פסק דין 1. המערער יליד 1973, הגיש תביעה למשיב ביום 29/12/98 להכרת זכות עפ"י חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), התשי"ט- 1959 (להלן: "חוק הנכים"), בגין פריצת דיסק וכאבים ברגל ימין, שנגרמו לטענתו, עקב חבלה מיום 23/11/98, שאירעה במהלך שירותו במשטרה. המשיב בהחלטתו מיום 15/8/99 דחה את תביעת המערער בקובעו כי: "בהסתמך על תוצאות הבדיקות ומן הנימוקים המצויינים בחוות דעת הרפואיות מתאריכים 8/4/99, 6/7/99 ו- 29/7/99 המצ"ב הגעתי למסקנה כי לא אירעה לך נכות עקב האירוע מיום 21/11/98 כמשמעותו בסעיף 1 לחוק. 1. אינה קיימת נכות נוירולוגית 2. אין קשר בין פריצת הדיסק המתני ממנה הינך סובל ובין האירוע מ- 21/11/98" על החלטה זו נסב הערעור שבפנינו. המערער שירת בצה"ל בשירות חובה מנובמבר 1991 ועד נובמבר 1994. ממרץ 1996 הוא משרת במשטרת ישראל. טענות המערער 2. לטענת המערער בתאריך 23/11/98, בשעה ששימש בתפקידו כבלש בתחנת בית שאן, עסק בפעילות מבצעית, במהלך מעצר חשוד בעבירות סמים שניסה להימלט בעזרת אופניים, קפץ עליו המערער נפל ונחבל. לטענתו, הוא חש בכאבים ברגלו הימנית ובגבו ולאחר מספר שעות חש באובדן תחושה בכף הרגל ובצד ימין של ישבנו. תחילה סבר כי בחלוף הזמן יעברו התופעות ועל כן המשיך בתפקודו הרגיל עד ליום 29/11/98 בו פנה למיון ביה"ח "העמק" עפולה, שם טופל תרופתית והופנה לרופא קופ"ח ולטיפולי פיזיוטרפיה. לטענת המערער, כפי שעולה מתיקו הרפואי ועדותו (עמ' 10 שורה 15 ואילך) האבחנה של פגיעתו נתאחרה נוכח סירוב קופה"ח לבצע בגבו בדיקת CT עד ליום 1/2/99, מועד ביצוע CT ו- 14/2/99 מועד ביצוע EMG בהן אובחנה פריצת דיסק בין חולייתי בגובה 1S 5L מימין ופגיעה בעצם ה- TIBIALIS כפי שאף אושרו בחוו"ד של פרופ' ביאליק מטעם המשיב מ- 8/4/99. המערער טוען כי עד למועד התאונה לא סבל מעולם מבעיות גב, לא התלונן ואף לא נבדק בגינם ואף מבדקי הגיוס למשטרה בהם נקבע לו פרופיל 97 ומבדקי קורס השוטרים באוקטובר 1996 קורס סמלים והבדיקות התקופתיות "בר- און" לא נמצא אצל המערער כל ממצא הקשור לפגיעות הנטענות מהתאונה. לטענתו, כבר בפנייתו הראשונה לביה"ח אובחנה אצלו ירידה בתחושה באספקט הלטרלי של כף רגל ימין. המערער טוען כי פרופ' ביאליק אישר את ממצאי בדיקות ה- CT וה- EMG מפברואר 1999 המעידות על פריצת דיסק וגם את הפגיעה בהולכה העיצבית לרגל, ואף מוצא לנכון בחוו"ד השלישית מיום 18/12/00 להתעלם מהסייפא לקביעה של פרופ' שטיין שפריצה כאמור אופיינית לגיל המערער אחרי פעולה פתאומית מאומצת, מתוך השענות על כך שפריצה יכולה להתרחש גם במנוחה או בכל עת אחרת ומסיבה אחרת. לטענת המערער, פרופ' ביאליק טועה בכך שהצרות מרווח בין חולייתי בעמ"ש לא בפריצה אלא יציאה הדרגתית של הדיסק ממקומו אופייני לגיל 45 - 50 ולא לבן 25 . המערער טוען כי המומחים בחוו"ד אינם מתייחסים לסוג הממצאים, שהרי לטענתו מחלה כרונית וממושכת של היצרות מרווחי החוליות הייתה מוצאת ביטויה בתלונות חוזרות ונשנות על כאבי גב. ובמיוחד נכון הדבר לגביו משום שעסק בפעילות פיזית רצופה ומאומצת מ- 91 מועד גיוסו לצבא כלוחם דרך גיוסו למשטרה במרץ 96 בה עסק באופן פעיל בקורס שוטרים, קורס סמלים ועבודה מבצעית כבלש. לטענתו, אם היה מדובר במחלה היו סימני הפגיעה מופיעים בצורה פזורה על מספר גופי חוליות ומס' מרווחים ולא ממוקדים במרווח אחד בלבד. אילו היה מדובר בתהליך ניווני ששרידיו היו מוצאים ביטוי בשקופים הרי שהיה בא לידי ביטוי בבלט דיסק ולא בפריצת דיסק ובמקום ממוקד. אילו היה מדובר במחלה, האפקט הנוירולוגי לא היה מתבטא בכאב מעכוזו ועד לכף רגלו עם אובדן תחושה תוך פרק זמן מינימלי, אלא כאב עמום תחילה, לסירוגין, ובמשך תקופה של חודשים רבים. המערער ממשיך וטוען כי עצם הפנייתו לבירור נוירולוגי מ- 8/4/99 תמוהה, שכן כבר בחוו"ד של פרופ' ביאליק מתאריך זה צויין בריישא "תוצאות בדיקה אלקטרופיזיולוגית מ- 14/2/99 המעידה על פגיעה בעצב TIBIALIS מימין" ובפרק הדיון "סובל מפגיעה שורשית שאמנם התחילה כנראה בזמן המרדף" דבר המאמת, לטענת המערער, את הפגיעה הנוירולוגית ההולכתית. עוד טוען המערער כי הממצאים שאובחנו מצביעים באופן חד משמעי על פגיעה תאונתית במקרהו ומאידך שוללים באופן סביר ממצאים לתהליך תחלואתי טבעי מעצם טבעם ולחילופין גם בהעדר כל היסטוריה רפואית בתיקו הרפואי של המערער חרף העובדה כי משך 9 שנים האחרונות היה מצוי תחת פיקוח רפואי תדיר