פסק דין 1. המערערת ילידת 1960, ביום 22/9/99 הגישה תביעה למשיב להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), התשי"ט- 1959 (להלן: "חוק הנכים") בקשר בין כאבי הצוואר וכאבי הגב התחתון מהם הינה סובלת לבין האירועים מיום 4/8/97 ומיום 23/12/98. המשיב בהחלטתו מיום 17/7/00 דחה את תביעת המערערת בזו הלשון: "הריני להודיעך בזה כי תביעתך הנ"ל נדחתה בגלל הסיבות הבאות: בהסתמך על תוצאות הבדיקות והנימוקים המצויינים בחוות הדעת הרפואית מ- 3/7/00 המצ"ב הגעתי למסקנה כי אין קשר בין כאבי הצוואר וכאבי הגב התחתון מהם הנך סובלת ובין האירועים מ- 4/8/97 ו- 23/12/98 כמשמעותם בסעיף 1 לחוק." על החלטה זו נסב הערעור דנא. המערערת גוייסה למשטרה בחודש דצמבר 1981. משך השנים שובצה בתפקידים שונים: כבקרית בנמל חיפה (ביקורת גבולות), כקצינת פיקוח בלשכת תנועה חיפה, מפקדת ביקורת גבולות בנמל חיפה. משנת 1998 ואילך משמשת המערערת בתפקיד עורכת דין בלשכת תביעות חיפה של משטרת ישראל. המערערת בסיכומיה מציינת שני אירועים שאירעו לה קודם לאירועים נשוא הדיון, ומן הראוי שנזכירם: האחד, מיום 23/5/93, בו נפגעה המערערת בת"ד כנהגת ברכב אזרחי, בראש ובצוואר, עניין זה נדון בפני כב' הנשיא קיטאי, ולאחר שהעו"ד מטעמה ויתר על מינוי הנוירולוג, פרופ' שרף, מטעם ביהמ"ש, נדונה תביעתה כנגד חברת הביטוח פניקס בהתאם לס' 4ג' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ונפסק לתובעת פיצוי מתון בשיעור 11,000 ש"ח בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ, בגין כאב וסבל והפסדים אך ללא נכות. האירוע השני אותו מציינת המערערת הוא אירוע מיום 1/5/97, כאשר לפיו במהלך העבודה לפתע נתפס למערערת הגב העליון והצוואר במסגרת אירוע הרמת כוסית לחג הפסח. בעקבות אירוע זה היא טופלה בקופ"ח נעדרה מס' ימים מהעבודה אך כשחזרה לעבודה תיפקדה ללא הגבלות. טענות המערערת 2. לגבי האירוע מיום 4/8/97, אחד האירועים נשוא הערעור קמא, בו המערערת נפגעה בת"ד כאשר רכב פגע בה מאחור בדרכה לעבודה, טוענת המערערת כי נפגעה בצוואר ובשכמות ובגין אירוע זה היו למערערת לטענתה מגבלות קשות בתנועות הצוואר וכן נזקקה לטיפולים רפואים פיזיוטרפיים, וכן סבלה מנדודי שינה והתקשתה בכתיבה והרכנת הראש. המערערת טוענת כי באירוע מיום 4/8/97 נשוא הערעור היא נפגעה בצוואר ופגיעתה זו בצוואר הייתה בשל אירוע זה בלבד ללא קשר או השפעה או השלכה לחבלה בגין האירוע מיום 1/5/97. לטענתה בשל תפקידה הבכיר ולאור אחריותה המרובה, בהיותה מפקדת ביקורת גבולות בנמל חיפה, היא כמעט ולא נעדרה מהעבודה למרות המלצת הרופא למנוחה. האירוע השני לו טוענת המערערת בערעור קמא, התרחש