פסק דין 1. התביעה, הצדדים, ההגנה תביעה לפיצוי בשל לשון הרע; התובע, עורך דין במקצועו, משמש כתובע העירוני הראשי של עיריית ירושלים. התביעה הוגשה בשל שתי כתבות אותן פירסם אייל הראובני(הנתבע 1 להלן: "הכתב") במקומון הירושלמי כל העיר (להלן: "העיתון"). הנתבע 2 הוא עורך ראשי של העיתון. הנתבעת 3 היא המו"ל והבעלים של העיתון. לטענת התובע יש בכתבות הללו משום פגיעה קשה בשמו הטוב. בכתב ההגנה מייחסים הנתבעים לתובע חוסר תום לב משום עצם הגשת תביעה זו אשר היא בעיניהם "קנטרנית וטורדנית" והאמור בה "מופרך ונסתר על פניו"; הנתבעים שוללים את הטענה שהכתבות מהוות לשון הרע כלפי התובע משאין בהן כדי לבזותו, להשפילו, לפגוע בשמו הטוב, בפרנסתו או במשלח ידו. בעיקר טוענים הנתבעים כי עומדות להן ההגנות המוקנות בחוק באשר כל הכתוב אמת ויציב, לציבור היה עניין רב בפרסום והיתה זאת חובתם כעתונאים להביאו לידיעת הציבור. 2. הפרסומים (א) ביום 17/12/99 פורסמה בעיתון כתבה פרי עטו של הכתב וכותרתה "התובע העירוני הראשי הטעה את ביהמ"ש בשביל עבריין בנייה" (להלן: "הכתבה הראשונה"). בכותרת המשנה נכתב "מהנדס העיר קבע שיש להרוס תוספת בנייה לא חוקית. עורך דין דני ליבמן ביקש לדחות את ההריסה, בטענה שמהנדס העיר ממליץ לאשר אותה" קטעי הכתבה בהם רואה התובע משום פרסום לשון הרע פורטו בסעיף 4ג' לכתב התביעה: קטע ראשון "התובע העירוני הראשי עורך דין דני ליבמן,הטעה את בית המשפט לעניינים מקומיים כשביקש לדחות ביצוע הריסה של בנייה לא-חוקית ברח' דור דור ודורשיו.ליבמן טען בפני בית המשפט שמהנדס העיר ממליץ לאשר אותה". קטע שני "היועץ המשפטי לעירייה, עורך דין אסא אליאב, נזף בליבמן על עמדתו, אך בחר שלא לתקן את עמדת העירייה בפני בית המשפט". קטע שלישי "ולמרות זאת פנה ליבמן לבית-המשפט בבקשה לדחות את ההריסה עד מרץ 2000, כשהוא טוען שעבריין הבנייה 'פועל ללא הרף' להכשרת עבירותיו, שהוא 'נופל בין הכסאות', ושהוא 'שרוי במצוקה קשה'. ליבמן הציג בפני בית המשפט את עמדת בן-אשר [מהנדס העיר - ר.ש.] מסיכום דיון מאפריל 98, שלפיה 'הוחלט כי הרשויות ימליצו ויאשרו את התכנית', אך לא כלל את עמדת בן-אשר מנובמבר 98". התובע טוען כי לא הטעה את בית המשפט לעניינים מקומיים; מכתבו של היועץ המשפטי לעירייה לא כלל נזיפה, הסתייגות או הבעת ביקורת עליו; לדידו של התובע כל שנכתב במכתב היועץ המשפטי לעירייה הוא כי אולי לא ננקטה מידת הזהירות הראויה, באשר לפרשנות האפשרית של הוספת חתימת הסכמה ללא סייג לבקשות אורכה שלא מנוסחות ע"י ב"כ העירייה; מכתבו של היועץ המשפטי לעירייה צוטט בכתבה בצורה מגמתית ולא מדוייקת; התובע מוסיף וטוען כי הכתב פנה אליו לקבלת תגובה ביום האחרון שלפני העלאת הגליון לדפוס. זאת למרות שהיה ידוע לכתב כי לתובע אסור לשוחח עם עיתונאים שלא באמצעות דובר העירייה. בכך נשללה הצגת גירסת התובע במלואה למעט הפניית הכתב למכתב התובע מיום 12/07/99 ליועץ המשפטי של העירייה. התובע טוען עוד כי הנתבעים סרבו לפרסם התנצלות. (ב) ביום 31/12/99 פורסם גיליון מיוחד של העיתון לסיכום העשור 2000-1990. נכללו בו כתבות שונות לפי מפתח אלפביתי. באותו גיליון פרסם הכתב כתבה שכותרתה "בנייה לא חוקית" ובין היתר נכתב בה "...