נזקים במהלך תיקון משאית

פסק דין א. העובדות: 1. התובע היה בעליה של משאית מסוג מק שנת יצור 1987 (להלן: "המשאית"). ביום 14.5.99, או במועדים סמוכים למועד זה, "נתקעה" המשאית בכביש הסרגל, עת היתה נהוגה על-ידי הנהג, מר יובל עמרן. 2. התובע פנה אל הנתבע, שהינו בעל מוסך לתיקון משאיות, וביקשו כי יבדוק את התקלה. זה שלח את אחיו, מר האני, אשר הגיע אל המשאית, ולאחר בדיקה שערך, קבע כי יש לגרור את המשאית למוסכו של הנתבע לצורך תיקון. 3. הנתבע איתר את התקלה במשאית, כשבר בהילוך הישיר שלה, פירק את החלקים הפגומים, וביקש מהתובע כי ירכוש את החלקים הנדרשים לצורך תיקון, כאשר הוא נותן בידו את החלקים הפגומים, על-מנת שיציגם במוסך הראשי של החברה, כדוגמא. 4. התובע רכש כעבור יום, את החלקים הדרושים, אך עקב אי-הבנה, סבר כי חלק אחד אינו תואם. על-כן, שלח, למחרת היום, את מר יובל עמרן, שהיה נהג שכיר בשירותו, להחליפו במוסך החברה. רק כעבור יומיים הובאו החלקים התקינים שרכש התובע. לטענת הנתבע, הוא דרש מהתובע אף להביא לו חלקי חילוף למצמד המשאית, שכן הדיסק התעקם עקב הפגיעה בהילוך הישיר, אך זה הודיעו כי אין צורך להחליף חלק זה. 5. לאחר פירוק החלקים הלקויים, ביקש התובע מן הנתבע כי יפרק אף את מצנן המשאית, לצורך ניקויו. פעולת פירוק המצנן, המצוי בקדמת המשאית, תחת חלקו הקדמי של תא הנהג, דרשה פעולה חריגה של הרמת תא הנהג, מעבר למקובל בתיקון רגיל, כפי שעוד אפרט בהרחבה. במהלך ביצוע פעולה זו, נפל תא הנהג קדימה, בנסיבות וסיבות שעוד אעמוד עליהן בהמשך בהרחבה, וכתוצאה מכך נגרם נזק לתא הנהג. נזק זה מהווה אחד המרכיבים העיקריים בתביעה זו שלפנינו. 6. כאשר ביקש התובע להוציא את המשאית ממוסכו של הנתבע, הסתבר כי המשאית אינה מסוגלת לנוע בכוחות עצמה, שכן ההילוכים אינם משתלבים. לטענת התובע, סירב הנתבע לבצע את התיקון כהלכתו. על-כן, גרר את המשאית, והביאה למוסך מקמל באשדוד, שם בוצע התיקון כהלכתו. לטענת הנתבע, מיאן התובע להחליף את דיסקיות המצמד (קלאץ), בטענו, כי הן תקינות. על-כן, לא ניתן היה להשלים את העבודה, ומכאן חוסר יכולת התנועה של המשאית. ב. ההליך: 7. לטענת התובע, התרשל הנתבע בטיפול במשאית. עקב טיפולו הלקוי, נשמט תא הנהג ונחבל, כך שנגרמו לו נזקים כבדים הן בשמשות, הן במכלולים אחרים כגון "גשרים" והן במנגנון ההרמה. בנוסף, לא תיקן הנתבע, לטענתו, את התקלה שנגרמה למערכת התמסורת של המשאית - דבר שהצריך גרירתה לאשדוד בעלות נוספת, וביצוע תיקון, שאת עלותו תובע הוא עתה מן הנתבע. מוסיף התובע וטוען, כי האיטיות, שבה פעל הנתבע בטיפול במשאית, וחוסר יכולתו לתקנה - בצירוף עבודות התיקון הנוספות שנדרשו, גרמו להשבתתה של המשאית מעבודה למשך ימים רבים ולנזק כספי בסך, המוערך על-ידו, ב- 15,000 ₪ (על-פי התביעה בסך 30,000 ₪!). ולבסוף, טוען התובע, כי עקב הנזק שסבלה המשאית, נאלץ למכרה בפחות ממחצית שווי השוק שלה. לטענתו, הנתבע גרם לירידת ערכה של המשאית. על-כן, הוא חייב לפצותו בסך 44,000 ₪ בגין ירידת ערכה, בצירוף מע"מ. עוד דורש התובע פיצוי בגין הוצאות וטירדה שנגרמו לו בסך 10,000 ₪. 