פסק דין רקע 1. ביום 1.10.99 הזדעזע הציבור כולו מידיעה על גרימת מותה של הילדה מעין כרמי ז"ל שנגרם על ידי אביה הוא הנתבע, באכזריות רבה ומפגיעה בתובע. ביום מותה היתה מעין ז"ל בת 9 חודשים. מכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה (תיק פלילי מס' 326/99) מתברר כי ביום האירוע יצאו הנאשם ובת זוגתו יפעת קריגר, לבילוי בגן ציבורי שברח' יגאל אלון בק. מוצקין ביחד עם בתם מעין ז"ל. באותה עת שיחק התובע להנאתו בגן הציבורי. בסמוך לשעה 16:00 קרא הנתבע לתובע, ודרש ממנו לומר "שלום" למעיין. כעשר דקות לאחר מכן שב הנתבע וקרא לתובע, הוציא סכין מכיסו, פתח אותה וחתך את התובע עמוקות בצווארו, בבטנו ובידיו. התובע, התרחק מהנתבע בשארית כוחותיו כשהוא שותת דם ומעיו יוצאים מבטנו. 2. לאחר מכן נטל הנתבע את הסכין וגרם חתכים עמוקים בצווארה של בתו הקטנה מעיין בכתפה ובחזה. מעיין נפחה את נשמתה במקום ואילו התובע שותת דם, פונה לבית החולים רמב"ם שם נותח וחייו ניצלו. התובע אושפז בבית החולים במשך כ-10 ימים במהלכם נותח 5 פעמים. במועד האירוע היה התובע בן 8 שנים בלבד. 3. הנתבע הועמד כאמור לדין פלילי באשמה של רצח בתו ונסיון לרצוח את התובע (ת"פ 326/99). עם תחילת משפטו של הנתבע במסגרת האישום הנ"ל הופנה התובע לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית בדבר כושרו לעמוד לדין ובדבר מצבו הנפשי בעת ביצוע המעשים שיוחסו לו. לבית המשפט המחוזי הוגשו חוות דעת של מומחים ואלו אף זומנו ומסרו עדותם. ביום 13.3.02 קבע בית המשפט המחוזי כי הנאשם ביצע את מעשי העבירה שיוחסו לו אך היה חולה בנפשו בשעת ביצוע המעשים לפיכך נקבע כי אינו בר-עונשין. בית המשפט מצא כי הנאשם עדיין חולה בנפשו ולכן הורה כי הנאשם יאושפז במחלקה סגורה בבית חולים לחולי נפש. 4. בתביעה שבפני עותר התובע לחייב את הנתבע לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו באותה חבלה מיום 1.10.99. ההכרעה בתובענה זו מחייבת הכרעה מקדימה בשאלה מהי השפעת הקביעה כי הוא אינו בר-עונשין על אחריותו בנזיקין, דהיינו, מהי אחריותם של לקויי הדעת לנזקים שגרמו. סוגיה זו לא זכתה לדיון מעמיק במשפט הישראלי ולמעשה טרם נדונה מפורשות על ידי בית המשפט ולכן חלוקים הצדדים בדעותיהם. הואיל ואין חולק על עובדות המקרה הסכימו הצדדים לסכם טענותיהם בשאלה האמורה וכן לסכם טענות בעניין גובה הנזק ללא צורך בחקירות. 5. שאלת אחריותם של לקויי הדעת בנזיקין מחייבת בדיקה בשני מישורים. האחד האם יש מקום לפטור את ליקויי הדעת מ אחריות בנזיקין, והשניה מהי משמעות ליקוי הדעת הדעת על יסודות העוולה ובמיוחד עוולת התקופה. אחריות לקויי הדעת 6. סוגיית אחריותם בנזיקין של לקויי הדעת הינה שאלה סבוכה הכרוכה בדיון בעקרונות המשפט בכלל ועקרונות האחריות בדיני הנזיקין בפרט. המחוקק בישראל בחר להתעלם כליל מהשאלה ובפקודת הנזיקין, כמו גם בשאר החקיקה האזרחית אין כל התייחסות לאחריותם בנזיקין של לקויי הדעת. 7. פקודת הנזיקין קבעה פטור כללי מ אחריות בנזיקין לקטינים שגילם פחות מ-12 שנים (סעיף 9 לפקודת הנזיקין) וזאת ללא כל קשר ליכולתם להבין את טיב מעשיהם ולגבש את היסוד הנפשי הנדרש לביצוע עוולה. אין הוראה דומה ביחס ללקויי דעת וניתן לכאורה לטעון כי הענקת פטור לקטינים בלבד מלמדת כי המחוקק סבר כי אין מקום להענקת פטור למי שביצע את העוולה בשל ליקוי דעת. אחריותו הפלילית של לקוי הדעת זכתה לעיגון חקיקתי בהוראת סעיף34ח לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 הקובע: " 34ח.לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש - (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה." ניתן כמובן לטעון כי המנעות המחוקק מקביעת הוראה דומה בפקודת הנזיקין מלמדת על רצונו שלא ליתן כל פטור מאחריות בשל מחלת נפש אך דומה שהדבר אינו כה פשוט. 8. בספר דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית בעריכת ג. טדסקי ובהשתתפות י. אנגלרד, א. ברק ומ .חשין, דן פרופ' אנגלרד בסוגיות ה אחריות בנזיקין של לקויי הדעת וסוקר את ההלכות במשפט האנגלי. לפי דברי פרופ' אנגלרד, הסתמנו במשפט האנגלי שלוש גישות; האחת, אשר הובעה ע"י השופט דנינג בפרשת White v. White 80 E.R 284 גורסת כי אדם יהיה אחראי בנזיקין, אף אם, כתוצאה ממחלת נפש, אין הוא יודע את מהות מעשהו או את טיבו המוסרי, הואיל ולדעת השופט דנינג רעיון הפיצוי ולא רעיון האשמה הוא המונח ביסוד ה אחריות בנזיקין. הגישה השניה גורסת כי יש להפעיל מבחן אחיד בפלילים ובנזיקין ולפטור כל מעוול הפטור מאחריות פלילית בשל מצבו הנפשי בעת ביצוע העוולה. הגישה השלישית, שהיא גישת ביניים, גורסת כי אחריות בנזיקין תוטל על לקוי הדעת כאשר מתמלא היסוד הנפשי הדרוש לגיבוש העוולה, גם אם יסוד זה נובע ממצבו הנפשי, אך יהיה פטור מחבות נזיקית בגין פעולות אשר נעשו כתוצאה מאוטומטיזם. 