פסק דין פסק-דין זה עניינו תביעה לפי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן - "החוק") שהגישה ח"כ זהבה גלאון (להלן- "גב' גלאון ") כנגד העיתונאי יואב יצחק, העיתון "מעריב" בו הוא מועסק, ויעקב ארז, עורך העיתון. גב' גלאון תבעה פיצויים בסך 700 אלף שקל בגין דברי לשון הרע שפורסמו כנגדה, לטענתה, במדורו של יואב יצחק בעיתון "מעריב". פסק-דין זה יעסוק, על-פי החלטה מיום 11.10.01, בשאלת החבות בלבד. 1. רקע עובדתי: ביום 19.5.00 פירסם הנתבע 1, יואב יצחק, (להלן - "מר יצחק") כתבה בטורו האישי "מחלקה ראשונה" המתפרסם מדי יום שישי במוסף לשבת של העיתון "מעריב" (להלן - "הכתבה"). נוסח הכתבה וכותרתה היו כדלקמן: "החסינות של ח"כ גלאון יו"ר סיעת מרצ בכנסת, חה"כ זהבה גלאון, נהנית מחסינות כפולה. האחת - נוכח היותה חברת כנסת, מעמד המקנה לה חסינות מפני העמדה לדין, אלא אם תוסר חסינותה; והשנייה - הראויה לגינוי, היא החסינות המוענקת לה על-ידי המשטרה מפני חקירה משטרתית אמיתית, מחמת מה שיובהר להלן. לפני כשבועיים חשפנו כאן ('מחלקה ראשונה', 5.5.00) מידע המעלה חשד לכאורה לעבירות מצד ח"כ זהבה גלאון, בתקופה שכיהנה בתפקיד מ"מ מנכ"ל ולאחר מכן בתפקיד מנכ"ל המרכז הבינלאומי לשלום במזרח התיכון (להלן: "המרכז"). התקופה הרלוונטית לענייננו היא מיולי 1998 ועד הבחירות לכנסת, בחודש מאי 1999. המדובר בחשד לכאורה להוצאת כספים בהיקף מצרפי של כ-180 אלף שקל, על-ידי גלאון, בדרך המעלה שאלות נוקבות, הטעונות חקירה משטרתית. כמו-כן, מדובר בחשד לכאורה למתן התחייבות בלתי תקינה, אם לנקוט לשון המעטה, על-חשבון המרכז, לגורם שנישכר על-ידי גלאון כדי לבצע חקירה/בדיקה כנגד יו"ר המרכז, עופר ברונשטיין. מידע נוסף, שגם אותו חשפנו כאן לפני שבועיים, מעיד על מערכת יחסים לקויה המעלה אף חשד להפעלת אמצעי סחיטה ואיומים לכאורה מצד גלאון כלפי ברונשטיין. גלאון הכחישה את החשדות כלפיה מכל וכל, וכך גם ברונשטיין. מר ברונשטיין מסר השבוע תגובה ארוכה, שעיקרה: גלאון משקרת במצח נחושה, היא הפעילה נגדי אמצעי סחיטה באיומים, היא מאיימת על חברי דירקטוריון, היא מאשימה אותי בדיווח שקרי לקהילה האירופית על פרוייקט, למרות שאותו פרויקט היה בתחום טיפולה הבלעדי, ועוד ועוד. המידע האמור - ומידע רב נוסף - מצוי בידי היחידה הארצית לחקירות הונאה במשטרה, בראשה עומדת תנ"צ מירי גולן. אבל נראה כאילו המשטרה "תפסה צד" בסכסוך: חוקרי המשטרה התמקדו בחקירתו של עופר ברונשטיין, כחשוד. ואילו ח"כ גלאון - שהגישה תלונה נגד מר ברונשטיין - נחקרה עד עתה כעדה בלבד, נגד ברונשטיין. התלונה שהגיש נגדה מר ברונשטיין לא נחקרה. מדוע? האם חסינה ח"כ גלאון מחקירה משטרתית, למרות המידע החמור שהוצג בעניינה? בתשובה לשאלותיי השיבו במשטרה, כי החקירה נמצאת בעיצומה, וכי התלונה שהוגשה נגד גלאון תיבחן גם היא. כן נמסר בתגובה, כי המשטרה תעשה את כל הדרוש כדי להגיע לחקר האמת, ואין לה עניין בצד זה או אחר". (נספח 1 לתצהיר התובעת). בעקבות פרסום הכתבה הגישה גב' גלאון את התביעה שבפני, בה טענה כי מעולם לא התעורר או נחקר כל חשד כנגדה בנושאים האמורים בכתבה. אין מחלוקת כי הדברים שפורסמו בכתבה מהווים לשון הרע, אך הנתבעים טוענים שהפרסום חוסה תחת ההגנות המנויות בחוק. השתלשלות הארועים עובר לפרסום הכתבה, כפי שהיא עולה מחומר הראיות, הינה כלדקמן: גב' גלאון מונתה במהלך שנת 94' לחברת הנהלה במרכז הבינלאומי לשלום במזרח התיכון (להלן - "המרכז"), מתוקף כהונתה כמזכ"ל מפלגת ר"צ. המרכז הינו חברה הפועלת כמוסד ללא כוונת רווח לקידום השלום, וזאת באמצעות כספי תרומות. במסגרת כהונתה הכירה גב' גלאון את עופר ברונשטיין, מנכ"ל המרכז דאז (להלן - "מר ברונשטיין "), ואף ביצעה לבקשתו במהלך שנת 1998 פרוייקט לארגון כנסים בינלאומיים מטעם המרכז, תמורתו קיבלה שכר של 20,000 שקל. בחודש מאי 1998 הציע מר ברונשטיין לגב' גלאון להתמודד על תפקיד מנכ"ל המרכז. מר ברונשטיין עמד לסיים כהונתו כמנכ"ל כיוון שכיהן במקביל בתפקיד בכיר בבית-ברל. גב' גלאון נבחרה לתפקיד על-ידי ועדת המכרזים של המרכז, אך מינויה היה עדיין כפוף לאישור חבר הנאמנים של המרכז, אשר אמור היה להתכנס רק כעבור 3 חודשים. עד לכינוסו, הוחלט על-ידי הנהלת המרכז ב-19 ליולי 1998 למנות את הגב' גלאון לממלאת מקום המנכ"ל למשך 3 חודשים. בתקופה זו יצא מר ברונשטיין לארצות הברית למספר שבועות. באוקטובר 1998 אישר חבר הנאמנים את מינויה הקבוע של גב' גלאון למנכ"ל. לדברי גב' גלאון , טרם הגשת מועמדותה לתפקיד, הובטח לה על-ידי מר ברונשטיין ועל ידי מר צביקה כסה, חבר ועדת הכספים במרכז, כי תקבל שכר של 18,000 שקל ברוטו בחודש - כשכרו של המנכ"ל היוצא מר ברונשטיין. בין הצדדים לא סוכם מה יהיה שכרה כממלאת מקום, כיוון שתפקיד כזה לא היה קיים כלל במרכז טרם מונתה גב' גלאון . בפועל, קיבלה גב' גלאון שכר מלא כמנכ"ל גם בתקופה בה היתה ממלאת מקום ועל אף שמר ברונשטיין עדיין כיהן אז כמנכ"ל המרכז. כספים אלה שולמו לה רטרואקטיבית לאחר מינויה למנכ"ל קבוע, החל מחודש נובמבר 98', וזאת כיוון שמצבו הכלכלי של המרכז היה קשה בתקופה בה מונתה. לאחר מינויה ובזכותו - גדל קצב גיוס הכספים של המרכז והתשלום התאפשר. כחודש לאחר מינויה של גב' גלאון למנכ"ל, התגלע סכסוך בינה לבין מר ברונשטיין. גב' גלאון טענה כי מר ברונשטיין, שמונה ליו"ר המרכז, מתערב בעבודתה. היא אף סירבה לאשר לו קבלת סכום כסף שביקש מהמרכז. מר ברונשטיין הלין על כך שגב' גלאון מקבלת שכר זהה לשלו על אף היעדר ותק, ועל כך שגב' גלאון קיבלה שכר מלא גם בתקופה בה כיהנה רק כממלאת מקום. בנובמבר 1998 שלח מר ברונשטיין מכתב למר יעקב ישי, חבר הנהלת המרכז, לפיו הוא ממנה אותו לקבוע את שכרה של המנכ"ל (נספח 11 לתצהיר התובעת). ביום 23.12.98 כונסה ועדת הכספים של המרכז, ונקבע בה כי תוקם ועדה שתחליט על שכרה של גב' גלאון (נספח 12 לתצהיר התובעת). ועדה זו מעולם לא כונסה. במקביל, בתחילת דצמבר 1998, החליטה גב' גלאון - לאחר שהתייעצה עם ידידיה עו"ד יוסף פריצקי וארנן יקותיאלי ז"ל - להזמין בדיקה חשבונאית חיצונית, לבדיקת אי הסדרים אשר התגלו לדבריה על ידה במרכז. על-פי המלצתם, פנתה גב' גלאון למשרד רואי החשבון בר-לב, המתמחה בביקורת חשבונאית חקירתית - וזאת מבלי להתייעץ או ליידע מראש איש במרכז. ממצאי הבדיקה, שהתמקדו בהתנהלותו הכספית של מר ברונשטיין כמנכ"ל המרכז - היו על-פניהם חמורים. נציגי משרד בר-לב הגיע למשרדי המרכז בשעת ערב, עיינו בקלסרי הנהלת החשבונות, וגיבשו טיוטת דו"ח לפיה נטל מר ברונשטיין וקיבל מהמרכז כספים שלא כדין בסך של 300 אלף שקל (נספחים 38-40 לתצהיר מר יצחק). בטיוטת הדו"ח (להלן - "הדו"ח") נטען בין היתר כי מר