7. הנתבע כופר בתביעתו של התובע. לטענתו, הוא טיפל במשאית כראוי, ובהתאם להנחיות היצרן במדויק. נפילת תא הנהג נבעה מעייפות החומר, ממנה סבלו שני ברגים באמצעותם היו מחוברות תושבות הבוכנות ההידראוליות, שנועדו להרמת התא, לצורך טיפול במנוע, ולא כתוצאה מרשלנות כלשהי שלו. באשר לתיקון המשאית, טען הנתבע כי התיקון לא הושלם, עקב העובדה כי התובע מיאן להחליף את דיסקיות המצמד, אשר נפגעו עת נשבר מוט ההילוך הישיר. כתוצאה מכך, לא ניתן היה לשלב הילוכים ולחבר בין מערכת התמסורת למנוע, כך שהמשאית לא מסוגלת היתה לנוע. כן מכחיש הנתבע את נזקיו הנטענים של התובע. ג. פעולת הרמת תא הנהג של המשאית: 8. שני הצדדים הקדישו משאבים רבים לצורך הוכחת השיטה הנאותה להרמת תא הנהג, באופן שיאפשר גישה למכלולים המצויים בקדמת המשאית. לטעמי, כפי שאוכיח להלן, חלק ניכר ממשאבים אלה, הוצא לריק. 9. תא הנהג במשאית מסוג מק הינו תא נהג המורם באמצעות שתי בוכנות הידראוליות, הנמצאות תחת התא, משני צידיו. בוכנות אלה מחוברות לתושבות, המקובעות לשילדת המשאית אלכסונית כל אחת בשני ברגים. מן הצד השני, מחוברות הבוכנות לתא הנהג ("קבינה", בלשון הצדדים ולשון העם). הזרמת שמן הידראולי לתוך הבוכנות, גורמת לפתיחתן ולהרמת תא הנהג. פעולת הזרמת השמן ההידראולי נעשית באמצעות משאבה, המופעלת על-ידי כוח המשאית, או באמצעות משאבה ידנית, המופעלת על-ידי הנהג. ויסות זרימת השמן ההידראולי נעשית באמצעות ברז, המצוי ליד המשאבה. כאשר תא הנהג מורם לצורך טיפול במכלולי המשאית המצויים מתחת לו, מבצע הנהג פעולת שאיבה ("פמפום") או מפעיל את המשאבה הממוכנת. במקביל לבוכנות מצוי מוט הבטחה, שבחלקו התחתון מגרעת. המוט נע על-גבי פין הבטחה. בהגיע תא הנהג לשיא גובה ההרמה, מצוי פין ההבטחה מול המגרעת. במצב זה, נופל המוט כלפי מטה, כאשר הפין נכנס אל המגרעת, ובכך מונע את המשך תנועת תא הנהג קדימה, וכן את נפילתו לאחור, כך שהוא נותר נעול בגובה זה. במצב של טיפול רגיל, נוטה תא הנהג לאחור, כשהוא שעון על-גבי מוט ההבטחה. אלמלא מוט ההבטחה, עלול היה תא הנהג, מכח כובדו, ללחוץ על הבוכנות, ולרדת חזרה כלפי מטה למקומו. 10. עם זאת, קיימים מצבים, בהם יש צורך בהרמה נוספת של תא הנהג, וזאת לצורך הוצאת המנוע, או טיפול במערכת הקירור. במקרה זה, יש צורך להוציא את מוט ההבטחה ידנית ממקומו, ולהמשיך בפעולת ההרמה עד אשר תא הנהג מגיע לשיא גבהו, מעבר למעצור ההבטחה. כאשר התא מגיע לנקודה זו, הוא מתחיל לרדת מטה כלפי קידמת המשאית מכח כובדו. במקרה זה, יש לווסת את זרימת השמן באמצעות הברז הקבוע על המשאבה. כך יכול התא לירד עד למלוא אורך הבוכנות, כשהן פתוחות. יצרן המשאית לא התקין כל מערכת הבטחה להחזקת תא הנהג כשהוא מוטה כלפי מטה. 11. הצדדים חלוקים ביניהם, באשר לפעולות שיש לנקוט במהלך הורדת תא הנהג קדימה כלפי מטה. לשיטת התובע, הנתמכת בחוות-דעת המומחה מטעמו, מר נוימן, בסיום הפעולה, יגיע התא לסוף מהלך הבוכנות, מרכז כובדו יעבור קדימה והוא יפול כלפי מטה תוך שבירת התושבות - ויחבוט בקרקע. מאידך, לטענת הנתבע, הנתמכת בחוות-דעת השמאי, מר סלאמה, אמור תא הנהג לרדת קדימה עד סוף מהלך הבוכנות, ולהישאר תלוי בשתי הבוכנות. לשיטת השמאי נוימן, על-מנת למנוע את נפילת התא קדימה, יש לקשרו באמצעות שרשרת, או לרתמו, באמצעות רצועות אל חלקה האחורי של