נפילה של חייל במדרגות בבית בדרך לבסיס

פסק דין 1. המערער יליד 1973, ביום 29/7/99 הגיש תביעה למשיב להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), התשי"ט- 1959, (להלן: "חוק הנכים") בגין כאבי גב תחתון מהם הוא סובל, שנגרמו לטענתו, עקב חבלה מיום 7/10/92, במסגרתה החליק על גבו בחדר מדרגות ביתו, בעת שעשה דרכו לבסיס הצבאי (להלן: "החבלה"). המשיב בהחלטתו מיום 19/9/00 דחה את התביעה בקובעו כי: "הריני להודיעך בזה כי תביעתך הנ"ל נדחתה בגלל הסיבות הבאות: בהסתמך על תוצאות הבדיקות והנימוקים המצויינים בחוות הדעת הרפואית מ- 17/7/00 ו- 4/9/00 המצ"ב הגעתי למסקנה כי אין קשר בין כאבי גב תחתון מהם הנך סובל ובין החבלה מ- 7/10/92 כמשמעותו בסעיף 1 לחוק." על החלטת המשיב כאמור לעיל הוגש הערר נשוא תיק זה. טענות המערער 2. המערער גוייס לשירות חובה בשנת 1992 ושוחרר בשנת 1995. לטענתו, בתאריך 7/10/92 נחבל בגבו בחדר מדרגות ביתו, בעת שעשה דרכו מביתו לבסיסו ברמת הגולן במוצאי יום כיפור. לטענתו, פונה למיון- בי"ח פוריה, שם נערכו לו בדיקות וצילומים בהם אובחנו סימני שברים, עוד באותו היום. לטענתו, הופנה למרפאת קצין העיר טבריה לאישור ימי מנוחה ובהתאם להוראת הרופא הצבאי אשר בדקו, אושפז בחדר בידוד בחוות השומר שבאילניה למשך 3 ימים ולאחר מכן שוחרר למנוחה בביתו. לטענתו, לאחר כחודש, במהלכו שהה בעיקר במנוחה, לרבות בבית הבראה 3, שם אושפז 21 יום, ועקב כאביו בתאריך 2/12/92 הורד לו הפרופיל מ- 97, בתחילה ל- 72 ולאחר חודש נוסף ב- 23/12/92 נקבע לו פרופיל רפואי סופי 45. המערער טוען כי קיים קשר סיבתי בין הנכות שנגרמה לו בגבו, ובין החבלה שאירעה תוך ועקב שירותו הצבאי, בהסתמכו על הנימוקים כדלקמן: (א) עצם גיוסו בפרופיל 97 בלא שנמצא ליקוי בתחום האורטופדי ועצם הורדת הפרופיל בסמוך לחבלה. (ב) חוו"ד של פרופ' רייס מיום 18/1/01, לפיה מצבו של המערער בגב התחתון נובע באופן ישיר מהחבלה ואין כל קשר בין הכאבים מהם סובל המערער היום ובין המחלה ממנה סבל בתקופת התבגרותו (מחלת שויירמן), בגב. בהקשר זה טוען המערער כי יש להעדיף את חוות הדעת מטעמו על פני חווה"ד מטעם המשיב, שנערכו ע"י פרופ' ביאליק, בהיותן, לטענתו, שגויות ומסתמכות על נתונים חלקיים בלבד. (ג) מיום התאונה, לטענתו, הוא סובל מכאבי גב עזים, אשר עליהם התלונן ובגינם טופל ועדיין מטופל באופן רציף ועקבי. (ד) תיעוד רפואי על הנכות בגב. 3. המערער טוען כי פציעתו ברגל שמאל מיום 1/12/93 אינה קשורה לעניין דנן ועוד לטענתו הוכח מעל לכל ספק כי לא זו חתימתו אשר לכאורה מופיעה על גבי דו"ח הפציעה אלא חתימת מפקדו אשר מילא דו"ח פציעה זה בשמו. לטענתו, אין צורך בבדיקת מומחה לזיהוי כתבי יד כדי ללמוד על כך שזו אינה חתימתו, תוך השוואה למסמכים הרבים עליהם חתם המערער ואשר צורפו לתיק זה. המערער טוען כי יש לדחות על הסף את טענת המשיב המנסה לטעון כי האירוע הנ"ל כלל לא אירע, שהרי לטענת המערער מיד לאחר הפציעה הועבר לבי"ח כשהוא לבוש מדים ונשקו עליו ולאור תקופת האישפוז והטיפול הממושכת ברור למעלה מכל ספק כי האירוע הנ"ל