פסק דין המחלוקת 1. לפני 68 תביעות מאוחדות, שבהן מפעילי תחנות דלק, הטוענים להשקעה במבני התחנות, תובעים פיצוי מהמדינה בשל אי קבלת תשואה הולמת להשקעתם. התביעות מבוססות על שתי עילות: האחת, נשענת על פסק בורר, שניתן על-ידי הבורר בן יקר בשנת 1989, בבוררות שצדדיה היו ארגון בעלי תחנות הדלק והמדינה (להלן: "פסק הבורר "). פסק הבורר אושר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב; האחרת היא, עילת רשלנות, שלפיה התרשלה המדינה בפיקוח על מחירי הדלק, ובמיוחד ביישומו של פסק הבורר , ומנעה מהתובעים קבלת תמורה להשקעתם בתחנות. היקף הפיצוי שלו טוענים התובעים הוא 5 ₪ לכל ק"ל דלק שנמכר על-ידם, החל משנת 1963. המדינה מכחישה חבות לשלם סכומי כסף כלשהם. לשיטתה, אין בפסק הבורר כדי להטיל עליה חיוב כספי וטענת התובעים מגלה בו פנים שלא כהלכה, בהסיקה חיוב כזה מדברים שהיו בגדר המלצה בלבד לפתרון נושא התשואה להשקעה. לעניין עילת הנזיקין מכחישה המדינה קיום חובת זהירות וטוענת כי כמי שפיקחה על המחירים בשוק, אין כל יסוד משפטי לראותה אחראית בנזיקין כלפי הגופים שפעלו בו, בכל הנוגע לקבלת התשואה הנאותה להשקעותיהם. המדינה גם הגישה תביעה שכנגד, בה היא טוענת כי נציגי התובעים הטעו את בית המשפט שאישר את פסק הבורר , בהצהירם הצהרות שקר - לפיהן פסק הבורר לא הטיל על המדינה חיוב כספי - במטרה להביא לאישורו, ולהוציא ממנה כספים בסכומי עתק בניגוד לדין. המדינה מוסיפה, כי פסק הדין המאשר את פסק הבורר , מבוסס על הסכמה לפיה לא הוטל עליה בפסק הבורר חיוב כספי, בעוד שהתובעים טוענים אחרת בתביעות שבפני. מטעמים אלו, טוענת המדינה, פסק הדין המאשר אינו יכול לעמוד עוד ודינו להתבטל, וכך גם פסק הבורר . המדינה שלחה הודעת צד ג' לחברות הדלק, בה נטען כי במידה שתחויב בתשלום כלשהו, עליהן לשפותה, וזאת מאחר שהיה עליהן להעביר לבעלי תחנות הדלק את המגיע להן בגין ההשקעות ההוניות בתחנות הדלק. יצוין, כי התביעות שלפני הוגשו בבתי משפט מחוזיים שונים ואוחדו לדיון בבית המשפט המחוזי בירושלים, על פי החלטת המשנה לנשיא בית המשפט העליון, כב' השופט ש' לוין, בבש"א 7101/97 (החלטה מיום 6.2.98). ההיקף הכספי של כלל התביעות עמד בשנת 1999 על כ-200,000,000 ₪. כן הוגשו תביעות דומות לבתי משפט השלום. ההסכמות הדיוניות 2. הצדדים הסכימו שבשלב הראשון תיבחן שאלת חבות המדינה על-פי עילות התביעה שצוינו, ואילו בירור השאלות הנוגעות לסכומים הספציפיים אשר להם, על-פי הנטען, זכאי כל אחד מהתובעים, יידחה לשלב מאוחר יותר. כן הסכימו כי בירור שאלת חבות חברות הדלק כלפי הנתבעת יידחה לשלב אחר. יצוין, כי כבר בשלבים הראשונים של הדיון המאוחד הובהר הצורך, ולו מטעמים דיוניים, לשוות אופי דומה לכלל התביעות, ואכן כתבי התביעות תוקנו באופן שבכולן נכללו שתי העילות שצוינו. כמו-כן, הושגה בין הצדדים הסכמה על שורת עובדות. גיבוש עובדות אלו נעשה במהלך דיונים משפטיים לא מעטים. נוסח העובדות המוסכמות יובא להלן. הצדדים גם הסכימו כי: "הסכמת כל צד לעובדות אין בה משום הודאה ברלבנטיות שלהן או משום ויתור על כל טענה העומדת לו לגבי משמעותן, וכן אין בה כדי לגרוע מכל טענות הצדדים לרבות טענות מקדמיות ומשפטיות אחרות. בכלל זה, אין בה כדי לגרוע מטענת התובעים, שאין להיזקק לכל ראיה חיצונית כדי לפרש או להשלים את תוכן פסק הבורר בן יקר, אשר אושר על ידי בית-המשפט בפסק דין סופי וחלוט". עוד הוסכם, כי יעמוד בפני תיק מוצגים. ההסכמה לעניין זה נוסחה כדלקמן: "מוסכם שבפני בית המשפט יעמוד תיק מוצגים שיסודר על ידי הצדדים במשותף, ושבו ייכללו המסמכים שכבר הוצגו לבית המשפט והמצויים בתיק, או שהוסכם על הבאתם. יש הסכמה על האותנטיות של כל המסמכים הללו, וכל אחד מהצדדים יהיה רשאי לטעון לקבילות, לרלבנטיות ולמשקל של כל אחד מהם". ההפניות למסמכים בהמשך דבריי מתייחסות למסמכים הכלולים בתיק המוצגים. העובדות המוסכמות, יחד עם תיק המוצגים, מהווים למעשה את החומר הראייתי עליו מבוסס פסק הדין. ההסכמות דלעיל הביאו לחסכון משמעותי בזמן שיפוטי, ביתרן שמיעת ראיות. אוסיף ואציין כי עמדו בפני סיכומים מטעם התובעים (סיכומים וסיכומי תגובה), וכן סיכומים מטעם המדינה. חברות הדלק הודיעו כי אינן מבקשות להוסיף על הטענות שהועלו על-ידי המדינה, בכל הנוגע לחבות המדינה כלפי התובעים. נוסח העובדות המוסכמות: אציג תחילה את שורת העובדות המוסכמות. בהתחשב באיזון העדין הגלום בנוסח המוסכם - שבו היה בידי להיווכח בדיונים שהוקדשו לגיבוש העובדות המוסכמות - אביא נוסח זה כלשונו, מבלי שאסכמו או אעבדו. 3. "א. פעילות המדינה במשק הדלק - כללי ניתן לחלק את פעילות המדינה במשק הדלק על פני השנים לצורך תיק זה לשלוש תקופות. הראשונה, עד למועד כניסתו לתוקף של צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסדרים במשק הדלק) התשמ"ח-1988 (להלן: צו הרפורמה). בצו זה החל תהליך רפורמה במשק הדלק. התקופה השניה, עד לביטול מחירי המתקן בשנת 93, והתקופה השלישית היא זו שבאה לאחר הביטול כאמור. התקופה עד לצו הרפורמה 1. בתקופה זו היתה המדינה מעורבת אינטנסיבית במשק הדלק כדי להבטיח אספקה סדירה של נפט ומוצריו. 2. הפיקוח התבטא בין היתר בכך שהמדינה קבעה את מחירי הדלק המרביים: המחיר המרבי בו מותר לחברות הדלק למכור מוצרי דלק לתחנות התדלוק (מחיר המתקן), והמחיר המרבי בו מותר לתחנות למכור את מוצרי דלק לצרכנים (המחיר לצרכן). הפער בין המחיר לצרכן למחיר המתקן כונה עמלת מפעיל וביטא את הסכום שנותר בידי תחנת התדלוק (להלן: התחנה). עמלת המפעיל נקבעה על ידי המדינה לאחר שנשמעה עמדת ארגון תחנות הדלק (להלן: הארגון) ונוהל מו"מ. התחנות קיבלו את קביעת המדינה בין בהסכמה, בין בהשלמה. משעלו טענות לעניין זה, הוקם גוף משותף למציאות פתרון. 3. במסגרת פעולות הפיקוח על המחירים ולצורך התחשבנות עם החברות "פז", "דלק" ו"סונול" ננקטה שיטה שנקראה הסדר מבנה המחיר. ההסדר התבסס על שיטת "+ COST", במסגרתה נקבעה עלות תחשיבית לקילו ליטר של מוצרי הדלק השונים על פי רכיבי הוצאות שנמצאו הולמים, בתוספת רכיב אשר נקרא "רווח". במסגרת קביעת העלות התחשיבית לק"ל הובאו בחשבון, בין היתר, הוצאות של חברות הדלק, שנקראו "הוצאות שיווק לפי קנה מידה". אלו נקבעו בשנת 1966 על פי הסכם עם חברת פז על בסיס הוצאותיה של חברת פז, שהיתה החברה המובילה בתחום (LEADER), ועודכנו כאמור להלן. על ידי חלוקת כלל ההוצאות המוכרות של פז, כאמור לעיל, בכמות מוצרי הדלק שמכרה, נקבעו התעריפים לק"ל למוצרי הדלק השונים. תעריפים אלה נכללו במבנה המחיר, אשר הוחל גם על החברות דלק וסונול, ללא קשר לעלויותיהן בפועל על פי כמות מוצרי הדלק שמכרה כל אחת מהן וזאת על פי הסכם שבינן לבין המדינה. בשנת 1966 נכלל במסגרת "הוצאות שיווק לפי קנה מידה" גם "פחת על תחנות" אשר לטענת המדינה והתובעים מתייחס גם לתחנות שלא הוקמו על ידי פז אלא בהשקעה כזו או אחרת של בעלי התחנות. לטענת המדינה והתובעים אותו "פחת על תחנות" המשיך להיכלל במסגרת הסדר מבנה המחיר (במסגרת רכיב הוצאות שיווק לפי קנה מידה) גם בכל השנים שלאחר מכן אם כי הדבר לא בא לידי ביטוי מפורש בסעיף ספציפי בהסדר מבנה המחיר ביתר השנים. חברות הדלק חולקות על עמדה זו ועל אמיתותה וטוענות כי היא סותרת גם עמדה קודמת שהובאה בידי מדינת ישראל בהליכים אחרים לרבות בתצהירים והן טוענות כי אין לטענה זו כל ראיה. לעניין ההכרה בהשקעה בהקמת תחנות, לצורך שלב זה של הדיון, לא ניתן להגיע לעובדה שתהיה מוסכמת גם על החברות. הצדדים מסכימים כי קיימת מחלוקת בעניין זה בין המדינה לבין החברות, וכי העמדה המוסכמת על המדינה ועל התובעים היא כי ההשקעה בהקמת כל התחנות הוכרה על ידי המדינה במסגרת מבנה המחיר. להסרת ספק יצוין כי כל טענותיהן של חברות הדלק ושל המדינה לעניין זה שמורות עימהן הן לשלב זה של הדיון והן להמשכו. העלות התחשיבית עודכנה באופן שוטף בהתאם למדדים חיצוניים ומידי כמה שנים נבחן ועודכן הבסיס עצמו בהסכמה בין המדינה לבין חברות הדלק. 4. ככלל המדינה לא העבירה כספים לתחנות הדלק ואף לא היתה מסגרת שבה העבירה המדינה כספים לתחנות, ומעולם, לא נדרשה על ידיהם להעביר כספים או לקבוע מסגרת להעברה כזו. כל פעילותה של המדינה בנוגע לתחנות נגעה רק לקביעת עמלת המפעיל בדרך המתוארת בסעיף 2. לטענת התובעים, במסגרת בוררות בן יקר ובעקבותיה נדרשה המדינה להעביר כספים לתחנות. 5. מעורבותה הרבה של המדינה בשוק הדלק בתקופה זו, לא הגיעה לכלל התערבות בפרטי ההתקשרויות של חברות הדלק עם בעלי תחנות התדלוק (להלן: התחנות). תנאי ההתקשרות של חברות הדלק עם גורמים אלו, להוציא מחיר המתקן, נקבעו בהסכמים שביניהן לבין תחנות הדלק. לא הייתה כל מעורבות של המדינה בפרטי ההסדרים הספציפיים בין התחנות לחברות בקשר להשקעה בתחנות. בכלל זה לא היתה מניעה, ככל שהדבר נוגע למעורבות המדינה, שחברות הדלק יגבו עבור הדלק שמכרו לתחנות מחיר נמוך ממחיר המתקן או שייקבעו עמן הסדרים אחרים, כדי להגדיל את עמלת המפעיל בפועל. המדינה לא הוכנסה בסוד ההתקשרויות האמורות לעיל ולא ידעה את פרטיהן. חברות הדלק אכן נתנו לתחנות מסוימות, בין בהקשר להשקעתן בתחנות ובין שלא בהקשר זה, מענקים והלוואות בתנאים מועדפים, מימנו מבצעי שיווק שונים, שילמו הוצאות שונות, תשלומים שנקראו בשם "קיצבת השקעה" או תשלומים אחרים. ואולם, לא היה מחיר מתקן שונה לתחנות דלק כאלה או אחרות. התקופה שלאחר צו הרפורמה 6. צו הרפורמה ביטל את "הסדר מבנה המחיר". מאותו מועד ואילך הופסקה ההתחשבנות בין מינהל הדלק לבין חברות הדלק. 7. על פי השיטה החדשה, נקבעו מחירים מרביים בצווים ללא תלות בהוצאות השיווק בפועל באותה עת. באופן הדרגתי הוסר הפיקוח על מוצרי דלק שונים. רק המחירים המרביים לצרכן של בנזין 95 ו-96 נותרו בפיקוח עד היום. התקופה שלאחר בטול הפיקוח על מחיר המתקן 8. בשנת 1993 בוטל פיקוח המדינה על מחירי המתקן של כל מוצרי הדלק בתחנות. כאמור לעיל, מחיריהם של מוצרי הדלק הנפוצים ביותר לצרכן(בנזין 95 ובנזין 96) נותרו בפיקוח. 9. מאז תחילת שנות התשעים פועלות במשק הדלק חברות נפט נוספות, המתקשרות בהסכמים עם בעלי תחנות דלק. למעשה חלק מהתחנות התובעות כאן התקשרו בהסכמי שיווק עם החברות החדשות. במקביל פעלה הרשות להגבלים עסקיים להגברת התחרות בענף. בהתאם להסדרים מהשנים 96-98 "השתחררו" עשרות רבות של תחנות, וביניהן חלק מן התחנות התובעות, מחוזים ארוכי טווח שהיו להן עם חברות הנפט. התחנות ש"השתחררו" התקשרו בתנאים משופרים עם אותן חברות איתן היו קשורות או עם חברות אחרות. בנוסף, נקבעו בדין הוראות שעיקר מטרתן היא הסרת מחסומי תכנון להקמת תחנות דלק חדשות. ב. עמלת המפעיל, בוררויות שקוימו, ונושא החזר ההשקעה 10. במלוא העלות של הקמת תחנות הדלק נשאו ברוב המקרים חברות הדלק. בחלק מן המקרים נשאו בעלים או חוכרים של קרקע התחנה בחלק מעלות הקמת מבני התחנה, בשיעורים שונים בחלקם משמעותיים. למדינה אין ידיעה בדבר מספר המקרים בהם נשאו בעלים או חוכרים של קרקע התחנה כאמור בעלות ההקמה כאמור, או בדבר שיעורי הנשיאה בעלות, אך לצורך חלק זה של הדיון ומבלי שהדבר יהווה הודאה בהשקעה של תובע ספציפי מסכימה המדינה לצאת מן ההנחה שהיו מקרים כנ"ל. התובעים טוענים שבמרבית המקרים הנדונים כאן נשאו בעלים או חוכרים של קרקע התחנה במלוא עלות הקמת מבני התחנה והם שומרים על טענותיהם בעניין זה לשלב השני של המשפט. הצדדים מסכימים שלא להגדיר בשלב זה את הביטוי "מבני התחנה". 11. עמלת המפעיל שנקבעה ע"י המדינה כמתואר לעיל היתה אחידה לכלל תחנות הדלק ולא הביאה בחשבון השקעות של בעלים או חוכרים של קרקע התחנה או את שיעוריהן, וזאת מבלי לפגוע באמור בסעיף 5 לעיל. 12. הארגון הביא בפני המדינה את האינטרסים של בעלי התחנות באותה מידה שמצא לנכון לעשות כן ובאופן המשתקף בפרוטוקולים של הועדות או הגופים שיפורטו להלן או במסמכים המצויים בפני בית-המשפט. האמור בפסקה זו אין בו כדי לפגוע בטענת התובעים כי הוכרעה לטובתם פלוגתא פסוקה פסק הדין של השופטת פלפל לעניין זה. ועדת דינשטיין 13. בשנת 1963 הוקמה בהסכמת חברות הדלק, הארגון, ומינהל הדלק ועדה בראשות מר צבי דינשטיין (איש משרד האוצר, ומי שהיה באותה עת הממונה על משק הדלק והאנרגיה בישראל). מטרות הועדה ודיוניה מצויים במסמכים שבתיק בית המשפט (להלן - ועדת דינשטיין). 14. לעניין ההשקעה של חלק מבעלי התחנות ציינה ועדת דינשטיין בדו"ח שלה (סעיף 7 ד) כי חברות הדלק מפצות את מפעילי/בעלי תחנות הדלק אשר השקיעו בפועל בהקמת התחנה בסכום של 1.20 ל"י עד 1.50 ל"י לכל 1,000 ליטר בנזין או סולר הנמכרים על ידם. בפרק המסקנות קבעה הועדה (בסעיף 8 ב) כי שיטת קצבת ההשקעה המוענקת על ידי חברות הדלק אינה תואמת את מציאות ההשקעות על ידי מפעילי/בעלי התחנות. הועדה המליצה כי בכפוף להסכמת הארגון ובכפוף לכל הסדר או התחיבות מיוחדים שבין כל אחת מחברות הדלק לבין כל אחד ממפעילי/בעלי תחנות הדלק הקשורים אליה, יפעלו החברות לשינוי שיטת "קצבת ההשקעה" מהשיטה שהיתה נהוגה אז לשיטה של החזר השקעה דיפרנציאלי בהתאם להשקעה בפועל של מפעילי/בעלי התחנות בהקמת התחנות, כאשר השקעה זו משוערכת בהתאם למאושר על ידי שלטונות מס הכנסה. המלצות ועדת דינשטיין מפורטות במסמך שנמצא בתיק בית המשפט. 15. המלצות ועדת דינשטיין בנושא קצבת ההשקעה לא מומשו. בעניין זה מצויים מסמכים בתיק בית המשפט. הארגון העדיף להשאיר את המתכונת הקודמת של תשלום קצבת ההשקעה. פניית עו"ד בליצר לחברת דלק בשם בעלי תחנות -חברי ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק בישראל הקשורים עם חברת דלק בהסכם ואשר הנם בעלי המקרקעין עליהם הוקמו התחנות מצויה בתיק שבפני בית המשפט כמבטאת את עמדת מרשיה באותה עת (תאריך המסמך יובהר ע"י עו"ד בליצר. המסמך מסומן באות א'). צד ג' שומר על זכותו לטעון כי לא מצא מכתב כזה בתיקיו. 16. במשך השנים שחלפו מאז המלצות ועדת דינשטיין ועד להליך הבוררות בפני מר בן יקר שיוזכר להלן, התקיימו דיונים בין המעורבים והתכנסו מעת לעת ועדות שונות בקשר לקביעת עמלת המפעיל. במשך השנים נערכו סקרים לאמדן הוצאותיהם של בעלי התחנות כדי לקבוע את עמלת המפעיל הסקרים האמורים נערכו בהשתתפות כלכלנים מטעם הארגון. הסקרים לא כללו את ההשקעה בתחנות וההשקעה הוצאה במפורש מתחום ההוצאות המכוסות בעמלת המפעיל. התחנות מעולם לא דרשו לכלול בעמלת המפעיל שהם מקבלות החזר על השקעה בהקמת התחנות, ובפועל הושאר הנושא ביחסים בין התחנות לחברות. 17. הארגון התבקש על ידי מינהל הדלק למסור לו נתונים על השקעות בהקמת תחנות. פניות מינהל הדלק ותשובות הארגון מצויות במסמכים שצורפו כנספחים ו'-י"ב לנייר העמדה של המדינה. בוררות גפני 18. בסוף שנות השמונים, לאחר תקופה של הקפאת מחירים בזמן אינפלציה "דוהרת", דרשו בעלי התחנות להעלות את העמלה שהם מקבלים. הטענות הועברו להכרעתו של מר ארנון גפני. ביום 17.1.88 ניתן פסק בוררות על-ידי מר גפני, אשר הכריע, בין היתר, גם במחלוקת שהייתה בעניין עריכת סקר הוצאות, שישמש בסיס לקביעת גובה העמלה שתשולם לבעלי התחנות. התחנות דרשו לקבוע סל הוצאות "נורמטיבי", ואילו מינהל הדלק סבר כי יש לסקור את ההוצאות הקיימות בפועל (יוער, כי לא היה מדובר על קיום התחשבנות עם כל תחנה ותחנה לפי הוצאותיה בפועל, שכן העמלה שנקבעה חלה על כל התחנות באופן שווה, ללא קשר להוצאותיהן הספציפיות. המחלוקת הייתה, אפוא, כיצד לקבוע את סל ההוצאות הממוצע - לפי ההוצאות בפועל שיימדדו במדגם מייצג של תחנות, או לפי קריטריונים נורמטיביים, שיקבעו סל הוצאות רצוי). 19. מר גפני נתן תוקף להסכמת הצדדים בפניו, לפיה הסקר יתבסס על צילום ההוצאות בפועל, למעט שכר המינהל והרווח, שיקבעו תקנית. מר גפני הכריע גם בעניין האינפלציוני, והחלטתו בוצעה על-ידי מינהל הדלק, לאחר שהארגון חתם על כתב ויתור בקשר לעדכון גובה העמלה בתקופה הרלוונטית. 