המשאית. מאידך, טוען השמאי סלאמה, בחוות-דעתו, הנתמכת בהוראות היצרן, כי אין צורך בביצוע פעולת קשירה כאמור, וכי המשאית תוכננה, כך שתא הנהג יישאר רכון כלפי קידמת המשאית, כשהוא תלוי על בוכנות ההרמה בלבד. 12. במחלוקת זו שבין המומחים, קבילה עלי עמדת ההגנה. הוראות היצרן בנושא הרמת תא הנהיגה והרכנתו כלפי קדמת המשאית, ברורות. (ראה מוצג נ/2). אין ספק בליבי כי היצרן הינו האוטוריטה ההולמת, הקובע ומתווה את כללי תפעול המשאית. ואם אכן כך קבע היצרן - הרי יש להניח כי כך תוכננה המשאית. מעדותו של שמאי התביעה, מר נויימן, עולה, כי לא הותקן על המשאית כל מתקן ריתום או קשירה. הצעתו של השמאי הינה כי יקדחו שני חורים בתא הנהג, לצורך התקנת לולאות קשירה, או כי תושחל רצועת רתימה דרך חלונות תא הנהג (ראה עדותו בעמ' 8), מלמדת אותי, כי המדובר באילתור, שאינו קיים במקור. התובע, זימן לבית המשפט משאית דומה למשאיתו. במשאית זו הותקן מתקן קשירה מאולתר, שממנו נמשך כבל קשירה, אל טבעת, שהותקנה על מנוף שהיה מורכב על משאית. במצב דברים זה, הודגמה בפניי פעולת הרמת תא הנהג, כמפורט בעמ' 22 לפרוטוקול שורות 11-17: ”לאחר מכן הודגמה הרמת תא הנוסעים מעבר לנעילת הביטחון. מוט הביטחון הורם והושב למקומו. במקום זאת, נקשר תא הנהג באמצעות חבל המתוח בין שתי טבעות. טבעת אחת מצויה על גבי תא הנהג והשניה נקשרה למנוף המצוי על המשאית. במצב זה נמשכה הפעלת המשאבה, כאשר תא הנהג ממשיך לעולה עד שהוא עובר את נקודת שיווי המשקל ומתחיל בנטייה כלפי קדמת המשאית. במצב דברים זה, נראה כאילו החבל אמור למנוע את נפילת תא הנהג קדימה. כאשר תא הנהג מוטה באופן מרבי, כך שניתן להגיע למצנן של המשאית, במצב זה הבוכנה פתוחה עד סופה." ניכר היה בטבעות העגינה כי הן התקנה מאולתרת. המנוף, שאף הוא אינו התקן תקני על-גבי המשאית, אף הוא סייע לפעולה. עם זאת, התרשמותי היתה כי תא הנהג יורד לאיטו קדימה, בכח זרימה מואטת של השמן ההידראולי, הנשאב אל תוך הבוכנות אגב ירידתן. נראה, כי הבוכנות, הפתוחות עד תום, אמורות לשמש כתומכים לתא הנהג, כשהוא רכון כלפי מטה. 13. הנתבע נעזר, פרט לעדותו של מר סלאמה, אף בעדותו של המהנדס מר דאוד מרון, שהינו בעל מוסך למשאיות. עד זה העיד, מפורשות, כי לא נהוג לקשור את תא הנהג, אגב פתיחתו המרבית (ראה עדותו בעמ' 46). העד אף הסביר, כי בתוך הבוכנות מצוי שסתום, המונע ירידה מהירה של התא כלפי מטה (ראה עדותו בעמ' 48). הוסיף העד וציין, כי הבוכנות הן שמונעות את נפילת תא הנהג קדימה בתום מהלך "הפיסטון" (דהיינו - הבוכנה) - עמ' 49 למעלה. 14. לנוכח העדויות ששמעתי, ולנוכח מראה עיני, ולאחר שצפיתי אף בקלטת שהביא השמאי סלאמה (מוצג נ/3), בה הודגמה פעולה זהה של הרמת תא נהג - הרי נחה דעתי כי פעולת הרמה רגילה וסבירה של תא הנהג של משאית מסוג משאיתו של התובע, אינה דורשת ריתום תא הנהג בכבלי אבטחה. על-כן, משהעיד הנתבע כי פעל בהתאם להוראות היצרן, כמפורט בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 15) ובמיוחד בעדותו בעל-פה (עמ' 31 וכן עמ' 34), הרי יש לקבוע כי הוא פעל בצורה סבירה, בלא שהיתה כל התרשלות מצידו. ד. אחריותו של בעל המוסך: 15. בעל-מוסך, המקבל משאית לטיפולו, הינו קבלן. על-כן, על