אכן אירע במהלך שירותו הצבאי של המערער. לסיכום טוען המערער כי נפגע במהלך שירותו הצבאי והעדרו של דו"ח פציעה הינו טכני בלבד, שכן נהיר לאור הטיפולים שקיבל במסגרת שירותו כי האירוע אירע במהלך השירות ומן הסתם הייתה זו חובתו של מפקדו בזמן הרלוונטי לדאוג למילויו של דו"ח הפציעה. לטענת המערער גם דין טענת ההתיישנות שהעלה המשיב להידחות, שכן תביעתו התקבלה לרישום ונדחתה מבלי שטענת ההתיישנות הועלתה. לטענתו טענת ההתיישנות יש להעלות בהזדמנות הראשונה לכך ולו חפץ בכך המשיב וסבר כי על התביעה להידחות בשל התיישנות היה פוסק כך מלכתחילה. משלא עשה כן, היה מנוע מלהעלות טענה זו- אשר הינה טענה מקדמית מטבעה. טענות המשיב 4. לטענת המשיב, יש לדחות את הערעור על הסף בהתאם לטענה המקדמית, כי התביעה התיישנה, נוכח אי הגשתה במועד הנקוב בחוק והואיל ולא התקיימו במלואם בנסיבות העניין, התנאים המאפשרים את הארכת המועד. המשיב טוען כי לעניין התיישנותן של תביעות, ישנה הוראה ספציפית ייחודית, עפ"י חוק הנכים, המוציאה מתחולתה את ההוראה הכללית שבחוק ההתיישנות. טענת ההתיישנות, עפ"י חוק הנכים, פורשה באופן עקבי ע"י ביהמ"ש העליון כטענה מהותית המפקיעה את זכות התביעה, בהבדל מטענת ההתיישנות, עפ"י חוק ההתיישנות, שהיא דיונית ויוצרת מחסום פרוצדוראלי בלבד, הניתן להתנאה, לוויתור ולסייגים, ובכלל זה החובה להעלותה בהזדמנות הראשונה. ועל כן משמדובר בטענה מהותית, הלכה פסוקה היא כי ניתן להעלות את טענת ההתיישנות לפי חוק הנכים, בכל שלב של הדיון, גם אם לא אוזכרה בהחלטת המשיב מלכתחילה, שכן לקצין התגמולים אין שיקול דעת אם לטעון אותה או לוותר עליה אלא ביכולתו להפעיל את סמכותו לפי סעיף 32א' (ההפניה היא לע"נ 123/85 קרני נ' קציהת"ג, פס"מ מז(3) 260 וכן ע"א 166/83 בן הלל נ' קציהת"ג, פ"ד לח(3) 13). המשיב טוען כי במקרה דנן לא התקיימו בנסיבות העניין התנאים המצטברים לקיומה של "חבלה רשומה", ובהתאם לכך, אין להאריך למערער את המועד להתיישנות התביעה. לחילופין, אף אם לא תתקבל עמדת המשיב כי התביעה התיישנה, טוען המשיב כי יש להותיר את ההחלטה על כנה ולדחות את הערעור על הסף מהנימוקים כדלקמן: (א) גירסת המערער לוקה באי דיוקים במישור העובדתי, שיש בהם כדי להשפיע על מהימנותו (ב) יש להעדיף את חוו"ד של פרופ' ביאליק מן הטעם שאלו מבוססות על מלוא התיעוד הרפואי הרלוונטי ומתייחסות באופן מנומק לסוגיה שבמחלוקת. (ג) אין בטענות המערער, כדי לגרוע מתוקפה של עמדת המשיב בנסיבות העניין. היבט רפואי- חוות דעת מומחים 5. מטעם העורר הוגשה חוות דעתו של פרופ' רייס מיום 18/1/01, אשר לפיה הוא סבור כי: "מצבו דהיום נובע באופן ישיר מאותה תאונה בעת השירות" וכן פרופ' רייס ממשיך וקובע כי: "ללא ספק ארע נזק קבוע לגבו בתקופה זאת של השירות בצה"ל." באשר לפירוש בדיקת הסריקה הממוחשבת ע"י פרופ' ביאליק קובע פרופ' רייס נחרצות: "משום מה פרופ' ביאליק לא קרא נכונה את תוצאת ה- CT וכתב שהבדיקה פורשה כ'תקינה'. כמובן שבדיקה זו אינה תקינה והממצא מסביר היטב את המיחושים הכרוניים של הנבדק." פרופ' רייס ממשיך ומתייחס