קשר בין בקעים מפשעתיים לבין שירות צבאי

פסק דין 1. המערער יליד 1976, ביום 30/12/97 הגיש תביעה למשיב להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), התשי"ט- 1959, (להלן: "החוק") בגין בקעים מפשעתיים ופריצות דיסק בעמוד השידרה לבין שירותו הצבאי. המשיב בהחלטתו מיום 20/7/98 דחה את תביעת המערער בקובעו כי: "הריני להודיעך בזה כי תביעתך הנ"ל נדחתה בגלל הסיבות הבאות: בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות הדעת הרפואיות מיום 22/5/98 ו- 2/7/98 לפיהן הגעתי למסקנה כי לא אירעה לך נכות עקב תנאי שירותך הצבאי כמשמעותו בס' 1 לחוק. אין קשר בין התפתחות הוריקוצילה הדו- צדדית בגינה נותחת ובין תנאי שירותך אין קשר בין כאבי הגב התחתון מהם הינך סובל ובין תנאי שירותך האמור." לאחר החלטתו זו המשיב החליט על ביצוע בדיקה נוספת ע"י מומחה וזאת מאחר וד"ר שוטלנד, המומחה מטעם המערער, לא התייחס באופן מפורש בחוות דעתו מיום 22/5/98 לקשר בין הבקעים המפשעתיים לבין השירות, ונתן החלטה נוספת. בהחלטתו הנוספת מיום 10/6/99, דחה המשיב את תביעת המערער לעניין הבקעים המפשעתיים בקובעו כי: "הריני מתכבד להודיעך כי לאחר עיון בתביעתך ובהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות הדעת הרפואית מיום 22/4/99 ומן הנימוקים המצויינים בחוו"ד המצ"ב הגעתי למסקנה כי אין קשר בין הופעת הבקעים המפשעתיים ובין תנאי שירותך הצבאי, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק." בתאריך 1/4/01 הודיע ב"כ המשיב כי לאחר חוו"ד משלימה בתחום הכירורגי מטעם המשיב של פרופ' גוטמן, אשר המליץ על החמרה בשיעור של 50%, החליט המשיב להכיר בקשר של גרימה משפטית מלאה שבין הבקעים המפשעתיים לבין השירות ובעניין זה ניתן, בהסכמה, פסק דין חלקי בתיק בו ביום. לנוכח האמור, הצטמצם הערעור שבפנינו רק לסוגיית הגב התחתון. 2. המערער התגייס לשירות חובה בצה"ל ביום 29/11/94, בפרופיל רפואי 97, והוצב למסלול לוחם בחטיבת "גולני". טענות המערער 3. לטענת המערער, במהלך הטירונות, בתפקידו כקשר מ"מ, נשא על גבו מכשירי קשר כבדים, ובמסגרת האימונים והתרגילים שבצע, היה עליו מדי פעם להוריד מכשירי קשר אלה ארצה ולהעמיסם מחדש על גבו, בצורה חוזרת ונשנית ועל כן הוא טוען לפגיעות זעירות (מיקרוטראומה) אשר גרמו לו לטענתו, לנזק בגבו. זאת ועוד, לטענתו, הטירונות נמשכה כששה חודשים, ובמהלכה נחשף המערער למאמצים פיסיים קשים, במיוחד באימוני שדה, במסעות ובתרגילי כושר גופני, וכך גם בעת שעבר סדרת גיבוש בקומנדו הימי. לטענתו, בתאריך 22/5/95 במהלך מסע, בעת הרמת מכשיר קשר כבד, הוא נפל ארצה, נחבל באזורי הבטן והמפשעות, ולבסוף התברר כי כתוצאה מחבלה זו נגרם לו בקע מפשעתי דו- צדדי. לטענתו, בעקבות ניתוחים שעבר בקשר לבקעים הנ"ל, הומלץ על שחרורו מנשיאת משאות כבדים, ומביצוע מאמצים פיזיים, אולם עם שובו לגדוד בתום תקופת ההחלמה, המערער לטענתו הוחזר לפעילות רגילה, ונאלץ לבצע שמירות עם אפוד כבד ונשק, לרבות בעת עריכת פטרולים מסביב לבסיס. המערער טוען כי בתאריך 8/10/95, בעת שהיה בדרכו לחדר האוכל של יחידתו ברמת הגולן, כשבחוץ ירד גשם שוטף, החליק על המדרגות המובילות לחדר האוכל, נפל ארצה ונחבל קשות בגבו מהמדרגות (מע/ 2, מע/ 3) בעקבות כאבים עזים שפקדוהו, טוען המערער כי נבדק ע"י רופא היחידה ובבית החולים רמב"ם ובדיקת T.C שבוצעה ביום 16/11/95, איבחנה שני בלטים בחוליות עמוד עמוד השדרה המותני. המערער טוען כי נאלץ להמשיך ולשרת בבסיסו ברמת הגולן, חרף מצב גבו. טלטולי הדרך באוטובוסים ובטרמפים מהבסיס לבית החולים רמב"ם, לצורך קבלת טיפולים רפואיים, וחזרה, והמשך תיפקודו בבסיס עם חזרתו מהטיפולים, החמירו את מצבו, הפרופיל הורד ל- 24, הוא שוחרר זמנית מצה"ל למשך 7 חודשים, הוחזר לשירות בפרופיל 45 עד לשחרורו הסופי ביום 5/11/97. המשיב דחה את תביעת המערער בנוגע לפגימה בעמוד השידרה המותני, וזאת בהסתמכו על חוו"ד של פרופ' ביאליק מיום 2/7/98, ולטענת המערער חוות דעת זו הינה שיטחית, מגמתית, לוקה בסתירות פנימיות ונוגדת את החומר שהיה בפניו. כך למשל, טוען המערער, כי: א. למרות שפרופ' ביאליק היה מודע לעובדה שבתאריך 8/10/95 נחבל המערער בגבו בעת שנפל על מדרגות חדר האוכל בבסיסו, ואף בחוות דעתו מיום 2/7/98 ו- 24/7/00 מזכיר הוא את "האירוע באוקטובר 1995", מוצא הוא לנכון לצטט את הרישום