פסק דין א. כללי 1. התובע הוא קטין, יליד 6.3.93. הנתבעת 1 היא עירית ירושלים, והנתבעת 2 היא מבטחתה בקשר לארוע מושא התביעה. הצדדים השלישיים הינם שני הורי התובע. 2. בכתב התביעה (סעיפים 2-5) טוען התובע כי: "2. ביום 12.6.97 ובסמוך לו בוצעו ע"י נתבעת מס' 1, עירית ירושלים ו/או מי מטעמה פעולות של הריסת תוספת בניה אשר בגג בית (במסגרת ב"ש 5178/96)... 4. חרף העובדה כי כתוצאה מהעבודות נערמו שברי בטון ומתכת (להלן: השברים) שהותירה אחריה נתבעת מס' 1 וכן גג חשוף ומסוכן לא נעשה מטעם נתבעת מס' 1 ולו נסיון לגידור ו/או למניעת גישה אל הגג החשוף או אל השברים שגרמה. 5. כתוצאה מעד התובע מגובה ונחבל קשות בכל גופו...". 3. בכתב הגנה ובהודעה לצ"ג כנגד הורי התובע מכחישות הנתבעות את עצם נפילת התובע, בשפה רפה למדי, והן מוסיפות וטוענות, כי אפילו נפל התובע, עדיין נקיות הן מאחריות ומחבות כלפיו. לחלופין, טוענות הן, כי אם וככל שתחוייבנה, הרי שהן זכאיות לשיפוי מאת הורי התובע. 4. לעניין נזקי התובע הוגשו חוות דעת רפואיות מטעם שני הצדדים, אשר, במידת הצורך, אתייחס אליהן בהמשך. 5. לאחר מאמצי פשרה מרובים, התברר, כי לא יהיה מנוס משמיעת התיק. 6. בישיבת הוכחות (שהתקיימה ב- 11.5.03) העיד אביו של התובע, וכן הוגשו בהסכמה מסמכים (ב/1-ב/6). זוהי התשתית הראייתית שעל יסודה יש לפסוק הדין. ב. השאלות הטעונות הכרעה 7. השאלות אשר יש להכריע לגביהן במסגרת פסק דין הן כדלקמן: ראשית, יש לקבוע, האם הוכח, שהתובע נפל בין ההריסות והשברים שיצרה העיריה. תשובה שלילית לשאלה זו תביא לסיום מסענו כבר בשלב זה. תשובה חיובית תגרור אחריה צורך בקביעת ממצאים עובדתיים נלווים בכל הנוגע לנתוני הרקע, ובהמשך יהיה צורך להכריע, האם בנתונים העובדתיים שייקבעו קמה חבות של הנתבעת 1 (להלן: העיריה) כלפי התובע. תשובה שלילית לשאלה האחרונה תביא לדחיית התביעה וההודעה לצד ג' על אתר. תשובה חיובית תחייב התייחסות להודעה לצ"ג שכנגד ההורים, וכן כניסה לשאלת הנזקים. ג. תוצאה סופית בקליפת אגוז 8. לאחר בחינת טענות הצדדים, על רקע חומר הראיות הגעתי לכלל המסקנות הבאות: 8.1. הוכח, כי התובע נפל במקום שבו בוצעה הריסה ע"י העיריה. 8.2. נתוני הרקע היו כפי שייקבע להלן (בפרק ה' של פסק הדין). 8.3. לנוכח מה שהוכח, קמה חבות של העיריה, וכפועל יוצא מכך גם של הנתבעת 2, מבטחתה. 8.4. מכח ההודעה לצד ג' יש להטיל על הורי התובע חובת שיפוי מסויימת כלפי העיריה, בשעור שייקבע. 8.5. נזקי התובע הינם כפי שייקבעו בהמשך (בפרק ז' של פסק הדין). ד. ביסוסה של תוצאה-הוכחת נפילת התובע 9. עדותו של אבי התובע בכל הנוגע לעצם הנפילה של התובע בשטח שנהרס ע"י העיריה מהימנה עלי. הוא אכן מאשר כי לא ראה את התובע בזמן הנפילה, אלא רק לאחריה, בעת שהוציא את התובע מבין ההריסות (פרוטוקול חקירתו ע' 2, ש' 20-21). עם זאת, די בכך, יחד עם הנתונים הנסיבתיים המוכחים והמוסכמים, בדבר הריסה שהיתה בעיצומה והופסקה בסמוך לארוע הנטען, כדי לבסס את עצם נפילת התובע במקום הנטען. יצויין, כי בין אם התובע נפל מהגג כלפי מטה, ובין אם נפל בהולכו בתוך ההריסות, אין בכך כדי לשנות מן התוצאה הסופית. בכך יש מענה לטענות שונות של הנתבעות, ובכלל זה לזו שבסעיף 11 לסיכומיהן. 10. אין לזקוף לחובת התובע את העובדה שלא העיד במשפט. די בכך שבמועד הארוע הנטען היה התובע כבן 4 שנים, ובמועד שמיעת הראיות היה כבן 10 שנים, כדי להצדיק את ההימנעות מהעדתו. בנסיבות המקרה, גם אין לזקוף לחובת התובע את אי העדתו של אחיו מחמוד. לא רק שהאב העיד, כי גם מחמוד לא ראה את עצם הנפילה (ע' 2, ש' 25), אלא שבהעדר הוכחה לגילו של מחמוד בעת הארוע ובמועד שמיעת הראיות, קיים ספק נוסף, אם היה מקום להעידו. מכל מקום, במכלול הנסיבות, גם אם אזקוף לחובת התובע במידת מה את אי העדתו של מחמוד, עדיין, די בחומר הראיות הקיים כדי לקבוע, כי עצם נפילת התובע בשטח שנהרס הוכחה. ה. ביסוסה של תוצאה-נסיבות ונתוני רקע 11. מהמסמכים ב/1-ב/6 וממכלול מה שבפניי, עולים נתוני הרקע הבאים: 11.1. העיריה הוציאה צו הריסה מנהלי למבנה שהקימו הורי התובע ליד ביתם. עוד עולה (ממסמך ב/6), כי ביום 28.5.97, ולאחר שנהרס כחצי מבנה, הופסק ביצוע ההריסה עקב התלייה שהתלה בית המשפט המחוזי. 11.2. מועד הנפילה הנטען, 12.6.97, היה, אפוא, כשבועיים לאחר הפסקת עבודות ההריסה, ולא 3 ימים בלבד לאחריה, כפי שטוען התובע. 11.3. העיריה אכן הותירה את אתר ההריסה במצב המהווה סכנה. היא לא ביצעה גידור, ולא מהלך אחר, שימנע גישה אל הגג החשוף, או אל שברי הבטון והמתכת שנערמו עקב ההריסה, ויסיר סכנה מהמשתמשים בזירת התאונה ובשטח הסמוך לה. ו. ביסוסה של תוצאה - מסקנות משפטיות בשאלת החבות 12. להליכים שבפנינו שלש צלעות: תובע קטין, מזיק והורי התובע. לגבי מצב עניינים שכזה נקבע בפסיקה ובספרות, כי "אין מזהים את ההורה עם הילד לעניין הרשלנות התורמת של זה, אפילו תבע הוא כאפוטרופוס על הילד" (ע"א 4192/99 אבישג אברהם נ' ש.ר.ב. שירותי רפואה, דינים עליון נח 439, ושם הפניה לספרו של ד"ר זוסמן), וכי "אין להטיל אשם תורם על הקטין בשל מעשי הוריו" (כב' השופט אוקון, ת.א. (מח', י-ם). 1635/96 סוארקה נ' מגדל - פס"ד מ- 2.3.03; טרם פורסם). במצב עניינים זה, נקטו הנתבעות מהלך דיוני נכון, בהגישן הודעה לצ"ג כנגד הורי התובע. עם זאת, התוצאה העולה מן המכלול הינה, כי על הנתבעות יחול חיוב לפצות את התובע על מלוא נזקיו, כפי שייקבעו, וכי לצד חיוב זה תיקבע חובה נפרדת על הורי התובע לשפות את העיריה, בשעור שייקבע לעניין זה. בהמשך אעמוד על המשמעויות האופרטיביות של ניתוח משפטי זה. 13. התובע היה כבן 4 בעת שנפגע. הנתבעות טוענות, בשפה רפה, כי יש לייחס לו אשם תורם. הן אינן מפנות ולו לאסמכתא אחת, אשר ניתן להיווכח ממנה כי נזקף אשם תורם לחובת ילד בגיל כה רך. לדעתי, ככלל, אין מקום לייחס אשם תורם לתובע בגיל שכזה, המשתייך לקבוצת הגיל של "קטני קטנים" (ראו: תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף סה, עמוד ב), ומכל מקום, אין לייחס אשם תורם לתובע דנן. 14. ברי, כי לעיריה חובת זהירות מושגית וקונקרטית בכל