לממצאיו של פרופ' ביאליק גם לעניין "חשד לספונדילוליזיס 5L" וקובע חד משמעית כי חשד זה אינו מקבל אישור ב- CT. משמעו של דבר הוא כי גם ממצא זה המתייחס למאפיינים של תחלואה טבעית אינו קיים ולפיכך יש לקשור את כאביו ומיחושיו של המערער למצבו הרפואי הנובע מן התאונה. גם לעניין מחלת שוירמן ממנה סבל המערער בילדותו ואשר לה ניסה פרופ' ביאליק לייחס את מיחושיו ותלונותיו של המערער מתייחס פרופ' רייס וקובע חד משמעית: "אין קשר בין מיחושיו מאז גיוסו ועד היום ובין מחלת שוירמן שממנה סבל בקטע הגבי בתקופת התבגרותו." פרופ' רייס מתייחס מפורשות למחלת הגב של המערער כשהיה נער וקובע כי: "הכאבים מהשוירמן חלפו על פי מהלך הטבעי של מצב זה והתגייס לצה"ל ללא מיחושים." פרופ' רייס מסכם את חוות דעתו: "סבלו דהיום הוא כתוצאה מבקע דיסקוס מותני 1S/ 5L בעיקר אשר נגרם בעת שירותו הצבאי. הנכות על חשבון השירות היא 10% לפי סעיף 37 (2) ג' (3)." פרופ' רייס לשיטתו, כאבי הגב מהם סבל המערער כתוצאה ממחלת שויירמן מתקופת התבגרותו חלפו עפ"י המהלך הטבעי, בין היתר לנוכח גיוסו בפרופיל 97 ללא מיחושים. עפ"י הרישומים הרפואיים קבע פרופ' רייס לקונית כי: "ללא ספק ארע נזק קבוע לגבו בתקופה זו של השרות בצה"ל", ולפיכך הסיק שאין קשר בין מחלת שויירמן למצבו של המערער כיום, ומאידך, קיים קשר בין מצבו היום ובין פריצת הדיסק שנגרמה בתקופת שירותו בצבא. 6. מטעם המשיב הוגשו חוות הדעת של פרופ' ביאליק, האחת מיום 17/7/00 ואשר סוכמה ביום 4/9/00 והשניה מיום 5/3/01. בהתאם לחוות הדעת, כאביו של המערער הם תוצאת שינויים במבנה עמוד השידרה עקב מחלה בגבו ולא כתוצאה מחבלה לפני 8 שנים. לשיטתו, אין בקביעת פרופיל 97 כדי לשמש ראיה חותכת לכך שאדם בריא לחלוטין, וכן כי המהלך הרפואי והרישומים הרפואיים אינם מעידים על ממצאים הנובעים עקב החבלה משנת 92. המומחה ציין בחוות דעתו כי עוד בעת עריכת חווה"ד המקורית בקש להנות את המערער לבדיקת עמוד שידרה ע"י טומוגרפיה ממוחשבת כדי להוכיח או לשלול את החשד שהתעורר בצילומי הרנטגן, על קיומו של SPONDYLOLYSIS ועל כן הוא חולק על האמור בחוות דעתו של פרופ' רייס ועומד על כך כי למעשה המערער סובל ממחלה בגבו ולא מתוצאה של ארוע כלשהו. ההיבט המשפטי 7. ס' 32 לחוק קובע תקופת התיישנות מיוחדת לתביעות עפ"י חוק הנכים. בס' 32 (א) לחוק נקבע כי: "הזכות להגיש בקשה לפי ס' 30(א) או (ב) מתיישנת כתום שלוש שנים מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו..." קרי: על פי הסעיף הנ"ל תביעה מתיישנת בתום 3 שנים מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי שבזמנו אירע מקרה שגרם לנכותו, אלא אם מתקיימים הסייגים המנויים בסעיף 32א' לחוק שכותרתו: "הארכת מועד התיישנות בחבלה רשומה" ובו נקבע כי: "קצין התגמולים רשאי להאריך את המועד להגשת בקשה לפי ס' 30, על אף האמור בס' 32(א), אם סבור הוא כי מן הצדק לעשות זאת וכי נתמלאו תנאים אלה: (1) הבקשה מתייחסת לנכות שנגרמה ע"י חבלה רשומה (2) ההשהייה בהגשת הבקשה אינה עשוייה להקשות במידה ניכרת על השגת הראיות הדרושות לבירור