ורצוף. לגבי אי הבהירות באשר למועד התאונה נוכח ציון יום 21/11/98 בטופס המיון, כפי שטוען המשיב בסיכומיו, טוען המערער, כי כל המסמכים כגון: דו"ח הפגיעה, כתב התביעה ותצהיר העדות, שמקורם במערער צויין התאריך הנכון. ראייה נוספת, לטענת המערער, הינה כתבי האישום שהוגשו בנדון נגד החשודים והתיעוד ביומן האירועים בתחנת בית שאן. לעניין טענת המשיב לפיה המערער טוען על פגיעה כתוצאה מקפיצה על חשוד רכוב אופניים, לראשונה בערעורו, טוען המערער, כי זו טענה שגוייה שכן כבר במועד בדיקתו ע"י רופא המשיב פרופ' שרף ב- 6/7/99, למעלה מחודש ימים טרם דחיית תביעתו להכרה וכשנה לפני מועד הגשת ערעורו, כותב פרופ' שרף: "במרדף אחרי חשוד קפץ על האיש שנסע על אופניו ומיד אח"כ הופיע כאב וחוסר תחושה." מכאן טוען המערער, כי סיפור המעשה המלא היה בפני הגורמים הרלוונטים עוד טרם דחיית תביעתו כל שכן טרם הגשת הערעור, בניגוד לטענת המשיב. בנוסף בכתב התשובה לסיכומי המשיב, טוען המערער כי שגה המשיב משום שלא הביא את הקביעה הרפואית כלשונה ועל כן טען המשיב כי מצילומי הרנטגן מחדר המיון מיום 29/11/98 "לא היתה עדות לנזק חבלתי", אך המערער טוען כי ככתוב: "ע"ש מותני: אין עדות לנזק חבלתי גרמי", קרי: לא נמצאו שברים, ולטענתו מובן שהצורך בהמשך הברור והפניה לאורטופד נועדה לבדוק ממצאים פוזיטיביים שאכן נמצאו "ירידה באספקט לטרלי של כף רגל ימין, לסג חיובי מימין" קשורות לתלונות על כאב הגב התחתון שכן חבלה בעו"ש מעצם טיבעה נראית בבדיקות שיקופיות של הרקמות הרכות ולא בצילומי רנטגן. אדרבא, מוסיף וטוען המערער כי העדר ממצאים גרמיים בצילומי הרנטגן הראשוניים דווקא מחזקת את גירסת המערער לפגיעתו שכן אין עדות למחלה יסודית מלפני הפגיעה כגון: שינויים ניווניים. לעניין טענת המשיב לפיה קיימת אי בהירות בנוגע למועד בדיקת ד"ר ריינר, טוען המערער כי ברור שאם התלונן על כאבי גב מלכתחילה בבדיקת המיון ובמיוחד יום לפני בדיקתו אצל ד"ר ריינר, הרי שלא סביר כי תלונותיו אלו יחלפו עד ליום שלמחרת ואולם חשוב מכך, האטיולוגיה של הפגיעה הדיסקאלית מחייבת בפגיעה השורשית ההולכתית לרגל קשר לחבלת הגב ובהקשר זה דווקא ד"ר ריינר ב- 14/12/98 מציין: "סימנים ללחץ רדיקאלי לפי 5L מימין... במידה ולא ישתפר יש לבצע CT... בשאלה של פריצת דיסק" היינו פגיעה גבית מובהקת עם חשד לפריצת דיסק וסימנים קליניים לפגיעה בעצב המוליך לגפה. לטענת המערער, טענת המשיב לפיה אין ממצאים לפגיעה שורשית, שגוייה אף היא. לטענתו בחוו"ד של פרופ' ביאליק מ- 8/4/99 נקבע: "... ותוצאת הבדיקה אלקטרופיזיולוגית מ- 14/2/99, המעידה על פגיעה בעצב ה- TIBIALIS מימין" ובפרק הבדיקה: "ירידת החזרים גדיים בפיקה ועקב ימין משמאל תקינים" ובפרק הדיון: "סובל מפגיעה שורשית" מכאן שהמערער מבקש לדחות את עמדת פרופ' ביאליק ולקבל את הערעור. טענות המשיב 3. ראשית טוען המשיב כי ביחס למועד האירוע הנקוב בהחלטה, לנוכח מס' רישומים סותרים, קיימת אי בהירות האם האירוע אירע ביום 21/11/98 (כפי שנרשם בדו"ח המיון מיום 29/11/98) או שמא ביום 23/11/98 (כפי שנרשם בדו"ח הפציעה מיום 7/12/98 ובתביעת המערער). המשיב טוען כי רק בערעורו פירט המערער כי החבלה אירעה לאחר שקפץ על חשוד שהיה רכוב על אופניים וכתוצאה מקפיצה זו, חש בכאבים ברגל ימין ובגב. המשיב טוען כי יש להתעכב לעניין הרישום, בת"ר מופיע המסמך המצולם, לפיו המספרים המציינים את החודש בו בוצעה הבדיקה, תוקן המספר 11 במספר 12. המועד 14/12/98 שהוא לכאורה המועד הרשום, הינו כ- 3 שבועות לאחר החבלה, היינו המערער לטענתו, כבר סבל מכאבי גב. על גבי המסמך המכונה "טופס הזמנה בדיקת טומוגרפיה ממוחשבת" הנושא תאריך 30/11/98, נרשמה הערה כי ביום 3/12 המערער נבדק ע"י ד"ר ריינר בחשד לפריצת דיסק. יוצא מכאן, לטענת המשיב, כי לא ניתן ליישב את תוכן המסמך מיום 14/12/98 לפיו ציין הרופא כי אין סיפור של כאבי גב, עם ממצאיו של אותו רופא, שבועיים לפני כן, לפיהם המליץ על ביצוע CT עקב חשד לפריצת דיסק. כל אלו, לטענתו, מובילים למסקנה שאכן הרישום הנדון מתעד בדיקה מיום 14/11/98 ולא מיום 14/12/98 (כפי שתוקן על גבי המסמך). מכל מקום, בין אם הרישום נעשה ביום 14/12/98 ובין אם נעשה ביום 14/11/98 אין בממצאיו כדי להיטיב עם המערער: אם נגרוס כי הרישום הינו מתאריך 14/11/98, הרי שיש בכך לקעקע את גירסת המערער כי פריצת הדיסק החלה בעקבות החבלה, שאירעה שבוע לאחר מכן, ביום 21/11/98 