הנוגע לעניינים נשוא דיוננו. הגם שבדרך כלל אין לעיריה חובת זהירות כלפי מקרקעין פרטיים, הרי בעת שהיא פועלת באותם מקרקעין, קמה וגם ניצבת לה חובת זהירות. בענייננו, בעת שהעיריה מבצעת הריסת מבנה ומפסיקה אותה, מטעמים שונים, עליה לדאוג להשארת השטח במצב שאינו מהווה סכנה. בנסיבות המקרה דנן, היה על העיריה לדאוג לגידור של השטח המסוכן, ו/או לפינוי השברים, ו/או לפעול בכל אופן אחר שהיה בו להסיר סכנה מהמגיעים לאתר, ובעיקר מהתובע וממשפחתו. כעיריה סבירה היה עליה לצפות שהשארת השטח כפי שהושאר, עלולה לגרום נזק מסוג זה שנגרם לבסוף. העיריה לא פעלה באופנים האמורים, ובכך השאירה אחריה אזור מסוכן. הסיכון שהותירה העיריה אכן התממש, עת שהתובע נפל כפי שנפל. לתובע נגרמו נזקי גוף עקב אותה נפילה. במחדלי ההורים, שעוד יידונו להלן, אין כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התנהגות העיריה לבין הנזק שנגרם לתובע בעקבותיה. יש בהם רק להטיל חובת שיפוי על ההורים, אשר תידון בהמשך. לנוכח האמור, נתקיימו כל יסודותיה של עוולת הרשלנות. העיריה עוולה, אפוא, ברשלנות, והיא ומבטחתה חבות בפיצוי התובע. 15. בכל הנוגע להודעה לצ"ג של הנתבעות כנגד הורי התובע, יש, אכן, מקום לקבוע חובת שיפוי של הורי התובע כלפי הנתבעות. הורי התובע אכן התרשלו מצידם, בכך שהותירו את השטח במצב שבו השאירה אותו העיריה עם הפסקת ביצוע ההריסות, וזאת במשך כשבועיים תמימים. לצורך בחינת שיעורה של חובת השיפוי החלה על הורי התובע במקרה דנן, יש לבצע, למעשה, מהלך של חלוקת האחריות בינם לבין העיריה כמעוולים במשותף. בנסיבות המקרה יש, אפוא, לקבוע, איזה חלק של אחריות יש לייחס להורי התובע. כשעורו של חלק זה, יהא שעור חובת השיפוי של ההורים. לצורך קביעת מידת האחריות שיש לייחס להורים לצד זו שיש לייחס לעיריה, יש להתחשב בעיקר בפרמטרים הבאים: 15.1. העובדה שהעיריה היא שיצרה את הסיכון המקורי, בעוד שהורי התובע רק נמנעו מלסלק סיכון קיים. ככלל, אחריות של יוצר סיכון גדולה בהרבה מזו של מי שכל עוולתו מסתכמת בכך שנמנע מלסלק את הסיכון הקיים. 15.2. העובדה שלעיריה, כגוף ציבורי גדול, כלים ומכשירים שבאמצעותם יכלה בנקל, ובעלויות לא גדולות, להימנע מיצירת הסיכון, ולבצע כל הנחוץ כדי שלא יינזקו ממנו. העיריה יכלה לעשות כל הדרוש בהקשר זה בד בבד עם הפסקת ההריסה, ואף במהלך ביצועה. לעומת זאת, להורי התובע, קשה הרבה יותר לבצע פעולות כגון אלה, או לדאוג שתבוצענה. 15.3. העובדה שהורי התובע, אשר בנו בנייה בלתי חוקית, הם שהכשירו את הקרקע לכל ההתפתחויות שלאחר מכן. עם זאת, יש לזכור, כי גם לאחר התנהלות זו של ההורים, עדיין יכלה העיריה לפעול כראוי ולהמנע מעוולות, אלא שהיא פעלה שלא כראוי, ועוולה. לאחר שקילת מכלול הנחוץ בהקשר זה, אני מחייב את הורי התובע (צ"ג 1 ו-2), ביחד ולחוד, לשפות את הנתבעות ב- 25% מהסכום שאותו תחוייבנה הנתבעות לשלם לתובע. ז. שאלת הנזק 16. התובע נחבל בתאונה במרפק ידו השמאלית, אשר בה נגרם לו חתך. הוא היה מאושפז בביה"ח הדסה הר הצופים במשך 8 ימים, אשר במהלכם נתפר החתך, ולאחר מכן טופל ע"י סד ליישור מרפק שמאל. בסופו של דבר, נותרה לתובע צלקת במרפק זה. 17. לעניין נזקיו של התובע הוגשו שתי חוות דעת רפואיות - אחת מטעם התובע, ושכנגדה - מטעם הנתבעות. 