פסק דין 1. עסקינן בתביעת נזיקין שהגיש התובע, מר גדעון יונס (להלן: "התובע"), כנגד הנתבעות, מרין קונטיינרס (1986) בע"מ (להלן: "הנתבעת 1" - "המעביד") ו"הפניקס הישראלי" חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת 2") לפיצוי בגין נזק גוף, אשר נגרם לו, לטענתו, ביום 9.3.98, כאשר במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1, המבוטחת בנתבעת 2, הרים לבדו גליל P.V.C במשקל של כ- 106 ק"ג (להלן: "התאונה"). כבתביעת נזיקין תידונה ותוכרענה הן שאלת האחריות והן שאלת גובה הנזק. למותר לציין, כי מתן מענה שלילי לשאלה הראשונה ייתר את הצורך בדיון והכרעה בשניה. 2. נסיבות קרות התאונה משנסיבות קרות התאונה הינן הנדבך הראשון, אשר על בית המשפט לקבוע ועל בסיסו לבחון את שאלת אחריות המעביד, הרי שראשון לכל, יש לדון ולהכריע בטענת הנתבעות, לפיה התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח את נסיבות התאונה, כמו גם את פציעתו בה. 2.1 על פי הנטען בכתב התביעה ארעה התאונה ביום 9.3.98, בשעת בוקר, בעת שהתובע, אשר עסק בהדבקת משטחי P.V.C בתוך מבנים, הרים גליל P.V.C, אשר אורכו עולה על 2 מ' ומשקלו על 100 ק"ג, נפל לאחור בשל כובד המשקל- "בעת שהתובע הרים גליל P.V.C, נפל התובע לאחור, בשל משקלו הכבד של הגליל, וחש בכאב עז בגבו התחתון וחוסר יכולת להפעיל את רגלו השמאלית. התובע ניסה להמשיך בעבודתו, זמן קצר, אך נאלץ לחדול, ועזב את מקום העבודה לביתו" (סעיף 5 לכתב התביעה) 2.2 בתצהיר עדותו הראשית (ת/3) חזר התובע על תיאור נסיבות התאונה, תוך שהוסיף ופרט את "שיטת העבודה", אשר, לטענתו, היתה נהוגה אצל הנתבעת 1, מעבידו- "ביום 9.3.98 עסקתי בהרמה ובנשיאה של גלילי חבילות P.V.C אשר משקל כל אחד מהם היה מעל כ- 100 ק"ג ואורכו מעל כ- 2 מטר. השיטה היתה להרים גליל P.V.C בכח עצמי ובעזרת מוט ברזל מאולתר, מהמשטח בחצר, שבה הונחו הגלילים, אל תוך קונטיינר, אשר היה גבוה יותר מפני השטח, אשר שימש כמחסן, שבו הייתי נוהג לחתוך את ה- P.V.C ולאחר מכן להדביק אותו בקרוואנים" (ת/3 - סעיפים 6-5) 2.3 עוד ציין התובע בעדותו הראשית, כי נדרש על ידי מעבידו לבצע את עבודתו, הכרוכה בהרמה ונשיאה של גלילי ה- P.V.Cבעצמו "ללא כל עזרה ובלי כל ציוד הרמה והובלה", הגם "שאדם אחד אינו מסוגל להרים גליל P.V.C- בגלל המשקל הרב שלו ואורכו". (ת/3 - סעיף 11) 2.4 התובע עמד, בחקירה הנגדית, על גרסתו באשר לנסיבות קרות התאונה, כמו גם על טענתו כי נדרש להרים ולשאת את גליל ה- P.V.C בעצמו- "ש. האם אמרו לך להרים את הגליל הזה לבד ולעבוד לבד. ת. נכון מאוד. שמעון התייחס לעבוד (צ"ל: "לעובד" - ש.י.) כמו רס"ר, תרים, תעבוד, אם לא אתה לא עובד פה" (ראה עמ' 9 לפרוטוקול) 2.5 גרסה זו באשר לנסיבות התאונה, המונחת בבסיס התביעה, ולפיה נדרש התובע להרים לבדו גליל P.V.C במשקל העולה על 100 ק"ג וכך עשה, אינה דרה בכפיפה עם עדות שמסר התובע, במסגרת חקירה במוסד לביטוח לאומי, כתשעה חודשים לאחר התאונה ולמעלה משלוש שנים עובר להגשת התביעה שבפניי- "ביום המקרה שהיה בתאריך 9.3.98 או אולי 10.3.98 הייתי בעבודה כרגיל ומיד בהתחלת העבודה ניגשתי יחד עם פועל חדש שאני לא מכיר את שמו להכניס גליל פי וי- סי מהחצר לתוך הקונטנר תוך כדי הרמה של הגליל והתנועה לעבר הקונטנר אני החלקתי ונפלתי אחורה תוך כדי הנסיון שלנו להרים את הגליל ולזרוק אותו לתוך הקונטנר" (מתוך נ/1) (ההדגשה שלי - ש.י.) בעוד שעל פי הגרסה העולה מכתב התביעה נדרש התובע לבצע את עבודתו, לרבות הרמת גליל ה- P.V.C, לבדו, הרי שעל פי עדותו בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי, ארעה התאונה, שעה שהרים את הגליל ביחד עם עובד נוסף. 2.6 התובע נדרש, בחקירה הנגדית, לסתירה זו שבין גרסאותיו- "ש. אני מקריא לך מהמסמך למל"ל, ביקשו ממך לספר מה קרה ואתה אומר שביום המקרה...