מערכת היחסים שבינו לבין בעל-המשאית, הפונה אליו בבקשה לתיקון משאיתו, חלות הוראות חוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974. סעיף 6(ב)(1) לחוק, מגדיר את אחריותו של הקבלן באשר לנזק הנגרם לנכסי המזמין המצויים ברשותו: 6. קבלת הנכס והעברת הסיכון .. (ב) אבד או ניזק הנכס בעודו בידי הקבלן - (1) אחראי הקבלן, לענין חוק השומרים, תשכ"ז-1967, כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו;" ואילו חוק השומרים, תשכ"ז-1967, קובע את גדר אחריותו של שומר שכר, כדלקמן: ”2. אחריות שומרים ... (ב) שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו." הנה-כי-כן, עושה חוק השומרים הבחנה בין שומר שכר רגיל, לבין שומר שכר, המקבל לרשותו נכס, כאשר החזקתו טפלה למטרת החזקתו. לכאורה, בעל מוסך, ככל בעל מלאכה אחרת, נופל היה בגדרה של הסיפא לסעיף 2(ב), כך שהוא היה פטור מאחריות לו הוכיח כי הנזק נגרם שלא ברשלנותו. אלא שבהוראת סעיף 6(ב) לחוק חוזה הקבלנות, מחמירה עם הקבלן, וקובעת כי חבותו כלפי המזמין הינה חובה מוגברת, מעבר לחובתו שלא להתרשל, חובה זו הוגדרה בפסיקה ובספרות, כחובה כמעט אבסולוטית (ראה למשל, זמיר, חוק חוזה קבלנות תשל"ד-1974, בהוצאת המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, ע"י סאקר, תשנ"ה-1994, בעמ' 631 סמוך לה"ש 130). עוד נקבע,על-פי הפסיקה והספרות, כי הפטור מרמת האחריות המוגברת הקבוע בסעיף זה, יינתן אך ורק בנסיבות נדירות של כח עליון, כגון הנסיבות המקיימות את תנאי הסיכול, שעל-פי סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 (ראה רנר, חוק השומרים, תשכ"ז-1967, בהוצאות המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"י סאקר 1998, בעמ' 152). 16. בע"א 341/80, חוסין אסעד עלי נגד רחמים ששון, פד"י ל"ו (3) 281, נקבע על-ידי בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט שיינבויים, בעמ' 287: ”החוק מבחין בין שומר שכר, אשר השמירה היא המטרה העיקרית של החזקתו בנכס, דהיינו, כאשר הנכס נמסר לו לשם שמירה לבין שומר בחינם, או שומר בשכר שהשמירה היא טפלה למטרת החזקתו. הראשון אחראי לכל נזק, פרט למקרה שלא היה יכול לחזותו מראש ולמנוע את תוצאותיו, ואילו שני האחרים חייבים, רק אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו על ידי רשלנותם. מלשון החוק משתמע, כי על בעל הנכס, התובע משומר בחינם, מוטלת חובת ההוכחה כי השומר התרשל, כי הרשלנות היא עילת תביעתו של בעל הנכס ועליו להוכיחה, מאידך גיסא, שומר בשכר בעל האחריות המופחתת, כאמור בסעיף 2(ב) סיפא, חייב להוכיח שלא התרשל, כי בעבורו חוסר הרשלנות מהווה פטור מאחריות לפי לשון החוק. הווה אומר, לגביו זוהי עילת הגנה, ועליו להוכיחה." (ההדגשות שלי - ב.א.). ואילו בע"א (ת"א) 2038/81 גוטקס מורלס בע"מ נ. ק.א.