כנטען. לחילופין, אם נגרוס כי הרישום הינו מיום 14/12/98, וזאת כבר שלושה שבועות לאחר החבלה הניטענת, הרי שהמערער לא סבל מכאבי גב לאחר החבלה, ואף יכול היה להתאמן לרוץ וכו'. או אז נשאלת השאלה, האם בכלל כאביו ברגלו הימנית לגביהם נטען כי הם תוצאת הקרנת כאבים מהגב, קשורים לחבלה. לעניין זה יש חשיבות, לטענת המשיב, לכך שלמעשה בביקור המערער במיון למעלה משבוע לאחר החבלה, ביום 29/11/98, התלונן המערער על כאבים ברגל ימין ולא על הגב (ראה דו"ח מיון מיום 29/11/98). עובדה זו מתיישבת עם תשובת המערער בחקירתו הנגדית כי לא הרגיש כאבי גב מיד לאחר החבלה (עמ' 10 שורות 10 - 11) ביחס לרישום מיום 14/12/98 , טוען המשיב, כי המערער התחמק מתשובה האם סבל כאבי גב במועד זה (עמ' 11 שורות 8 - 14). לטענת המשיב, יש חשיבות לכך שנסיבות התרחשות התאונה (קפיצה על חשוד רכוב על אופניים, תנועה פתאומית בגב) הועלו רק בערעור, והיוו גירסה מאוחרת לזו שנטענה קודם לכן ונתמכה במסמכים רפואיים (חבלה במהלך ריצה). לטענת המשיב, הגירסה המוקדמת כי החבלה אירעה במהלך ריצה ולפיכך הכאבים שחש המערער היו ברגלו הימנית ולא נפגע בגב עקב סיבוב פתאומי, מתיישבת היטב עם עדות המערער והמסמכים הרפואיים הסמוכים לאירוע. עוד מוסיף וטוען המשיב כי החבלה בגב המערער אינה נתמכת בצילומים רנטגניים שעבר המערער סמוך לחבלה, לפיהם אין עדות לממצא חבלתי. כמו כן פנייתו של המערער למיון כפי שתועדה במסמך המיון בגין כאביו ברגל ימין ושם לא התלונן על הגב. עצם העובדה שהמערער המשיך לעבוד כרגיל יום אחר יום, בלא שביקר בקופ"ח או במיון מיד לאחר החבלה, אלא רק לאחר שבוע, מדברת בעד עצמה ומצביעה על היות החבלה קלה. על כן, טוען המשיב כי יש לקבל את גירסתו המוקדמת של המערער ולשלול קשר לפגיעה בגב עקב החבלה. ואף כפי שפורט ברישום מיום 14/12/98 אין הוא תומך בקשר בין כאבי גב לחבלה, אף אם מועדו הנכון הוא 14/11/98. האבחנה כי למערער פריצת דיסק נתקבלה למעלה משנה ממועד החבלה, ולא בסמוך לה. המשיב טוען כי מהתיעוד הרפואי אנו למדים כי בניגוד להצהרת המערער, המערער סבל מרגישות בשוק ימין, בפרט לאחר מאמץ וללא קשר לחבלה, עוד טרם גיוסו (ראה רישומים משנת 96), קרי: בעיה זו הייתה קיימת כאמר בעבר, ללא קשר לחבלה בגב או להקרנת כאב מהגב לשוק ימין. המשיב טען כי המומחה מטעם המערער התעלם מהעבר הרפואי של המערער טרם גיוסו, ובפרט לנושא הכאבים בשוק ימין לאחר מאמץ. המומחה אף לא התייחס להשלכות הרישום מיום 14/12/98 על טענות המערער בעניין הגב, בפרט ביחס להקשרו הכרונולוגי של הרישום בין שלל המסמכים וביחס לתוכנו, אף שזה עמד בפניו בעת עריכת חוות דעתו. מכל האמור לעיל, טוען המשיב כי יש לדחות את גירסתו העובדתית של המערער וכן לנוכח הפגמים בחוו"ד מטעם המערער יש לבכר את חוו"ד המומחה מטעם המשיב ולדחות את הערעור. היבט רפואי- חוות דעת מומחים 4. מטעם המערער הוגשה חוו"ד של פרופ' שטיין מיום 25/4/00. לשיטתו, המערער בגיל המתאים כדי לפתח תיסמונת של פריצת דיסק אחרי תנועה פתאומית מאומצת בסיבוב או בכיפוף של הגב המותני, שככל הנראה ארעה בעקבות המרדף בנסיבות העניין. לטענתו הבדיקות שנערכו למערער מצביעות על קיומו של נזק נוירולוגי, ולפיכך חוות הדעת מטעם המשיב אינן משקפות את הממצאים הקליניים הקיימים בהווה, אשר חלה התפתחות בחומרתם, ואף לא את הממצאים שהיו קיימים במועד בדיקת המערער על ידם, וכך הוא כותב: "הנזק הנוירולוגי מודגם הן בבדיקת הטומוגרפיה המחשבית מ- 1/2/99 והן בבדיקת התהודה המגנטית של עמוד השידרה המותני מ- 24/5/99 ו- 15/5/99. חוות הדעת של פרופ' שרף ופרופ' ביאליק אינן תואמות את הממצאים הקליניים והנוירולוגיים הקיימים בהווה אצל מר מלכה אלי, ונראה שחלה התדרדרות והתפתחות בחומרת הסימנים הקליניים הקיימים, מאז שהם בדקו אותו ועד לחודש אפריל 2000. גם זה הליך אופייני בתסמונת הדיסק הבין- חולייתי המותני הפרוץ, כאשר הבקע הולך וגדל דרך הפריצה הקיימת, ואם הוא לוחץ על שורש עצב, העצב הזה הולך ונלחץ יותר, כלומר הלחץ גובר יותר ככל שהזמן חולף." לגישתו, הכאבים הקורנים לרגל, הינם תוצאה של פריצת הדיסק המלווה בחולשה מוטורית, של השרירים בגף הימני. 