בתעודת השחרור של חדר המיון ברמב"ם מיום 10/10/95 לפיו "אין סיפור של חבלה", למרות שידע שרישום זה אינו נכון. ב. בחוות דעתו מיום 2/7/98 פרופ' ביאליק מציין כי "בצילומי רנטגן של עמוד שידרה מותני מיום 19/5/98, כולל צילומים אלכסוניים, אין ממצאים חולניים" וזאת למרות שהוא עצמו קובע בתחילת חוות דעתו הנ"ל כי כבר בדיקת הטומוגרפיה הממוחשבת מיום 17/11/95 גילתה פגיעה בדיסקים הבין-חולייתים המותניים הנמוכים. ג. פרופ' ביאליק טוען כי הפגימה בגבו של המערער אובחנה אומנם בתקופת שירותו הצבאי, אולם אינה קשורה לשירות, וזאת מבלי לציין מה כן גרם לדעתו לפגימה הנ"ל, ותוך התעלמות מהעובדה שהמערער התגייס לצה"ל בפרופיל 97, כשהוא בריא ורק בעקבות החבלה מיום 8/10/95 נבדק בבי"ח רמב"ם, אובחן אצלו קיום שני בלטים דיסקאליים. וכל זאת לטענתו, כשהוא בגיל 19, ובגילו אין מצפים למצוא שינויים ניווניים בעמוד השדרה ובלטים דיסקאליים. המערער מבקש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר יעקב גורדון מיום 2/1/00, מטעמו, אשר לאחר סקירת תנאי שירותו של המערער, קובע כי ההרמה החוזרת ונשנית של מכשירי הקשר הכבדים והורדתם גרמה לפגיעות חוזרות ונשנות בעמוד השדרה המותני והחבלה מיום 8/10/95 שימשה כ"טריגר" שהחיש את הופעת הפגיעה הממשית בגב, שאף החמירה כתוצאה מהמשך שירותו בתנאים שפורטו לעיל. טענות המשיב 4. המשיב טוען כי פרט לטופס התביעה שהוגש ביום 30/12/97 ומסמך אחד נוסף שצורף אליו מביה"ח רמב"ם מיום 10/10/95, המערער לא הגיש למשיב מסמכים נוספים כלשהם המעידים על אירוע חבלתי, אף לא הגיש תצהיר לאימות העובדות הכלולות בתביעתו. רק בתצהיר שהוגש לראשונה במהלך הדיון בערעור זה (מע/ 1) נטען לראשונה בס' 7, כי בתאריך 8/10/95 נחבל המערער כאשר החליק על מדרגות בעת שמיהר להגיע לחדר אוכל בבסיס. לטענתו: "בחוץ ירד גשם שוטף". המשיב טוען כי אין בגשם שירד "בחוץ", כדי להעצים את אירוע החבלה הנטען. לטענת המשיב, אירוע החבלה הנטען אינו מתועד בשום מסמך. לא הוצג בפני המשיב דו"ח פציעה, אין ככל הנראה עדי ראייה ומכל מקום לא הובאו בפני המשיב ובפני ועדת הערעורים עדויות מסייעות. רק בשלב חקירתו החוזרת של המערער הוגשו לראשונה ובאופן מפתיע המוצגים מע/ 2 ו- מע/ 3, מסמכים המצביעים כביכול על קרות האירוע. 5. המשיב טוען כי על וועדת הערעורים לקבוע אם נכונה הייתה החלטת המשיב נשוא הערעור ולא החלטה אחרת. היינו אם נכון היה שיקול דעת המשיב בהסתמך על הראיות שהוצגו בפניו. המשיב טוען, כי אין זה ראוי שוועדת הערעור תידון בטענות עובדתיות חדשות, שלא הוצגו בפני המשיב ולא נבחנו על ידו. קל וחומר במקום שלא צורפו מבעוד מועד לתצהירו של המערער, ואף במקום בו המערער המתין לתום החקירה הנגדית ובחר להגישן במסגרת של "חקירה חוזרת". ועל כן, לטענתו, יש לראות במסמכים שלא הובאו בפני המשיב, לכל היותר, משום ראיה חדשה על תנאי, ולהביאם כדין, על פי הוראת ס' 35(א) לחוק, בפני המשיב, למתן החלטה חדשה. המשיב טוען כי לוועדת הערעורים סמכות אך ורק "לאשר את החלטת קצין התגמולים או לשנותה", כהוראת ס' 33(ג) לחוק. המדובר לטענתו באותה החלטה שניתנה בשעתו על פי אותן ראיות שעמדו בבסיסה, או שצריכות היו לעמוד בבסיסה, הן בלבד ותו לא. על כן טוען המשיב כי הרחבת חזית עובדתית כעין זו שאירעה במקרה דדא, איננה בסמכות העניינית של וועדת הערעורים. לעניין מוצגים מע/ 2 ו- מע/ 3, טוען המשיב, כי מאחר והוגשו רק העתקי צילום שלהם, קשה להתרשם ממהימנותם בשים לב לנסיבות הגשתם. המשיב טוען כי, המסמך היחיד מביה"ח רמב"ם (עמ' 5 לת"ר) מתאריך 10/10/95, לא מפרט את "תולדות המחלה/ הפגיעה", אלא זאת: "כאבי גב תחתון מזה מס' ימים. אין סיפור של חבלה". כלומר המשיב טוען כי גירסת החבלה הנטענת אגב החלקה על מדרגות בדרך אל חדר האוכל, לא זו בלבד שלא הובאה בפני המשיב, ולא נתמכת בראיות כדין, היא גם אינה נזכרת באנמנזה הרפואית שנעשתה בביה"ח רמב"ם סמוך מאוד לאירוע הנטען, בחלוף יומיים בלבד ממועד האירוע הנטען. המערער לא תיאר בביה"ח רמב"ם את סיבת כאבי הגב כסיבה חבלתית (אף שמצופה היה כי כך יעשה, אם היה יסוד לדברים), ואף הרופאים לא הבחינו, קלינית, בסממנים האופייניים לפגיעה חבלתית, ואף ראו לנכון לציין במפורש העדר "סיפור מחלה". המשיב טוען כי אם אכן מוצג מע/ 2 (שכותרתו: "הצהרה לגבי נסיבות הפגיעה", מתאריך 10/10/95, נערך ונחתם בבי"ח