20. התחנות לא השלימו עם פסק הבוררות של מר גפני, למרות שנתן תוקף להסכמתן הקודמת, והביעו את עמדתן, כי יש לשנות את השיטה לקביעת העמלה, כך שכל ההוצאות ייקבעו נורמטיבית, ולא על-פי ההוצאות בפועל. 21. בוררות גפני לא עסקה בנושא החזר ההשקעה. אין באמור כדי לפגוע בטענת המדינה בנוגע לכתב הויתור שחתם עליו הארגון, נספח ט"ז לנייר העמדה של המדינה, ולטענתם הנגדית של התובעים לפיה מסמך הויתור אינו נוגע להחזר ההשקעה. בוררות בן יקר 22. ביום 21.10.88, נחתם נספח י"ז לנייר העמדה של המדינה המופנה למר בן יקר. המכתב למר בן יקר מיום 21.10.88 המצוי בתיק, לא קיבל את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה. לטענת המדינה, מכתב זה, הליך הבוררות ותוצאותיו נעשו בחוסר סמכות והנם חסרי כל תוקף כלפי המדינה. התובעים יטענו, בין היתר, שהמכתב, ההליך ותוצאותיו תקפים ושהמדינה מנועה מלטעון שלא התקבל אישור לאחר שלא העלתה טענה זו קודם לכן ושטענה זו לא רלבנטית וכן שאין להעלותה לאחר שפסק הבורר אושר בפסק דין חלוט של בית-המשפט. 23. בבוררות הופיעו מטעם מנהל הדלק מר ש' גלבוע והכלכלן מר דוד כהן ז"ל ומטעם הארגון המנכ"ל מר יעקב גזית והכלכלן מר יהושע כהן. בנוסף לכך הופיעו בפני הבורר כלכלנים ואנשים נוספים מטעם כל אחד מהצדדים בחלק מהישיבות נכחו שני הכלכלנים הנ"ל בלבד יחד עם הבורר . חברות הדלק לא היו צד לבוררות זו, לא זומנו אליה ולא נטלו בה חלק. המדינה שומרת על טענתה כי המסמך נספח ל"ד לנייר העמדה של המדינה הנמצא בתיק הבוררות, לא הומצא למדינה מעולם, וכי הנטל להוכיח את המצאתו על התובעים, והתובעים שומרים על טענתם כי הימצאות המסמך בתיק הבוררות מעבירה את נטל ההוכחה שמסמך זה לא הומצא למדינה - אל המדינה, כתובעת בתביעה שכנגד, ומכל מקום טענה זו לא באה לידי ביטוי מעולם בכל הליך, זולת ההליך הנדון כאן, ובשלב מאוחר, וכי בית משפט נכבד זה גם נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה שכנגד. 24. פסק הבורר ניתן ביום 14.8.89. העתקו, וכן העתקי פרוטוקולים ומסמכים שהיו בפני הבורר , נמצאים בתיק בית המשפט. לצדדים לא ידוע אם המסמכים שהומצאו בימים אלה על ידי מר בן יקר והנמצאים בפני בית-המשפט הם כל תיק הבוררות או חלקו. 25. במסגרת הליך בוררות בן יקר נערך סקר הוצאות. סקר זה, שהיה מוסכם על הצדדים, לא בחן את ההשקעות בגין מבני התחנות וציודן. במהלך הבוררות לא הומצאה רשימה של תחנות אליהן מתייחסת הטענה בדבר החזר השקעה, לא הוצגו נתונים ספציפיים לגבי השקעות שהיו בפועל לבעלי תחנות אלה או אחרים, ואף לא הוצגו נתונים ספציפיים בדבר "קצבת ההשקעה" ששולמה על-ידי חברות הדלק לכל תחנה, ואולם, מטעם הארגון הוצגו מסמכים שונים הנמצאים בתיק הבורר שבפני בית-המשפט ובכללם, "נספח 6 - החזר השקעה לבעלי תחנות דלק שהשקיעו במבנה התחנה". הצדדים שומרים טענותיהם ביחס למשמעותם של מסמכים אלה. 26. בשנת 1993 פרש מר שמעון גלבוע, שהיה מנהל מינהל הדלק בתקופת הבוררות לגמלאות ובמקומו מונה יוסף קוליץ. מר דוד כהן הלך לעולמו שבועות ספורים לאחר מתן פסק הבורר . 27. אחרי שניתן פסק הבורר ביקש הארגון ליישם את החלטות הבורר . לשם כך קוימה ביום 4.10.89 ישיבה בנוכחות נציגי מינהל הדלק ונציגי הארגון. יצוין כי גם מר זר כבוד מטעם חברת פז השתתף בחלק מן הישיבה ואין ראיה כי נכח בחלק הנוגע להחזר ההשקעה. סיכום הדיון צורף כנספח ל"ז לנייר העמדה מטעם המדינה. 28. בתאריך 24.10.89 נשלח נספח ל"ח לנייר העמדה למינהל הדלק, ובתאריך 14.11.89 פנה מנכ"ל הארגון, מר גזית, למנהל מינהל הדלק במכתב שסומן נספח ל"ט לנייר העמדה ואולם, לא מצוי פרוטוקול בכתב המאשר כי התקיימה פגישה כמצוין במכתב. 29. פגישה נוספת התקיימה ביום 16.12.89 בלשכת שר האנרגיה. סיכום הדיון צורף כנספח מ' לנייר העמדה מטעם המדינה. בעקבות סיכום זה הוגדלה עמלת המפעיל. בכך קיים מינהל הדלק את הפרק "קביעת העמלה" (כפי שכונה על-ידי הבורר ) הגדלת עמלת המפעיל התבטאה בכ-10%, אשר במונחים של כלל המכירות בתחנות הגיעו לסכומים של כ- 60 מיליון ש"ח (לשנה) (בערכים של שנת 1999). 30. בהמשך לסעיף ז1 לנספח ל"ז לנייר העמדה של המדינה פנו בעלי התחנות שהיו קשורות לחברת דלק לחברה זו בדרישה לקבל ממנה תשלום עבור "החזר השקעה" (המסמכים המצויים בידי חברת דלק בנושא זה הוגשו לביהמ"ש על-ידי עו"ד בזק-רפפורט וכן יוגש מסמך בלתי חתום מטעם חב' דלק מאותה עת ובאותו עניין. התובעים יבדקו את הנושא בפניה לעו"ד צדוק, שייצג אז את הארגון). התחנות לא פנו בשלב זה למינהל הדלק בדרישה להעביר להן ישירות כסף בגין החזר השקעה, או בדרישה לקבוע מחירי דלק ייחודיים לתחנה זו או אחרת, ואולם כן פנו למדינה בבקשה להסדיר את ביצוע פסק הבורר בנושא החזר ההשקעה, כפי ובמידה שעולה מהמסמכים שבפני בית המשפט. הליך יזראמקס 31. ביום 8.4.91 פנה עו"ד רסלר לחברת דלק. פניית עו"ד רסלר ותשובת חברת דלק מצויים בפני בית המשפט. ביום 14.4.91 פנה עו"ד רסלר, בשם קבוצה של תחנות דלק, אל מנהל מינהל הדלק בבקשה לקבל נתונים בדבר שיעור ההחזר שהועבר לחברות הדלק בגין השקעה בתחנות. תשובת עו"ד אפיק מצויה בחומר שבפני בית-המשפט. 32. ביום 23.7.91 הגישה קבוצה של תחנות, באמצעות עו"ד רסלר, תביעה לבית-המשפט המחוזי בירושלים נגד חברת דלק ונגד המדינה - מינהל הדלק (ת"א 502/91 יזראמקס ואח' נ' דלק, חברת הדלק הישראלית בע"מ ומדינת ישראל). בתביעה טענו התחנות, כי חברת דלק חייבת להעביר להן כספים שקיבלה מהמדינה עבור השקעה בתחנות, ודרשה לחייב את הנתבעות במתן חשבונות לצורך בירור הסכומים. חברת דלק הגישה כתב הגנה מפורט. ביום 2.6.1992 ביקשו התחנות לתקן את כתב התביעה על-ידי מחיקת המדינה מן התביעה, תוך שהן מצהירות כאמור בנספח מ"ג לנייר העמדה. העתקי המסמכים שצוינו מצויים בתיק בית-המשפט. ג. אישור פסק הבורר בן יקר 33. ביום 30.3.92 פנה עו"ד רסלר למינהל הדלק בשם 23 תחנות בטענה, כי פסק הבורר בן יקר הורה על העברת העמלה ישירות לבעלי התחנות, שהשקיעו בהקמתן, בשיעור של 5 ש"ח לק"ל, ודרש את העברת הסכומים למרשיו. 34. ביום 17.5.92 הגישו 23 תחנות דלק בקשה לאישור פסק הבורר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ה"פ 707/92). המדינה הגישה בתגובה בקשה לדחות או למחוק את הבקשה לאישור הפסק (המ' 6536/92). חברות הדלק לא היו צד להליך זה ולא הוזמנו אליו. 35. ביום 15.7.92 הגישה המדינה בקשה לביטול פסק הבורר (ה"פ 1104/92), וכן בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הבורר (המ' 9816/92). 36. הדיון בכל הבקשות התקיים במאוחד בבית-המשפט המחוזי, בפני כב' השופטת ד' פלפל. התיקים שנידונו מצויים בפני בית משפט נכבד זה, לרבות התצהירים, החקירות והמסמכים שהוגשו בהם. המדינה שומרת על טענתה כי עמדת הארגון בבית המשפט והעדות מטעמו, מקימים עילה לביטול פסק הדין, הכל כמפורט בכתב התביעה שכנגד. 37. בסופו של הדיון נקבעו על ידי בית המשפט, כב' השופטת פלפל, ממצאים שונים וניתן פסק דין המאשר את פסק הבורר מהטעמים המפורטים בו. 38. המדינה לא הגישה במועד בקשה לרשות ערעור על פסק דינה של כב' השופטת ד' פלפל. בקשתה מבית המשפט העליון להאריך לה את המועד לבקשת רשות הערעור - נדחתה. התובעים ידאגו להניח בפני בית המשפט והצד השני, את תיק בית המשפט העליון בנושא הערעור. 39. בשנת 1993, בעיצומו של ההליך לאישור פסק הבורר , הגיש הארגון, באמצעות עו"ד מלצר, עתירה לבג"צ. בעתירה דרש הארגון, בין היתר, את המשך הפיקוח הממשלתי על עמלת בעלי התחנות. סמוך לאחר פסק הדין שאישר את פסק הבורר , ביקש הארגון להוסיף תצהיר לעתירה שהגיש לבג"צ, ובו טען, בין היתר, כי המדינה מחוייבת, לפי פסק הבורר שאושר, להמשיך ולקבוע בצווים את עמלת בעלי התחנות. בסופו של דבר חזר בו הארגון מן העתירה. העתק העתירה מצוי בפני בית המשפט (התובעים יוכלו להוסיף על סעיף זה לאחר שיבדקו את העתירה). 40. התחנות לא מסרו מעולם למינהל הדלק נתונים בדבר ההשקעות הנטענות בתחנות ספציפיות. בסמוך לאחר הגשת התביעות הנדונות בהליך מאוחד זה פנתה המדינה לתובעים בדרישה לקבל פרטים נוספים ומסמכים, בין היתר, בקשר להשקעות הנטענות בהקמת התחנות. התובעים סירבו לדרישה זו בטענה, כי הפרטים והמסמכים בקשר להשקעות אינם רלבנטיים, נוכח טענתם, שסכומי התביעות נקצבו בפסק הבורר בן יקר, בסכום קבוע לכל קילוליטר ולא לפי השקעות בפועל. 41. ביום 25.1.95, פנה מר זאב אפיק, שהיה אז היועץ המשפטי של משרד האנרגיה לחברות הדלק במכתב נספח מ"ו לנייר העמדה למדינה. תשובות חברות הדלק הדוחות את הפניה מצורפות לנייר העובדה שהוגש מטעם חברות הדלק (נספחים 3-1). 42. לאחר שפסק הדין המאשר את פסק הבורר הפך לחלוט, הגישו התחנות את התביעות הכספיות בהן עסקינן בדיון מאוחד זה. כל התביעות (למעט 5 תביעות שהוגשו על-ידי עו"ד רוני קול) הוגשו בסדר דין מקוצר. 43. המדינה לא שילמה מעולם לתובעים את הסכומים שנתבעו ממנה. 44. בע"א 143/96 קיבל בית-המשפט העליון את ערעור המדינה על החלטת כב' הרשמת דאז של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב שלא ליתן למדינה רשות להתגונן בתביעות שהוגשו על-פי פסק הבורר . הצדדים יהיו רשאים לצרף לסיכומים את מסמכי תיק בית המשפט המחוזי והעליון. עד כאן העובדות המוסכמות כפי שנוסחו במהלך הדיונים שקוימו לצורך זה. יצוין, כי המסמכים שצוינו בעובדות המוסכמות כמסמכי נייר העמדה של המדינה, מונחים עתה גם בתיק המוצגים. הדיון יחולק לשניים. תחילה תבחן עילת פסק הבורר , ולאחריה עילת הרשלנות. עילת פסק הבורר א. נוסח הפסק 4. לשיטת התובעים, זכותם לפיצוי נטועה בפסק הבורר בן יקר, שאושר על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, (סעיפים 24-30 ו-33-38 לעובדות המוסכמות ומסמכים 18-38 בתיק המוצגים). בראשית פסק הבורר (מסמך 38) צוין, כי הבוררות נערכה על רקע חילוקי דעות בין מינהל הדלק ובין ארגון הסוכנים ובעלי תחנות הדלק בנושא גובה "העמלה" ומרכיביה. נוסח פסק הבורר בחלק הנוגע לענייננו, עמ' 4 לפסק, מופיע בפרק "מסקנות שאינן באות לידי ביטוי בעמלה", תחת הכותרת "עמלת דינשטיין", ולשונו כדלקמן: "לפני שנים נקבעה קצבת השקעה המתייחסת להחזר הון לבעלי תחנות הדלק שהשקיעו מכספם במבנה בתחנה. מאחר ורוב התחנות הן בבעלותן של חברות הדלק, מועברת קצבה זו, הכלולה בעמלה שמינהל הדלק משלם, ישירות לחברות. בפסק בוררות ע"י ועדה ממשלתית בראשותו של צ. דינשטיין נקבע שיש לשלם לבעלי תחנות הדלק שהשקיעו במבנה התחנה את חלקם בעמלה. אולם חברות הדלק ששילמו ב-1963 2 ל"י, המשיכו לשלם נומינלית עמלה דומה. החזר ההון לבעל התחנה הינו מרכיב חשוב ברווחיות התחנה ולפי כן אני קובע שיש להעביר ישירות את העמלה ממינהל הדלק לבעלי התחנות שהשקיעו בהקמתן. יש לוודא עידכון פעולה לפי תביעת ארגון בעלי תחנות הדלק לכ-5.00 ₪ לק"ל) ויש לפצות את בעלי התחנות בגין הפרשי העבר" (מסמך 38, עמ' 4). 5. התובעים טוענים כי לשון פסק הבורר ברורה. הם מטעימים, כי הבורר השתמש בלשון של הוראה וקביעה ("אני קובע שיש להעביר ישירות"), המבהירה כי הטיל על המדינה לשלם סכומי כסף למפעילי תחנות הדלק אשר השקיעו במבני התחנות. עוד מדגישים התובעים, כי לאחר אישור הפסק על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בה"פ 707/92, 1104/92 על-ידי כב' השופטת ד' פלפל (ראו סעיף 36 לעובדות המוסכמות), מנועה המדינה מלהעלות טענות שהעלתה בהליך האישור, ובכללן הטענה כי עמ' 4 לפסק הבורר (העוסק כאמור בנושא הדיון) הוא "אוביטר" ו"איננו חלק אינטגרלי בפסק" (ס' 20 לבקשת המדינה שם). התובעים מוסיפים, כי באותו הליך הוסיפה המדינה פרק שלם שכותרתו "לחלופין - תיקון הפסק" בו ביקשה מבית המשפט שגם אם לא ייעתר לאחד מן הסעדים שנתבקשו בבקשה, יתקן למצער את פסק הבורר . ואולם, מדגישים התובעים, גם בקשה זו נדחתה והפסק אושר ללא כל שינוי. עוד טוענים התובעים כי הנתבעת מנועה מלהעלות שוב את שאלת פרשנות פסק הבורר , לאחר שבקשתה להצהיר כי מדובר באמירה בלתי אופרטיבית כבר נדחתה. ב. שאלת בליעת עילת התביעה 6. בטרם אבחן את משמעות פסק הבורר אתייחס לטענת המדינה, לפיה לאחר שאושר כפסק דין, נבלעה עילת התביעה בפסק הדין המאשר, ועל-כן לא עומדת יותר לתובעים עילה המעוגנת בפסק הבורר . בע"א 427/89 מקור הנפקות וזכויות בע"מ ואח' נ' מ' מרחב ואח', פ"ד מו(4) 86 נקבע, כי אף שהכלל הוא כי משניתן פסק הדין המאשר את פסק הבורר , אין עוד בידי הצדדים לתבוע בעילת הפסק, שונה המצב בהתקיים נסיבות מיוחדות. לעניין נסיבות אלו נאמר בפסק הדין האמור: "אין מניעה לפי הדין הכללי (להבדיל מסעיף 39 הנ"ל) להגיש תביעה נוספת על יסוד עילת הפסק, אם קיים צידוק מיוחד לכך, כגון אם הפסק שאושר אינו ניתן להוצאה לפועל או שלא ניתן לאכוף ביצועו בהליכי בזיון בית המשפט... כדי להגיש תביעה בעולת הפסק לאחר אישורו, יש להצביע על טעם מיוחד לכך" (שם, עמ' 92). בענייננו, כפי שאוסיף ואדגיש להלן, היקף החיוב הנטען כלפי כל אחד מהתובעים אינו עולה מפסק הבורר כפי שאושר, ודי בכך כדי לקיים את הצידוק להגשת התביעה הנוספת, הנשענת על עילת הפסק. ג. קשיים על פני לשון הפסק 7. הצדדים חלוקים לגבי משמעות פסק הבורר . כאמור, לשיטת התובעים המדינה חויבה בו לשלם לבעלי תחנות הדלק שהשקיעו במבנה התחנה סכומי כסף כתמורה או כפיצוי בגין השקעתם, ולעניין זה הם נאחזים בעיקר בלשון פסק הבורר . לשיטת המדינה, דברי הבורר הופנו לחברות הדלק והיוו המלצה שהן תשלמנה לבעלי התחנות את סכומי הכסף שציין. שורת קשיים מעיקה על המשמעות שנותנים התובעים לפסק הבורר , וביניהם קשיים המתגלים על פניו, לאור עובדות שאין עליהן כל מחלוקת. אציג קשיים אלה ולאחר מכן אדון בטענת התובעים, לפיה תוכנו של פסק הבורר כפי שהוא עולה מלשונו כפשוטה, מחייב את הצדדים. יחד עמה נטענה הטענה כי אין מקום לבחון בהליך זה טענות שהועלו על-ידי המדינה - או שהיה בידה להעלות - במסגרת הליך אישור פסק הבורר . חלק מהקשיים הנוגעים לפירוש פסק הבורר הועלו במסגרת הליך האישור, וחלק אחר ניתן היה להעלות אף באותו הליך. גם טענה זו תיבחן להלן. 8. בפסק הבורר לא נאמר מפורשות כי המדינה היא שתפצה את בעלי התחנות, אלא ננקטה לשון "ויש לפצות", וקודם לכן, מבלי שפורטה זהות הגורם שאליו מופנים הדברים, נאמר "אני קובע שיש להעביר ישירות את העמלה ממינהל הדלק לבעלי התחנות שהשקיעו בהקמתן". הלשון היא אפוא לאקונית. ברם, מאחר שההתייחסות היא להעברה "ישירה" של "עמלה" ממינהל הדלק עצמו, ניתן להסיק שהמעביר הוא מינהל הדלק, ואם כך נראה לכאורה שהמשפט בעניין פיצוי בעלי התחנות, הבא בהמשך, מתייחס גם הוא לפעולות שעל מינהל הדלק לבצע. מבט מסוג זה עולה בקנה אחד עם גישת התובעים. ברם, הקשיים מתחילים להתעורר משנבחנת ביתר עמקות לשון הפסק. משננקט המונח "להעביר" (ולא רק "לשלם") ומשהעברה מתייחסת ל"עמלה" שקודם שילם מינהל הדלק "ישירות" לחברות הדלק, עולה לכאורה כי הוראת הבורר מתייחסת לשינוי יעד התשלום בלבד. לשון אחר, הוראה זו מעמידה תשלום לבעלי תחנות הדלק חלף תשלום שנעשה קודם לכן-על-ידי מינהל הדלק לחברות הדלק. בהמשך ננקב הסכום הרלבנטי - 5 ₪ לק"ל, כסכום שלפיו גם יתבצע פיצוי לגבי העבר. דא-עקא, לא שולמה אי פעם "עמלה" ע"י מינהל הדלק לחברות הדלק. עובדה זו אינה במחלוקת והיא עולה בבירור מהעובדות המוסכמות (סעיף 4). אם כך, המשפט המתאר את פעולת מינהל הדלק כדלקמן: "מועברת קצבה זו, הכלולה בעמלה, שמינהל הדלק משלם ישירות לחברות" אינו יכול להיות נכון, ככל שהוא בא לתאר הוצאת כסף מאוצר המדינה לחברות הדלק בגין ההשקעה במבנה התחנה. בשוק שבו מדובר קבעה המדינה מחירים מירביים, שמכוחם נתחמה התמורה שקיבלה חברת הדלק ממפעיל התחנה ("מחיר המתקן"), וגם נתחמה התמורה הכוללת שנשארה בידי מפעיל התחנה, זאת כפועל יוצא מקביעת המחיר המירבי לצרכן. "עמלת המפעיל" היא הביטוי שתיאר את הפער בין מחיר הדלק לצרכן, למחיר ששילם מפעיל התחנה בעבור הדלק (סעיף 2 לעובדות המוסכמות). מאחר שחלק זה של תמורת הדלק נשאר בידי מפעיל התחנה, ראו בו את עמלתו, ומאחר שהמדינה קבעה מחירים מירביים, נראתה - כעניין של עגה, על דרך הדיבור בלבד - כמשלמת "עמלה" זו. הוא הדין לגבי "העמלה" שהגיעה לחברות הדלק מכוח קביעת המחיר. המדינה לא "הוציאה מכיסה" סכומים כלשהם, אך קביעותיה תחמו את הסכומים שהמעורבים קיבלו בתהליך מכירת הדלק. מאחר שהמדינה לא שילמה תשלום כלשהו לחברות הדלק, מתעוררת השאלה איזו עמלה הורה הבורר "להעביר", חלף אותו תשלום, לבעלי התחנות? יתר-על-כן, כמוסכם, חברות הדלק הן ששילמו "קצבת השקעה" לתחנות מסוימות (סעיפים 5 ו-14 לעובדות המוסכמות), אך מפסק הבורר עולה לכאורה כי קצבה זו היא שהועברה ישירות לחברות הדלק על-ידי מינהל הדלק. התובעים לא נתנו הסבר לקשיים אלה, שהם קשיים המזדקרים על פני פסק הבורר בבהירות לנוכח העובדות המוסכמות. 