היית בעבודה כרגיל ומיד בהתחלת העבודה ניגשתי יחד עם פועל חדש להכניס גליל פי וי סי לתוך קונטינר, האם זה נכון. ת. ת. זה נכון אבל הוא לא עזר לי, הוא עזב את העבודה והלך. ש. ש. למה אתה לא מספר למל"ל שהוא עזב את העבודה והלך. ת. ת. מה שהוא שאל עניתי לו. הוא עזב והלך ואני התחלתי לעבוד. ש. ש. אתה לא אומר במל"ל שהוא עזב, אמרת שהוא פועל חדש, ותוך הרמה של הגליל נפלת. ת. ת. נפלתי אבל הוא לא היה איתי. ... ש. שאלו אותך בהמשך מי זה הבחור שהרים עמך את הפי וי סי וראה שנפלת. אתה אומר שהוא היה בחור חדש שאתה לא מכיר. ת. ת. הוא לא עזר לי, הוא ראה את העבודה והלך, לא קיבל משכורת" (עמ' 13-12 לפרוטוקול) (ההדגשה שלי - ש.י.) 2.61 דומה עלי, כי ניסיונו זה של התובע "להסביר" את הסתירה בעובדה כי השיב לשאלות שנשאל, נדון, בכל הכבוד, לכישלון משני טעמים. הראשון - התובע ציין בעדותו, באורח מפורש, אשר אינו משתמע לשתי פנים, כי נפל לאחור "תוך כדי הנסיון שלנו להרים את הגליל ולזרוק אותו לתוך הקונטנר". מדוע נקט התובע לשון רבים - "הנסיון שלנו" אם אומנם עזב אותו עובד אחר את המקום, כך שהרים את הגליל לבדו ? - דומה כי לתובע ורק לו פתרונים! השני - בעקבות עדותו, ממנה עולה בבירור כי התאונה ארעה שעה שהרים את הגליל ביחד עם עובד נוסף, נשאל התובע ביחס לזהותו של אותו אחר - "מי זה הבחור שהרים עימך את הפי.וי. סי וראה שנפלת". במענה לשאלה זו חזר והשיב כי המדובר בעובד חדש, ש"עוד באותו יום זרקו אותו מן העבודה". סבורתני, כי שאלה ממוקדת זו נתנה בידי התובע את ההזדמנות להסביר כי אותו עובד עזב את עבודתו עוד בטרם הורם הגליל ("מה שהוא שאל עניתי לו" - עמ' 13 לפרוטוקול), אך הוא עקבי לגרסתו השיב מתוך נקודת מוצא כי אומנם הרים את הגליל יחד עם עובד נוסף. 2.62 זאת ועוד. ב"כ התובע, בסיכומיו, מבקש לייחס סתירה זו ל"קשיי שפה". הדבר לא נטען על ידי התובע וממילא לא הוכח. התובע העיד בפניי ובמהלך עדותו לא התרשמתי מ"קשיי שפה". התובע, החי בארץ למעלה משלושים שנה (עלה מאתיופיה בשנת 71') היטיב להבין את שנשאל והשיב בשפה בהירה ורהוטה, תוך שימוש במונחים המעידים כי השפה העברית שגורה בפיו (התייחס לעובד כמו רס"ר). 2.7 סתירה זו שנתגלעה בין עדותו של התובע בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי לבין עדותו בפניי, אינה הסתירה היחידה, אלא אחת מיני רבות. 2.71 בעדותו בפני המוסד לביטוח לאומי נדרש התובע לציין מי היו העדים לתאונה - "מי אילו האחרים שראו אותך נופל" ועל שאלה זו השיב- " פועל בשם בוריס והשני אבי מלס ". (ראה נ/1) במהלך חקירתו הנגדית אישר התובע כי כלל לא היו עדים לתאונה- "ש. אף אחד לא ראה אותך נופל. ת. ת. נכון" (עמ' 13 לפרוטוקול) 2.72 בעדותו הראשית (ת/3) ציין התובע כי ביום התאונה נאלץ, עקב כאבי הגב שפקדו אותו, לעזוב את מקום העבודה מוקדם מהרגיל ורק למחרת הודיע למנהל, מר שמעון לוגסי, אודות התאונה- "למחרת, צלצלתי למפעל והודעתי למנהל, שמעון, אודות התאונה שקרתה לי, אך הוא התייחס אלי בזלזול..." (ת/3 - סעיף 10) בעדות שמסר בביטוח הלאומי, למעלה משלוש שנים עובר לחתימה על תצהירו, ציין כי בעקבות הנפילה ניגש למנהל, מר שמעון לוגסי, והודיעו כי נתפס לו הגב ובהוראתו עזב את מקום העבודה וחזר לביתו- "מהנפילה הרגשתי שאני לא יכול לקום והגב נתפס לי. אני ניגשתי למנהל עבודה שמעון לוגסי ואמרתי לו שנתפס לי הגב והוא אמר לי ללכת הביתה" (מתוך נ/1) כאן המקום לציין, כי בעדותו ציין מר לוגסי "כי ביום הנטען לקרות התאונה התובע סיים את יום עבודתו כמקובל" ו"נעדר מעבודה במפעל למס' ימים ללא כל הודעה" (ראה נ/5 - סעיף 11) 2.73 התובע, באורח עקבי, טען בפניי כי נדרש לבצע את עבודתו, לרבות הרמת גלילי ה- P.V.C, לבדו וכי לא ניתנה בידו כל עזרה - כך בדרך כלל ואף ביום התאונה. לתמיכה בגרסתו קרא התובע לעדות שניים מעמיתיו לעבודה, מר אבי מסלה (ע"ת 1) ומר אליאס מקוריה (ע"ת 2). 