כשהתושבים מצליחים לכפות על העירייה נקיטת צעדים משפטיים, לאחר שכבר הוציאו אלפי שקלים עבור עורכי-דין, הם מגלים שהתובע העירוני סובל מסימפטיה לאותם פיראטים..." (להלן: "הכתבה השניה"). לטענת התובע הכתבה מהווה השמצה נוספת כנגדו וכנגד מערכת בתי המשפט העירונית. 3. האם מהווים הפרסומים לשון הרע? סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965(להלן: "חוק איסור לשון הרע") או "החוק" קובע: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית..." לא יכולה בעיני להיות כל מחלוקת כי כאשר מיוחסת למי שהוא עורך דין במקצועו ותובע ראשי של עירית ירושלים, הטעיית בית המשפט - על מנת לסייע לעבריין בניה, יש בכך כדי להשפילו בעיני הבריות ולעשותו למטרה ללעג ולבוז מצידם. הדבר אף עשוי לפגוע במשרתו, במשלח ידו ובמקצועו. שהרי מקצוע עריכת הדין מושתת בראש ובראשונה על הנאמנות והיושר. כאשר נשמעת טענה כי עורך דין פלוני מחוסר יושר ומטעה את בית המשפט, הדבר עלול לפגוע במקצועו ובמקצועיותו. שבעתיים כך כאשר מדובר בתובע ראשי החייב בנאמנות כלפי הרשות והציבור שאת עניינם הוא מייצג. כך הוא הדבר גם באשר לכתבה השנייה בה נכתב בין היתר כי "התובע העירוני סובל מסימפטיה לאותם פיראטים". גם אימרה זו לשון הרע היא, משיאמרו הבריות כי התובע העירוני הראשי אינו עושה מלאכתו נאמנה ומעדיף את פורעי החוק על פני שומריו. בכך יושם התובע העירוני ללעג ולבוז . ב"כ הנתבעים טוען כי הכתבה (השניה) לא יוחסה לתובע אלא לגופי התביעה וכי לא ניתן לזהות את התובע בגוף הכתבה. דא עקא, שהתובע ממלא את תפקיד התובע העירוני הראשי ולא ניתן לומר כי אנשי הקהילה המשפטית ועובדי העירייה אינם יודעים את זהותו של התובע העירוני הראשי. עולה כי לפחות הקורא הסביר הנמנה עם חוג זה (שאיננו מצומצם כלל ועיקר) ידע לזהות את התובע כתובע כמושא הכתבה. אשר על כן מהווה גם הכתבה השנייה הוצאת לשון הרע על התובע. על פועלה של לשון הרע נאמר: "משיצאה לשון הרע לאוויר העולם, שוקעת היא בליבות אנשים. בעבור זמן מתעמעם הזיכרון והולך, אך שמץ מן הזיכרון נותר, ולא לטוב. לשון הרע נמשלה לחץ ששולח. ומה חץ ששולח לא ישוב אחור, כן היא לשון הרע" (ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ פ"ד נה(5) 865, 906(. 4. רקע עובדתי קודם שנבוא לבחינת "ההגנות" להן טוענים הנתבעים יש לסקור, בקצרה, את הרקע העובדתי לכתבות; בביהמ"ש העירוני בירושלים התנהל דיון בו נאשם אחד בשם פנחסי בעבירות בניה שונות ובכלל זאת שימוש בשטח חניה כדירת מגורים וסגירת מרפסת ע"י קרויה ובניית קירות ברזל וזכוכית (ת"פ 5832/96); בתאריך 17/12/97 הורשע אותו פנחסי בדינו; בגזר הדין חוייב, בין היתר, להרוס את תוספות המבנה ולהמנע מלהשתמש בהן - עם זאת ניתנה לו ארכה עד 01/04/99 על מנת לפעול לקבלת היתרים כדין - ונקבע כי אם עד אותו מועד ינתן לו ההיתר יוכל לעתור לביטול צווי ההריסה ואיסור השימוש; בתאריך 22/06/99 - משתמה תקופת הארכה - הוגשה לביהמ"ש העירוני "בקשה בהסכמה להאריך צו עיכוב הביצוע", בנימוקיה נכתב בין היתר: "4. המבקש פועל ללא הרף כדי להכשיר את הבניה החריגה ובין היתר כלהלן. א. המבקש שכר את שירותיו של אדריכל יאיר גוטמן לצורך הטיפול כאמור. ב. אדריכל יאיר גוטמן מטפל מטעם המבקש, בהגשת תכנית שינוי לתכנית מתאר, נפגש עם הגורמים המקצועיים בוועדה וקיבל הסכמה והנחיות לעריכת התב"ע הנקודתית. ג. ביום 27.4.98 התקיימה פגישה אצל מהנדס העיר בעניין הנדון ואז הוחלט כי הרשויות ימליצו ויאשרו את התכנית בתנאים כמפורט בסיכום הפגישה. ד. בעקבות סיכום הפגישה חתם המבקש בפני הח"מ על התחייבות לפיה אדריכל יאיר גוטמן יפקח על כל שלבי הבניה. ה. תכנית התב"ע הנקודתית, בקשר לנכס נשוא הבקשה הוגשה ונדונה בוועדה המקומית, ובה הוחלט כי על נציגי הוועדה יהא לצאת לסיור במקום. 