבר בתנועת כך שהוצאה מחוץ לחוק: "מותר להתגונן מול איתמר הקטן הנאצי הזה", וכן "סתום את הפה נאצי מלוכלך", אינם בגדר הוצאת שם רע באשר לדנקנר עומדת ההגנה של "הבעת דעה על התנהגות הנפגע בענין ציבורי". קראתי והפכתי בפסה"ד, בדיוק עפ"י אותן אמות מידה לעיל שלא להוציא מהקשרם את הדברים ולהתייחס למכלול, ודעתי שונה: לא באתי במסגרת זו לפסוק הלכות במחוזות אחרים, אלא לאמר בשפה ברורה וצלולה: יש ביטויים שיש להם משמעות מיוחדת לגבי יהודים וישראלים; איני סבורה שהם "צריכים לרדת לזירה", איני סבורה שיש ליתן להם משמעות שונה ממשמעותם ההסטורית ולהופכם למטבע עובר לסוחר בכל ויכוח טלוויזיוני או פוליטי. ביטויים כמו: נאצי ו-שואה, הם כאלה. הם נתייחדו לתופעות איומות, וככאלה יש להשאירם. "העממיות" המיוחסת להם או הטענה של שינוי במשמעות בדורנו או ההתיחסות אליהם כאל הבעת דיעה לא נדבקים אליהם; ותקוותי היא שמצב זה גם יימשך, ואפילו שיח פוליטי לא מנומס, בוטה ומנאץ (שאינני סבורה שצריך להיות אבל יש הסבורים שאולי כחריג הוא עשוי להיות) לא יאמץ אותם כחלק מסדר היום שלו. 3. "קבלת טובות הנאה כספיות" לטענת הנתבעים, התובע פגע בכללי מנהל תקין בכך שניצל את מעמדו כדי להשיג טובות הנאה. הנתבעים בחרו להתגונן בטענת אמת דיברתי ולצורך כך הביאו ראיות שונות להוכחת טיעונם. יאמר, כבר כעת, כי הנתבע לא הורשע בעבר בקבלת טובות הנאה וטענת הנתבעים נסמכת על ראיות ועדויות שבחרו להציג בתיק זה. היות ובמקרה שלפנינו מדובר באשמה חריפה ביותר מצד הנתבעים אזי נטל ההוכחה המוטל על הנתבעים גובר: "בית המשפט קבע, כי קיימות אמנם רק שתי מידות הוכחה - המידה הנדרשת במשפט פלילי (מעבר לכל ספק סביר) והמידה הנדרשת במשפט אזרחי (נטיית מאזן ההסתברות) - אולם כאשר נתבע מבקש להתגונן בטענת אמת דיברתי, הוא עשוי "להידרש להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה". לפיכך, כאשר פרסום מייחס לנפגע האשמות חמורות במיוחד, יידרש הנתבע המעלה טענה של "אמת דיברתי", להביא ראיות משכנעות יותר מכפי שנדרש במשפטים אזרחיים רגילים" (א. שנהר, שם, עמוד 247). במקרה דנן חלה על הנתבעים חובת הוכחה מוגברת. הנתבעים התייחסו למספר אירועים בהם היה התובע מעורב, שלדעתם מעיד על כך שניצל את מעמדו לצורך קבלת טובות הנאה. ביהמ"ש יתייחס לאותן ראיות אשר הנתבעים בחרו לצרף לתיק. בהקשר זה אומר כבר עתה כי אין זה רלבנטי לענייננו אם הראיות היו בידי הנתבעים עובר לפרסום הכתבה או לאחריה. באפשרות הנתבעים להביא כל ראיה, בין אם היתה ברשותם קודם או לא, לצורך הוכחת טיעונם: "נתבע או נאשם המבקש להתגונן בהגנת "אמת בפרסום" יוכל להוכיח את אמיתות הפרסום באמצעות כל ראיה המאמתת את הפרסום, בין אם היה מודע לקיומה בעת הפרסום