2.74 למקרא עדותו של מר מסלה אך נהיר הוא כי גלילי ה- P.V.C לא הורמו, ברגיל, על ידי עובד אחד בלבד, כנטען על ידי התובע - "בשנת 1998, בשעת בוקר, בעת שהלכתי לשתות מים, ראיתי את גדעון (התובע - ש.י.) הולך כפוף. שאלתי אותו מה קרה והוא ענה לי נפלתי כאשר הרמתי גליל של P.V.C , שאלתי אותו למה לא ביקשת עזרה והוא אמר לי שלא יתנו לי עזרה" (ת/1 - סעיף 6) דומה בעיני, כי תגובתו הספונטנית של מר מסלה - "שאלתי אותו למה לא ביקשת עזרה", מלמדת כאלף עדים על העובדה כי הרמת גלילי ה- P.V.C לא בוצעה, ברגיל, על ידי עובד אחד אלא בעזרה של עובד נוסף, שאחרת לא היה מקום וטעם לשאלה שמצא העד לנכון להפנות אל התובע. עוד אציין, כי בהמשך עדותו ציין מר מסלה, במפורש, כי לעיתים, משנדרש, היה עוזר לתובע- "לפעמים גם אני הייתי עוזר לגדעון כאשר קיבלתי הוראה מהמנהל" (ת/1 - סעיף 8) (ההדגשה שלי - ש.י.) בנוסח הדברים - "גם אני הייתי עוזר" - יש כדי ללמד כי העזרה ניתנה, ברגיל, בין על ידי העד ובין על ידי עובדים אחרים, כך שהתובע לא נדרש להרים את גלילי ה- P.V.C לבדו, כנטען. 2.75 העד, מר אליאס מקוריה, נדרש בעדותו הראשית (ת/2) לתיאור פריקת גלילי ה- P.V.C וסידורם במחסן- "לאחר שמשאית היתה פורקת גלילי P.V.C בחצר המפעל... היינו מגלגלים (שני עובדים) את גליל ה- P.V.C לכיוון המחסן ומעמידים אותו בסמוך למחסן. הכנסת הגליל לתוף קונטיינר ששימש כמחסן היתה בעזרת מוט ברזל..." (ת/2 - סעיף 5-4) העד מציין, באורח מפורש, כי העברת הגלילים עד לפתח המחסן נעשתה על ידי שני עובדים ונמנע מלציין שהכנסת הגלילים אל תוך המחסן נעשית על ידי עובד אחד בלבד. ניסוח הדברים באופן בו נוסחו, מדבר בעד עצמו. לא למותר לציין, כי עד זה הודה בחקירתו הנגדית כי כלל לא עבד בנתבעת 1 במועד קרות התאונה וכי במהלך תקופת עבודתו (כחודשיים - שלושה) לא עסק בעבודות P.V.C אלא בהתקנת תקרות אקוסטיות (עמ' 7 לפרוטוקול). 2.76 התובע, בעדותו הראשית, ציין כי עובר לתאונה לא סבל מכאבי גב תחתון ואף לא טופל בגינם (ת/3 - סעיף 22). עדותו זו עומדת בסתירה גמורה לתיעוד רפואי שהוצג על ידי הנתבעות, ממנו עולה כי התובע סבל מכאבי גב תחתון עוד בשנת 92', בעקבות תאונת דרכים, בה היה מעורב, ואף קיבל טיפולי פיזיוטרפיה (ראה נ/3, נ/7, נ/8). משעומת התובע עם המידע העולה מהתיעוד הרפואי, עמד על דעתו, במחיר אי אמירת האמת- "ש. ב 30.11.94 פנית אליו (אל דר' אריאלי - נ/8 - ש.י.) והתלוננת על כאבי גב תחתון עם קרינה לרגל ימין. ת. ת. מה פתאום, לא נכון. ש. ש. האם קבלת טיפולים פיזיוטרפים בגין תאונת הדרכים. ת. ת. לא זכור לי. ש. דר' אריאלי הפנה אותך לטיפולים פיזיוטרפים וקבלת תקופה ארוכה טיפולים פיזיוטרפים במהלך שנת 93' (נ/3 - ש.י.). ת. ת. הייתי אצלו בתאונת דרכים, לגבי הצוואר, הוא לא שלח אותי לפיזיוטרפיה. ש. ש. דר' אריאלי כתב כאבים בגב תחתון. ת. ת. זה עכשיו, בתאונה הזאת. ש. ב 3.9.92 כותב בכרטיס הרפואי שלך (נ/3 - ש.י.), קרתה לו תאונת דרכים, מתלוננן (צ"ל: "מתלונן" - ש.