18. בחוות הדעת מטעם התובע כותב ד"ר יצחקי, המומחה מטעמו (ביום 28.12.99), כי מדובר ב"צלקת מכוערת באספקט הקוביטלי של המרפק השמאלי באורך 14 ס"מ ורוחב 7 ס"מ". ד"ר יצחקי מוסיף ומציין לגבי צלקת זו, כי היא "צלקת מכוערת ובולטת", וכי "הצלקת איננה מפריעה לתנועה אבל היא גורמת לגירוי במקום ולכאבים מקומיים". בסופו של דבר, קובע מומחה זה כי לתובע נותרה בגין הצלקת נכות צמיתה בשעור 10% לפי סעיף 75(1)ב למבחנים שבתוספת לתקנות המל"ל. 19. בחוות הדעת מטעם הנתבעות כותב ד"ר לבני, המומחה מטעמן, (ביום 1.1.02), כי מדובר ב"צלקת שטוחה כ-8 ס"מ על 7 ס"מ", אשר "אינה דבוקה לרקמות מתחתיה, אינה היפרטרופית". מומחה זה מוסיף ואומר גם את הדברים הבאים, הכוללים גם התייחסות לחוות דעתו של ד"ר יצחקי: "נעים נפגע במרפק שמאל בשקע הקוביטלי בנופלו מגג. נגרמה פגיעה בעור עם פצע קרוע שטופל שמרנית. הפצע הגליד יפה ונותרה צלקת תקינה. אין קונטרקטורות בצלקת ואין הגבלה בטווח התנועה של המרפק. מאז שנבדק ע"י ד"ר יצחקי, חלפו כשנתיים. הצלקת קיבלה בינתיים את צבע העור. היא אינה היפרטרופית (מעובה) ואינה דבוקה. אין רגישות במגע בצלקת. לפיכך יש לפסוק לו, לדעתי, נכות בשעור 5% לפי סעיף 75(1) בין א' לב'. יש לציין שהצלקת, אינה תפקודית אלא קוסמטית. בהיותה ממוקמת בעיקר בשקע הקוביטלי של המרפק (CUBITAL FOSSA) והמרפק נמצא בד"כ (אצל כל אדם) בכיפוף מסויים, הצלקת אף אינה נראית ממרחק. לכן גם ההפרעה הקוסמטית אינה משמעותית". 20. בישיבת 28.11.02 הציג התובע את הצלקת בפני בית המשפט, כדי לאפשר התרשמות ישירה ממנה. בידוע, שלהתרשמות ישירה כגון זו יש חשיבות מרובה (ראו, למשל: ע"א 435/85 מחמור נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 530 ה-ו; ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 726 א-ב; ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום, תקדין עליון 92(4) 360, ועוד). בפרוטוקול אותה ישיבה נרשם: "מדובר בצלקת מכווצת בעיקר בחלק הפנימי של יד שמאל (מול המרפק), אך גם בחלק הצדי ומעט יותר באחורי. הצלקת די נרחבת באותם מקומות". 21. אביו של התובע מתייחס בתצהירו (בסעיפים 10-11) למשמעויות התפקודיות של הצלקת. הטענה המרכזית, אשר גם עולה בקנה אחד עם חוות דעתו של המומחה מטעם התובע, הינה לגרוד טורדני ולבושה של התובע עקב הצלקת. 22. התובע עותר לפסיקת פיצויים בראשי הנזק הבאים: כאב וסבל, עזרה וסיעוד בעבר, החזר הוצאות ופגיעה בכושר השתכרות. 