ברונשטיין הגיש חשבוניות כפולות, דיווח על הוצאות מופרזות, העניק הטבות לבני משפחה ועוד. משרד בר-לב לא פנה למר ברונשטיין - או לא לכל אדם אחר - לקבלת תגובה על ממצאי טיוטת הדו"ח (המוכחשים ברובם על-ידו). יצויין, כי לאחר עריכת הדו"ח הגיש משרד בר-לב כנגד המרכז תביעה כספית (להלן - "תביעת בר-לב"), בטענה שלא שולמה לו עלות הבדיקה. המרכז טען בתגובה כי הבדיקה הוזמנה על-ידי גב' גלאון ולכן עליה לשאת בעלותה - ואף הגיש כנגדה הודעת צד ג'. בפסק-דין שהתפרסם לאחר הגשת התביעה שבפני, נקבע כי על אף שגב' גלאון הזמינה את הבדיקה על דעת עצמה, היה הדבר בתחום סמכותה כמנכ"ל ולכן על המרכז לשאת בעלויות הבדיקה. לאחר שקיבלה לידיה את טיוטת הדו"ח קיימה גב' גלאון פגישה משותפת עם עו"ד פריצקי ומר כסה, בה הוצגו ממצאי הדו"ח והובהר כי על מר ברונשטיין יהיה להתפטר נוכח הממצאים החמורים. בהמשך הוצג הדו"ח גם למר ברונשטיין . בפני נשמעו אף עדויות לפיהן אמרה גב' גלאון לגורמים שונים במרכז כי "תהרוס את מר ברונשטיין", ואף ציינה שהדו"ח הוכן בידי "בוגרי יחידת זיגל", כשהכוונה לבוגרי יחידת משטרה שפעלה בעבר. גב' גלאון הודתה בעדותה כי ציינה שאנשי רו"ח בר-לב עבדו בעבר ביחידת זיגל, אך הכחישה את דבר האיומים. בשיחה עם מר בן דרור ימיני, חבר הנהלת המרכז ומקורב למר ברונשטיין , אמרה לו גב' גלאון כי אם מר ברונשטיין לא יתפטר, תיאלץ לפנות למשטרה. בסמוך לכך, הזמינה גב' גלאון את מר ברונשטיין לישיבה, בה השתתפו עו"ד פריצקי - שעל אף שלא קיבל יפוי כח מטעם גב' גלאון נכח בישיבה כנציגה - ועו"ד עמירם, פרקליטו האישי של מר ברונשטיין . באותה ישיבה הבהירה גב' גלאון למר ברונשטיין כי היא דורשת שיתפטר מהמרכז ויחזיר את הכספים שנטל שלא כדין על-פי הדו"ח. לטענת עו"ד עמירם, נאמר לו על ידי עו"ד פריצקי לאחר אותה ישיבה כי אם מר ברונשטיין לא "יחזיר את המפתחות" יועבר הדו"ח למשטרה. גב' גלאון ועו"ד פריצקי הכחישו אמירה זו. לאחר מספר ימים שלח עורך דינו של מר ברונשטיין לגב' גלאון ועו"ד פריצקי טיוטת הסכם פשרה (נספח 20 לתצהיר התובעת), לפיה יפרוש מר ברונשטיין מהמרכז ורו"ח עמוס פרושן, רואה החשבון של המרכז, יבדוק את הסכומים ששולמו למר ברונשטיין במהלך כהונתו, וחובו, אם יימצא, יקוזז מהסכומים המגיעים לו מהמרכז. כן נאמר בטיוטת ההסכם כי גב' גלאון תתחייב שניקיון כפיו של מר ברונשטיין מעולם לא הועמד בספק. גב' גלאון, בהמלצת עו"ד פריצקי, דחתה הצעה זו בנימוק שמדובר ב"בדיחה" (נספח 21 לתצהיר התובעת). בהמשך, התקבלה הצעת פשרה של מר בן דרור ימיני, לפיו תוקם במרכז ועדה לבדיקת הכספים שעל מר ברונשטיין להשיב ומר ברונשטיין יתפטר. מכתב ההתפטרות הוגש ב-31.1.99 (נספח 22 לתצהיר התובעת). במקביל הגישה גב' גלאון תלונה במשטרה כנגד מר ברונשטיין בסביבות אפריל 1999 ואנשי משרד רו"ח בר-לב העבירו לחוקרים את הדו"ח. לדברי גב' גלאון, הגישה את התלונה לאחר שגילתה הפקדה מסתורית כדבריה של שיק בחשבונה, וחשדה כי מר ברונשטיין מנסה להפליל אותה במשיכת כספים לא תקינה מהמרכז. מר ברונשטיין הכחיש טענה זו. ב-4.5.99 שלח עו"ד עמירם לגב' גלאון מכתב בשם מר ברונשטיין, בו הוא מציין כי להתפטרותו של מר ברונשטיין אין תוקף - שכן היתה תוצאה של סחיטה מצד גב' גלאון. מר ברונשטיין חזר על האשמה זו בישיבת הנהלה שכונסה ב-23.5.99 (נספח 30 לתצהיר התובעת), בה נידון דו"ח הביקורת. בישיבה סוכם כי תוקם ועדה לבחינת טענות מר ברונשטיין וגב' גלאון - אך ועדה זו לא ירדה לשורש העניין לאור חקירת המשטרה שנפתחה בעניין. בד בבד, החלה גב' גלאון את ההתמודדות בפריימריס למפלגת מרצ בה היתה חברה ולאחר מכן התגייסה למירוץ המפלגה לכנסת. בתקופה זו המשיכה גב' גלאון לקבל שכר מהמרכז, על אף שמירב מרצה הוקדש לזירה הפוליטית. לאחר היבחרה לכנסת התפטרה גב' גלאון מהמרכז. ביום 19.8.99 נשלח לגב' גלאון מכתב מהמרכז (ללא חתימה אישית כלשהי) ובו טענות באשר לשכר שקיבלה בתקופת היותה מ"מ, בתקופת הפריימריז והבחירות, באשר לדרישתה לתשלום פיצויים על אף שלא עבדה שנה מלאה במרכז ועוד (נספח 35 לתצהיר התובעת). גב' גלאון לא הגישה כל תגובה עניינית לטענות אלה, ורק דחתה אותן מכל וכל באמצעות בא-כוחה דאז, עו"ד אביגדור פלדמן (נספח 36 לתצהיר התובעת). עוד קודם לכן, בתאריך 30.5.99, הגיש מר ברונשטיין תלונה במשטרה כנגד גב' גלאון (נ/6), בה הועלו על ידו, בין היתר, טענות באשר לאי סדרים כספיים ולסחיטה על-ידי שימוש בדו"ח בר-לב. בהמשך הוגשה נגד גב' גלאון תלונה גם על-ידי המרכז עצמו, ועל ידי חבר הנהלה נוסף. כשנה לאחר כל אלה, ב-5.5.00, פירסם מר יצחק כתבה רחבה שעסקה בסכסוך במרכז, תחת הכותרת "צרות במרכז לשלום" (נספח 15 לתצהיר התובעת, להלן - "הכתבה הראשונה"). הוא הציג את טענותיהם של מר ברונשטיין וגב' גלאון זה כלפי זה, הביא את תגובת גב' גלאון, ודיווח כי הוגשה תלונה במשטרה מטעם שני הצדדים. כשבועיים לאחר מכן פורסמה הכתבה נשוא התביעה, בה מלין מר יצחק על כך שהתלונה כנגד גב' גלאון אינה נחקרת. דרישת התובעת מהנתבעים לפרסם התנצלות במדורו של מר יצחק נדחתה בנימוק שהדברים מדויקים (נספח 48 לתצהיר הנתבע). לאחר פרסום הכתבה פתחה אמנם המשטרה בחקירה באשר לחלק מהחשדות נשוא תביעה זו וכן באשר לחשדות אחרים. על-פי הודעת היועץ המשפטי לממשלה, נחקרה גב' גלאון בארבע "פרשיות": קבלת דבר במירמה; כספי המשכורות שקיבלה; שימוש במרכז לצרכים פרטיים ועדות שקר. גב' גלאון זומנה ליחידה לחקירות הונאה ונחקרה תחת אזהרה. כן זומנו לעדות עדים נוספים. בתום החקירה מצאה המשטרה בסיס ראייתי לכתב אישום כנגד גב' גלאון באחת הפרשיות שנחקרו - קבלת כספים במירמה מהאיחוד האירופי - ובאשר ליתר הטענות שנבדקו לא נמצאה תשתית ראייתית לאישום. למרות זאת, החליט היועץ המשפטי לממשלה ביום 22.10.2003 שלא להגיש כנגדה כתב אישום והתיק בעניינה נסגר. לאחר הגשת סיכומי הצדדים התרתי (בהחלטותיי מיום 2.9.03 ו-30.10.03) לצרף כראיות את המסמכים בדבר המלצות המשטרה בתיק נגד גב' גלאון והחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש כנגדה כתב אישום. 