הבקשה (3) ההשהייה לא הביאה, ולא הייתה עשוייה להביא, במישרין או בעקיפין, להחמרת הנכות שלגביה מוגשת הבקשה, או להגדלה ניכרת של הנטל שעל אוצר המדינה בתשלום התגמולים או במתן טובת הנאה אחרת עקב החמרת הנכות (4) ההשהייה לא תקשה על המדינה לממש את זכויותיה לגבי כל צד שלישי האחראי או עשוי להיות אחראי, במישרין או בעקיפין, לחבלה, נושא הבקשה בסעיף זה "חבלה רשומה"- חבלה שנרשמה, סמוך ליום האירוע שגרם לה, ברשומות של צבא הגנה לישראל או ברשומות אחרות המתנהלות על ידי המדינה או על ידי מוסד ציבורי שאושר לעניין זה על ידי שר הביטחון." הפסיקה שקדמה לפסק הדין בע"א 203/85 בן ארי נ' קצין התגמולים, פ"ד מא(4) 133, קבעה כי נכות שנגרמה ע"י חבלה רשומה אינה נכות שנגרמה ע"י מחלה ו/או החמרתה, על אף שהללו נכללות בהגדרת "נכות" לפי ס' 1 לחוק הנכים. לכן אם אין מדובר בחבלה אין מקום לשאלת הרישום. אולם בפסיקה ניכרה אי נוחות רבה מאבחנה זו וגברה הנטייה להכיר גם במחלות והחמרתן כ"חבלה". משהועבר הדגש מהנכות עצמה ל"אירוע חבלתי" אשר גרם אותה הרי שגם מחלה ואף מחלה נפשית יכול שיחשבו כחבלה. ניתן לומר כי כל אירוע מזיק ופוגע הוא מעשה חבלה, לפיכך כל אירוע הגורם נכות- ויהא מובנה אשר יהא הוא "חבלה" (ראה לעניין זה ע"א (ת"א) 488/79 כהן שמעון נ' קצין התגמולים, פ"ד מא(1) 247). 8. כאמור בעניין בן ארי נ' קצין התגמולים הנ"ל, שינה מפורשות את ההלכה הקודמת, אם כי לא ציין מפורשות כי הוא עושה כן. עקרון השיוויון עמד מול עיני ביהמ"ש בהשוואת מצבו של נכה כתוצאה ממחלה או החמרתה למצבו של נכה כתוצאה מחבלה. בפסק דין זה נקבע המבחן לקיומה של "חבלה רשומה" בשלושה: (א) רישום המעיד על פגיעה בגוף (ב) אירוע שגרם לפגיעה זו (ג) סמיכות הזמנים בין האירוע שגרם לנכות לבין הרישום. יש לשים לב לדרישת הרישום כמפורט לעיל בהגדרת "חבלה רשומה"- מאחר שהחבלה היא הגורם לנכות, אין היא יכולה להיות אירוע חיצוני סתמי, אלא חייבת היא להכיל את הפגיעה בחייל עצמו, בתהליך הגרימה. אם כן יש שני שלבים- ראשית, אירוע חיצוני הגורם לחבלה ושנית, על החבלה לגרום לנכות. חובה על המערער להוכיח את שני השלבים באופן מצטבר, כי הרישום מתייחס לפגיעה הממשית ולא רק לאירוע החיצוני (ראה לעניין זה ע"א 455/85 קצין התגמולים נ' כספי, פ"ד מב(1) 177). ובע"נ 312/93 תמרי יובל נ' קצין התגמולים, לא פורסם, נקבע כי על הרישום להיות במסמך צהל"י או מסמך רשמי אחר ולא ניתן לראות בתצהיר מטעם המערער את הרישום הנדרש. הרישום צריך לתאר את ה"חבלה" קרי, את הפגיעה הגורמת לנכות ולא את הנכות עצמה. אין צורך כי הרישום יתייחס לפגיעה נפשית בנכה כדי להוכיח את נכותו אלא די ברישום האירוע החיצוני והעובדה כי המערער נפגע ע"י האירוע החיצוני (ע"נ 248/90 עוזרי נ' קצין התגמולים, לא פורסם). עוד לעניין הרישום ביהמ"ש קבע בפרשת כספי, שהוזכרה לעיל, כי אין מקום להבחנה בין רישום קונסטיטוטיבי לרישום דקלרטיבי בעניין זה שכן העניין הוא נזיקי וכל אבחנה כזו תהיה מלאכותית. 