י.) על כאבים בגב + צוואר, קיבל 8 טיפולים לגב... ת. ת. טיפולים בגב קיבלתי רק בתאונה הזאת של התביעה" (עמ' 16-15 לפרוטוקול) 2.8 התובע, אישר, בחקירתו הנגדית, כי לא היו עדים לתאונה, כך שגרסתו באשר לנסיבותיה נותרה עדות יחידה של בעל דין. יגעתי, טרחתי ולא מצאתי לה כל סיוע בחומר הראיות שבא בפני. 2.81 התובע הציג מסמך הנושא כותרת "סיכום מידע רפואי" (נספח א' ל-ת/3) ובו מציין רופא המשפחה כי התובע ביקר במרפאתו ביום 10.3.98 וביום 29.3.98 וכי הופנה להמשך טיפול על ידי אורטופד. התובע בחר, מטעמים השמורים עמו, שלא להציג את הרישום הרפואי שנערך על ידי הרופא ביום 10.3.98, אשר, על פי הנהוג והמקובל, אמור לתעד, בין היתר, את סיבת הפנייה לקבלת טיפול רפואי. ממסמך זה ניתן היה, מן הסתם, ללמוד, אם התובע התייחס לתאונה, אשר, כעדותו, ארעה יום קודם לכן, כמו גם לנסיבות התרחשותה. הימנעותו של התובע מלהציג מסמך זה עומדת לו לרועץ, זאת בהתאם להלכה הנוהגת ולפיה "כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פד"י לה (1) 736) 2.82 התובע מבקש לתמוך ולאושש גרסתו באשר לנסיבות התרחשות התאונה באמור ב"טופס 250" - טופס הפנייה לקופת חולים, אשר מולא ונחתם על ידי הנתבעת 1 ובו צוין כי התובע נפגע "בגב תחתון בעת הרמת גליל P.V.C" (נספח ג' ל- ת/3) מר שמעון לוגסי, מנהל עבודה בנתבעת 1, נדרש לענין זה, בחקירתו הנגדית, והסביר כי האמור במסמך משקף אך את שנטען על ידי התובע, זאת בהעדר עדים לתאונה- "ש. אם באמת הוא לא נפגע, למה החברה חתמה על הפגיעה. ת. ת. זה מה שהוא אמר, חתמנו על מה שהוא אמר. מה שהתובע אמר זה מה שרשום בטופס" (עמ' 24 לפרוטוקול) נוכח עדותו של מר לוגסי ובשים לב לעובדה כי לא היו עדים לתאונה, סבורתני, כי אין לראות באמור ב"טופס 250" משום "הודאת בעל דין", מה גם שנסיבות קרות התאונה, לרבות גרסת התובע, כפי שמצאה ביטויה בכתב התביעה ובעדותו בבית המשפט, כלל לא פורטו בו. 2.9 גרסת התובע באשר לנסיבות קרות התאונה, לפיה הרים לבדו גליל P.V.C, שאורכו עולה על 2 מ' ומשקלו על 100 ק"ג, אינה סבירה ואף לא מתיישבת עם השכל הישר ושורת ההגיון. התובע בעדותו, וכמוהו העדים מטעמו, הדגישו כי "אדם אחד אינו מסוגל להרים גליל P.V.C בגלל המשקל הרב שלו ואורכו" (ת/3- סעיף 11 וכן ת/1- סעיף 9), אך יחד עם זאת, טוען התובע כי הרים את הגליל לבדו. לאחר שהתרשמתי מממדי גופו של התובע - נמוך קומה וצנום - עולה בלבי ספק רב באם לתובע זה דווקא היכולת הפיסית לבצע את הבלתי אפשרי - הרמת גליל P.V.C באורך ובמשקל הנטענים. 3. נוכח הסתירות שהתגלו בעדות התובע, הן בענין נסיבות קרות התאונה והן בענינים נוספים אחרים, אשר פורטו לעיל, סתירות היורדות לשורש הענין ואשר על פי התרשמותי הבלתי אמצעית מעדות התובע בפניי, לא ניתן ליתן להן הסבר אלא באי אמירת האמת, הרי שאין בידי ליתן אימון מלא בעדותו, באופן שגרסתו, באשר לנסיבות קרות התאונה, המונחת בבסיס התביעה, אשר נותרה עדות יחידה של בעל דין ללא סיוע (ראה הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971) - לא הוכחה כדבעי. 4. נוכח קביעתי לעיל, מתייר הצורך לדון בשאלת אחריותה של הנתבעת 1 לקרות התאונה, כמו גם בשאלת גובה הנזק. למעלה מן הצורך, יוער כי בכתב התביעה טען התובע להחלת הכלל של "הדבר מדבר בעדו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין(, אך למקרא סיכומיו נהיר הוא כי טענה זו נזנחה על ידו. 5. סוף דבר דין התביעה להדחות מכל הטעמים המבוארים לעיל, וכך אני מורה. בשים לב לנסיבות חייו של התובע (מובטל מעבודה) ומצבו הרפואי הכללי, מוצאת אני לפסוק הוצאות (לרבות שכ"ט עו"ד) מופחתות, ולפיכך מחייבת אני את התובע לשלם לנתבעות 1-2 סך כולל של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים בדואר רשום + אישור מסירה. ניתן היום ז' טבת, תשס"ה (19.12.04), בלשכתי ___________________ שלומית יעקובוביץ, שופטת 1 בתי המשפט בית משפט השלום ראשון לציון-א 002374/02 - בפני:-כבוד השופטת שלומית