ובין אם לא". (א. שנהר, שם, עמוד 222). להלן, טיעוני הנתבעים: 1. זכאות נוספת לדירה - הנתבעים טוענים כי עקב מעמדו קיבל התובע זכאות לדירה בתנאים מועדפים. הנתבעים מתבססים על מאמר אשר מתייחס לנושא (נ/30) ודבריי התובע בפרוטוקול. מסמך שהנתבעים רצו להגיש בנושא לא התקבל (עמוד 45 לפרוטוקול מיום 13.03.03) ואי לכך נותר לי להתייחס אך ורק למאמר. לאור זאת, אני קובעת כי לא ניתן להסיק מן החומר שלפניו כי מדובר בקבלת טובת הנאה. 2. החתים עולים על טפסי הצטרפות לליכוד - התובע בהיותו איש ליכוד ניצל את מעמדו בעירייה והחתים עולים שביקשו ממנו סיוע בקליטה על טפסי הצטרפות לליכוד. הנתבעים לא הביאו כל ראיה להוכחת טיעונם זה למעט מאמר בנושא וגם לא ירדו לשורשו של עניין הכיצד מדובר בקבלת טובת הנאה ועל כן במקרה פרטני זה לא הוכח שמדובר בקבלת טובת הנאה. 3. קבלות בגין טיפול פנים לאשתו של התובע - הנתבעים הציגו קבלות בעבור טיפולי פנים, אשר התובע הגיש לקופה הציבורית, ושעליהן מצוין שם אשת התובע (נ/4 ו- נ/5). התובע טען כי על פי חוק מותר לו כיו"ר איגוד ערים להגיש קבלות בסדר גודל של 70 ₪ בעבור מתנות שרכש לאירועים אליהם הוזמן מתוקף תפקידו. לטענתו, בעניין זה מדובר בקבלות של סט טיפול פנים לנערות שנרכשו אצל מטפלת הפנים של אשתו בעבור בת מצווה אליה הוזמן בתוקף תפקידו (עמוד 6 לפרוטוקול מיום 20.6.01). למרות שהסבר זה נטען כבר בתחילת הדרך ומופיע בכתבה, אזי הוא אינו משכנע משתי סיבות: הראשונה, שהבאת הקבלות הנ"ל, על ידי הנתבעים, מעבירה את נטל ההוכחה לכתפי התובע, נטל בו הוא לא עמד: "הכלל הוא שבעה"ד שעליו מוטלת חובה מס' 1... הוא הוא שצריך לפתוח בפרשת ההוכחות ומחובתו להמציא עדות במידה המספיקה לכאורה... כדי ביסוס טענתו, ורק בהגיעו למדרגה זו עוברת החובה מס' 2... למתנגדו החייב עתה להמציא עדות מצדו". (יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמוד 1303, תשנ"ט). במקרה דנן, התובע העיד כי מדובר במתנות לאירועים אליהם הוזמן אך לא הביא ראיה כלשהי שתסביר או תסתור את הקבלות שבמקרה זה. לאמור, שמדובר בעדותו של התובע כנגד מסמך של הנתבעים. סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני קובע כי לא ניתן לסתור תוכנו של מסמך אלא במסמך אחר: "80. תביעות הנוגעות להתחייבויות וחוזים או לשותפות, לקבלנות או הלוואה שעל פי הרגיל והנהוג הם נעשים במסמך בכתב, והעולות על עשר לירות, צריך להוכיחן במסמך בכתב. טענה ותביעה נגד מסמך בכתב בנוגע לדברים האמורים, אף אם איננה עולה על עשר לירות, צריך להוכיח במסמך בכתב או ע"י הודאתו או פנקסו של הנתבע." (הדגשה שלי, ד.