9. בע"נ 126/92 טובי יואב נ' קצין התגמולים, לא פורסם, נקבע כי רישום ביחס לאבחנות רפואיות, תיאור סימפטומים והפניה למיון רפואי בגין מחלה, ללא רישום האירוע שגרם להם ושבמהלכו נפגע המערער, אינו רישום מספיק לצורך "חבלה רשומה". ואף בע"נ 282/95 ניסים פרץ נ' קצין התגמולים, לא פורסם, נקבע כי מסמכים המעידים על תוצאות החבלה, אין בהם כדי לשמש כרישום האירוע החבלתי כנדרש. ובע"נ 26/93 שושן שמחה נ' קצין התגמולים, לא פורסם, נקבע כי רישום מלחמה ברשומות הצבא לצורך טענת פגיעה נפשית בעקבותיה, אינו רישום מספיק, על הנכה להמציא רישום לגבי פגיעה ממשית בו כדי שתתקבל טענה ל"חבלה רשומה". בפרשת בן ארי, שהוזכרה לעיל וכן בע"א 455/85 קצין התגמולים נ' כספי, פ"ד מב(1) 177, הוועדה הסיקה את הצורך בקיומו של "מבחן משולש" (כפי שהוצג לעיל), וכן כי אין הדברים אמורים באירוע חיצוני סתמי, אלא ה"חבלה" חייבת להכיל את הפגיעה בחייל עצמו, קרי לא די בהוכחת אירוע שבמהלכו נפגע החייל, אלא הרישום חייב להתייחס לפגיעה הממשית בחייל (הילכת כספי, שהוזכרה לעיל). כן נקבע בע"א 418/73 לייט נ' קצין התגמולים, פ"ד כט(1) 136, כי אין חובה כי האירוע יהא חד ופתאומי וחבלה יכולה להיגרם על ידי רצף של אירועים כמו תנאי אימונים מפרכים או תנאי שירות באופן כללי (ע"נ 17/89 וולף נ' קצין התגמולים, פ"מ נ(3) 62), יחד עם זאת בע"נ 216/92 פרלמוטר נ' קצין התגמולים, לא פורסם, נקבע כי אין להתבסס באופן סתמי על טירונות או קורס כבסיס לתנאי שירות אשר גורמים לאירוע חבלתי. אשר על כן, לפי סעיף 32א' לחוק לקצין התגמולים היכולת להאריך את המועד להגשת הבקשה, כאמור לעיל, אך ישנם שני תנאים נוספים שעליהם להתקיים והם: אם הוא סבור "כי מן הצדק לעשות זאת" וכן כי ההשהיה בהגשת הבקשה אינה עשוייה להקשות במידה ניכרת על השגת הראיות הדרושות לבירור הבקשה. בפרשת בן ארי, שהוזכרה לעיל, הוגשה תביעה לקצין התגמולים 11 שנים לאחר שחרור משירות סדיר. קצין התגמולים טען כי אין להאריך את המועד וזאת בין היתר, משום שהגשת הבקשה מקשה על השגת ראיות בדבר הקשר בין המחלה לבין השירות הצבאי. לעניין זה קבע ביהמ"ש כי די היה בתיעוד האימונים המפרכים שעבר המערער כדי לענות על דרישת קיום האפשרות להשגת ראיות הדרושות לבירור הבקשה. זאת ועוד, לעניין הקושי בהשגת הראיות הדרושות, בע"א 286/93 רדומילסקי עמיהוד נ' קצין התגמולים, לא פורסם, (מוזכר בספרו של עו"ד י. יעבץ, "חוק הנכים", בעמ' 238) נקבע כי לא די לקצין התגמולים בטענה הסתמית כי יש קושי בהשגת ראיות לבירור התביעה ועליו להצביע על כך שההשהייה בהגשת הבקשה עשוייה להקשות במידה ניכרת על השגת הראיות הדרושות. דיון ומסקנות 10. ומן הכלל אל הפרט; למעשה אין חולק כי הערעור הוגש באיחור והשאלה הנשאלת הינה האם עלה בידי המערער להוכיח שמדובר ב"חבלה רשומה" כי אז הוא נכנס בגדרי סעיף 32 (א) (1) לחוק והאם מתמלאים יתר סעיפי המשנה לסעיף זה. תחילה נציין כי במחלוקת שבין הצדדים בשאלה האם רשאי המשיב לעורר טענה של התישנות במסגרת התשובה או הסיכומים כאשר נימוק זה איננו מהווה חלק מהח' המשיב בדבר דחיית התביעה, אנו סבורים שהדין עם המשיב ומאחר ומדובר בטענת התישנות שהיא טענה מהותית