הבדל בין הבעת דעה לבין קביעת עובדה - לשון הרע

פסק דין רקע והליכים 1. בתאריך 6.9.2001 הגיש התובע תביעה כנגד הנתבע שמהותה לשון הרע והוצאת דיבה, וזאת ע"ס 750,000 ₪, וכשעיקרי תביעתו כדלקמן: (א) התובע מכהן למעלה מעשׂור שנים כממלא מקום וּכסגן ראש-המועצה המקומית גני-תקווה, וכן כמנכ"ל פורום סגני הרשויות המקומיות בארץ. (ב) הנתבע מכהן כראש-המועצה המקומית גני-תקוה ,הסמוכה לקריית-אונו, מאז שנת 1993. (ג) התובע עומד בראש רשימה עצמאית הקרויה "תפנית", והנתבע עומד בראש רשימת "תלג"ת- א.מ.ת.". (ד) ב-23.7.98 נחתם בין השניים הסכם קואליציוני (להלן:ההסכם) לפיו התובע והנתבע יתמודדו בבחירות למועצה במסגרת רשימה משותפת ששמה "א.מ.ת. - תפנית", כשהנתבע ניצב בראש הרשימה המשותפת, ואִילו התובע כמספר 2 באותה רשימה, כשהתובע אמור לתמוך בנתבע ולפעול ככל יכולתו להצלחתו. מאידך, הנתבע ימנה את התובע כסגנו וכממלא מקומו. ואכן נבחר הנתבע ומונה התובע, בהתאם. (ה) כשנה לאחר חתימת ההסכם פרץ סכסוך בין השניים, שמקורו, לטענת התובע, מאי-כיבוד ההסכם על-ידי הנתבע והפרתו בצורה יסודית. כתוצאה מהפרת ההסכם הנטענת, שובשה עבודת המועצה. לא אוּשר תקציב המועצה עקב אי-התייצבות רוב חבריה לישיבה שעל סדר יומה היה מונח אישור התקציב ובנוסף עקב אי-קבלת חומר מתאים להכנת הישיבה מצידו של הנתבע, כך, לטענת התובע, סירבו חברי המועצה להכשיר הסכמים הנוגעים להיטל השבחה. (ו) כתוצאה מאירועים אלו החלו מעשי הדיבה נשוא תובענה זו. 2. דיבה מספר 1 (להלן: "דיבה 1"), עניינה במכתב שנשלח על-ידי הנתבע לתובע בתאריך 13.2.2000, וכאשר מצוין במכתב העתקים לכל חברי המועצה ולממונה על המחוז במשרד הפנים. כותרתו "פעולתך החתרנית כנגדי וכנגד האינטרסים של המועצה" ובהמשך: "נודע לי כי פעלת להדיחני במשותף עם ראש-עיריית קריית-אונו... להפעלת לחץ כבד על חבר המועצה מר שלמה טוב שלא להגיע לישיבות... בידיעה ברורה כי לראש קריית-אונו קיימת יכולת שליטה ואיום על העסק של... מר טוב... פעלת במשותף עם ראש-עיריית קריית-אונו, הנמצא בסכסוך משפטי עם גני-תקווה. וזאת, כאשר הינך יודע ממני פרטים הנוגעים לסכסוך המשפטי... תיאמת עם ראש-העיר הסמוכה צעדים הנוגעים לסיפוחה של גני-תקווה לקריית-אונו וזאת במטרה אחת - לנגח אותי." לטענת התובע, במכתב זה הוא מוצג כמי שעושה יד אחת עם ראש-עיריית קריית-אונו כנגד ראש-מועצת גני-תקווה וּכנגד תושביה. התובע אף צירף מכתב ששלח חבר המועצר מר שלמה טוב (ת/3), שבו מכחיש מר טוב הפעלת לחץ במישרין או בעקיפין, כלפיו, מצידו של התובע. 3. דיבה מספר 2 (להלן: "דיבה 2"), עניינה במכתב ששלח הנתבע בחתימתו בתאריך 16.5.2001 אל התובע, שאף בו צויין העתקים לחברי המועצה תלג"ת -אמת ולממונה על המחוז במשרד הפנים. כותרתו: "הפסקת עבודתך/משכורתך במועצה" וּבו נכתב, בין היתר: "כידוע, עבור עבודה מקבלים שכר. מאז חודש דצמבר 1999 אינך מחליף עמי מילה...הינך פועל ליצירת מועצה "לעומתית" ולמרות שביקשתי אותך להתפטר, הינך מקבל שכר וזכויות לגימלה, ללא כל תועלת ציבורית וּבניגוד לכל מוסר ציבורי או אישי. בתקופה זו גרמת להוצאות מיותרות למועצה וכולם לתועלתך ופרסומך האישי... מתוך 15 ישיבות שהתקיימו...הופעת ל-4 ישיבות בלבד!!... אבקש לציין בפניך שבחודש מרץ 2000 אושפזתי בבית-חולים עקב ובעיקר מאמציך הרבים לגלות ברבים התנהגות בלתי-נאותה בכל אמת מידה שהיא... אני מבקש להזכיר לך שבהתנהגותך זו אין כל הבדל או שינוי מכפי שהתנהגת כלפי קודמִי בתפקיד (בדיוק רב) וכלפיי, בקדנציה הקודמת... רצונך העז מזה 20 שנה להיות ראש-המועצה בגני-תקווה, העלה חרס, וכך גם ראוי שיהיה בעתיד. הינך חופשי להיות חבר מועצה באופוזיציה, אך אינך רשאי לקבל כספֵּי ציבור רבים "באמתלות" פוליטיות וללא נטילת כל אחריות וסמכות הנובעות מתפקידך... אבקשך לפנות את חפציך האישיים מחדרך עד ליום א' הקרוב בתאריך 20.5.2001, וכ"כ להחזיר את רכוש המועצה שנמצא בידך..." בתגובה, שלח התובע לנתבע מכתב תשובה בתאריך 4.6.2001 (ת/5), אשר ממנו ראוי לצטט כדלקמן: "...אני בז להאשמות שלך שגרמתי להוצאות מיותרות לתועלתי ופרסומי האישיים... אני מציע לך לבדוק עצמך לאיזה הוצאות אדירות גרמת אתה למועצה... ואשר לפרסום הרי בכל עבודתך רק התעסקת בפרסום ובשיווק... אני תוהה מתי תשים פסל בדמותך בחוצות גני-תקווה, שהרי תמונתך כבר תלית במועצה, עוד טרם הסתיימה כהונתך דבר שאין לו תקדים... סיגנון חייך גרם לכך שלקית בליבך, אדם שלאורך שנים חי חיי הוללות, הולך לישון בשעות המאוחרות של הלילה (והרי ברור שמשרדי הממשלה סגורים בשעות הנ"ל) לא צריך דימיון מפותח לחשוב מה עושה אדם כזה בשעות האלה ועם מי הוא מסתובב... מגיע לעבודה בין השעות 11:00 ל-13:00 בעיניים טרוטות אדומות, כשהקפה וארוחת הבוקר מוגשים לך, וכן הסיגריות והוויסקי. כל זאת ובנוסף, הצעקות, הקללות, והכעסים ורגליים על השולחן... ברור לנו שתאחז בקרנות המזבח... בניגוד אליך אינני זקוק למשרה ציבורית, אינני נאחז בקרנות המזבח ולפיכך יכול אני להשקיע את מאייני (כך במקור - י.ש.) בשירות הציבור." במכתבו זה של התובע מצויין העתקים לחברי המועצה ולמנהל המחוז במשרד הפנים. 4. דיבה מספר 3 (להלן: "דיבה 3"), עניינה במכתב שנשלח על-ידי הנתבע לתובע, ככל הנראה כמכתב תגובה למכתב התשובה של התובע, בתאריך 26.6.2001 (ת/5) עם העתקים כאמור לעיל, שכותרתו הינה "מכתב התפטרותך", ותוכנו "מכתב התפטרותך התקבל בברכה. מאחל לך הצלחה!". לטענת התובע, הנתבע, ביודעו שאין לו סמכוּת חוקית לפטר את התובע, מנסה להפיץ שמועה בִּדבר התפטרות התובע וּבדרך זו להטות את דעת הקהל נגד התובע ולגרום לסילוקו בפועל מתפקידו. 