פ). זה ברמה הנורמטיבית. היות והנתבעים לא הביעו התנגדות מפורשת לעדות התובע לגבי הקבלות לא ניתן לפסול את עדותו של התובע לעניין פשר הקבלות אך יחד עם זאת ניתן להתייחס לכך בעת שקלול הראיות, ובמיוחד כשהמדובר בעדות יחיד הנזקקת לתימוכין עפ"י פקודת הראיות-, ותימוכין לא היו. וזה מביאני לסיבה השניה, הנוספת: אי הבאת עדות הקוסמטיקאית של אשת התובע. עדות זו יכולה היתה לעזור לתובע בהוכחת צדקתו, שהרי בפסיקה נקבע כי: "הכלל שאי-הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, עמד בית משפט זה בע.פ. 112/52 (פ"ד ז' 251, 254 מול ב'-ג', מפי השופט זוסמן, כתוארו אז) ובע.א. 373/54 (פ"ד י' 1121, גם הוא מפי השופט זוסמן)". (ע"א 240/77 שלמה כרמל בע"מ נ' פרפורי ושות' בע"מ, פ"ד לד (1), 701). התובע בחר שלא לנקוט בדרך הגנה זו והעדיף לטעון כנגד הקבלות בעל פה, מבלי להביא ראיה כלשהי שתסתור את הכתוב בה, או ראיה לתמיכת עדותו כאמור ברוח פקודת הראיות (נוסח חדש). טיעון אחר, של ב"כ התובע, שאינו מקובל עלי, מתייחס לסכום "טובות ההנאה" שכביכול הפיק התובע. בעמוד 6 לסיכומים טוען ב"כ התובע כי לא סביר שהתובע "ימעל באמון הציבור ויסכן קריירה בת עשרות שנים" בעבור סכום כל כך נמוך - 240 ₪. על כך אשיב כי "דין פרוטה כדין מאה" ולא קיים קשר בין הסכום המדובר לבין הקביעה שמדובר בטובות הנאה. לאמור, לא קיים גבול מספרי המפריד בין סכום שלא ייחשב כטובת הנאה לבין סכום שכן ייחשב; ולצורך כך נקיש מתוך ע"פ 355/88 רפאל לוי נ' מ"י פ"ד מג (3), 221, הדן בעבירת שוחד, לגבי המקרה שלנו: "אל נזלזל בקטנות ובמתת של מה בכך, שכן גם טובת הנאה שערכה קטן אפשר גם אפשר שתיחשב למתת, שפסול השוחד בה". משלא הצליח התובע להסביר באופן משכנע לביהמ"ש את פשר הקבלות, לא צלח בידו להרים את נטל השכנוע המוטל עליו. לאמור, לא עלה בידיו להסביר באופן משכנע מדוע מופיע שם אשתו על הקבלות או מדוע לא מצוין מהו האירוע בעבורו נרכשו המתנות (מדובר בשתי קבלות שונות שניתנו בזמנים שונים). השכל הישר אינו מאפשר לקבל הסבר אחר פרט לזה שנטען על ידי הנתבעים והעולה מהקבלות כפשוטן, כי מדובר בטיפולי פנים לאשת התובע. משכך הם פני הדברים, עלה בידי הנתבעים להראות במידת ההוכחה הנדרשת - כפי שציינתי לעיל מידת הוכחה מוגברת - כי אכן מדובר בקבלת טובות הנאה. 4. קבלות בגין ווקמן ומתנות נוספות - הנתבעים מציגים קבלות נוספות, על שם התובע, בעבור מתנות שנרכשו לאירועים שונים. הנתבעים קובלים על כך שלא מצוין בעבור איזה אירוע המתנה או בעבור מי ומשכך מדובר בפגיעה בכללי מינהל תקין ובגדר טובות הנאה. יחד עם זאת לא עלה בידי הנתבעים להראות, במידת ההוכחה הנדרשת במקרה דנן, כי מדובר בקבלות למוצרים שנרכשו לשימושו האישי של התובע. 