רמב"ם) מסמך אותנטי, שומה להניח כי הוצג בפני רופא חדר מיון ברמב"ם, שבדק בהמשך את המערער באותו מועד עצמו (עמ' 5 לת"ר). אך אם חרף האמור במסמך מע/ 2 רשם הרופא מה שרשם בדו"ח הבדיקה שנערכה למערער אז, מתחזקת מאליה המסקנה, כי לא נמצאו בבדיקה כל סממנים אובייקטיביים העשויים להעיד על פגיעה חבלתית, למרות שבוודאי נבדק אזור הפגיעה הנטענת בשים לב להצהרה הנ"ל בדבר נסיבות הפגיעה. הנה כי כן, טוען המשיב, כי אפילו אירע אותו אירוע נטען בס' 7 לתצהיר מע/ 1, הנה כאשר נבדק המערער ע"י מומחה רפואי, סמוך לאחר מכן (על המסמך בעמ' 5 לת"ר חתום ד"ר רסקין), לא דווח האירוע, ואף אם דווח, ממילא לא הותיר כל סממן חבלתי אובייקטיבי. ד"ר רסקין שמע מפי המערער, כי הוא סובל מכאבי גב מזה מס' ימים, ותו לא. ד"ר רסקין הורה למערער ליטול אופטלגין להפחתת הכאב. על כן טוען המשיב כי מן המקובץ עולה, כי לא הוכח כהלכה, לא בפני המשיב ואף לא בהליך דנא, אירוע שגרם חבלה לגב תחתון כנטען. עוד מוסיף וטוען המשיב כי יש להעדיף גירסה עובדתית מוקדמת, המובאת בזמן אמת, בפני מוסד רפואי מתוקן, ונמסרת במהלך בדיקה רפואית אמינה ומוסמכת, על פני גירסה עובדתית מאוחרת, "מבושלת" ו"מעובדת", הנטענת בפני גוף מנהלי הדן בנכות ובקשר סיבתי בינה ובין השירות. על אחת כמה וכמה טוען המשיב, כאשר גירסה מעובדת זו מובאת רק בשלב השיפוטי המאוחר ונעדרת לחלוטין מן השלב המנהלי הבסיסי, החשוב הנדון בפני המשיב. לעניין זה מפנה המשיב לע"א 472/81 קצין התגמולים נ' אברגי'ל, פ"ד לז(2) 785, בעמ' 790. 6. לטענת המשיב יש לדחות את מסקנותיו של ד"ר גורדון, המומחה מטעם המערער, הטוען כי המערער עבר חבלות זעירות (מיקרוטראומה) שכן טענת המיקרוטרואמה לא הוכחה כלל בערעור זה. ד"ר גורדון איננו מפרט בחוו"ד מהן אותן פגיעות חוזרות ונשנות שפעלו את פעולתן "בזו אחר זו" על עמוד השידרה המותני של המערער ובאלו נסיבות עובדתיות ארעו. לא הובאו כל ראיות לגבי הנסיבות הרלוונטיות ולמשל לא הוכח באיזו תדירות ארעו האירועים ומה היה אופיים הפיזי המדוייק. המשיב טוען כי אין טענות מפי ב"כ המערער עשויות להשלים מה שאין המומחה הרפואי מטעם המערער מאשר רפואית. המשיב טוען עוד כי גם קיים ספק רב אם ניתן לטעון מלכתחילה, כי תקופה בת מקסימום חצי שנה, לא רצופה, עשוייה לשמש מצע להתפתחות "מיקרוטראומה". הנה כי כן, המערער התגייס בחודש 11/94 (ס' 1 לתצהיר מע/ 1). לטענת המשיב לא הוברר החל ממתי נדרש לשאת מכשירי קשר על גבו, עניין זה לא מפורט בתצהיר. המשיב טוען כי בחודש 5/95 שעה שנפל המערער ונחבל ולאחר מכן נותח, בסיבות שאינן קשורות בפגימת הגב, ולאחר מכן שוחרר מנשיאת משאות כבדים ולא שב להרים מכשירי קשר (ס' 4 - 6 ל- מע/ 1). אומנם, המערער טוען כי דרשו ממנו להמשיך לשאת אפוד כבד, במהלך שמירות, ברם בחקירתו הנגדית הוברר כי לא המשיך לשאת מכשירי קשר, וכי ממילא אין אופייה של נשיאת אפוד דומה לאופייה של נשיאת מ.ק. (ההפניה היא לעמ' 13 שורות 8 - 11). בנוסף טוען המשיב כי אף במהלך חלק מן התקופה הקצרה בת מחצית השנה, שהה המערער בסידרת גיבוש של הקומנדו הימי (ס' 3 ל- מע/ 1). המערער אינו מפרט כמה זמן נעדר מגולני, ברם, טוען המשיב כי תקופת התפתחותה של המיקרוטראומה הנטענת, הקצרצרה ממילא, אף לא הייתה רצופה. אומנם נטען כי גם בשירות בקומנדו הימי נחשף המערער למאמצים פיזיים קשים, ברם בכך אין די כדי לבסס טענה בדבר מיקרוטראומה (ההפניה היא לס' 6 בפרשת עובדיה הנ"ל). ד"ר גורדון אינו מסתפק בהסקת קשר סיבתי פוזיטיבי, באשר לפריצת הפגימה. בנוסף הוא טוען כי מדובר באדם צעיר ללא "גורמי סיכון" להתפתחות שינויים בדיסקים של עמ"ש תחתון, היינו, בשפה משפטית, אין קשר סיבתי אחר בנמצא, ומתוך שלילת גורמים אחרים יש לשיטתו, לאמץ, נגטיבית, את טענת המיקרוטראומה בצירוף הנפילה כגורם לפגימה. לטענת המשיב גם חלק זה של חוו"ד אינו מבוסס מהסיבות כדלקמן: א. לא הוברר אלו "גורמי סיכון" הם רלוונטיים, לשיטת ד"ר גורדון, ומכאן שלא ניתן להתחקות אחר הלך מחשבתו. ב. לא הוברר מהן הנסיבות בהן לדעת הרופא הנכבד תיתכן פגימת גב אצל אדם צעיר, וכיוצא בזה לא נשללה אפשרות רפואית בחוו"ד, בענייננו. בהקשר זה יש לפנות לטענת המשיב לעניין עובדיה, בו בית הדין מתאר את נפוצותה העצומה של מחלת הגב (פסקה 9 רישא לפסה"ד). ג. המערער נזהר בתצהירו לומר רק כי התגייס לצבא בעודו "בריא" בפרופיל 97 (ס' 1 ו- 12 ל- מע/ 1), המערער נמנע לומר כי לא סבל מכאבי גב עובר לגיוסו. לטענת המשיב, אין במונח "בריא" כדי להביע זאת מכללא, במקום שנטען להופעת פגימת גב לראשונה בעת השירות. מה גם שעובדת גיוסו של המערער בפרופיל 97, כשלעצמה, אינה מעידה על העדר כל ליקויים בריאותיים אלא על כך שלא דווחו ליקויים כאלה ע"י המערער, אף לא נמצאו בבדיקות הסטנדרטיות. ועל כן, אין בפרופיל הרפואי שנקבע הוכחה להעדר מחלת גב עובר לגיוס. היבט רפואי- חוות דעת מומחים 7. מטעם המערער הוגשה חוות דעתו של ד"ר יעקב גורדון, מיום 2/1/00 בה הוא קובע כי עקב תנאי השרות נגרמה למערער מיקרוטראומה בעמוד השידרה המותני, וכי אירוע החבלה הנטען מתאריך 8/10/95 שימש רק גורם הדק שהחיש את תהליך הפגימה בגב התחתון והפכה ל"פגימה של ממש" בחוות דעת זו הוא קובע כי: "כתוצאה מתנאי שירותו הצבאי, שהיו כרוכים בביצוע מאמצים פיסיים קשים וחבלה בגב, החל לסבול מר וייזמן מכאבי גב תחתון והגבלת התנועות בע"ש מותני. למעשה, תנאי שרותו היו שילוב של פגיעות זעירות חוזרות ונשנות (MINOR REPETETIVE TRAUMA) אשר פעלו בזו אחר זו על מקום מוגדר בגוף- ע"ש מותני ומאמץ פיסי מוגבר וחבלה, שהביאו לשינויים בדיסקים בע"ש מותני. האירוע הטראומטי מתאריך 8/10/95 שמש כ"טריגר" שהחיש את התהליך הסמוי והפך אותו לפגימה של ממש, ממנה סובל מר ויזמן עד היום. היות ומלבד תנאי שרותו והארוע הטראומטי, לא היו למר וייזמן, בהתחשב בגילו הצעיר, כל גורמי סיכון אחרים להתפתחות שינויים בדיסקים בע"ש מותני ותסמונת כאבי גב תחתון, ולאור הידוע והמוכר ברפואה, יש מקום לקבוע מבחינה רפואית שקיים קשר סיבתי ברור של גרימה בין תנאי שירותו של מר וייזמן ירון והופעת תסמונת של כאבי גב תחתון, והמשך שירותו בתנאים שפורטו בתצהירו, החמיר את מצבו...". 8. מטעם המשיב הוגשה חוות דעתו של פרופ' ביאליק מיום 2/7/98, בבדיקה שנערכה אצל פרופ' ביאליק נמצא תפקוד תקין של מערכת הגב, ואף נמצא כי בצילומי רנטגן (כולל צילומים אלכסוניים) מיום 19/5/98, שנתיים וחצי לאחר אירוע הנפילה במדרגות הנטען, אין ממצאים חולניים. בפרק הדיון, לחוות דעת זו, הוא קובע כי: "סובל מכאבי גב תחתון על רקע שינויים בדיסקים הבין- חולייתיים מותניים, שאובחנו אומנם בזמן השירות בצה"ל, אך ללא קשר לצורת השרות וללא קשר לשרות. לפיכך, בסיכום, אין קשר של החמרה או גרימה בין השירות ובין כאבי גב תחתון." בחוות דעתו הנוספת מיום 24/7/00, פרופ' ביאליק, המומחה מטעם המשיב, קובע, כי המערער לא מפרט בתצהירו מאמצים מיוחדים יוצאי דופן שאינם מקובלים ממילא בטירונות. כמו כן, הוא קובע, כי לא ניתן ללמוד מאירוע של החלקה במדרגות, שאיננה מלווה בסימנים קליניים של פריצת דיסק, על גרימת הפגימה ממנה סובל המערער. כמו כן הוא שולל את טענת היתכנות מיקרוטראומה, כבר על יסוד תקופת הזמן הקצרה מאוד לה היא מיוחסת (שאינה הולמת טענה בדבר התפתחות מיקרוטראומה, הזקוקה לפחות למס' שנים), אף בלא להידרש לשאר יסודות הטענה. כמו כן, הוא קובע, כי אין התאמה בין הממצאים הקליניים המתוארים בבדיקת ד"ר גורדון לבדיקה שערך הוא עצמו בתאריך 2/7/98 ולמסמכים הרפואיים שעמדו אז לרשותו: "..לא ברור על סמך מה מתאר ד"ר גורדון 'פגיעות זעירות חוזרות ונשנות', כרקע לשרותו של מר ויצמן. הנ"ל התגייס בנובמבר 1994 ופחות משנה לאחר הגיוס, התגלו אצלו ממצאים רנטגניים של פריצת הדיסק. דרושה תקופה ארוכה יותר, לפחות של מספר שנים, כך שפגיעות אלה יגרמו למחלת הדיסקים. אין גם התאמה בין הממצאים הקליניים בבדיקה של דר' גורדון, בבדיקה שערכתי לנ"ל ביום 2/7/98 ובמסמכים שעמדו לרשותי בעת מתן חוות דעתי ובין הממצא המתואר בטומוגרפיה ממוחשבת. לפיכך, אין לשנות את מסקנותי, כפי שהובאו בחוות דעתי הקודמת, אך יש להוסיף, שגם האירוע באוקטובר 1995 לא החמיר ולא גרם לפריצת הדיסק הבין- חולייתי מותני." ההיבט המשפטי 9. בערעורי נכים הנוגעים לעמוד שידרה עולה בדרך כלל השאלה האם היה בשרות הצבאי אירוע או נסיבות שגרמו לפריצת הדיסק או שמא זו תוצאה של שינויים ניוונים אופייניים לגיל המערער או מולדים. הפסיקה בעניין זה מגוונת ויש מקרים שבהם הוכח קשר סיבתי והערעורים התקבלו לעומת מקרים אח' שבהם לא הוכח קשר כזה ועל כן הערעורים נדחו. בע"נ 369/89 יבלונסקי נ' קצין התגמולים (לא פורסם), נבחנה השאלה האם היה בתנאי שרותו של המערער, עובד שב"כ שהרגיש כאב חד בגבו והגבלת