5. מסתבר כי המבקש '...נפל בין הכסאות...' לאור הבחירות שהתקיימו לעיריית ירושלים ואיחור בהרכבת הקואליציה העירונית,רק לאחרונה התמנו חברי הועדה המקומית לתכנון ולבניה. כפי שנמסר למבקש ולאדריכל יאיר גוטמן בימים אלה ייקבעו מועדים לכינוס הוועדות בכלל ויבוצע הסיור המתוכנן בפרט. 6. המבקש השקיע כספים רבים בהכנת התב"ע ולאחר שנציגים שונים מבין הגורמים המקצועיים של הוועדה המקומית אישרו עקרונית את התכנית, ומרבית הסיכויים כי הבנייה הנוספת תוכשר..."(נספח ג' לתצהירו של הכתב). על הבקשה הנ"ל חתומים ב"כ המבקש-הנאשם וב"כ המשיבה, עורך דין ליבמן - הוא התובע. עוד קודם הגשת "בקשה מוסכמת" זו לביהמ"ש ב-03/05/99, פנה התובע למנהל חטיבת רישוי ופיקוח בעיריית ירושלים וביקש המלצתו. במענה שקיבל נאמר כי: "הועדה הנ"ל דנה ב-08/11/98 בתיק הנ"ל והחליטה "לצאת לסיור""; אלא - כפי שהתברר לתובע בדיעבד (ודבריו שכך היה אמינים ומקובלים עלי) בדיון שהתקיים ב-08/11/98 הציג מהנדס העיר מר בן אשר בפני הועדה עמדה השוללת מתן היתר לאותן חריגות ועמידה על ההריסה; עוד קודם לכך בישיבת ועדת משנה של ועדת התכנון העירונית עת הוחלט לאשר הפקדת תכנית הבניה נקבע מפורשות: "תנאי למתן היתר בניה יהיה הריסת התוספת הקיימת". הפרשה התגלגלה (מן הסתם בעקבות פעילות המתלוננת, שכנה של אותו פנחסי) בין היתר גם אל חברת מועצת עיריית ירושלים גב' עפרה מאירסון אשר פנתה אל היועמ"ש של העירייה עורך דין אסא אליאב ובתשובתו המפורטת (לאחר פניה אל התובע וקבלת תגובתו), ציין מר אליאב בין היתר: ... "כפי שאף הבהרתי לעורך דין דני ליבמן את הצורך לזהירות יתר כאשר מדובר בבקשה המנוסחת ע"י מבקש במשפט בבימ"ש לעניינים מקומיים שלמבוקש בה מסכימה התביעה". ועוד: "בדיעבד ראוי היה כי במתן האורכה האחרונה יהא בידי עורך דין ליבמן חומר עדכני ביחס להליכי התכנון". עד כאן בתמצית השתלשלות העובדות - מכאן לדיון ב"הגנות" להן טוענת הנתבעת. 5. הגנת אמת דיברתי (א) סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". על הנתבעים מוטל איפוא להוכיח שעמדו בתנאים קרי: שהפרסום היה אמת ושהיה בו עניין ציבורי. זה לא מכבר נדונו בהרחבה ההגנות המצויות בחוק איסור לשון הרע בדנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח' פ"ד נב(3)1 (להלן: "עניין קראוס"). לעניין הוכחת אמיתות הפרסום- קבע כב' השופט ת' אור כי הנטל הרובץ על המפרסם, הנתבע בתביעה בגין לשון הרע, להוכיח את אמיתות הפרסום אינו עניין של מה בכך (ע"א 7325/95 שם 40). אשר לעניין הציבורי קבע כב' השופט ת' אור בעניין קראוס בעמ' 41 ה-ז "גם נטל זה אינו מובן מאליו, בהיותו נגזרת של 'איזון האינטרסים הנוגדים תוך התחשבות בגורמים שונים ובשקלולם, כגון: חשיבות המטרה של הפרסום, הרלוונטיות של המידע או של חלקים ממנו, הצורך לזהות את הפרט בו מדובר, והצורך לפרסם את המידע ברבים דווקא' ... (ב) הטעייה דומה כי מה שבעיקר חרה לתובע ומה שגרם להגשת התביעה הייתה טענת הטעית בית המשפט לעניינים מקומיים שיוחסה לו. הכתב העיד "...