5. קבלות על ארוחות ביום שישי בערב וביום השבת לעמדת הנתבעים- התובע הגיש לקופה הציבורית קבלות בגין ארוחות פרטיות שערך בסוף השבוע. מסקנה זו של הנתבעים קשה לקבל לאור העובדה כי אין היא מגובה בעובדה אחרת למעט זאת שמדובר בארוחה שהתקיימה בסוף שבוע. ייתכן כי מדובר בארוחות שערך התובע בענייני עסקים גם בסוף השבוע. אינני יכולה לקבל טיעון אשר מתבסס אך ורק על מועד קיום הארוחה ותו לא ולכן לא ניתן לומר בבטחון הנחוץ לענין זה כי מדובר בטובת הנאה. 6. התובע לא ציין על קבלות פרטים הכרחיים - התובע לא הקפיד לציין על הקבלות בעבור מי הן, לאיזה אירוע וכדומה. מעיון בקבלות לא תמיד ניתן להבין בעבור מי המתנה/ארוחה, מי שילם, לאיזה אירוע ולכן הצדק עם הנתבעים באומרם כי עובדות אלו מעידות על כללי מינהל לקויים. אף התובע עצמו מעיד כי יכול להיות שטעה בכך שלא הקפיד על מילוי הקבלות באופן ראוי (עמוד 16 לפרוטוקול מיום 20.06.01). יחד עם זאת, אין בכל זאת כדי להעיד על התובע כי ניצל זאת לקבלת טובות הנאה, ועל כן טיעון זה של הנתבעים דינו ליפול. 7. התובע הגיש בקשה להחזר הוצאות למרות שהיה במסלול אש"ל - התובע היה צריך לבחור בין מסלול אש"ל לבין החזר הוצאות. בפועל התובע לא עשה זאת ולמרות שבחר במסלול אש"ל המשיך להגיש קבלות להחזר הוצאות. על סמך עדותו של רו"ח גינזבורג, אליה מפנים הנתבעים, לא ניתן לקבוע, כי אכן מדובר בקבלת טובות הנאה. בעדותו רו"ח גינזבורג לא מצביע באופן מספיק ברור על חריגות שביצע התובע שעולות בקנה אחד עם ההאשמות של הנתבעים, ולא רק זאת הוא אף מציין כי לא היו נהלים ברורים: "ת: לא היה נוהל שמכסה את כל הדברים, היו נהלים שמכסים חלק מהדברים. למיטב ידיעתי, לא היה נוהל שכיסה את כל המסגרת. היו נהלים או של האיגוד או של משרד הפנים." (עמוד 26 לפרוטוקול מיום 20.06.01). היות ובמקרה דנן מדובר ברמת הוכחה מוגברת, אזי היה על הנתבעים להיכנס לעובי הקורה בסוגיה זו. משלא עשו כך, לא ניתן לקבוע מתוך הדברים שהובאו על ידי הנתבעים כי אכן מדובר בקבלת טובות הנאה. 8. נסיעות לחו"ל - הנתבעים טוענים כי התובע נסע פעמים רבות לחו"ל וניצל זאת לענייניו האישיים: התובע נסע ל-24 יום לארה"ב עבור כנס שערך 3 ימים שבו הוא כלל לא נכח. כמו כן התובע נסע ליפן ושילב מיוזמתו גם נסיעה לסין שלא הייתה לצורך. התובע אינו מכחיש כי שילב בנסיעה לארה"ב גם עניינים אישיים אך טוען כי כן היה נוכח בכנס בארה"ב (עמוד 21 לפרוטוקול מיום 20.06.01) וכי הימים הפרטיים שהיו לו בטיול לארה"ב נוכו משכרו. משכך הרי שאין פסול בהתנהגות התובע. לגבי הנסיעה לסין טוען התובע כי הנסיעה היתה בהמלצת היועץ וכי מדובר בנסיעה מקצועית גרידא (עמוד 20 לפרוטוקול מיום 20.06.01). הנתבעים מצדם, מסתמכים על דבריו של גדעון זץ בישיבת האיגוד, שגם היה שותף לנסיעה, שאמר כי הוא חושב שהיה זה התובע אשר המליץ על הנסיעה לסין. קרי, אין הוא זוכר בוודאות מי היה זה שהמליץ על הנסיעה. על כן לא נותר לי אלא לקבל את גרסתו של התובע כי היה זה היועץ גדליה שלף שהמליץ על הנסיעה. באם היו הנתבעים מוכיחים את טיעונם אזי היה נופל מקרה זה לתוך המסגרת של קבלת טובות הנאה. אך משלא עשו כן, אינני יכולה לקבל את טענתם ולכן לא ניתן לראות בנסיעות התובע לחו"ל כקבלת טובות הנאה. מן המקובץ לעיל, ניתן לראות כי בשני מקרים הנתבעים הצליחו לשאת בנטל והוכיחו את טענתם כי התובע ניצל את מעמדו לקבלת טובות הנאה (סעיף 3 לפרק זה). משכך, עלינו לבחון האם התנאי השני של סעיף 14 - עניין ציבורי - מתקיים. לאמור, עלינו לראות האם קיים אינטרס ציבורי בפרסום. לאור העובדה כי מדובר בעובד ציבור וותיק וכי הביקורת מופנית כלפיו במסגרת תפקידו הציבורי ולא איש פרטי אזי ניתן לומר כי בענייננו קיים "עניין ציבורי". אנשי ציבור אשר מגיעים לעמדה המאפשרת להם השפעה על ציבור, צריכים להיות מוכנים לשאת במחיר מסוים עקב מעמדם, במיוחד כאשר מדובר בביקורת המופנית כלפי עבודתם הציבורית: "בהחלטת אדם ליטול על עצמו מעמד חברתי מסוים, ניתן לראות במקרים מסוימים הסכמה מכללא מצידו לוויתור מסוים על פרטיותו". (א. שנהר, שם, עמוד 233). הביקורת מתמקדת בשימוש לא נאות בכספי ציבור, ולכן ניתן לומר כי מדובר בביקורת שנעשית בשם אינטרס הציבור ועל כן הינה גם "ענין ציבורי". לאור כל זאת, הרי שהנתבעים עומדים בשני התנאים של סעיף 14 לחוק ומשכך לגבי האימרה "קבלת טובות הנאה כספיות" קיימת הגנת "אמת בפרסום". 4. הגנת תום הלב התובע מלין על כך שהנתבעים לא טרחו לענות למכתבו לאחר פרסום הכתבה, וטוען כי בכך שלא פרסמו תיקון או הכחשה יש חוסר תום לב מצדם וזאת לפי סעיף 17 לחוק. הנתבעים מצדם טוענים כי לפי סעיף 17 לחוק, קיימת חובה לפרסם "תיקון או הכחשה מצד הנפגע" ולא פרסום הכחשה של העיתון עצמו: "זאת ועוד: נראה, כי סעיף 17 נועד לאפשר לנפגע לפרסם דברים שמטרתם תיקון הפגיעה בשמו הטוב והכחשת הטענות שהועלו נגדו, והוא לא נועד לכפות על אמצעי התקשורת "הלקאה עצמית" והודיה בכך שפעל בזדון, כשלא היה מקום להודיה שכזו". (א. שנהר, שם, עמוד 277, הדגשות שלי, ד.פ) במקרה דנן, שלח התובע מכתב בו הוא דורש התנצלות ופיצויים בסך 2 מיליון ₪ לענין קבלת טובות הנאה (סעיף 4.2). במכתב מופיעה הכחשה כללית ולא ספציפית; לענין עריק (סעיף 4.5) נפרש הנימוק. הגנת תום הלב אם זו היתה רלבנטית לעניננו, היתה נשללת בהעדר חלקי התנצלות מתאימים. סוף דבר: תביעתו של התובע בגין לשון הרע מתקבלת בגין האימרה "עריק", לגבי כל הנתבעים (עפ"י סעיף 11 לחוק). לגבי האימרה "קבלת טובות הנאה כספיות" עומדת לנתבעים הגנת "אמת בפירסום". שאר העילות, כמפורט לעיל, נדחות. עיתונות