החלטה 1. שני בעלי הדין בקובלנה זו הם עורכי דין במקצועם. הקובל עבד במשרדו של הנאשם כמתמחה, עד לפיטוריו זמן קצר לאחר תחילת העסקתו. פרשת הפיטורים "הניבה" בין היתר תלונה של הקובל ללשכת עורכי הדין, כנגד מאמנו לשעבר. התלונה הועברה לנאשם לתגובתו, והוא הגיש את תגובתו לקובל כמשמעו בחוק לשכת עורכי הדין התשכ"א-1961 (להלן: "חוק הלשכה") - הכל בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים) תשכ"ב-1962 (להלן: "כללי הלשכה" או "הכללים"). התגובה מחזיקה 198 סעיפים. שניים מהם "מוקדשים" לטענה לפיה הקובל חדר למאגרי המידע של לשכת עורכי הדין. בטענה זו רואה הקובל השמצה אשר חורגת מהמסגרת העניינית והמתחייבת של תגובה לתלונתו, והוא מייחס בגינה לנאשם עבירה לפי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן "חוק איסור לשון הרע" או "החוק"). 2. הנאשם טוען כי קובלנה זו דינה לביטול, לפי שתוכן תגובתו לתלונה אשר הגיש נגדו הקובל ללשכת עורכי הדין, אינו יכול להיות עילה לאישום לפי חוק איסור לשון הרע. טענתו היא כי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, מעמיד חיסוי גורף לפרסומים שנעשים בקשר עם הליך שיפוטי או מעין שיפוטי; כי קובל כמשמעו בחוק הלשכה ממלא תפקיד מעין שיפוטי; כי ההליך שמתקיים בפניו הוא הליך מעין שיפוטי, וכי תגובת עורך הדין הנילון, לתלונה שהוגשה נגדו, היא בחזקת כתב טענות של בעל דין שזוכה לחיסוי מלא מאישום או תביעה בשל לשון הרע, לפי סעיף 13(5) לחוק. 3. הקובל משיב על כך כי החיסוי לפי סעיף 13(5) לחוק אינו בלתי מסוייג בכל הנוגע לתוכן הפרסום, וכי ממילא אין הוא חל על תגובה אשר מוגשת לקובל לפי חוק הלשכה. טעמיו לעניין הטענה האחרונה הם: יש להבחין בין ההליך השיפוטי אשר מתקיים בפני בית הדין המשמעתי, לבין ההליכים המקדימים שבסיומם מגבש הקובל את עמדתו לשבט או לחסד כנגד הנילון - הגשת קובלנה נגדו לבית הדין המשמעתי, או גניזת התלונה; הקובל לפי חוק הלשכה, בהבדל מתובע לפי חוק סדר הדין הפלילי, אינו משמש בתפקיד מעין שיפוטי, והנילון אינו בעל דין כל עוד לא הוגשה נגדו קובלנה לבית הדין המשמעתי של הלשכה; פרשנות מרחיבה של סעיף 13(5) לחוק מרוקנת מתוכנה את הגנת תום הלב אשר יוחדה למתלונן לפי סעיף 15(8) לחוק, ופועלת להפיכת חשוד "לבעל דין" גם כאשר מדובר בעבירות אחרות כמו העלבת עובד ציבור. אלה הן בתמצית הטענות המרכזיות של הצדדים. 4. על פי סעיף 13(5) לחוק אין לתבוע או להאשים בשל "פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". מקובלת עלי טענת הנאשם כי החיסוי לפי סעיף 13(5) הנ"ל, הוא חיסוי גורף ובלתי מסוייג בכל הקשור לתוכנו של פרסום שעל פי ההלכה הפסוקה יש לראותו כפרסום שנעשה "בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה". (ע"פ 364/73 שלמה זיידמן נ' מדינת ישראל פ"ד כח(2), 620). לשון הסעיף, אינה מטילה כל סייגים באשר לתוכן או למניעים של בעל הפרסום המשמיץ, וזוהי להבנתי העמדה של בית המשפט העליון, כפי שעולה