ן צביעה ואשפרה בע"מ, פס"מ תשמ"ד (ג) 172, אשר זכה להתייחסות מרובה בפסיקה ובספרות, קבעה כב' השופטת ולנשטיין, כי נסיבות הפטור, בהן יופטר שומר שכר מחבותו, דומות לנסיבות המפורטות בסעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) כאשר: ”נסיבות אלה הן בד"כ נסיבותיו של כח עליון או אונס בדרגה חמורה ואינם במישור הסיכונים הרגילים הכרוכים בשמירת נכס" (עמ' 174). והמשכם של הדברים: ”אך בענייננו הרי כאמור חל הרישא של סעיף 2(ב) לחוק השומרים שאינו פוטר את השומר, אשר יצא ידי חובת הזהירות הרגילה. אלא כאן אחריותו היא כמעט אבסולוטית ואינו יוצא פטור. אולם אם קרה מקרה שנכנס להגדרה של סעיף 18(א) לחוק התרופות כאמור לעיל." עניין דומה נדון אף בבית המשפט המחוזי בת"א בפני כב' השופט עמית, ת.א. 3489/83, הלבנון חברה לביטוח בע"מ נ. דוד נפתלי, פס"מ מ"ה (2) 441, שם חזר בית המשפט על ההלכות. 17. בנסיבות אלה, על הנתבע מוטלת חבות כמעט אבסולוטית, זולת אם הוכיח כי הנזק נגרם עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש, ולא יכול היה למנוע את תוצאותיהן. המחוקק לא קבע כאן נורמות של אדם, או של בעל מוסך סביר, הנמצא מול אפשרות של התרחשות סבירה של נזק, אלא מתייחס לאפשרות צפיה בכוח של הנסיבות העלולות להביא לאותן תוצאות מזיקות (ר' רנר, עמ' 154, 155). 18. במקרה דידן, לנוכח חומר הראיות שהוצג בפני, הרי קיימת היתה צפיות בכח של אפשרות התרחשות הנזק. מעדותו של דאוד מרון הסתבר, כי קיימת אפשרות כי תא הנהג ירד במהירות כלפי מטה, או שיגרם זעזוע של תא שהנהג, שעה שהוא מתחיל בתנועת הירידה כלפי מטה, כדבריו: ”ש. בוידאו שצולם, ישנה הדגמה מלאה של פתיחת קבינה. ישנו קטע, שכאשר הוא עובר את שיווי המשקל, יש מן זעזוע של הקבינה, הוא נזרק, יש לו איזו זריקה פתאומית. פתיחתו לא ממשיכה באותו קצב עד לשיווי המשקל. ת. לא ראיתי את הסרט. יתכנו תזוזות פתאומיות של הקבינה לאחר שעוברת את שלב השיווי המשקל, אבל זה קורה רק כאשר יש תקלה בתוך הבוכנות של הקבינה. ש. ואז מה קורה. ת. הדבר הזה, התזוזה הפתאומית הזו. נזק לקבינה לא יהיה במצב כזה. נזק יכול להיגרם מדברים אחרים. ש. אם יש תקלה בבוכנות, איך מערכת ההרמה הזו עובדת. ת. לא עובדת. יש כמה סוגי תקלות בתוך הבוכנות. אם הבוכנה נוזלת שמן החוצה, אז הקבינה לא עלה. אם שסתום הביטחון שבתוך הבוכנה, דפוק אז הקבינה עולה, ואז העניין של הביטחון, שכאילו מווסתת עצמה במהירות שקבע היצרן. אם שסתום הביטחון לא בסדר, היא עולה, אבל מה היא לא עולה למצב כאילו, שהרי כאשר מגיע לשיווי משקל, אשר מתחילה לרדת לבד, אז היא מתחילה לרדת לא במהירות שקבע היצרן. היא יורדת במהירות טיפה יותר מהר." (עמ' 49 שורות 14 עד 27). העד עצמו לא נתקל במצב כאמור (ראה עדותו שם, שורה 31), אולם ניכר בו כי הינו מודע לאפשרות התרחשות הדבר בכח. אף השמאי, מר סאלמה ציין, כי יתכן ותא הנהג יקבל תאוצה מהירה יותר בעת פעולת ההרמה, כאשר יש להשתמש בברז הויסות על-מנת לשלוט על המהירות (ראה עדותו בעמ' 47). העד מר סלאמה אף הוסיף והעיד, מפורשות, כי קיימת אפשרות של שבירת ברגי התושבת בעת ביצוע פעולת הרמה מרבית של תא הנהג: "ש. אמרת שאתה יותר מ- 20 שנה שמאי. אני אומרת לך, כי שמעתי על הרבה מקרים של שבירת קבינות, אתה שמעת על מקרים כגון אלה. ת. כן. לא הקבינה נשברת, אלא ברגי התושבות - מעייפות החומר. ש. אתה ראית את המקרים שאתה מעיד עליהם. ת. לא טיפלתי אישית, אבל ראיתי מקרה אחד שבו נשברה שמשה כתוצאה מכך הקבינה לא נפלה על הריצפה אלא נותרה תלויה באוויר, כי שני הברגים התחתונים עדיין תופסים. יש שני ברגים בכל