9. התובעים מדגישים כי הבורר בן יקר היה כלכלן בכיר, נשיא לשכת המסחר, וככזה הבין את נושאי הבוררות. המדינה כותבת בסיכומיה כי לדברי הבורר בחלק הרלוונטי לענייננו אין פשר, ואולם גם היא אינה טוענת כי לא התמצא בנושאים הנוגעים לשוק הדלק. מבלי שאייחס לכך חשיבות בדרך בה אגיע למסקנותיי, אציין, כי איני שוללת את האפשרות שהשימוש הנקוט בענף זה בביטוי "עמלות" המשתלמות על-ידי המדינה הטעה את הבורר והביאו לסבור בטעות כי מדובר בתשלום ממש. נראה, כי אף חלק מהתובעים טעו לחשוב כי מינהל הדלק העביר כספים לחברות הדלק, כעולה מתיקון כתב התביעה בהליך יזראמקס (ראו סעיף 32 לעובדות המוסכמות והדיון בהליך זה להלן). מכל מקום, אם התכוון הבורר במילה "משלם" ("העמלה שמינהל הדלק משלם") אך ורק לפועלו של מינהל הדלק בקביעת שיעור העמלות, אפשר שחתר לכך שהמדינה תגדיל את עמלת המפעיל, תוך הקטנת מחיר המתקן, כפועל יוצא של התחשבות ברכיב ההשקעתי. באפשרות זו אדון להלן. ואולם, כבר עתה אציין כי אפשרות זו מובילה לקביעת מחירי מתקן שונים בין התחנות, שהרי רק חלק ממפעילי תחנות הדלק השקיעו במבני התחנות. מסקנה כזו, כפי שאוסיף ואציין להלן, היא קשה ביותר ליישום, לאור השוני בהיקף ההשקעה של מפעילי התחנות. תוכן פסק הבורר , כפי שהוא נלמד מלשונו כפשוטה ועל-פי שיטת התובעים, מעורר, אם כך, קשיים. ד. אי ההתאמה בין ההליך שבפני הבורר לפירוש התובעים 10. קושי נוסף עולה כאשר נבחן ההליך שהתנהל בפני הבורר למול תוצאת הפסק שהוציא מתחת ידיו, על-פי פירוש התובעים. ממסמכי הבוררות עולה, כי הנושא העיקרי שהובא בפני הבורר ע"י מינהל הדלק וארגון בעלי תחנות הדלק היה נושא סקר ההוצאות, הרלבנטי לקביעת עמלת המפעיל (ראו סעיף 2 להסכם הבוררות, מסמך 18). נושא זה נדון קודם לכן בבוררות גפני (ראו סעיף 18 לעובדות המוסכמות), ולגביו הושגה הסכמה שגפני נתן לה תוקף, אך בעלי התחנות לא השלימו עמה. מכל מקום, בפני בן יקר, בישיבת הבוררות שהתקיימה ביום 14.12.88, ציין הכלכלן כהן-אורגד מטעם ארגון בעלי התחנות, כי "מהות הבוררות נמצאת בסעיף ז' של כתב המינוי" (מסמך 22, עמ' 3). סעיף ז' האמור מבטא את המחלוקת שכבר נדונה והוכרעה בהסכמה בבוררות גפני, ועניינה השאלה, האם ההוצאות שיכוסו ע"י העמלה יהיו הוצאות בפועל או הוצאות "תקניות", ובלשון הסכם הבוררות "אופן בדיקת נושאי הסקר, אילו מהם נורמטיביים ואילו ייבדקו לפי ספרים במלואם או בחלקם". ביום 26.5.82 הגישו כלכלני הצדדים לבורר בן יקר את תוצאות סקר ההוצאות (מסמך 31) ובו לא נכלל נושא ההשקעה בהקמת התחנה. בעובדות המוסכמות צוין (בסעיף 25), כי הסקר, שהיה מוסכם על הצדדים, לא בחן את ההשקעות במבני התחנות וציודן, וכי במהלך הבוררות לא הומצאה רשימה של תחנות אליהן מתייחסת טענת החזר ההשקעה, ואף לא הוצגו לעניין זה נתונים כלשהם. מבחינת כלל מסמכי הבוררות עולה, כי נושא ההשקעה בתחנות הועלה בפני הבורר בן יקר כנושא שלגביו אין הסכמה בין הצדדים. ברם, נושא זה היה לכל היותר נושא צדדי בבוררות, נושא שלא נתבקשה לגביו הכרעה. עובדה זו עולה גם מהסיכומים שהגיש ארגון בעלי התחנות לבורר, לאחר המצאת הסקר (מסמך 32). בסיכומים אלה פירט הארגון את טענותיו בקשר למרכיבי ההוצאות שצריכים להיכלל בעמלה ובהן לא כלל את נושא ההשקעה. יתר-על-כן, הארגון הבהיר בפני הבורר מפורשות את עמדתו בעניין ההשקעה, ולפיה נושא זה ראוי ועתיד להתברר עם חברות הדלק, אשר הן אלו שצריכות לפצות את בעלי התחנות. לעניין זה נכתב בסיכומי הארגון בפני הבורר כדלקמן: "לכאורה צריכה כל ההוצאה בסעיפים אלה לחול על חברות הדלק. לרוב, ההשקעה ברכישת/החכרת הקרקע נעשית על ידי החברות, והחברות בונות את מבנה התחנה. במקרים בהם ההשקעה נעשתה ע"י בעלי התחנות צריכות חברות הדלק לפצות את בעלי התחנה באמצעות "תוספת דינשטיין" וכן בהתחשבנות ייחודית ע"פ המקרה עבור הפחת, החכרת הקרקע וכו', שכן חברות הדלק מקבלות תשלומים עבור סעיפים אלה ממינהל הדלק, ואילו בעמלת תחנות הדלק לא כלול החזר בגין פחת התחנה, החכרת/רכישת הקרקע וכן תשלומי ארנונה. במהלך סקר התחנות נמצאו מקרים בהם חברות הדלק לא פיצו את התחנות שבנו מכספם את התחנה במלוא ההחזר המתחייב. גם תחנות שקיבלו את "תוספת דינשטין" בעבר, מקבלים כיום רק סכום סמלי: ליתר דיוק הם מקבלים כיום בערכים ריאליים רק 4.5% מההחזר המוסכם, היות ובמשך שנים רבות לא הוצמד סכום ההחזר למדד המחירים לצרכן. הערכתנו היא שנושא זה אינו יכול להיכלל בעמלת תחנת הדלק, אלא להינתן לתחנות על בסיס דיפרנציאלי. הבעיות הקיימות בנושא זה חייבות להיות מבוררות עם חברות הדלק. במידה שחברות הדלק לא יוכלו או לא ירצו לפתור את הבעיות הקיימות בנושא, יהיה מקום לשוב ולדון בו עם מינהל הדלק, ולבחון דרכים לפצוי דיפרנציאלי בנושא זה. כפוף להערות אלה לא כלול נושא הפחת, דמי החכרת קרקע התחנה והארנונה העירונית בין הדרישות הנורטיביות לחישוב העמלה" (מסמך 32, עמ' 8). סיכומי התשובה של מינהל הדלק מיום 4.6.89 אינם מתייחסים כלל לנושא ההשקעה (מסמך 34), דבר ההולם את ההבנה שנושא זה לא הועמד בפני הבורר להכרעה. גם בסיכומי תשובה נוספים של הארגון שהוגשו ביום 19.6.89 נאמר: "מן הראוי להזכיר גם את הצורך לפתור בעיית החזר ההשקעות בתחנות ... אף על פי שנושא זה אינו מהווה במפורש חלק מהבוררות, הרי ברור שבמסגרת קביעת עמלה מתוקנת לתחנות הדלק יש לתת את הדעת לצורך בפתרון בעיה זו. בהתאם לכך מתבקשת המלצת הבורר על פתרון מוסכם של בעיית החזר ההשקעה תוך פרק זמן מוסכם" (מסמך 36, עמ' 3) (ההדגשות אינן במקור). מהאמור עולה, כי ארגון בעלי התחנות לא ראה את נושא ההשקעה בתחנות כאחד העניינים שהובאו להכרעתו המחייבת של הבורר . כל שביקש הארגון מהבורר בנושא ההשקעה בתחנות היה המלצה בלבד, ואילו החלטות אופרטיביות אמור היה הבורר ליתן בנושאים אחרים. אם הבורר - כטענת התובעים - הוציא מתחת ידיו הוראה ולא המלצה גרידא, עשה למעלה משנתבקש אף על-ידי בעלי התחנות עצמם, ובמלים אחרות, נתן סעד שלא נתבקש כלל לתיתו. דווקא לאור טענות התובעים לפיהן הבורר הבין את הנושאים שהובאו בפניו, קשה להלום מסקנה כזו. יתר-על-כן, אם הכריע הבורר בתחום בו לא נתבקש כלל להכריע, חרג למעשה מגדר הסמכתו על-ידי הצדדים. 11. מסקנה דומה ניתן להסיק מהדרך שבה ראה הבורר הוא עצמו את סמכותו. בפתח פסקו ציין הבורר , כי הבוררות נערכה על רקע חילוקי דעות בין הארגון ומינהל הדלק בנושא גובה העמלה ומרכיביה, בהמשך הוסיף ותיאר את המחלוקת לעניין סקר ההוצאות, ובהגיעו למסקנותיו הגדיר את סמכותו במילים הבאות: "אינני רואה עצמי מוסמך להחליט על שינוי השיטה במסגרת בוררות זו, אולם יחד עם זאת מצאתי לנכון להכניס מספר שינויים במבנה העמלה במטרה לשפר את השרות והתחזוקה בתחנות" (מסמך 38 עמ' 1). משמע, הבורר מעיד על עצמו כי אינו רואה עצמו מוסמך להחליט על שינוי השיטה. הייתכן, אם כן, כי במצב דברים זה בחר "לשנות שיטה" באופן מרחיק לכת דווקא בתחום שבו נתבקשה המלצתו בלבד? יתר-על-כן, כעולה מהאמור לעיל, לאור המשימה שקיבל הבורר על עצמו, על פי הסכמת הצדדים - קביעת גדר ההוצאות המוכרות לצורך חישוב המחירים המירביים - היה עליו לדעת כי הוראת תשלום ממש, היוצאת מגדר קביעה זו, חורגת לכאורה מסמכותו. המדינה מדגישה בטיעוניה בהקשר לגדר סמכות הבורר , כי על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, העברת סכסוך משפטי להכרעת בורר טעונה חתימת היועץ המשפטי לממשלה על הסכם הבוררות (הנחיות היועץ המשפטי, מסמך 87). המדינה מוסיפה כי, אם יתפרש הליך הבוררות כמיועד להכריע בסכסוך משפטי בין המדינה ובעלי התחנות בדבר הפיצוי המגיע לאחרונים בגין השקעות, המסקנה המתחייבת מכך תהא, שמינהל הדלק חרג מהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, ומסמכותו על-פי הדין, ומכאן שלא פעל כשלוח מטעם המדינה. עוד טוענת המדינה, כי התחייבות מינהל הדלק לקבל הכרעת בורר לגבי תשלומים לבעלי התחנות מאוצר המדינה נוגדת את חוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985, כאשר התשלומים הכרוכים בפיצוי הם עצומים וחורגים בעליל ממסגרת התקציב. בהקשר זה יוטעם, כי אין דומה הסכמה להעביר לבוררות את נושא ההוצאות שיש להביא בחשבון בעת קביעת המחיר המירבי, להסכמה להעביר הכרעה בסכסוך כספי או במחלוקת העלולה להביא לתשלומים מאוצר המדינה. לשיטת התובעים מנגד, אין להתחשב בטענה הנוגעת לסמכות הבורר לאחר שאושר פסק הבורר . דין טענתם זו להידחות. אכן, טענת החריגה מסמכות היתה אמורה להתברר בעת אישור פסק הבורר . ברם, כפי שאוסיף ואדגיש להלן, אין בכך כדי למנוע בחינתה כאן, במסגרת בירור פירוש פסק הבורר . שיקול גדר הסמכות בהקשר הנדון כאן מלמד על כוונת יוצר פסק הבורר , ולפיו אין מקום להניח, שהבורר לא שת ליבו לגדר הנושאים שהועמדו להכרעתו, ולא הבחין בינם לבין נושאים אחרים. ההערכה, שלא ביקש לחרוג מגדר הסמכות תומכת במסקנה שלא ביקש להטיל חיוב כספי על המדינה, ונתן המלצה בלבד. לענייננו, די בהיבט הפרשני של נושא הסמכות, וכפי שיודגש להלן, פרשנות פסק הבורר לא "קפאה" עם אישורו. ה. הקושי להסביר פשר הטלת חיוב כספי על המדינה 12. קושי נוסף נוגע לטעם החיוב הנטען. התובעים מסבירים את פשר חיוב המדינה בתשלום סכומי כסף על-ידי הבורר , בטעם הבא: "זו היתה הדרך הקלה ביותר בה יכול היה לילך כדי לגרום לכך שהכספים המגיעים לבעלי התחנות ישולמו להם סוף סוף". התובעים הוסיפו וציינו בהקשר זה כי ביום 12.7.88, דהיינו, סמוך למתן פסק הבורר , נכנס לתוקפו צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסדרים במשק הדלק) התשמ"ח-1988, שביטל את הסדר מבנה המחיר ואת הסדרי ההתחשבנות בין חברות הדלק למינהל הדלק (ראו סעיפים 3 ו-6 לעובדות המוסכמות). בשל כניסתו של הצו האמור לתוקף, טוענים התובעים, סבר הבורר שלא ניתן יהא לגרום להעברת הכספים המגיעים לבעלי התחנות ע"י חיוב המדינה להורות לחברות הדלק לעשות כן. התובעים מוסיפים כי אף שהמדינה עדיין שלטה באותו מועד בשוק הדלק באמצעות צווים ובאמצעים אחרים, מרגע שפסקה ההתחשבנות בין מינהל הדלק לבין חברות הדלק במסגרת הסדר מבנה המחיר, נחלש באופן משמעותי כוח מינהל הדלק להורות לחברות הדלק לפעול כך או אחרת. במצב דברים זה, לשיטת התובעים, העריך הבורר , שאם לא יטיל על המדינה חיוב כספי, אלא יסתפק בקביעה שעליה לדאוג לכך שהכספים יועברו לבעלי התחנות שהשקיעו בתחנה על-ידי חברות הדלק, לא יגיעו הכספים ליעד זה לעולם. מטעמים אלה, ע"פ הסבר התובעים, הטיל הבורר על המדינה חיוב כספי ישיר כלפי בעלי התחנות. דא-עקא, הסבר זה אינו מבהיר, מדוע מדעיקרא הוטל תשלום על המדינה בגין ההשקעה בתחנות. אם אמנם קופחו בעבר בעלי תחנות הדלק שהשקיעו בתחנה, בשל כך שחברות הדלק שלא השקיעו בתחנה קיבלו באמצעות המחיר תמורה לאותה השקעה (ראו סעיף 3 לעובדות המוסכמות) הרי קיפוח זה לכאורה נובע מהימנעותן של חברות הדלק מלהעביר להם "קצבת השקעה" או תשלומים אחרים המפצים על השקעתם בתחנות. כפי שיוטעם להלן, לא נטען על-ידי התובעים שמחיר הדלק לצרכן לא הלם את היקף ההשקעה במבני התחנות. טענת התובעים היא, שבעוד שהרכיב ההשקעתי הובא בחשבון (במסגרת הסדר מבנה המחיר) לענין המחיר לחברות הדלק, לא הובא בחשבון במסגרת קביעת עמלת המפעיל. מי ש"קיבלה" באמצעות המחיר תמורה בגין ההשקעה במבנה - כאשר המשקיע בתחנה היה בעל התחנה - היא אפוא חברת הדלק הנוגעת לעניין. מדוע, אם כך, יוטל על הציבור לשאת בנטל הפיצוי על ההשקעה, שעה שעל חברות הדלק לשאת בו? ויוטעם, הטלת נטל זה על הציבור מביאה לכך, שהוא נושא פעמיים בעלות ההשקעה: פעם בעת התשלום בגין הדלק ופעם במסגרת הפיצוי. אכן, חברות הדלק לא היו צד לבוררות בן יקר, ברם מהבחינה העניינית ברי, שאין להצדיק את הטלת התשלום על המדינה, אך ורק בשל היותה צד לבוררות. ההסבר המצוי בטיעון התובעים, שיש בו כדי לתת טעם לחיוב הנטען, הוא הכרת הבורר בכך שהמדינה התרשלה בפיקוח על מחירי הדלק במשך שנים. ואולם, כפי שיפורט להלן, ככל שנבחן ההליך הספציפי שהתקיים בפני הבורר , מתבקשת המסקנה, כי להסבר כזה אין יסוד. האפשרות שהבורר ביקש להטיל על המדינה חיוב כספי, בשל התרשלות כאמור, אף אינה הולמת את מהות הדיון שהתקיים בפניו, לרבות בקשת ארגון בעלי התחנות בעניין ההשקעה. הסבר זה גם אינו עולה בקנה אחד עם העובדה שארגון בעלי תחנות הדלק לא העלה כלל בפני הבורר טענה כי המדינה התרשלה בפיקוח ועל-כן, שומה עליה לשאת בהפסדי התחנות בגין ההשקעה, אם אלו קיימים. לטענה מעין זו אין זכר במסמכי הבוררות, ככל שאלו הובאו בפני (בתיק המוצגים), והיא נפקדת גם מהעובדות המוסכמות. יתר-על-כן, בפני הבורר לא הובאו אז נתונים לגבי תחנות ספציפיות בהן בוצעה השקעה במבנים, ומכאן שגם לא הוצגה בפניו טענה של ממש בדבר הפסדים בגין ההשקעה. גם מהיבט זה אפוא תמוה הקשר בין פסק הבורר , כפי שהוא מובן לתובעים, ובין הדיון שהיה בפניו. לא די להעלות דרישה לפתרון בעיית ההשקעה בתחנות כדי להביא להוראה, לפיה יושת על המדינה דווקא תשלום כספי, שהיקפו הגדול ברור בעליל. טיעוני התובעים אפוא אינם מבהירים כיצד צמחה ובאה לעולם הוראה כזו, לאור מהות הדיון שהתנהל בפני הבורר ולאור הדברים שהשמיעו נציגיהם בפניו במהלכו, ובכללם בקשתם בנושא זה. 13. מהאמור לעיל נובע, כי החלטת הבורר להטיל על המדינה תשלום סכומי כסף היא בגדר "קפיצה" מרחיקת לכת, משנבחנים הנושאים שהובאו להכרעתו. המעבר הקיצוני ממהות הדיון כאמור להוראה המטילה עול כספי ישיר וכבד על המדינה - משמע, על משלם המסים הישראלי - אינו סביר בעליל. הטלת חיוב כספי כזה היתה הולמת סכסוך כספי בין המדינה לתחנות הדלק או למצער הוכחת הטענה שהמדינה אחראית למצב שבגינו לא מקבלים בעלי התחנות תמורה להשקעה. סכסוך כספי לא היה, והטענה שעל המדינה לפצות בשל אחריות כאמור אף לא עלתה. 14. קושי ענייני נוסף מתייחס לטעם ההוראה המטילה על המדינה לשלם תשלום אחיד - 5 ₪ לכל לק"ל שנמכר בתחנה, ולשיטת התובעים, כך משנת 1963 - לכל בעלי התחנות שהשקיעו במבנה התחנה. אין מחלוקת, שלא כל מפעילי תחנות הדלק השקיעו בתחנות ואף בין בעלי תחנות שהשקיעו בהקמתן - רמת ההשקעה לא היתה אחידה. אין גם מחלוקת, כי סכומים שונים שולמו על-ידי חברות הדלק, למצער לחלק מבעלי התחנות, ובכללם "קצבת השקעה", ולפיכך מסתברת האפשרות שניתנה לבעלי התחנות באופן זה או אחר תמורה להשקעה, ביחסים בין בעלי תחנות הדלק וחברות הדלק (ראו סעיפים 5 ו-14 לעובדות המוסכמות). אם אמנם היה מקום לשלם לבעלי התחנות פיצוי - ע"י המדינה - האם פיצוי כזה לא היה צריך להיות מותאם להשקעה הספציפית שבוצעה בתחנה? לשון אחר, האם הפיצוי לא היה צריך להלום את מידת ה"קיפוח" של כל בעל תחנה? ברשות חברות הדלק היו כמובן הפרטים שאפשרו התאמת התשלומים שניתנו על ידן לבעלי התחנות, ושניתן לייחסם להשקעה. מידע כזה לא היה ביד המדינה (סעיף 10 לעובדות המוסכמות). כאמור, אין מחלוקת כי לא הובאו בפני הבורר