5. מטעם המשיב הוגשו מספר חוות דעת: במישור הנוירולוגי, הוגשה חוות דעתו של פרופ' שרף מיום 6/7/99 במישור האורטופדי, הוגשו שלוש חוות דעת שנערכו ע"י פרופ' ביאליק, שתי חוו"ד מיום 8/4/99 ומיום 29/7/99, עליהן נסמכה החלטת המשיב, וכן במסגרת ערעור זה הוגשה חוו"ד נוספת מיום 18/12/00 בהתאם לכל חוו"ד, למערער לא אובחנה בעיה נוירולוגית, ובתחום האורטופדי, פרופ' ביאליק קבע כי מנגנון האירוע לא יכול היה לגרום לפריצת דיסק, גם אם הממצאים הופיעו בזמן האירוע. פרופ' ביאליק בחוו"ד מיום 8/4/99 כותב כי: "סובל מפגיעה שורשית, שאומנם התחילה כנראה בזמן המרדף, אך טיבה אינו ברור..." פרופ' ביאליק בחוו"ד מיום 29/7/99 כותב כי: "מיחושיו של מר מלכה הינם תוצאת בלט דיסק בין- חולייתי מותני, כפי שתואר בבדיקת עמוד שידרה מותני על ידי טומוגרפיה ממוחשבת. לאור ממצאים אלה ולאור המנגנון המתואר בחוות דעתי, הממצאים אומנם הופיעו בזמן האירוע, אך מנגנון האירוע לא יכול היה לגרום למחלת הדיסקים. לפיכך, בסיכום, אין קשר של החמרה או גרימה, בין האירוע ביום 21/11/98 ובין פריצת הדיסק הבין- חולייתי מותני." פרופ' שרף בחוו"ד מיום 6/7/99 קובע כי: "אין בעיה נוירולוגית אלא אורטופדית" פרופ' ביאליק בחוו"ד מיום 18/12/00 כותב כי: "... ידוע שפריצה יכולה להתרחש גם במנוחה, או בכל עת או מסיבה אחרת. גם אם ממצאי הבדיקה אצל פרופ' שטיין הינם שונים מאלה שתוארו ע"י פרופ' שרף, מומחה לנוירולוגיה ועל ידי, מקובל בהחלט ההסבר של פרופ' שטיין, שמדובר בהדרדרות המצב. יש לציין זה המהלך הטבעי (NATURAL HISTORY) אצל חלק מהחולים הסובלים מפריצת דיסק בין- חולייתי מותני (ראה גם הסכמה מלאה של פרופ' שטיין). לפיכך, בסיכום, אין ראיות חדשות הקושרות את הפגיעה בעמוד השידרה אצל מר מלכה אלי לאירוע הנדון. הראיות מחזקות את הדעה שמדובר בצירוף מקרים בין האירוע ובין תחילת כאבי הגב התחתון על רקע פריצת הדיסק." ההיבט המשפטי 6. הכלל הוא כנטל ההוכחה הוא על המערער. כאשר מדובר בשירות ארוך רובץ על המערער להראות קיומו של ארוע או ארועים חריגים שיש בהם לטענתו כדי לגרום לפגימה הנטענת. בערעורי נכים הנוגעים לעמוד שידרה עולה בדרך כלל השאלה האם היה בשרות הצבאי אירוע או נסיבות שגרמו לפריצת הדיסק או שמא זו תוצאה של שינויים ניוונים אופייניים לגיל המערער או מולדים. קיימת פסיקה מגוונת בשאלת הקשר שבין מחלות גב וכאבי גב לבין השירות. במקרים בהם הוכח הקשר שבין הפגימה לבין השירות, הכירו בכך בתי המשפט לעומת זאת, במקרים בהם לא עלה בידי המערער להוכיח קשר כזה, נדחו הערעורים. בע"נ 369/89 יבלונסקי נ' קצין התגמולים (לא פורסם), נבחנה השאלה האם היה בתנאי שרותו של המערער, עובד שב"כ שהרגיש כאב חד בגבו והגבלת תנועה בעת יציאה מרכבו, כדי לגרום לפגיעה בדיסק או רק להחמירה. וועדת הערעור קבעה כי המערער לא סבל מבעיות בגבו לפני כניסתו לשרות ובבדיקת CT שנערכה לו לאחר הארוע נתגלה בלט דיסק בעמוד השידרה. המומחים מטעם המערער וקצין התגמולים היו חלוקים בדעותיהם באשר לגורם הנזק כאשר המומחה מטעם המערער קבע כי האירוע הטראומטי של היציאה מהרכב הוא שגרם לפריצת הדיסק ואילו המומחה מטעם קצין התגמולים טען כי הסיבה היא שינויים דגנרטיביים (ניווניים קונסטיטוציונאלים) בדיסק כך שדי היה בתנועת היציאה מהרכב כדי לגרום לפריצתו. וועדת הערעור פסקה בין שני המומחים וקבעה כי אין בחוות דעתו של המומחה מטעם קצין התגמולים ממצאים באשר לשינויים ניווניים חריגים אצל המערער וכי הסיבה היחידה לחריגה מהמקובל אצל המערער היא תנאי שרותו. כמו כן נקבע כי מאחר והפעולה שגרמה לנכות (גם אם רק היוותה "הדק" לפריצתה של מחלה רדומה) היא תוצאה של משימה שהוטלה עליו בקשר עם שרותו הצבאי, גם אם היא פעולה שגרתית ורגילה - יש לראות בכך קשר סיבתי של גרימה ולא של החמרה. הערעור נתקבל. בע"נ 151/90 ליפשיץ נ' קצין התגמולים (לא פורסם), המערערת עברה כחודש וחצי של שרות צבאי במהלכו נאלצה לשאת משאות כבדים ולבצע מטלות קשות פיזית. בסוף התקופה סבלה מכאבי גב ואובחן בגבה בלט דיסק אותו נאלצו הרופאים לכרות בניתוח. המומחים הרפואיים היו חלוקים בדעתם. המומחה מטעם המערערת קבע כי תנאי השרות והמאמץ הביאו לפריצת הדיסק ולהחמרת הפריצה, המומחה מטעם קצין התגמולים קבע כי הדיסק בחוליות הרלוונטיות היה מנוון אך "שקט", פריצת הדיסק לטענתו הינה התפתחות טבעית של המחלה ולא תוצאה של מאמצים כאלו או אחרים. וועדת הערעורים פסקה כי המאמצים הרבים יכולים לגרום לפריצת הדיסק. גם אם המערערת התגייסה עם "דיסק מנוון אך שקט" התחלת תהליך הפריצה החל במהלך שירותה ועקב המאמצים. הערעור נתקבל. בע"נ 373/90 סופר רפאל נ' קצין התגמולים (לא פורסם), דובר במערער שנסע נסיעות