9. גישתו של לורד דנינג לפיה אדם חייב בנזיקין על סמך עיקרון הפיצוי גם ללא אשמה, מטילה למעשה אחריות מוחלטת בגין כל העוולות. גישה זו נדחתה ע"י המחוקק הישראלי שכן פקודת הנזיקין מבוססת על עיקרון האשם. אחריותו של מזיק לנזק שגרם בהתנהגותו מותנית בכך כי יוכח אשם, דהיינו התנהגותו ממלאת את יסודות העוולה לרבות היסוד הנפשי הנדרש בעוולות השונות 9. הגישה השניה, אותה הביע השופט Esher בפרשת Henbury v. Henbury Lordesher (1892) 8 T.L.R 559 גורסת כי מן הדין להפעיל מבחן אחיד בפלילים ובנזיקין, היינו את כללי M’Naughten. על פי גישה זו די בכך כי המעוול פטור מאחריות בפלילים בשל מחלת נפש כדי לפטרו גם מ אחריות בנזיקין. לטענת הנתבע בסיכומיו, יש לאמץ מבחן זה, כפי שזה אומץ בפסיקה אמריקאית בעת האחרונה ולקבוע כי אין להטיל אחריות פלילית או אזרחית כשהמעשה הנדון נבע ממחלת נפש אשר מנעה מהאדם להבין את טיבו של המעשה שביצע או כאשר מחמת מחלת הנפש נשללה מהאדם היכולת לשלוט על מעשיו. 10. בדיקת הפסיקה האמריקאית בשנים האחרונות מעלה כי ישנן שתי גישות מרכזיות. הגישה האחת גורסת כי אין להטיל על חולה הנפש אחריות בנזיקין אף אם פגע באדם פגיעה מכוונת בעוד הגישה האחרת מטילה אחריות בנזיקין על פעולות מכוונות של חולי נפש אף אם כוונתם נבעה מההפרעה הנפשית ממנה הם סובלים. 11. בסיכומיו מפנה הנתבע למספר פסקי דין, ביניהם פס"ד State Farm Fire and Casualty v. Wicka, 474 N.E 2nd 324 שם נקבע כי תנאי להתגבשות כוונה לגרום לפגיעה גופנית הוא כי הכוונה נבעה מרצונו החופשי של התוקף. ביהמ"ש קובע כי כאשר רצונו החופשי של האדם מושפע ממחלת נפש, אין מדובר ברצון חופשי ואין להטיל עליו אחריות למעשהו. החלטת בית המשפט התייחסה לפרשנות חריג לפוליסה ולפיו המבטח אינו חייב בתגמולי ביטוח כאשר המבוטח גרם נזק מכוון. פס"ד Anicet v. Gant (580 So.2d 273) נפסק כי מקום שאין אשם בשל מחלת נפש אין אחריות בנזיקין (עמ' 4 לפסק הדין). 13. לעומת פסקי הדין הנזכרים, בפס"ד Johnson v. Insurance Co. of North America 350 S.E.2d 616, שאף הוא מוזכר בסיכומי הנתבע, נקבע כי כאשר אדם יורה באדם אחר בעת היותו חולה נפש, אולם מתוך כוונה לפגוע בו, חברת הביטוח פטורה מלפצות את הנפגע שכן מדובר בנזק אשר נגרם בכוונה תחילה. לגישת ביהמ"ש אין סתירה בין היותו של האדם לאו בר עונשין בפלילים לבין יכולתו לגבש כוונה השוללת ממנו או מהניזוק את הכיסוי הביטוחי. (עמ' 5 לפסק הדין) (השופט ג'ונסון מסתייג מעמדה זו בדעת מיעוט). בפסק הדין Polmatier v. Russ, 537 A.2d 468 מפרט ביהמ"ש את שיקולי המדיניות המשפטית העומדים מאחורי הכלל לפיו יש לחייב אדם לאו בר עונשין בנזיקין: 1. כאשר יש לבחור מבין שני אנשים חפים מפשע מי ישא בנזק, זה שגרמו צריך לשאת בנזק. 2. בהטלת אחריות בנזיקין יוצרת החברה תמריץ למשפחתו של חולה הנפש לשמור שלא יפגע באחרים. 3. מדיניות הטלת האחריות יוצרת תמריץ שלילי לאנשים אשר גרמו נזקים ועשויים לנסות ולחסות שלא כדין תחת ההגדרה של חולי נפש. (ראה גם Goff v. Taylor (708 S.W.2d 113) ). 14. בדין האנגלי מקובלת היום הלכת פסק הדין Morris v. Marsden [1952]1 ALL.E.R 925, לפיה אדם יחוב בנזיקין, אף אם הוא לוקה בנפשו, כל עוד הוכח כי האדם גיבש את היסוד הנפשי הנדרש בעוולה. כך אנו מוצאים גם ב- Halsbury’s Laws of England את ההתייחסות הבאה לגבי אחריות בנזיקין לקוי הדעת: “Mentally disordered persons are liable to the same extant as sane persons, provided that they have that state of mind which is required for liability in the particular tort. A defendant will not be excused merely because he was unaware that the act he was committing was wrongful. If the defendant's conduct is, because of his insanity, involuntary and purely automatic, he is not liable in tort.” (Halsbury’s Laws of England, Vol 45(2) Forth Edition (reissue) Butterworths, London 1999). 