נתונים כלשהם על השקעות בעלי התחנות במבני התחנה. האם היה בידו להניח כי מדובר בהשקעות זהות? דומה אפוא, שהבורר צריך היה לדעת כי המידע שעמד בפניו אינו מאפשר מתן הוראה כללית, שאינה מבחינה בין סוגי התחנות, לפיה ינתן פיצוי לכלל בעלי התחנות הטוענים להשקעה, לפי היקף מכירת הדלק על-ידם במשך שנים רבות. התובעים אינם מסבירים כיצד הולמת הוראה כללית כזאת, שלשיטתם ניתנה על-ידי הבורר , את השונות במידת ההשקעה. ה. העיגון הלשוני למסקנה כי מדובר בהמלצה בלבד 15. קשיים אלה תומכים במסקנה שהבורר לא הוציא מתחת ידיו הוראה המחייבת בתשלום את המדינה. מסקנה זו נתמכת גם על-ידי אופן הצגת מסקנותיו. בסיכומו של פסק הבורר , בעמודו האחרון, מציג הבורר את הטבלה המסכמת את ההוצאות בהן יש להכיר בקביעת העמלה ואת סכום העמלה לק"ל (שאמור לכסות הוצאות אלו). בטבלה אין התייחסות לנושא החזר ההשקעה. כמו-כן, לפני הסיכום האמור, בעמוד 4 לפסק הבורר - שבו כאמור כלול החלק הרלוונטי לנושא המחלוקת שבפני - מתייחס הבורר לשלוש סוגיות נוספות תחת הכותרת "מסקנות שאינן באות לידי בטוי בעמלה". סוגיות אלו הן נושא הקמת תחנות דלק חדשות, הקמת וועדה לעניין תחנות קטנות ומרוחקות והסוגיה נשוא הדיון, אליה מתייחס הבורר כנוגעת ל"עמלת דינשטיין". הכותרת "מסקנות שאינן באות לידי בטוי בעמלה" הולמת את העובדה שבנושא ההשקעה בתחנות נתבקשה רק המלצת הבורר ואת חפצו של הבורר ליתן המלצה בלבד. נראה, כי משנתבקשה בנושא זה אך ורק המלצה, הציגו הבורר כנושא שהמסקנות לגביו חורגות מגדר העמלה. לעומת זאת, מסקנותיו האחרות - בחלקים האחרים של הפסק - בהיותן מסקנות אופרטיביות, אמורות היו למצוא ביטוי בעמלה. יתר-על-כן, קודם לכן, בעמ' 2 לפסק, לאחר המשפט "להלן פרוט ההחלטות" פרט הבורר עשר החלטות. הכותרת "מסקנות שאינן באות לביטוי בעמלה" באה אחר-כך, ככותרת שלמטה ממנה לא מפורטות החלטות נוספות. הביטוי "מסקנות" - בעומדו מול הביטוי "החלטות" - מתיישב בהקשר האמור עם מתן המלצות גרידא. התובעים הצביעו מנגד על כך, שלא מופיע בחלק זה של הפסק המונח "המלצה", וננקטה לשון הוראה או ציווי. עוד הצביעו התובעים על כך, שבעמ' 3 לפסק הבורר הופיע הביטוי "יש לשקול" (לעניין הוצאת סעיף המימון מהעמלה). ביטוי "רך" זה מלמד, כך טוענים הם, שכאשר נמנע הבורר ממתן הוראה נקט לשון מתאימה. ברם, כפי שעוד יודגש להלן, אין מקום ללמוד על משמעות האמור בפסק הבורר באמצעות הלשון גרידא. שורת שיקולים תומכת במסקנה שחרף לשון ההוראה שננקטה, מדובר בהמלצה בלבד, ומכל מקום, העובדה שחלק זה של הפסק הוצא על-ידי הבורר מתחום "החלטות" הפסק, תומכת באותה מסקנה גם משיקולים לשוניים. התובעים מציעים לכותרת "מסקנות שאינן באות לביטוי בעמלה" פירוש שונה,העולה בקנה אחד עם דרך פירושם לפסק הבורר . לדידם, דווקא מאחר שהמדובר בהוראה על תשלום כסף מאוצר המדינה, אין זו הוראה הקשורה ל"עמלת המפעיל", ולכן הוראה זו גם אינה באה בעמלה לידי ביטוי. ברם, כבר נאמר לעיל שפירוש זה צריך להיתמך בהסבר משכנע לעצם הטלת התשלום על המדינה. הדעת נותנת, כי אף הבורר הבין שהטלת חיוב כספי על המדינה, באותן נסיבות, הנה מעשה יוצא דופן. הסבר כזה לא סופק על-ידי התובעים. ז. מהות המלצת הבורר 16. לאור האמור מתבקשת מסקנת ביניים לפיה, אם נכון לפרש את פסק הבורר על פי מהות ההליך שהתנהל בפניו, אכן סבירה ההערכה שדבריו בכל הנוגע לקצבת ההשקעה, ביטאו המלצה לגבי דרך ראויה לפתרון בעיית ההשקעה ולא נועדו להטיל חיוב כספי אופרטיבי על המדינה. כך, משנתבקשה "המלצת הבורר על פתרון מוסכם" (כאמור בסיכומי התשובה של הארגון בפני הבורר ) - הסתפק הבורר בנתינתה. מהי מהות ההמלצה שניתנה על-ידי הבורר ? המדינה טוענת, כי קרוב לודאי שהבורר התכוון לפתרון מוסכם בין חברות הדלק לבעלי תחנות הדלק, מאחר שהתשלום הרלוונטי צריך היה לבוא מכיסן של הראשונות. על-פי גישה זו, המליץ הבורר לאמץ אותו הסדר שהומלץ על-ידי וועדת דינשטיין - תשלום סכומי כסף על-ידי חברות הדלק בשיעור של כ-2 ₪ לק"ל, תוך ש"קצבת ההשקעה" - כפי שנקרא תשלום זה על-ידי ועדת דינשטיין - תעודכן ותעמוד על 5 ₪. אוסיף, כי התובעים הראו בסיכומיהם, כי את שיעורו של סכום זה, שבו נקב הבורר , ניתן להסביר על-ידי פעולת עדכון של אותה קצבה הסטורית. ברם, מתן תוכן זה להמלצה, הגם שהוא אפשרי מבחינתי, אינו מתיישב לכאורה עם קביעת הבורר , שיש להעביר את התשלום "ישירות" ממינהל הדלק לבעלי התחנות, וככזה אינו עולה בקנה אחד עם לשון פסק הבורר . מטעם זה אני מבכרת על פניו את הפירוש הבא: הפעולה היחידה שהיה ביד המדינה לבצע - מבלי לשלם סכומי כסף לבעלי התחנות - ושהיה בה כדי להשפיע ישירות על הכנסות בעלי התחנות, מצויה בגדר סמכותה לקבוע את המחירים בשוק זה. את הגדלת עמלת המפעיל לבעלי התחנות שהשקיעו במבנה התחנה, באופן ההולם את השיעור שצוין בפסק הבורר , ניתן לראות כהעברה ישירה של "העמלה" ממינהל הדלק לבעלי התחנות. אפשרות זו מתיישבת עם לשונו של הפסק וגם עם השימוש בביטוי "העברת העמלה". גם אפשרות זו עולה בקנה אחד עם בקשת הארגון להמלצה על פתרון מוסכם. יישום המלצה כזו היה בו כדי לפתור את הבעיה: אילו ניתן היה להתאים את מחיר המתקן המירבי בכל תחנה גם למידת ההשקעה של בעל התחנה, ודאי שהיתה מושגת תוצאה רצויה. אכן, כבר נאמר לעיל, כי אפשרות זו, למצער, קשה לביצוע. ברם, עם קושי זה לא היה על הבורר להתמודד. לא הוטל עליו לבחון את דרך הביצוע של המלצתו. כמי שנתבקש ליתן המלצה על דרך ראויה, היה בידו להניח ששאלת היישום תיבחן על-ידי הגורמים המתאימים במינהל הדלק בעת שתישקל ההמלצה, על כל היבטיה, בעוד שהוא עצמו פטור מהתעמקות בהם. יש להוסיף עם זאת, כי את המשפט המופיע בסוף פסק הבורר , המתחיל במלים "ויש לפצות", ניתן גם לראות כמתייחס לגורם פועל אחר, דהיינו לחברות הדלק. על-פי גישה אחרונה זו, המשפט הדן בהעברת העמלה ישירות ממינהל הדלק מתייחס לפעולת המדינה בתחום המחירים בעתיד ומזמין אותה לקבוע מחיר מתקן דיפרנציאלי המבטא את השוני בין התחנות ואילו המשפט העוסק בפיצוי בגין העבר, מופנה לחברות הדלק, כהמלצה לפתרון שיוסכם בינן לבין מפעילי תחנות הדלק. הפניה זו מתיישבת עם הדברים שנאמרו קודם לכן על-ידי בורר, בהם ייחס לכאורה "אשם" לחברות הדלק בשל אי עדכון קצבת ההשקעה. ח. אי ההתאמה בין פירוש התובעים לפסק הבורר לבין התנהגותם לאחר נתינתו 17. בדיון עד כה התייחסתי לצמיחתו של הפסק על רקע הנסיבות שקדמו לו. כאמור, פירוש התובעים לפסק אינו נובע ישירות מנסיבות אלו ואף אינו מתיישב עמן, ומותיר תמיהות בלתי מפוענחות. עתה אעבור לבחון את הנושא לאור השתלשלות האירועים בתקופה שלאחר מתן פסק הבורר . בחינת האירועים בתקופה זו מלמדת, כי הפירוש שמציעים התובעים לפסק הבורר אינו עולה בקנה אחד גם עם התנהגות בעלי תחנות הדלק שהשקיעו בתחנות - והתובעים נמנים עליהם - בתקופה זו. התנהגות זו לא ביטאה הכרה שבפסק הבורר עוגן חיוב כספי של המדינה כלפיהם, ויש בה כדי ללמד על תום הלב בפירוש האחר שנותנים התובעים לפסק הבורר , כפי שאוסיף ואפרט להלן. אין מחלוקת, כי בתקופה שלאחר פסק הבורר , במשך מספר שנים, בעלי התחנות לא העלו דרישה כלפי המדינה לתשלום כסף. דרישותיהם בכל הנוגע ל"קצבת ההשקעה" או לתשואה בגין השקעתם בתחנות, הופנו אותה עת כלפי חברות הדלק בלבד. כך, בפגישה שהתקיימה כחודשיים לאחר מתן פסק הבורר בלשכת שר האנרגיה והתשתיות, מר שחל - פגישה שעסקה בנושא הבוררות (ס' 29 לעובדות המוסכמות) - לא הועלתה טענה לפיה על המדינה לשלם לתחנות הדלק סכום כסף כלשהו (מסמך 42). כאמור, בתקופה זו באי-כוח בעלי התחנות באו בדברים בנושאים אלו עם חברות הדלק. ביום 29.3.90, מספר חודשים לאחר פסק הבורר , פנה עו"ד חיים צדוק למנכ"ל חברת דלק והעביר אליו נייר עבודה בנושא החזר ההשקעה (מסמך מס' 45). נייר העבודה מציג חישוב של החזר ההשקעה המגיע לתחנה ברמלה. ביום 22.8.90 פנה ארגון בעלי התחנות לחברת דלק בטענה כי היא מתחמקת מלהגיע לסיכום ולהבנה בנושא החזר ההשקעה (מסמך מס' 46). פניה נוספת לחברת דלק ע"י הארגון בנושא החזר ההשקעה נעשתה ביום 5.10.90 (מסמך 50). המדינה לא היתה מעורבת במגעים אלה. ביום 8.9.91 שוב פנה עו"ד רסלר, בשם קבוצה של בעלי תחנות, למנכ"ל חברת דלק, וביקש לקבל פרטים על כספים שמשלם מינהל הדלק לחברה זו כדי שמרשיו יוכלו לברר אם הסכומים מועברים אליהם (מסמך 51). עו"ד רסלר פנה מאוחר יותר גם למינהל הדלק בשם קבוצת בעלי תחנות, זאת ביום 14.4.91, וציין כי המלצת ועדת דינשטיין לא בוצעה. דרישתו היתה לקבל פרטים בדבר שיעור ההחזר בגין ההשקעה שמינהל הדלק "הכיר והעביר באמצעות חברות הדלק" (מסמך 53). אין מדובר בדרישה כספית אלא אינפורמטיבית. על אותה גישה, שבגדרה ראו בעלי התחנות בחברות הדלק את בעל הדברים לעניין הפיצוי מלמדת העובדה שבחודש ספטמבר 1990 התפרסמה בבטאון ארגון תחנות הדלק ידיעה בנושא החזר השקעה (מסמך מס' 48), שבה נכתב "ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק פועל לאחרונה ברציפות על מנת לחייב את חברת דלק (ואת שאר החברות בהמשך) לשלם לבעלי תחנות הדלק שהשקיעו מכספם בהקמת התחנה החזר ריאלי נכון עבור ההשקעה". ביום 23.7.91 הוגשה ע"י קבוצת בעלי תחנות שיוצגו ע"י עו"ד רסלר תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים, ובה בקשה לחייב את חברת דלק ואת מינהל הדלק למסור פירוט של הסכומים שהועברו לחברת דלק בגין החזר השקעה, החל ביום 1.1.63. בהליך זה, המכונה בעובדות המוסכמות "הליך יזראמקס" (ראו סעיף 32 לעובדות המוסכמות ומסמך 55), טענו בעלי התחנות כי חברת דלק חייבת להעביר להן כספים שקיבלה מהמדינה עבור השקעה בתחנות. גם במסגרת הליך זה נטען כלפי מינהל הדלק כי עליו לספק נתונים חשבונאיים הדרושים לתביעה כנגד חברת דלק. לאחר שהוגשו כתבי הגנה, ביקשו בעלי התחנות לתקן את כתב התביעה ולמחוק את המדינה, בהצהירם כדלקמן: "כתוצאה מן הבירורים שנערכו לקראת הכנתו של התצהיר, הגיעו התובעים למסקנה כי מינהל הדלק (נתבע 2) לא העביר כספים (כלשון סעיף 22 לכתב התביעה המקורי) לנתבעת 1, אלא כי מדובר במערכת התחשבנות בין התובעים לנתבעת 1 בלבד, ואשר על כן הגיעו התובעים למסקנה כי יש למחוק את מינהל הדלק מכתב התביעה" (מסמך 57). לראשונה הועלתה דרישה כספית כלפי המדינה ביום 30.3.92, בפניית עו"ד רסלר למינהל הדלק להעביר למרשיו ישירות עמלה בשיעור של 5 ₪ לק"ל, בטענה כי כך נפסק ע"י הבורר בן יקר (מסמך 58). כשלוש שנים חלפו מאז מתן פסק הבורר . פניה זו נעשתה בעוד התביעה למתן החשבונות (יזראמקס) היתה תלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי בירושלים. דרישת עו"ד רסלר נדחתה ע"י היועץ המשפטי של משרד האנרגיה, ואז הוגשה ביום 17.5.92 - שבועיים לפני שביקשו התחנות למחוק את מינהל הדלק מהתביעה בירושלים - בקשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב לאישור פסק הבורר . 18. גם במסגרת הליך אישור פסק הבורר לא ביטאו נציגי ארגון בעלי התחנות עמדה העולה בקנה אחד עם הפירוש שאליו מכוונים כעת התובעים. בתגובה לבקשת אישור פסק הבורר הגישה המדינה שלוש בקשות: בקשה לדחות או למחוק את הבקשה לאישור הפסק, בקשה לביטול הפסק ובקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול הפסק. בסופו של דיון מאוחד בבקשות, החליט בית המשפט המחוזי בתל אביב לדחות את בקשות המדינה ולאשר את פסק הבורר . מנכ"ל ארגון בעלי התחנות, מר גזית, שדבריו נשמעו בבית המשפט במסגרת הליך האישור חזר וציין כי עמדת הארגון היא שהמדינה אינה אמורה לשלם כספים לחברות הדלק. הוא נשאל ישירות האם יצפה הארגון שמינהל הדלק יעביר כספים לבעלי התחנות, אם יאושר פסק הבורר , כולל עמ' 4 בו, והשיב: "אנחנו מצפים שמינהל הדלק יורה לחברות להעביר את הכספים" (ההדגשה אינה במקור). לשאלה נוספת של באת-כח המדינה "זה למרות מה שכתוב בפסק הבורר שמינהל הדלק יעביר את הכספים ישירות לבעלי התחנות?" השיב: "הכוונה לאשר להעביר ישירות את הכספים לבעלי התחנות" (מסמך 32, עמ' 8). עמדה זו גם עלתה מסיכומי הארגון באותו הליך, שבהם נאמר: "המשיב היה עקבי בדרישתו כל העת כי מינהל הדלק יורה לחברות הדלק להעביר את החזר ההשקעה המשולם להם על ידי מינהל הדלק לבעלי התחנות הזכאים לקבלו - באופן דיפרנציאלי על סמך ההשקעה שנעשתה בתחנות" (מסמך 71, עמ' 3). יש עם זאת לציין, כי בסיכומים שהגיש בנפרד חלק ממבקשי אישור הפסק בהליך זה נאמר כי "הארגון שב ותבע כל העת כי מינהל הדלק ידאג להעברת כספי החזר ההשקעה ישירות לבעלי התחנות הזכאים לקבלם" (מסמך 72), ואולם הראיות שעמדו בפני בית המשפט שם לא ביססו טענה זו. מפסק הדין המאשר של כב' השופטת ד' פלפל עולה, כי ייחסה להצהרת גזית חשיבות ופסק דינה מבוסס על ההנחה שאין מדובר בחיוב כספי שהוטל על המדינה (ראו סעיף 36 לעובדות המוסכמות, וכן מסמך 74). בהתייחסה ל"עיוות הדין הנטען לפיו השית הבורר על מינהל הדלק להעביר תשלומים לבעלי התחנות..." ציינה כב' השופטת פלפל כי "ברור שמינהל הדלק (ר' עדות גזית עמ' 12) לא משלם ישירות כספים לבעלי התחנות, אלא בעקיפין. הציפייה היא שמינהל הדלק יורה לחברות הדלק להעביר כספים (עמ' 13). כשנשאל מר גזית אודות החלטת הבורר שמינהל הדלק יעביר כספים לתחנות הוא משיב כי הכוונה שמינהל הדלק יאשר העברת כספים לתחנות. כל הצדדים מבינים במה המדובר. הבורר פוסק על רקע מציאות קיימת, וגם ב"כ המדינה בסיכומיה כינתה זאת "תוצאה של צורת ביטוי" (עמ' 9, פסקה 4) וגם "טעות נוסח" (עמ' 9 פסקה אחרונה). אם המדובר בטעות ניסוח שהצדדים מסכימים לה, מהו עיוות הדין?" (מסמך 74, עמ' 7). התובעים טוענים, כי מדובר באמרות אגב של כבוד השופטת פלפל, או כלשונם: "אמירות שלא קיבלו בטוי בתוצאה הסופית של פסק הדין ולפיכך אין להן משמעות". הם מדגישים כי המדינה ביקשה אז מפורשות להצהיר שהחלק האמור בפסק הבורר אינו אופרטיבי ובקשתה נדחתה. ברם, על טענה זו יש מקום להשיב כי לאחר שהובהר בפסק הדין המאשר, שאין מדובר בחיוב כספי, לא היה צורך בביטול אותו חלק של הפסק שהקים חשש לחיוב כספי, או בהצהרה לעניין אי האופרטיביות שלו. במובן זה, התקבלה למעשה בקשת המדינה. התובעים מוסיפם ומצביעים על-כך שכב' השופטת פלפל ציינה, כי למדה מהראיות שעמדו בפניה כי בעלי התחנות "לא ראו בנושא החזר ההשקעה, שהוא הנושא השנוי במחלוקת, המלצה". התובעים טוענים, כי בקביעה, לפיה לא ראו בנושא החזר ההשקעה המלצה יש משום "פלוגתא פסוקה". ואולם, מאחר שמדברי כב' השופטת פלפל עלה לאחר מכן מפורשות, כי לא הוטל חיוב כספי על המדינה, יש להבין את המשפט האמור, לכל היותר, כמביע הערכה שלגבי בעלי התחנות ביטאו דברי הבורר הכרה בזכות לפיצוי, ואולם זאת מבלי שהמדינה תהא זו הנושאת בתשלום הכרוך. מכל מקום, ההערכה הגלומה באותו משפט אינה מתייחסת לבקשה שהעלה ארגון בעלי התחנות בפני הבורר , ומכאן למהות קביעתו בעקבותיה, אלא, למירב, ליחס התובעים לפסק הבורר לאחר נתינתו. התובעים מוצאים סיוע לפירושם גם בדברי המדינה בבקשת הארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור - על הפסק המאשר את פסק הבורר -לבית המשפט העליון. בבקשה זו נכתב: "הענין שהובא לפני ביהמ"ש קמא היה אישורו של פסק הבוררות, שהתיימר לחייב את קופת הציבור בתשלום כספים למשיבים..." (ההדגשות אינן במקור). וכן: "פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור בכך שהוא מטיל לכאורה חובה על קופת הציבור לשלם לבעלי התחנות כספים..." (ההדגשות אינן במקור). איני סבורה, כי יש לראות בדברים אלה משום "הודאה" של המדינה בנכונות פירושם של התובעים. הדעת נותנת, שהדברים נאמרו בשל חשש המדינה שמא יתפרש פסק הבורר - שאושר ללא שינוי, חרף אי בהירותו - כמטיל עליה חיוב כספי, חשש שאמנם התממש בתיקים שבפני. הדגשת הסיכון האמור קרוב לודאי נועדה לשכנע, כי יש לאפשר את הגשת הערעור כדי לבטל סיכון זה. עוד אציין לעניין פסק