יעקובוביץ- -19/12/2004 --- יונס גדעון בעניין: תובע יהב יצחק ע"י ב"כ עו"ד נ ג ד 1 . מרין קונטיינרס (1986) בע"מ2 . הפניקס הישראלי חברה לבטוח בע"מ נתבעות מזור אורי ע"י ב"כ עו"ד פסק - דין 1. עסקינן בתביעת נזיקין שהגיש התובע, מר גדעון יונס (להלן: "התובע"), כנגד הנתבעות, מרין קונטיינרס (1986) בע"מ (להלן: "הנתבעת 1" - "המעביד") ו"הפניקס הישראלי" חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת 2") לפיצוי בגין נזק גוף, אשר נגרם לו, לטענתו, ביום 9.3.98, כאשר במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1, המבוטחת בנתבעת 2, הרים לבדו גליל P.V.C במשקל של כ- 106 ק"ג (להלן: "התאונה"). כבתביעת נזיקין תידונה ותוכרענה הן שאלת האחריות והן שאלת גובה הנזק. למותר לציין, כי מתן מענה שלילי לשאלה הראשונה ייתר את הצורך בדיון והכרעה בשניה. 2. נסיבות קרות התאונה משנסיבות קרות התאונה הינן הנדבך הראשון, אשר על בית המשפט לקבוע ועל בסיסו לבחון את שאלת אחריות המעביד, הרי שראשון לכל, יש לדון ולהכריע בטענת הנתבעות, לפיה התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח את נסיבות התאונה, כמו גם את פציעתו בה. 2.1 על פי הנטען בכתב התביעה ארעה התאונה ביום 9.3.98, בשעת בוקר, בעת שהתובע, אשר עסק בהדבקת משטחי P.V.C בתוך מבנים, הרים גליל P.V.C, אשר אורכו עולה על 2 מ' ומשקלו על 100 ק"ג, נפל לאחור בשל כובד המשקל- "בעת שהתובע הרים גליל P.V.C, נפל התובע לאחור, בשל משקלו הכבד של הגליל, וחש בכאב עז בגבו התחתון וחוסר יכולת להפעיל את רגלו השמאלית. התובע ניסה להמשיך בעבודתו, זמן קצר, אך נאלץ לחדול, ועזב את מקום העבודה לביתו" (סעיף 5 לכתב התביעה) 2.2 בתצהיר עדותו הראשית (ת/3) חזר התובע על תיאור נסיבות התאונה, תוך שהוסיף ופרט את "שיטת העבודה", אשר, לטענתו, היתה נהוגה אצל הנתבעת 1, מעבידו- "ביום 9.3.98 עסקתי בהרמה ובנשיאה של גלילי חבילות P.V.C אשר משקל כל אחד מהם היה מעל כ- 100 ק"ג ואורכו מעל כ- 2 מטר. השיטה היתה להרים גליל P.V.C בכח עצמי ובעזרת מוט ברזל מאולתר, מהמשטח בחצר, שבה הונחו הגלילים, אל תוך קונטיינר, אשר היה גבוה יותר מפני השטח, אשר שימש כמחסן, שבו הייתי נוהג לחתוך את ה- P.V.C ולאחר מכן להדביק אותו בקרוואנים" (ת/3 - סעיפים 6-5) 2.3 עוד ציין התובע בעדותו הראשית, כי נדרש על ידי מעבידו לבצע את עבודתו, הכרוכה בהרמה ונשיאה של גלילי ה- P.V.Cבעצמו "ללא כל עזרה ובלי כל ציוד הרמה והובלה", הגם "שאדם אחד אינו מסוגל להרים גליל P.V.C- בגלל המשקל הרב שלו ואורכו". (ת/3 - סעיף 11) 2.4 התובע עמד, בחקירה הנגדית, על גרסתו באשר לנסיבות קרות התאונה, כמו גם על טענתו כי נדרש להרים ולשאת את גליל ה- P.V.C בעצמו- "ש. האם אמרו לך להרים את הגליל הזה לבד ולעבוד לבד. ת. נכון מאוד. שמעון התייחס לעבוד (צ"ל: "לעובד" - ש.י.) כמו רס"ר, תרים, תעבוד, אם לא אתה לא עובד פה" (ראה עמ' 9 לפרוטוקול) 2.5 גרסה זו באשר לנסיבות התאונה, המונחת בבסיס התביעה, ולפיה נדרש התובע להרים לבדו גליל P.V.C במשקל העולה על 100 ק"ג וכך עשה, אינה דרה בכפיפה עם עדות שמסר התובע, במסגרת חקירה במוסד לביטוח לאומי, כתשעה חודשים לאחר התאונה ולמעלה משלוש שנים עובר להגשת התביעה שבפניי- "ביום המקרה שהיה בתאריך 9.3.98 או אולי 10.3.98 הייתי בעבודה כרגיל ומיד בהתחלת העבודה ניגשתי יחד עם פועל חדש שאני לא מכיר את שמו להכניס גליל פי וי- סי מהחצר לתוך הקונטנר תוך כדי הרמה של הגליל והתנועה לעבר הקונטנר אני החלקתי ונפלתי אחורה תוך כדי הנסיון שלנו להרים את הגליל ולזרוק אותו לתוך הקונטנר" (מתוך נ/1) (ההדגשה שלי - ש.