15. כמו כן, מעיון בספרות המשפטית האנגלית עולה כי זוהי הגישה הרווחת בפסיקה. וכך כותבים Winfield and Jolowicz על נושא זה: “In Morris v. Marsden the defendant, who attacked and seriously injured the plaintiff, had been found unfit to plead in earlier criminal proceedings. He was then sued by the plaintiff for damages for assult and battery. Stable J. found that the defendant’s mind was so disturbed by his disease that he did not know that what he was doing was wrong, but that the assult was a voluntary act on his part and that the defendant was therefore liable. Unsoundedness of mind is thus certainly not in itself a ground of immunity from liability in tort, and it is submitted that the true question in each case is whether the defendant was possessed of the requisite state of mind for liability in particular tort with which he is charged”. (Winfield & Jolowicz, “Tort” Forteenth Edition by W.V.H. Rogers, London 1994, Sweet & Maxwell, p. 719). אף בספרם של Salmond & Heuston חוזרת התייחסות לגישה זו כגישה רווחת:Salmond & Hueston, “The Law of Torts" Ninteenth Edition, London, Sweet & Maxwell p. 490-492. 16. פרופ' אנגלרד אשר כתב את הפרק הדן בליקויי הדעת בספר דיני הנזיקין מבקש לאמץ גם במשפט הישראלי את העקרונות שנפסקו בפרשת Morriss V. Marsden הנ"ל וכך הוא מציין: "איזו גישה ראויה לחול במשפט המקומי? לדעתינו יש לקבל את הגישה השלישית הפוטרת את המזיק רק אם פעל ללא רצייה. מבחינה פורמלית אפשר להצדיק פתרון זה בנימוק כי המושג "מעשה" בפקודה יש לפרשו בהתאם למשפט אנגלי, שבו משמעותו: תנועה רצונית. יש להבחין הבחנה ברור בין מושג הרצייה ובין המושג של חופש רצון. פעולה שנעשית בהכרה, אין פירושה כי היא תוצר של הכרעה חופשית, וכי המזיק נהנה מכושר שליטה על מלא במעשיו . הרצייה היא, כאמור, הפעולה הנפשית שבאמצעותה קובע האדם את עצמו כסיבה להתנהגותו. השאלה מה הניע אותו לכך - אופיו, מחלה או כורח חיצוני - אינה שייכת לתחום מושג הרצייה. אנו סבורים כי אין טעם להכניס לתוך תחום דיני הנזיקין (שמטרתם אינה הענשה כי אם נשיאת נזק), את המבחנים המסובכים של המשפט הפלילי בדבר אי שפיותו של אדם. כמו כן לא יעלה יפה, לדעתנו, כל נסיון אחר לקבוע את אחריותו בנזיקין של אדם לפי מידת חופש הרצון וכוח ההכרעה שלו. כי דרך זו תחייב השגת ידיעות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות, אשר רק מומחים יוכלו לספקן. זאת ועוד אחרת: דרך זו גם לא תהיה משביעת רצון אם לא תהיה קיימת האפשרות לדרג את מידת האחריות, לפי מידת השליטה, דבר שמן הנמנע לעשותו לפי הוראות הפקודה הקיימת. מן הצד האחר, ההלכה המטילה אחריות גם על מעשים בלתי רצוניים נראית לנו כמרחיקת לכת. היא תביא לידי חוסר התאמה בולט ובלתי מוצדק בין המקרים של כח עליון ושל כורח, שבהם קיים פטור, ובין אלה של פעולות שבוצעו בחוסר הכרה בגלל סיבה פנימית, שבהם תהיה קיימת אחריות מלאה. מן הדין לאמץ את מבחן הרצייה על אף אופיו הפשטני, ואלוי אף הבלתי מדעי, של מושג "הרצייה". אם נחיל מבחן זה במשפט המקומי, תהיה התוצאה כי ליקויי דעת לא יהווה הגנה מיוחדת בכל אותן העוולות המבוססות על אשמה סובייקטיבית. אשמה זו פירושה מצב נפשי מיוחד המינח ממילא רצייה. נמצא כי, כאשר נעדרת הרצייה, לא ייתכן כלל מצב נפשי של כוונה, של פזיזות או של התרשלות סובייקטיבית. ה אחריות בנזיקין אינה קמה בגלל חוסר אחד מיסודותיה של העוולה. אולם, מן הצד האחר, כאשר המצב הנפשי המיוחד נתגבש אצל המזיק, הרי הוא יהיה תמיד אחראי בנזיקין. כי, כאמור, מצב נפשי מיוחד זה מניח את רצייתו. העובדה כי רצייה זו ומצב נפשי זה באו לו, למזיק, כתוצאה ממחלת נפש או מליקוי בשכלו, אינה גורעת מאחריותו בנזיקין. על סוג העוולות הדורשות אשמה סובייקטיבית נמנות בעיקר התקיפה, הנגישה, התרמית, והשקר המפגיע. 17. בפסיקת בתי-המשפט בישראל לא נדונה השאלה של אחריות לקויי הדעת באופן ישיר אם כי ניתן למצוא מספר התייחסויות עקיפות. כך למשל כאשר נדונה שאלת אשמתו התורמת של לקויי הדעת אשר התאבד בקפיצה מחלון בית החולים, במסגרת תביעת הרשלנות כנגד המוסד מציין השופט אנגלרד (ע"א 6649/96 הסתדרות הדסה מדיצינית נ' עופרה גלעד, פ"ד נג(3) 529): "דעות אלה מקובלות עלי. המסקנה, כי אין להפחית מאומה משיעור הפיצויים בשל אשם תורם, מקבלת חיזוק מהיבט נוסף. מעשהו של טל גלעד היה תוצאה של דיכאון. מצב נפשי זה פוגע בתוכן הרצון, עובדה המשפיעה על ההערכה המוסרית של המעשה. הערכה זו, שיש בה בהכרח יסודות סוביקטיביים (השווה ע"א 61/89 מדינת ישראלנ' אייגר ואח', פ"ד מה(1) 580, 589א) תומכת במסקנה, כי אין להטיל אשמה מוסרית על המתאבד." דברים דומים נאמרו גם בע"א 807/95 (חיפה) עזבון המנוח יעקב זינו ז"ל נ' מדינת ישראל, דינים מחוזי, כו(6), 552. 