ההטעיה לדעתי מתחילה בכך שלא נכללת עמדת מהנדס העיר מנוב' 98 בכך שלא נעשתה בדיקה ראויה של העובדות לפני שנמסרו לביהמ"ש ..."(ע' 33 ש' 26-25). מעיון בעובדות כפי שפורטו לעיל והשוואתן לבקשת הארכה אשר הובאה בפני ביהמ"ש עולה בעליל שהמידע אשר הוגש לביהמ"ש באותה בקשה אינו נכון, בודאי איננו מלא. עמדתו השוללת של מהנדס העיר לא צויינה (ומהכתוב - סעיף ג' - אף מתקבל הרושם שמהנדס העיר מסכים לתכנית); חסרה החלטת הועדה אשר קבעה כי בכל מקרה כתנאי למתן ההיתר על המבקש להקדים ולהרוס את אשר בנה. אלו עובדות מהותיות ואילו הובאו במלואן בפני ביהמ"ש לעניינים מקומיים ספק רב אם היה נעתר לבקשה ומעניק את האורכה. התובע העיד והדגיש כי פעל באופן סביר ועפ"י הנוהל המקובל על מנת להצטייד במידע הדרוש קודם שהוסיף חתימת ההסכמה לבקשה. אין לייחס לו כל "אשמה" לכך שהמידע שהובא בפני ביהמ"ש היה שגוי ואין לייחס לו "הטעייה" - לשון שיש בה משום "איתות" למעשה מכוון. מנגד טוענים הנתבעים כי המילה "הטעיה" שנכתבה בכתבה אין פירושה בהכרח הטעייה ביודעין אלא אף הטעייה ברשלנות או בתום לב. הנתבעים סבורים אף שהתובע לא נהג בדרך סבירה והתרשל בבדיקת העובדות קודם שהסכים לארכה ובכך נתן ידו להטעיית בית המשפט. הטעיה (עפ"י מילון אבן שושן) משמעה - "הטעייה, הבאה לידי טעות" (א' אבן שושן המלון החדש 510). גם הטעיה ברשלנות ובתום לב הטעיה היא וכך יש לפרש את המילה "הטעה", המופיעה בכתבה. ההטעיה מתבטאת בכך שלא כל העובדות הובאו לידיעת בית המשפט והונח בפני ביהמ"ש מידע שאיננו נכון, די בכך כדי לקבוע שבית המשפט אכן הוטעה. ומשכך, נמצאנו למדים כי התובע אכן הטעה את בית המשפט, בין ביודעין ובין שלא ביודעין. על מעמד ותפקיד עורך הדין ומי שמייצג רשות ציבורית בהליך השיפוטי דובר רבות. כך למשל,בע"פ 4765/98 אבו סעדה נ' מדינת ישראל פ"ד נג(1) 832 זוכה המערער לאחר שנימצא כי הפרקליטות כשלה בין היתר בהציגה מצג מטעה בנוגע לתוכנו של החומר החסוי שחיוניותו להגנה היתה גלויה לעין. על כך אמרה כב' השופטת ד' דורנר בעמ' 839ז-840א: "ההסבר שניתן על-ידי התביעה למצג המטעה אף מצביע על ליקוי בהבנת תפקידו של עורך-דין, שסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, מחייב אותו לעזור לבית-המשפט לעשות משפט. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים לגבי הפרקליטות, המייצגת את האינטרס הציבורי בכללותו ומוטלת עליה החובה לפרוס בפני בית-המשפט את מלוא הראיות שנאספו, לרבות ראיות רלוונטיות העשויות ליצור ספק ביחס לאשמתו של הנאשם". סיכומה של סוגיה זו: חתימת התובע על ה"בקשה המוסכמת" עולה כדי הטעיית בית המשפט לעניינים מקומיים. זאת בעיקר משום שמשתמעת ממנה הסכמת העירייה וב"כ לעובדות המפורטות בבקשה ואלו, כאמור, אינן נכונות. (ג) "הנזיפה" בקטע השני בכתבה נכתב: "היועץ המשפטי לעירייה, עורך דין אסא אליאב, נזף בליבמן על עמדתו,אך בחר שלא לתקן את עמדת העירייה בפני בית המשפט". לטענת ב"כ התובע השימוש במילה "נזף" מלמדת על קיום הליך מינהלי-משמעתי כנגד התובע בעוד הליך מעין זה כלל לא ננקט והתובע כלל לא ננזף. בחנתי את הכתבה ב"עיניים אובייקטיביות" והגעתי לכלל מסקנה כי אין בשימוש בביטוי "ננזף" שיש בו יסוד "גערה", כדי לשלול מהנתבעים הגנת "אמת דיברתי". אף שהיועמ"ש עורך דין אליאב נקט לשון "הבהרתי" מבטאים דבריו ביקורת על מעשה