י.) בעוד שעל פי הגרסה העולה מכתב התביעה נדרש התובע לבצע את עבודתו, לרבות הרמת גליל ה- P.V.C, לבדו, הרי שעל פי עדותו בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי, ארעה התאונה, שעה שהרים את הגליל ביחד עם עובד נוסף. 2.6 התובע נדרש, בחקירה הנגדית, לסתירה זו שבין גרסאותיו- "ש. אני מקריא לך מהמסמך למל"ל, ביקשו ממך לספר מה קרה ואתה אומר שביום המקרה...היית בעבודה כרגיל ומיד בהתחלת העבודה ניגשתי יחד עם פועל חדש להכניס גליל פי וי סי לתוך קונטינר, האם זה נכון. תא. ת. זה נכון אבל הוא לא עזר לי, הוא עזב את העבודה והלך. שא. ש. למה אתה לא מספר למל"ל שהוא עזב את העבודה והלך. תא. ת. מה שהוא שאל עניתי לו. הוא עזב והלך ואני התחלתי לעבוד. שא. ש. אתה לא אומר במל"ל שהוא עזב, אמרת שהוא פועל חדש, ותוך הרמה של הגליל נפלת. תא. ת. נפלתי אבל הוא לא היה איתי. ... ש. שאלו אותך בהמשך מי זה הבחור שהרים עמך את הפי וי סי וראה שנפלת. אתה אומר שהוא היה בחור חדש שאתה לא מכיר. תא. ת. הוא לא עזר לי, הוא ראה את העבודה והלך, לא קיבל משכורת" (עמ' 13-12 לפרוטוקול) (ההדגשה שלי - ש.י.) 2.61 דומה עלי, כי ניסיונו זה של התובע "להסביר" את הסתירה בעובדה כי השיב לשאלות שנשאל, נדון, בכל הכבוד, לכישלון משני טעמים. הראשון - התובע ציין בעדותו, באורח מפורש, אשר אינו משתמע לשתי פנים, כי נפל לאחור "תוך כדי הנסיון שלנו להרים את הגליל ולזרוק אותו לתוך הקונטנר". מדוע נקט התובע לשון רבים - "הנסיון שלנו" אם אומנם עזב אותו עובד אחר את המקום, כך שהרים את הגליל לבדו ? - דומה כי לתובע ורק לו פתרונים! השני - בעקבות עדותו, ממנה עולה בבירור כי התאונה ארעה שעה שהרים את הגליל ביחד עם עובד נוסף, נשאל התובע ביחס לזהותו של אותו אחר - "מי זה הבחור שהרים עימך את הפי.וי. סי וראה שנפלת". במענה לשאלה זו חזר והשיב כי המדובר בעובד חדש, ש"עוד באותו יום זרקו אותו מן העבודה". סבורתני, כי שאלה ממוקדת זו נתנה בידי התובע את ההזדמנות להסביר כי אותו עובד עזב את עבודתו עוד בטרם הורם הגליל ("מה שהוא שאל עניתי לו" - עמ' 13 לפרוטוקול), אך הוא עקבי לגרסתו השיב מתוך נקודת מוצא כי אומנם הרים את הגליל יחד עם עובד נוסף. 2.62 זאת ועוד. ב"כ התובע, בסיכומיו, מבקש לייחס סתירה זו ל"קשיי שפה". הדבר לא נטען על ידי התובע וממילא לא הוכח. התובע העיד בפניי ובמהלך עדותו לא התרשמתי מ"קשיי שפה". התובע, החי בארץ למעלה משלושים שנה (עלה מאתיופיה בשנת 71') היטיב להבין את שנשאל והשיב בשפה בהירה ורהוטה, תוך שימוש במונחים המעידים כי השפה העברית שגורה בפיו (התייחס לעובד כמו רס"ר). 2.7 סתירה זו שנתגלעה בין עדותו של התובע בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי לבין עדותו בפניי, אינה הסתירה היחידה, אלא אחת מיני רבות. 2.71 בעדותו בפני המוסד לביטוח לאומי נדרש התובע לציין מי היו העדים לתאונה - "מי אילו האחרים שראו אותך נופל" ועל שאלה זו השיב- " פועל בשם בוריס והשני אבי מלס ". (ראה נ/1) במהלך חקירתו הנגדית אישר התובע כי כלל לא היו עדים לתאונה- "ש. אף אחד לא ראה אותך נופל. תא. ת. נכון" (עמ' 13 לפרוטוקול) 2.72 בעדותו הראשית (ת/3) ציין התובע כי ביום התאונה נאלץ, עקב כאבי הגב שפקדו אותו, לעזוב את מקום העבודה מוקדם מהרגיל ורק למחרת הודיע למנהל, מר שמעון לוגסי, אודות התאונה- "למחרת, צלצלתי למפעל והודעתי למנהל, שמעון, אודות התאונה שקרתה לי, אך הוא התייחס אלי בזלזול..." (ת/3 - סעיף 10) בעדות שמסר בביטוח הלאומי, למעלה משלוש שנים עובר לחתימה על תצהירו, ציין כי בעקבות הנפילה ניגש למנהל, מר שמעון לוגסי, והודיעו כי נתפס לו הגב ובהוראתו עזב את מקום העבודה וחזר לביתו- "מהנפילה הרגשתי שאני לא יכול לקום והגב נתפס לי. אני ניגשתי למנהל