2. טענות התובעת: ראשית טענה התובעת בכתב התביעה כי מעולם לא הועלו כנגדה כל חשדות, בניגוד לאמור בכתבה. בסיכומיה טענה התובעת, כי אף אם נחקרה בחלק מהנושאים, עדיין לא היה מקום לתארה בכתבה כעבריינית, שכן לא היה בדברים אמת. עוד נטען, כי לא עומדת לנתבעים הגנת תום לב בהבעת דעה, שכן הפרסום לא נעשה בתום לב וכי הוא כלל לא מהווה הבעת דעה - שכן אינו מבוסס על עובדות. לטענתה, התבסס פרסומו של מר יצחק על מקור אינטרסנטי אחד המבקש להכפיש את שמה, ומר יצחק לא בדק את הדברים ואף לא האמין באמיתותם. עוד נטען כי היעדר תום הלב מתבטא בכך כי לא התבקשה תגובתה של גב' גלאון לכתבה. התובעת התייחסה בתצהירה ובסיכומיה ל-3 עילות תביעה העולות מהכתבה, בהתייחס לטקסט המופיע בה. העילה הראשונה נוגעת למשפט העוסק בכך שהתעורר חשד כי גב' גלאון נטלה לעצמה כספים שלא כדין, העילה השנייה נוגעת לחשד להזמנת בדיקה חיצונית בדרך לא תקינה, והעילה השלישית נוגעת לטענה בדבר חשד לסחיטה ואיומים שבוצעו על-ידה. באשר לעילה הראשונה - טענה גב' גלאון כי הכסף שולם לה כמשכורת, דבר שהיה ידוע היטב למר יצחק. העובדה שהשכר לא אושר מעולם באופן פורמלי אינה הופכת אותו לבלתי תקין. עוד נטען על ידי התובעת כי סוכם עימה שתקבל שכר מלא גם בתקופת כהונתה כממלאת מקום, וכי לא היה מקום למנוע ממנה שכר בתקופת הפריימריס והבחירות שכן המשיכה בעבודתה למען המרכז מהבית. באשר לעילה השנייה - נטען כי הזמנת הבדיקה היתה בסמכותה של גב' גלאון כמנכ"ל, והיא לא נדרשה לכל אישור כדי להזמינה. עוד נאמר כי מעולם לא הושמעו טענות כלשהן באשר לתקינות הזמנת הבדיקה עד שהחלה המריבה בינה לבין מר ברונשטיין . לדברי גב' גלאון , נועדה הבדיקה לבחון את ניהול הכספים במרכז באופן כללי, ולא כוונה ספציפית כנגד מר ברונשטיין. לדבריה, לא פנתה לרו"ח של המרכז או לכל בעל תפקיד אחר בו, כדי לשמור על דיסקרטיות ולהגדיל את אפקטיביות הבדיקה. באשר לעילה השלישית - נטען כי גב' גלאון מעולם לא איימה על מר ברונשטיין או סחטה אותו. לדבריה, לא פנתה למשטרה מיד עם קבלת הדו"ח כיוון שלא רצתה לפגוע בתדמית המרכז - אך דרשה את התפטרותו של מר ברונשטיין כצעד מתבקש לאור הממצאים שהופיעו בדו"ח. לדבריה מדובר בדרישה לגיטימית ואף מתבקשת. 3. טענות הנתבעים: ראשית טענו הנתבעים להגנת "אמת דיברתי", לפי סעיף 14 לחוק. לדבריהם, לאור העובדה כי משטרת ישראל ביצעה חקירה ארוכה ומורכבת של החשדות כנגד גב' גלאון, ובהם גם חלק מהחשדות שהזכיר מר יצחק בכתבה, הרי שנשמט הבסיס מטענת גב' גלאון בכתב התביעה, לפיה "אין ולא היה כל חשד" כנגדה. למעלה מכך, המשטרה אף מצאה בסיס להגשת כתב אישום באשר לאחת הפרשיות. לטענתם, אין חשיבות לעובדה כי בסופו של דבר לא הוגש כתב אישום כנגד גב' גלאון , שכן בכתבה נאמר רק כי קיימים כנגדה חשדות. גם טרם נפתחה חקירת המשטרה היה קיים חשד כנגד גב' גלאון, שכן תלונה בעניין הועברה למשטרה והחומר היה מצוי בידיה, עובדה שעמדה לנגד עינו של מר יצחק כשכתב את הכתבה. מעבר לכך, טענו הנתבעים כי גם לגופן היה בטענות אמת. באשר לנטילת הכספים על-ידי גב' גלאון, נטען כי אכן נטלה משכורת שמעולם לא אושרה לה. ראשית, היא קיבלה שכר בתקופת היותה ממלאת מקום, למרות שמעולם לא סוכם עימה כי תקבל שכר על עבודתה בתקופה זו - וודאי לא שכר מנכ"ל מלא, שהרי סמכויותיה בתקופה זו היו פחותות משל מנכ"ל. שנית, היא קיבלה שכר מלא גם בתקופת הפריימריז למפלגת מרצ ובתקופת הבחירות לכנסת - למרות שלא עבדה במרכז בתקופה זו, אלא הקדישה את מירב זמנה לפעילות הפוליטית. גובה השכר עצמו מעולם לא אושר על ידי כל גוף רשמי במרכז. עוד נטען, כי לא היתה הצדקה לשלם לגב' גלאון שכר הזהה לשכר המנכ"ל היוצא, שעה שאין לה את הניסיון שצבר האחרון. מאחר וגב' גלאון היא זו שאישרה בחתימתה את השיקים שניתנו לה כמשכורת - נוסף לחתימה שנייה של מורשה אחר במרכז - הרי שהיא למעשה נטלה את השכר לעצמה. לטענת הנתבעים, גם העובדה כי מעולם לא הוצאו לגב' גלאון תלושי שכר, בניגוד ליתר עובדי המרכז, מצביעה על אי-תקינות ההליך. באשר להזמנת הבדיקה החיצונית ולסחיטה, נטען שיש לראות את שתי הטענות הללו כקשורות זו בזו: העובדה שדו"ח הבדיקה הוזמן על-ידי גב' גלאון אישית מבלי ליידע איש במרכז; העבדה שהבדיקה נעשתה באופן חשאי ועל ידי גוף שנציגיו עבדו בעבר במשטרה; העובדה שהדו"ח נועד מראש - על פי הטענה - להתרכז בהתנהלותו של מר ברונשטיין דווקא והעובדה כי תגובת מר ברונשטיין לא נדרשה והמגעים הקשורים לדו"ח נעשו ע"י עורך-דינה הפרטי של גב' גלאון - כל אלה מהווים לטענת הנתבעים את הבסיס לטענה שדו"ח זה הוזמן אישית על ידי גב' גלאון כדי לשמש בסיס לסחיטת מר ברונשטיין. זאת, מאחר ולטענת הנתבעים הציבה גב' גלאון בפני מר ברונשטיין ברירה - או להתפטר ולהשיב את הכסף שנטל על-פי ממצאי הדו"ח או שתיגש היא למשטרה. קודם להצבת האולטימטום, נטען, יצרה גב' גלאון אווירה מאיימת במרכז, כאשר הסבירה למקורביו של מר ברונשטיין שיש לה חומר חמור הנוגע אליו, וכי הבדיקה בוצעה על ידי רואי חשבון "בוגרי יחידת זיגל". עוד טענו הנתבעים להגנת תום הלב לפי סעיף 15(4) ו-15(2) לחוק. לדבריהם, מהווה הפרסום הבעת דעה (סעיף 15(4)), לפיה על המשטרה לחקור את גב' גלאון ולא לנקוט איפה ואיפה בעניינה. הדברים פורסמו במדורו הפובליציסטי של מר יצחק והם משופעים ביטויים המעידים על כך שמדובר בדעתו האישית של הכותב. בנוסף, מאחר ופרסום לא חרג מתחום סבירות, הכותב היה משוכנע באמיתות הדברים ועשה מאמצים לוודא אותם - הרי שהוא עשה את הפרסום בתום לב. לחלופין, נטען שכעיתונאי חלה על מר יצחק חובה מוסרית וחברתית לדווח לציבור על חשדות לפעילות לא תקינה ואף פלילית מצד דמות ציבורית (ס' 15(2)), ואלמלא הפרסום לא היתה הפרשה כלל נחשפת. באשר לטענת התובעת כי לא נתבקשה תגובתה לכתבה - טענו הנתבעים כי תגובתה של גב' גלאון הופיעה בצורה נרחבת בכתבה שפורסמה שבועיים קודם לכן, ועל כן בכתבה נשוא התביעה, שהיוותה כתבת "Follow up" (מעקב) בלבד - הסתפק הכותב בתמצית התגובה ("התובעת מכחישה מכל וכל"). לדבריו, הדברים פורסמו במדור שבועי בעל קוראים קבועים, שיכלו להתרשם מהדברים שפורסמו שבועיים קודם לכן. 4. העדויות בתיק: מטעם התובעת העידו התובעת בעצמה, רו"ח יניב בוכניק, שותף במשרד רו"ח בר-לב, מר צביקה כסה, חבר ועדת הכספים במרכז, עו"ד יוסף פריצקי, ומר בנימין יסעור - מנכ"ל המרכז קודם למר ברונשטיין. מטעם הנתבעים העידו מר יצחק, מר בן דרור ימיני ויעקב ישי, שניהם חברי הנהלת המרכז, רו"ח עמוס פרושן, רואה החשבון של המרכז בתקופה הנידונה, ששימש תקופה מסוימת גם כרו"ח פרטי של מר ברונשטיין, עו"ד גבריאל גלייזר, עורך-הדין של המרכז בתקופה הרלוונטית, עו"ד אבי עמירם, עורך-דינו הפרטי של מר ברונשטיין, ומר ברונשטיין עצמו. 5. דיון: הגנת תום הלב הנתבעים טענו, כאמור, הן להגנת "אמת דיברתי" והן להגנת תום לב בהבעת דעה. אבחן תחילה האם עומדת לנתבעים הגנת תום הלב. סעיף 15(4) לחוק קובע: 15. "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ... (4)הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". באשר לנטלי ההוכחה קובע סעיף 16: 16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום-לב. (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום-לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15. הגנת