תנועה בעת יציאה מרכבו, כדי לגרום לפגיעה בדיסק או רק להחמירה. וועדת הערעור קבעה כי המערער לא סבל מבעיות בגבו לפני כניסתו לשרות ובבדיקת CT שנערכה לו לאחר הארוע נתגלה בלט דיסק בעמוד השידרה. המומחים מטעם המערער וקצין התגמולים היו חלוקים בדעותיהם באשר לגורם הנזק כאשר המומחה מטעם המערער קבע כי האירוע הטראומטי של היציאה מהרכב הוא שגרם לפריצת הדיסק ואילו המומחה מטעם קצין התגמולים טען כי הסיבה היא שינויים דגנרטיביים (ניווניים קונסטיטוציונאלים) בדיסק כך שדי היה בתנועת היציאה מהרכב כדי לגרום לפריצתו. וועדת הערעור פסקה בין שני המומחים וקבעה כי אין בחוות דעתו של המומחה מטעם קצין התגמולים ממצאים באשר לשינויים ניווניים חריגים אצל המערער וכי הסיבה היחידה לחריגה מהמקובל אצל המערער היא תנאי שרותו. כמו כן נקבע כי מאחר והפעולה שגרמה לנכות (גם אם רק היוותה "הדק" לפריצתה של מחלה רדומה) היא תוצאה של משימה שהוטלה עליו בקשר עם שרותו הצבאי, גם אם היא פעולה שגרתית ורגילה - יש לראות בכך קשר סיבתי של גרימה ולא של החמרה. הערעור נתקבל. בע"נ 151/90 ליפשיץ נ' קצין התגמולים (לא פורסם), המערערת עברה כחודש וחצי של שרות צבאי במהלכו נאלצה לשאת משאות כבדים ולבצע מטלות קשות פיזית. בסוף התקופה סבלה מכאבי גב ואובחן בגבה בלט דיסק אותו נאלצו הרופאים לכרות בניתוח. המומחים הרפואיים היו חלוקים בדעתם. המומחה מטעם המערערת קבע כי תנאי השרות והמאמץ הביאו לפריצת הדיסק ולהחמרת הפריצה, המומחה מטעם קצין התגמולים קבע כי הדיסק בחוליות הרלוונטיות היה מנוון אך "שקט", פריצת הדיסק לטענתו הינה התפתחות טבעית של המחלה ולא תוצאה של מאמצים כאלו או אחרים. וועדת הערעורים פסקה כי המאמצים הרבים יכולים לגרום לפריצת הדיסק. גם אם המערערת התגייסה עם "דיסק מנוון אך שקט" התחלת תהליך הפריצה החל במהלך שירותה ועקב המאמצים. הערעור נתקבל. בע"נ 373/90 סופר רפאל נ' קצין התגמולים (לא פורסם), דובר במערער שנסע נסיעות ארוכות וממושכות אך לא זכר ארוע חריג שגרם לפריצת הדיסק. בעמוד השדרה של המערער היו שינויים ניווניים, אולם, כשמונה שנים לפני פריצת הדיסק כבר התלונן המערער על כאבים בגבו, דבר ממנו התעלמו המומחים מטעם בימ"ש. הוועדה לא התעלמה מעניין זה וקבעה שלו הייתה מתעלמת ממנו אזי לא הייתה מוצאת קשר סיבתי בין השרות הצבאי לפריצת הדיסק, אך מאחר והמערער סבל מכאבי גב במהלך שרותו הצבאי לפני זמן רב, ומאחר וכאבים אלו נגרמו בקשר עם השרות הצבאי, מצא ביהמ"ש קשר סיבתי גם לפריצת הדיסק המאוחרת אף אם קיים רקע קונסטיטוציונאלי. הערעור התקבל ונקבע כי השירות הצבאי הוא שגרם לפריצת הדיסק. בע"נ 53/91 לימור מיכה נ' קצין התגמולים (לא פורסם), דובר באירוע של ירידה מגי'פ, אשר לטענת המערער, גרם לפריצת הדיסק בגבו. הוועדה האמינה לטענת המערער, שנתמכה בעדות נוספת מטעמו, בדבר אירוע הירידה מהגי'פ, וקבעה כי אירוע זה הוציא את השינויים הניווניים בגבו מהכוח אל הפועל וגרם לנכותו. שינויים ניווניים אסימפטומטיים שהופכים בעקבות אירוע מסויים לסימפטומטיים מצדיקים הכרה בקשר סיבתי של גרימה. הערעור נתקבל. בע"נ 242/92 גרינברג חיים נ' קצין התגמולים (לא פורסם), המערער טען כי נפגע בעת צניחה ממטוס, קצין התגמולים היה מוכן להכיר אך ורק בהחמרת נכותו בשיעור של 50%. המומחה מטעם קצין התגמולים קבע כי הפגיעה בגבו נובעת משינויים ניווניים שהם תוצאה של גילו המתקדם, ולא כתוצאה מהצניחה. וועדת הערעור קבעה כי שינויים ניווניים בלתי סימפטומטיים ושאיש, לרבות המערער, איננו יודע עליהם, שהם התפתחות טבעית עקב גיל, אינם בבחינת מחלה. משום כך אין מדובר בהחמרת מחלה אלא בגרימתה עקב הצניחה. השינויים הניווניים ביטאו מצב קונסטיטוציונאלי, נטייה למחלה ו"גולגולת דקה" אשר פרצו כתוצאה מהחבלה. בע"נ 122/93 שמילוביץ נ' קצין התגמולים (לא פורסם), המערער התגייס עם פגם בגבו ללא סימפטומים ומוסכם היה כי למערער שינויים ניווניים וכי הוא סובל מתהליך ניווני. וועדת הערעורים קבעה כי תנאי שירותו (הרמת פגזים כבדים בחיל התותחנים) זירזו את התהליך הניווני שהביא את המצב האסימפטומטי ונמצא קשר סיבתי של החמרה. 