ע"פ החוק, וזאת בהבדל מטענת התישנות שבדין האזרחי שהיא פרוצדורלית, ניתן להעלות את הטענה בכל שלב וגם בשלב הערעור. לפיכך נדון גם בטענה זו. בנוסף, לחובת ההוכחה על המערער להראות כי מדובר בחבלה שנרשמה ישנם תנאים מצטברים נוספים שאותם צריך המערער להוכיח והם כי ההשהייה בהגשת התביעה אינה עשויה להקשות במידה ניכרת על השגת הראיות (ס"ק 2 לס' 32(א)) ושלא היה בהשהייה להחמיר את הנכות או להגדלת הנטל ושלא היה בה כדי להקשות על המדינה לממש את זכויותיה כלפי צד שלישי. 11. כאשר מדובר בפגיעה פיזית, הדברים ברורים ופשוטים. במקרה מעין זה מתרחש אירוע ספציפי שבו נגרמת הפגיעה הפיזית ואין כל קושי בעריכת רישום לגבי האירוע סמוך להתרחשותו. בע"א 181/96 (ת"א) שמעון עמיר נ' קצין התגמולים, דינים מחוזי, כרך כו(10), 346 נקבע כי: "...בעת הדיון בשאלה האם נתקיים התנאי בדבר "חבלה רשומה" די להראות שנעשה רישום בסמיכות זמן לאירוע וכי הרישום כולל התייחסות לפגיעה בחייל, אשר אפשרי שקיים קשר בינה לבין הנכות לה טוען התובע." בנסיבות המקרה שלפנינו, אכן קיימים מסמכי אישפוז והפנייה ממיון ביה"ח, אלא שאלו מתעדים את תלונות המערער וממצאי החבלה, אך אין הם מתעדים את האירוע שגרם לפגיעה ו/או את נסיבותיו. בגליון חדר המיון (נספח "א" לערר המתוקן) מיום החבלה נרשם: "נפל ב.... ונחבל בגב תחתון ובשורש כף היד." בטופס 104 (בדיקת חייל במרפאת קצין העיר) (נספח "ב" לערר המתוקן) מיום 10/10/92 נרשם בסעיף: 'תלונות החייל': "כאבי גב ורגל לאחר נפילה.." בקבלה לאישפוז/ שיחרור מתקן אילניה (נספח "ד" לערר המתוקן) מיום 10/10/92 נרשם באבחנות: "חבלה בגב" התיאור היחיד לנסיבות החבלה, לפיהן המערער היה מאושפז, נרשם בגיליון חולה בחדר בידוד באילניה, (נספח "ג" לערר המתוקן) עם שיחרורו של המערער ביום 11/10/92: "....לאחר נפילה ממדרגות על גבו." לדעתינו אין בתיאור הנ"ל משום תחליף לתיאור של החבלה ונסיבותיה והקשר שבינה לבין השירות. אין בתיאור הנ"ל ציון שעה, מקום, אופן ההתרחשות, וכן גם רישום זה נרשם מפי המערער בלבד ולכן אין בכך, כדי להוות תחליף לרישום מקורי במסמכי הצבא. אין חולק כי במקרה זה לא נערך דו"ח פציעה, שבו כידוע מתועדים פרטים לגבי הארוע, קיומם של עדים וחתימתו של המפקד. המערער טוען כי לא ידע על הצורך בדיווח, הואיל וב- 7/10/92 (יום החבלה), היה רק שנה בצבא ולא ידע את כל החוקים (בפרוטוקול עמ' 8 שורות 9 - 10). דא עקא, למערער הוצג דו"ח פציעה שמולא זמן קצר לאחר החבלה נשוא הערעור, המתעד פגיעה אחרת, ברגל ובבוהן ימין מיום 1/12/93, עליו הוא חתום ואשר מעיד כי ידע על הנוהל למלא טופס כאמור במקרה של חבלה. איננו מקבלים את טענת המערער, כי לא ידע דבר על מילוי הדו"ח האמור. הדבר איננו מתיישב עם ההגיון והעובדות. 