לטענתה ביום 23/12/98, עת שנשאה ממקום עבודתה, ברח' אחד העם 7, במזוודה 40 תיקים פליליים (משקל המזוודה לטענתה הוא 25 ק"ג לערך) בהם הייתה צריכה להופיעה בפני כב' השופטת שרון, ברח' ביאליק, כאשר עם הגיעה לדיון באולם הש' בעת שהרימה את המזוודה מהריצפה לשולחן חשה בכאבים עזים בגב, אך למרות זאת המשיכה לעבוד, לטענתה לא היה מי שיחליף אותה. למחרת, טוענת המערערת, חשה לד"ר ויסברוד חנן בקופ"ח מכבי והתלוננה בפניו על כאבי גב תחתון, והרופא נתן לה 14 ימי מחלה. בשל האירוע דנן נעדרה מעבודתה 7 ימים והייתה מרותקת לביתה שכן היא סבלה מכאבי גב תחתון עזים, וכן עברה סידרה ארוכה של טיפולים פיזיוטרפיים. לטענה, בשל מכאוביה והגבלותיה פטר אותה הרופא המשטרתי מנשיאת משא כבד עד 30/6/00 על אף שאין היא מסוגלת להרים משא כבד עד היום. לטענתה תבעה את המשיב רק בגין שני האירועים הנ"ל על אף שיכלה לתבוע גם לעניין האירוע מיום 1/5/97, ורק לגבי האירוע מיום 23/5/93 הייתה מנועה מלתבוע את המשיב שכן פוצתה ע"י חב' הביטוח. והטעם לכך לטענתה נעוץ בכך שרק התאונות מיום 4/8/97 ומיום 23/12/98 גרמו לכאבים והגבלות קשות בגבה ובצווארה, שכן אירועים אלה היו חריפים וקיצוניים בעוצמתם, בשונה מיתר האירועים שהוזכרו לעיל, אשר השפעתם, לטענתה, חלפה בטרם שני האירועים נשוא הערעור. המערערת טוענת כי אין כל בסיס לקביעתו של פרופ' ביאליק, מטעם המשיב, לפיהם סבלה מכאבי צוואר וגב טרם האירועים הנ"ל וכי תלונותיה בגין שני האירועים הנ"ל מהוות רצף נמשך למצבה הרפואי טרם התרחשותן. לטענתה החלימה לחלוטין מהאירועים טרם התאונות מיום 4/8/97 ומ- 23/12/98. ואף כאבי הגב והצוואר חלפו זה מכבר ותלונותיה הנוכחיות מקורן אך ורק בגין שני האירועים נשוא הערעור. בסיכום, המערערת טוענת כי יש לקבל את שתי חוות הדעת של ד"ר קרת ולהעדיפם על פני חוות הדעת של פרופ' ביאליק וזאת מהטעמים: א. ד"ר קרת השתית את חוות דעתו על הסתמכות ובדיקה מדוייקת של התיעוד הרפואי בניגוד לפרופ' ביאליק אשר מסקנותיו אינן משקפות את התיעוד הרפואי. ב. ד"ר קרת בדק את המערערת ורשם את טווחי התנועה שלה הן בצוואר והן בעמוד שדרה מותני בניגוד לחוות דעתו של פרופ' ביאליק. ג. מאחר וטווחי התנועה בצוואר ובגב לא נבדקו, סבר פרופ' ביאליק בטעות כי הכאבים וההגבלות חלפו ולכן הם לא מותירים נכות. בדיקה יסודית של ד"ר קרת הראתה כי ההגבלות הן בגב והן בצוואר קיימות וכי לכל אחד מן האיברים יש להעניק 10% נכות. מכל האמור לעיל, טוענת המערערת כי יש לקבל את ערעורה ולקבוע כי ישנו קשר סיבתי של גרימה בין כאבי הגב והצוואר מהם היא סובלת לבין האירועים מיום 4/8/97 ו- 23/12/98 ולחילופין לקבוע כי האירועים הנ"ל