עבודה שמעון לוגסי ואמרתי לו שנתפס לי הגב והוא אמר לי ללכת הביתה" (מתוך נ/1) כאן המקום לציין, כי בעדותו ציין מר לוגסי "כי ביום הנטען לקרות התאונה התובע סיים את יום עבודתו כמקובל" ו"נעדר מעבודה במפעל למס' ימים ללא כל הודעה" (ראה נ/5 - סעיף 11) 2.73 התובע, באורח עקבי, טען בפניי כי נדרש לבצע את עבודתו, לרבות הרמת גלילי ה- P.V.C, לבדו וכי לא ניתנה בידו כל עזרה - כך בדרך כלל ואף ביום התאונה. לתמיכה בגרסתו קרא התובע לעדות שניים מעמיתיו לעבודה, מר אבי מסלה (ע"ת 1) ומר אליאס מקוריה (ע"ת 2). 2.74 למקרא עדותו של מר מסלה אך נהיר הוא כי גלילי ה- P.V.C לא הורמו, ברגיל, על ידי עובד אחד בלבד, כנטען על ידי התובע - "בשנת 1998, בשעת בוקר, בעת שהלכתי לשתות מים, ראיתי את גדעון (התובע - ש.י.) הולך כפוף. שאלתי אותו מה קרה והוא ענה לי נפלתי כאשר הרמתי גליל של P.V.C , שאלתי אותו למה לא ביקשת עזרה והוא אמר לי שלא יתנו לי עזרה" (ת/1 - סעיף 6) דומה בעיני, כי תגובתו הספונטנית של מר מסלה - "שאלתי אותו למה לא ביקשת עזרה", מלמדת כאלף עדים על העובדה כי הרמת גלילי ה- P.V.C לא בוצעה, ברגיל, על ידי עובד אחד אלא בעזרה של עובד נוסף, שאחרת לא היה מקום וטעם לשאלה שמצא העד לנכון להפנות אל התובע. עוד אציין, כי בהמשך עדותו ציין מר מסלה, במפורש, כי לעיתים, משנדרש, היה עוזר לתובע- "לפעמים גם אני הייתי עוזר לגדעון כאשר קיבלתי הוראה מהמנהל" (ת/1 - סעיף 8) (ההדגשה שלי - ש.י.) בנוסח הדברים - "גם אני הייתי עוזר" - יש כדי ללמד כי העזרה ניתנה, ברגיל, בין על ידי העד ובין על ידי עובדים אחרים, כך שהתובע לא נדרש להרים את גלילי ה- P.V.C לבדו, כנטען. 2.75 העד, מר אליאס מקוריה, נדרש בעדותו הראשית (ת/2) לתיאור פריקת גלילי ה- P.V.C וסידורם במחסן- "לאחר שמשאית היתה פורקת גלילי P.V.C בחצר המפעל... היינו מגלגלים (שני עובדים) את גליל ה- P.V.C לכיוון המחסן ומעמידים אותו בסמוך למחסן. הכנסת הגליל לתוף קונטיינר ששימש כמחסן היתה בעזרת מוט ברזל..." (ת/2 - סעיף 5-4) העד מציין, באורח מפורש, כי העברת הגלילים עד לפתח המחסן נעשתה על ידי שני עובדים ונמנע מלציין שהכנסת הגלילים אל תוך המחסן נעשית על ידי עובד אחד בלבד. ניסוח הדברים באופן בו נוסחו, מדבר בעד עצמו. לא למותר לציין, כי עד זה הודה בחקירתו הנגדית כי כלל לא עבד בנתבעת 1 במועד קרות התאונה וכי במהלך תקופת עבודתו (כחודשיים - שלושה) לא עסק בעבודות P.V.C אלא בהתקנת תקרות אקוסטיות (עמ' 7 לפרוטוקול). 2.76 התובע, בעדותו הראשית, ציין כי עובר לתאונה לא סבל מכאבי גב תחתון ואף לא טופל בגינם (ת/3 - סעיף 22). עדותו זו עומדת בסתירה גמורה לתיעוד רפואי שהוצג על ידי הנתבעות, ממנו עולה כי התובע סבל מכאבי גב תחתון עוד בשנת 92', בעקבות תאונת דרכים, בה היה מעורב, ואף קיבל טיפולי פיזיוטרפיה (ראה נ/3, נ/7, נ/8). משעומת התובע עם המידע העולה מהתיעוד הרפואי, עמד על דעתו, במחיר אי אמירת האמת- "ש. ב 30.11.94 פנית אליו (אל דר' אריאלי - נ/8 - ש.י.) והתלוננת על כאבי גב תחתון עם קרינה לרגל ימין. תא. ת. מה פתאום, לא נכון. שא. ש. האם קבלת טיפולים פיזיוטרפים בגין תאונת הדרכים. תא. ת. לא זכור לי. ש. דר' אריאלי הפנה אותך לטיפולים פיזיוטרפים וקבלת תקופה ארוכה טיפולים פיזיוטרפים במהלך שנת 93' (נ/3 - ש.י.). תא. ת. הייתי אצלו בתאונת דרכים, לגבי הצוואר, הוא לא שלח אותי לפיזיוטרפיה. שא. ש. דר' אריאלי כתב כאבים בגב תחתון. תא. ת. זה עכשיו, בתאונה הזאת. ש. ב 3.9.92 כותב בכרטיס הרפואי שלך (נ/3 - ש.י.), קרתה לו תאונת דרכים, מתלוננן (צ"ל: "מתלונן" - ש.