18. כמובן שיש להבחין בין קביעת אחריות בנזיקין של לקויי הדעת לבין בחינת אשמו התורם שכן בגדר הערכת אשמו התורם של הניזוק על בית המשפט לבחון את אשמתם המוסרית של כל המעורבים במעשה המזיק; משמע, יתכן מצב שבו קיימת אחריות אך האשמה המוסרית הינה פחותה מאשמו המוסרי של המזיק האחר. כך לגבי לקויי הדעת יתכן שמחלתו תפגע בשיפוט המוסרי אך לא תפגע באחריותו למעשיו. 20. ההכרעה בין הגישות השונות לעניין אחריותם של לקויי הדעת תעשה מטבע הדברים לאור תכליתם של דיני הנזיקין. תכלית זו אינה חד משמעית. יש הסבורים כי הנימוק להטלת אחריות על מזיק לפצות את הניזוק נעוצה ברעיון ההרתעה שהוא ביסודו רעיון עונשי. יש שמוצאים את הנימוק בעקרונות של צדק. חוש הצדק דורש כי מי שגרם נזק יפצה את הניזוק, ויש מי שמבקשים לבסס את הטלת האחריות על עקרונות כלכליים כגון פיזור הנזק על המזיק או עקרון של יעילות כלכלית (ראה סקירתו של פרפ' ברק בספר דיני הנזיקין הנ"ל עמ' 27-25 וכן סקירתו של פרופ' פורת, דיני הנזיקין, עוולת הרשלנות, ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ו, עמ' 379). כל אחד משיקולים אלו עשוי להביא למסקנה אחרת ביחס לאחריותם של ליקויי הדעת. כך למשל יהיה מי שיסביר כי הצדק מחייב שלא להטיל אחריות על לקוי הדעת (פורת הנ"ל עמ' 391). גם שיקולי פיזור הנזק ושיקולי היעילות הכלכלית אינם מחייבים בהכרח כי המזיק החולה בנפשו הוא שיישא בנזק ודומה שבדרך כלל אין ביכולתו של מזיק שכזה לשאת בתשלום הנדרש. קשה גם להניח שמזיק כזה יבטח את אחריותו כלפי צדדי ג' והאם אחריות כזו תהא מכוסה בכיסוי ביטוחי לאור החריגים המקובלים בעניין מעשים מכוונים. גם שיקולי הענישה אינם מחייבים בהכרח הטלת אחריות על לקוי הדעת שהרי אף דיני העונשין פוטרים את ליקויי הדעת מאחריותו מתוך הנחה שמצבו הנפשי אינו מאפשר לו להבין את טיב מעשיו ואת האשם הטבוע בהם. 21. כפי שמציין פרופ' ברק תכליתם של דיני הנזיקין אינה אלא שילוב של תכליות ומטרות שונות (שם עמ' 30 וכן ברק, הערכת הפיצויים בנזקי גוף, עיוני משפט ט', 243). עם זאת דומה שבתי-המשפט נוטים להדגיש כי המטרה העיקרית של דיני הנזיקין הינה השבת הניזוק למצבו הקודם (ראה למשל ע"א 2034/98, יצחק אמין נ' דוד אמין, פד"י נד(5), 69, 86, ד"נ 15/88 מלך י. קורנהויזר, פד"י מד(2), 89). במאמרו האמור מציין השופט ברק כי מטרתם העיקרית של דיני הנזיקין: "מתן תרופה לניזוק על הנזק שסבל, ומטרת דיני הפיצויים היא, על כן, שלילת התוצאה של מעשה הנזיקין, בדרך העמדת הניזוק, עד כמה שהדבר ניתן להיעשות, באותו מצב בו היה נתון בעת מעשה הנזיקין, ללא מעשה הנזיקין. הפיצויים באים, איפוא, להגשים מטרה תרופתית (Remidial)"( שם, 248). 22. המסקנה מכל האמור הינה כי ככלל אין במחלת נפש של המזיק כדי להעניק לו הגנה מפני אחריות בנזיקין. כאשר נקודת המבט המרכזית בדיני נזיקין היא נקודת מבט תרופתית, דהיינו, העמדת הניזוק ככל האפשר במצב בו היה מצוי לפני המעשה המזיק, אין מקום לפטור את הלקוי בנפשו מאחריות כלפי הניזוק. דומה שזו גם הגישה המקובלת בעולם כולו וגישת השופט Esher לפיה יש לפטור מ אחריות בנזיקין כל מזיק הפטור מאחריות פלילית אינה מקובלת באף שיטת משפט. נותר אם כך לבחון האם מחלת נפשו של מזיק שוללת את האחריות בשל יסודותיהן של העוולות הפרטיקולריות ולעניינו עוולת התקופה. יסודות עוולת התקיפה 23. סע' 23 (א) לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: (א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו. יסודותיה של עוולת התקיפה הם שלושה: א. שימוש בכוח נגד גופו של אדם . ב. במתכוון . ג. העדר הסכמה. הצדדים אינם חלוקים על עובדות המקרה, ולפיכך יש לבחון רק את היסוד הנפשי הדרוש לגיבוש העוולה דהיינו את יסוד הכוונה. 24. בספר "תקיפה וכליאת שווא", מאת דוד קרצ'מר, (דיני הנזיקין - העוולות השונות, בעריכת ג' טדסקי, עמ' 8-9), כותב המחבר: "יש להבחין הבחן היטב בין יסוד ה"כוונה" לבין יסוד ה"זדון". כוונה פירושה שאדם צופה תוצאה ידועה מפעולתו וחפץ בהתרחשותה ..