הדין שאישר את פסק הבורר , כי בע"א 143/96 מ"י נ' תחנת דלק רמה בע"מ (סעיף 44 לעובדות המוסכמות), ציין בית המשפט העליון, שקיים חומר ראייתי - כולל אמירות של השופטת שאישרה אותו - המלמד שהיה ברור לבעלי הדין ומוסכם עליהם שאין המדובר בפסק הבורר בחיוב כספי. בפסק דין זה קיבל בית המשפט העליון ערעור על החלטות שניתנו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ושבהן נדחו בקשות לרשות להגן שהוגשו לגבי חלק מהתביעות (המאוחדות עתה בפני). יצויין כי רוב התביעות הוגשו בסד"מ, בהסתמך על פסק הבורר המאושר (ר' סעיף 42 לעובדות המוסכמות). בית המשפט העליון קבע לעניין זה: "נראה לנו כי ערעור זה בדין יסודו. לא זו בלבד שפסק הדין של הבורר שאושר אינו ברור, אלא שקיים חומר ראייתי (כולל אמירות של השופטת שאישרה אותו) שמהן היה ברור לבעלי הדין ומוסכם עליהם שפסק דינו ההצהרתי של הבורר בפסקה הרלבנטית לא נוסח כיאות והכוונה היתה שהחיוב יבוצע על דרך של מתן הוראה לחברות הדלק ולא על דרך חיוב כספי". ט. הפירוש המילולי כמנוגד לעקרון תום הלב 19. מסקנת ביניים העולה ממכלול הדברים עד כה היא, שטענת התובעים לגבי פירוש פסק הבורר אינה עולה בקנה אחד עם שורה של עובדות, מהן שהתרחשו בתקופה שקדמה לנתינתו ומהן שהתרחשו בתקופה שבאה אחריו. עובדות אלו ידועות לתובעים, ועל כן מתעוררת השאלה אם טענותיהם לגבי פירושו הנכון של פסק הבורר בתום לב יסודן. כך, כאשר בהליך בו אושר פסק הבורר הצהיר נציג הארגון, מר גזית, כי פסק הבוררות אינו מטיל חיוב כספי על מינהל הדלק, האם יש ביד התובעים לטעון בפני כי יש לפרש את הפסק כמטיל חיוב כספי? והאם יש ביד התובעים לטעון כך, כאשר עמדה זו של הארגון צוינה בפסק הדין המאשר כעמדה המפיגה את חששות המדינה שמא מטיל הפסק חיוב כספי? מהאמור לעיל עולה, כי אין להוציא מכלל אפשרות שאילולא הבהרה זו, לא היתה כב' השופטת פלפל מחליטה לדחות את טענת המדינה שיש לבטל את חלקו האמור של הפסק. ברי, כי עובדה זו לא נעלמה מעיני התובעים. כמו-כן, מהניתוח שהובא לעיל עולה, כי הטענה שהבורר הטיל חיוב כספי אינה מתיישבת עם הדיון שהתנהל בפניו, ובכלל זה עם העובדה שארגון בעלי התחנות ביקש מהבורר ליתן בעניין החזר ההשקעה "המלצה" בלבד. הדעת נותנת, כי גם התובעים מתקשים להסביר מדוע חרף בקשה זו בחר הבורר לחייב את המדינה בתשלומי עתק. הסבר כזה לא ניתן. גם התנהגות בעלי התחנות לאחר פסק הבורר , המלמדת כי הם לא סברו שעל המדינה לשלם להם סכומי כסף כלשהם, וכי ראו את חברות הדלק כבעלי דבריהם לעניין הפיצוי, לא הוסברה על-ידי התובעים. עובדות אלו מכבידות על טענת התובעים, לפיה הבורר הטיל על המדינה חיוב כספי והן מעוררות ביתר שאת את השאלה, האם התובעים מאמינים שטענתם משקפת דברים כהווייתם. 20. התובעים לא הסבירו קשיים אלה ומטיעוניהם עולה כי פירושם אינו נזקק להסבר כזה. ראשית ייאמר כי לשיטת התובעים מסגרת הדיון כאן בכל מקרה אינה מניחה מקום לבדיקה נוספת של טענות שהועלו על-ידי המדינה - או שהיה בידה להעלותן - במסגרת הליך אישור פסק הבורר ועתה יש לקיים את הפסק כלשונו. ביסוד גישתם זו מונחת טענה מרכזית נוספת, לפיה על תוכן פסק הבורר יש ללמוד אך ורק מלשונו ואין להתיר הצגת עדות חיצונית, כדי להוכיח את משמעותו. בעניין זה נשענים התובעים על הדברים הבאים מתוך ספרה של פרופ' ס. אוטלנגי, בוררות - דין ונוהל (מהדורה שלישית): "פסק הבורר חייב לדבר בעד עצמו ולפיכך אין להתיר הצגת עדות חיצונית (לרבות עדותו של הבורר עצמו) במטרה להוכיח את משמעותו של הפסק" (שם, עמ' 502). אין בידי לקבל טענות אלו. אשר לטענה הראשונה אציין, כי גם אם בהליך אישור הפסק נבחנה משמעותו, אין בכך כדי למנוע את תהליך פירושו, ע"פ כללי הפרשנות הרגילים, משמתעוררת שאלת המשמעות שוב בהליך משפטי. עם זאת, ברי כי לאופן פירוש הפסק בהליך הקודם יש השלכה בהליך זה. אשר לטענה האחרת אטעים, כי אין בכוח הכלל שצוין על-ידי המלומדת אוטולנגי - שלהלן אתייחס למשמעותו - כדי לשחרר את פירוש התובעים ממוסרות כלל תום הלב. עקרון תום הלב הוא עקרון על, ואין בדיני הבוררות דבר שיבלום את תחולתו. בטרם אבחן את הכלל שהובא מתוך ספרה של אוטולנגי, אקדים ואומר כי אין לתאר כיום תהליך פרשני שבו יש חשיבות ללשון בלבד. אכן, "גבול הפרשנות הוא גבול הלשון... הפרשנות פועלת אך במרחב התמרון שהלשון מותירה", מתוך ברק, פרשנות במשפט, כרך ראשון 125-126. ואולם הפרשן בוחר מתוך קשת המשמעויות הלשוניות, את המשמעות המשפטית ההולמת, תוך שהוא מייחס חשיבות לרוחו של הטקסט. באופן כזה אפשר שבסופו של דבר הפירוש שייבחר יתן משקל מועט ללשון הטקסט. כך לגבי פירוש חוק נאמר בפסיקה: "אכן, פרשנות החוק מתחילה במילות החוק, אך לעולם אין היא מסתיימת במילות החוק", מתוך בג"ץ 267/88 רשת כוללי האידרא נ' בית המשפט לעניינים מקומיים, פ"ד מג(3) 728, 736, וראו גם ברק, פרשנות במשפט, שם, 123. ובמישור החוזי, על-פי הפסיקה, אפשר שבסופו של דבר יינתן "פירוש ליבראלי" להסכם בין הצדדים, "אפילו הוא עומד לכאורה בניגוד למלים המפורשות", ראו ע"א 631/83 "המגן" חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' מדינת הילדים, פ"ד לט(4) 561-572. היחס הראוי בין "גוף" הטקסט (ה-VERBA) לבין ה"נשמה" (ה-VOLUNTAS) האופפת אותו היא שאלת פרשנות קלאסית, שבגדרה נמדד "כוחו של השופט הפרשן לצאת מדלת אמות הטקסט כדי לעמוד על תכליתו", וראו ע"א 4628/93 מ"י נ' אפרופים שיכון ייזום (1991), פ"ד מט(2) 265, 296, וכן ברק, פרשנות במשפט, שם, עמ' 112-115. היציאה מהטקסט מאפיינת את ההתפתחות המודרנית: "המעבר ממשפט עתיק למשפט מודרני מתאפיין בין השאר במתן חשיבות הולכת וגוברת לנשמתה של הנורמה בפירושה ", ברק, שם, 135, וכן אפרופים, שם, 308-309. כך, בתחום פרשנות החוזה, אף כי סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע כי חוזה יפורש על-פי אומד דעת הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה "ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות", הובהר בפסיקה, כי אין טקסט שהוא ברור ללא פרשנות, וכי אין המדובר בשני שלבים שונים. בעניין אפרופים שהוזכר לעיל נאמר: "אכן השלב הראשון (גזירת אומד הדעת מתוך הלשון הברורה) עשוי להיות נקודת מוצא של התהליך הפרשני. אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני (גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות) ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני הלוך וחזור ללא כל מגבלות של 'לשון ברורה' או 'לשון עמומה' עד שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה" (עמ' 299-300). "המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני" (עמ' 311-312). וראו לעדיפות הכוונה על הלשון גם אפרופים, שם, עמ' 306-308. ויוטעם, אף התומכים בכלל לפיו "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (יבמות כד', ע"א) - כדרך שבה השופט ח' כהן הציג את נושא הפרשנות המילולית בספרו המשפט (מוסד ביאליק תשנ"ב) עמ' 195 - אינם מתעלמים מכך ש"הליך זה, המשאיר את לשונו הברורה של החוק כאילו ללא פרשנות, לאמיתו של דבר גם הוא הליך של פרשנות: תחילה על הפרשן לקבוע שהלשון שבה השתמש המחוקק היא ברורה" (שם). 21. אין עסקינן כאן בפירוש חוק או חוזה אלא בפירוש פסק בורר. ניתן להשוות פסק בורר, מבחינת תחולת כללי הפרשנות, לפסק דין. תחום זה של פרשנות לא זכה לפתוח של ממש, ראו ברק, פרשנות במשפט, שם, עמ' 126-127. ברם, כללי הפרשנות הבסיסיים משותפים לכל טקסט משפטי. לעניין זה כותב כב' הנשיא ברק בספרו הנ"ל: "תורת הפרשנות אחת היא והיא חלה הן על טקסט משפטי חקוק (חוקה, חוק ותקנה) והן על טקסט משפטי הלכתי (פסק דין). כללי היסוד בפרשנות משותפים הם אפוא לפרשנותו של כל טקסט משפטי, יהא אופיו אשר יהיה" (שם, 127). על-כן, כאשר לגבי פסק דין תתעורר, בין השאר, השאלה "האם פסק הדין מתפרש לאור כוונותיו של השופט שכתב את הפסק, ואם כן, מה הם המקורות שאליהם מותר להפנות בעניין זה" (ברק, שם), תינתן לכך התשובה המקובלת בפרשנות. הוא הדין לגבי פסק בורר. כך, בתחום הפרשנות מקובל לתת משקל לכוונת יוצר הנורמה (שם, 136-143), ובין השאר הדבר נעשה על-ידי היזקקות להסטוריה של היווצרות הנורמה (שם, 156). כך, בשיטה הפרשנית התכליתית, המועדפת על-ידי כב' הנשיא ברק, כוונת יוצר הנורמה, כפי שהיא נלמדת מההסטוריה שלה, היא אחד המקורות העיקריים להבנת תכליתה (שם, 417). בעת בירור כוונה זו נזקק הפרשן למקורות חיצוניים לטקסט. באופן כזה, לשון הנורמה היא "נקודת מוצא" בלבד להפקת הפירוש, והפרשנות נשענת גם על ראיות חיצוניות. כך בע"א 552/85 אגסי נ' ח.י.ל.ן חברה ישראלית לעיבוד נתונים בע"מ, פ"ד מא(1) 241, 245 נאמר על-ידי כב' השופט בך: "בירור 'רוח החוזה' ייעשה בדרך כלל באמצעות פנייה לראיות חיצוניות ובנקודה זו נערך המעבר מן ההשתמעות של דעת הצדדים 'מתוך החוזה' אל השתמעות דעתם 'מתוך הנסיבות'". ובלשונו של כב' השופט ברנזון, בפסק דין שניתן לפני כ-40 שנה, ע"א 324/63 סגל נ' חברת גורג'ני מג'י, פ"ד יח(4) 371, 373: "הכלל הראשון של פרשנות מסמך הוא לנסות לרדת לכוונתו האמיתית של הדברים הכתובים במסמך כולו ובהתחשב עם הרקע הידוע של העניין. לא תמיד קובע מובנם המילולי של המלים שהשתמשו בהם. אין לראות במלים הכתובות חזות הכל, שעה שהקשר הדברים והנסיבות הסובבות את העניין מצביעות על כוונה אחרת מזו העולה מן הפירוש הרגיל של הכתוב". 22. בתום סקירה זו אשוב לדברים בהם תולים התובעים את יהבם מתוך ספרה של אוטולונגי. ראשית אדגיש, כי יישום דברים אלה על פירוש פסק הבורר בדרך שהתובעים טוענים לה, משמעותו אמוץ כלל של פרשנות מילולית. יישום כזה משמעותו היא - כעולה מהניתוח דלעיל - גם מתן פירוש ללשון הפסק תוך התעלמות מכוונת יוצרו, ומרוח דבריו. כך, אם אמנם חפץ הבורר ליתן המלצה בלבד, האם ניתן להתעלם מחפצו זה, כאשר ניתן ללמדו מראיות חיצוניות שצוינו לעיל? מכל מקום, דומה שכוונת הדברים שנאמרו על-ידי אוטולנגי היא לכך שעיצובו הסופי של פסק הבורר נעשה בעת שהוא נחתם על-ידי הבורר ולא מאוחר יותר - אלא אם הפסק הוחזר אליו - ולכן אין גם מקום לשמוע את הבורר בשאלת פירוש הפסק. הפרשנות בשלב שלאחר מתן הפסק מסורה לבית המשפט בלבד. על פירוש זה הבורר עצמו אינו חולש יותר, משתם תפקידו. הוא הדין לגבי שמיעת השופט שנתן פסק דין בעת שנבחנת פרשנות פירוש פסק דין. כך, בע"א 633/75 מ"י נ' הלוי, פ"ד לא(3) 339 (המוזכר על-ידי אוטולונגי שם) נקבע על-ידי כב' השופט ח' כהן, שאין עדות הבורר קבילה לפרש את פסקו, להוסיף עליו או לגרוע ממנו (שם, 346), וראו גם לאופן בו מוצג הכלל האמור בספרו של א' שטרוזמן, ספר הבוררות (2001), עמ' 128. אין בכך כדי למנוע את פירוש פסק הבורר לאחר מתן הפסק, באמצעות ראיות חיצוניות לפסק עצמו, ככל שהן מלמדות על התוכן שנתן הבורר בעת שהיה בידו לעצבו. ואוסיף, אכן, בעניין הלוי כתבה כב' השופטת בן פורת (כתוארה אז), לעניין פסק הבורר שנדון בו, כי היא מצטרפת לדעתו של כב' השופט ח' כהן שהובעה קודם לכן "שאין לשמוע ראיות חיצוניות באשר למהותו של הכתב, שתוכנו צריך לדבר בעד עצמו". ברם, אין מקום להבין דברים אלו בהקשר רחב - כמונעים עדות חיצונית לפירוש פסק בורר - ולו מהטעם שכב' השופט ח' כהן התייחס לעדות הבורר דווקא. מכל מקום, דברים אלה נכתבו בשנת 1977, ואם כוונתם לומר שאין לבחון ראיות חיצוניות להסקת כוונת הבורר בעת מתן הפסק, יש לראותם כנותנים משקל יתר ללשון הפסק - בהבדל מרוחו - באופן שאינו משתלב עם דרך הפרשנות המודרנית. מסקנת הביניים העולה לענייננו מפרק זה היא כפולה: ראשית, אין לפרש את פסק הבורר על-פי לשונו בלבד, ואין לראות לשון זו כברורה על פניה. בתהליך מתן הפירוש האמור יש מקום לייחס משקל גם לאופן שבו הבורר הבין את תפקידו ולתכלית אליה שאף. אלו נלמדים, בין השאר, על-פי "ראיות חיצוניות", ובכללן ראיות המלמדות על נסיבות מתן פסק הבורר , כגון: ההסטוריה בשוק הדלק והטענות שהובאו בפני הבורר . המסקנה השניה - אשר ניתן לראותה כפן נוסף של המסקנה הראשונה - היא, שניתן להישען על אותן ראיות חיצוניות גם, ככל שהן מלמדות על תום הלב של התובעים בפירוש הפסק. כאמור, שורת ראיות מלמדות על הדרך שבה ראו בעלי תחנות הדלק את תפקיד הבורר מלכתחילה, ואת תוכנו של הפסק שהוציא מתחת ידיו. גם ראיות אלו מלמדות על משמעותו של הפסק. 23. ארחיב קמעה בעניין המסד המשפטי של עקרון תום הלב בפרשנות. מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, חל עקרון תום הלב שפורט באותו חוק בסעיפים 12 ו-39 גם על "פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה", וזאת "ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחוייבים". סעיף זה החיל את עקרון תום הלב החוזי מעבר לגבולות דיני החוזים, ולענייננו, גם על החיוב שבפסק הבורר . על-פי עקרון תום הלב, על הצדדים לחוזה לפעול בהגינות ובחריצות להגשמת הכוונה המשותפת בהתאם ל"רוחו של החיוב ולא רק לפי אותיותיו הטכניות והפורמליות שבהן הוא נוסח", ראו ע"א 391/80 לסרסון ואח' נ' שיכון עובדים בע"מ, פ"ד לח(2) 237, 263; וכן ראו ע"א 453/80 בן נתן נ' נגבי, פ"ד לה(2) 141, שבו אומצה מגמה "להתיר את מוסרותיהן של המלים הכתובות ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית שהייתה לנגד עיניהם של המתקשרים" (שם, 145). לא למותר להדגיש בהקשר הנדון, כי בגדר חוסר תום לב ראתה הפסיקה גם עמידה דווקנית על זכות, וראו רע"א 1233/91 אהרון ג'רבי נ' הרצל בן דוד, פ"ד מה(5) 661, 667. תוצאותיו של העדר תום לב בהקשר החוזי הן רחבות ולגדרן נכנסת תוצאת אי אכיפת החיוב, ראו בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', פ"ד ל"ה(1) 828, עמ' 838-839. כאמור, הוא הדין - על-פי סעיף 61(ב) הנזכר - לגבי תוצאות החיוב בו עסקינן. ברם, ראוי להדגיש כי אף ללא מקור חוקי מסוים זה, לעקרון תום הלב תחולה כעקרון השואב כוחו מעקרונות היסוד של השיטה המשפטית, ממי-התהום שלה. לימוד היקפו של החיוב, תוך התעלמות משורת הקשיים שצוינו, היא בגדר פרשנות המנוגדת לעקרון תום הלב. בספרו הנ"ל כותב כב' הנשיא ברק לעניין עקרון תום הלב בפרשנות: "תום לב הוא עקרון כללי במשפט. הוא עקרון 'מלכותי' הפורש כנפיו על כל ענפי המשפט. החובה לנהוג בתום לב היא חובה לנהוג על פי רמת התנהגות ראויה בין בני אדם. אך טבעי הוא כי עקרון זה - החל בתחום יצירת הנורמה המשפטית ובתחומי ביצועה והשלמתה - יחול גם בתחום הפרשנות. אכן, עד כמה שהפעילות הפרשנית מתחשבת בעקרונות היסוד של השיטה היא תתחשב גם בעקרון של תום הלב. אך האם יש לעקרון תום הלב מעמד מיוחד בתהליך הפרשני? האין לומר כי הפרשנות צריכה להיות בתום לב? אכן סעיף 157 ל- B.G.B הגרמני קובע כי חוזה יש לפרש בתום לב ובהתחשב בנוהג המקובל. מה משמעותה של הוראה זו? ... נראה לי כי עקרון תום הלב מכוון כלפי מי שנורמה משפטית מטילה עליו חובה או מעניקה לו זכות; עליו לנקוט תום לב במובן שהוא נותן לטקסט המשפטי. זאת ועוד: עד כמה שכוונה סובייקטיבית היא רלבנטית בפרשנות, הרי ההנחה צריכה להיות כי כוונה זו - כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר - מתיישבת עם תום הלב. עד כמה שהפירוש הוא אובייקטיבי, הרי שתוכנו (האובייקטיבי) צריך לעלות בעקרון אחד עם עקרון תום הלב" (שם, עמ' 130-131). 24. לאור הקשיים ליישב את פירוש התובעים לפסק הבורר עם שורת נסיבות, וכאשר התובעים אינם מתרצים אי התאמות אלו, נראית דרכם הפרשית חסרת תום לב. דרך זו מבקשת ליתן משקל יתר ללשון הפסק, במקום לרוחו, ובגדרה נראים התובעים כנאחזים ב"קליפת" פסק הבורר ומתעלמים במכוון מכוונת הדברים. דרך זו מביאה גם לתוצאה בלתי צודקת מבחינת הציבור הרחב. בגדרה יהא על הציבור לשלם סכומי עתק לבעלי תחנות דלק - בתמורה להשקעותיהם בתחנות - מבלי שחשיבות העניין נקבעה כדבעי בסדר העדיפויות הלאומי, וזאת בנוסף לנשיאתו בעול תשלום מחיר הדלק. אין מקום אפוא לאמץ דרך פרשנית זו, מה גם שהפירוש האחר שהוצע לעיל, לפיו הבורר לא ביקש להטיל על המדינה חיוב כספי, מתיישב היטב גם עם לשונו של הפסק. מסקנתי היא, על כן, שאין ביד התובעים לבסס זכות לפיצוי על פסק הבורר , ודין התביעה בעילה זו להידחות. 