5. דיבה מספר 4 (להלן: "דיבה 4") אף כאן מדובר במכתב מיום 8.8.01 שנשלח לתובע על-ידי הנתבע, תוך שצויין העתקים חברי המועצה ולעו"ד יעקב בוייאר - יועץ משפטי למועצה, נושא כותרת: "התחזותך כמ"מ ראש-המועצה". במכתב זה כותב הנתבע כי הוא רואה בחומרה רבה את השימוש שעושה, לכאורה, התובע ב"תואר המילואים" כלשון המכתב, כממלא-מקום ראש-המועצה. במקביל, נשלחים מכתבי זימון לחברי המועצה (וּבכללם התובע) על-ידי הנתבע "לישיבה מיוחדת להדחה סופית של סגן ומ"מ ראש-המועצה מר דֹב פליישמן". ישיבת הדחה מיוחדת זו נדחתה ל-10 בספטמבר 2001. עקב היעדרותם וּבקשתם של מספר חברי מועצה, לרגל חופשה ומסיבות אחרות, לטענת התובע. 6. כהמשך לדיבה האמורה טען התובע לפרסום זהה בעתון, ביום 24.8.2001, אשר לטענת התובע הנתבע גרם לפרסום כַּתָּבָה בעיתון "תל-אביב", שכותרתה "לוין מדיח", ותוכנה הינו שהתובע "מתחזה" לממלא-מקומו של הנתבע. בכַּתָּבָה זו מצוּטט הנתבע כאומר: "מכיוון שאני מאמין שצריך לקבל כסף תמורת עבודה, ומכיוון שפליישמן נעדר מישיבות המועצה ואינו מדבר עימי, הרי שמעצם התנהגותו הוא מפוטר... כל שימוש שלו בתואר הנ"ל, יגרור פנייה לביהמ"ש על התחזות". ראוי לציין, שבגוף הכַּתָּבָה ניתנה לתובע זכוּת התגובה, וּבתגובתו, בין השאר, נאֱמר: "לוין אינו יכול לשאת אנשים בעלי עקרונות. ולכן ראה בי אִיום, בסיגנון ניהול המזכיר משטרים שקרסו הוא מניח שעל-ידי הדחתי יהיה לו קל יותר להתנער ממחוייבויותיו כלפי התושבים... לא הסכמתי להיות חותמת גומי, אז הוא החליף את המנעול באישון לילה, כדי שלא אוכל להמשיך לשרת את הציבור. זה סיגנונו... ברוגז? מזמן סיימתי את גן הילדים, כנראה שלוין עוד לא." 7. הנתבע בכתב-הגנתו מכחיש הוצאת דיבה כלשהי וטוען כי מוטב לה לתביעה זו, שלא הייתה מוגשת כלל, שכּן מדובר בסכסוך בין שני אנשי ציבור, שמקורו ב"מאבקי יוקרה פוליטיים מקומיים" אלו, כלשון כתב-ההגנה, גררו את הצדדים להתכתשויות וּלביקורות הדדיות זה על תיפקודו של רעהו, עניינים שאינם כה נדירים ככל שמדובר בפוליטיקה, והמאפיינים את העיסוק ואת העוסקים בתחום זה. כנגזר מכך, טען הנתבע לתחולת סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), שכּן מדובר "בביקורת והבעת דעה על פעולות ציבוריות... וכי כל המקרים בתביעה המייחסים מעשי דיבה לכאורה לתובע, נוגעים לתיפקודו, או יותר נכון לאי-תיפקודו ו/או לאופן תיפקודו של התובע הן כסגן ראש-המועצה... והן מתוקף תפקידיו הציבוריים האחרים." וכי מדובר בביקורת לגיטימית וּמותרת על אנשי הציבור. כן טוען הנתבע כי עומדות לו ההגנות הקבועות בסעיפים 14 , 15(2), 15(3), 15(4) ו-15(7) לחוק. הנתבע טוען כי לתובע יש מוניטין של איש תככים וּמדון, וכי לא תמך בו לאורך כל הדרך כמתחייב מההסכם הקואליציוני שנחתם בין שניהם וּבין סיעותיהם, וכי לא הייתה כל הפרת הסכם מצידו של התובע. נהפוך הוא. התובע הוא זה שלא כיבד את ההסכם, ויתרה מכך, אף הפריע בפועל לנתבע למלא את תפקידו כראש-מועצת גני-תקווה, ואף פעל במשותף עם ראש-עיריית קריית-אונו, אשר היה בסכסוך משפטי עם הנתבע, וּבאור זה יש לראות את מכתבי הדיבה כביכול, שכּן כל אשר נכתב בהם אמת, והיה בפרסום עניין ציבורי. בנוגע לכַּתָּבָה בעיתון "תל-אביב", טוען הנתבע כי לא הוא יזם את פרסום הכַּתָּבָה וכי לפי האמוּר באותה כַּתָּבָה נראה הגיוני יותר כי התובע הוא שיזמהּ, במסגרת מאמציו לפגוע בנתבע. הנתבע מוסיף וטוען, כי התובע הוא זה שהשמיץ וגידף את הנתבע וכי מכתב התשובה מיום 24.6.2001 (ת/5) מהווה הוכחה לכך, וכן כי מכתב זה מהווה מכתב התפטרות, וכך עולה מנוסחו, וּמכֹּל מקום, לא נגרם לתובע כל נזק עקב חליפת מכתבים זו. לבסוף, הוא טוען כי זכותו וחובתו כראש-מועצה מקומית לדאוג למניעת בזבוז כספֵּי הציבור, ועל כן היה צורך לשלול מהתובע את סמכויותיו ושכרו, וכי פיטורי התובע נתונים לסמכותה של המועצה המקומית, והיא אכן פטרה אותו מתאריו כסגן וממלא מקום ראש המועצה (הפיטורים הפורמליים ביום 10.9.2001 על-ידי המועצה, ואִילו בפועל, לטענת הנתבע, נשללו סמכויותיו של התובע זמן רב קודם לכן). כן הוכחש כי נגרמו נזקים לתובע וכי אין להזקק לנזק שטרם גובש. פרסום 8. בטרם נדון לגופן של דיבות, מן הראוי להתייחס לטענת ב"כ הנתבע בסיכומיו, לפיה אין במקרה שבפנינו פרסום במשמעות סעיף 2 לחוק, שכּן התובע לא עמד בנטל ההוכחה שהעתקי המכתבים אכן נשלחו והגיעו ליעדם. ּמעבר לכך, לטענתו מדובר בטקטיקה ידועה וּמקובלת בין אנשי ציבור, לפיה נשלחים מכתבים שאותם מכנה בא-כוח הנתבע "מכתבי העתקים" (עמ' 75), וזאת במטרה להבהיל את מקבל המכתב שיסבור שהעתקים אכן נשלחו. הגם שניתן לראות אחיזה לטיעון זה גם בדברי התובע עצמו בענין מכתבו. אין לקבל טענה זו (שנטענה גם בכתב-ההגנה, אם כי בשפה רפה מעט), שכּן לפחות לגבי המכתב מיום 8.8 (ת/2) הודה התובע כי שלח העתקים, לפחות לחברי המועצה מהסיעה שלו, והוסיף שלגבי חברי המועצה האחרים יש לבדוק אם הם קיבלו את העתקיהם (עמ' 41 לפרטיכל). לגבי המכתב מה-16.5(ת/4) לגביו נשאל הנתבע, הוא עונה: "היו המכתבים הראשונים ששלחתי, כי הם ביקשו תגובה, גם מכתבים שלו הגיעו לשם... לגבי המכתב הספציפי הזה אני לא יודע". תשובה מעורפלת קמעה. אך מעבר לכך, נראה כי אין להטיל על תובע במשפט מעין זה נטל הוכחה "מוגבר" להוכיח כי כל העתק הגיע ליעדו. לצורך מאזן ההסתברויות, מספיקה העובדה שהתובע מציג מכתב שנשלח על-ידי הנתבע וּבוֹ ציין הנתבע רשימה של מכותבים שהעתקים נשלחו אליהם, וּלפחות לגבי חלק מהם מאשר הנתבע כי נשלחו, הרי שהדעת נותנת שגם השאר נשלחו, שאם לא כן, יתכבד הנתבע ויביא ראיותיו להוכיח כי למרות שציין ששלח העתקים, הללו לא נשלחו בפועל על-ידו, או למצער לא הגיעו ליעדם. ראה סעיף 2(ב)(2) לחוק. בהקשר לסעיף זה, נאֱמר בספרו של שנהר: "ניתן להטיל על אדם אחריות לפרסום לשון הרע בכתב, גם כאשר הכתב לא הגיע בפועל לידיעת אדם כלשהו זולת הנפגע, נראה, כי ההצדקה להטלת אחריות בגין פרסום בכתב שהיה עשוי להגיע לאדם זולת הנפגע, אף שלא הגיע בפועל לאדם כזה, נעוצה בקיומו של חשש ממשי כי דברים שהועלו על הכתב יתפרסמו בסופו של דבר ברבים." (א' שנהר, "דיני לשון הרע" (תשנ"ז-1997), {להלן: "שנהר"}, בעמ' 90), על אחת כמה וכמה בענייננו. בחינת הטענות השונות 9. בענייננו, מדובר כאמור במספר דיבות ובצדק טוען הנתבע כי אין להפריד בין הדיבות השונות הנטענות, אלא יש להתבונן על מכלול היחסים שבין הצדדים. האמור בדומה לבחינת כתבה וראה ע"א 809/89 משעור ואח' נ' חביבי פ"ד מז(1)1. 