מהילכת זיידמן הנ"ל וכפי שהיא משתקפת בדברי כב' השופט קדמי ברע"פ 3817/97 סובול דב נ. מדינת ישראל, פ"ד נב (3),247, שאותם מביא הנאשם בטיעוניו: "החלת ההגנה הכוללנית והגורפת הקבועה בסעיף 13(5) לחוק לשון הרע על עבירה לפי סעיף 255 לחוק העונשין, מייתרת את ההגנה הקבועה בסיפא של האחרון; שהרי מה טעם בהגנה "מצומצמת, המדברת ב"בקורת כנה ואדיבה" על תיפקודו של השופט בתור שכזה בלבד, כאשר עומדת לנאשם הגנה מקיפה וכוללנית בסעיף 13(5) הנ"ל". אם החיסוי לפי סעיף 13(5) לחוק מעמיד הגנה כוללנית, גורפת ומקיפה, כי אז ברי שתוכנו של הפרסום והמניעים לעשייתו, אינם מעלים או מורידים, וכך אכן נפסק בע"א 6356/99, דרור חטר- ישי נ' עדנה ארבל, (פ"ד נו(5),254 ). שם נאמר מפי כב' השופטת דורנר: "לשון אחר, החסינות מוקנית לבעל התפקיד ביחס לכל התבטאות בעלת זיקה ממשית לתפקידו. לעניין זה, אין נפקות לשאלה מהו המניע של נושא המשרה בהוצאת לשון הרע או אם לשון הרע נאמרה ברשלנות או במזיד". הקובל טוען כי בפסק דין זה הוטל בכל זאת רסן גם על תוכן הפרסום, שכן בהמשך נאמר: "לעומת זאת, כאשר מפרסם בעל התפקיד התבטאות, שאף אלמלא לשון הרע הנטען לגביה, לא ניתן לפרשה באורח סביר כפעולת לוואי הכרוכה במילוי תפקידו, הרי שהחסינות איננה חלה ביחס אליה". ואולם, נראית לי טענת הנאשם כי הדברים הללו אינם מכוונים להטלת מגבלות על תוכן ההתבטאות של בעל תפקיד, כשאותה התבטאות מצוייה בתחום התפקיד בהיותה בזיקה ממשית אליו, אלא באות להגדיר התבטאות של בעל תפקיד אשר יש לראות בה התבטאות שנעשתה "מחוץ לתפקיד", בשל העדר זיקה ממשית אליו. או אז יש נפקות לשאלת תוכנה של ההתבטאות. ובמילים אחרות: הקובע לעניין תחולת החיסוי לפי סעיף 13(5) לחוק ביחס לפרסומים של בעל תפקיד הוא מסגרת התפקיד, כשאת המסגרת יש להגדיר כאמור בפסק הדין הנ"ל, באופן רחב. השאלה אם החיסוי לפי סעיף 13(5) לחוק "פורש את חסותו" על הפרסום המשמיץ שנעשה לכאורה על ידי הנאשם בתגובתו לתלונה אשר הוגשה על ידי הקובל אינה תלויה, על כן, בשאלת "קרבתו" של תוכן הפרסום לנושא התלונה, ונראה כי את השאלה הזו יש לבחון לאורם של אלה: מעמדו ותפקידו של קובל לפי חוק הלשכה, ואופיים של ההליכים אשר מתנהלים לפניו, כפי הוא משתקף בכללי הלשכה. 5. תחילה יש לסקור את הוראות החיקוק הרלבנטיות. "קובל" כמשמעו בסעיף 63 לחוק הלשכה הוא: "הועד המרכזי, ועד מחוזי וכן היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה (להלן - קובל)". כל אחד מאלה רשאי להגיש קובלנה בשל עבירת משמעת, לבית הדין המשמעתי. עבירות משמעת מוגדרות בסעיף 61 לחוק הלשכה, והן כוללות בין היתר הפרה של כללי האתיקה המקצועית, ו"כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין" אשר לכללי הלשכה - על פי סעיף 3א. לכללים, קובל אשר משהה את החלטתו בדבר הגשת קובלנה מעבר לזמן הקבוע לעניין זה בכללים, צריך להודיע על השיהוי למתלונן, ולנמק את השיהוי. על פי סעיף 4 לכללים, למתלונן שדרש זאת, חייב קובל להודיע על דבר החלטה שלא להגיש קובלנה, "בהודעה מנומקת בכתב". סעיף 4ב. לכללים מטיל על קובל שהוא הועד המרכזי או וועד מחוזי, חובה להעביר ליועץ המשפטי לממשלה, העתק מההודעה בדבר החלטתו שלא להעמיד לדין, בצירוף התלונה ותשובת עורך הדין שכנגדו הוגשה התלונה. 6. ברור שפרסומים שעושה קובל במסגרת הסמכויות הללו, ואשר מתחייבים מהפעלתן, חסינים בפני תביעות ואישומים לפי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע אשר זו לשונו: "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;" השאלה היא אם יש לראות בקובל גם "אדם בעל סמכות… מעין-שיפוטית על פי דין", לעניין סעיף 13(5) לחוק הנ"ל, שאז החיסוי לפי סעיף זה עשוי לחול לא רק ביחס לבעל הסמכות המעין שיפוטית, אלא גם ביחס לאדם המתדיין לפניו, ובענייננו - הנילון שהוא הנאשם בקובלנה זו. (ראה לעניין זה, א. שנער: דיני לשון הרע, עמ' 198) 7. על הרשות התובעת ועל "תובע" נאמר מפי הנשיא ברק: "כל שיקול דעת שלטוני הוא שיקול דעת מוגבל… על שיקול דעת מוגבל לביצוע המטרות העומדות ביסוד קיומו של שיקול הדעת… הרשות התובעת אינה חריגה מבחינה זו. שיקול דעתו של תובע הינו שיקול דעת שלטוני, בעל אופי שיפוטי, המוגבל בדל"ת אמותיו של חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב)…" (בג"צ 935/89 גנור נ' היועמ"ש, פ"ד מד(2) 485, 508). חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), "משחרר" תובע מהחובה להעמיד לדין אדם הגם שיש "ראיות מספיקות לאישום", אם הוא סבור שאין במשפט עניין לציבור (סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי). חובתו של תובע לפי חוק סדר הדין הפלילי אינה "מצטמצמת" על כן להערכת הראיות והפוטנציאל ההרשעתי הטמון בהן, עליו להביא בין שיקוליו גם את העניין לציבור שבהעמדת החשוד לדין. בע"א 6356/99 הנ"ל נאמר מפי כב' השופטת דורנר: "לרשויות התביעה תפקיד מרכזי וייחודי בשמירה על שלטון החוק במובנו הרחב. בהפעילן את סמכותן, נתון להן שיקול-דעת בבחינת מכלול הסוגיות המשפטיות העולות מן המקרה הבא לפניהן, כמו גם באמידת משקלן של הראיות העולות מחומר החקירה". ובהמשך: "החלטת התביעה בדבר העמדה לדין, שבצדן אחריות כבדה, מתקבלות על בסיס איזון בין השיקולים השונים העומדים על כף המאזניים. במלאכת השקילה נדרשות רשויות התביעה לאמוד באופן אובייקטיבי את מכלול העובדות, האינטרסים והזכויות העומדים לבחינה". 8. אין כל ספק שמלאכת השקילה אשר מוטלת על קובל לפי חוק הלשכה אינה כה כבדה וכן, שלא כל הסממנים אשר מצביעים על אופייה המעין שיפוטי של סמכות ההעמדה לדין על ידי התביעה הכללית, מצויים גם אצל הקובל לפי חוק הלשכה. כך למשל, בעוד שחובת הנמקה בעניין החלטה שלא להעמיד לדין - קיימת (בכפוף לדרישה של המתלונן), על החלטת קובל שלא להעמיד לדין, אין למתלונן זכות לערור בפני היועץ המשפטי לממשלה, באשר סמכותו כקובל לפי חוק הלשכה, היא סמכות מקבילה לסמכותם של הקובלים האחרים. עם זאת, כפי שראינו, יש חובה להעביר ליועץ המשפטי לממשלה את החלטתו של קובל שלא להעמיד לדין, בצירוף התלונה שהוגשה ותגובת הנילון לתלונה. כן ברי כי ההיבט של עניין לציבור בהעמדה לדין משמעתי על פי חוק הלשכה, אינו נשקל ואינו אמור להישקל על ידי קובל כפי הוא נשקל על ידי "תובע". יחד עם זה, בית המשפט העליון אינו רואה את הדברים באור הנחרץ שבו הם מוצגים על ידי הקובל כאן: "הועד המחוזי אינו גוף אובייקטיבי, וודאי שאינו מופקד על טובת הציבור בכללותו, ואינו שוקל שיקולים מעין אלה. הוא אינו גוף בלתי תלוי, וחבריו ממונים על ידי אותם חברים הנתונים למרות הוועד" (סעיף 48 לסיכומים). הטעם לזווית הראיה השונה אשר משתקפת בפסיקה, טמון באינטרס שיש לציבור הרחב בכך שהעיסוק בעריכת דין יהא נשלט על ידי נורמות אשר מכתיבות סטנדרט התנהגותי ראוי והולם את העיסוק במקצוע זה. הרי מדובר במקצוע של שירות אישי שלו נזקק הציבור הרחב, ואכיפת סטנדרטים התנהגותיים אשר עונים על הציפיות הסבירות של הציבור, היא רכיב חשוב בבניית אמון הציבור בכלל העוסקים במקצוע. סמכות הקבילה אשר מופעלת במקרים של חריגה מהרף ההתנהגותי הראוי באה להגשים גם מטרה זו. במובן זה יש "היזון חוזר" בין אינטרס הציבור לאינטרס "הצר" של לשכת עורכי הדין. בין היתר מטעם זה, גם אופן הפעלת שיקול הדעת על ידי קובל לפי חוק הלשכה, אינו משוחרר "מאזיקים" ציבוריים. וכך נאמר בעניין זה: "החלטתו של קובל אינה נשלטת אך ורק על ידי ההוראות, המתוות תחומים לשיקול דעתו, אלא גם על פי כללים נוספים, החלים על החלטתה של רשות, בין לפי החוק החרות ובין לפי הפסיקה. כך חלות על הקובל, בין היתר, הוראותיו של החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות) תשי"ט-1958, וכן החובה לקבל החלטתו תוך שמירת כללים המבטיחים סדרי מינהל תקינים". (בג"צ 248/81 ווליס נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ואח', פ"ד לז (3), 533 בעמ' 541). 9. יתר על כן, וזה אולי הנימוק המכריע לעניינו - להחלטה בדבר הגשת קובלנה נגד נילון או אי הגשתה, שומה על קובל להגיע באמצעים שיפוטיים, ומסדרי הדין אשר שולטים בהליך המקדים אשר מתקיים לצורך קבלת החלטה כאמור, עולה כי הליך זה כשלעצמו הוא הליך מעין שיפוטי. הפרק הראשון של הכללים נושא את הכותרת "הליכים לפני הדיון". על פי סעיף 1 לכללים, אם סבור הקובל כי יש מקום להגיש קובלנה על פי תלונה שהגיעה לידיו, עליו להמציא העתק ממנה לעורך הדין וליתן לו הזדמנות להשיב על התלונה. מסעיף 2 לכללים עולה כי על עורך הדין חובה להגיב לתלונה וזאת תוך פרק זמן נתון. סעיף 3 לכללים מסמיך את הקובל "לדרוש מהמתלונן או מעורך הדין פרטים נוספים לתלונה או לתשובה, … וכן רשאי הוא לפי שיקול דעתו לדרוש מהמתלונן, או מכל צד להליך המשמעתי, גם תצהיר וראיות אחרות לאימות פרטי התלונה". הכללים מעגנים אפוא הליכים של איסוף יזום על ידי הקובל של ראיות ובדיקתן, וכן של "שימוע" בכתב של הנילון בפני הקובל, טרם קבלת החלטה בדבר הגשת קובלנה. כאמור, הכללים מטילים על הקובל גם חובה