10. כאמור, לעומת פסקי הדין שהוזכרו לעיל, ישנם מספר פסקי דין אשר בהם נקבע כי לא הוכח הקשר הסיבתי והערעורים בנוגע לקשר הסיבתי נדחו. בע"נ 241/90 כהן חיים נ' קצין התגמולים (לא פורסם), עלתה שאלת הקשר הסיבתי בין שירותו של המערער במשטרת ישראל לפריצת הדיסק בגבו. המערער עבר שני אירועים טראומטיים בגבו, אשר זעזעו את עמוד השדרה, במהלך שרותו וטען כי הם גרמו לו לפריצת הדיסק. וועדת הערעורים בחנה את האירועים הללו, את חוות הדעת שהוגשו ואת הראיות שבפניה ושללה את אפשרות הקשר של "גרימה" בין האירועים לבין פריצת הדיסק. הוועדה הכירה באפשרות התיאורטית של קיומו של קשר "החמרה" אך מאחר והכרה כזו לא נתבקשה גם לא ניתנה. הערעור נדחה. בע"נ 154/89 טל יפה נ' קצין התגמולים (לא פורסם), וועדת הערעור העדיפה את חוות דעתו של המומחה מטעם קצין התגמולים אשר קבע שאין קשר בין השירות הצבאי לכאבי הגב של המערערת וניתוח שעברה בעקבות פריצת הדיסק בגבה. נימוקיה של הוועדה התבססו בעיקר על כך שהמערערת שירתה בעיקר בתפקידים מנהליים ובמהלך שירותה לא עברה אירוע או שרשרת אירועים אשר ניתן ללמוד מהם על גורם, הכרוך בשירותה הצבאי, לפריצת הדיסק בגבה. משלא הוכחו אירועים כאלו קיבלה הוועדה את חוות דעת המומחה מטעם קצין התגמולים אשר קבע כי פריצת הדיסק היא תוצאה של שינויים ניווניים. הערעור נדחה. בע"נ 384/90 מזרחי אליהו נ' קצין התגמולים (לא פורסם), נבחנה השאלה האם כאבי הגב התחתון, מהם סובל המערער, נגרמו או הוחמרו ע"י השרות הצבאי. הוועדה קבעה כי המערער התגייס עם בעיות בעמוד השדרה וכי במשך הזמן הופיעו שינויים ניווניים המתאימים לגילו. כמו כן לא הצביע המערער על נסיבות בשירותו הצבאי אשר ייתכן וגרמו או החמירו את מצב גבו. מחוו"הד של המומחה מטעם קצין התגמולים למדה הוועדה כי "בקע" דיסק אינו זהה ל"בלט" דיסק, כיוון שבלט יכול להיגרם רק בדיסק שכולו מנוון ואילו בקע דיסק הוא המקביל הנרדף לפריצת דיסק. מאחר ולא הוכחה פריצת דיסק אלא בלט דיסק הרי שהגורמים לכאבים הם שינויים ניווניים בגבו. הערעור נדחה. (ראה סקירת הפסיקה בספרו של ע. יעבץ חוק הנכים בעמ' 486, ו- 490 ואילך). 11. בחינת הסוגיה של כאבי גב ומיקרוטראומה נדונה בפסיקת בתי הדין לעבודה כך בעב"ל 338/96 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף עובדיה, נדונה השאלה האם ובאלו תנאים יש להכיר בפריצת דיסק שהופיעה במהלך עבודתו הרגילה של העובד ועל רקע מחלת גב קיימת, כתאונת עבודה. ביה"ד סקר את מצבי התחלואה האפשריים בגב ומנע את האפשרויות לגרימתם וקבע: "על מנת להבין את הבעית הנוגעות להכרת מחלות גב כתאונות עבודה עלינו לסכם בקצרה את הפגיעות האפשריות בגב. להלן סיכום המידע הרפואי המעודכן בעניין שלושה מצבים לא תקינים בגב: [1] המצב הלא תקין הראשון - שבר או נקע (fracture or dislocation) היינו- כאשר העצם נשברת או זזה ממקומה. חבלות כאלה אינן נפוצות והן נגרמות בדרך כלל על ידי מכה או נפילה. מצב כזה הוא "תאונה", שכן מתקיימים בו הן האלמנט של פתאומיות, שניתן להגדיר בזמן ובמקום והן אלמנט החבלה כתוצאה מהתאונה. [2] המצב הלא תקין השני - מתיחה הנגרמת ממאמץ יתר (strain) או סיבוב/ נזק בפרק הגורם לבקע חלקי או חבלה אחרת (sprain ) של הגב. על פי הספרות המקצועית, שכל שנה אדם אחד מתוך שלושים בני אדם בגילאי העבודה, סובל ממתיחה או סיבוב בגב. [3] המצב הלא תקין השלישי - מחלות הגב. מצבים שנגרמו על ידי התפתחות משך הזמן. אולם, ייתכנו מקרים שהופעת מחלת הגב או החמרת מחלת הגב תגרמנה כתוצאה מחבלה. בין המצבים הלא תקינים הנפוצים נמנית פריצת הדיסק ...פריצת הדיסק היא למעשה יציאה של החלק הג'לטיני שבין הדיסקים של חוט השדרה ממקומו, לרוב פוגע החלק, לאחר היציאה ממקומו, בעצם. תופעה זו גורמת, בדרך כלל, לכאבי גב תחתון ו/או כאבים "זורמים" בעצם הפגוע לרגל או לרגליים. פריצת דיסק היא סיבה נפוצה לנכות רפואית בקרב האוכלוסיה העובדת. בעבר נהוג היה לחשוב שפריצת דיסק נגרמת על ידי חבלה (physical trauma), אולם כעת הרופאים נוטים לדעה שפריצות דיסק רבות מופיעות בגלל מחלה מתפתחת על רקע גורמים רבים, גם ללא כל חבלה או לעיתים כשהחבלה היא רק הסיבה המיידית (trigger) להופעת או להחמרת המחלה. אין אחידות דעים בדבר הגורמים להתפתחות מחלת פרצת הדיסק, אולם בין הגורמים שנוהגים לציין, מופיעים: גיל, מצב סוציו-אקונומי, מתח, תורשה ועוד. קיימת מחלוקת בעולם הרפואה לגבי השאלה האם מאמצים פיזיים משך זמן ממושך גורמים להתפתחות מחלות הגב. כפי שיפורט בפרק הבא, על פי מחקרים רפואיים חדשים, עבודות הכרוכות בהרמה, דחיפה, משיכה ונשיאת דברים, אינן קשורות להתפתחות פריצות דיסק. על כן, ניתן להסיק שהמדובר במחלה שהיא multiple causation וקשה לקבוע לה גורם אחד עיקרי להתפתחותה" (סעיף 8 לפסק הדין). 