צד. ש. תסכים איתי כי במצב שזה נופל, כמו שראית שנפל ונשבר, אז היו נזקים. ת. שמשה, רק שמשה קדמית, כי הקבינה עצמה לא נופלת על הריצפה. ש. תסכים איתי כי קבינה כזו שתיארת עתה, אם היו קושרים אותה בין ההטיה הסופית להטיה המלאה, אז גם אם הברגים היו נשברים, הנזק היה נמנע. ת. יכול להיות. ש. למה רק יכול להיות. אם אני רק קושרת הקבינה, היא לא יכולה ליפול, גם אם הברגים נשברים. ת. אם שניים נשברים, אז שום דבר לא מחזיק אותה. ש. אבל אם נשברים רק שניים, והיה קשור, זה לא היה ניזוק. ת. לדעתי, אם היית קושרת, לא היה צורך בברגים, כי החבל עושה את העבודה, אבל זה דבר לא רגיל." (עמ' 59 שורות 2-19). אף הנתבע עצמו הסביר, כי על-מנת לווסת את ירידת תא הנהג, יש לסגור את הברז (ראה עדותו בעמ' 31). 19. דברים אלה אף תואמים לנסיבות אשר תוארו על-ידי הנתבע בעדותו - עדות לה האמנתי ולא מצאתי בה כל סתירות או פירכות. על-פי עדות זו, נתלשו שני הברגים העליונים המחברים את התושבת, כך שהתושבת נעה ממקומה, כמעין מחוג, ובמקום להיות נטויה בזווית ביחס לבוכנות (ראה עדותו בעמ' 31 החל משורה 18 ואילך). כתוצאה מכך, התיישרו התושבות בקו אחד עם הבוכנה, כך שהתא נפל עוד קצת קדימה. במצב דברים זה, נפלו אף החפצים שהיו בתוך התא, כגון ארגז הכלים, וגרמו לנזקים שהתרחשו (ראה עדות מר האני שהואן, עמ' 30). העובדה כי התא לא נפל לגמרי עד למטה עולה אף מעדותו של נהג התובע, מר יובל עמרן (ראה עדותו בעמ' 25). 20. קיבוצם של הדברים הוא, כי אפשרות נפילת תא הנהג כתוצאה מכובדו, ותלישת הבוכנות ממקומן היתה בגדר הצפיות בכח. גם אם לא צפה הנתבע בפועל אפשרות זו, הרי שקיומה של אפשרות זו היה ידוע וקיימים אמצעים למנעה, כפי העולה מחוות-דעתו של השמאי נוימן. הואיל ואחריותו של הנתבע מגעת כמעט עד כדי אחריות אבסולוטית, כפי שציינתי לעיל, והנתבע לא הוכיח כי לא קיים מידע, ולו בכח, לגבי אפשרות קיום הנזק, הרי יש להטיל עליו אחריות על-פי הוראות הסעיפים 6 לחוק חוזה קבלנות ו- 2(ב) רישא לחוק השומרים. התוצאה הינה, כי הנתבע חב בתשלום נזקי התובע, הנובעים מן התאונה. ה. נזקי התובע: 21. אין חולק על-כך, כי שמשת המשאית נשברה עקב נפילת התא. אף אין חולק על עלות תיקונה של השמשה ועל אחריות הנתבע לנזק. כל שאר הנזקים שנויים במחלוקת. 22. אפתח בעלות התיקון במוסך מקמל. התובע ציין בעדותו, בצורה לקונית, כי המשאית תוקנה במוסך מקמל פואד באשדוד, אך לא טרח לפרט מהם הנזקים שתוקנו, פרט לכך שתוקנו נזקים כלשהם לתא הנהג. אין כל התייחסות באשר לתיקון מערכת התמסורת. 23. לטענת הנתבע, התקלה במערכת התמסורת, נבעה מפגיעה במצמד, שנגרמה אגב הפגיעה בהילוך הישיר. על-כן, דרש אף את החלפת דיסקית המצמד, אך זה לא נעשה על-ידי התובע. (סעיפים 9, 10 ו-18 לתצהירו). התובע, משום מה, התעלם בתצהיר עדותו הראשית מן המחלוקת שנגעה למצמד. רק בחקירתו שכנגד הסתבר, כי אכן נפלה מחלוקת באשר לתיקון המצמד (ראה עמ' 14 שורה 10). התובע הציג חשבונית אחת ממוסך מקמל פואד, לפיה בוצעו במשאית תיקונים שונים, אשר לא זכו לכל פירוט ראייתי שהוא, אשר יהא בו כדי ללמדני על קיומה של חבות כלשהי של הנתבע בגינם. עם זאת, בין יתר העבודות שבוצעו, מופיע אף "החלפת דיסקים" (ראה נספח