התובע והסתייגות מאופן פעולתו. בעוד שהמילה "הבהרתי" מבטאת פן חיובי של ביקורת, מבטאת המילה "נזף" ביקורת שלילית על פועלו של אדם. מקריאת מכתבו של עורך דין אליאב עולה כי הוא השמיע ביקורת שלילית באוזני התובע וחשב כי היה על התובע לפעול באופן אחר מאשר האופן בו פעל הלכה למעשה. אשר לטענת ב"כ התובע כי הביטוי נזף מבטא הליך משמעתי, הרי שזכרו של הליך משמעתי לא בא בכתבה ולא ניתן ללמוד מהמילה נזף על הליך כזה. הכתב העיד בתשובה לשאלה האם ידוע לו שיש הליך עונשי ששמו נזיפה, כי "אם היה ידוע לי שננקט הליך כלשהו נגד התובע זה היה מופיע בכתבה" (ע' 37 ש' 3). נדע מכאן כי הכתב, היה עט כמוצא שלל רב לו היה מדובר בהליך עונשי וודאי וודאי שהיה מציין זאת. שהרי לא כתבה על ביקורת סתם ככתבה על הליך משמעתי שהתנהל כנגד עורך דין בעירייה. חזקה כי גם הקורא הסביר מכיר היטב, הבחנה זו. בענייננו אין זכר להליך משמעתי או עונשי שננקט כנגד הכתב ועל כן לא ניתן לייחס לכתב מה שלא נאמר. סיכומו: סבורני שאין בשימוש במילה "נזף" כדי לשלול מהנתבעים את הגנת "אמת דיברתי". (ד) ציטוט לא מדוייק ב"כ התובע טוען כי בכתבה צוטטו דבריו של עורך דין אסא אליאב באופן שגוי במכוון ועל מנת לפגוע: נכתב כי אליאב קבע ש"עיון בעובדות מורה כי לא הייתה סיבה לא להרוס את המבנה הקיים", שעה שבמכתב אליאב נכתב "עיון בעובדות עתה מורה...". (הדגשה אינה במקור - ר.ש.) בעניין זה העיד הכתב "ש.מדוע לא ציטטת את תשובת מר אליאב במלואה. ת. מגוחך להשיב, אך כתבה בעיתון לא מכסה את כל המסמכים וכל חומר רקע שנמצא בפני כל כתב וכל אמצעי תקשורת בכל מקום בעולם. ש. אני מדבר בסה"כ על השמטה של מילה אחת והיא המילה 'עתה' כפי שאתה כותב בתצהירך בסעיף 18 שזה הושמט בטעות, מה הטעות. ת. אני חושב שזו היתה טעות, בדיעבד ראוי היה להכניס את המילה כדי שהציטוט יהיה מלא, אך אינני רואה עם או בלי המילה שמשמעות הכתבה היתה משתנית" (ע' 14 ש' 7-1). ... "ש. מה הסיבה שהחלטת לא לכלול את המילה ת. לא היתה כל סיבה משמעותית. לאחר שהתובע העיר לנו אני חושב בדיעבד היה ראוי לשמור ציטוט מלא" (ע' 34 ש' 15-14). סבור אני כי אכן בהשמטת המילה "עתה" ממכתבו של עורך דין אליאב אין כדי לשנות ממשמעות הציטוט. אף אם נכונה טענת התובע כי משמעות הדברים לאור הציטוט הלא מדוייק השתנתה, הרי שלאור הקשר הדברים ומהמשך הכתבה לאחר הציטוט - מדובר בפרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. (ה) הגנת "אמתי דיברתי" מחייבת גם , כעולה מפורשות מסעיף 14 של החוק, שיהא בכתוב "עניין ציבורי"; דומני שלא יכולה להיות מחלוקת ואין צריך להרחיב הדיבור גבי העובדה שנושא הפיקוח על הבניה ופעילות הרשויות המופקדת על כך הם בעלי עניין ציבורי מן הראשונים במעלה. [עיין ע"א 1104/00 אפל נ' חסון פ"ד נו(2) 607 בעמ' 621 א: "עניין ציבורי ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להשגת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו - אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו ..."]. 