10. גם לאחר שמיעת הראיות עולה שאכן, הסכסוך שפרץ בין הצדדים גרם מחד לפעולות אלו או אחרות של התובע, פעולות שלכאורה כוונו כנגד הנתבע. מאידך, הנתבע לא טמן ידו בצלחת וכשהוא מגיב ומתריס כלפי התובע והתנהגותו. 11. לא בכדי שם ב"כ הנתבע את הדגש הן בטיעון לאמת בפרסום וזאת ביחס לחלק מהעובדות נשוא הפרסומים השונים, וכן להגנה של סעיף 15(4) לחוק, דהיינו הבעת דיעה על התנהגות התובע בתפקידו הצבורי. הגנה אחרונה זו חלה כאמור, על הבעת דיעה ולא על קביעת עובדה. כמובן, שיהיה עלינו לבחון את הוראות סעיף 16 לחוק בהקשר להגנה האמורה. ב-ע"א 323/98, אריאל שרון נ' עוזי בנזימן ואח', תקדין-עליון 2002(1), 158 (להלן: "פס"ד בנזימן"), ניתח בית-המשפט את סוגיית ההבחנה בין הבעת דעה ובין קביעת עובדה, וּבהמשך הוסיף: "ככלל, יכול פרסום להיחשב כהבעת דעה, אם דברי המפרסם נוסחו בו כהבעת דעה, אם צויינו על-ידיו עובדות האמת שעליהן סמך את דעתו, אם הקפיד להבחין בין העובדות לבין דעתו ואם קיימת זיקה סבירה בין עובדות האמת לבין הדעה שגיבש על יסודן..." לכאורה מדובר במבחן מרובע הכולל: (1) צורת הניסוח; (2) ציון העוּבדות המבססות את הבעת הדעה; (3) הבחנה בין העוּבדות ובין הבעת הדעה; (4) הזיקה בין השניים. וכן נאֱמר בהמשך (עמ' 166): "...במקרים שבהם ההבחנה איננה ברורה מתחדד הצורך במערכת שיקולים נוספת על זו המופעלת במישור העובדתי. זהו המישור המשפטי. בגדרו ניתן להפעיל שיקולי מדיניות, שיאפשרו לסווג אמירה, אם כקביעת עובדה ואם כסברה, מקום שסיווגה העובדתי-לשוני איננו מוביל למסקנה חד-משמעית. ודוק: סיווג הנעזר בכללי מדיניות משפטית, אין משמעו שהאמירה באמת משתייכת לאחת משתי הקטיגוריות האמורות - לה בלבד ולא לקטיגוריה האחרת - אלא רק שמבחינה משפטית יש להתייחס אליה ככזו." דהיינו, גם משפטים שממבט ראשון נראים כקביעה עובדתית, הרי שעיון במכלול הדברים ילמד אם בסופו של דבר מדובר בהבעת דעה או לפחות באמירה המשתייכת לתחום האפור שביניהן. הגישה הינה כי כשמדובר באישי ציבור תנקט פרשנות מרחיבה עת שנדרש בית המשפט לקבוע אם מדובר אכן בהבעת דיעה או בגדר קביעת עובדה, וכפי שצויין גם בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2)607, בעמ' 623, כן ראה דיון נרחב בסוגיה זו בפסק דינו של כב' השופט זילברטל בבית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 1624/99 דן תיכון נ' צבא הגנה לישראל - יחידת גלי צה"ל ואח' (ט.פ.). פסק דין מיום 4.9.03. עם זאת, לא מדובר בהגנה כוללת אלא תוך בחינת כל מקרה ומקרה לגופו. כך קובע גם שנהר בעמ' 74 ובהתייחס להגנת אמת בפרסום. "פרסומים נכונים על אנשי ציבור יהיו בדרך-כלל מוגנים. עם זאת, לא בכל פרסום על אנשי ציבור יימצא "עניין ציבורי". ופרסומים בעלי אופי רכילותי מובהק עשויים שלא להיות מוגנים". כמובן שבחינת ההגנות תדרש רק לאחר שאכן נמצא ביחס לדיבה זו או אחרת שאכן מדובר בלשון הרע כהגדרתו ומבחניו בסעיף 1 לחוק. עוד יש להפנות לאמור בעמוד 74 אצל שנהר: "הבעת ביקורת על אנשי ציבור זוכה למעמד מיוחד, המוצא את ביטויו בסעיף 15(4)... ובפסיקה, אשר קבעה כי ביישום הוראת חוק זו ייתן בית-המשפט לחופש הביטוי משקל רב מכפי שייתן לו בעניינים אחרים." ובהמשך בעמ' 322: "ההתנהגות שבקשר אליה תהיה הבעת הדעה מוגנת היא התנהגות של הנפגע "בקשר לענין ציבורי",בתי המשפט ראו חשיבות מיוחדת לביקורת בנושאים ציבוריים, ולפיכך נראה כי בישום הגנה ספציפית זו יתן בית-המשפט לחופש הביטוי משקל רב מכפי שינתן לו בעניינים אחרים". כן ראה ע"א 6871/99 רינת ואח' נ' רום ואח' תק-על 2002 (2) 214. עוד יש להוסיף כי גם ביחס לעובדות נשוא הבעת הדעה יש לבחון "כי העובדות שעליהן הסתמך המפרסם היו נכונות ביסודן" ראה ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות ואח' פ"ד מט(2) 843. לבסוף נציין, כי הפסיקה, רובה ככולה, מתייחסת לפרסומים באמצעי תקשורת זה או אחר ומיעוטה במשלוח מכתבים בלבד. גם בהתייחס לאותם מקרים שעניינם משלוח מכתבים שנדונו בפסיקה, יש להבחין ביניהם למקרה דנן וכפי שיפורט בהמשך. .דיבה 1 13. כאמור, נשוא הדיבה הראשונה הנטענת, מכתבו של הנתבע לתובע אשר כותרתו "פעולתך החתרנית כנגדי וכנגד האינטרסים של המועצה". במכתב עצמו צויין כי התובע בתאום עם האופוזיציה נמנע מלהופיע לישיבה. בהמשך ציין הנתבע כי התובע פעל להדיחו במשותף עם ראש עירית קרית אונו, אשר נמצא בסכסוך משפטי עם מועצת גני תקוה ותוך עזרה לעיריה הנמצאת בסכסוך כספי עם המועצה. כן צויין במכתב כי התובע תאם עם ראש העיר האמור צעדים הנוגעים לספוחה של גני תקוה לק. אונו. והעיקר, כי התובע פעל במשותף עם ראש עירית ק. אונו להפעיל לחץ כבד על חבר המועצה מר שלמה טוב, שלא להגיע לישיבות. 