12. הגדרת המונח "נכות" בחוק הנכים מהווה נקודה מרכזית בדיון בהכרה על פי חוק הנכים. הגורם המרכזי הגלום בהגדרה זו הוא הקשר הסיבתי בין הפגיעה לבין השירות הצבאי. סעיף 1 לחוק מציב שתי דרישות מהותיות לצורך קביעת קיומו של קשר סיבתי: א. על הפגימה/מחלה להיווצר תוך כדי השירות כלומר, במסגרת השרות הצבאי. ב. הפגימה/מחלה צריכה להיות עקב השירות הצבאי (קשר תוצאתי). השאלה אם פגיעה נגרמה "תוך" שירותו הצבאי של התובע אם לאו, הינה שאלה עובדתית של נקודת מקום וזמן במהלכה אירע האירוע אשר גרם לנכות. המרכיב השני בשאלת הקשר הסיבתי בהגדרת הנכות היא כי האירוע אירע עקב השירות הצבאי, כלומר, דרישה לקשר תוצאתי בין השירות הצבאי לפגיעה. קשר תוצאתי של סיבה ומסובב נבחן בכל תביעה המוגשת לקצין התגמולים. בית המשפט העליון פסק כי המבחן לקביעת הקשר הסיבתי שבין השירות בצה"ל לבין הפגיעה אינו "הקשר הסיבתי הטיפוסי" אלא "הקשר הסיבתי הקונקרטי". השאלה היא, אם הפגיעה הקונקרטית הייתה מתרחשת- באותה שעה ובאותה צורה אילו החייל לא היה אותה שעה חייל אלא אזרח ומצוי מחוץ לתנאי השירות הצבאי ולנסיבותיו. בע"א 681/82 אריה מישורי נגד קצין התגמולים פ"ד מ(1) 470, ציטט כב' השופט ג. בך את דברי כב' השופט זילברג בפסק הדין המנחה ע"א 137/64 (1) גיורא וינשטיין נ' ק. התגמולים פ"ד יח(2) 510. "אין השופט רשאי להציג לעצמו את השאלה: מה היה קורה לחייל אלמלא שירותו, האם היה נפגע פגיעה דומה, כלומר פגיעה מאותו סוג, בחיים האזרחיים או לא? עליו לרכז מעייניו לפגיעה הקונקרטית ןלשאול את עצמו האם היא הייתה מתרחשת באותה שעה ובאותה צורה - אילו החיל אותה שעה לא היה חייל אלא אזרח ומצוי מחוץ לתנאי ונסיבות השירות הצבאי. זהו המבחן ואין בלתו (שם, בעמ' 473). ובהמשך מוסיף כב' השופט בך מדברי כב' מ"מ הנשיא (כתוארו אז) זוסמן בעניין וינשטיין הנ"ל: "הנטייה הקונסטיטוציונאלית למחלה מסוימת אינה היא גופה אתחלתה דמחלה, היא מהווה רק תנאי קודם להתעוררות המחלה, אך משנתקיים התנאי היא מתהווה או נוצרת על ידי האירוע שפגע". באשר לנטל ההוכחה שעל המערער להוכיח כי המחלה נגרמה או הוחמרה עקב השירות, יש לפנות להלכת רוט (ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מ"ה (5) 203), הדנה בנטל ההוכחה ואף מאבחנת בין שירות קצר כגון סדיר, מילואים, לבין שרות ארוך כגון קבע בצה"ל או שירות במשטרה וכך נאמר: "לעניין מידת ההוכחה נראית לי דעתו של הש' בך בר"ע 187/83 הנ"ל, לפיה אין די בהצבעה על אפשרות תיאורטית גרידא לקיומו של קשר סיבתי. כדבריו שם (בעמ' 366) '...מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שיכנוע של קרב לוודאי, ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת, שאומנם קיים קשר סיבתי בין השרות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה.'" באשר למידת ההוכחה המוטל על המערער נקבע בע"א 192/85 קצין התגמולים נ' פרומה הכט, פ"ד מד(3) 646: "חייל הלוקה בנכות זכאי אף הוא לתגמול, על פי חוק הנכים, רק אם המחלה או החבלה שפקדו אותו אירעו בזמן ועקב שרותו הצבאי.. אלא שבחוק הנכים לא קיים סעיף דוגמת 2ב' לחוק שבפנינו, ועל כן מוטל על הנכה התובע תגמול ושיקום על פי אותו חוק להוכיח את תביעתו, כולל יסוד הקשר הסיבתי לפיו ארעה הנכות עקב השרות. אם יש בעניין זה פנים לכאן ולכאן, ומשקל הראיות מאוזן ומוביל לתוצאת "תיקו", הרי ככלל תביעתו של הנכה דינה להידחות." לשאלת הקשר הסיבתי 13. בע"א 776/76 צדיק נ' קצין התגמולים, פ"ד לא(2) 381, נקבע מפי כב' השופט אשר כי: "...שאת החובה להוכיח את הקשר הסיבתי שבין התפרצות המחלה לבין השירות התכוון (המחוקק) להטיל על התובע תגמולים ולא אחרת. העובדה שהמחלה פרצה בתקופת השירות אינה יוצרת חזקה, על התובע תגמולים להוסיף ולהוכיח את הקשר הסיבתי..." הלכה פסוקה ברע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין התגמולים, פ"ד נא(2) 817, פסקה 5 מפי כב' השופטת בייניש, מורה גם, כי: "שאלת הקשר הסיבתי (המשפטי) בין מחלה כלשהי לבין השירות הצבאי היא שאלה שבמשפט, ועל כן מסורה היא להכרעתו הסופית של בית המשפט ולא של הרופא, ואולם, בית המשפט יפעיל שיקול דעתו בהתבסס על חוות דעת המומחים המונחות לפניו..." מאפייני