23. בסיכומם של דברים, מעבר לדברים שנכתבו עד כה ולמה שייכתב בהמשך לגבי ראשי הנזק הספציפיים, אצביע על הנקודות הבאות, שתעמודנה לנגד עיני עובר לפסיקת הפיצויים: 23.1. לנוכח מה שנאמר לעיל ומה שייאמר להלן, אפשר שאין הכרח לקבוע שעור ספציפי ומדוייק של נכות רפואית. עם זאת, ואפשר שלמעלה מן הצורך, אציין, כי, להערכתי, במכלול הנסיבות יש להעמיד את שעור הנכות הרפואית לצורך פסק דין זה על 7.5%. שעור זה נמצא בתווך, בין מומחי שני הצדדים. שני המומחים בדקו את התובע זמן רב לאחר הפגיעה (שנתיים וחצי וארבע שנים וחצי לאחריה), כך שחרף הערת ד"ר לבני, איני מוצא יתרון או עדיפות משמעותיים למומחה זה או אחר. בשל כך, ומתוך הנחה, שכל אחד משני המומחים עשה כל מאמץ כדי לקבוע קביעה שתסייע למזמין חוות הדעת, מבלי לחרוג בצורה קיצונית מגבולות האפשרי והסביר, אני סבור, ש"האמת המשפטית" נמצאת בנקודת האמצע שבין שעורי הנכויות שקבעו שני המומחים. מכל מקום, כאמור, במקרה דנן אין חשיבות לקביעה מדויקת של שעור הנכות הרפואית. 23.2. לנכות הרפואית של התובע משמעות בעיקר בכל הנוגע לנזק לא ממוני. עם זאת, אני מקבל, שיש לה היבטים מעבר לקוסמטיים גרידא. זאת הן בשל כך שאני מקבל את הטענה, הנתמכת בחוות הדעת מטעם התובע, כי הצלקת גורמת מפעם לפעם לגרוד טודני ואף לכאב מסויים, גם אם מינורי. על כך יש להוסיף, כי קיומן של צלקות עלול להסב גם נזק נפשי-רגשי מסויים. זאת הן בשל כך שנפגמה שלמות הגוף, הן בשל כך שכאשר מדובר בנפגע צעיר לימים, עלול מראה הצלקת להביא עליו לעג מצד חבריו, כפי שנטען שקורה גם לתובע דנן. גם בהעדר חוות דעת פסיכיאטרית, ניתן לתת ביטוי להשלכות כאלה של צלקות (השוו: החלטת כב' השופט טירקל בבר"ע (מח', ב"ש) 103/90 אלקיים נ' אלקיים, תקדין מחוזי 91(1) 181). במקרה דנן ההשלכות אינן מרחיקות לכת, אך אין לבטלן כליל. 24. אחר הדברים האלה, ניתן לעבור לפסיקת הפיצוי בראשי הנזק הספציפיים. 25. נזק לא ממוני התובע בסיכומיו עותר לפסיקת פיצוי בסך 100,000 ₪ בראש נזק זה. הנתבעות בסיכומיהן מציעות סכום כולל של 10,000 ₪. לעניין ראש נזק זה יש להתחשב בכל אשר נאמר עד כה, וגם בכך שהתובע עבר שורה של ארועים טראומטיים, ככל שמדובר בילד כה רך בשנים, כבן 4 שנים בלבד: עצם הנפילה, האשפוז בבית חולים במשך 8 ימים, וטיפולים שהינם לא קלים עבור ילד בגיל כה צעיר. לאחר שקילת כל אלה, אני פוסק לתובע בראש נזק זה סכום כולל של 50,000 ₪ ליום פסק דין זה. סכום זה כולל כבר בתוכו גם ריבית לתקופה של למעלה מ- 6 שנים, שממועד התאונה ועד מועד פסק הדין. 26. פגיעה בכושר השתכרות כפי שכבר צויין (בעיקר בסעיף 23.2 של פסק דין זה), דומה שלנכות של התובע לא תהיה השפעה של ממש על כושר השתכרותו. אין בה לחסום אותו מלבחור לעצמו בעתיד כל מקצוע שיהלום את כישוריו ורצונותיו. כמו כן, לכשיעסוק התובע במקצוע שיבחר לעצמו, גם כן לא צפויים לו הפסדי שכר עקב הצלקת נשוא דיוננו. ניתן לומר, שקשה אפילו לדמיין נסיבות שבהן תפגע הצלקת בהשתכרותו העתידית של התובע. מכל מקום, וכדי להיות בטוחים שהתובע לא יקופח, הרי שלמקרה שמפעם לפעם תהיה לצלקת שבה מדובר השלכות מסויימות בנוגע לעבודתו, אני פוסק בראש נזק זה סכום גלובלי כולל של 10,000 ₪. 