14. כאמור, עלינו להדרש בראש ובראשונה לשאלה אם אכן יש בפרסום האמור משום לשון הרע כהגדרתו בחוק. אכן, הבחינה הינה בחינה אוביקטיבית, ראה בענין אפל נ' חסון לעיל, ומתוך הקשר הדברים. במקרה דנן, צויין העתקים לחברי המועצה ולממונה על המחוז ובנסיבות אלו עלינו לבחון כיצד קוראים אלו, סביר שיבחנו את האמור. ודוק, לא נטען כאילו הפרסום נעשה לקהל הבוחרים. נצטמצם איפוא, בבחינת אשר פורסם בהתייחס לאשר חבר מועצה סביר או ממונה על מחוז סביר יכול והיה מסיק ממכתב שכזה. דומה, כי שיתוף פעולה עם ראש עיר סמוכה המצוי בסכסוך עם גני-תקוה ואף תיאום לסיפוחה של גני תקוה לק. אונו עלולים לגרום אכן, לביזויו ו/או השפלתו של התובע ואף פגיעה בתפקידו הציבורי. על אחת כמה וכמה, אשר נטען בכל הקשור להפעלת לחץ כבד על חבר מועצה ואף זאת, תוך הזקקות לאותו ראש עיר סמוכה. אכן, יתכן ולאור הסכסוך שהתגלה בין הצדדים וכן, עצם העובדה שמספר חברים רב לא התייצב לישיבת התקציב ובכך סוכל אישור התקציב, יביאנו למסקנה כי בפועל לכאורה, לא נגרם לתובע נזק כל שהוא ו/או לא נגרם אשר עלול היה להגרם. כל האמור, מאחר ולכאורה כל חבר מועצה יכול והיה מודע לסכסוך בין הצדדים ובמשקפיים אלו היה בוחן את הכתוב במכתב. במיוחד יפים הדברים, כשהנתבע מציין כי כל הפעולות המיוחסות לתובע נועדו לנגח את הנתבע. אולם, כפי שצויין לעיל, המבחן ללשון הרע אינו אם בפועל אכן התובע נפגע אלא אם עלול היה להפגע. כפי שנקבע בת"א 2528/00 (ירושלים) קרפין נ' מעריב הוצאת מודיעין ואח' תק-מח 2002 (3) 8010 "ייחוס דברים לאדם, לפיהם הוא פועל בגדר עיסוקו בנגוד לכללי האתיקה במקצועו, הרי היא טפילת אשמה חמורה, אין ספק, כי דברים אלה מטילים דופי ביושרו המקצועי של התובע, ויש בהם נסיון להכתים את עברו ולפגוע בעתידו המקצועי, דברים אלה עלולים להסב נזק לקריירה המקצועית שלו ולעיסוקו כפי שמתחייב מהסעיף האמור" ובהשלכה לענייננו, לכאורה נבחר ציבור המכהן אף כסגן וממלא מקום בוחר לשתף פעולה עם ראש רשות המצוי בסכסוך עם המועצה ובמיוחד ניצול כח השפעתו של אותו ראש רשות, על חבר מועצה אחר, יכול ויראו אף כפגיעה ב"אתיקה" של נבחר ציבור. ניתן אם כן, לקבוע כי לכאורה, הקביעה כי התובע תיאם עם האופוזיציה אי הופעה לישיבת התקציב, כי פעל להדיח את הנתבע תוך שיתוף פעולה עם ראש עיריית קרית אונו, תיאום ספוח גני תקוה לקרית אונו ואשר פורט לעיל, הלחץ על חבר המועצה - יש בהם משום לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. מכאן שנדרשים אנו להגנות השונות שנטענו ע"י הנתבע. 15. אם נבחן עתה את אשר מיוחס לתובע במכתב האמור, נמצא למדים שלכאורה, התובע נטל גם נטל חלק בארגון אותה אי התייצבות לישיבה הנטענת. אם בראשית חקירתו הנגדית בנושא זה, מרחיק עצמו התובע מכל קשר לאותה התארגנות, לרבות באמצעות מי מסיעתו, לא כך המשך הדברים. בעמ' 14 מאשר התובע "אבל היה תאום". בהמשך בעמ' 15 הוא מדגיש כי לא דיבר מילה אחת עם מומי - טוב וכי לא השפיע עליו. אולם מיד בהמשך "גם עם מומי תאמו שלא לבוא. אבל אני לא דיברתי איתו". ומכאן אנו שומעים כבר על מפגש כהתארגנות אך התובע עצמו "אני יכול לומר כי לא הייתי במפגש כזה..." כך בעמ' 16 כי הוא לא היה בתהליך אך "חברי כן. היו 2 חברים בתוך הסיעה..." וההסבר "יש לי חברי שאני סומך עליהם. הם הוציאו והכניסו." ובעמ' 17 כשנשאל מי דאג שלא יהיה פורום הוא משיב "דאגתי לכך שלא נגיע בגין אי כיבוד הסכם בצורה הכי מכוערת". 16. לא בכדי מציין התובע בעמ' 15 "אני עומד על כך שכביכול שאני הדחתי במשותף את מומי, חמור ביותר וזאת דיבה". כאן עלינו להזקק לעדותו של שלמה טוב, לרבות, המסמכים השונים הקשורים אליו . למעשה, התובע מתבסס על מכתבו של טוב לנתבע מיום 14.2.00, וכשבמכתב זה מציין טוב כי לא הופעל עליו לחץ על ידי כל גורם שהוא "ובמיוחד לא ע"י ראש עירית קרית אונו וגם לא ע"י דב פליישמן, לא במישרין ולא בעקיפין". כן הוא מציין כי כל פעילותו כחבר מועצה מתבצעת לפי שיקול דעתו. התובע נשאל בעמוד 14 מדוע אין תצהיר מטוב וכשהוא משיב "כי זה רעיון טוב, אבל לא חשבתי עליו". מאידך, טוב בתצהירו כעדות ראשית נ/4 לאחר שהנתבע ביקש להעידו, מסביר כי בנגוד לאמור באותו מכתב עליו נסמך התובע, הופעל עליו לחץ ע"י ראש עירית קרית אונו, וכי גם המכתב הנ"ל נוסח ונשלח ישירות ע"י עורך דינו של ראש עירית ק. אונו. בכל הקשור לתובע ולפעולותיו מעיד טוב, בסעיף 4 לתצהירו, כי בפגישתו עם ראש עירית ק. אונו, שם נדרש שלא להופיע, שוחח ראש עירית ק. אונו עם התובע טלפונית "בציינו כי אני נמצא בחדר וכי שכנע אותי שלא לבא לישיבת התקציב. בירנבוים ופליישמן החליפו באותה שיחה כמה מלים גם על התקדמות התוכנית של סיפוחה של גני תקוה לקרית אונו." בהמשך הוא מתאר כי התובע פנה אליו פעמים רבות על מנת להדיח את הנתבע, וכן, בכל הקשור לישיבת התקציב ואזי, משנוכח התובע כי לא ניתן לשכנעו ישירות, פנה התובע לבירינבוים. לא למותר לציין כי תצהירו של טוב נחתם רק ביום 18.3.03, וכפי שאין זה מיותר לציין כי טוב קיבל תפקידים מהנתבע במועצה. במסגרת חקירתו בבית המשפט הסתבר כי טוב מעיד אשר סובר כי מתאים הוא לעדותו, וכדוגמא שלמעשה אין לו כל עסקים בק.אונו, באופן אישי, אלא רק למשפחתו (עמ' 25 לפרוטוקול המוקלט). וכשאזי טווח השנים בהם כן היו לו עסקים, מתחיל לפני כ-10 שנים עד לתקופה קצרה בהרבה וכשבהמשך קיימים גם קיימים עסקים, כביכול שלו. עם זאת, מסביר העד אודות אותו לחץ שהפעיל עליו ראש עירית ק. אונו דאז תוך ניצול הזקקותו שלו או משפחתו בכל הקשור לזיכיון, בעסק זה או אחר וכי היה חייב להעתר לפנייתו של בירנבוים. אולם, אין לו הסבר מדוע התבקשה העדתו, ומדוע נחתם תצהירו זמן רב לאחר שתמה השפעתו הנטענת של בירנבוים עליו. בכל הקשור למעורבותו של התובע, מסביר העד בעמוד 20, כי שמע את התובע כשהוא מדבר עם בירנבוים "עם טלפון פתוח". לא בכדי נדרש גם ביהמ"ש לשאלה אם אכן נכנע טוב ללחצים אלו או אחרים בגין תלות כלכלית זו או אחרת, מדוע לא יקבע כך גם ביחס לעדותו בביהמ"ש, וכשעתה, לכאורה, תלוי הוא בנתבע. מכל מקום אין אנו נכונים להסתמך על עדותו של טוב לכאן או לכאן. 17. ממכלול האמור נראה שאכן התובע בין במישרין ובין בעקיפין היה מעורב בכל הקשור לסיכול קיום קוורום נדרש. יתר על כן, האמור כלל לכאורה גם נסיון לשכנע את טוב, הגם שיתכן והתובע לא עשה כן באופן ישיר. מנגד, אין מקום להסתמך על האמור בתצהירו ובעדותו של טוב ביחס לקשר, כביכול, בין התובע לבירנבוים, כאילו התובע פעל "במשותף עם ראש העיר קריית אונו להפעלת לחץ כבד על ...