סעיף 23 לפקודה קובע במפורש, כי בעוולת התקיפה דרוש יסוד הכוונה. פירוש הדבר, שתהיה אחריות אם התוקף צפה שמעשהו יביא למגע פיזי בגופו של הנתקף ושרצה בתוצאה זו. יסוד זה יתקיים גם אם המניע למעשהו של התוקף היה טהור, ואפילו אם פעל לטובתו של הנתקף". ובהערה לדבריו אלה כותב המחבר: "למרות שדרישה זו היא, מטבעה דרישה סובייקטיבית המתייחסת לכוונתו האישית של המזיק הספציפי, גם במשפט הפלילי וגם בדיני הנזיקין אנו מניחים שאדם מתכוון לגרום תוצאה שהיא תוצאה כמעט ודאית של מעשהו. הנחה זו מאפשרת לנו לבדוק את כוונתו של המזיק מתוך היזקקות לנסיבות שבהן פעל. יוצא איפה, שאם הנסיבות מלמדות שתוצאה ידועה היתה תוצאה כמעט וודאית של מעשה המזיק, נסיק שהמזיק ידע על כך ומכיוון שידע, גם רצה בכך". 25. מכאן, היסוד הנפשי הדרוש לגיבוש עוולת התקיפה הוא יסוד נפשי של כוונה להביא למגע ללא הסכמת הנתקף. יש לבחון איפה רק את השאלה האם הנתבע התכוון לפגוע בתובע. על פי גישתו של פרופ' אנגלרד עלינו לבחון האם מחלת הנפש של המזיק שללה את המצב הנפשי הנדרש להטלת אחריות ולעניינו את הכוונה (דיני נזיקין, עמ' 137). ההבחנה המקובלת במשפט האנגלי אותה מבקש פרופ' אנגלרד לאמץ הינה כי רק מקום שבו ממעשי המזון נעדרת רצייה יש מקום לקבוע כי לא התקיים היסוד הנפשי הנדרש להטלת אחריות. מצב של העדר רצייה שולל מניה וביה כוונה. אם רצייתו של המזיק מושפעת ממחלת הנפש בה הינה לוקה אין בכך כדי לפטור מאחריות שהרי אין בכך כדי לשלול את הכוונה, דהיינו, הרצון להשיג את התוצאה. 26. דרישת הרצייה אינה מיוחדת לעוולות הדורשות יסוד נפשי של כוונה שכן העדר רציה שולל כל אשם. משמעות העדר רציה הינה כי למזיק לא היתה כל אפשרות לבחור בין התנהגויות שונות. כאשר למזיק אין אפשרות בחירה בין ההתנהגות המזיקה לבין חלופת ההימנעות ממנה, משמעות הדבר הינה כי פעל ללא רצייה. פרופ' אנגלרד סבור כי במקרה של העדר רצייה אין בפנינו "מעשה" עוולה. העדר רצייה עשוי לנבוע מסיבות שונות ולאו דווקא ממחלת נפש. כך נעדר אדם רצייה מקום שעקב כוח פיזי חיצוני הוא נאלץ לעשות תנועה מזיקה; כך גם אם למשל גרם נזק כתוצאה מפרכוסים הנובעים ממחלת אפילפסיה וכד' (ראה פרופ' פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך א', עמ' 76). 27. גם מחלת נפש עשויה להביא אדם לפעול ללא כל יכולת בחירה בין חלופות. במשפט הפלילי ניתן למצוא דיון נרחב באחריותו של לקוי הדעת. צריך לזכור כי מחלת הנפש עשויה לפגוע בכושרו של אדם להבחין בין טוב לרע, בין מותר לאסור, בבחינת שיבוש במישור השכלי, אך עשויה גם לשלול מהאדם את השליטה בהתנהגות בבחינת שיבוש במישור הרצוני (פלר הנ"ל עמ' 659) כאשר דנים אנו בשלילת אחריות עקב העדר רצייה מצויים אנו במישור הרצוני; משמע, אדם עשוי להבין את טיב מעשיו ואת משמעותם אך פועל הוא ללא יכולת לבחור בחלופה אחרת. מקובל לכנות מצב זה כפעולה מתוך אוטומטיזם או דחף לאו בר-כיבוש. 28. בע"פ 382/75 חמיס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל (2) 729 קובע הנשיא אגרנט בעמ' 734-735 כי: "המונח " אוטומטיזם", לפי פשוטו, משמעותו היא שהפועל היה נתון במצב שבו לא שלט על תנועות גופו או איבריו, ולכן היה נטול רציה... ... לאחרונה מבחינים בין אוטומטיזם בלתי שפוי (INSANE AUTOMATISM), שמקורו במחלה נפשית ואשר יכול שיצדיק הגנה של טירוף-הדעת (אם לפי המבחנים הקוגניטיביים הנזכרים בסעיף 14 לפקודת החוק הפלילי , ואם לפי המבחן של "דחף-לאו-בר-כיבוש", נוסח הלכת מנדלברוט, (1 ), ו-מיזאן,(2 ); לבין אוטומטיזם שפוי ( AUTOMATISM SANE ) שמקורו בגורם חיצוני או במחלה "פיזית" או בפגם במוח או בהיותו של הפועל נתון במצב של תרדמה, וכיוצא בגורמים כאלה, אשר אין רואים אותם באור של מחלה נפשית". ראינו לעיל, שעה שתוארו תופעות מחלת הפרנויה, כי ייתכן שהחולה הפרנואי יבצע את המעשה הפלילי כתוצאה מדחף פנימי פתאומי שאין בכוחו לעמוד בפניו, אך שגם ייתכן הדבר שיבצעו במחשבה תחילה ועל-פי תכנית ערוכה מראש. אכן גם במקרה האחרון יש לראות את העבריין הפרנואי כמי שפעל בדרך בה פעל, מחוסר ברירה; מפני שהתעתועים כה השתלטו עליו עד שלא ראה מוצא אחר אלא לנהוג על-פיהן. מנקודת מבט זו עבר את העבירה למעשה בשעה שלא היה בעל-רצון חפשי. להבהרת השקפה זו ישמשו הדברים שצויינו בדין-וחשבון הוועדה המלכותית האנגלית על עונש מוות (1953-1949). לאחר שהיא מבקרת את השימוש במונח "דחף שאין לעמוד בפניו" כ"צר מדי" ו"מטעה" - באשר הוא מרמז רק על מקרים בהם ביצוע הפשע על-ידי הסובל ממחלה נפשית מקורה בדחף פתאומי שהניעו לנהוג כן - מפנה הוועדה את תשומת הלב לסוגים של חולי-רוח, וחולים פרנואיים בכלל זה, שעשו את מעשה העוול על-פי תכנית שערכוה מראש ו"בקור הרוח". אכן גם את החולים מסוגים אלה רואה הוועדה כאנשים שמחלתם הנפשית פגעה בכוח רצונם (פיסקה315 ), והיא מנסחת מבחן אשר השימוש בו עשוי לפתור "העבריינים" האלה מאחריות פלילית. המבחן הוא (פיסקה317 ): "האם בזמן ביצוע המעשה היה הנאשם, כתוצאה מהמחלה הנפשית, ..... בלתי מוכשר למנוע את עצמו מלבצעו" .