ארוכות וממושכות אך לא זכר ארוע חריג שגרם לפריצת הדיסק. בעמוד השדרה של המערער היו שינויים ניווניים, אולם, כשמונה שנים לפני פריצת הדיסק כבר התלונן המערער על כאבים בגבו, דבר ממנו התעלמו המומחים מטעם בימ"ש. הוועדה לא התעלמה מעניין זה וקבעה שלו הייתה מתעלמת ממנו אזי לא הייתה מוצאת קשר סיבתי בין השרות הצבאי לפריצת הדיסק, אך מאחר והמערער סבל מכאבי גב במהלך שרותו הצבאי לפני זמן רב, ומאחר וכאבים אלו נגרמו בקשר עם השרות הצבאי, מצא ביהמ"ש קשר סיבתי גם לפריצת הדיסק המאוחרת אף אם קיים רקע קונסטיטוציונאלי. הערעור התקבל ונקבע כי השירות הצבאי הוא שגרם לפריצת הדיסק. בע"נ 53/91 לימור מיכה נ' קצין התגמולים (לא פורסם), דובר באירוע של ירידה מגי'פ, אשר לטענת המערער, גרם לפריצת הדיסק בגבו. הוועדה האמינה לטענת המערער, שנתמכה בעדות נוספת מטעמו, בדבר אירוע הירידה מהגי'פ, וקבעה כי אירוע זה הוציא את השינויים הניווניים בגבו מהכוח אל הפועל וגרם לנכותו. שינויים ניווניים אסימפטומטיים שהופכים בעקבות אירוע מסויים לסימפטומטיים מצדיקים הכרה בקשר סיבתי של גרימה. הערעור נתקבל. בע"נ 242/92 גרינברג חיים נ' קצין התגמולים (לא פורסם), המערער טען כי נפגע בעת צניחה ממטוס, קצין התגמולים היה מוכן להכיר אך ורק בהחמרת נכותו בשיעור של 50%. המומחה מטעם קצין התגמולים קבע כי הפגיעה בגבו נובעת משינויים ניווניים שהם תוצאה של גילו המתקדם, ולא כתוצאה מהצניחה. וועדת הערעורים קבעה כי שינויים ניווניים בלתי סימפטומטיים ושאיש, לרבות המערער, איננו יודע עליהם, שהם התפתחות טבעית עקב גיל, אינם בבחינת מחלה. משום כך אין מדובר בהחמרת מחלה אלא בגרימתה עקב הצניחה. השינויים הניווניים ביטאו מצב קונסטיטוציונאלי, נטייה למחלה ו"גולגולת דקה" אשר פרצו כתוצאה מהחבלה. בע"נ 122/93 שמילוביץ נ' קצין התגמולים (לא פורסם), המערער התגייס עם פגם בגבו ללא סימפטומים ומוסכם היה כי למערער שינויים ניווניים וכי הוא סובל מתהליך ניווני. וועדת הערעורים קבעה כי תנאי שירותו (הרמת פגזים כבדים בחיל התותחנים) זירזו את התהליך הניווני שהביא את המצב האסימפטומטי ונמצא קשר סיבתי של החמרה. 7. לעומת פסקי הדין שהוזכרו לעיל, ישנם מספר פסקי דין אשר בהם נקבע כי לא הוכח הקשר הסיבתי והערעורים בנוגע לקשר הסיבתי נדחו. בע"נ 241/90 כהן חיים נ' קצין התגמולים (לא פורסם), עלתה שאלת הקשר הסיבתי בין שירותו של המערער במשטרת ישראל לפריצת הדיסק בגבו. המערער עבר שני אירועים טראומטיים בגבו, אשר זעזעו את עמוד השדרה, במהלך שרותו וטען כי הם גרמו לו לפריצת הדיסק. וועדת הערעורים בחנה את האירועים הללו, את חוות הדעת שהוגשו ואת הראיות שבפניה ושללה את אפשרות הקשר של "גרימה" בין האירועים לבין פריצת הדיסק. הוועדה הכירה באפשרות התיאורטית של קיומו של קשר "החמרה" אך מאחר והכרה כזו לא נתבקשה גם לא ניתנה. הערעור נדחה. בע"נ 154/89 טל יפה נ' קצין התגמולים (לא פורסם), וועדת הערעור העדיפה את חוות דעתו של המומחה מטעם קצין התגמולים אשר קבע שאין קשר בין השירות הצבאי לכאבי הגב של המערערת וניתוח שעברה בעקבות פריצת הדיסק בגבה. נימוקיה של הוועדה התבססו בעיקר על כך שהמערערת שירתה בעיקר בתפקידים מנהליים ובמהלך שירותה לא עברה אירוע או שרשרת אירועים אשר ניתן ללמוד מהם על גורם, הכרוך בשירותה הצבאי, לפריצת הדיסק בגבה. משלא הוכחו אירועים כאלו קיבלה הוועדה את חוות דעת המומחה מטעם קצין התגמולים אשר קבע כי פריצת הדיסק היא תוצאה של שינויים ניווניים. הערעור נדחה. בע"נ 384/90 מזרחי אליהו נ' קצין התגמולים (לא פורסם), נבחנה השאלה האם כאבי הגב התחתון, מהם סובל המערער, נגרמו או הוחמרו ע"י השרות הצבאי. הוועדה קבעה כי המערער התגייס עם בעיות בעמוד השדרה וכי במשך הזמן הופיעו שינויים ניווניים המתאימים לגילו. כמו כן לא הצביע המערער על נסיבות בשירותו הצבאי אשר ייתכן וגרמו או החמירו את מצב גבו. מחוו"הד של המומחה מטעם קצין התגמולים למדה הוועדה כי "בקע" דיסק אינו זהה ל"בלט" דיסק, כיוון שבלט יכול להיגרם רק בדיסק שכולו מנוון ואילו בקע דיסק הוא המקביל הנרדף לפריצת דיסק. מאחר ולא הוכחה פריצת דיסק אלא בלט דיסק הרי שהגורמים לכאבים הם שינויים ניווניים בגבו. הערעור נדחה. (ראה סקירת הפסיקה בספרו של ע. יעבץ חוק הנכים בעמ' 486, ו- 490 ואילך). 