6. כותרת הכתבה כותרת הכתבה: "התובע העירוני הטעה את ביהמ"ש בשביל עבריין בנייה". משנשאל הכתב בחקירתו למה התכוון במילה "בשביל" השיב: ת. התובע ידע בדיעבד אמנם שהעובדות שהוא מסר לביהמ"ש אינן נכונות והעובדות שמסר איפשרו מתן ארכה לעבריין הבניה לצורך הריסת המבנה הלא חוקי. לתובע הוברר מספר ימים לאחר שמסר את ההודעה לביהמ"ש שהעובדות אינן נכונות, זה הוברר לו ב-2.7 על ידי גלעד ברנע שייצג את שכנתו של העבריין, לאחר שהתובע בחר שלא לפנות לביהמ"ש ולא להציג בפני ביהמ"ש את העובדות והעמדה העדכנית של רשויות התכנון לפיהם על עבריין הבניה להרוס בכל מקרה את תוספת הבניה הלא חוקית, הרי שבכך פעל לטובת עבריין הבנייה" (ע' 30 ש' 23-16). בהמשך העיד: "ת. לא כתוב ולא במילה אחת על תמורה שקיבל התובע. אילו הייתי יודע או היה לי יסוד סביר להאמין שהתובע קיבל תמורה כלשהי מן הסתם זה היה מוצא ביטוי בכתבה. ש. זאת אומרת שאתה יצאת מהנחה שכתבת את הכתבה שאין שום קשר מיוחד בין התובע לבין אותו עבריין ת. אם היה לי ידיעות או הנחות כלשהן על קשר כזה בין התובע לעבריין הייתי מפרט אותן בכתבה" (ע' 30 ש' 15-9). על ייחודיותה של הכותרת ועל היותה "חלק עצמאי" מהכתבה עמד לאחרונה כב' השופט מ' חשין בע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ פ"ד נה(5) 860 בעמ' 880-879: "כללם של דברים: לעיתים ראוי לבחון כותרתה של רשימה בנפרד מן הרשימה שמתחתיה, מָשָל היתה רשימה לעצמה. השאלה אם כך ראוי שייעשה, שאלה תלויית-נסיבות היא, ובהן: דרך ניסוחה של הכותרת; היותה של הכותרת בולטת במיוחד ביחס לרשימה; היותה של הכותרת בוטה במיוחד; עובדה שהכותרת אינה משקפת את הנאמר ברשימה; ועוד". סבורני שלעניין הכותרת לא עמדו הנתבעים בנטל, להוכיח את טענתם כי התובע הטעה את ביהמ"ש "בשביל" עבריין בנייה. הלכה היא, כידוע, שפרסום יפורש בדרך שקורא סביר היה מייחס לכתוב "לפי המובן הטבעי והרגיל של המלים" [למשל: ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פ"ד מג(2) 333]; עוד עיין ע"א 1104/00 טופל נ' חסון פ"ד נו 607 בעמ' 617ה-618ג: "ככלל, על מנת לקבוע אם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית המשפט את הפרסום על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו עם זאת לעתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע "מבין השורות" של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר ... הדעה המקובלת היא כי על מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר והרגיל יש לתת את הדעת על ההקשר שבו הובאו הדברים ... לפיכך הכלל הוא שקטע מפרסם יתפרש בהתחשב בשאר חלקיו. אלא במקרים חריגים כגון כאשר לשון הרע מצויה בכותרת הפרסום שהיא בולטת ומובחנת מיתר הפרסום ..." אף שאפשר לפרש את המילה "בשביל" המופיעה בכותרת כ"ניטרלית" קרי: התוצאה באקראי היתה שעבריין הבניה נהנה מהטעות, אין בלבי ספק שהשימוש כפי שנעשה בכותרת מזמין, מכל קורא סביר פרוש של קיום קשר מיוחד או מניעים פסולים שהניעו את התובע לפעול כפי שפעל כדי לסייע לעבריין הבניה. קשר כזה לא הוכח ועל כן לא קמה לנתבעים הגנת "אמת דיברתי", ככל שמדובר בכותרת. 7. הכתבה השנייה המלים הפוגעות בכתבה זו: "התובע העירוני סובל מסימפטיה לאותם פיראטים". ב"כ הנתבעים סומך ידו על דוחו"ת ביקורת של מבקרת העירייה בהם נכתב בין היתר אודות "אזלת ידם של גורמי האכיפה","המצב הנוכחי לא רק מגביר את עבריינות הבניה, מיטיב עם העבריינים ואינו ממצה עימם את הדין" (נספחים י"ח, י"ט לתצהיר הכתב; נ/4,נ/5). ואולם מהדוחו"ת הנ"ל לא עולה כי התובע העירוני פועל מתוך סימפטיה לעבריינים, כפי שמובן מהכתבה. עפ"י המבחן האובייקטיבי, קריאה