ב' לתצהיר התובע). לא סופק כל הסבר מהם דיסקים אלה, אשר לטענת הנתבע מהווים את הדיסקים של המצמד. כאשר נחקר התובע לעניין זה, השיב כי קיימת חשבונית נוספת (ראה עדותו בעמ' 14). חשבונית כאמור - לא הוצגה. התובע לא טרח אף לזמן את מבצע התיקון לעדות, כך שניתן ללמוד מפיו מהם הנזקים שתוקנו על-ידו. הלכה פסוקה היא, כי צד הנמנע מלהביא ראיות ועדים רלוונטים מקים עליו את החובה שלו הובאו ראיות ועדים אלה, היו פועלים לחובת עניינו, כפי שמוצאים אנו בע"א 465/88, הבנק למימון ולסחר נ' סלימה מתתיהו, פד"י מה' (4) 651, ובהלכות שצוטטו בו: "בע"א 240/77 [3], בעמ' 705, אומרת השופטת (כתוארה אז) בן-פורת, כי "אי הזמנתם להעיד (של עדים רלוואנטיים - א' ג') יוצרת הנחה שאילו הובאו היתה עדותם סותרת את גרסת המשיבה..." (ההדגשה שלי - א' ג'). וכי "על הכלל שאי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, עמד בית-משפט זה בע"פ 112/52 בע' 254 מול האותיות ב-ג, מפי השופט זוסמן (כתוארו אז), ובע"א 373/54, גם הוא מפי השופט זוסמן" (שם). וכן ראה דברי השופטת בן-פורת בע"פ 437/82 [4], בעמ' 97-98, כי: "הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה, בה דוגלת התביעה...". (עמ' 658). וראה גם דברי השופט ד' לוין בע"פ 277/81, הלוי נ. מדינת ישראל, פד"י לח' (2), 369 בעמ' 386, ובע"א 27/91, שמעון קבלו נ. ק. שמעון עבודות מתכת בע"מ, פד"י מט' (1) 450 בעמ' 457. בענייננו, אף לא הובאה כל ראייה, שיהא בה כדי ללמד, מהם הנזקים שנגרמו עקב מחדליו של הנתבע, או כל ראיה אחרת, לפיה יחוב הנתבע, מכח עילה כלשהי, בתיקונים על-חשבונו. 25. יש לזכור, כי התקלה המקורית במשאית לא נגרמה על-ידי הנתבע, כך שאם נוצר צורך בתיקונה - על התובע לשאת בה ולא על הנתבע. לפיכך, איני מקבל את טענות התובע, באשר לתיקון במוסך מקמל פואד. 26. התובע הציג קבלות באשר לתיקון המשאית במושך אוטו-גלס, וכן באשר לתיקון המרכב במוסך פלוריד. תקלות אלה נחזות כתקלות ישירות, הנובעות מן הנפילה ונפילת ארגז הכלים על החלון וחזית תא הנהג. על-כן, הנני מאשר את הפריטים הבאים: א. תיקון במוסך פלוריד - סך 8,000 ₪ (לא כולל מע"מ), לפי חשבונית נספח ג' לתצהיר התובע. ב. תיקון שמשות - סך 2,577 ₪ (לא כולל מע"מ) לפי חשבונית נספח ה'. ג. האמנתי לתובע כי הגריל הקדמי נפגע כתוצאה מן הפגיעה. על-פי חוות-דעת השמאי נויימן, עלות חלקי הגריל הינה 3,237.96 ₪, אלא שהוא הפחית 37.5% בגין בלאי. על-כן, מאשר אנוכי סך 2,030 ₪ בגין נזק שנגרם לגריל. ד. לא מצאתי כל סיבה להחלפת בוכנות. ה. איני מאשר כל סכום בגין גרירת המשאית, שעה שממילא נדרשה גרירתה לתיקון. סה"כ סבלה המשאית נזקים בסך כולל של 12,607 ₪. 27. ירידת ערך המשאית: כאן טוען התובע, על דרך הסתם, כי לנוכח הנזקים שסבלה המשאית, נאלץ למוכרה תמורת סך של 40,000 ₪ במקום מחיר "מחירון" של 84,000 ₪. טענה זו נראית בעיני כבלתי סבירה בעליל. לא יתכן כי עקב פגיעה בחלקים משניים של המשאית, יופחת ערכה בשיעור 55%. כל שסבלה המשאית לא היו אלא "נזקי פח". המדובר במשאית, המהווה כלי עבודה, אשר, לטעמי, נזקים מעין אלה, משפיעים השפעה משנית על שוויה. התובע אף לא טרח להצטייד בחוות-דעת של שמאי, או למצער, להעיד את