8. כאמור, נטל ההוכחה בשאלת הקשר הסיבתי מוטל על התובע, כפי שנקבע בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה(5) 203: "נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע (בהעדר הוראה אחרת בחוק, כאמור לעיל). אולם, בעוד שנטל השכנוע, היא "החובה מס' 1" כהגדרת השופט אגרנט (בתוארו אז) בע"פ 28/49 (זקרא נ' היועץ המשפטי וערעור שכנגד, פ"ד ד' 504) רובץ על התובע מתחילתו של ההליך ועד סופו (לעניין מידת ההוכחה ראה בהמשך), הרי שנטל הבאת הראיות, היא "החובה מס' 2" יכול ויעבור מצד אחד למשנהו במהלך ההליך. כך גם כאן, על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשירות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסויימות במהלך השירות, על קצין התגמולים הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה. הנסיבות המסויימות אותן על התובע להוכיח על מנת להעביר את הנטל המשני אל שכמו של קצין התגמולים, נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי, אותו ניתן לקשור מבחינת סמיכות הזמנים, אל פרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות קצר (סדיר, מילואים) ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך, אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור. העברתו של נטל זה מוצדקת מקום בו מצביע התובע על אירוע או שרשרת אירועים חריגה ומיוחדת בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. בהיעדר נסיבות מיוחדות שכאלה בשירות הצבאי, הסמוכות לפרוץ המחלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה". דברים דומים נאמרו בפס"ד ע"א 612/74 סעדי נ' קצין התגמולים, פ"ד כט (2) 794: "אין הוא חייב להוכיח אירוע יוצא דופן דווקא בעת השירות הצבאי, אבל הוא חייב להוכיח שבעת שירותו הצבאי היה נתון עקב השירות במצבים קשים יוצרי מתח ודאגה למעלה ומעבר לאלה הצפויים לאדם בחיים האזרחיים, ולשם כך צריך לבדוק מה היו נסיבות השירות בעת הופעת המחלה או לפני הופעתה". אמנם, לעניין הקשר הסיבתי נקבע בפרשת רוט כי מקום שמחלת התובע פרצה לראשונה בעת שירותו והוכח קשר סיבתי לשירותו, הרי שלמרות קיומה עוד בטרם השירות של נטייה קונסטיטוציונלית אצל התובע ללקות במחלה האמורה כאילו נגרמה כולה עקב השירות ולא רק הוחמרה על ידו. מה שיוצר את הקשר בין שירות למחלה, היא שהמחלה פרצה במקרה נתון, בפועל, עקב השירות והוא אף אם היתה לתובע נטייה רדומה ללקות במחלה. אולם, בפרשת רוט הנ"ל נקבעו תנאים לחזקה זו ונאמר כי: "בית משפט זה קבע בשורת החלטות, כי מקום שמחלתו של התובע פרצה לראשונה בעת שירותו והוכח קשר סיבתי לשירות, הרי שלמרות קיומה עוד בטרם השירות של נטייה קונסיטוטוציונלית אצל התובע ללקות במחלה האמורה רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השירות ולא רק הוחמרה על ידו... גישה זו יסודה בשלושה אלה: ראשית לא היו כל גילויים של המחלה לפני השירות. שנית, אין אפשרות לאמת באופן פוזיטיבי את ההשערה הרפואית כי הנטייה לחלות במחלה היתה יוצאת מן הכוח אל הפועל גם אלמלא השירות. שלישית, מדובר בקביעתו של קשר סיבתי משפטי להבדיל מקשר סיבתי עובדתי רפואי גרידא". בע"א 472/81 קצין התגמולים נ' אברג'יל פ"ד לז(2), 785 נקבע כי על התובע להוכיח את התנאי כי: "... המחלה פרצה לראשונה בעת השירות ועד אז היתה במצב רדום, ולא נתגלו לה כל סימנים או ניצנים טרם השירות..." באשר לתנאי של הוכחת הקשר הסיבתי, במקרה של נטיה קונסטיטוציונלית מאבחנת הפסיקה בין שירות קצר לשירות ארוך. נקבע כי מקום בו השירות ארוך ורב שנים יש לקשור את פרוץ המחלה לאירוע ספציפי או לשרשרת אירועים יוצאי דופן במהלך שירותו, ולא קמה החזקה בדבר הקשר הסיבתי של גרימת נכות: "... טעמה והגיונה של ההנחה המשפטית בדבר הקשר הסיבתי המלא לשירות, היו נעוצות בהוכחתם של אירועים מיוחדים במהלך השירות אשר אותם ניתן היה לקשור למחלה. כאשר מדובר היה בשירות צבאי קצר כגון שירות חובה סדיר או שירות מילואים שנתי או מיוחד, היה בית המשפט נכון במידה רבה יותר להחיל את החזקה האמורה על סמך "התנאים הכלליים של השירות הצבאי הפעיל בזמננו המלווה בדרך כלל במאמץ גופני ובמתח נפשי רב... אולם מקום בו השירות ארוך ורב שנים ואין אירוע קונקרטי אשר ניתן לקשור למחלה, שוב אין הצדקה לחזקה האמורה" (סעיף 9 לע"א 472/98 פס"ד רוט). לעניין נטל ההוכחה בפרשת רוט מסכים הנשיא שמגר כתוארו דאז עם דעתו של השופט בך בר"ע 187/83: "... מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שיכנוע של קרוב לוודאי, וגם אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי כי מתקבל מאד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה" (סעיף 12 לפסה"ד). 