25. לא למותר להדגיש שוב, כי קבלת הטענה לפיה פירוש התובעים לפסק הבורר אינו עולה בקנה אחד עם רוחו של הפסק ועם עקרון תום הלב, אין בה משום ביטול נפקות אישור פסק הבורר . אכן, בטענות שצויינו לעיל לגבי קשיי פירושו של הפסק ניתן היה לעשות שימוש גם בהליך אישור הפסק, כדי להביא לביטולו או לתיקונו. פסק הבורר אושר ללא סייג, אך בכך לא תם הצורך בהבנתו. אישור הפסק לא "הקפיא" את פרשנותו באופן שלאחריו דינה להיעשות לאור לשונו בלבד. מתבקשת בהקשר זה גם הטעמה נוספת והיא שהפירוש המלמד כי בעניין הפיצוי על השקעה לא בא פסק הבורר להטיל על המדינה חיוב אופרטיבי כספי, אינו מרוקן את פסק הבורר מתוכנו. חלק זה של פסק הבורר הכיל מסקנות שלא נגעו לנושא העיקרי שהועמד בפני הבורר להכרעה. באותו נושא עיקרי, מסקנות הבורר חייבו את המדינה והיו בעלות אופי אופרטיבי. ברם, כאמור, בעניין הפיצוי על ההשקעה נתן הבורר המלצה בלבד. 26. טענה קרובה לטענת תום הלב האמורה - היונקת תוקפה למעשה מאותו עקרון - היא טענת ההשתק השיפוטי שהעלתה המדינה. כאמור, התובעים טוענים במסגרת הדיון בפני טענה המנוגדת לעמדת ארגון בעלי התחנות כפי שעמדה בבסיס אישור הפסק. בעל דין מושתק מלהעלות טענה הסותרת טענה שהעלה בהליך אחר, לאחר שנהנה מתוצאותיה, ראו ע"א 513/89 Exin-Line Bross S.A. נ' Interlego A/S ואח', פ"ד מח(4) 133, בעמ' 194, וכן ראו החלטת כב' השופט ב' אוקון, מיום 24.1.01, בע"א 502/00 רשות שדות התעופה נ' אפקון (טרם פורסם), בה נאמר: "בעל דין המבקש לדבר בשני קולות נחסם בהליך מאוחר ביחס לשאלות שבעובדה או במשפט אם זכה ליתרונות על בסיס טיעון הפוך בהליך קודם". התובעים מצביעים מנגד, על דברי המדינה בבקשה לרשות הערעור על פסק הדין שאישר את פסק הבורר בהם השתקפה הערכה שפסק הבורר מטיל עליה חיוב כספי (ראו לעיל). ברם, אין להשוות בין דברי המדינה בבקשה זו לדברים שנאמרו על-ידי נציג הארגון בפני כב' השופטת פלפל. הדברים שנאמרו על-ידי נציג הארגון השפיעו על ההחלטה לאשר את פסק הבורר כלשונו, ועל-כן אין בידי התובעים להשתחרר מהם. בעניין האחר לא נתקבלה החלטה לטובת המדינה הנשענת על אמירתה הנזכרת, ועל-כן אין בדברים שנטענו בשמה כדי להקים כנגד המדינה טענת השתק. עילת הרשלנות א. מהות טענות הרשלנות 27. עילת התביעה השניה עליה נשענו התובעים היא עילת הרשלנות. התובעים הבהירו, בעיקר בסיכומי התשובה שלהם, כי עילה זו קשורה בטבורה לטענתם בעניין הפירוש שיש ליתן לפסק הבורר גופו. בשל חשיבות דבריהם בהקשר זה להצגת דמותה של טענת הרשלנות, אביא את עיקר הדברים בלשונם (סעיפים 66-74 לסיכומי התשובה): "טענת הרשלנות הועלתה כטענה חלופית נגזרת הנובעת מטענת ההגנה שהעלתה המדינה. אם לשיטת המדינה אין פסק דינו של הבורר מטיל על המדינה חיוב לשלם ישירות את העמלה לבעלי התחנות, מטיל עליה הפסק, גם לשיטתה היא, עשיית מעשה או צווי אשר יביא בסופו של דבר ולאחר עשרות שנים של מחדל, ליישום פסק הבורר ... וזאת להבהיר. טענת התובעים להתרשלות מבוססת על מחדלה של המדינה ביישום פסק הבורר תוך התעלמות מוחלטת מהצווי הגלום בו ולא כטענת בא כוח המדינה, לפיה מדובר במחדל כללי וערטילאי של הימנעות מהפעלת שיקול דעת מנהלי בפיקוח על שוק הדלק. הרשלנות, כך לטענת התובעים, מקורה בהתעלמות מוחלטת מהצווי השיפוטי הגלום בפסק דין חלוט השולל שיקול דעת מהצד החייב ודורש ממנו באמצעות הכוח הגלום בצו שיפוטי, עשיית מעשה פוזיטיבי. בסיכומי התובעים, בפרק העוסק בעילת הרשלנות הובהר, על מנת לחדד את המחדל החמור והרשלני באי יישומו של פסק הבורר , כי במשך השנים, גם בטרם ניתן פסק בורר וללא כל קשר לפסק הבורר , התרשלה המדינה, כרשות המפקחת על מחירי מתקן ועל כלל המקטעים במשק הדלק, לפצות את בעלי התחנות שהשקיעו בבנייתן, בכך שמנעה מהם קבלת תמורה כלשהי... גם ללא קשר לפסק הבורר התרשלה המדינה מקל וחומר, משניתן פסק בורר המטיל חובה פוזיטיבית על המדינה לפעול... בסיכומיו מתעלם ב"כ המדינה מטענה עיקרית ובסיסית זו. אין מדובר ברשלנות גרידא של אי חיקוק צווי פיקוח או הימנעות מעשיית מעשה אשר ימנע המשך קיפוח. מדובר בפסק דין אותו יש לבצע. פסק הדין מטיל חיוב אופרטיבי ועל כן התעלמות מקיומו של הפסק כאילו היה 'אות מתה' מצד בעל דין שהסכים לקיומה של הכרעה שיפוטית באמצעות הליך בוררות, מהווה מעשה רשלני. זו עיקרה של הטענה וממנה נגזרת עוולת הרשלנות". התובעים הוסיפו והבהירו את טענות הרשלנות בהשיבם על הטענה כי שינו חזית וחרגו מההיתר שניתן על-ידי לעניין תיקון התביעה, בכך שהעלו טענות כלליות על רשלנות בפיקוח על מחירי הדלק, "ללא נקודת התחלה או סיום על ציר הזמן". תשובתם לעניין זה היתה כדלקמן: "התובעים אינם מעלים, כטענת ב"כ המדינה 'טענות כלליות על רשלנות בפיקוח על מחירי הדלק'. כפי שהובהר, אין התובעים מבססים את עילתם המרכזית על רשלנות בפיקוח כללי על שוק הדלק למרות שמשך שנים היתה רשלנות רבתי בענין זה. כמוסבר, מבססים התובעים את עילת הרשלנות על התעלמותה המוחלטת של המדינה מפסק דין תקף ומחייב ומחדלה הרשלני ביישומו, אף לשיטת הפרשנות המקילה ביותר עמה, משכך, אין בטיעון התובעים כל הרחבת חזית או סטיה מהחלטת בית המשפט הנכבד" (שם, סעיף 78). מאופן זה של העמדת טענות הרשלנות עולה, כי טענתם העיקרית של התובעים היא הטענה הנשענת על מחדל אי קיום החיוב שבפסק הבורר , ואולם, אין הם זונחים את טענת הרשלנות הכללית, ולו כטענת רקע המחדדת את הטענה העיקרית ומשתלבת עמה. על-פי הטענה המשולבת, בשל הקיפוח הנמשך לאורך השנים, היה על המדינה לפעול נמרצות כדי שיבוצע פסק הבורר , שהטיל עליה חובה פוזיטיבית לפתור את הבעיה בדרך שנקבעה בו. על-פי טענת הרשלנות הכללית, המדינה פיקחה על שוק הדלק "באופן שגרם לנישולם של בעלי תחנות דלק שהשקיעו בבנייתן מן האפשרות לקבל תמורה כלשהי על השקעתם, תוך אפליה בוטה ביחס לחברות הדלק" (סעיף 140 לסיכומי התובעים). בעוד שבשוק חופשי, מסבירים התובעים, התשואה הראויה למפעיל תחנת הדלק שהשקיע בתחנה היתה נקבעת באמצעות כוחות השוק, הרי כאשר מחיר השוק מוכתב, אין בידו לקבל תשואה כזו. על-פי טענה זו, התוצאה של נישול בעל תחנת הדלק מן התשואה המגיעה לו בגין ההשקעה, התאפשרה אך ורק בשל קיום הפיקוח המדינתי. פיקוח זה, לשיטת התובעים, הפלה באופן חמור בין חברות הדלק - שקיבלו במסגרת המחיר שנקבע להן תשואה על השקעה בתחנות- ובין מפעילי תחנות שהשקיעו בתחנה, שרכיב כזה לא הוכר לעניין עמלתם. משנקבע מחיר מתקן אחיד הן לבעלי תחנות שהשקיעו במבנה התחנה והן לאחרים שלא השקיעו, קופחו בעלי התחנות המשקיעות, גם ביחס למפעילי תחנות אחרים. התובעים מטעימים בגדר טענה זו, כי עצם קיום פיקוח הגורם להפליה, מהווה התנהגות רשלנית מצד הגוף המפקח כלפי הגורמים המפוקחים, ומייחסים למדינה הפרת חובת הזהירות להימנע מפיקוח רשלני מעין זה. את הנזק שנגרם לתובעים, על-פי טענה זו, יש לאמוד על-פי קביעת הבורר : יש להכפיל את הסכום שנקב בו בכמות הדלק שנמכרה ע"י כל אחד מהתובעים, וזאת משנת 1963. על-פי הראש השני של טענת הרשלנות, שהוטעם בסיכומים המשלימים, חובת הזהירות נגזרת מקביעות פסק הבורר על רקע הקיפוח המתמשך האמור. בהקשר זה נטען, כי שומה היה על המדינה שלא להתעלם מהפגיעה בבעלי תחנות הדלק, שלא קיבלו תשואה להשקעתם, כאשר חובה זו הובהרה בפסק הבורר , והוגדרה גם בכל הנוגע להיבטה הכספי. התובעים מוסיפים בגדר טענה זו, כי אף אם לשיטת המדינה אין פסק הבורר מטיל עליה חיוב כספי לשלם פיצוי לבעלי התחנות, ברי למצער שהטיל עליה, גם לשיטתה היא, עשיית מעשה, אשר יכול היה להביא, לאחר עשרות שנות מחדל וקיפוח, לפיצוי הולם. המדינה, מטעימים התובעים, לא הראתה כי עשתה מעשה כזה. ב. העדר חובת זהירות בגין חריג שיקול הדעת 28. המדינה טוענת כי דין טענת הרשלנות להידחות כבר בשל הטעם שבנסיבות העניין לא קמה חובת זהירות לאור "חריג שיקול הדעת" המזוהה עם ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי (וערעור שכנגד), פ"ד מח(3) 45. בעניין לוי הדגיש כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז), כי כאשר מתקיימים תנאי חריג שקול הדעת (ר' שם עמ' 82), נקודת המוצא היא שהמדינה לא תחויב בנזיקין, מאחר שלא קמה חובת זהירות. בעוד שבמקרה הרגיל, חובת הזהירות קמה על-פי מבחן הצפיות, לא כך הוא בהתקיים חריג שקול הדעת, שבגדרו נשללת הצפיות הנורמטיבית בשל שיקולי מדיניות (ראו שם עמ' 65). לעניין החריג כתב כב' הנשיא שמגר: "לטעמי, כאשר עניינה של טענת הרשלנות הוא בהפעלת שיקול דעת, על בית המשפט לצאת מנקודת מוצא כי המדינה לא תחוב בנזיקין, למעט מקרים חריגים. נקודת מוצא זו עולה בקנה אחד עם ההכרה בכך שהרשות מפעילה שיקול דעתה לא לטובתה היא, אלא לטובת הציבור בכללותו. על כן, הטענה כי האיזון אשר אליו הגיעה המדינה בהחלטתה, אותו איזון בין אינטרסים, קבוצות אוכלוסיה ומטרות מתחרות, אינו האיזון הרצוי, טענה זו לא די בה להקים אחריות בנזיקין, גם אם סבור בית המשפט כי ניתן היה להגיע לאיזון טוב יותר. שיקול דעת, פירושו החופש להחליט בין מספר דרכי פעולה אלטרנטיביות. בחירה באלטרנטיבה הפחות טובה, כשלעצמה, אינה מקימה לאזרח את היכולת לקבל פיצוי כספי, גם אם בחירה זו גרמה לו נזקים. בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות מדיניות של הרשות השלטונית... ועל כן אחריות בנזיקין, בגין החלטות אלו, תקום רק במקרים קיצוניים" (שם עמ' 82). בעניין לוי בחן ביהמ"ש העליון את סמכות הפיקוח שהוענקה למפקח על הביטוח ומצאה כרוכה בהפעלת שיקול דעת. סמכות מעין זו מופעלת לאור היעד שנקבע להפעלת הסמכות, ולפיו גם מוגבלים השיקולים שעל הרשות להביא בחשבון. שיקול דעת מעין זה מחייב איזון בין אינטרסים ושיקולים שונים וכן הכרעה הולמת. התחום המוגן מפני התערבות בית המשפט לגבי הכרעה כזו הינו רחב. בלשונו של כב' הנשיא שמגר: "שיקול הדעת, כפי שהוא נקבע בחיקוק המעניק אותו, מחייב הכרעה בין שיקולים חברתיים, פוליטיים וכלכליים מתחרים. ההחלטה אליה מגיע בעל שיקול הדעת מהווה איזון בין גישות נוגדות בנושאים אלו; זהו איזון חברתי אשר אינו קיים בחוק על-פיו הוא מחליט, אלא מופקד בידי האדם אשר לו מעניקים את שיקול הדעת. בסופו של דבר, קשה לקבוע לעניין זה אמת מידה חדה. נראה, שמרכז הכובד נעוץ בשאלת ההשקפה לגבי הגוף המתאים לקבלת ההחלטה. מקרים אשר בהם האחריות לאיזון מוטלת על הרשות - הם המקרים בהם ירסן עצמו בית המשפט בבדיקת שיקוליה" (שם עמ' 82-83). 29. אכן, סמכות הפיקוח על המחירים הנדונה כאן, אינה שונה באופן מהותי מהסמכות שנבחנה בעניין לוי. במסגרת הפעלת סמכות הפיקוח בה עסקינן, על הרשות להביא במניין שיקוליה מצד אחד את אינטרס הצרכנים לרכוש דלק במחיר הוגן. מדובר במוצר שצריכתו עממית ורחבה. ריסון המחירים העומדים בפני הצרכן הנו יעד עיקרי של פיקוח זה. עם זאת, שומה על הרשות לקבוע את המחירים המירביים ברמה המותירה לחברות הדלק ולתחנות הדלק רווח סביר, בהתחשב בהוצאות סבירות. ברם, רמת ההתייחסות לנושא הרווח בתחום הפיקוח על המחירים, מטבע העניין, היא כללית בלבד, דהיינו, נעשית ללא התייחסות אינדיבידואלית לרווח או הפסד של יחידי השוק. לצורך זה נבחנות באופן רגיל הוצאות ממוצעות של גורמים שיעילותם סבירה. בתחום הדלק הובאו בחשבון על-ידי המדינה הן הוצאות חברות הדלק והן הוצאות מפעילי התחנות. הוצאות חברות הדלק הובאו בחשבון במסגרת הסדר מבנה המחיר, ובכלל זה הוכר גם פחת על תחנות משנת 1966 (ראה סעיף 3 לעובדות המוסכמות). חברות הדלק חולקות על הטענה ש"הפחת" האמור המשיך להיכלל במסגרת הסדר מבנה המחיר בשנים שלאחר 1966 (ר' שם), אך עובדה זו מוסכמת ביחסים בין המדינה והתובעים. ברם, לגבי מפעילי תחנות הדלק, נקבע מחיר מתקן מירבי אחיד, ללא התחשבות בנושא ההשקעה בתחנה. אין מחלוקת כי בקביעת עמלת המפעיל לא הובאו בחשבון הוצאות הוניות. העמלה חושבה (עד לרפורמה) באמצעות עריכת סקרי הוצאות - שבעריכתן נטלו חלק גם כלכלנים מטעם החברות - תוך התייחסות למרכיבי הוצאות שוטפות בלבד. מאחר שגם המחיר המירבי לצרכן היה אחיד, היתה עמלת המפעיל אחידה לכל מפעילי התחנות. המשמעות המעשית של אחידות זו היא, שהמדינה בחרה שלא להיכנס למערכת היחסים שבין חברות הדלק ובעלי התחנות בכל הנוגע להוצאה הקונקרטית על ההשקעה במבני התחנות ולנקוט קו אחיד כלפי כל מפעילי תחנות הדלק. יש מקום לציין עם זאת, כי "העדפת" חברות הדלק בהקשר זה - בכך שהרכיב ההשקעתי הובא לגביהן בחשבון - הולמת את העובדה המוסכמת (בסעיף 10), לפיה במלוא העלות של הקמת תחנות דלק נשאו ברוב המקרים חברות הדלק. המדינה יכולה היתה לבחור בין גישות שונות לגבי מתן ביטוי לרכיב ההשקעתי, ובחרה אפוא בגישה המתחשבת בו באופן שהלם את האינטרס של רוב המעורבים בשוק. גישה זו היא סבירה, אם הברירה היא בין שתי הדרכים שצוינו, דהיינו, אם לא קיימת למעשה דרך המתחשבת באינטרס של כלל המעורבים. בחירה באופן פעולה אחר, ההולם את האינטרסים של כל המעורבים בשוק, היתה צודקת יותר, ואולם, קשה ביותר לביצוע. כאמור, לא היה דפוס אחיד למערכות היחסים שבין חברות הדלק לבעלי תחנות דלק. על-כן, מטבע העניין, היה קושי לענות על ההבדלים במידת ההשקעה של בעלי התחנות באמצעות תחימת מחיר המתקן המירבי. כבר נאמר לעיל כי לא היתה חלוקה לשתי קבוצות, האחת של בעלי תחנות שהשקיעו בתחנות והאחרת של אלו שלא השקיעו, ואף דפוס ההשקעה, ביחס להשקעת חברות הדלק, לא היה אחיד. כדברי המדינה בסיכומיה, מדובר "בספקטרום של מערכות יחסים חוזיות ולא בחלוקה דיכוטומית לשתי קבוצות". כך גם כלכלן הארגון, כהן אורגד, ציין בפני הבורר כי "קיימים הבדלים ניכרים בהיקף השקעת בעלי התחנות בתחנות" ולכן הציע להפריד נושא החזר ההשקעה מסעיף הרווח (מסמך 22 עמ' 3). אילו היתה המדינה במצב זה מתעלמת מהרכיב ההשקעתי במסגרת המחיר לחברות הדלק, היתה נגרמת בשל כך פגיעה גדולה יותר. כאמור, אין מחלוקת שברוב המקרים חברות הדלק הן שנשאו בעלות ההשקעה בתחנות הדלק, קרי, חלקם של בעלי התחנות בהשקעה הכוללת בתחנות קטן מזה של חברות הדלק. מאידך, ההתחשבות ברכיב ההשקעתי של בעלי תחנות במסגרת קביעת עמלת המפעיל, אף שלא כל מפעילי התחנות השקיעו בתחנות הדלק, היה בה כדי לתת למפעילי תחנות רבים, שלא השקיעו במבני התחנה, תמורה בעבור השקעה שלא נעשתה על-ידם, מה גם שהתחשבות כזו היתה נופלת - בשל הקושי לקבוע מחירי מתקן דיפרנציאליים - על כתפי הצרכן. הדרך בה נקטה המדינה, אפוא, בהותירה את עניין ההתחשבות בהשקעת התחנה - ככל שהיא באה במסגרת המחיר המירבי - לפתרון הנוגעים בדבר (בעלי התחנה וחברת הדלק), נראית, על פניה, ראויה. אוסיף, כי אין יסוד לדרישה שבמסגרת פעולת הפיקוח על המחירים, על הרשות המפקחת לדאוג לרווח בעל שיעור שווה לכל אחד מהפועלים בשוק. דרך הפיקוח בהכרח נוקטת כללים אחידים שלאורם מידת הרווח בפועל של כל אחד מהמעורבים משתנה. כך, בבג"צ 129/81 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל נ' שר התחבורה ואח', פ"ד לו(2) 491, 493-494, לא ראה ביהמ"ש העליון לנכון לפסול את דרכה של הרשות אשר לא כללה בתחשיביה עלות מלאה של שכר חברי העותרת אלא ערכה תחשיב על-פי שכר מקובל או ממוצע אצל נותני שירות אחרים, וראה את שיקול דעתה לעניין אופן קביעת המחירים כרחב. מדובר אפוא, במערכת של נתונים ושיקולים הרלוונטית לקביעת המחירים המירביים, שבגדרה לא מתחייבת בחירת דרך אחת בלבד. מכאן, שהגישה שננקטה בפס"ד לוי הולמת לכאורה גם את המטריה בה עסקינן. 