טוב, שלא להגיע לישיבות". זאת לא הוכח, ובנסיבות שכאלו לא עמד הנתבע בנטל ההוכחה של הגנת אמת בפרסום, כסעיף 14 לחוק. לא למותר להוסיף כי גם לא הוכח שאר המיוחס לתובע בכל הקשור לשיתוף הפעולה עם ראש עירית ק. אונו, כולל תאום צעדים לסיפוחה של גני תקוה לק. אונו. ודוק, אכן, עצם אשר צוין במכתב דיבה זה בדבר פעולות חתרניות או רצון להדיח או לנגח את הנתבע, ניתן לראות בהם משום הבעת דיעה על התנהגות או אופי התובע בענין צבורי, אולם תנאי להגנה הינו שאכן העובדות הראשוניות הם בהתאם, או שאף אם לא היו אמת, היה על הנתבע לבחון באמצעים סבירים כהוראת סעיף 16(ב)(2) לחוק, אם העובדות שיוחסו לתובע נכונות הם. בנושא זה, לא מצא לנכון הנתבע להביא ולו עדות אחת בדבר מקור ידיעתו ואשר נקט לברור העובדות האמורות. ברור כי בעת משלוח המכתב לא יכול היה הנתבע לקבל מידע זה או אחר מטוב הואיל ובאותה עת, היה נתון טוב, לפי גרסת הנתבע, ללחצים של ראש עירית ק. אונו ודי במכתבו של טוב לנתבע יום למחרת מכתב הדיבה האמור. 18. הנה כי כן, דומה כי לאור האמור לעיל, ניתן לקבוע כי ביחס לחלק מהאמור במכתב אכן, הוציא הנתבע את דיבתו רעה על התובע. עם זאת, נציין כבר עתה כי אין לנתק, תוכנו של מכתב זה ממכלול מערכת היחסים שבין הצדדים. דיבה 2 19. על מנת לבחון את הנטען בהתייחס לדיבה השניה דהיינו המכתב מ-16.5.01, מכתב הפסקת העבודה ונטילת שכר ללא עבודה, עלינו להזקק לאשר ארע, מעבר לאמור במכתב, מעת המכתב הקודם מ-13.2.00. ביום 13.9.00 התקיימה ישיבת מועצה ואין טוב מלצטט את אשר אמר התובע בהתייחס לישיבה זו ואשר פורסם בעתון "גל גפן" מיום 21.9.00 ואשר צורף כנ/4 לתצהירו כעדות ראשית של הנתבע. מפרסום זה עולה, שלכאורה, התובע הבין וידע כי סמכויותיו ניטלו ממנו ומסיעתו. יתר על כן, הוא אף מתייחס לצפיה להתפטרותו. גם בעדותו בפני בית המשפט, התובע מאשר כי עוד לפני מכתב זה ביקש הנתבע לבטל את הסמכויות של התובע ובעמ' 12 "הוא הודיע לי שהוא לוקח ממני את הסמכויות..." יתר על כן, בעמודים 22-23 מאשר התובע כי ידע כי עם נטילת הסמכויות מסגן ראש רשות, פוקעת זכותו לתשלום משכורת וכדברי התובע "ברור כשמש" (בעמ' 22) ובעמ' 23 "ידעת שברגע שמבטלים את הסמכויות שלך פוקעת זכותך לכסף ת. נתתי תשובה. כן". כן ראה בעמ' 19 ביחס להודעת הנתבע מ-12/99. עם זאת מסביר התובע כי בכל מקרה ראש המועצה - הנתבע הוא זה שהמשיך ליתן לו שכרו, וכן כי תפקד מול המחלוקות השונות, בנוסף, כי לא נשללו ממנו תנאי העבודה כמזכירה חדר וכד'. "ראש-המועצה החזיק את המקל בשתי קצותיו. מאידך לקח סמכויות ומצד שני נתן לי חדר... בוקר בוקר הוא ראה אותי ונתן לי אפשרות לתפקד כמ"מ בפועל... שילם לי משכורת, איפשר לי לעבוד מול מנהלי אגפים, הצלחתי לעזור בגדול לציבור, ומאידך יוצא לעיתונות, למנהל המחוז וחברי המועצה שאני מקבל כסף וגימלה ללא תועלת ציבורית." (עמ' 20). וכן (בעמ' 21): "למה לא הפסיק את השכר? זה בידו, השאיר לי משרד, מזכירה, טלפון ופלאפון, יכולתי לעבוד מול כל מנהלי האגפים שפ"ע חינוך??. בידו היה לקחת את השכר... למה לא עשה את זה?" 20. עוד נוסיף ונציין, כי מכתב זה הינו למעשה המכתב של ניתוק הקשר שבין שתי הסיעות, כאמור בסיפא של המכתב וכי מכתב זה בחלקו האופרטיבי כולל את הדרישה לפינוי חפציו האישיים של התובע. 21. אכן, ממבט ראשון, לכאורה קביעה כי נבחר צבור מקבל כספי צבור שלא כדין, יש בכך משום לשון הרע. עם זאת, במקרה דנן יתכן והיה מקום לבחון את הנטען במכתב באספקלריה של הממוענים במכתב זה. דהיינו, חברי הסיעה של הנתבע והממונה על המחוז. יתר על כן, אף מבלי להזקק לנושא ההגנה, לכאורה, לאור כל הנטען במכתב בהתייחס למערכת היחסים שבין ראש הרשות לסגנו, ניתן היה לקבוע כי אין במכתב משום לשון הרע. במיוחד על רקע כל אשר קדם למכתב זה. ודוק, בחינת קיומו של לשון הרע נבחן בבחינת מלוא תוכנו של המסמך. 22. אולם, לא נסתפק באמור ונבחן את המכתב גם בהנחה שאכן יש בתוכנו משום לשון הרע. גם אם כך, סבורני כי מכתב זה מהווה, בעיקרו, משום הבעת דעה וכשהנתבע הפריד בין הדבקים וכמפורט לעיל. מהפן העובדתי, מציין הנתבע כי התובע מאז חודש דצמבר 99'. אינו מחליף עימו מילה ופועל ליצירת "מועצה לעומתית" וכי, הנתבע ביקש מהתובע להתפטר. כן הוסיף על העדרויות התובע מישיבות מועצה, הצבעתו נגד הצעת התקציב וכן התנהגותו בעבר של התובע. על סמך עובדות אלו ומכוחן, רשאי היה הנתבע לחוות דעתו כי בנסיבות שכאלו לא רשאי היה התובע, מהפן הצבורי והמוסרי להמשיך ולקבל משכורת. אין אנו נדרשים, לפחות בשלב זה, לשאלה אם אכן רשאי היה הנתבע לשלול את משכורתו של התובע כסגן ראש הרשות. די לנו בכך שלדעתו של הנתבע, כי בנסיבות שכאלו לא היה מקום שהתובע ימשיך ויטול שכר. אכן, התובע מתריס כנגד טיעון זה מדוע לא הפסיק הנתבע את מתן שכרו מעת שהדבר היה בידיו. אין להתרסה זו ולשאלה בדבר הבעת דעתו של הנתבע אודות התובע. אכן, יתכן ואם כצעקתה מהראוי היה שהנתבע יפעל משכבר ולא יפסח על שני הסעיפים כטענת התובע. אולם, כאמור הנתבע מחווה דעתו כי עצם קבלת הכספים ע"י התובע נוגדים מוסר ציבורי. לכאורה, אכן, משחל נתק ביניהם וכשמהעובדות עולה שאכן לא היה אימון של ראש הרשות בסגנו, וכשלמעשה נטען שהתובע פועל כאופוזיציונר, רשאי היה הנתבע לטעון את אשר טען. לא למותר לציין כי התובע עצמו, מאשר למעשה את התנהלותו מול הנתבע, יהיו מניעיו אשר יהיו וכמפורט לעיל ביחס לדיבה הראשונה. למעלה מהנצרך, אם היינו זקוקים לתימוכין לקרע שבין הניצים די להפנות למכתבו של התובע לנתבע מ24.6.01 (ת/5) על סגנונו ועל תוכנו. דומה, כי המקרה דנן הינו דוגמא לאותה פרשנות של ראיית תוכן הפרסום כהבעת דיעה בין אישי ציבור ולא כקביעות עובדתיות. 