9. בפסיקה מתחום דיני העבודה, בעב"ל 338/96 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף עובדיה, נדונה השאלה האם ובאלו תנאים יש להכיר בפריצת דיסק שהופיעה במהלך עבודתו הרגילה של העובד ועל רקע מחלת גב קיימת, כתאונת עבודה. ביה"ד סקר את מצבי התחלואה האפשריים בגב ומנע את האפשרויות לגרימתם וקבע: "על מנת להבין את הבעיות הנוגעות להכרת מחלות גב כתאונות עבודה עלינו לסכם בקצרה את הפגיעות האפשריות בגב. להלן סיכום המידע הרפואי המעודכן בעניין שלושה מצבים לא תקינים בגב: [1] המצב הלא תקין הראשון - שבר או נקע (fracture or dislocation) היינו- כאשר העצם נשברת או זזה ממקומה. חבלות כאלה אינן נפוצות והן נגרמות בדרך כלל על ידי מכה או נפילה. מצב כזה הוא "תאונה", שכן מתקיימים בו הן האלמנט של פתאומיות, שניתן להגדיר בזמן ובמקום והן אלמנט החבלה כתוצאה מהתאונה. [2] המצב הלא תקין השני - מתיחה הנגרמת ממאמץ יתר (strain) או סיבוב/ נזק בפרק הגורם לבקע חלקי או חבלה אחרת (sprain ) של הגב. על פי הספרות המקצועית, שכל שנה אדם אחד מתוך שלושים בני אדם בגילאי העבודה, סובל ממתיחה או סיבוב בגב. [3] המצב הלא תקין השלישי - מחלות הגב. מצבים שנגרמו על ידי התפתחות משך הזמן. אולם, ייתכנו מקרים שהופעת מחלת הגב או החמרת מחלת הגב תגרמנה כתוצאה מחבלה. בין המצבים הלא תקינים הנפוצים נמנית פריצת הדיסק ...פריצת הדיסק היא למעשה יציאה של החלק הג'לטיני שבין הדיסקים של חוט השדרה ממקומו, לרוב פוגע החלק, לאחר היציאה ממקומו, בעצם. תופעה זו גורמת, בדרך כלל, לכאבי גב תחתון ו/או כאבים "זורמים" בעצם הפגוע לרגל או לרגליים. פריצת דיסק היא סיבה נפוצה לנכות רפואית בקרב האוכלוסיה העובדת. בעבר נהוג היה לחשוב שפריצת דיסק נגרמת על ידי חבלה (physical trauma), אולם כעת הרופאים נוטים לדעה שפריצות דיסק רבות מופיעות בגלל מחלה מתפתחת על רקע גורמים רבים, גם ללא כל חבלה או לעיתים כשהחבלה היא רק הסיבה המיידית (trigger) להופעת או להחמרת המחלה. אין אחידות דעים בדבר הגורמים להתפתחות מחלת פרצת הדיסק, אולם בין הגורמים שנוהגים לציין, מופיעים: גיל, מצב סוציו-אקונומי, מתח, תורשה ועוד. קיימת מחלוקת בעולם הרפואה לגבי השאלה האם מאמצים פיזיים משך זמן ממושך גורמים להתפתחות מחלות הגב. כפי שיפורט בפרק הבא, על פי מחקרים רפואיים חדשים, עבודות הכרוכות בהרמה, דחיפה, משיכה ונשיאת דברים, אינן קשורות להתפתחות פריצות דיסק. על כן, ניתן להסיק שהמדובר במחלה שהיא multiple causation וקשה לקבוע לה גורם אחד עיקרי להתפתחותה" (סעיף 8 לפסק הדין). דיון ומסקנות 10. ומן הכלל אל הפרט; נטל ההוכחה בדבר קיומו של קשר שבין מחלת הגב ממנה סובל המערער לבין השירות היא עליו. במקרה בו קיימת מחלוקת בין מומחים רפואיים, עצם העובדה שדעת רופא אחד תומכת בקיומו של קשר סיבתי כאמור, בעוד שרופא אחר בדעה כי אין קשר שכזה, אין בה כדי להעדיף את העמדה המכירה בקשר. (ראה ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט, פ"ד מד(3) 646). חובת המערער כאשר מדובר בשירות ארוך כבמקרה שלפנינו, להבדיל משירות קצר, להצביע על אירוע חריג שארע עובר לפרוץ המחלה וכן סמיכות זמנים בין אותו אירוע לפרוץ המחלה. (ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה (5) 203). במקרה שלפנינו נראה כי המערער לא עמד בנטל זה. התרשמנו כי קיימת אי בהירות בנוגע למועד הארוע הנטען ע"י המערער כאשר פעם אחת נרשם כי הארוע הוא מיום 21.11.98 כאמור בתעודת חדר המיון מיום 29.11.98 ופעם אחרת נרשם יום הארוע כתאריך 23.11.98 (ראה דו"ח פציעה מיום 7.12.98 ותביעת המערער). במכתבו של ד"ר ריינר ובו מופיעים הממצאים שיכולים להתאים לסימנים ללחץ על החוליות, L5 מימין וחשד ראשוני לאפשרות של פריצת דיסק ב-S1 - L3 תאריך המכתב איננו חד משמעי ונראה כי סיפרת החודש שונתה מ- 12 ל- 11 או להפך. דבר זה מחליש אף הוא את גירסת המערער שכן אין להוציא מכלל אפשרות את שטוען המשיב כי בכל אחת משתי האפשרויות הדבר איננו מועיל למערער כאשר האפשרות הראשונה כי החשד לפריצת דיסק הוא מ- 14.11.98 נופל תאריך זה לפני מועד הארוע ואם מדובר בתאריך של 14.12.98 הרי מוכיח הדבר כי בין מועד הארוע לבין 14.12.98 לא היו כל ממצאים אובייקטיבים שיכולים להצביע על פגיעה כפי שנטען בתביעתו של המערער למשיב. 