("WAS INCAPABLE OF PREVENTING HIMSELF FROM COMMITING IT") (עמ' 301-302 לפסק הדין) וכך מחיל השופט אגרנט את הגישה האנגלית על המקרה בפס"ד מנדלברוט: לאור השקפה זו ניתן להבין את דברי ד"ר מנגל (בעמוד213), שאפילו הסתפק המערער ביריה בלובה קריינר כדי להרגה, "גם אז הוא עשה מה שעשה מתוך מצב פסיכיאטרי ולא היה במצב שיכול לשלוט במה שעשה". למסקנה הזאת הגיע חרף הנחתו שהמערער "החליט" לקטול אותה אשה (שם). אנו יודעים מעדות המערער, כי את האקדוח בו השתמש ביום המקרה הביא מביתו - עובדה המצביעה על עריכה מראש של התכנית הקטלנית נגד גברת קריינר - וכי העתק מדברי עדותו היה לנגד עיני ד"ר מנגל ושימש אחד היסודות לקביעת מסקנותיו (ע'209). גירסתו זו של הרופא - שגם בערוך המערער את התקפה על גברת קריינר, פעל במצב של חוסר שליטה עצמית - אפשר להבינה רק לאור הסבר שמחלתו הביאתו לידי כך שלא היה מוכשר לפעול אלא על-פי הכתבת תעתועיו החולניים ועולם "הצדק" אשר חי בו - לא היה מוכשר אף בעת ביצוע המעשה הלזה, להיות מושפע על-ידי שיקולים אתיים שהיה בהם כדי לעצור בעד אדם שפוי מלבצעו. פירושו של דבר, שהלה לא היה בעל-כושר לשלוט בעצמו אפילו בשלב הראשוני של ההתקפות שערכן ביום המקרה". (ע"פ 118/53 מנדלברוט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י 281,עמ' 302/303 לפסק הדין) 29. דעתו של השופט אגרנט כי יש לפטור חולה נפש מאחריות למעשים שנעשו בשל דחף שנוצר כתוצאה ממחלת נפש, נותרה באותו מקרה כדעת מיעוט, אולם בע"פ 186/55 ויקטור מיזאן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא(1) 769; התקבלה גישת השופט אגרנט ואמצה הלכת הדחף הבלתי נשלט. החלת הפטור לפי הלכת מנדלברוט ומיזאן מותנית בקיומם של שלושה יסודות: 1. בשעת מעשה לא היה הנאשם מוכשר לעצור בעד ההתנהגות נושא האישום, 2. עקב שלילת כוח רצונו או החלשתו של זה במידה ניכרת, 3. בשל השפעת המחלה הנפשית ממנה סבל אותה שעה. (פרופ' פלר הנ"ל, עמ' 669) 30. בת"פ 173/69 (י-ם) מדינת ישראל נ' דניס מייקל רוהאן, פ"מ ס"ח 344, הכריע ביהמ"ש המחוזי בירושלים במשפטו של אדם אשר סבל מסכיזופרניה פרנואידית אשר גרמה לו לנסות ולהצית את מסגד אל-אקצא בהר הבית. ניסיונות ההצתה תוכננו מראש, הנאשם קנה חומרים וניסה להצית את המסגד במתכוון. ביהמ"ש שוכנע כי אלמלא מחלתו הנפשית לא היה הנאשם מבצע ומתכנן את העבירות הנידונות, וכי בשעת מעשה הוא סבל ממחלת נפש אשר היוותה אצלו גורם מניע להתפתחות דחף בלתי נכבש אשר לא אפשר לו להיחלץ ממנו, אלא לפעול על פיו. (שם, עמ' 366). ביהמ"ש קבע כי הנאשם עשה את מעשיו בהעדר רציה, משמע, לא עמדה בפניו בחירה בין קווי התנהגות חלופיים, ודרך התנהגותו היתה סלולה בתלם אחד בלבד שאותו בלבד ראה לפניו בעיני רוחו. (שם, עמ' 317). 31. מכאן שגם אם התכוון המזיק לתוצאת מעשיו יתכן שיהיה פטור מאחריות מקום בו לא שלט בהתנהגותו ומקום בו לא יכל לבחור בחלופה אחרת, עקב מצבו הנפשי. מאידך, שחרור מאחריות פלילית עקב פגם בהבנת הפליליות במעשה, שאינו מגיע לכלל אוטומטיזים אינו צריך לשלול אחריות המזיק לפיצוי הניזוק. ומן הכלל אל הפרט. יישום על עובדות המקרה 32. באי כח הצדדים לא הציגו בפני בית המשפט את חוות הדעת השונות שהוגשו בפני בית המשפט והסתפקו בהסתמכות על ממצאים וקביעת בית המשפט. על פי החלטת בית המשפט המחוזי נמצא כי הנתבע ביצע את המעשים המיוחסים לו וכי "היה חולה בנפשו בעת ביצוע המעשים ולפיכך אינו בר עונשין....." (החלטה מיום 13.3.00, עמ' 54). מעיון בהחלטה זו ובהחלטה מיום 10.1.00 מתברר כי בית המשפט סמך קביעתו בדבר שלילת אחריותו הפלילית של הנתבע על מספר חוות דעת שהוגשו לו. בית המשפט מצטט אמירות שונות שנאמרו על ידי המומחים. ד"ר בן אפרים מצוטט כמי שחיווה דעתו כי "הנבדק ביצע את המעשה של הרג בתו ופציעת ילד זר בעצמו כשהוא איננו יודע להבדיל בין טוב לרע, מותר ואסור" (החלטה מיום 10.1.00, עמ' 11). בית המשפט מוסיף כי כל הרופאים שבדקו את הנתבע ציינו כי ביום ביצוע העבירה היה (הנאשם) בהשפעת מחשבות השווא, ופעל מתוך דחף חולני ללא שיפוט, שיקול ובוחן מציאות תקינים (שם). בהחלטה מיום 13.3.00 מציינים השופטים כי על אף קיומה של מחלוקת האם הנאשם כשיר לעמוד לדין לא היתה מחלוקת בין המומחים כי בעת ביצוע המעשים לא היה הנאשם בר-עונשין מחמת אי שפיות הדעת (עמ' 50). 