23. הגם שאין בכוונתנו להרחיב אודות מכתבו של התובע לנתבע, נראה כי מתוכנם של דברים ובמיוחד סוג ההטחות של התובע בנתבע יש ללמד על מערכת היחסים שנוצרה וכמקור לניתוח כולל של מערכת היחסים שהתפתחה בין הצדדים, על כל המשתמע מכך. 24. כאמור, עלינו לבחון את תוכנו של מכתב זה בהקשר הכללי של מערכת היחסים והנתק שנוצר בין הצדדים. אין אנו נצרכים לחוות דעתנו אם אכן צודק הנתבע בטיעונו כי התובע נטל כספים שלא כדין, די לנו בקביעה כי זאת דעתו של הנתבע וכשמבחינת העובדות רשאי היה להגיע למסקנה שכזאת. האמור, מקבל משנה תוקף נוכח אשר תואר לעיל, דהיינו, שהתובע ידע כי ניטלו סמכויותיו משכבר, וכשלדידי אין מקום לטיעון כאילו המשיך בתפקידיו כבעבר. לכך יש להוסיף, כי גם מהפן המשפטי נזקק התובע לקבל חוות דעת מחודש פברואר 2001, בכל הקשור לסמכויותיו של ראש מועצה לבטל סמכויות שהאציל לסגנו, וכנגזרת מכך, התוצאה המתחייבת כי אין מקום שמי שניטלו סמכויותיו ימשיך ויקבל שכרו. לא בכדי, מפנה הנתבע לפסיקה בנושא זה החל מבג"ץ 170/81 סלמאן סלמה נ' אניס מחמוד פ"ד לו(2) 433, וכן לבג"ץ 3659/97 פרץ ואח' נ' זוהר ואח' פ"ד נא(3) 636 ולאחרונה, פסק דינו של כבוד השופט פוגלמן עת"מ (ת"א) 1178/03 אלחרר נ' ראש עיריית בת-ים - יהושע שגיא ואח' (ט.פ). וכשלכאורה, יש ממש בהשוואת המקרה שם למקרה דנן בכל הקשור לתיקון ההוראות בנושאים אלו. לא נדרשנו מעבר לאמור, הואיל ודי במפורט לעיל על מנת למצוא תימוכין לסברתו של הנתבע. עם זאת, ככל שהיה מדובר על הגנת אמת בפרסום, לכאורה היה מקום להיזקק לפסיקה האמורה על מנת לבסס הגנה זו. לא למותר להוסיף את אשר מצויין בענין פרץ בעמ' 649 "אין הצדקה לשלם שכר מקופת המועצה לסגן ראש המועצה, אלא אם הוא נושא, מכוח אצילת סמכויות בנטל ממשי של ניהול הרשות". 25. נדרשנו לנושא המרכזי שנטען בהתייחס לדיבה השניה. אולם, נראה כי גם בהתייחס לשאר האמור במכתב הרי חלקן עובדות שאין חולק עליהן, חלקן הבעת דעה, וחלקן פרטי לוואי, כגון כל הקשור לראש המועצה הקודם. דיבה 3 26. לא בכדי גם נוכח המפורט לעיל נראה כי אין במכתב מ-26.6.01 בנושא ההתפטרות כביכול משום לשון הרע, וכפי שניתן אף להסיק מדברי ב"כ התובע עצמו. לא למותר להוסיף, כי לכאורה לא מכתב זה השפיע על נושא הדחתו של התובע ואין לראות במכתב מעבר לאמור בו, לרבות כי אין במכתב זה משום פגיעה במשרתו של התובע. יתר על כן, אין לנתק תוכנו של מכתב זה ממכלול חילופי המכתבים שבין הצדדים. דיבה 4 27. אכן, הטחת האשמה של התחזות, במבט ראשון נראית כהטחה חמורה ובמיוחד לאור ההיבט הפלילי, כביכול. אולם, במקרה דנן, עלינו לבחון את הנטען במכתב הן בהקשר למכותבים לו והן ביחס לתוכנו. 28. אין חולק כי מהפן היורידי - פורמלי, כל עוד ולא הודח התובע מתוארו כמ"מ, רשאי היה התובע להזקק לתואר של מ"מ ראש המועצה. אכן יש להבחין, הבחן היטב, בין נטילת סמכויות שאינה מצריכה אישור המועצה, ובין נטילת התואר, סגן ומ"מ, הנעשית רק אחרי אישור רוב חברי המועצה. בענייננו, האישור ניתן רק בישיבת ההדחה ביום 10.9.2001, דהיינו, עד לאותו תאריך שימש התובע כסגן וּכממלא-מקום וּמבחינה חוקית, היה זכאי להציג עצמו בתואר זה, דהיינו, עד לאותו תאריך זכאי היה לעשות שימוש בתואר זה. ּבאור זה, ניתן לראות את האשמת ה"התחזות" במכתב הדיבה הרביעית הנטענת, הנושא את התאריך 8 באוגוסט 2001. כלומר, בתקופה בה רשאי היה לעשות שימוש בתואר סגן, וּלפיכך אין מדובר לכאורה ב"התחזות" ואין מדובר ב"תואר מילואים". כך אכן מבחינה עובדתית, וכך גם עולה מנוסח מכתב זה אשר לצורך הדיון נביאוֹ במלואו. הכותרת: "התחזותך כמ"מ ראש המועצה", וּבגוף המכתב: "הנני רואה בחומרה רבה את השימוש שהינך עושה ב"תואר המילואים" שלך כממלא ראש המועצה. במכתב שנשלח מטעמך בתאריך י"ז בתמוז תשס"א הינך ממשיך להשתמש בתואר זה." כשכאמור, העתקים נשלחו לחברי המועצה וליועץ המשפטי של המועצה. 29. לכאורה, במבט ראשון אין עומדות כאן לנתבע ההגנות שפירטנו לעיל, ובהתאם למבחנים שבענין בנזימן, שכּן דברי הנתבע לא מנוסחים כהבעת דעה אלא כעובדה מוגמרת, וכשהוא אינו מפרט את עוּבדות האמת שעליהן סמך דעתו. אולם במבט שני, אין הדבר כך, שכּן הן את הניסוח והן את עוּבדות האמת יש לראות בהקשר הכללי של הדברים וכפי שפורט לעיל, כחלק ממכלול וּמרֶצֶף כרונולוגי של התרחשות, ולא כדיבה בודדת שאינה קשורה למכלול. בנוסף, לא מדובר בפרסום לציבור שאינו יודע מַהן העוּבדות ואינו בקיא במכלול הנסיבות. המכתב נשלח לחברי המועצה וליועץ המשפטי שעדים מזה שנה למאבקי הכוח, שהיו נוכחים בישיבה בה ניטלו סמכויותיו של התובע, והיו מודעים לכך שבמשך זמן רב מאוד אין התובע משמש כיד ימינו וּכממלא-מקומו של הנתבע, וּלהיפך. הוא פועל (מתוך אמונה שהדבר נחוץ לטובת הציבור) כנגד הנתבע, וּלפיכך, כשהוא מופיע כממלא-מקום וּכסגן, יתכן ויש בכך התחזות, גם אם לא במישור החוקי הטהור. סביר כי האישים המקורבים לדבר ושאליהם היה מופנה המכתב, הבינו היטב את המשמעות האמיתית של ההתחזות, וכחלק ממסכת האירועים והנסיבות - מאבקי כוח בין פוליטיקאים. מדובר באותם מכותבים, שהשתתפו כחודש לאחר מכן בישיבת ההדחה, שאז ניתן התוקף החוקי והסופי לכך. 30. ודוק, ענייננו בחברי המועצה וביועץ המשפטי למועצה וכשניתן אף