11. קיימת מחלוקת בין המומחים הרפואיים כאשר פרופ' שטיין מטעם המערער טוען כי מנגנון הארוע יכול לגרום לפריצת דיסק. דא עקא, כי מנגנון ארוע זה כפי שנטען בערעור, המלמד על תנועה פתאומית עקב קפיצה על חשוד במהלך רכיבתו על אופניים, לא תועד, באלו המילים בדיוק, באף מסמך רשמי, לא בדו"ח על פציעה, לא בדו"ח המיון ולא בתביעה לקצין התגמולים עצמה (שבהם סופר על כאבים לאחר ריצה במהלך מרדף אחר חשוד) אלא רק בנוסח הערעור מיום 4/6/00. לא זו בלבד אלא שהמערער לא פנה מיד לאחר הארוע הנטען לקבל טיפול רפואי אלא לגירסתו קבל טיפול לראשונה 6 ימים לאחר פגיעתו כאשר לטענתו התגברו הסימנים עד כדי אובדן תחושה בכף הרגל. אולם לא נמצא תיעוד שיכול לאשש גירסה זו של המערער. ההגיון מלמד כי אדם הסובל מפגיעה וכאבי גב המקרינים לרגליים לא ימתין פרק זמן כאמור עד לקבלת טיפול רפואי. גם בתעודה הרפואית של ד"ר ריינר מיום 14.11.98 (או 14.12.98) לא מזכיר הרופא אשר קיבל את המידע על סיבת הכאבים מהמערער, כל ארוע אלא נאמר כי הכאבים שבגינם פנה המערער לרופא החלו "לאחר מאמץ" ותו לאו. זאת ועוד נראה כי כאשר פנה המערער לחדר המיון בתאריך 29/11/98 לא נמצא כל ממצא חבלתי בצילומי הרנטגן של ע"ש מותני. המערער שוחרר לביתו עם הפנייה למעקב אצל רופא מטפל והמלצה לפיזיוטרפיה. שבועיים לאחר החבלה ב- 7/12/98, המערער מילא דו"ח פציעה. עוד עולה מחומר הראיות כי רק ביום 1/2/99 בוצע CT לפיו אובחנו שני בלטי דיסק וב- M.R.I מיום 24/5/99 אובחנה פריצת דיסק. בבדיקה אלקטרודיאגנוסטית מיום 14/2/99 לא נמצאה עדות חד משמעית לפגיעה שורשית ברגל ימין ובבדיקה מיום 19/10/00 בעקבות המלצת המומחה מטעם המשיב לאחר הגשת הערעור, אובחן מצב של פגיעה שורשית אלא שפרופ' ביאליק סבור כי כדי לעמוד על טיב וסיבת הפגיעה יש להפנותו לבירור נוירולוגי או נוירוכירורגי (ראה חווה"ד מ- 8.4.99) בחווה"ד הנוספת מיום 29.7.99 לאחר שהמערער נבדק ע"י פרופ' שרף בתחום הנוירולוגי, ולא נמצאה נכות נוירולוגית, קבע פרופ' ביאליק כי מיחושיו של המערער הינם תוצאת בלט דיסק בין חולייתי מותני אולם לא הארוע ולא מנגנון הארוע הם שגרמו או החמירו את כאביו ומחלת הדיסקים של המערער. לאור האמור במחלוקת הרפואית שבין המומחים אנו מעדיפים את חווה"ד של פרופ' ביאליק על פני חווה"ד של פרופ' שטיין. תימוכין למסקנתינו זו ניתן למצוא במסמכים הרפואיים הנמצאים בתיקו הרפואי של המערער. המסמכים שנמצאו יכולים להצביע על בעיה קודמת ברגל ימין דבר המלמד כי בעייתו הרפואית של המערער החלה זמן רב לפני הארוע הנטען על ידו. המסמכים המצויים בתיקו הרפואי של המערער מגלים את הממצאים הבאים: א. המערער בתקופת ילדותו נחבל פעמים רבות ברגליו, בפרט ברגלו הימנית. בסמוך לגיוסו למשטרה ותקופה קצרה לאחר מכן קיימים מס' רישומים אודות כאבים ברגלו הימנית: רישום מיום 5/11/96- - "כאבים בשוק ימין ללא חבלה, רגישות בשוק או הגבלה בתנועות." רישומים מיום 11/9/96 ומיום 17/9/96- מעידים על כאבים ברגל ימין לאחר אימון וריצה ללא סימני חבלה. רישום מיום 15/12/96- לפיו ישנם כאבי מאמץ ללא ממצא אורטופדי תומך, והומלץ על שחרור ממאמצים ממושכים. רישום מיום 17/12/96- פטור ממאמצים גופניים עקב כאבים בשוק ימין. הרישומים הנוספים הם אלו שהוזכרו כבר לעיל והם רישום בדיקה במיון מיום 29/11/98- צילום עמ"ש מותני- אין עדות לנזק חבלתי גרמי. ולאחר הארוע הנטען קיים כאמור, רישום מיום 14/12/98, החתום ע"י ד"ר ש. ריינר- "הנ"ל לאחר מאמץ "(ריצה). כאבים לאורך הרגל הימנית. אין סיפור של כאבי גב. בדיקה נוירולוגית תקינה..." 12. סיכומו של דבר, בנסיבות המקרה שלפנינו, לאור עברו הרפואי של המערער, לא שוכנענו מגירסתו ומחומר הראיות כי קיים קשר של סמיכות זמנים או קשר רפואי ומשפטי לשירות בין הארוע מיום 21/11/98 לבין מחלת הדיסקים ממנה סובל המערער, ולפיכך אין מקום להתערב בהחלטת המשיב ככל שהיא נוגעת להעדר קשר של גרימה בין המחלה לבין השירות. יחד עם זאת, לנוכח התרחשותו של הארוע והאפשרות כי היה בחבלה שסבל ממנה המערער כתוצאה מארוע זה יש בו כדי להאיץ בשינויים הניווניים ובמחלתו של המערער, יש להנות את המערער מהספק ולקבוע כי היה בארוע כדי להחמיר בצורה קלה, אם בכלל, את מצבו של המערער כאשר אנו קובעים את שיעור ההחמרה בשליש (1/3) מהנכות. הנכות תיקבע על ידי וועדה רפואית. בנסיבות אין צו להוצאות. משטרהעמוד השדרהפריצת דיסק