בעיניו של קורא סביר עולה מהכתבה שדעתם של התביעה העירונית בכלל ושל התובע בפרט מוטה, באופן עקבי, לטובת עברייני בנייה. האשמה קשה זו לא הוכחה. יש לזכור כי "המדובר בעורך דין ואיש ציבור, ואדם שכזה, שעיקר חיותו וקיומו יונקים מהיות שמו נקי ללא רבב, פגיעתה של לשון הרע המופצת נגדו ומכתימה את שמו הטוב רבה היא מפגיעה העלולה להיות לאדם אחר כתוצאה מלשון הרע הנאמרת כלפיו ומתפרסמת" (ע"א 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי פ"ד מ"ה(2), 489 ,עמ' 494-495). בודאי כך הוא כאשר מדובר בעורך דין המופקד מטעם הרשות על המאבק בעברייני הבניה. אשר על כן, לא עומדת לנתבעים הגנת "אמת דיברתי" גם ביחס לאותו קטע מן הכתבה השנייה. 8. הגנת תום הלב הגנת תום הלב מצויה בסעיפים 16, 15 לחוק איסור לשון הרע. הנתבעים סומכים על ההגנות המנויות בסעיפים 15(2), 15(4), 15(5) לחוק איסור לשון הרע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ... (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; ... (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; (5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע - (א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21..."; סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע הקובע נטל הוכחה: "(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15". ענייני התכנון והבנייה הם בעלי חשיבות ציבורית וחברתית מן המדרגה הראשונה. הם עוסקים במארג היחסים העדין בין שכנים ובין הפרט לגופי התכנון. אין בליבי צל של ספק כי ראוי שענייני התכנון והבנייה יפוקחו בשבע עיניים ע"י כל מי שיכול לפקח ולסייע לשמירה על תכנון העיר והנוף. ומכאן שלכאורה קמה הגנת תום לב לנתבעים(סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע). ואולם, ביקורת צריכה להיות עניינית. הנתבעים בחרו, במודע או שלא במודע, להטיח האשמות בתובע שהוא מטעה בית משפט "בשביל עבריין בנייה" וכי "התובע העירוני מגלה סימפטיה לעבריינים". בכך חרגו הנתבעים לדעתי מהתחום הסביר בנסיבות הנ"ל (סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע). "ענייננו הוא אפוא ב'תחום הסביר', ושאלה ראשונה הדוחקת בנו היא: מה מקומה של האמת בתחום זה של הסביר? האם אמת הפירסום היא רכיב יוצר בתחום הסביר, או שמא נאמר: האמת היא לעצמה; תחום הסביר הוא לעצמו; ומלכות ברעותה לא תיגע. שאלה זו אינה פשוטה להתרה. עיון בסעיף 16 לכל אורכו ילמדנו כי אמת הפירסום נזכרת בו. כך, למשל, בהוראות הסעיף 16(ב)(1) ו-(2), אחד הרכיבים היוצרים הוא זה ש'הדבר שפורסם לא היה אמת'. כך הוא בהוראות-חוק אלו - לא כך בענייננו. אמת הפירסום אינה רכיב בהעמדתה של חזקת תום לב על רגליה כהוראת סעיף 16(א) לחוק. האם נסיק מסקנה על דרך של מכלל הן יישמע הלאו? דעתי היא זו, שאין מקום כי נקבע מראש כלל נוקשה באשר ליחס בין האמת בפירסום לבין תחום הסביר כהוראת סעיף 16(א) לחוק. מתוך שהוראת סעיף 16(א) - על 'תחום הסביר' שבה - רוכבת על הוראת סעיף 15 לחוק ומתמלאת היא תוכן בהוראת סעיף 15; וביודענו כי הוראת סעיף 15 כוללת שתים-עשרה נסיבות שונות האחת מחברתה; דומה כי נכון וראוי יהיה אם נאמר כך: כשם ש'תחום הסביר' בסעיף 16(א) ייגזר על-פי הנסיבה הספציפית בה מדובר - ויכול הוא שישתנה מנסיבה לנסיבה - כן יכול שיהיה דין