החמירו את כאביה ביחס למצב הרפואי לפני האירועים הנ"ל. טענות המשיב 3. המשיב טוען כי שני האירועים הנזכרים לעיל אינם החבלות היחידות אשר אירעו למערערת בעשור השנים האחרון. יתרה מזאת, שנים מס' קודם לשני האירועים הנ"ל סבלה מכאבי גב וצוואר. המערערת נפגעה ביום 23/5/93 בת"ד וסבלה בעטייה מכאב צוואר. המשיב טוען כי אין חולק כי ביום 1/5/97 התלוננה המערערת על גב וצוואר "תפוס". המשיב טוען כי ישנם רישומים רפואיים הקשורים לגב ולצוואר המערערת כדלקמן: בשנת 1994 נמצא כי המערערת התלוננה על כאבי צוואר עם הקרנה לכתף וכן כאבי גב (20/5/94 וכן 1/6/94 ועוד). בשנת 1995, במסגרת הטיפול בכאב הגב, נערכה למערערת הדמיה (CT), בה נמצאו בלטי דיסק מרכזיים בגבהים 4 - 3C, 5 - 4C, ו- 6 - 5C. במהלך 1997 המערערת נדרשה מספר פעמים לטיפולים רפואיים, בגין כאבי גב תחתון. כן נמצא בפיסיוטרפיה הגבהה של האגן בצד ימין. במסגרתם של אלה עוד מצא המשיב כי היא סובלת מהגבלה בתנועות הצוואר. המערערת אף עברה הדמיה נוספת אשר חזרה והדגימה בלטי דיסק. כל זאת עוד לפני אירוע התאונה מחודש אוגוסט 1997. המשיב טוען כי תלונות המערערת, הבדיקות הרפואיות והטיפול הרפואי לו נדרשה לפני האירועים הנזכרים על ידה משנת 1997 ומשנת 1998, מלמדים כי המערערת סבלה מכאבי גב וצוואר. ועוד טוען המשיב כי נמצאו ממצאים פתולוגיים בהדמיות אשר נעשו לפני האירועים. ממצאים אשר נחשבים כגורמים לכאבי צוואר, גב או מותן (ראה לעניין זה חוו"ד של פרופ' ביאליק מיום 30/11/00). המשיב טוען כי אין חולק כי תאונת הדרכים הינה אירוע חריג, אך לא ניתן לומר כך על האירוע השני. בשנת 1998 שמשה המערערת כעורכת דין בלישכת תביעות חיפה. במסגרת תפקידה זה היא נדרשה להגיע לבתי משפט עם התיקים אשר בהם היא נדרשה להופיע לדיון. לטענת המשיב, המערערת לא טוענת ולא הצהירה כי היה אירוע חריג בו נדרשה היא להביא עימה את התיקים לביהמ"ש, נהפוך הוא, מתצהירה עולה כי המדובר במעשה יומיומי אותו ביצעה מס' רב של פעמים (שהרי אין מישהו אחר שיביא את התיקים לביהמ"ש, ס' 21 לתצהיר מיום 24/8/00), כמו כן, טוען המשיב, כי המערערת לא הצהירה כי מס' התיקים ביום האירוע היה חריג או משקל התיק באותו יום היה כבד באורח יוצא דופן מהרגיל. לעניין תצהיר המערערת, טוען המשיב, כי אומנם המשיב וויתר על חקירתה אך זאת רק במטרה לייעל את הדיון ומבלי להודות או להסכים בעובדות והטענות הרפואיות והמשפטיות הכלולות בו. ועל כן לטענתו אין מקום לקבוע כי האמור בתצהיר אינו מצוי במחלוקת או כי יש תחולה לכללים הראייתיים בדבר הימנעות מהחקירה הנגדית. היבט רפואי- חוות דעת מומחים 4. מטעם המערערת הוגשו שתי חוות דעת, שהוכנו ע"י ד"ר