33. בית המשפט המחוזי מפנה לסעיף 34ח' לחוק העונשין, תשל"ז-1977, הקובע פטור מאחריות פלילית בשל אי שפיות הדעת אך אינו מבחין בין המקרים השונים הכלולים בו. יש לזכור כי רק סעיף 34ח(2) דן במצב שבו עקב מחלת נפש לא יכל הנאשם להימנע מעשיית המעשה, דהיינו, מחלת נפש שפגמה ביכולת הבחירה בין ביצוע המעשה להימנעות ממנו. 34. ציטוט דברי הנתבע בחקירתו מעלה כי הנאשם הבין היטב את משמעות תקיפתו של התובע. הנתבע: כשהגעתי לגן וראיתי מספר ילדים מסביב. שתי ילדות ושני ילדים בסביבות גיל 8,10 ..ואז החלטתי ש- אני אקח את החיים, היה איזשהו רגע שהחלטתי שזהו, אזרתי מספיק אומץ, החלטתי שלפני שאני פוגע בתינוקת ובעצמי, החלטתי שאני אפגע בילד נוסף". חוקר: למה? נתבע: לא לרצוח אותו, לפגוע בו. מהסיבה הפשוטה שהרופאים והמשטרה פגעו לי בתינוקת שלי, והחוק, בתי המשפט והחוק לא עמדו לצידי. מסיבות ש-אני יודע למה. חוקר: כן. נתבע: ושהסברתי. בית המשפט קבע בהחלטתו כי הנתבע היה מודע למעשיו והתכוון לגרום לתובע נזק גופני: "הנאשם, כעולה מחומר הראיות הבין היטב שבמעשהו הוא גורם למות בתו והוא הדין לגבי המעשה שעשה בקטין האחר קודם לכן, אלא שדא עקא בשל מחלתו הוא לא הבין את הפסול שבמעשהו וסבר שהוא מציל אותה מהיסורים הצפוים לה". בית המשפט לא קבע שהנתבע פטור מאחריות בשל העדר רצייה ולא קבע בשום מקום כי הנתבע לא יכל להימנע מהפגיעה בתובע בשל מחלת הנפש. כל שנקבע היה כי הנתבע לא הבין את הפסול שבמעשה. זוהי אינה הגנה מספקת מפני הטלת אחריות לנזקים שנגרמו על ידי מעשיו. בהערת אגב אציין כי בפסק הדין אין כל אמירה שהנאשם לא הבין את הפסול שבתקיפת התובע או כי מחשבות השווא לפיהן האמין שעליו לגאול את בתו מייסוריה חלו גם על התובע. 35. מכל האמור לעיל מתחייבת המסקנה כי התובע פעל מתוך כוונה ,רצון ויכולת להימנע מביצוע המעשה ואף אם הרצון והכוונה נבעו ממחלת הנפש ממנה סבל אין בכך כדי לפטרו מאחריות לנזקים שגרם. הנזק 36. התובע יליד 1991 היה כבן 8 ביום האירוע. מיד לאחר דקירתו פונה התובע לבית החולים על ידי אמבולנס של מגן דוד אדום. בדו"ח הפינוי נרשם כי התובע סובל מ"חתכים עמוקים בצוואר, מעיים בחוץ, חתך בשורש יד ימין". התובע הובהל לבית החולים רמב"ם בחיפה שם הועבר למחלקה לטיפול נמרץ ילדים. התובע נותח בו ביום. מדו"חות האשפוז עולה כי התובע סבל מחתכים בצוואר, בבטן ובשורש כף היד אשר נתפרו ואוחו. כן נמצאו חתכים במעיים אך לא נפגעו איברים פנימיים אחרים. התובע הועבר למחלקת כירורגית ילדים ביום 3.10.99 וביום 10.10.99 שוחרר לביתו. 37. על פי הסכמת הצדדים הורית על מינוי שני מומחים רפואיים; ד"ר ע. כהן, מומחה בתחום הכירורגי, ופרופ' מלר, מומחה בתחום הפלסטי. 38. ד"ר ע. כהן מצא כי נפגעו רק קטעי מעיים. המומחה ציין כי התובע סובל מצלקות מכערות לאורך קו הבטן וכי באזור הטבור נמצא בקע. בתשובותיו לשאלת הבהרה ציין כי התובע עלול לסבול מכאבי בטן ומחסימות מעיים. חסימות אלו עשויות לחייב בעתיד ניתוח. ד"ר כהן העריך כי נכותו של התובע הינה 10% בגין הבקע ו-20% בגין צלקות על פי סעיף 75(1)(ג) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ו-1957 ( להלן: "התוספת") בגין הצלקת בגוף ו-20% על פי סעיף 75(2)(ג) בגין הצלקות בצוואר. פרופ' מלר שבדק את התובע ציין כי התובע סובל מצלקות מכערות ולמעשה הטבור אינו קיים חזותית. הצלקות אינן ניתנות לריפוי אם כי המומחה המליץ לבצע ניתוח מתקן לשליפה של הטבור השקוע. עלות ניתוח כזה הינה 11,000 ₪. המומחה ציין כי המשמעות של הנכות הינה אסטתית בלבד והעריך את נכותו של התובע בשיעור של 19%. אם יבוצע ניתוח מוצלח תועמד הנכות הפלסטית על 15%. 39. התובע הינו כבן 13 היום. בעקבות הפציעה והאשפוז נעדר מבית הספר ונדרשה לו תקופת החלמה ארוכה. לטענתו הוא נאלץ להעדר מבית הספר מספר פעמים בשל כאבי בטן וחסימות מעיים. באת כוחו טוענת כי התובע סובל מפחדים וסיוטים אך אין טענה לנכות בתחום הנפשי. 40. משתי חוות הדעת הרפואיות עולה כי בעיקרה נכותו של התובע אינה תפקודית. גם הבקע וגם הצלקות אינן גורמות לפגיעה ממשית בתפקודו של התובע אם כי לכל הדעות עלולות גם פגיעות שכאלו לפגוע בכושר עבודתו בעתיד, בין בשל הכאבים ובין בשל המראה. התובע גם עלול להידרש לניתוחים נוספים. 