לנמק החלטה בדבר אי העמדה לדין משמעתי, ואף מטילים כזכור, על קובל שהוא וועד מחוזי או הועד המרכזי חובת "דווח" על דבר החלטה כזו ליועץ המשפטי לממשלה. מנגנון זה נועד, יש להניח, להבטיח שההחלטה "עומדת על רגליה" וכי היא חסרת פניות. ולבסוף, כשמוגשת קובלנה, עליה להכיל את התלונה ואת תשובת הנאשם. המסקנה המתבקשת מאופיים המעין שיפוטי של ההליכים המוקדמים אשר מסדירים את האופן שבו על קובל לגבש את החלטתו לעניין ההעמדה או אי ההעמדה לדין של הנילון, ובכלל זה מהעובדה שהנילון נדרש להגיש את תגובתו לתלונה, רק לאחר שהקובל כבר מצא כי יש לכאורה מקום להגיש קובלנה על פיה, היא שיש לראות בנילון בעל דין בהליכים אלה בהיותו מי שעלול להיפגע מהם, כפי שטוען הנאשם כאן. בשלב הזה של טרום הגשת הקובלנה, העמדתו לדין של הנילון היא אומנם אפשרות שמימושה אינו וודאי, אך העובדה שנדרשת תגובה של הנילון, מצביעה על כך שאין מדובר בעניין ערטילאי, אלא באפשרות שכבר צברה סיכויים להתממש. 10. על פי הילכת זיידמן (ע"פ 364/73 הנ"ל), "גם צעד מוקדם של סיפור המעשה לעורך הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט העתיד לבוא הוא במסגרת החיסוי" שלפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. לכן, או שבנילון המגיב יש לראות בעל דין בהליך המוקדם שמתחייב בהתאם לכללים, משום שההליך הזה הוא הליך בעל אופי מעין שיפוטי, או שבתגובה לתלונה יש לראות צעד מוקדם לקראת המשפט העתיד לבוא - גם אם לא יבוא בסופו של דבר. שהרי אם נאמר אחרת, שאלת החיסוי ביחס לתגובת עורך הדין הנילון, לתלונה שהוגשה נגדו, תהיה בהכרח תלויה בתוצאה - היינו אם הוגשה בסופו של דבר קובלנה אם לאו. כל כך, משום שמעת הגשת הקובלנה לבית הדין המשמעתי, תגובת הנאשם לתלונה, שלפי כללי הלשכה מהווה חלק מכתב הקובלנה, תהיה פרסום שהוא לכל הדעות פרסום "מותר" מכוח הוראת סעיף 13(5) לחוק. יוצא שאפשרות התביעה או האישום וניהול ההליך שנפתח בגין לשון הרע העולה מהתלונה, עומדת לנפגע עד להגשת הקובלנה לבית הדין המשמעתי (שאז יהיה על בית המשפט להפסיק את הדיון בהליך שנפתח) או, משעה שהקובל החליט שלא להעמיד את הנילון לדין בהסתמך על התלונה. תוצאה כזו מעמידה את שאלת סיווגו של ההליך בפני הקובל לעניין סעיף 13(5), במבחן "תוצאתי" שהוא זר לתכליתו של סעיף זה: "ניהול משפט תקין באורח חפשי ללא מורא ופחד וללא חשש של הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי". (ע"פ 364/73, שלמה זיידמן נ. מדינת ישראל הנזכר לעיל). המסקנה אשר מתחייבת מתכלית זו היא שהתשובה לשאלה אם החיסוי לפי סעיף 13(5) לחוק חל על הפרסום אם לאו, צריכה להיגזר ממהות ההליך שבמסגרתו נעשה הפרסום, ולא מתוצאתו. למסקנה שונה הגיע בית המשפט בהמ' (ת"א) 8652/77, אוגניה הלר נ' צבי שיאוביץ, עורך דין, (פסקים (מחוזיים) תשל"ח, 384). שם קבע כב' הנשיא מ' קנת כי: "הקובל שעה שהוא מקבל תלונה איננו ממלא תפקיד שיפוטי והתלונה עדיין איננה מהווה צעד בדיון כי הקובל רשאי שלא להגיש