27. עזרה וסעוד בעבר התובע היה כבן 4 כשנפגע. זהו גיל אשר בו ממילא זקוק ילד לעזרה מרובה מצד הוריו, הדואגים לכל צרכיו. עם זאת הפגיעה ותוצאותיה גרמו ללא ספק לתגבורת בעזרה באורח משמעותי. כך הוא בודאי לגבי תקופת האשפוז בת 8 ימים, אשר חייבה, או לפחות הצדיקה, שהות צמודה של אחד ההורים לצד התובע במשך 24 שעות ביממה. גם בתקופה הנוספת, אשר בה היה התובע נתון בסד גבס, מקובל עליי שהטורח של ההורים היה גדול בהרבה מזה שבימים כתיקונם, כאשר התובע בריא. אני מוכן לקבל, כי גם מעבר לתקופת סד הגבס, ואפשר שאפילו עד העת האחרונה, נדרשים ההורים לסייע לתובע, מפעם לפעם, הן במריחת משחות על הצלקת והן בסיוע רגשי, כדי להתגבר על לעג החברים, ועל התחושות הפנימיות הנובעות מקיומה של הצלקת. אציין, כי בתצהיר האב (בסעיף 12) באה גם טענה להפסדי שכר של האב בשל העדרות מעבודה עקב התאונה. עם זאת, בסיכומים נזנח ענין זה. לנוכח כל האמור, אני פוסק בראש נזק זה סכום כולל של 7,000 ₪ ליום פסק דין זה. סכום זה כולל בתוכו גם הפרשי הצמדה וריבית עד מועד פסק הדין. 28. החזר הוצאות לתצהירו של אבי התובע צורפו קבלות על הוצאות רפואיות מהתקופה הסמוכה לתאונה, המסתכמות בסכום נומינלי של 600 ₪. התובע עותר לפסיקת סכום נוסף בסך 1,500 ₪ עבור "נסיעות רבות מאד לכל הטיפולים שנדרשו לתובע". מכלול חומר הראיות אינו מצביע על נסיעות רבות, אך עולה ממנו קיומן של נסיעות מסויימות, לצורך טיפולים רפואיים וביקורות רפואיות, שהתובע נצרך להם. במכלול הנתונים והנסיבות, אני פוסק לתובע עבור החזר הוצאות סכום כולל של 1,500 ₪ ליום פסק הדין. סכום זה כולל בתוכו גם את מרכיבי ההצמדה והריבית עד מועד זה. ח. סוף דבר 29. העולה מכל המקובץ הינו כדלקמן: 29.1. על הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את סכום הפיצויים הכולל, המצטבר מצרוף הסכומים שנפסקו בסעיפים 27,26,25 ו- 28 של פסק דין זה. 29.2. על הסכום הכולל, המתקבל מכח סעיף 29.1, יצטרף שכ"ט עו"ד בשעור 20% ממנו, בצרוף מע"מ. כמו כן, תשאנה הנתבעות באגרת המשפט, ובכלל זה תחזרנה לתובע את האגרה ששולמה עם הגשת התביעה, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד זה. הנתבעות גם תחזרנה לתובע את הסך 1,900 ₪, אשר (על פי הקבלה שצורפה כנספח ה' לתצהיר אביו של התובע) שולם עבור חוות דעתו של ד"ר יצחקי, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום (5.6.00). 29.3. הסכום שנפסק בסעיף 29.1 שייך במלואו לתובע בלבד. על הורי התובע, אשר יקבלוהו לידיהם, להפקידו בחשבון נאמנות לזכות התובע, באופן שהתובע יוכל לקבל לידיו את מלוא סכום הקרן ואת פירותיו עם הגיעו לגיל 18. 29.4. על הורי התובע לשלם לנתבעות 25% מהסכום המתקבל בסעיף 29.1, מכח החובה שהוטלה עליהם בסעיף 15 של פסק דין זה. למען הדגשה והסרת ספק, חיוב זה הוא חיוב נפרד. על הנתבעות ועל הורי התובע נאסר להשתמש בקשר לחיוב זה, בכל צורה ואופן, בסכום שנפסק לזכות התובע בסעיף 29.1, אשר לגבי כולו יש לנהוג כאמור לעיל, בסעיף 29.3. לנוכח העובדה שכל ההליכים התנהלו כמקשה אחת, ומכלול נסיבות המקרה, אין צו להוצאות בכל הנוגע להודעה לצ"ג, וכל ישא לגביה בהוצאותיו. ירושליםעירייהנפילה