לקבוע כי יש באמור במכתב משום הבעת דעה של הנתבע בכל הקשור בשימוש שעושה התובע בתוארו ובמיוחד נוכח כל המתואר לעיל, אף אם מהפן הפורמלי כאמור יתכן ורשאי הוא לעשות כן. 31. גם עתה, עלינו להדרש לאותה "הסטוריה" אשר פרטנו בהתייחס לדיבה השניה הנטענת. כאמור, הנתבע ציפה כי התובע יתפטר מיוזמתו וזאת לאחר שסופית הסתבר כי אין לאחות את הקרע ביניהם, ובמיוחד לאחר המשלוח של מכתב דיבה 2. והנה, חרף זאת שהתובע חוזר וטוען, הן במכתבו הוא והן בפרסומים בעתונות כי אין הוא אוחז בקרנות המזבח, מתברר שלפחות בחינת שמירת התארים השונים, נצרך הנתבע לישיבת הדחה. ושוב, אין אנו נזקקים לחוות דעתנו בהתייחס לפעולת צד זה או אחר אלא, עלינו לבחון את אשר ניתן להסיק בנסיבות הקונקרטיות, וכהמשך למכתבים הקודמים, הן אלו שנכתבו ע"י הנתבע והן מכתבו של התובע. הנסיבות הינן, כי מי שמתיימר להציג עצמו כממלא מקום וכסגן, מצוי בנתק מראש המועצה, פועל לכאורה כאופוזיציה, ולכאורה בניגוד וכנגד ראש המועצה. בנסיבות שכאלו נקל להסיק שבפועל דה-פקטו גם אם לא דה-יורה יש מקום לטרוניה, הכיצד ממשיך התובע להזקק לתארים אלו. תארים שכאלו, לכאורה, קשורים למערכת היחסים שבין ראש הרשות לנושאים בתארים אלו ולכאורה, בנסיבות שנוצרו רשאי היה הנתבע לראות ולחוות דעתו כי אף כאן אין הצדקה מוסרית לשימוש בתואר. לא התעלמנו, כאמור מההיבט הלכאורי של התחזות בפן הפלילי, אולם, במקרה דנן, דומה כי לאור ההקשר הכללי, קוראי המכתב ועל אחת כמה וכמה הספציפיים, לא יראו כאילו מדובר בפן פלילי. יתר על כן, עצם העובדה שהתובע טוען כי בה בעת נשלח הזימון לישיבת ההדחה, מחייב את המסקנה כי לא מדובר בהיבט הפלילי או בהיבט החוקי, אלא בהיבט הערכי-מוסרי, אף אם הוא בעיניו של הנתבע. המקרה דנן דומה, במובן דלעיל, לאשר נקבע בת.א. (ירושלים) 1408/99 מוטי לוי ואח' נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ ואח' תק-מח 2001 (1) 3337. לא למותר להוסיף, כי ניתן אף לראות את המקרה דנן, בכל הקשור לשאלה אם מדובר בעובדה כביכול או בהבעת דיעה, כדומה לפרשת בנזימן. ולסכום, מהראוי להביא את אשר מצויין בספרו של שנהר: "כאשר הפרסום מייחס לנפגע מעשה המהווה עבירה פלילית, המשמעות הראשונית של הפרסום תתייחס לעבירה כהגדרתה בחוק, אולם הנחה זו תיסתר אם מהקשר הדברים תעלה משמעות שונה" (111) (ההדגשה לא במקור - י.ש). נוכח המפורט לעיל, דומה, כי אכן אין מי מקוראי המכתב המכותבים בו, אשר סבר או עלול היה לסבור, בגין המכתב, שאכן התובע בגדר עבריין מתחזה. הפרסום בעתון 32. התובע טען כי בנוסף למכתב דלעיל יזם הנתבע את הפרסום בעתון. אולם, מעדות הכתבת עולה שאין הדברים כך, וכי היוזמה לפרסום היתה שלה כעתונאית. לא בכדי, לא ראה התובע את הפרסום בעתון כדיבה נפרדת אלא כהמשכה של הדיבה הקודמת בנושא ההתחזות. אולם, עתה תוך פניה לצבור. משהוברר כי לא הנתבע הוא זה שיזם את הפרסום, יש לבחון האם אכן הדברים שפורסמו כביכול כצטוט מהנתבע אכן נאמרו מפיו. לענין זה יש להפנות הן לתשובתה של הכתבת "יכול להיות" לשאלת ב"כ הנתבע "לפי הכתבה, יש מאין (צ"ל מעין) ראיון עם פליישמן. דברים בשם אמרם, קרי ציטוט ואילו לגבי לוין את לא מצטטת מדבריו, אלא מתוך מה שהיה בפניך. אבל זה לא נראה כשיחה..." (ע' 6), והן לדבריו של הנתבע בעמ' 41, כי אין זה ברור שאכן אשר צוטט משקף בהכרח את דבריו. אם כך הדברים, הרי לכאורה אין לראות בנתבע כמפרסם. 33. אולם, גם אם היינו רואים את הדברים המצוטטים כדברי הנתבע, דומה כי אשר ציינו לעיל, חל ויתכן ואף ביתר שאת, ביחס לפרסום בעתון. בפרסום זה עולה ברורות כי אמורה להתכנס ישיבה להדחת התובע כממלא מקום תוך תאור מערכת היחסים וכשמהציטוט עולה "הרי שמעצם התנהגותו הוא מפוטר, עוד קודם ההכרזה שלי בענין..." וכשלמעשה כל שמציין הנתבע כי שימוש של התובע "בתואר הנ"ל, יגרור פניה לבית המשפט על התחזות" וכשקודם לכן מצויין "ורצוי שגם צבורית ניטול ממנו את קסם התואר של ממלא מקום מעתה ועד עולם." (ההדגשות לא במקור - י.ש). הנה כי כן, בדברים המצוטטים אין קביעה כאילו התובע מתחזה. אלא, התראה ביחס לעתיד. יתר על כן. בד בבד ניתנה האפשרות לתובע להתייחס לטענותיו של הנתבע וכשהוא מסביר את אשר הוא מסביר וכנראה לא בכדי, לא מצא לנכון להתייחס דווקא לאותה "האשמה" אם אכן כצעקתו עתה. דומה, כי הקורא הסביר יסיק ממכלול האמור בכתבה כי מדובר בסכסוך בין שני פוליטיקאים וכשכל צד פורש טיעוניו. אולם, לא נראה, אף כאן, כי עצם ההתראה ביחס לעתיד יש לראותה כהאשמה פלילית. ודוק, גם בצטוט אין קביעה עובדתית כאילו התובע התחזה. אכן, יכול וקורא זה או אחר יסיק כי אם התובע יעשה שימוש בתוארו יחשב כמתחזה, אולם, כל עוד ולא צויין מפי הנתבע בכתבה, שהתובע התחזה כביכול, אין לראות באמור משום לשון הרע, ולחילופין, גם ביחס לפרסום זה ניתן להחיל את אשר צויין לעיל. 34. יתר על כן, מעת שמדובר בכתבה אשר לא היתה יזומה ע"י אחד מהמעורבים וכשניתנה האפשרות לכל אחד מהמעורבים לפרוש עמדתו והתייחסותו להתנהגותו של הצד שכנגד, סבורני כי יש להעדיף את חופש הביטוי והאפשרות להתיחסות זו או אחרת של פוליטיקאים ניצים, כל עוד ואין בפרסום, כפרסום חורג ובגדר קביעת עובדות אשר או שבמודע אינן נכונות או שחורגות מהענין הצבורי של אותו פרסום. שיעור הפיצויים 35. ב"כ התובע הפנה לפסיקה שעניינה בפסיקת פיצויים בסכומים נכבדים תוך הפניה לפסק דין היסודי ביחס לאופן קביעת הפיצוי רע"א 4740/00 אמר ואח' נ' יוסף ואח', פ"ד נה(5) 510. אולם, כל מקרה לנסיבותיו. 36. עלינו לבחון איפוא את הנסיבות דנן וכדלקמן: א. בסופו של יום ובהתאם למסקנות דלעיל, מצאנו את הנתבע כאחראי לדיבה אחת בלבד, ואף זאת בהתייחס לחלק מהנטען ביחס אליה וזאת בניגוד לפסיקה שהובאה ע"י התובע. ב. לא מדובר בפרסום לצבור, ואף לא במכתב ש"מצא" את דרכו לאמצעי תקשורת זה או אחר. (כבמקרה בת.