תביעה בכלל. אם הקובל רשאי לעכב את התלונה ולא לתבוע לדין את עורך הדין, משמע שהתלונה אינה קשורה לדיון בפני בית דין משמעתי ואין לומר עליה שהיא נעשתה תוך כדי דיון בפני מוסד שיפוטי או מעין שיפוטי או סתם תוך כדי דיון". ואולם, מעבר למה שנאמר בעניין מבחן התוצאה, יש נפקות לעובדה כי, סעיף 3 לכללים שעניינו "פרטים נוספים", תוקן מספר שנים לאחר שניתן פסק דין זה (תיקון תשמ"ג), באופן שכיום מוקנות לקובל סמכויות אשר מדגישות ביתר שאת את הפן המעין שיפוטי של מלאכת השקילה המוטלת על הקובל. עוד יש לציין, כי פסקי הדין של בית המשפט העליון אשר חוזרים ומאשרים את אופיו המעין שיפוטי של תפקיד תובע בבואו להחליט בדבר העמדה לדין, מאוחרים מפסק דין זה. המסקנה מכל האמור היא, שעם כל ההבדלים עליהם מצביע הקובל, בין האפיונים של תפקיד "תובע" מטעם המדינה לבין אלה של קובל לפי חוק הלשכה - מאפילים עליהם המאפיינים המשותפים והנימוקים שמכוחם יש לראות גם בקובל לפי חוק הלשכה, כמי שנושא בתפקיד מעין שיפוטי, ובהליך המתנהל לפניו לפי כללי הלשכה, הליך מעין שיפוטי אשר מקרין על "מעמדו" של המתדיין במסגרתו. טענת הקובל שהלשכה היא גוף אינטרסנטי, אפילו היא נכונה, אינה מצדיקה התעלמות מהפן הציבורי שמתקיים בלשכה במצוות המחוקק, מכוח העובדה שמופקדים בידיה סמכויות רישוי, פיקוח ואכיפת נורמות של התנהלות בגדרי המקצוע - הכל על מנת להבטיח שהעוסקים בעריכת דין יעמדו בציפיות של הציבור אשר נזקק לשירותיהם, ויזכו באמונו. בבג"צ 248/81 הנ"ל נאמר: "הענקת שיקול הדעת בכל הנוגע להפעלתם של בתי הדין המשמעתיים לא באה רק כדי להגן על עצמאותם המקצועית של חברי הלשכה בכל היבטיה, אלא גם נועדה להפקיד את הלשכה על הגנת עניינו של הציבור, הנזקק לשירותם של חברי הלשכה". אשר לטענה שהפרשנות הזו מרוקנת מתכנה את ההגנה שיוחדה למתלוננים לפי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע: "הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה". ראשית, לא כל תלונה שמוגשת ללשכת עורכי הדין מטופלת על ידי קובל כמשמעו בחוק הלשכה. להבנתי, תלונות בקשר למתמחים למשל, מנותבות לאפיק אחר בלשכה שהיא הגוף המוסמך לטפל בתלונות כאלה. קובלנה מכל מקום, מוגשת נגד עורך דין. שנית, ברור שגם אחרי שמוציאים תלונות שיש להגישן לקובל כמשמעו בחוק הלשכה, מכלל התלונות אשר נזקקות להגנה זו, אין היא מתיתרת בשל כך. אחרי הכל הגוף החוקר הגדול ביותר הוא המשטרה. ואשר לריקון מתוכן של עבירות אחרות - בעניין סובול הנ"ל (רע"פ 3817/97), בית המשפט העליון הבהיר כי אין להחיל את החיסוי לפי חוק איסור לשון הרע על העבירה של העלבת עובד ציבור לפי סעיף 255 לחוק העונשין התשל"ז-1977. סיכומו של דבר, נראות לי טענות הנאשם, בדבר תחולת החיסוי שלפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, על דברי לשון הרע העולים לכאורה מתגובתו לתלונה שהוגשה נגדו על ידי הקובל, והנני מורה על כן על ביטול קובלנה שהוגשה בתיק זה. תלונה נגד עורך דיןעורך דין