קרת ביום 25/8/00 ומיום 17/6/01. האורטופד מטעם המערערת, ד"ר קרת, חולק על עמדתו של פרופ' ביאליק, הן במישור העובדתי והן במישור המסקנות שהסיק מן העובדות, כאשר בעמ' 5 לחוות דעתו מיום 25/8/00 מונה ד"ר קרת את הסתייגויותיו מדברי פרופ' ביאליק כדלקמן: "פרופ' ביאליק בחוו"ד מטעם משרד הביטחון מתאריך 3/7/00 שגה במס' מישורים: 1) עוד בטרם בדיקתו ציין כי "כאבי הצוואר והגב התחתון הינם על רקע שינויים ניווניים." קביעה זו אינה מבוססת והינה טועה ומטעה! השינויים הניווניים הקלים הקיימים אצל המערערת הם תופעה רגילה ואינם הסיבה לסיבלה. בתאונת הדרכים והאירוע שנכרך בהרמת משא כבד הוליכו לבליטות דיסק ולהחמרתם. כתוצאה התפתחו כאבי הגב והצוואר וההגבלה בטווח התנועות של עמוד השידרה הצווארי והמותני. השינויים הניווניים אינם הסיבה למגבלות התיפקודיות או להגבלה בטווחי התנועות. 2) בבדיקה של פרופ' ביאליק חסרה בדיקת טווחי תנועות עמוד השדרה הצווארי. יש לתמוה על כך שחוות הדעת ניתנה ללא בדיקת הצוואר שנפגע ללא ספק בתאונת הדרכים. 3) הדיון אינו מעמיק בממצאים ובתלונות העומדות ביסודם. בנושא הצוואר פטר פרופ' ביאליק בציינו ש"כאבי הצוואר חלפו" ולא כך הוא!!! כאבי הצוואר נותרו ועמם גם ההגבלה בטווח התנועות של עה"ש צוארי (אשר לא נבדקו ע"י פרופ' ביאליק). אין ספק שההגבלה הקיימת מותירה נכות כאמור של 10%. לגבי עה"ש המותני, רשם פרופ' ביאליק כי "אין ממצאים המעידים על נכות כתוצאה מהתאונה מיום 23/12/98" וכל כך הוא!! קיימת הגבלה בתנועות הגב התחתון התואמת נכות (כאמור בשיעור 10%). גם הרישום של פרופ' ביאליק ש"האירוע ב- 23/12/98 הוא אחד מהתקפי כאבי הגב המתוארים קודם לכן"- אינו נכון! ההתקף שקדם לתאונה ב- 23/12/98 נגרם בעת התאונה הראשונה שאירעה ב- 4/8/97. קודם לשתי תאונות אלו לא סבלה הנפגעת מכאבי גב תחתון. 4) מכאן שהסיכום של פרופ' ביאליק כי "אין קשר של החמרה או גרימה בין האירועים המוזכרים לעיל ובין כאבי הצוואר וגב תחתון" הינם מוטעים ואינם מבוססים." ביום 17/6/01 ד"ר קרת השיב לחוות דעתו של פרופ' ביאליק מיום 30/11/00 ושוב הוא מבקר אותו הן במישור הממצאים העובדתיים והן במישור הבדיקות הרפואיות שערך והן במישור המסקנות שהסיק: "1) כאבי הצוואר אכן צויינו בתיק הרפואי שמתנהל על ידי ב- 5/5/97, 8/7/97, 19/5/97 וב- 8/6/97. באף אחד מהרישומים הללו שקדמו אכן לתאונה שאירעה ב- 4/8/97 לא מצויינים שינויים ניווניים כקשורים לכאבי הצוואר..... ייתכן שבצילומי הרנטגן שפוענחו בטרם מועד התאונה הנדונה (ב- 4/8/97) נרשם קיום שינויים ניווניים. כידוע שינויים ניווניים הינם תופעה שכיחה ביותר בגילה של הנפגעת (37 שנים). הקשר בין ממצאים