41. בין חוות הדעת ישנה חפיפה. פרופ' מלר סבור כי הצלקת בבטן נכללת בסעיף 75(1)(ב) לתוספת- צלקות מכאיבות או מכערות, ואילו הצלקת בצוואר תיכלל גם כן בהגדרה של צלקות מכערות כאמור בסעיף 75(2)(ב). לעומתו סבור ד"ר ע. כהן כי המיקום הנכון של הצלקות בבטן הינו בסעיף 75(1)(ג) לתוספת- צלקות נרחבות באזורים מרובים, ואילו הצלקות בצוואר הן "רחבות עם כיעור ניכר" כאמור בסעיף 75(2)(ג). דומני כי המחלוקת בין המומחים אינה לגבי עצם הפגיעה אלא לגבי ההגדרה שמטיבה הינה הגדרה סובייקטיבית. הואיל ופרופ' מלר הוא המומחה שמונה בתחום הפלסטי סבורני כי ראוי להעדיף את הערכותיו. לפיכך יש לקבוע כי הנכות הפלסטית הינה בשיעור של 19% ואילו הנכות בתחום הכירורגי, בגין הבקע הינה של 10% ולכן הנכות המשוקללת הנכות הינה 27.1%. הנזק הלא ממוני 42. הנזק העיקרי שנגרם לתובע אינו במישור הממוני אלא דווקא במישור הנזק הלא ממוני. דומה שקשה לתאר את סבלו של ילד קטן בן 8 אשר נדקר על ידי זר בכל חלקי גופו, מעייו יוצאים מבטנו והוא מפונה לבית החולים. זיכרון האירוע לא יעלם מלבו של התובע שכן הצלקות הנרחבות על בטנו ועל צווארו ילוו אותו באשר ילך ויזכירו לו יום יום את מאורעות יום 1.10.99. 43. בעת הערכת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני אין לדעתי משמעות לשאלה אם בעתיד יתוקן הטבור והנכות תופחת במעט. השיקולים לפסיקת פיצוי הינם רבים ומגוונים ושומה על בית המשפט לשקול את הנסיבות ולשקלל את השיקולים השונים בכל מקרה ומקרה. יש להביא בחשבון את גילו הצעיר של התובע ואת העובדה כי דווקא בגיל זה צלקות מכערות עלולות לפגוע בחיי החברה שלו ובהשתלבותו במשחקי הילדים. ילדים צעירים צפויים ללעג ובוז בשל צלקות מכערות או להתגרות מצד ילדים אחרים. כך למשל אין ספק שבעת שהתובע מגיע לבריכה עם צלקות כה בולטות על גופו הדבר גורר תשומת לב מכל הסובבים, לא כל שכן מילדים אחרים. בשים לב לכל האמור נראה כי נכון להעמיד את הפיצוי בפריט זה על סך של 200,000 ₪. הפסד שכר בעתיד 44. ככלל צלקות ולו גם מכערות, פוגעות בכושר ההשתכרות במידה מועטה. לגבי מרבית המקצועות במשק אין בצלקות מכוערות על הבטן ואפילו בצוואר כדי לפגוע בכושר ההשתכרות בצורה משמעותית. בדרך כלל ההשפעה של צלקות כאלו תהא על בחירת המקצוע בעתיד (כך למשל יקשה על התובע לעבור במקצועות הדורשים חשיפת הגוף). כן עלולה להיות להם השפעה מרתיעה על מעבידים פוטנציאליים. ישנו תמיד גם החשש שמא הכאבים הצפויים וחסימות המעיים יפריעו לעבודתו של התובע בעתיד. מאידך בשל גילו הצעיר יש להניח כי יתרגל למצבו ויתאים את אורח חייו לנזקיו. לפיכך אין מקום לקבוע הפסד שכר על פי חישוב אריטמתי כלשהו אלא יש לבחון את הפיצוי על דרך האמדנה. בהתאם הנני סבור כי נכון להעריך את הפיצוי לתובע בגין הפסד השתכרות בעתיד על סך של 70,000 ₪ להיום (בסכום זה הבאתי בחשבון כי התובע צפוי להתחיל לעבוד כך בעוד כ-8 שנים). הוצאות ועזרה בעבר ובעתיד 45. התובע היה כאמור בן 8 בעת האירוע. אין כל ספק כי ספק כי הוריו נדרשו לסעוד שאותו בעת אשפוזו ולאחר מכן. אירוע כה טראומתי מחייב גם סיוע נפשי מצד ההורים והקרובים, תמיכה ועזרה לשילובו של התובע חזרה בלימודים ובחברה. ההורים לא הציגו ראיות על הפסדי שכר שנגרמו להם אך ללא כל ספק נגרמו הפסדים ונדרשו הוצאות רבות להסעות וכו'. ב"כ התובע מבקש להעריך את העזרה בעבר בסך של 25,000 ₪ ואת הוצאות בעבר בסכום זהה. בהעדר כל ראיה על הוצאות ועל הפסדים להורים דומני שהסך של 20,000 ₪ עבור ההוצאות והעזרה בעבר הינו סך הולם. לגבי העתיד יש להניח כי פרט לימים ספורים בהם יידרש התובע לטיפולים מיוחדים הרי שהצלקות לא יחייבו כל עזרה וכל הוצאה מיוחדת ולכן אין לפסוק פיצוי לעתיד בפירוט זה. ניתוח מתקן 46. המומחה, פרופ' מלר העריך שרצוי כי התובע יעבור ניתוח מתקן שישפר את מראה הבטן. עלות הניתוח להערכתו הינה 11,000 ₪ ולאחר שיערוך 12,940 ₪. יש לפיכך לפסוק גם פיצוי בגין עלות זאת שכן אין טענה כי ניתוח זה כלול בסל הבריאות. סיכום 47. לאור כל האמור יש לפסוק לתובע פיצוי כדלקמן: א.-נזק לא ממוני-200,000 ₪ ב.-הפסדי שכר בעתיד-70,000 ₪ ג.-הוצאות ועזרה-20,000 ₪ ד.-ניתוח מתקן-12,940 ₪ - סה"כ --302,940 ₪ אשר על כן, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 302,940 ₪. לסך הנ"ל יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% + מע"מ. 48. כמו כן ישלם הנתבע לתובע את חלקו בשכר המומחים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד ליום ההשבה בפועל הנתבע ישלם לתובע את האגרה ששילם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד ליום ההשבה בפועל הואיל והתובע קטין הנני מורה כי סכום הפיצוי- למעט הוצאות המשפט למינהן והסכומים שנפסקו עבור הוצאות בעבר ועבור ניתוח מתקן) יופקדו בחשבון חסכון על שם התובע עד הגיעו לבגרות. התחום הנפשירפואהחולי נפשנזיקין