תום הלב דורשת אם כן הוכחת שני רכיבים: ראשית, שהפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15, ובענייננו - הבעת דעה על אחת הסיטואציות המתוארות בס"ק 4; ושנית, שהפרסום נעשה בתום לב. הנטל להוכחת שני רכיבים אלה מוטל על הנתבע. על מנת להוכיח את תום ליבו, יכול הנתבע להיעזר בחזקה המופיעה בסעיף 16(א), אם יוכיח כי עשה את הפרסום בסבירות. במקרה כזה, עובר נטל ההוכחה לתובע לסתור את חזקת תום הלב, בין היתר באמצעות החזקה הנוגדת שבסעיף 16(ב). א. הבעת דעה - סעיף 15(4) האבחנה בין פרסום עובדתי חדשותי לבין הבעת דעה אינה פשוטה. בעבר נקבע כי: "השאלה, אם קטעי כתבה שונים מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב, איננה פשוטה, והינה סוגיה עובדתית משפטית מעורבת" (ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 55). במישור העובדתי, "על בית המשפט להסיק את מסקנתו על פי השכל הישר וכללי ההגיון, לאחר שיעיין בכתבה בשלמותה" (שם). המבחן העיקרי הוא מבחן "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר" או "האדם הרגיל" (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857). (ע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן פ"ד נו(3) 245). (להלן - עניין שרון). במקרה שבפני, נראה כי קיימים מספר גורמים המביאים לקביעה כי הקורא הסביר הסיק שהכתבה עיקרה הבעת דעה. ראשית, הדבר עולה ממיקום הכתבה. הכתבה פורסמה בטורו הפובליציסטי האישי והשבועי של מר יצחק, טור בו הוא נוהג לפרסם מאמרים המבטאים את דעותיו האישיות - ולא פורסמה כדיווח בעמודי החדשות. שנית, הדבר עולה מנוסח הכתבה והביטויים השזורים בה. בבחינת השאלה האם לשון הרע מהווה הבעת דעה או עובדה, בוחן בית המשפט את המלים בהקשר בו פורסמו: "הפרשנות תיעשה תוך בחינת הפרסום בכללותו, כולל הקטעים בגינם לא הוגשה התביעה... גם לסדר הדברים שבפרסום יש חשיבות, ואם נוצר רושם מסוים בתחילת הפרסום, הוא לא יימחק על נקלה על ידי דברים אחרים המופיעים בהמשכו". (א. שנהר, "דיני לשון הרע", עמ' 313). (להלן - שנהר). במקרה שבפני נפתחת הכתבה כמאמר פובליציסטי לכל דבר ועניין, כאשר הכותב מתאר את "חסינותה הכפולה" של ח"כ גלאון - מושג שאינו קיים במציאות, אלא רק במישנתו הביקורתית של הכותב. הוא אף מרחיב ומציין כי הימנעות המשטרה מלחקור את גב' גלאון "ראויה לגינוי", ביטוי שמהווה הבעת עמדה לכל הדעות. אף כותרתה של הכתבה, "החסינות של גלאון", אינה כותרת חדשותית אינפורמטיבית וקורא שנתקל בה אינו מצפה לקבל מידע חדשותי גרידא לאחריה. בהמשך מציג מר יצחק את הרקע להבעת הדעה בה פתח, כאשר הוא מסביר כי לפני כשבועיים הביא במדורו מידע המעלה, לדבריו, חשדות שונים לעבירות של גב' גלאון. גם כאן, המילה "לדעתי" אומנם אינה מופיעה בפירוש בטקסט. אולם, ניתן בהחלט לקבוע כי הקורא הסביר מבין ממנו כי מדובר בפרשנותו של מר יצחק למידע שנחשף. מר יצחק אינו חוקר ביחידה לחקירות הונאה, אינו פרקליט בפרקליטות או יועץ משפטי לממשלה, ועל כן כאשר הוא כותב כי המידע שחשף - באותו טור פובליציסטי - מעלה לכאורה חשד שטרם נחקר על-ידי המשטרה, ברור כי הכוונה היא לדעתו בלבד. גם דברי לשון הרע עצמם, היינו 3 עילות התביעה שהוגדרו על-ידי התובעת בתצהיר העדות הראשית שמסרה, זרועים ביטויים המעידים על כך שמדובר בדעה. כך למשל, במשפט הראשון נאמר כי "המדובר בחשד לכאורה להוצאת כספים בהיקף מצרפי של כ-180 אלף שקל, על-ידי גלאון, בדרך המעלה שאלות נוקבות, הטעונות חקירה משטרתית" (ההדגשות שלי, ד.ק). העובדה כי הכותב מציין שמדובר בחשד לכאורה, וזאת בצמוד לכך שהבהיר כי כל חשד לא נבדק על-ידי המשטרה, מבהירה כי קיומו של חשד הוא דעתו האישית, שכן גב' גלאון אינה נחשבת ל"חשודה" על-ידי המשטרה במובן המקובל. ושוב, יתכן שאם היה מר יצחק מציין כי "לדעתו" מדובר בחשד לא היתה כל בעיה לסווג את הפרסום כהבעת דעה. אולם, העובדה שלא עשה כן אינה שוללת את הגדרת הפרסום ככזה. כך למשל נאמר בנושא דומה בעניין "שרון" הנ"ל: "הטענה משתייכת לתחום האפור של אמירות, שניתן לסווגן הן כקביעת עובדה והן כהבעת דעה. מחד, בטענה כי שרון "רימה" אמנם גלומה קביעה עובדתית. מאידך, הואיל וברי שלכותב אין ידיעה אישית של העובדות, הרי שניתן לפרש את טענתו כהבעת דעה או סברה; כאילו אמר: "דעתי היא (או: אני סבור) כי שרון רימה" (ההדגשות במקור, ד.ק). בהמשך אף מצוין כי מדובר במידע "המעלה שאלות נוקבות", היינו כי אין כל מידע ודאי בעניין, ואותו חשד שהתעורר בלבו של הכותב מעלה אצלו גם שאלות. שאלות אלה "טעונות חקירה משטרתית". גם כאן, ברור כי מדובר בהבעת עמדה. הן אינן טעונות חקירה ברמה האובייקטיבית, אלא לדעתו של מר יצחק. במשפט שמהווה את עילת התביעה השנייה נאמר: "כמו-כן, מדובר בחשד לכאורה למתן התחייבות בלתי תקינה, אם לנקוט לשון המעטה, על-חשבון המרכז, לגורם שנישכר על-ידי גלאון כדי לבצע חקירה/בדיקה כנגד יו"ר המרכז, עופר ברונשטיין". גם כאן, מצוין כי הכותב חושד שניתנה התחייבות לא תקינה, "אם לנקוט לשון המעטה". ביטוי זה מהווה ודאי הבעת עמדה; לדעתו של הכותב, ניתן היה אף להשתמש בביטוי חריף יותר. מכאן נובעת המסקנה שהמשפט בכללותו הינו הבעת דעה מצד מר יצחק, ולא ציטוט עובדה אובייקטיבית, שכן הוא זה שהכריע באיזו לשון לנקוט בקשר אליו. עילת התביעה השלישית ענינה המשפט "מידע נוסף, שגם אותו חשפנו כאן לפני שבועיים, מעיד על מערכת יחסים לקויה המעלה אף חשד להפעלת אמצעי סחיטה ואיומים לכאורה מצד גלאון כלפי ברונשטיין". אמירה לפיה מידע מסוים "מעיד" על דבר אחר היא מסקנה, ועל כן שומה עליה להיתפס כהבעת עמדה ולא כממצא עובדתי. כך גם המילה "לקויה", שיכולה להיתפס כעניין שבשיקול דעתו של מי שהגדירה ככזו. שוב, מופיעות אמירות בדבר חשד, שעה שגב' גלאון אינה חשודה. אשר על כן, יש לראות גם בעילת התביעה השלישית כהבעת דעה, בפרט כאשר קוראים אותה כחלק בלתי נפרד מהכתבה בכללותה. טענה התובעת כי הפרסום לא עומד בתנאי שנקבע בהלכה הפסוקה, ולפיו: "אדם הנשען על 'הבעת עמדה בתום לב' חייב להביא לידיעת הקורא את התשתית העובדתית עליה הוא מסתמך" (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" נ' חברת החשמל פ"ד לא(2) 281). הרציונל להלכה זו הוא שהקורא יוכל להסיק בעצמו האם הבעת הדעה של הכותב מתיישבת עם המסקנות עליהן היא מתבססת (שנהר, עמ' 315). בכתבה נשוא התביעה אומנם לא מופיע פירוט מלא של העובדות שהביאו את מר יצחק לדעה כי התעורר החשד האמור באשר לגב' גלאון. עם זאת, כפי שמציין שנהר, ההלכה בעניין זה רוככה מעט בפסיקה מאוחרת יותר: "נראה, כי המפרסם אינו חייב להביא את כל העובדות שהובילו אותו לגיבוש הדעה שהביע והוא רשאי