א. 1061/00 (שלום כ"ס) יוניאן נ' קרול). ג. דומה, כי בפועל לא נגרם למעשה נזק לתובע והגם שמצאנו את הנתבע אחראי, הרי ככל הנראה סבר הנתבע כי קיים יסוד לטענתו בדבר שיתוף הפעולה בין התובע לראש עיריית ק. אונו. אכן התובע לא הצליח להוכיח אמיתות האמור ולכן, קבענו את אשר קבענו. בת.א. 478/93 (מחוזי ת"א) בענין שטנגר נ' גינת ואח' בפסק דינה של כבוד השופטת קובו, הבחין בית המשפט בין אחריות הנתבעים השונים כשלגבי הנתבעת המצוטטת בכתבה עומדת לה הגנת תום הלב או הגנת סעיף 15 (5) לחוק, שכן "נראה שנתבעת זו האמינה באמיתות הדברים שהיוו ברובם ככולם את תחושותיה הפנימיות" ויפים הדברים גם לענייננו, בבואנו להעריך את שעור הפיצויים, הגם שלא "פטרנו" את הנתבע מאחריות. ד. דווקא ההתארגנות של התובע וחבריו כנגד הנתבע, ופרוץ הסכסוך ביניהם, מלמדים שככל הנראה לא "התרגש" מי מהמכותבים מאשר יוחס לתובע. ה. כפי שקבענו, אין קשר בין הדחתו בסופו של יום של התובע לבין המכתבים השונים לרבות מכתב הדיבה הראשון. לענין זה יש להוסיף כי מעת שהנתבע כראש רשות, רשאי היה לבטל את האצלת הסמכויות וכנגזרת לא היה מקום להמשך קבלת שכר ע"י התובע, גם בגין כך, אין יסוד לאשר טען התובע בדבר אבדן הכנסות אלו או אחרות. ו. לא למותר להוסיף, כי כאמור אין מקום לגזור מפסיקה שעניינה פרסומים לכלל הציבור. גם באותו מקרה שבית המשפט מצא לנכון לחייב בפיצוי משמעותי כשמדובר במכתב, שם אכן המכתב גרם לנזק כבד וכמפורט בפסק הדין. (ת.א. 1509/76 (מחוזי ת"א) נאנס נ' פלורו). 37. המקרה דנן דומה לאותם מקרים בהם נפסקו סכומים שניתן לראותם כפיצויים סימליים, או כפיצוי המשקף עצם ביצוע עוולה ללא נזק - כנאמר בסעיף 16 לפסק הדין אמר הנ"ל. כך יש לבחון את המקרה דנן, גם לאור האמור בפרשת אמר, וכשהפיצוי לא בא, כאמור, להעשיר את התובע. 38. אכן, טרם הוכרעה השאלה בדבר משמעותו של התיקון של החוק וזאת בכל הקשור לסעיף 7 א', דהיינו, פיצוי ללא הוכחת נזק. מחד, יש להפנות לאשר צויין בפסק דין אמר ומאידך, ללשון החוק עצמו "פיצוי שלא יעלה...". לא בכדי, במספר פסקי דין, שלאחר התיקון, נקבעו פיצויים בסכומים נמוכים מאשר צויין בתיקון. במקרה דנן, ובניגוד לטענת התובע לא נראה כי הפרסום, דהיינו מכתב הדיבה הראשון, נעשה בכוונה לפגוע כמשמעות האמור בס"ק (ג) לסעיף 7 א'. המכתב מופנה בראש ובראשונה לתובע, וראה את אשר צויין לעיל בהתייחס לסברת הנתבע. יתר על כן לא שכונעתי כאילו המכתב עצמו נועד לפגוע בתובע, וכאילו עצם המשלוח של המכתב לאותם מכותבים, נעשו בכוונה לפגוע בתובע. 39. יתר על כן, אין המקרה דנן דומה לפרסומים בתקשורת, לרבות פרסומים שיכול ויפגעו פגיעה ממשית, ויגרמו להפסד כספי לתובעים השונים, כפי שנפסק בת.א. 4392/99 שמואל אריאלי עו"ד נ' גלובס, עתון העסקים של ישראל ואחרים (ט.פ.). שם, התובע, כעו"ד עלול היה להיות ניזוק מהפרסום וכן ע"א 1145/95 (ת"א) קליין ואח' נ' אמסלם דינים - מחוזי כ"ו (8) 357, שם נקבעו הפיצויים בהתחשב בפגיעה ביכולת הפרסום ועסוקו של המשיב. כן ראה אשר נפסק בענין שטנגר דלעיל. 40. והנה אף במקרה של קרפין וחרף אשר צויין לעיל בדבר הפגיעה המקצועית, סכום הפיצוי, לאחר תיקון החוק, 30,000 ₪ למועד הגשת התביעה. כן יש מקום להפנות לאותם מקרים שנפסקו פיצויים בסכומים דומים כגון: בע"א (י-ם) 2398/01 ברדוגו עו"ד נ' א.ת. כל קשר בע"מ פ"מ תשסב (1) 18, וכן, בת"א (י-ם) 17597/00 נדב העצני נ' איתן אורן ע"י כב' השופט סולברג. 41. דומה, כי יש מקום גם בשקילת שעור הפיצויים להתחשב שמדובר באישי ציבור אשר נקלעו לסכסוך וכשבמסגרת סכסוך זה פעלו כפי שפעלו. כל עוד ותוכנו של פרסום לשון הרע לא יצא מד' האמות של הקשורים לשני הצדדים וכל עוד לא היה בפרסום שימוש בוטה וחריג, הרי אף אם קבענו כי מדובר בחלק מדיבה אחת נטענת בלשון הרע שאינה מוגנת, עדיין יש לבחון את שאלת הפיצוי בזהירות יתר, ושוב, בהיבט של חופש הביטוי מול פגיעה באיש ציבור אחר. אכן, אין להתיר שימוש בלשון הרע אף ביחסים שבין אישי צבור, במיוחד פוליטיקאים. אולם, מאידך אם נקבע סכום פיצויים גבוה יכול ויביא הדבר לחשש מהתבטאות זו או אחרת של איש צבור כלפי משנהו, תוך פגיעה בחופש הביטוי ובבקורת צבורית הכרחית לרבות בשאלות של "לקראת בחירות" על כל המשתמע מכך. על אחת כמה וכמה כשלא מדובר על פרסום לקהל הבוחרים הפוטנציאלי. לא למותר להוסיף, כי עצם העדר פרסום של המכתב דנן לקהל הבוחרים הפוטנציאלי יש בו תימוכין לשניים. ראשית, לאשר קבענו לעיל כי לא מדובר בכוונה לפגוע ושנית, כי מדובר אכן בנושא שענין לצבור לענות בו, דהיינו לממונה על המחוז וכן לחברי המועצה, אשר בידם להתייחס בפועל לנטען ביחס להתנהגותו של התובע כנבחר צבור. במיוחד יפים השיקולים האמורים מעת שלא מדובר בפרסום בעתון או באמצעי תקשורת אחרים, אלא רק במכתב שנשלח לחוג מצומצם וידוע. עם כל האמור, אין להתעלם, בסופו של יום, מהוצאת לשון הרע ואשר נקבע בפסיקה בהקשר לחינוך וההרתעה. 42. טרם שאחתום את פסק הדין עלי לציין כי גם כשמדובר באישי ציבור מהראוי שיתכבדו בלשונם וכוונתי הן ביחס לתובע והן ביחס לנתבע. גם אם, פרץ סכסוך זה או אחר ביניהם, לא היה מקום לצורת ההתבטאות כפי שמצאנו במקרה דנן. גם נוכח התוצאה, וגם נוכח האמור מהראוי כי כל צד ישא בהוצאותיו. 43. בהתחשב במכלול האמור, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סכום של 20,000 ₪ בצרוף הפרשי הצדמה וריבית, מהיום ועד לתשלום בפועל. כל צד ישא בהוצאותיו ובהוצאות שכ"ט עורך דינו. 44. פסק דין זה ניתן בהתאם לסעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984. לשון הרע / הוצאת דיבה