אמת הפירסום,שעל דרך העיקרון תיבחן שייכותה לענין ויישקל מישקלה על-פי כל נסיבה ונסיבה. אכן, דבר שקר בוטה שפורסם בכוונה לפגוע, נתקשה לראות בו 'תחום הסביר' בכל נסיבה ונסיבה. ואולם יש פירסומים שאין הם אמת אך קרובים הם לאמת, ועניינם של אלה ייבחן בכל נסיבה ונסיבה ובהקשר הדברים הכולל" (כב' השופט מ' חשין, ע"א 5653/98, פלוס נ' חלוף, שם, 900- 899). השיקולים הגוברים לסברתי, בעניין שבפני, הם חומרת האשמה ביחס לאישיות התובע: קשה לחשוב על פגיעה חמורה יותר בעורך דין אשר הוא גם תובע עירוני מהאמירה כי הוא "מטה את הדין" ופועל לטובת עברייני הבניה שעל המאבק בהם הוא מופקד. סבור אני, כפי שכבר ציינתי, כי היה בכותרת הכתבה הראשונה כדי להטעות את קהל הקוראים וליצור בקרבם תחושה כי לתובע יש קשר מיוחד לא ענייני ולא מקצועי, קשר של חיבה וסימפטיה, לעברייני בנייה. הוא הדין לעניין הכתבה האחרת. בכך חרגו הנתבעים מתחום הסביר ועל כן לא קמות להם הגנות "אמת דיברתי" ותום לב. 9. אי פרסום התנצלות למעלה מן הצורך אתייחס לטענת התובע בדבר אי פרסום התנצלות מטעם הנתבעים. ביום 19/12/99 שלח ב"כ התובע מכתב ובו נדרשו הנתבעים לפרסם התנצלות כהאי לישנא: "התנצלות בפני עורך דין דני ליבמן בגליון עיתוננו מיום 17.12.1999 פרסמנו דבר שקר אשר פגע בעורך דין דני ליבמן, התובע העירוני הראשי, לפיו הטעה כביכול עורך דין דני ליבמן את ביהמ"ש לעניינים מקומיים בשביל לסייע לעבריין בנייה וכי הוא ננזף על כך. מבדיקת העובדות עולה כי עורך דין ליבמן מעולם לא הטעה את ביהמ"ש אלא פעל כדין וכמתחייב משיקול דעתו המקצועית; עורך דין ליבמן לא פנה לבית המשפט בעניין נשוא הכתיבה [צ.ל.-כתבה - ר.ש.] אלא אך נתן הסכמתו לבקשה שהוגשה על ידי מר פנחסי באמצעות בא כוחו, עורך דין אלימלך קריסטל, כפי שנהוג במקרים מסוג זה. מובהר כי עורך דין ליבמן מעולם לא סייע ולא ביקש לסייע לעברייני בנייה וכי הוא לא ננזף ע"י הממונים עליו. בנסיבות אלה מערכת העיתון ומר אייל הראובני מביעים התנצלות כנה ועמוקה בפני עורך דין דני ליבמן. בנסיבות אלה גם החליטה מערכת העיתון לפצות את עורך דין דני ליבמן" (ס' 15 למכתב הנ"ל, נספח י"ד לכתב התביעה). הנתבעים סרבו לפרסם כל התנצלות. ב"כ הנתבעים טוען כי התובע דרש כי יפורסם תיקון והתנצלות מטעמם של הנתבעים ומשכך הדבר לא חל סעיף 17(א) לחוק איסור לשון הרע. סעיף 17 לחוק קובע כי אם פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, לא תעמוד הגנת תום לב לעורך, למי שהחליט בפועל על הפרסום, או לאחראי על אותו אמצעי תקשורת, אם הנפגע דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה מצדו והוא לא פרסם אותה תוך זמן סביר, בכפוף לתנאים מסוימים. בענייננו דרש הנפגע-התובע התנצלות ולא הכחשה או תיקון (אף שבתוך אותה התנצלות "חבויה" אף החכשה) לפיכך ספק אם חלה הוראת סעיף 17 [שנהר, שם, עמ' 277; ת"א (ירושלים) 1390/96 איל זמיר נ' רשת שוקן בע"מ תק-מח 2001(2), 15868 ,עמ' 15886)]. יתרה מזאת ההכחשה הנדרשת היא דווקא לגבי אותן עובדות בהן, עפ"י הנקבע לעיל, אכן הוכיחו הנתבעים כי הכתוב אמת לאמיתה. 10. סוף דבר הנתבעים פרסמו שני פרסומים פוגעים כהגדרתם בחוק איסור לשון הרע. הנתבעים אחראים לפרסום ואינם חוסים תחת כנפי איזו מן ההגנות המנויות בחוק איסור לשון הרע. פגיעה בשם הטובלשון הרע / הוצאת דיבהעורך דיןעיתונות