הקשר הסיבתי הדרוש, אף הם נקבעו ברע"א 8077/96, שהוזכר לעיל: "נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע. על התובע להוכיח קיומן של נסיבות מסויימות ורק אז יעבור הנטל המשני אל שכמו של קצין התגמולים. נסיבות אלו נעוצות באופיו המיוחד של השרות הצבאי, אותו ניתן לקשור, מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה." היינו, לא מדובר באופיו הטיפוסי של שירות צבאי כלשהו ככזה, אלא באופיו ה"מיוחד" של השרות הצבאי הספציפי, שאפיין את התובע, ככל שניתן לקשור בינו ובין פרוץ המחלה הנטענת מבחינת סמיכות הזמנים. המסקנה העולה היא כי יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו. דיון ומסקנות 14. נפסק כי על הטוען לפגיעות זעירות (מיקרוטראומה) להוכיח שלושה יסודות. האחד, כי מדובר במספר רב של פגיעות זעירות שכל אחת מהן היא תאונה במובנה הרגיל של המילה. השני; כי טיבה של הפגיעה מעיד על שרשרת של פגיעות זעירות יסוד זה יוכח בדרך כלל באמצעות חוו"ד רפואית. היסוד השלישי, הוא כי יש להוכיח קשר סיבתי בין הפגיעות הזעירות לבין העבודה (ראה: בג"צ 4690/97 המל"ל נ' בית הדין הארצי, דינים עליון נה 961, פיסקה 14 מפי כב' הש' שטרסברג- כהן, עב"ל 338/96 המל"ל נ' יוסף עובדיה, צורף לסיכומי המשיב, פיסקה 6 מפי כב' הנשיא אדלר). במקרה שבפנינו לא הונחה תשתית עובדתית כדי לתמוך במסקנתו של ד"ר גורדון בנוגע לארועים מסוג פגיעות זעירות (מיקרוטאומה) שארעו למערער במהלך שירותו הצבאי. נושא הרמת המשא הכבד בעת השירות, והקשר בינו לבין מחלת הגב ממנה סובל המערער, לא הוכח במידה הדרושה. באשר לארוע התאונה מיום 2.10.95, אנו סבורים כי יש ממש בטענת המשיב בעניין זה. כל זאת בהעדר טענה ספציפית לעניין חבלה בתאונה זו בכתב התביעה, והעובדה כי המערער מצא לנכון לצרף בשלב מאוחר מאוד, את המסמכים מע2/ ומע3/, מבלי שנושא התאונה הנזכר בתיעוד הרפואי כך למשל תעודת חדר המיון מבי"ח רמב"ם מיום 10.10.95, מסמך 5 בתיק הרפואי, נרשם כי מזה מס' ימים סובל המערער מכאבי גב תחתון ואין סיפור של חבלה. אילו הארוע מיום 2.10.95 היה משמעותי קרוב לודאי שהדבר היה א לידי ביטוי באנמנזה הרפואית במסמכים הרפואיים ובכלל זה המסמך הנ"ל שנערך 8 ימים לאחר המקרה הנטען. יש לציין כי בפסה"ד בעניין עובדיה הנ"ל נאמר כי כאבי גב הוכרו כמחלות שלהן מספר גורמים (MULTIPLE CAUSATION), ובתור שכאלה קשה לקבוע להן גורם אחד עיקרי להתפתחותן. כמו כן בפיסקה 8 סיפא, בעניין עובדיה, מפי כב' הש' אדלר: "על פי מחקרים רפואיים חדשים, עבודות הכרוכות בהרמה, דחיפה, משיכה ונשיאת דברים, אינן קשורות להתפתחות פריצות דיסק." סיכומו של דבר בנסיבות המקרה שבפנינו לא שוכנענו כי לטענת המיקרוטראומה הוכחה תשתית עובדתית מספקת ויישומה לתנאי השירות של המערער ועל כן איננו מקבלים את האמור בחוות דעתו של ד"ר גורדון שלמעשה אין בה הסבר לקשר תופעתי, קליני, בין מאמצים פיזיים כלשהם שחווה המערער ובין התפתחות מחלת הגב ממנה הוא סובל. מחומר הראיות שבפנינו לא ניתן לקבוע כי המערער הרים את נטל ההוכחה במידה הדרושה ע"פ מאזן ההסתברויות הרגיל במשפט אזרחי (ר' ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט, פ"ד מח(3) 646), בין תנאי השירות לבין המחלה הגבית ממנה הוא סובל. אשר על כן לא מצאנו מקום להתערב בהח' המשיב. 15. בטרם סיום, נתיחס בקצרה למסמכים המהווים דו"ח פציעה מע3/ והצהרה לגבי נסיבות ארוע התאונה מיום 10.10.95 מע2/. מסמכים אלה הוגשו רק במהלך הדיון אשר התקיים בתאריך 1.4.01 ובעת חקירת המערער (עמ' 13 ואילך). במסגרת סיכומיו טען המשיב כי: "...יש לראות במסמכים שלא הובאו בפני המשיב, לכל היותר משום ראיה חדשה על תנאי, ולהביאם כדין, על פי הוראת סעיף 35(א) לחוק, בפני המשיב, למתן החלטה חדשה." ואמנם, סעיף 35(א) לחוק הנכים קובע כדלהלן: "החלטות חדשות (א) קצין התגמולים רשאי לתת החלטה חדשה בכל בקשה, אף אם ניתנה בה כבר החלטה סופית לפי סעיף 33, 34, אם הוכח, כי ההחלטה הושגה על ידי מעשה או חדלה המהווים עבירה פלילית, או אם נתגלה על סמך ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, כי אותה החלטה בטעות יסודה." מכאן ולאחר שקבענו שנושא התאונה לא עמד בפני המשיב והוא לא נתן הח' בעניין זה, רשאי המערער להגיש תביעה לעניין התאונה מיום 10.10.95 ע"פ ס' 35א הנ"ל. בנסיבות, אין צו להוצאות. צבאשירות צבאי