12. זאת ועוד מתברר כי למערער "עבר רפואי" בנושא כאבי גב. מתוך הממצאים והרישומים הרפואיים בתיקו הרפואי של המערער עולה כדלקמן: א. עפ"י כרטיס קופ"ח מהתקופה עובר לגיוס, המערער נחבל בגבו בשנת 83. במהלך כל שנת 83 ישנם רישומים אודות כאבי גב וכן עפ"י רישום מיום 25/12/84 נראה כי מאז החבלה המערער סבל כשנתיים מכאבי גב, כאבי ראש וסחרחורות. ביום 13/2/85 נעשה למערער צילום שהעיד על סימני שבר בגב (ראה גם רישום מיום 18/6/87). רישומים אודות כאבי גב ועדות לכך שלא חל שינוי במצבו של המערער, למרות שבצילום ע"ש מותני לא נמצא ממצא פתולוגי, קיימים גם במהלך שנת 87 ו- 89. ב. מן הראוי לציין כי שני המומחים מטעם הצדדים מסכימים בחוות דעתם, כי המערער סבל בצעירותו ממחלה בגבו, הידועה בשם שויירמן. ג. במסמכי המיון ביה"ח פוריה מיום 7/10/92, יום החבלה נשוא הערעור, בממצאים נרשם כי הבדיקה הנוירולוגית נמצאה תקינה ללא חוסר נוירולוגי. באשר לצילומים בע"ש לטענת המערער, נרשם "ניתן לראות סימני שברים", אך המשיב אינו מסכים עם פיענוח זה של הכתוב ולטענתו, הכתב כלל אינו ברור אולם נראה כי נרשם "אין לראות סימני שברים". המשיב טוען כי אילו היו מאובחנים סימני שברים, הדעת נותנת כי המערער לא היה משתחרר אותו יום מביה"ח ומקבל רק שלושה "גימלים" למנוחה בבית, אלא היה מתבצע בירור מקיף ובדיקות נוספות כמו CT, על מנת לשלול ו/או לוודא ממצאים חבלתיים. לפיכך עצם השחרור אותו יום, מעיד על היות החבלה קלה, שאינה מצריכה אישפוז או בירור נוסף ועל העדר ממצאים שניתן לייחסם לחבלה. ד. בניגוד לטענת המערער לפיה הוא הופנה ביום 7/10/92 לאישור ימי ה"גימלים" לקצין העיר, מטופס 104 מרפאת קצין העיר טבריה, עולה כי המערער הגיע לשם רק ביום 10/10/92, קרי: 3 ימים לאחר החבלה, במסמך זה נרשם כי המערער נבדק במיון ולא נרשם כל ממצא או אבחנה בנוגע לסימני שברים בע"ש. ה. לטענת המערער הוא אושפז בבי"ח אילניה וזאת בניגוד לכתוב בגיליון החולה בחדר בידוד, לפיו המערער הגיע לאילניה ב- 10/10/92 בשעה 20:00 ושוחרר יום למחרת (ב- 11/10/92) בשעה 17:00. במסמך זה צויין במפורש כי המערער עבר בירור רנטגנולוגי ללא ממצא פתולוגי. ו. מסיכום המחלה מיום 17/11/92 מבית הבראה 3 עולה כי המערער מתלונן על כאבי גב מזה 8 שנים. ועוד בתיקו הרפואי קיימים עוד 3 בקשות להפניה (מימים 29/11/92, 1/12/92, 6/12/92) לביקורת אורטופד בעקבות כאבי גב, בין היתר לצורך התאמת פרופיל לתלונותיו. ז. הממצא אודות פריצת הדיסק אובחן רק בבדיקת CT מיום 6/8/00 קרי: 8 שנים לאחר החבלה ולאחר שהמומחה מטעם המשיב היפנה את המערער לבדיקה זו בעקבות הגשת התביעה. ח. ביום 25/11/98 המערער עבר ת"ד בעקבותיה, נמצאו בפלט קופ"ח 2 רישומים אודות כאבים בעמ"ש צווארי. העולה מן המקובץ הוא כי המסמכים הרפואיים מצביעים על העדר כל ממצא פתולוגי שניתן לייחסו לחבלה משנת 1992, עצם העובדה כי פריצת הדיסק אובחנה כעבור 8 שנים לאחר החבלה, בהעדר תלונות מצד המערער ביחס לכאבי גב משנת 92 ועד שנת 99 (הגשת התביעה), מתיישבת עם המסקנה כי הפגיעה בשנת 92 לא הותירה פגיעה של ממש. מכל מקום בהעדר מסמכים שיכולים לקשור בין הנפילה הנטענת בשנת 92 לפריצת הדיסק בשנת 99 (העדר סמיכות זמנים) לא ניתן לקבל את עמדתו של המערער בדבר הקשר שבין הנפילה הנטענת לבין מצבו היום. 13. אולם כפי שצויין לעיל בהיבט המשפטי גם אילו שוכנענו כי המערער עמד בנטל ההוכחה להראות כי מדובר