להסתפק בהבאת "העובדות העיקריות" שעליהן הושתתה דעתו. יתר על כן: "אם הנושא לביקורת הוא ספר, יצירה אמנותית, עיתון וכדומה - כי אז בהיותם בהישג ידו של הקורא המעוניין, די אם הפרסום מפנה לאותו מקור" (שנהר, עמ' 315). בדומה לכך, במקרה שבפני היפנה הכתב את קוראיו לכתבה שפורסמה על-ידו שבועיים קודם לכן ("הכתבה הראשונה"), בצירוף תאריך ומיקום הפרסום, וציין כי המידע שהוא מתייחס אליו מופיע בה. כנגד הכתבה הראשונה לא הוגשה תביעת לשון הרע והופיעה בה תגובתה המפורטת של גב' גלאון. על סמך המידע המופיע באותה כתבה הסיק מר יצחק את מסקנותיו שהופיעו בכתבה נשוא התביעה והביע את דעותיו בקשר אליהן. על כן, לא ניתן לטעון כי הדעות שהובעו על-ידו לא לוו בעיקר העובדות שהיוו להן בסיס. יצוין גם שהכתבה הראשונה פורסמה במיקום זהה לכתבת המחלוקת, על פני עמוד שלם, כך שאותן עובדות אף קיבלו חשיפה גדולה יותר מכתבת המעקב המתומצתת. התובעת טענה כי אין כל ביטחון שמי שקרא את הכתבה נשוא התביעה קרא גם את הכתבה הראשונה, ועל כן לא יצא מר יצחק ידי חובתו בכך שפירט את העובדות בכתבה הראשונה. אני סבורה שאין בטענה זו כדי להצדיק שלילת הסיווג כ"הבעת דעה" מאותו פרסום. ראשית, הדברים הופיעו בטורו הקבוע של מר יצחק. אומנם אין הכרח שכל מי שקרא את הכתבה קרא גם את מדורו של מר יצחק שבועיים קודם לכן. אולם, הסיכויים לכך גבוהים יותר ממצב בו דובר על כתבה מזדמנת בעמודי החדשות. בכך כמובן לא די, אך הפנייתו המפורשת של מר יצחק וההדגשה כי דבריו מבוססים על דברים קודמים - מהווה תמרור אזהרה בפני הקורא: רק מי שקרא את הדברים שנאמרו בכתבה הראשונה יוכל להבין לאשורם את הדברים המובאים כאן. הדבר נכון למשל, גם כשמדובר בביקורת טלוויזיה: רק מי שראה את התוכנית ששודרה בליל אמש באחד הערוצים, יכול לשפוט בעצמו האם הביקורת שמופיעה למחרת בעיתון באשר לאותה תוכנית מוצדקת. אם לא ראה אותה, לא יוכל לשפוט. למעלה מכך, כאשר מדובר בכתבת מעקב - היינו כתבה שמדגישה נושא מסוים או מדווחת על התפתחות או היעדר התפתחות בנושא שפורסמה לגביו בעבר כתבה מורחבת - אין לעיתונאי אפשרות להביא בפני הקורא פירוט מלא של העובדות שהופיעו בכתבה המקורית. הכתב מעוניין לעדכן את הקורא באותה התפתחות רלוונטית לכתבה הראשונה, והוא עושה זאת בצמצום יחסי ותוך הזכרת עיקרי הדברים בלבד והפנייה לכתבה הראשונה. כך נעשה גם במקרה הזה. הדבר אינו שולל את סיווג הבעת הדעה מהכתבה. אומנם, הכתב לא השתמש בניסוחים זהים לאלה שנקט בהם בכתבה הראשונה, וגם על כך מלינה התובעת. לדבריה, אם בכתבה הראשונה תוארו הדברים באובייקטיביות ומתינות יחסית, הרי שבכתבה נשוא התביעה "קפץ" מר יצחק למסקנות, ותחת לתאר את הארועים כהווייתם כינה אותם בביטויים חריפים כגון: "סחיטה ואיומים", "התחיבות בלתי תקינה" ו"הוצאת כספים". מקריאת הכתבה הראשונה עולה, כי אומנם ישנם הבדלי ניסוח רבים בינה לבין כתבת המחלוקת, אך הדבר נובע מניסוח ותיאור מתומצת של הארועים. אם בכתבה הראשונה נטען כי גב' גלאון משכה מהמרכז משכורת בסך חודשי של 18,000 שקל בחודש ללא אישור, הרי שבכתבה השנייה נאמר כי בכתבה הראשונה נחשף חשד להוצאת כספים. בכתבה הראשונה נאמר כי גב' גלאון הזמינה על דעת עצמה בדיקה חקירתית של רואה חשבון כנגד מר ברונשטיין, וכי במרכז סוברים כי המטרה היתה לסלקו מהמרכז בדרך בלתי תקינה. בכתבה השנייה נאמר לעומת זאת כי עולה לכאורה חשד שגב' גלאון ביצעה התחייבות בלתי תקינה על-חשבון המרכז, לגורם שנשכר על-ידה כדי לבצע חקירה/בדיקה כנגד מר ברונשטיין, וכן חשד לכאורה להפעלת אמצעי סחיטה ואיומים. המושג "סחיטה ואיומים" אומנם אינו מופיע בכתבה הראשונה, אך לעומת זאת מר ברונשטיין עצמו מצוטט בכתבה נשוא התביעה כטוען שגב' גלאון סחטה אותו. ציטוט זה מתווסף לתשתית העובדתית המהווה בסיס לדעתו של מר יצחק כי קיים חשד שפעולתה של גב' גלאון מהווה סחיטה (בנוסף לטענות לעצם הזמנת הבדיקה במטרה לסלק את מר ברונשטיין מהמרכז). ברור כי מר יצחק אינו טוען כי היא אשמה בסחיטה, כי היא נחקרה על כך ולא כי הואשמה בעבירה זו - אלא כי המידע שהוצג על-ידו מעורר חשד לכך, הראוי לפחות לבדיקה. תנאי נוסף להיות הפרסום הבעת דעה, הינו כי העובדות עליהן הוא מבוסס יהיו נכונות (שנהר, 316). חשוב להבחין בין בחינת התשתית העובדתית עליה מתבססת הבעת הדעה - לבין בחינת אמת הפרסום. אומנם, תנאי להיות פרסום "הבעת דעה" הינו שהוא מתבסס על עובדות אובייקטיביות נכונות. עם זאת, אין צורך להוכיח כי הבעת הדעה שהובעה היתה כשלעצמה נכונה או ביטאה מסקנה נכונה. במקרה שבפני, הבעת הדעה של מר יצחק נוגעת לכך שהתעורר חשד באשר למעשיה של גב' גלאון . על כן, יש לבדוק האם העובדות שבבסיס הבעת דעה זו הן נכונות (האם הושמעו טענות בעניין זה, הוגשה תלונה למשטרה בנושא וכו') - ולא האם החשד עצמו אכן היה מבוסס. באשר לעילה הראשונה, הרי שגב' גלאון עצמה הודתה כי עיקר טענתה כנגד מר יצחק, באשר לכתיבתו על "הוצאת הכספים", מופנית לפרשנות שנתן לארועים, ולא לעובדות עצמן: "ש. ברגע שאת אומרת שהכתב יואב יצחק נטל מידע ונתן לו פרשנות שלא מתיישבת עם הפרשנות שלך, את בעצם אומרת שהוא לא המציא איזה שהוא מידע ממוחו הקודח, אלא שהוא נטל מידע מגורמים כאלה ואחרים ונתן לו פרשנות שאת חושבת שהיא לא סבירה. ת. אני חושבת שבמקרה הזה את יכולה לומר את זה כך". (פרו', עמ' 371-372). אין מחלוקת אם כן כי שכרה של גב' גלאון מעולם לא אושר באופן פורמלי במרכז, וכי היא קיבלה שכר בתקופת ההתמודדות בפריימריז ובבחירות (אף כי לטענתה שכרה אושר לה בעל-פה וניתן כדין בכל התקופות). גם באשר לעילות התביעה השנייה והשלישית הודתה גב' גלאון במרבית העובדות האובייקטיביות עליהן ביסס יצחק את דעתו. כך למשל, גב' גלאון לא חלקה על כך שהבדיקה שהזמינה לא אושרה על-ידי איש במרכז, והיא לא יידעה איש לגביה: "ת. אני חשבתי שאני לא יכולה שהדבר הזה ידלוף. חשבתי שאני לא יכולה שיהיה מישהו אחר שידע ויש סיכוי שאני עושה בדיקה שתדלוף" (פרו', עמ' 458). היא אישרה שהבדיקה הוזמנה בעיקר כדי לבדוק מחדלים הקשורים במר ברונשטיין, או בכהונתו: "כב' השופטת: האם גברתי העלתה טענות כלשהן, שטעונות בדיקה, שלא קשורות ישירות או בעקיפין, לברונשטיין? ת. אני לא בטוחה, אבל כל המרכז התנהל ע"פ ברונשטיין". (פרוטוקול, עמ' 464). כמו כן אישרה גב' גלאון כי דרשה שמר ברונשטיין יתפטר בעקבות הממצאים (סעיף 60 לתצהירה, בין היתר). באשר ליתר העובדות שהוצגו על-ידי מר יצחק בכתבות - ובהן הגשת התלונה ע"י מר ברונשטיין והמרכז כנגד גב' גלאון והעובדה שטענות באשר לתקינות הזמנת הדו"ח ומטרותיו הוטחו כנגדה גם במסגרת המרכז - לא יכולה להיות כל מחלוקת לגבי אמיתותן, שכן הן מגובות במסמכים וכתבי בי-דין (בין היתר: המסמך שהכין מר ברונשטיין כשהגיש את תלונתו למשטרה (ת/1) המהווה אסמכתא לעצם הגשת התלונה ועובדת היותה בפני המשטרה, פרוטוקול ישיבות ההנהלה במרכז, הודעת צד ג' שהוציא המרכז כנגד גב' גלאון במסגרת תביעת משרד בר-לב (נספח 24 לתצהיר יצחק) וכתב ההגנה שהגישה גב' גלאון שם (נספח 30 לתצהיר יצחק)). מכל האמור לעיל, עולה כי הדעה שהובעה על-ידי מר יצחק התבססה על תשתית עובדתית מספקת ומהימנה. תשתית זו הופיעה אומנם במלואה רק בכתבה קודמת, אך מאחר ומדובר בכתבת מעקב (Follow Up) והבעת עמדה בדברים הנוגעים לכתבה הראשונה, ולאור יתר הנסיבות שפורטו לעיל, אני סבורה שהעיגון העובדתי הינו מספק לעניין תנאי זה. חיזוק לעמדתי זו אני שואבת מדעת היחיד של השופט מצא בעניין שרון (שיתר השופטים הותירוה ב"צריך עיון"), ולפיה כאשר האבחנה בין הבעת דעה לציון עובדות אינה חד משמעית, יש להתחשב בשיקולים משפטיים כדי לסווג את הפרסום לצורך הסכסוך המשפטי הספציפי. השיקול הרלוונטי לענייננו שמובא על-ידי השופט מצא, הינו היות הפרסום מאמר פובליציסטי שנועד לבקר את תיפקודו של איש ציבור: "כאשר הנפגע מפרסום לשון הרע הוא איש ציבור, והפרסום נוגע לנושא הכרוך בעיסוקיו הציבוריים ושהוא מעניינו של הציבור, הרי שבפרשנות משמעותו של הפרסום, לעניין תחולתה על המפרסם של איזו מההגנות הנתונות לו לפי החוק, יש להעדיף את הנוסחה הפרשנית המתיישבת עם עקרון חופש הביטוי על פני הנוסחה הפרשנית המייחסת את עיקר המשקל לזכותו של הנפגע להגנת שמו הטוב". דברים ברוח זו נאמרו גם על-ידי השופטת בייניש בע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון פ"ד נו(2) 607 (להלן - עניין אפל), ומובאים אף על-ידי השופט מצא בעניין שרון הנ"ל: "במסגרת פרשנות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע ויישומן בכל מקרה לגופו, עשויה מלאכת האיזון השיפוטית להיות מושפעת, בין היתר, מן השאלות הבאות: עד כמה עוסק הפרסום בדמות ציבורית ובקשר לנושא המעורר עניין ציבורי, מהי התועלת שבפרסום, עד כמה הפרסום ברבים תוך פגיעה בשמו הטוב של הנפגע היו רלוונטיים ונחוצים להשגת התועלת הציבורית, והאם התועלת שבפרסום גוברת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע... במקרים מתאימים בהם הפרסום נוגע לדמות ציבורית בקשר לענייני ציבור ובנסיבות בהן התועלת הציבורית מן הפרסום היא משמעותית וחשובה, יש ליתן משקל מיוחד ונכבד (אף כי לא בהכרח מכריע) לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת וזאת במסגרת פרשנות ההגנות בחוק ויישומן". במקרה שבפני, נראה כי התראה על אי סדרים וחשד לפלילים של חברת כנסת (הגם שההתראה נגעה לתקופה טרם היבחרה לרשות המחוקקת) בגוף הממומן מתרומות ופועל למען הציבור - מהווה פרסום בעל אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה. זאת, על אף שבפועל תיק החקירה נגד גב' גלאון נסגר ללא כתב אישום וברוב העניינים לא נמצא בסיס לטענות שהושמעו נגדה. יצויין כי הגב' גלאון חולקת על כך שהכתבה נוגעת לתפקידה בגוף ציבורי. הדבר מביאנו לבחינת השאלה הבאה: האם הפרסום עומד באחת החלופות הרלוונטיות לענייננו המופיעות בהמשכו של סעיף 15(4). ב. "כנגד התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי" - ס' 15(4) ס' 15(4) מגדיר: (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". התובעת טענה, כי המרכז לשלום אינו מהווה גוף ציבורי אלא רשום כחברה בע"מ לכל דבר ועניין ועל כן לא מתקיים בעניינה סעיף 15(4) לחוק. טענה זו אינה מקובלת עלי. אומנם, יש להבחין בין הדרישה ל"עניין לציבור" המופיעה בסעיף 14 לחוק לבין הדרישה לתפקיד או עניין ציבורי בסעיף 15 לחוק. אין ספק כי בהתנהגותה של חברת כנסת, גם טרם היבחרה לבית המחוקקים, יש משום "עניין לציבור", אך לא בכך אנו עוסקים. הדרישה המופיעה בסעיף 15(4) דווקנית יותר: על הדעה שהובעה להיות קשורה להתנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי או להתנהגותו בקשר לעניין ציבורי. יש לבחון על כן האם פעילותה של גב' גלאון כמנכ"ל המרכז מהווה תפקיד ציבורי או עניין ציבורי. לדברי שנהר, פרשנותם של מושגים אלה לחוק צריך שתהיה מרחיבה: "בתי המשפט ראו חשיבות מיוחדת לביקורת נושאים ציבוריים, ולפיכך נראה, כי ביישום הגנה ספציפית זו יתן בית המשפט לחופש הביטוי משקל רב מכפי שיינתן לו בעניינים אחרים. נראה, כי רשימת התפקידים הציבוריים אינה מוגבלת רק לתפקידים שהנושאים בהם הם עובדי ציבור" (שנהר, עמ' 322). במקרה שבפני, אני סבורה כי לא יכול להיות ספק שהבעת הדעה נגעה להתנהגות התובעת בתפקיד ציבורי, ולפחות בקשר לעניין ציבורי. גם אם המרכז לשלום אינו עמותה ציבורית, הרי שהוא ממומן מכספי תרומות - היינו כספים ציבוריים. מטרותיו הן לקדם את השלום במזרח התיכון, הוא עושה זאת כמוסד ללא כוונת רווח ואף נתפס בעיני הציבור כגוף הפועל למען רווחת הציבור. האנשים שכיהנו בהנהלת המרכז הם בעלי תפקידים במפלגות שונות (כפי שהיתה הגב' גלאון), כאשר מפלגות הינן לכל דבר ועניין גוף ציבורי. בעניין אפל לעיל נקבע, אומנם לצורך הגדרת המושג "דמות ציבורית", כי יש לפרש מונח זה בצורה תכליתית: "ניתן לומר כי אדם ייחשב 'דמות ציבורית' ככל שנגיעתו לענייני ציבור והשפעתו עליהם היא רבה יותר... ההגדרה הקונקרטית כרוכה בנסיבותיו של כל עניין". אני סבורה כי דברים אלה יפים גם לענייננו. גם אם המרכז אינו מוגדר כגוף ציבורי בצורה פורמלית, הרי שיש להתייחס אליו ככזה בנסיבות העניין. באשר ל"עניין ציבורי" נקבע באותו מקרה כי: " 'עניין ציבורי' ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו - אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו". אין חולק כי פעילות לקידום השלום מכספי תרומות היא עניין שלציבור קמה תועלת מידיעה לגביו, וזו אף מגשימה מטרה ציבורית - ועל כן גם חלופה זו מתקיימת בענייננו. מכאן שהנתבע עמד בנטל להוכיח כי עשה את הפרסום בנסיבות המנויות בסעיף 15(4). לאור זאת, אין צורך להידרש לטענת הנתבעים, כי עמדו גם בתנאי סעיף 15(2). בהערת אגב אציין, כי הנתבעים טענו שהבעת הדעה לא נגעה כלל לגב' גלאון אלא למשטרה - שכן הכותב מבקר את הסחבת שזו נוקטת בניהול החקירה. טענה זו אינה מקובלת עלי, שכן גם אם הכותב כיוון את חיצי ביקורתו כלפי משטרת ישראל, ברור כי אלה פגעו גם בגב' גלאון, לגביה התבקשה, לטענת מר יצחק, אותה חקירה. כעת מוטל על הנתבע הנטל להוכיח כי עשה את הפרסום בתום לב. כאמור, עומדת בפניו האפשרות להוכיח כי קמה החזקה המנויה בסעיף 16(א) לפיה עשה את הפרסום בתום לב. ג. חזקת תום הלב - סעיף 16(א) על מנת שתקום לטובת הנתבע חזקת תום הלב, עליו להוכיח כי הפרסום לא חרג ממתחם