30. לאור האמור, ברורה חשיבות טענת התובעים, שהוטעמה בסיכומים המשלימים, לפיה פסק הבורר גיבש את שיקול הדעת בכיוון מסוים דווקא, וזאת לאחר שבאה הסכמה מראש של המדינה לבוררות. על-פי טענה זו, לאחר שניתן פסק הבורר ומשגובש באמצעותו שקול הדעת של המדינה, היה עליה לעשות כל אשר לאל ידה כדי להבטיח את קבלת התשואה על השקעת תחנות הדלק, כפי שזו נקבעה על-ידי הבורר . לשון אחר, פסק הבורר "הפקיע" את העניין מתחום שיקול הדעת של הרשות וקבע מסלול מוגדר לפעולתה. התובעים מדגישים כי מסלול זה כבר נקבע שנים רבות קודם לכן, בועדת דינשטיין. אין בידי לקבל טענה זו. הדיון דלעיל שהתמקד בפירוש פסק הבורר , הוביל למסקנה שלא הוטל בו חיוב כספי ישיר על המדינה. משמע, הימנעות המדינה מלשלם לתחנות הדלק סכומי כסף לאחר פסק הבורר , אינה בגדר פעולה כנגד חיוב המוטל עליה מכוחו של פסק הבורר . הדיון האמור גם הוביל למסקנה שהבורר לא נתבקש אלא ליתן המלצה לפתרון הבעיה, וכי המלצה בלבד ניתנה על-ידו. דרכה של המלצה, שאין חובה לקבלה. כך בוודאי אם ההמלצה הופנתה, כטענת המדינה, כלפי מי שלא היו צד לבוררות, היינו, חברות הדלק - לפתרון מוסכם בינן ובין בעלי התחנות - או אם הופנתה כלפי המדינה, לעניין דרך טיפולה בקביעת מחיר המתקן המירבי. מטעמים אלה, אין לראות את פסק הבורר כמחייב פעולה נוספת ומוגדרת של המדינה. מכאן, שפסק הבורר אינו "משחרר" את בחינת פעולות המדינה מהמסגרת שנקבעה בפס"ד לוי לגבי פעולות הרשות הכרוכות בשיקול דעת. ג. העדר חובת זהירות בגין שיקולי מדיניות 31. שיקולים דומים מובילים לשלילת קיום חובת הזהירות גם ללא היזקקות לחריג "שיקול הדעת". הצפיות הנורמטיבית נשללת גם מטעמים "שבמדיניות משפטית" בין מתחום דיני הנזיקין ובין מחוצה להם, ראו לוי, שם, עמ' 65, 69-70, וכן ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 130. אכן, מלאכת קביעת המחירים המרביים מצויה היתה בשליטת מינהל הדלק. ואולם, עדיין מתקיימים שיקולים השוללים את ההכרה ב"קרבה" או ב"שכנות" הנדרשת לצורך ההכרה בחובת הזהירות שבמוקדה הדאגה לתשואה על השקעת בעלי התחנות, בשיעור הנטען. השיקולים שפורטו לעיל (סעיף 29) הם בגדר "שיקולי מדיניות" מהסוג האמור. אכן, יש לבחון את פעולת המדינה לאחר מתן המלצת הבורר , לאור עקרון תום הלב, שמכוחו היה מקום לצפות שהמדינה תעניק תוכן ממשי להמלצה שנתן הבורר , על-ידי נכונות לקדם את יישומה. אם ההמלצה היתה מכוונת לחברות הדלק - כטענת המדינה עצמה - היה מקום לכאורה שהמדינה תפעיל השפעתה במשא ומתן שבין תחנות הדלק עם בעל הדברים המתאים לנושא זה, היינו חברות הדלק, ואם ההמלצה היתה מכוונת לפעולות המדינה במסגרת הפיקוח על המחירים, היה מקום לצפות שהמדינה תשקול היטב את האפשרות לקבוע מחיר מתקן דיפרנציאלי. ואולם גם בהקשר זה, ולו משיקולי מדיניות משפטית, יש להגיע למסקנה כי לא היה מקום לצפות לפעולות המדינה ליישום ההמלצה. ראשית, וזאת אף ללא קשר לשיקולי מדיניות, לא היה צורך בהתערבות כזו. בכל הנוגע למציאת הפתרון בקשר בין חברות הדלק לבעלי התחנות, מלמדת השתלשלות האירועים שתוארה לעיל לגבי התנהגות תחנות הדלק לאחר שניתן פסק הבורר , כי אלו קיימו מגעים ישירים עם חברות הדלק, תוך שנעזרו בסיוע משפטי הולם, מבלי שראו צורך לשתף בהם את המדינה. המדינה כלל לא נתבקשה או הוזמנה להתערב. על כל פנים, וזה העיקר, לא היה מקום להתערבות המדינה במערכת זאת, בשל שיקולי מדיניות הנוגעים לטיב הפעולות הכרוכות בה. התערבות כזו מחייבת מידע על מידת ההשקעה הספציפית של כל בעל תחנת דלק, ועל טיב מערכת היחסים החוזית בינו ובין חברת הדלק הנוגעת לעניין. מידע כזה לא היה ביד המדינה (ראו סעיפים 5, ו-40 לעובדות המוסכמות). לא היה מקום לצפות, כי לצורך הפעלת השפעתה על חברות הדלק תלמד המדינה את הפרטים הספציפיים הנוגעים להשקעה בכל תחנה, ומקל וחומר שאין לצפות לכך כאשר היא אף לא הוזמנה כלל על-ידי בעלי התחנות לעשות כן. כעולה מהעובדות המוסכמות, בעלי התחנות לא הראו נכונות לספק פרטים על מידת ההשקעה. לא היה מקום גם שהמדינה תדרוש כי חברות הדלק תספקנה לה מידע כזה, ולאחר מכן גם תנקוט עמדה בהערכת תרומת ההשקעה של כל צד (חברת הדלק מחד ובעל התחנה מאידך), או תכריע במחלוקות שביניהם. יתר על כן - והדבר נכון כמובן גם ביחס לתקופה שקדמה לפסק הבורר - קביעת מחיר המתקן המירבי לא מנעה הסכמה בין החברות לבעלי תחנות על מחיר מתקן נמוך יותר, באופן שהעלה את התשואה לבעלי תחנות שהשקיעו בהקמת מבני התחנות. קביעה זו גם לא מנעה הסכמה על הסדרים אחרים, שגם בהם ניתנה למעשה תמורה למשקיע בתחנה. כך, על-פי העובדות המוסכמות, חברות הדלק אכן שילמו לבעלי תחנות מסוימות קצבת השקעה וגם נתנו לבעלי התחנות, בין בהקשר להשקעתן בתחנות ובין שלא בהקשר זה, מענקים בתנאים מועדפים, מימנו מבצעי שיווק שונים שילמו הוצאות, ועוד (סעיף 5 לעובדות המוסכמות). כיצד, אם כן, היה על המדינה להעריך את המגיע לבעל התחנה - למול חברת הדלק - במערכת יחסים מורכבת כזו? בכל מקרה, בירור תמונת מערכת ההשקעה הספציפית בין כל בעל תחנת דלק לבין חברת הדלק הקשורה עמו היה כרוך בהפניית משאבי ציבור בהיקף ניכר למטרה זו. ברי, שלהוצאה ציבורית כזו היה מקום להקדים הכרעה בדבר חשיבות מטרת ההוצאה ובדבר העדפתה על מטרות ציבוריות אחרות, שהרי הרשות פועלת במסגרת מגבלה תקציבית. לא מצאתי בדברי התובעים שיקולים שיצדיקו העדפה כזו. הוא הדין בכל הנוגע לפתרון הבעיה באמצעות קביעת מחירים מירביים. הודגש לעיל הקושי למצוא פתרון כזה לאור השוני בהיקף ההשקעה של בעלי התחנות. תיאורטית, אם ניתן היה להגיע למחיר מתקן דיפרנציאלי המשקף את המגוון האמור, היה הדבר צודק, ואולם בירור התאמת מחיר המתקן למערכת היחסים הקונקרטית בין בעל התחנה וחברת הדלק הנו על פניו משימה קשה ביותר, שביצועה היה כרוך בעלות גבוהה על חשבון משלם המסים. אעיר שוב, כי לא זו בלבד שהתערבות המדינה במערכת החוזית הנוגעת להשקעה בתחנות היתה בלתי סבירה מהבחינות שצוינו - וכך גם בחינת פרטיה של מערכת זו לצורך קביעת המחיר המירבי - אלא גם פעילות המדינה בכיוונים אלה לא נתמכה על ידי עמדת בעלי התחנות במשך השנים: כאמור, אלה לא מסרו נתונים על השקעותיהם. בעבר הרחוק יותר היו דווקא בעלי התחנות שלא שיתפו פעולה בעניין שינוי השיטה הקיימת (ראו סעיפים 15, 16, 17 לעובדות המוסכמות), וגם לאחר מכן, הם לא הראו נכונות להביא בפני המדינה את העובדות הרלבנטיות להשקעתם. בעלי התחנות אף לא העלו הצעה קונקרטית לעניין דרך פעולה של המדינה שיהא בה כדי לפתור את הבעיה, בין באמצעות הפיקוח על המחירים או בדרך אחרת. ואולם, גם אילו הביאו בעלי התחנות בפני המדינה את כל הפרטים הנחוצים, לא היה בכך בכדי למצות את פרטי תמונת ההשקעה הנדרשת, שהרי ברי כי מנגד היו לחברות הדלק טענות משלהן לגבי העובדות הרלוונטיות להשקעה בתחנות, מנקודת מבטן. כאמור, הדעת נותנת שהיו מתעוררות מחלוקות לעניין זה. לא היה מקום לצפות שהמדינה תתערב במחלוקות כאלו ובודאי שלא היה בידה להכריע בהן. ובמקרים שבהם לא היו מחלוקות - באלה, היה מקום להניח שיימצא פתרון במסגרת ההתקשרות שבין חברת הדלק ומפעיל התחנה. שיקול מרכזי נוסף - בגדר שיקולי המדיניות - שואב תוקפו מיכולת בעלי התחנות להשיג את תמורת ההשקעה ביחסיהן עם חברות הדלק. לא זו בלבד שלמדינה לא היה מידע של ממש על מידת הקיפוח הספציפי של כל אחד מבעלי התחנות לענין התשואה על השקעתו, אלא שהיה בידה אף להגיע להערכה שתשואה כלכלית הולמת בגין השקעתו של בעל התחנה אמנם התקבלה במערכת היחסים שבינו ובין חברת הדלק. קביעת מחיר מירבי (או קביעת עמלת המפעיל) לא מנעה התקשרות חוזית שמכוחה תינתן בדרך אחרת תמורה כלכלית להשקעה, והדעת נותנת שתמורה כזו נדרשה ע"י בעל התחנה. הדעת גם נותנת שככל שאמנם ניתנה תמורה להשקעה במערכת החוזית שבין בעל התחנה לחברת הדלק, תשלול חברת הדלק את הטענה שיש להגדיל לגביו את עמלת המפעיל ולהקטין בהתאם את חלקה. מכאן שכניסת המדינה לתחום הערכת ההשקעות, היא כניסה לשדה מוקשים של סכסוכים. לעניין המשא ומתן שבין בעלי תחנות הדלק וחברות הדלק יודגש, כי בין העובדות המוסכמות לא נכללה עובדה המלמדת כי יחסי הכוחות בשוק מנעו מבעלי התחנות הנוגעות בדבר לקבל מחברות הדלק את שהיה מגיע להן מכוח פעולת כוחות השוק הכלכליים. בכלל זה לא מצויה בפני עובדה מוסכמת המלמדת על ריכוז כוח כלכלי בידי חברות הדלק. נושא זה עלה במהלך הדיונים על העובדות המוסכמות, ובסופו של דבר, משעורר מחלוקות עמוקות, נותר מחוץ לעובדות אלו. אכן, התובעים טענו בסיכומיהם כי הנתבעת התעלמה מקיום חוזים ארוכי טווח שמנעו מבעלי התחנות אפשרות לנהל מו"מ חופשי על קבלת תשואה המגיעה להם. ברם, גם אם ידוע היה למדינה דבר קיומם של חוזים ארוכי טווח - ואניח כך לטובת התובעים, אף כי לעניין זה לא מצויה בפני עובדה מוסכמת (סעיף 36 לעובדות המוסכמות אינו מתייחס לידיעה כזו) - במצב הדברים שתואר אין בידי לקבוע כי מלכתחילה לא התייחסו אותם חוזים כדבעי לעובדת ההשקעה של בעל התחנה. לא מצויה בפני אפוא תשתית עובדתית הולמת לטענה המציגה את בעלי התחנות שהשקיעו בתחנות כבעלי כוח כלכלי חלש, או כבעלי יכולת מוגבלת לקבל את המגיע להם, בעומדם מול חברות הדלק. ] לסיכום, משיקולי מדיניות לא היה מקום לצפות לדרך פעולה שונה של המדינה, בין שהמלצת הבורר התייחסה לפתרון מוסכם בין חברות הדלק ובעלי חברות הדלק, ובין שההמלצה היתה מכוונת לרשות המפקחת דווקא והזמינה אותה לשקול קביעת מחיר דיפרנציאלי. אם ההמלצה היתה מכוונת לחברות הדלק, למעשה לא היה בידי המדינה לכוף את קבלתה. גם כשמדובר בפעולה שהיא בשליטת המדינה - קביעת מחיר מירבי - מדובר בהמלצה הקשה ביותר ליישום. כאמור, לא ניתן היה לזהות לעניין ההשקעה שתי קבוצות של תחנות בלבד (אלו שהשקיעו בתחנה ואלו שלא השקיעו), אלא מדובר במערכות יחסים חוזיים משתנות. בנסיבות אלו, ככל שמדובר בפעולה באמצעות צווים לעניין קביעת המחיר המירבי איני רואה מודל חקיקתי, אשר יעשה צדק בין כלל המעורבים. גם התובעים לא הציגו מודל כזה. ברם, אף אילו ניתן היה לבנותו, יש להביא בחשבון את עלות המשאבים שהיו מופנים להשגת המידע הנחוץ כדי להביאו לכלל יישום. אין מקום להטיל על כלל הציבור הוצאה גבוהה בעליל, כדי לוודא שגורמים מסוימים בשוק ישיגו פתרון אופטימלי לגבי התשואה להשקעתם, מה גם שלא היה מקום להניח שידם של אלו תקצר מהשיג את המגיע להם בדרך אחרת. הערכה זו נתמכת גם על-ידי העובדה שבעלי התחנות לא תקפו במשך השנים את דרך קביעת המחירים ע"י המדינה "תקיפה ישירה", וכאמור, גם לא הראו נכונות לפרט את השקעותיהם הקונקרטיות, כדי להביא לפתרון המותאם להיקף ההשקעה. מכאן, שעמדתם לא ביססה טענה אמיתית של אי קבלת תמורה הולמת להשקעה. האמור לעיל מביא גם למסקנה שהפעלת שיקול הדעת באופן שבו המדינה הסתפקה במתן ההמלצה - ככל שדברי הבורר היו מכוונים לחברות הדלק - ונמנעה מפעולה נוספת כדי לוודא קבלת סכומי כסף על-ידי בעלי התחנות, היתה סבירה. סבירה היתה גם קביעת מחיר המתקן האחיד. כאמור, לא היה מקום לברר את מידת ההשקעה של בעלי התחנות ביחס לזו של חברות הדלק. קביעת מחיר מירבי לצרכן המביא בחשבון לגבי כל מפעילי תחנות הדלק רכיב השקעתי היה בה כדי לייקר את מחיר הדלק לצרכן, תוך מתן תמורת יתר למפעילי התחנות שלא השקיעו במבני התחנה. ויוטעם, גם במקרה כזה היו המפעילים שלא השקיעו מופלים בפועל לטובה, ומעוררים בשל כך באחרים תחושת קיפוח. ד. העדר חובת זהירות לאור טיב הנזק הנטען 32. שיקול סוג הנזק נמנה גם הוא על השיקולים הנבחנים לעניין ההכרה בחובת הזהירות. בעניין לוי ציין כב' הנשיא שמגר נסיבות שבהן לא קמה בהכרח צפיות נורמטיבית, על-פי גישת המשפט האנגלי, ובכללן נסיבות שבהן "הנזק לא נגרם ישירות על ידי הנתבע אלא על ידי צד ג'", וכן "כאשר מדובר בנזק כלכלי", והוסיף: "בכל הנסיבות הללו, כל אחת בנפרד ובמיוחד אם הן מופיעות באופן מצטבר - אין לגזור קיומה של שכנות מקיומה של צפיות. אין פירושו של דבר שאם מתקיימים תנאים אלה, ואפילו כולם ביחד, לא תקבע לעולם חובת זהירות. אך במקרה כזה יהיה צורך בעיון מדוקדק יותר בקיומה של שכנות בין הצדדים" (שם, עמ' 67). אני סבורה כי, סוג הנזק שלו טוענים התובעים, נכנס לגדר הנסיבות השוללות דבר קיום חובת זהירות. המדינה הדגישה את העובדה שמדובר בנזק כלכלי. אכן, בפסיקה האנגלית והאמריקאית ניכרה נטייה להימנע מהטלת אחריות כאשר מדובר בנזק כלכלי טהור (שאינו נלווה לנזק פיסי לגוף או לרכוש) ולראות באינטרסים הכרוכים בו אינטרסים חלשים, ראו הסקירה במאמרה המאלף של ד"ר תמר גדרון, חובת הזהירות בעילת הרשלנות ונזק כלכלי טהור, הפרקליט מ"ב בעמ' 126. גם בישראל, אף כי כבר בע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון הנ"ל הבהיר כב' השופט ברק, כתוארו אז, שאין מקום שלא להכיר עקרונית בנזק הכלכלי לעניין עוולת הרשלנות - עדיין ראה נזק מסוג זה כמעורר קשיים. החשש שלווה את ההכרה בנזק הכלכלי, כפי שציינה גדרון, היה חשש הטלת אחריות רחבה כלפי נפגעים פוטנציאליים רבים מדי (גדרון, שם 133 וכן 136 ואילך). עם זאת, כלפי גופים ציבוריים ניכרה גישה שונה בארה"ב, באנגליה ובאופן ברור ועקבי גם בארץ (שם, 163). ואכן שורת פסקי דין מלמדת על כך (ראו שם, ה"ש 157) וביניהם ע"א 324/82 עירית בני ברק נ' רוטברד מה(4) 102; ע"א 80/87 זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון מה(4) 604, וכן ראו ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וצפורה בע"מ נ' עירית תל אביב-יפו ואח', פ"ד נג (5), 817. ואולם, עדיין, כפי שעולה מהמאמר, כר הפעולה לתחולת שיקולי המדיניות המצמצמים את חובת הזהירות במקרה של נזק כלכלי - בשל אופיו המיוחד - הוא נרחב (שם, עמ' 181-187). 33. במקרה דנן, בחינת טענות הנזק של התובעים מלמדת כי אין מדובר בהן בהפסד תשואה הנמדד למול היקף ההשקעה הקונקרטית, לאור קריטריונים כלכליים המקובלים למדידת כדאיות ההשקעה. העובדות המוסכמות אינן מתייחסות כלל ועיקר לקריטריונים כלכליים כאלה. הנזק מוסק על-ידי התובעים על דרך ההשוואה לאופן קביעת המחיר לחברות הדלק, ומעובדת היות מחיר המתקן אחיד ובלתי מתחשב בהשקעה הקונקרטית של בעל התחנה. היקפו של הנזק בגדר טענות אלו נלמד מסכום הפיצוי שנקבע ע"י בן יקר לכל ק"ל דלק, דהיינו מהיקף כמויות הדלק שנמכרו. וזה האופן שבו מציגים התובעים את הנזק בסיכומיהם: "207. יסוד הנזק הינו אחד מיסודות העוולה. במקרה דנן הנזק הינו אבדן התשואה על ההשקעה בהקמת תחנת הדלק. משהושקע סכום כסף בבניית תחנת דלק, הרי שהמשקיע זכאי לקבל תשואה על השקעה זו. זוהי תשואה קבועה שלה הוא זכאי, בשל נטילת הסיכון העסקי ושל ייעוד המשאבים לפעילות עסקית זו ולא אחרת. בשוק חופשי, כוחות השוק קובעים שיעורה של תשואה זו. ... 210. כך גם זכאי מי שמשקיע בבניית תחנת דלק לתשואה קבועה על השקעתו. גם אם תשואה זו מכונה 'החזר השקעה', אין הכוונה להחזר השקעה בשיעור שהושקע בבניית התחנה (בדומה לשיעור ההשקעה בבניית הדירה) אלא ל'תשואה על ההשקעה' (בדומה לתקבולי שכירות). 211. כאמור, בשוק חופשי, כוחות השוק קובעים שיעורה של תשואה זו. ובמקרה שכזה, היה צורך להוכיח את שיעורה. ברם, שוק הדלק היה נתון לפיקוח ושיעורה של התשואה על ההשקעה בהקמת תחנת דלק, נקבע באופן רגולטיבי. לכן, במקרה זה, יש להתייחס למנגנונים הפיקוחיים שקבעו את שיעורה של התשואה הראויה, לטוב ולרע, ולחשב את הנזק על פיה. אחד המנגנונים שהופעלו לצורך קביעת התשואה הראויה למרכיבי הפעילות השונים בשוק הדלק - לרבות התשואה על השקעה בבניית תחנות דלק - כלל הליכי בוררות. 212. שיעורה של התשואה הראויה על השקעה בהקמת תחנת דלק נקבע בשנת 1963 על ידי בוררות דינשטיין, אשר הגדיר אותה כ'קצבת השקעה'. מאוחר יותר קבע הבורר בן יקר את שיעורה של התשואה הראויה במסגרת תחשיב של מרכיב 'החזר השקעה', שהמשיך את אופן החישוב של דינשטיין תוך עדכון מתאים. 