בחבלה רשומה עדיין עליו להתגבר על יתר התנאים המרכיבים את סעיף 32א' לחוק והם העובדה כי בהשהיית התביעה אין כדי להקשות במידה ניכרת על השגת הראיות הדרושות לבירור הבקשה, או שההשהייה לא גרמה להחמרת המצב שיש בה כדי להגדיל את הנטל על המדינה, ומימוש זכותה כלפי צד שלישי, במידת הצורך. ודומה כי בנסיבות המעורפלות שבהן ארעה הפגיעה, לטענת המערער, עשוי אכן להתעורר קושי של ממש לברר את נסיבות הארוע מצד אחד ומידת הפגיעה הקשורה לארוע זה, מאידך. יש בקושי זה ובעובדה כי למערער "עבר רפואי" טרם השירות בנושא הגב, משום אי עמידת המערער בתנאים הנוספים שבס' 32א ועל כן, לא מצאנו מקום להתערב בהח' המשיב אשר סרב להאריך את המועד להגשת התביעה ע"פ ס' 32א לחוק וזאת בהעדר חלק ממרכיבי ההגדרה של "חבלה רשומה". השאלה הנוספת השנוייה במחלוקת בין הצדדים היא השאלה הרפואית ולפיה האם היה בשירות הצבאי אירוע חריג שגרם לפריצת דיסק בסמוך לו או שמא פריצת הדיסק הינה תוצאה של שינויים ניווניים או פגמים מולדים (השווה בספרו של יעבץ "חוק הנכים", עמ' 486 - 494). גם אילו קבלנו את עמדת המערער כי החבלה הנטענת ארעה בנסיבות כפי שתאר ועל כן הינה בגדר אירוע חריג, עדיין לא עמד המערער בנטל להוכיח קשר של סמיכות זמנים בין החבלה משנת 92' ובין פריצת הדיסק אשר אובחנה אצל המערער 8 שנים לאחריה, וזאת בהעדר כל ממצא קליני התומך בתלונות בסמוך לחבלה כממצא שאירע בעקבותיה, בהעדר תלונות (לאחר הורדת הפרופיל) ממועד החבלה ושנים לאחריה, וכן מאחר ולא שוכנענו כי מחלת המערער המוסכמת על המומחים, בגבו אין בה כדי להשפיע על כאבי הגב שלו במצבו היום. במחלוקת שבין המומחים, אנו מעדיפים את חוות דעתו של פרופ' ביאליק על פני חוות הדעת של פרופ' רייס. 14. איננו מקבלים את טענת המערער כי יש בהורדת הפרופיל משום אינדיקציה לפגיעה. נקבע בת.א. 4847/86 דוד קראוס נ' "כלל" חב' לביטוח בע"מ: "העולה מכל אשר הובא בפני בית המשפט הוא כי הפרופיל הרפואי עוסק בהגדרת יכולת תפקודית של יוצא צבא במערכת הצבאית ולא בהגדרת מצב רפואי טהור או מיגבלה רפואית טהורה..." בע"א 493/79 מאיר אסולין נ' קצין התגמולים, פ"מ (1), 177 נקבע בין היתר כי נכות מחייבת קיומה של פגימה רפואית הנקבעת עפ"י מבחנים רפואיים אובייקטיביים ("מבחן ביולוגי") וכן חייב להימצא תפקוד ירוד או ירידה בתפקוד (מבחן תיפקודי). וכפי שנקבע בע"נ 271/96 לוי רון נ' קצין התגמולים, ע"י כב' הש' מרדכי בן חיים לעניין הפרופיל הצבאי: "מבחן הפרופיל הרפואי אינו יכול לשמש כמדד אובייקטיבי יחיד לעצם קיומה של החמרה וכי קיומה של זו, נגזר ממשקלם המצרפי של נתונים תפקודיים ונתונים ביולוגיים..." מכאן, שבהורדת פרופיל אין כדי להגדיר מצב רפואי או מיגבלה רפואית אלא יש בו כדי להגדיר יכולת תיפקודית של החייל במסגרת הצבא, ועל כן אין לראות בהורדת הפרופיל של המערער ראייה המחזקת את היות החבלה נשוא הדיון כגורמת לפריצת הדיסק ממנה סובל המערער כיום. 15. אשר על כן אין מקום להתערב בהח' המשיב ואנו דוחים את הערעור. בנסיבות, אין צו להוצאות. תאונות נפילהצבאנפילה במדרגותמדרגותחייליםנפילה