הסבירות. בע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות פ"ד מט (3) 843 נקבע: "כאשר האמרה מסווגת כעובדה, תהא מידת ההוכחה זו המקובלת במשפט אזרחי, ואילו כאשר האמרה מסווגת כדעה יש מקום להרחיב את גבולותיו של "תחום הסביר" שעליו מדבר ס' 16(א) לחוק". תחת עקרון זה, תתבצע בדיקת סבירות הפרסום בעיקר באמצעות בחינת הפרסום עצמו ונוסחו, אם כי לא מדובר באינדיקציה יחידה. אני סבורה כי הפרסום נשוא התביעה אכן נעשה בסבירות. ראשית, לשון הכתבה מתונה ומסויגת. הנתבע הדגיש כי מדובר בחשד "לכאורה", כי לא נפתחה כל חקירה, כי "הוצאו כספים" - ולא נגנבו למשל, כי הוזמנה בדיקה בדרך "לא תקינה", כי "התעורר חשד לכאורה להפעלת אמצעי" סחיטה ואיומים. כל אלה מלמדים על לשון מאופקת, מסויגת ולא מתלהמת. עם זאת, ברי כי גם בלשון יפה ניתן לפרסם לשון הרע החורגת ממתחם הסבירות ואין בנוסח לבדו כדי להעיד על סבירותו. במקרה שבפני, אני סבורה אומנם כי הנוסח המסויג מעיד על סבירות הפרסום, אך בכך לא די. לנוסח הכתבה מצטרף קיומו של קשר הגיוני בין הדעה שהובעה לבין הנתונים עליהם היא הסתמכה (שנהר, עמ' 265). כפי שהראיתי לעיל, רוב המרכיבים העובדתיים שהיוו בסיס למסקנותיו ודעותיו של מר יצחק, לא נסתרו בעדות התובעת. בסעיף 18.1 לסיכומיה היא אף מציינת: "בפני בית המשפט הובאו ראיות למכביר... לכך שדרך ניהולו של המרכז לאורך כל שנות קיומו לא היתה פורמאליסטית. את הבסיס לעובדה זו ניתן לתלות בסיבות רבות, לפי ראות עיניו של המפרש: החל מרוח חלוציות ומתחושת עשייה התנדבותית, וכלה בחוסר סדר, אשר תחת כנפיו עלולים לחסות מעשים בלתי כשרים" (ההדגשה שלי, ד.ק). מקובלת עלי טענת הנתבעים, כי התובעת בעצמה מציינת שהמסקנה בדבר "מעשים בלתי כשרים" היא מסקנה סבירה. כיצד טוענת אם כן התובעת כי מסקנותיו ודעותיו של הנתבע, שנגעו ל"חשד" בלבד, אינן סבירות? באשר לטענת הסחיטה, יש לבחון את סבירות היחס בין המסקנה שהובאה בכתבה לבין העובדות עליהן התבססה. העובדות, כפי שאושרו בחקירות העדים בפני, הן אלה: גב' גלאון הזמינה דו"ח בדיקה חיצוני, ללא קבלת אישור מאיש במרכז, דו"ח שהתרכז במר ברונשטיין בלבד ונערך על ידי משרד שהוצג כמקושר למשטרה (ואכן בפועל היה זה אותו משרד שהגיש את התלונה למשטרה בשל קשריו שם, וככל נראה גם מסר "טיפ" בעניין לחוקרים - פרו', עמ' 556). בחקירתה הודתה גב' גלאון כי קישרה בין משרד בר-לב לבין יחידת "זיגל" המשטרתית: "ש. את לא השתמשת במינוח "בוגרי יחידת זיגל"? ת. אז אני אסביר לך. האדם היחיד שדיברתי איתו היה בן דרור ימיני, ששאל אותי מי הם אותם בר-לב, מי זה משרד בר-לב... ואני סיפרתי לו מי זה בר-לב, ושהוא עבד בזמנו במשטרה ביחידה של זיגל". (פרוטוקול עמ' 478). הדו"ח הוצג למר ברונשטיין בישיבה בה נכח עורך דינה הפרטי של גב' גלאון, לאחר מכן העבירה גב' גלאון למר ברונשטיין מסר באמצעות מקורבו בן-דרור ימיני בו הציגה בפניו אלטרנטיבה להתפטר או להתמודד עם תלונה למשטרה: "ש. בסעיף 62 לתצהירך הנוכחי את מפרטת את שיחתך עם עו"ד ימיני ואת אומרת שאמרת לו שאם ברונשטיין לא יתפטר, את תיאלצי, כמנכ"לית, לפנות למשטרה, נכון? ת. לא. אני אמרתי לימיני, באותה פגישה, שאם ברונשטיין לא יתפטר וישיב את הכספים, לא תהיה לי ברירה אלא לפנות למשטרה. ..... ש. תסכימי איתי שגם הנחת שהמסר הזה יעבור לברונשטיין. ת. בוודאי, כי בן דרור ימיני פה אלי בשמו של ברונשטיין". עובדה נוספת שהיתה ידועה למר יצחק היא כי מר ברונשטיין הגיש תלונה בעניין למשטרה, וכי הנושא אף נידון בישיבת הנהלת המרכז. כל הנסיבות הללו אינן מחייבות מסקנה כי גב' גלאון סחטה את מר ברונשטיין, והמשטרה אף לא הגיעה למסקנה זו, על אף התלונה שהוגשה בעניין. עם זאת, מסקנה בדבר חשד לסחיטה ואיומים אינה בלתי סבירה מצדו של מר יצחק, נוכח העובדות שעמדו לנגד עיניו. מר יצחק עצמו אף העיד, כי: "ת. אני מדבר על הסחיטה והאיומים. אני פניתי למשטרה פעמיים בנושא הזה, פעמיים הם אמרו לי שהנושא הזה גם ייחקר, גם ייבדק, ואלה התגובות הרשמיות של המשטרה, ולכן התייחסתי לזה כך. שהמשטרה נתנה לי תגובה כזו ואמרה לי שאכן הנושא הזה ייבדק, אני ראיתי בזה בהחלט אישור לכך, ואני יודע שהמשטרה זה לא קופת חולים, הם בודקים ומטפלים רק בנושאים שיש להם איזשהו גוון פלילי, ולכן חשבתי שזה אכן דבר שמעלה חשד שמצריך אכן בדיקה משטרתית" (פרו', עמ' 164). אני סבורה שיש בעדות זו חיזוק לסבירות דעתו של מר יצחק, בפרט לאור העובדה כי אישור המשטרה לכך שהתלונה תיבדק צוטט בכתבה עצמה. התובעת אומנם הציגה בפני אסמכתא מפסק דין פלילי (ע"פ 4369/95 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' אורי צוקרמן (לא פורסם)), בו נקבע כי בנסיבות דומות לא יורשע הנאשם בסחיטה. אין בכך כדי לשלול את טענת סבירות דעתו של יצחק: באותו מקרה הוגש כתב אישום כנגד הנאשם באשמת סחיטה, הוא הורשע בערכאה הראשונה, ורק ביהמ"ש העליון שינה את ההלכה וקבע כי לא התגבשו בעניינו יסודות העבירה. מכאן, כי החשד שדובר בסחיטה היה סביר בהחלט אף באותו מקרה. קריטריון נוסף לבחינת סבירות הפרסום הוא האם נמסרו לקורא הפרטים הרלוונטיים להבעת הדעה (שנהר, עמ' 265). במקרה דנן, אומנם לא נמסרו כל הפרטים הרלוונטיים בכתבה, אלא רק בכתבה הראשונה, אך שוב אני סבורה כי אין בכך כדי לשלול את סבירות הפרסום נוכח העובדה שהכותב התריע על כך בפני הקוראים. כאמור, בכתבה הראשונה הוצגה תשתית עובדתית הדומה בעיקרה לתשתית שנפרשה בעדויות ובמסמכים שהוצגו בפני, ואף אינה שונה מהותית מהפרטים שהופיעו בכתבה נשוא התביעה. כפי שציינתי, אין במסגרת כתבות מעקב אפשרות לחזור על מלוא הפרטים שפורסמו בכתבה המקורית. בנוסף, מאחר והתובעת לא הלינה על האמור בכתבה הראשונה, הרי שגם הפרשנות שאימץ מר יצחק לדברים בכתבה זו מצויה בתחום הסבירות. לסיכום נקודה זו, מאחר והמדובר בהבעת דעה על עניין ציבורי, יש כאמור לפרשה בהרחבה ובאופן שיתיישב עם השמירה על חופש הביטוי, ועם העקרון כי: "יש לאפשר למבקרים להשמיע את דברם ללא מורא ופחד, שכן נשק הביקורת הוא אחד הערכים הבסיסיים של משטר דמוקרטי ויש לשמור עליו מכל משמר" (ע"א 7/79 הוצאת ספרים "החיים" נ' רשות השידור, פ"ד לה(2) 365). במסגרת זו, אני סבורה כי מתחם הסבירות מתרחב, וכולל בתוכו גם את הדעות והמסקנות שהובעו על-ידי יצחק בכתבתו. העובדה כי בסופו של דבר נפתחה כנגד גב' גלאון חקירת משטרה בנוגע לחלק מהעניינים אליהם התייחס מר יצחק, רק מוכיחה בדיעבד כי הדעות אשר הובעו על ידו לא חרגו ממתחם הסבירות. אשר על כן, קמה לנתבע חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק. לחזקה זו נוספת העובדה כי מר יצחק פירסם במדורו ידיעה על כך שהודעת צד ג' שנשלחה כנגד גב' גלאון בתביעת בר-לב נדחתה, וכי