213. בנסיבות אלו, שיעורו של הנזק הוא ברור: אבדן התשואה על השקעה בהקמת תחנת דלק כפי שנקבעה על ידי בוררות בן יקר (שעדכן והתאים את החישוב של דינשטיין). ... 225. הנזק הוא אבדן התשואה על ההשקעה בהקמת תחנות דלק. במקרה הנדון, נזק זה נקבע על ידי הגוף המפקח עצמו, במסגרת הליכי בוררות שנטל בהם חלק. שיעורו של הנזק לענייננו נקבע על ידי הבורר בן יקר, בהמשך ותוך עדכון קביעת בוררות דינשטיין". מדברים אלו עולה, כי לשיטת התובעים, קביעת עצם קיומו של הנזק בעניינם - וגם קביעת היקפו - אינה נזקקת לבדיקת היקף ההשקעה הקונקרטית בתחנות ומתעלמת מהאפשרות שהקשר החוזי בינם ובין חברות הדלק הפיק תמורה הולמת להשקעתם (דמי חכירה, דמי שכירות, קצבת השקעה, מענקים וטובות הנאה). עצם קיומו של הנזק מוסק למעשה מכוח שתי עובדות משלימות: העובדה שעמלת המפעיל - או הפער בין המחיר לצרכן למחיר המתקן - זהה למפעיל שהשקיע בתחנת הדלק ולמפעיל שלא השקיע, והעובדה שבהסדר מבנה המחיר הוכר לחברות הדלק שיעור מסוים של הוצאות פחת. 34. ברם, נזק נטען זה הוא נזק "עקרוני" ושונה מנזק כלכלי אמיתי. כך, משלא נבחנת ההשקעה הספציפית בתחנה למול התקבולים למיניהם שקיבל בעל התחנה מחברת הדלק הקשורה עמו בקשר חוזי, אין לדעת אם לא נתקבלה תשואה הולמת להשקעה במסגרת הקשר האמור, זאת כשהתשואה נמדדת לאור הקריטריונים הכלכליים המקובלים לעניין היחס ההולם בין ההשקעה לתשואה. ויוטעם, שיטת הפיקוח היתה ידועה ומוכרת, ועל כן סבירה ההערכה שהיה ביד כל מפעיל תחנת דלק שהשקיע במבנה התחנה לדרוש מחברת הדלק שעמה היה קשור, את המגיע לו בשל ההשקעה, זאת גם תוך כדי העלאת הטענה שמחיר המתקן אינו מתחשב בהשקעתו. הדעת נותנת שמפעיל התחנה, בעת שבחר לעסוק בתחום זה, וכאשר המשיך ועשה כן במשך שנים, הביא במכלול שיקוליו גם את אופן הפיקוח על המחירים בשוק, ושקד לאורו על שמירת האינטרסים הכלכליים מול חברת הדלק. מהעובדות המוסכמות עולה, כי דרך הפיקוח על המחירים שתוארה לעיל הופעלה במשך שנים רבות. משמע, היה ביד התובעים לטפל בקיפוח לעניין התשואה על ההשקעה, תוך העלאת דרישה ישירה כלפי חברות הדלק. במצב דברים זה, כפי שכבר צוין לעיל, שיקולי מדיניות משפטית אינם מצדיקים הטלת נטל הדאגה לרווח של בעלי התחנות על המדינה. כאמור, אם נקבע מחיר מירבי, לא היה בו כדי למנוע תשואה הולמת להשקעה. אם כך, מלכתחילה מעוררת טענת הנזק קושי. אכן, מקובל עלי כי כאשר יש ביד הרשות המפקחת על המחירים לדעת כי המחירים המירביים שקבעה גורמים הפסד כלכלי - גם לגורם היעיל בשוק - שומה עליה לתקנם. ואולם לא זה המצב בו עסקינן. לא הועלתה טענה קונקרטית כלפי סבירות מחיר הדלק לצרכן. לא נטען כי מחיר זה לא כלל רווח כלכלי סביר בגין מכירת הדלק. הטענה היא שבקביעת חלקן של חברות הדלק במחיר זה הוכר להן רכיב (הוצאות) השקעתי, בעוד שרכיב כזה לא נכלל בחלקן של מפעילי תחנות הדלק (במסגרת עמלת המפעיל). ברם, כטענת המדינה, מאחר שמערכת היחסים בין חברות הדלק ותחנות הדלק היתה "פתוחה" לתוכן שינתן ע"י הצדדים לכל התקשרות, היה מקום להעריך כי במסגרת התקשרות זו ניתן ביטוי לעובדה שבעל תחנת הדלק השקיע בתחנה. לשון אחר, היתה סיבה טובה להניח כי תשואת בעל התחנה לגבי השקעתו, אינה נופלת מהתשואה הסבירה על השקעה במשק. מכאן שאין מדובר בנזק מן הסוג המצדיק הירתמות המדינה למאמץ הסרתו. הנזק הנטען אינו נזק כלכלי רגיל - ואיני רואה צורך להיכנס כאן להגדרת המונח נזק כלכלי - אלא נזק המוסק מאופן הפיקוח על המחירים, מבלי שהוא בוחן את המציאות הקונקרטית הקשורה בהשקעה, וכך מעצם טיבו מתעלם מחלקים אחרים של התמונה הכלכלית הרלוונטית לאותה תשואה. יתר על כן, מהדיון דלעיל עלה כי לא עמדה בפני המדינה דרך של ממש לטיפול ב"נזק" זה. לא היה מקום להעלות את המחיר המירבי לצרכן ע"י הגדלת עמלת המפעיל, (וכך להנות גם את מפעילי התחנות שלא השקיעו בתחנה) וגם לא היה מקום לבטל את ההתחשבות ברכיב ההשקעתי בקביעת המחיר לחברת הדלק. אילו ביטלה המדינה את ההתחשבות ברכיב ההשקעתי בקביעת מחיר המתקן, אף כי רוב ההשקעה במבני תחנות הדלק נעשתה על-ידי חברות הדלק, היה בכך לכאורה כדי לגרום פגיעה יותר גדולה בכלל הגורמים בשוק. התחשבות ברכיב השקעתי אפשרה קביעת מחיר מירבי לצרכן המביא בחשבון גם את ההוצאה על ההשקעה, ובמסגרתו כאמור גם "העברת" התשואה, במגעים שבין בעל התחנה המשקיע וחברת הדלק הקשורה עמו, וכך חלוקתו ההולמת של רכיב זה. הדרך שנבחרה אפשרה למעשה את חלוקת תמורת הרכיב ההשקעתי ככל שהוא גלום במחיר, באופן ההולם את היקף ההשקעה הקונקרטי, זאת במשא ומתן בין חברת הדלק לבעל תחנה שהשקיע במבנה התחנה. כאמור, חברות הדלק שילמו סכומי כסף שונים לפחות לחלק מבעלי התחנות, ובכללם "קצבת השקעה". מכל מקום, כל דרך אחרת היתה כרוכה בהפניית משאבי ציבור עצומים ללימוד נושא ההשקעה הספציפית, כדי להביא לפתרון צודק יותר. כך, גם אם נכון לראות את הסכום שנקבע בפסק הבורר (וקודם לכן בועדת דינשטיין) כסכום ההולם פיצוי הנזק, כיצד היה ביד המדינה לקבוע למי מגיע תשלום כזה, ללא לימוד פרטי ההשקעה? ברי, שנקיטה בדרך כזו היא נטולת הגיון או הצדקה, כאשר יש מקום לצפות שפתרון לנזק - אם הנזק אמנם קיים - יושג על-ידי הצדדים המעורבים במערכת אחרת: המערכת החוזית שביניהם. לאור האמור מתבקשת המסקנה, שהנזק הנטען על-ידי התובעים לא הצדיק נקיטת דרך פיקוח מחירים אחרת או פעולה מסוג אחר בשוק. ספק אם מדובר בנזק כלכלי. נזק כלכלי בתחום התשואה להשקעה צריך להימדד מטבע העניין תוך בחינת כלל התקבולים הרלבנטיים למול ההשקעה הספציפית. טיעון התובעים אינו נכנס כלל לגדר יחס זה. לאור האמור, האינטרס שהתובעים טוענים לו חלש אף למול נזק כלכלי רגיל. מסקנתי היא, אם כך, כי משקולי מדיניות משפטית גם סוג הנזק הנטען אינו מקים חובת זהירות. ה. העדר התרשלות 35. התובעים לא ביססו, אם כך, חובת זהירות של המדינה להימנע מאי מתן הפיצוי על פי פסק הבוררות, ולו מן הטעם שהבורר לא חייב תשלום כזה. התובעים גם לא ביססו חובת זהירות שתכנה הימנעות מאופן הפיקוח על המחירים שנקטה המדינה וממידת התערבותה בשוק, שהיתה גלומה בו. מסקנה זו מייתרת את הצורך לבחון את שאלת ההתרשלות, דהיינו את שאלת הפרת חובת הזהירות. כאן המקום לציין, כי שיקולים דומים לאלו שהובאו לעניין בחינת חובת הזהירות ניתן להעלות לכשנבחנת שאלת הפרת חובת הזהירות הנטענת על-ידי התובעים. מכלול השיקולים שצוין הוביל למסקנה, כי לא ניתן להצביע על דרך פעולה אחרת מזו שהמדינה נקטה בה, כדרך שהיה עליה לנקוט בה. התובעים לא הראו אפוא, כי היה על המדינה להתנהג באופן אחר. לשון אחר, הדרך שבה פעלה המדינה היתה סבירה. מכאן, שאף אילו בוסס דבר קיום חובת זהירות, לא היה ביד התובעים להראות כי החובה הופרה על-ידי התרשלותה. אוסיף בהקשר זה - בהתייחס לטענת התובעים, כי על המדינה להראות מה עשתה לפתרון הבעיה לאחר מתן פסק הבורר - כי הנטל להוכיח התרשלות מוטל עליהם, ובגדרו היה עליהם להצביע על אותה דרך. בהקשר זה, אתייחס אף לנושא תהליך הרפורמה (ראו סעיפים 6-9 לעובדות המוסכמות). המדינה מצביעה על תהליך זה כמנוגד לתפקיד שלטענת התובעים היה עליה למלא בתקופה שלאחר אישור פסק הבורר , ומטעימה כי הפחתת מעורבותה במשק במסגרת תהליך זה היא בוודאי תהליך כלכלי חיובי. התובעים טוענים מנגד, כי ככל שהמדינה נשענת על תהליך הרפורמה כדי להשתחרר מחובתה לפצות את הניזוקים בשל דרך הפיקוח בה נקטה קודם לכן, יש לומר כי הרפורמה לא היתה הכרחית. כדבריהם: "המדינה יכולה להחליט על 'פיקוח' ואותה מדינה יכולה להחליט על 'רפורמה' (הפסקת הפיקוח) כיוון ש'הפה שאסר הוא גם הפה שהתיר', אין חולק שהמדינה יכולה גם כיום להחליט על החזרת הפיקוח" (סעיף 220 לסיכומיהם). התובעים מצביעים גם על כך שתהליך הרפורמה היה הדרגתי, ועדיין קיים פיקוח על שני מוצרי הדלק העיקריים (95 אוקטן ו-96 אוקטן). התובעים הפנו לשורת צווים שהוציאה המדינה לאחר מתן פסק הבורר (עמ' 33-34 לסיכומים) כמלמדים על מעורבותה הנמשכת בשוק. לדבריהם, המדינה הוציאה צווים רבים ומגוונים לפתרון נקודתי של בעיות שונות בתחום הדלק והאנרגיה, ואף הקימה וועדות נוספות, ואם כך ממשכים הם ומסיקים, היה בידה להתייחס בצו הולם גם לבעיית השקעת בעלי התחנות, במיוחד לאחר פסיקת הבורר . מקובל עלי, כי השאלה המתעוררת בהקשר זה אינה שאלת יכולת הפעולה של המדינה, אלא שאלת תוכן הפעולות שהיה עליה לנקוט. מסקנת הדיון דלעיל היתה שלא היה על המדינה לנקוט בדרך אחרת, בין אם מדובר בקביעת המחירים המירביים באמצעות צווים, ובין שמדובר בפעילות שאינה כרוכה בצווים כאלה. מסקנה זו ישימה אף בהקשר לבחינת ההתרשלות הנטענת. 36. ההצעה הקונקרטית היחידה לפעולה חלופית של המדינה, המצויה בסיכומי התובעים, עוסקת בהקמת קרן איזון. הצעה זו כפי שאפרט להלן אינה עומדת במבחן משפטי, וגם אינה ישימה מטעמים שכבר הועלו לעיל. לשיטת התובעים, לא היתה כל מניעה לקבוע בצו הפיקוח כי תוקם קרן - "אליה יועבר מתוך כלל ההוצאות המהוות את מחיר מוצרי הנפט הסכום המשקף 5 ₪ לכל קילו ליטר כמצוות הבורר על מנת שקרן זו באמצעות הסדרים מינהליים תעביר את החזר ההשקעה על-פי כללים שייקבעו לאותן תחנות אשר יימצאו ראויות לקבל החזר זה על פי העקרונות שקבע הבורר " (סיכומי התובעים, סעיף 154). יצוין, כי הצעה מעין זו לא הועלתה בעבר על-ידי התובעים. אין התייחסות להצעה כזו בעובדות המוסכמות ואין לה זכר במסמכים המצויים בתיק המסמכים. גם כאן סבורים התובעים, כי לא הם שהיו צריכים להציע פתרונות למדינה, אלא לאחר פסק הבורר היה על המדינה למצוא דרכי פתרון לבעיה שבה הכירה. התובעים הוסיפו וציינו, בהציגם אפשרות זו, כי בין המדינה לחברות הדלק התקיימה בעבר ומתקיימת גם כיום "מערכת התחשבנות שוטפת, ענפה ומורכבת לעניין הוצאות אחסון, תשתית, הזרמה, הזרקת תוסף, אחסון דלק אסטרטגית, מסים ומכסים" ועל-כן, לדבריהם, אם אמנם ביקשה המדינה לאכוף את פסק הבורר לא היה קושי מינהלי לבצע זאת (סיכומי התובעים, סעיף 153). ההתייחסות למערכת ההתחשבנות האמורה לא מצויה בעובדות המוסכמות ואולם את דבר קיומה למדים התובעים מצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסדר מבנה המחיר של מוצרי דלק) התשמ"ז-1987 (ראו סעיף 100 לסיכומי התגובה). אליבא דתובעים היה ביד המדינה לפעול באופן הבא: "במסגרת הצווים שהוציאה המדינה ומעורבותה הפעילה והשוטפת בענף הדלק, יכלה המדינה ללא כל קושי להעביר ישירות את העמלות לתחנות, כמצוות לשונו הברורה של פסק הבורר , ולקזז או להפחית תשלום זה מתשלומיה הרבים לחברות הנפט במסגרת החשבונות והקיזוזים ההדדיים שבינה לבין החברות. בדרך זו היתה יכולה המדינה לאכוף על חברות הנפט הסדרה מעשית של תשלום החזר ההשקעה, כמצוות הבורר . אילו נהגה המדינה בדרך האמורה, כאחת האלטרנטיבות לישום הפסק, היתה מקיימת, מחד, את לשונו הברורה של הפסק, ומאידך, מישמת את כוונתו, על פי פרשנותה, המוכחשת, לפיה על חברות הנפט לשלם, בסופו של התהליך את החזר ההשקעה. לו נקטה המדינה בדרך זו, סביר להניח כי היתה גורמת לחברות הנפט, בעל כורחן, להגיע להסדר או הסכם עם כל אחת מהתחנות בנפרד או עם הארגון בשמן, כדי למנוע הפחתה שיטתית וקבועה של 5 ₪ ממחיר המתקן על חשבונן. בהחלט יתכן כי אם היתה נוקטת המדינה בדרך זו, או דומה לה, היה החוב משולם, במהירות המרבית, לאותן תחנות, מכלל התחנות, הזכאיות להחזר זה. ................... לאור הוועדות הרבות שקמו חדשות לבקרים בשוק הדלק, לא היה זה בלתי אפשרי להעלות על הדעת, לאחר פסק הבורר , להקים גוף מנהלי משותף לחברות הדלק, למנהל הדלק ולבעלי תחנות אשר אליו יוזרמו הכספים ובאמצעות קריטריונים מוגדרים וגוף ממונה זה, יבצע את החזר ההשקעה על פי מבחנים שקבע פסק הבורר " (סעיף 221 לסיכומי התובעים). 37. אודה כי לא ירדתי לסוף דעתם של התובעים, בכל הנוגע למקור כספי קרן האיזון. טענת התובעים לגבי הקמת הקרן מתעלמת על פניה מקשיים משפטיים ברורים. בשל דיני הקניין לא היה ביד המדינה לגרוע מכספים המגיעים לחברות הדלק, גם אם קיימה עמן תהליכי התחשבנות. במלים אחרות, גם אם היתה לה שליטה מעשית על פעולת העברת כספים כזו לא היה בידי המדינה להעביר אותם כספים לקרן כזו או אחרת - אף אם מדובר בגריעת כספים זמנית בלבד - כל עוד לא ניתנת לכך הסכמה של חברות הדלק. אילו סברו התובעים, כי אכן הסכמה כזו היתה ניתנת בנקל, לא היו מדברים על "כפיית" פתרון בדרך זו על חברות הדלק. ויוזכר, חברות הדלק לא היו כלל צד בבוררות בן יקר, ולכן דבריו בודאי שלא חייבו אותם. אוסיף, כי עצם שינוי מחיר המתקן באופן המגדיל את חלקם של בעלי תחנות הדלק שהשקיעו בתחנה על חשבון חלקן של חברות הדלק, כשלעצמו, לא היה בו כדי ליצור מקור כספי לקרן. גם אם כוונת התובעים היא לכך שהיה על מינהל הדלק לקבוע בצו כי חברות הדלק יפרישו סכומי כסף להקמת הקרן, מתוך התמורה שיגבו בעבור הדלק, בשיעור ההולם את ההתחשבות ברכיב ההשקעתי, מעוררת הצעתם קשיים, ולו מן הטעמים הנוגעים לחלוקת כספי הקרן. כבר נאמר לעיל, כי עיקר ההשקעה במבני התחנות באה מכיסן של חברות הדלק, משמע גריעת סכומים מהתמורה המגיעה לרוב חברות הדלק בגין ההשקעה, תוך הותרת בירור הפרטים הנוגעים לחלוקת הכספים בין חברות הדלק ובעלי התחנות לשלב מאוחר יותר, עלולה היתה לגרום פגיעה גדולה יותר בהיקפה. זאת, בודאי בשלב הביניים, עד לחלוקת כספי הקרן, ומהאמור לעיל נובעת המסקנה שחלוקת כספי הקרן היתה למעשה משימה בלתי אפשרית וככזו אף לא ניתן לתחמה בזמן. כאמור, ללא השקעת משאבים עצומים בבירור יחסי ההשקעה בתחנות לא היה ביד המדינה לקבוע מיהן התחנות "המקופחות". משמע, חלוקת כספי הקרן היתה מחייבת מעורבות בלתי סבירה של המדינה. יתר על כן, אין מדובר בלימוד מידת ההשקעה של כל אחד מהמעורבים בלבד, אלא בהתמודדות מול מחלוקות שמן הסתם היו מתעוררות בין הצדדים. כבר נאמר לעיל כי דווקא במצבים שבהם נתנה חברת הדלק במסגרת הקשר החוזי תשואה הולמת להשקעה של בעל התחנה - או שלשיטתה כך היה - צפויה היתה התנגדותה להפחית ממרווח השיווק הגלום במחיר המתקן כדי להגדיל את חלקו. המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא שדין הטענה לפיה המדינה התרשלה להידחות: התובעים לא הראו כי המדינה הפרה חובה לשלם להם סכומי כסף בגין השקעתם בתחנות וגם לא הראו שהמדינה הפרה חובה לדאוג לכך שכספים כאלה יגיעו לכיסם בדרך אחרת. 38. בתום הדיון בעילת הרשלנות אציין כי ברוב התביעות המאוחדות הועלתה עילה זו בשלב מאוחר להגשתן. רק בחמש מהן הועלתה טענת הרשלנות כבר בשנת 1996. החלטה על תיקון כתבי התביעה ביתר התביעות, כדי "לישר קו" עם חמש התביעות האמורות, ניתנה על ידי ביום 7.2.99. המדינה התנגדה לתיקון, ובהחלטה המתירה את התיקון קבעתי כי התיקון כפוף לשמירת טענות ההתיישנות. התובעים טענו מנגד כי החיוב הגלום בפסק הדין לא התיישן וכי מחדל אי יישומו הוא בגדר התרשלות נמשכת. משהגעתי למסקנה כי אין בעילה זו כדי להועיל לתובעים, התייתר הדיון במחלוקת זו. סוף דבר 39. לאור האמור, אני דוחה את התביעות וגם את ההודעות לצד ג'. משדחיית התביעות מבוססת, בין השאר, על אימוץ הפירוש לפיו פסק הבורר לא הטיל חיוב כספי על המדינה, התייתר למעשה הצורך לדון בתביעות שכנגד, שבאו לקדם פני חשש שיתקבל פירוש אחר. מטעם זה, אני רואה לנכון להורות כי התביעות שכנגד תימחקנה תוך 15 יום מהיום ללא צורך בהחלטה נוספת, אלא אם תוגש בקשה בעניין זה על-ידי מי מהצדדים. המחיקה מותנית בתוצאה של דחיית התביעה העיקרית. בכל אחד מהתיקים שאוחדו ישלמו התובעים הוצאות המדינה וכן שכ"ט עו"ד בסך 20,000₪ בתוספת מע"מ כדין, והמדינה תשלם הוצאות חברת הדלק שאליה שלחה הודעה לצד ג' ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין. בקביעת סכום ההוצאות התחשבתי, בין השאר, בנכונות התובעים לייעל את ההליכים, באמצעות ההסכמה על מערכת העובדות הרלוונטיות ועל הגשת המסמכים. פיצוייםהשקעותתשואה