י.) על כאבים בגב + צוואר, קיבל 8 טיפולים לגב... תא. ת. טיפולים בגב קיבלתי רק בתאונה הזאת של התביעה" (עמ' 16-15 לפרוטוקול) 2.8 התובע, אישר, בחקירתו הנגדית, כי לא היו עדים לתאונה, כך שגרסתו באשר לנסיבותיה נותרה עדות יחידה של בעל דין. יגעתי, טרחתי ולא מצאתי לה כל סיוע בחומר הראיות שבא בפני. 2.81 התובע הציג מסמך הנושא כותרת "סיכום מידע רפואי" (נספח א' ל-ת/3) ובו מציין רופא המשפחה כי התובע ביקר במרפאתו ביום 10.3.98 וביום 29.3.98 וכי הופנה להמשך טיפול על ידי אורטופד. התובע בחר, מטעמים השמורים עמו, שלא להציג את הרישום הרפואי שנערך על ידי הרופא ביום 10.3.98, אשר, על פי הנהוג והמקובל, אמור לתעד, בין היתר, את סיבת הפנייה לקבלת טיפול רפואי. ממסמך זה ניתן היה, מן הסתם, ללמוד, אם התובע התייחס לתאונה, אשר, כעדותו, ארעה יום קודם לכן, כמו גם לנסיבות התרחשותה. הימנעותו של התובע מלהציג מסמך זה עומדת לו לרועץ, זאת בהתאם להלכה הנוהגת ולפיה "כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פד"י לה (1) 736) 2.82 התובע מבקש לתמוך ולאושש גרסתו באשר לנסיבות התרחשות התאונה באמור ב"טופס 250" - טופס הפנייה לקופת חולים, אשר מולא ונחתם על ידי הנתבעת 1 ובו צוין כי התובע נפגע "בגב תחתון בעת הרמת גליל P.V.C" (נספח ג' ל- ת/3) מר שמעון לוגסי, מנהל עבודה בנתבעת 1, נדרש לענין זה, בחקירתו הנגדית, והסביר כי האמור במסמך משקף אך את שנטען על ידי התובע, זאת בהעדר עדים לתאונה- "ש. אם באמת הוא לא נפגע, למה החברה חתמה על הפגיעה. תא. ת. זה מה שהוא אמר, חתמנו על מה שהוא אמר. מה שהתובע אמר זה מה שרשום בטופס" (עמ' 24 לפרוטוקול) נוכח עדותו של מר לוגסי ובשים לב לעובדה כי לא היו עדים לתאונה, סבורתני, כי אין לראות באמור ב"טופס 250" משום "הודאת בעל דין", מה גם שנסיבות קרות התאונה, לרבות גרסת התובע, כפי שמצאה ביטויה בכתב התביעה ובעדותו בבית המשפט, כלל לא פורטו בו. 2.9 גרסת התובע באשר לנסיבות קרות התאונה, לפיה הרים לבדו גליל P.V.C, שאורכו עולה על 2 מ' ומשקלו על 100 ק"ג, אינה סבירה ואף לא מתיישבת עם השכל הישר ושורת ההגיון. התובע בעדותו, וכמוהו העדים מטעמו, הדגישו כי "אדם אחד אינו מסוגל להרים גליל P.V.C בגלל המשקל הרב שלו ואורכו" (ת/3- סעיף 11 וכן ת/1- סעיף 9), אך יחד עם זאת, טוען התובע כי הרים את הגליל לבדו. לאחר שהתרשמתי מממדי גופו של התובע - נמוך קומה וצנום - עולה בלבי ספק רב באם לתובע זה דווקא היכולת הפיסית לבצע את הבלתי אפשרי - הרמת גליל P.V.C באורך ובמשקל הנטענים. 3. נוכח הסתירות שהתגלו בעדות התובע, הן בענין נסיבות קרות התאונה והן בענינים נוספים אחרים, אשר פורטו לעיל, סתירות היורדות לשורש הענין ואשר על פי התרשמותי הבלתי אמצעית מעדות התובע בפניי, לא ניתן ליתן להן הסבר אלא באי אמירת האמת, הרי שאין בידי ליתן אימון מלא בעדותו, באופן שגרסתו, באשר לנסיבות קרות התאונה, המונחת בבסיס התביעה, אשר נותרה עדות יחידה של בעל דין ללא סיוע (ראה הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971) - לא הוכחה כדבעי. 4. נוכח קביעתי לעיל, מתייר הצורך לדון בשאלת אחריותה של הנתבעת 1 לקרות התאונה, כמו גם בשאלת גובה הנזק. למעלה מן הצורך, יוער כי בכתב התביעה טען התובע להחלת הכלל של "הדבר מדבר בעדו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין(, אך למקרא סיכומיו נהיר הוא כי טענה זו נזנחה על ידו. 5. סוף דבר דין התביעה להדחות מכל הטעמים המבוארים לעיל, וכך אני מורה. בשים לב לנסיבות חייו של התובע (מובטל מעבודה) ומצבו הרפואי הכללי, מוצאת אני לפסוק הוצאות (לרבות שכ"ט עו"ד) מופחתות, ולפיכך מחייבת אני את התובע לשלם לנתבעות 1-2 סך כולל של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. הרמת משקלתאונת עבודה