תיק החקירה נגדה נסגר - פרסומים המעידים על תום לבו. עם זאת, עדיין קיימת לתובעת האפשרות לסתור את החזקה, או להוכיח כי מתקיימת בעניינו חזקת היעדר תום הלב שבסעיף 16(ב). ד. חזקת היעדר תום לב - ס' 16(ב) על מנת להקים חזקה בדבר היעדר תום לב בפרסום, על התובעת להוכיח אחד מאלה: (1) כי הדברים שפורסמו לא היו אמת והכותב לא האמין באמיתותם; (2) כי הדברים שפורסמו לא היו אמת והכותב לא נקט אמצעים סבירים בכדי לבדוק זאת; (3) כי הכותב נתכוון לפגוע בנפגע במידה גדולה מהסביר. באשר לשתי החלופות הראשונות - לא די בהוכחה כי הפרסום לא היה אמת אלא יש להוכיח במצטבר גם את הרכיבים הנוספים: כי הכותב לא האמין באמיתות הפרסום, ולחלופין כי לא נקט אמצעים סבירים כדי לבדוק זאת. במקרה שבפני אני סבורה כי יצחק האמין באמיתות הדברים ואף נקט אמצעים סבירים לוודא זאת, ועל כן אינני נדרשת לבחינת השאלה האם היה אמת בדברים. באשר לאמונתו של מר יצחק באמיתות הדברים, לא הועלתה בפני כל ראיה כי מר יצחק לא האמין בדברים שכתב. אני סבורה כי כאשר מדובר בעיתונאי פובליציסט, המתפרנס מעבודתו המקצועית, קשריו והמוניטין שצבר הם כלי העבודה היומיומיים שלו - עומדת לזכותו ההנחה כי לא יכתוב דברים שאינו מאמין בהם. התובעת לא העלתה בפני כל טענה לפיה המקרה דנן הינו יוצא דופן. מר יצחק עצמו שב ואמר במהלך חקירתו הנגדית כי האמין ועדיין מאמין בדברים שכתב: "ת. חשבתי ואני גם חושב היום שכל מה שקשור מה שקשור לגלאון, וראו נא בבקשה את הכתבה הראשית בנושא הזה, שעוסקת בענייני השכר שהיא משכה שלא כדין לכאורה, ובכל מה שקשור לדו"ח, לשימושים שהיא עשתה באותו דו"ח, ולצורה שהיא הזמינה את הדו"ח הזה. כל הדברים מהסוג הזה, אלה דברים שחשבתי שבהם בלשון המעטה, לא תקינים, כב' השופטת: ובלשון לא המעטה, פליליים? ת. באופן הגיוני, כן. אלה דברים שמעלים חשד לכאורה לחקירה פלילית. צריך לחקור אותם". (פרוטוקול, עמ' 58). ובמקום אחר: "ת. מר רזניק, שלא יהיה ספק, בעיני הגב' זהבה גלאון קיבלה כספים מהמרכז שלא כדין". (פרוטוקול, עמ' 85). עדות זו בדבר אמונתו ומחשבתו של מר יצחק היתה אמינה בעיני ולא מצאתי מקום להטיל בה ספק. ושוב יודגש: הבעת הדעה נגעה לכך שהתעורר חשד לאותם מעשים מצד גב' גלאון, ולא כי היא אכן ביצעה אותם בפועל. אני סבורה כי מר יצחק אכן האמין, לאור המסמכים שהיו בפניו בעת הכתיבה, מסמך התלונה שהגיש מר ברונשטיין והטענות שהשמיע באוזניו - כי קיים חשד כאמור. העובדה שקיבל מגב' גלאון הסבר שונה לאותן עובדות, אין משמעה שהיה עליו לשנות את אמונתו בעקבות זאת. באשר לאמצעים בהם נקט מר יצחק כדי לוודא את אמיתות הדברים, הרי שהם היו סבירים לפי כל קנה מידה. ראשית, בעת הכנת הכתבה הראשונה קיבל מר יצחק את תגובתה המפורטת של גב' גלאון לדברים ואף הביאה בהרחבה. בנוסף, היו בפניו (לטענתו, שלא נסתרה) המסמכים הבאים: הודעת צד ג' שנשלחה לגב' גלאון במסגרת תביעת בר-לב וכתב ההגנה שהגישה גב' גלאון; פרוטוקולי הדיונים בתביעה ותצהירים שהוגשו במסגרתה; טיוטת דו"ח בר-לב והתכתבויות בין באי-כוחם של גב' גלאון ומר ברונשטיין לגביו, הכוללים טענות בדבר "סחיטה"; ממצאי ועדת הבדיקה שמינה המרכז לבחינת האשמות גב' גלאון ומר ברונשטיין; אישור משטרת ישראל על כך שהוגשה תלונה נגד גב' גלאון בעניינים שהועלו על-ידו וכי תלונה זו תיבדק; פרוטוקולי ישיבות ההנהלה במרכז, והתכתבויות במרכז לגבי קביעת שכרה של גב' גלאון. מר יצחק שוחח בעניין עם גב' גלאון, מר ברונשטיין ומר יעקב ישי. מר יצחק אף ידע, כי חלק ניכר מהמסמכים שהיו בפניו נמצאו גם בידי המשטרה בעת שכתב את הדברים. אשר על כן אני סבורה כי נקט אמצעים סבירים לאימות הדברים שכתב. לבסוף, לא התרשמתי כי הכותב התכוון לפגוע בגב' גלאון על-ידי הפרסום במידה גדולה מהסביר. מטרתו היתה להביע עמדתו על כך שגב' גלאון אינה נחקרת, ולעשות פומבי לאותם חשדות שהתעוררו אצלו באשר לכהונתה במרכז לשלום. העובדה כי פירסם כתבות גם כנגד יריבה מר ברונשטיין - בהן התריע על החשדות לאי סדרים מצידו - מוכיחות כי כוונתו לא היתה לפגוע, כי אם למלא את חובתו העיתונאית, כפי שנתפסה על-ידו. המסקנה היא כי לא קמה החזקה שמר יצחק פעל בחוסר תום לב. התובעת טענה עם זאת, כי חוסר תום ליבו של מר יצחק עולה מכך שלא ביקש את תגובתה לכתבה. טענה זו אינה מקובלת עלי, שכן מר יצחק קיבל ופירסם את תגובתה המפורשת של גב' גלאון בכתבה הראשונה. כאשר חזר על הדברים בתמצית בכתבה השנייה, הביא אף את תגובתה של גב' גלאון בתמצית ובהדגשה: גב' גלאון מכחישה "מכל וכל" את הטענות. בכך מילא את חובתו. מכל האמור לעיל עולה כי הפרסום נעשה בתום לב, כנדרש בסעיפים 15 ו-16 לחוק. ה. סירוב לפרסם התנצלות - סעיף 17 סעיף 17 לחוק קובע: "17(א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת לא תעמוד הגנת תום לב לעורכו, למי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי על אותו אמצעי תקשורת אם הנפגע, או אחד הנפגעים, דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע ולא פרסם את התיקון או ההכחשה בכותרת מתאימה במקום, במידה, בהבלטה ובדרך שבה פורסמה אותה לשון הרע, ותוך זמן סביר מקבלת הדרישה; ובלבד שהדרישה היתה חתומה בידי הנפגע, שהתיקון או ההכחשה לא היה בהם משום לשון הרע או תוכן בלתי חוקי אחר, וארכם לא חרג מתחום הסביר בנסיבות". לאחר פרסום הכתבה פנה בא כוחה של התובעת אל הנתבעים במכתב ובו דרש שיתנצל על הדברים - שאם לא יגיש נגדו תביעת דיבה. מר יצחק סירב לפרסם במדורו התנצלות, שכן עמד על דעתו כי הדברים שפורסמו היו נכונים. התובעת לא העלתה בסיכומיה את הטענה כי סירוב הנתבע לפרסם התנצלות שולל ממנו את הגנת תום הלב, על-פי סעיף 17 לחוק. יתרה מזאת, בכתבה עצמה פורסמה הכחשתה של גב' גלאון באשר לטענות, הכחשה שהופיעה ביתר הרחבה בכתבה הראשונה. משכך, אינני סבורה כי יש מקום לדרוש הן פרסום הכחשה והן פרסום התנצלות - בפרט כאשר הכותב משוכנע כי דבריו נכונים ומוצדקים. 6. סיכום: התוצאה היא כי עומדת לנתבעים הגנת תום הלב בגין הפרסום בכתבה. לאור זאת, לא מצאתי לנכון לבחון האם חלה בענייננו גם הגנת "אמת הפרסום", כפי שטענו הנתבעים, ולא הבעתי עמדה בעניין (ראו לעניין זה דברי השופט מצא בעניין שרון הנ"ל, סעיף 11 לפסק דינו). זה המקום לשוב ולהדגיש, כי הנושאים שהועלו על-ידי מר יצחק בכתבתו נחקרו ונבחנו על-ידי הרשויות המוסמכות המתאימות לכך, ובסופה של בדיקה הוחלט על סגירת תיק החקירה כנגד גב' גלאון. אשר על כן, התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט והחזר שכר טרחת עורכי דין בסך 25,000 שקל בצירוף מע"מ. סכום זה ישא ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. לשון הרע / הוצאת דיבהעיתונות