רוכש המשאית, ממנו ניתן יהא ללמוד על השיקולים שברכישתה במחיר כה נמוך. מחיר המחירון אף הוא אינו מהווה, גבי-דידי, ראייה כלשהי, מבלי שעורכו ייחקר ויעיד הכיצד זה קבע את ערכה של המשאית. יש אף לזכור, כי אין המדובר במשאית חדשה, אלא במשאית שגמעה כבר אי אילו קילומטרים, במשך 12 שנים, עד למועד התאונה. בנסיבות אלה, אין אף לדעת מהו ערכה הנכון והאמיתי של משאית ספציפית זו. על התובע מוטל היה הנטל להוכיח את ערכה הנכון והאמיתי של המשאית עובר לתאונה ואת שיעור הגריעה מערכה עקב נזקי התאונה, לאחר תיקונם. על-כן, קובע אנוכי כי התובע לא הוכיח כל נזק המתבטא בגריעה מערכה של המשאית. נראה, כי בתביעת סכום כה משמעותי, יש משום נסיון להפיק רווח משני מן התאונה. לפיכך נדחית תביעת התובע גבי פריט ירידת הערך. 28. ואילו באשר להפסדי השתכרות: המשאית הוכנסה לתיקון, על-פי עדות התובע, ביום 14.5.98. בתביעה צויין המועד 19.5.98, ואילו בתצהיר הנהג צויין חודש אפריל 98. לא הובא כל הסבר של ממש לפער במועדים. על-כן, אלך לפי האמור בכתב התביעה. עד אשר הובאו החלפים למוסך הנתבע, חלפו יומיים. המשאית נגררה מן המוסך ביום 22.5.98 (ראה עדות התובע בעמ' 16 שורה 6) או יום קודם לכן (ראה עדות הנתבע, שם, שורה 9), כך שלא חל, לטעמי, כל עיכוב בטיפול במשאית במוסך הנתבע. יתר פעולות התיקון בוצעו על-ידי התובע עצמו. התיקון במוסך מקמל ארך, כעדות התובע, יום וחצי - מועד אשר ממילא היה אורך לו דאג התובע לתקן אף את המצמד. על-כן, לא אדע מדוע זה נגררה המשאית ממוסך מקמל רק ביום 26.5.98. מכל מקום, חשבונית התיקון שהוצאה ע"י בית-גלס, הוצאה ביום 27.5.98, כך, שלכל היותר, ארך התיקון למעשה יום אחד, וכן יום אחד נוסף בו שהתה המשאית בבית גלס מכיוון שלא היתה שם שמשה. חשבונית מוסך פלוריד, הוצאה ביום 4.6.98. כך שיוצא, כי בסך הכל הושבתה המשאית משך 9 ימים, מהם יום שבת אחד. ימי השבתה אלה נובעים, באופן ישיר, מן הפגיעה שנפגעה המשאית. 29. התובע לא הציג חוות-דעת חשבונאית, ממנה ניתן היה ללמוד, מהם הרווחים אותם הפיקה המשאית, פרט לפירוט יומני עבודה של המשאית, ובו רשימת הכנסות. לא הובא פירוט נגדי של הוצאות, כך שלא אוכל להעריך מהו ההפסד האמיתי אותו סבל התובע. גם אם אצא תוך הנחה, כי ההכנסה החודשית, אותה מפיקה המשאית, עומדת על-סך 20,000 ₪, הרי סבורני, כי בהעדר נתונים, יש לחשב את סכום ההוצאה כדי מחצית מסכום זה, כך שסכום הרווח החודשי אותו יכול היה התובע להפיק, מסתכם רק בסך 11,500 ₪, מזה סכום הנזק בגין 9 ימי השבתה (כולל שבת), המגיע לסך 3,450 ₪, וסכום זה הנני מאשר לתובע. סוף דבר: 30. על-פי קביעותיי לעיל מסתכמים נזקי התובע המוכחים בסך 16,057 ₪. לנוכח העובדה כי סכום זה נמוך בהרבה מסכום התביעה המקורי, אפסוק אף את סכום ההוצאות ושכר-טרחת עורך-הדין בהתאם. 31. לפיכך הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך 16,057 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 21.5.98 ועד לתשלום המלא בפועל. לסכום זה יווסף מע"מ, אשר ישולם כנגד חשבונית. כן יישא הנתבע בהוצאות התובע בסכום כולל של 5,000 ₪ ומע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום, ועד לתשלום המלא בפועל. תיקון רכבמשאית