רנטגניים אלו (שינויים ניווניים) ובין התופעות הקליניות של כאבים והגבלה בתנועות הצוואר אינו ישיר: יתכנו כאבי צוואר והגבלה בתנועות הצוואר ללא כל או מיעוט שינויים ניווניים ויתכנו שינויים ניווניים בולטים בעה"ש עם מיעוט או העדר ממצאים קליניים. לכן קביעתו של פרופ' ביאליק ב- 3/7/00 כי: "בתיקה הרפואי רישומים רבים על כאבי צוואר וגב, בעיקר טרם החבלות המוזכרות לעיל, על רקע שינויים ניווניים" אינה נכונה, מטעה ואינה מקובלת. יתרה על כן, פרופ' ביאליק מסיט את כל עניין תוצאות הפגיעות בתאונות הנדונות לממצאים רנטגניים שהיו טרם הפגיעות הנ"ל. עפ"י תקנות המ.ל.ל. ומשרד הביטחון הנכות בעמוד השידרה אינה נקבעת עפ"י הממצאים הרדיולוגיים אלא עפ"י ההגבלה בתנועות והממצאים הנוירולוגיים... לכן השינויים הניווניים הקלים שאליהם חוזר ומתייחס פרופ' ביאליק אינם בעלי משמעות לגבי הנכות הקיימת כיום והנובעת מהתאונות הנדונות. ....... ...... כל התופעות שנבעו מאירועים אלו חלפו לחלוטין בחודש יוני 1997 וזאת קודם לתאונה שאירעה ב- 4/8/97. לכן גם ברור מדוע נרשם בצדק בדיון של פרופ' ביאליק מ- 3/7/00 כי: "סבלה מכאבי הצוואר טרם האירוע הנדון ולדבריה הכאבים חלפו". כלומר כל הכאבים שהיו לפני התאונה ב- 4/8/97 חלפו. מכאן גם ברור לכל שעוצמת חומרת ומשך הבעיות בצוואר וגם בגב התחתון שקדמו לתאונות השונות הינו זניח.. פרופ' ביאליק רושם כי: "בדק בקפדנות את הסימנים שיכולים להעיד על בעית הצוואר." בחוות דעתו מ- 30/11/00 עדיין לא הצליח להבהיר.... כיצד ייתכן לרשום בצורה כה כללית כי: "אין הגבלה בתנועות של עמ"ש מותני......". מן הראוי ומן המקובל בכתיבת ממצאים לאחר בדיקה מדוקדקת לציין בצורה מפורטת את הטווחים שנמצאו (עפ"י מדידה) ולא לסכם באופן סתמי ש"הכל תקין בכל המישורים. ……….." 5. מטעם המשיב הוגשו 3 חוות דעת, שהוכנו ע"י פרופ' ביאליק ביום 3/7/00, 30/11/00 ומיום- 27/8/01. פרופ' ביאליק כותב בחוות דעתו מיום 3/7/00 כי: "בתיקה הרפואי רישומים רבים של כאבי צוואר וגב בעיקר טרם החבלות המוזכרות לעיל על רקע שינויים ניווניים." ובהמשך: "בצילומי רנטגן של עמוד שדרה מותני וצווארי מיום 16/2/00 ישנם שינויים ניווניים קלים התואמים את גילה." בפרק הדיון של חוות הדעת הנ"ל נאמר כי: "סבלה מכאבי צוואר טרם האירוע הנדון ולדבריה הכאבים חלפו. כמו כן בבדיקה היום אין ממצאים המעידים על נכות כתוצאה מהתאונה מיום 23/12/98. האירוע היה אחד מהתקפי כאבי גב המתוארים קודם לכן ולא מהווה גורם סיבתי או מחמיר." לכן מסיק פרופ' ביאליק כי אין קשר של גרימה או החמרה בין האירועים מיום 4/8/97 ומיום 23/12/98 ובין כאבי הצוואר וגב תחתון של המערערת. פרופ' ביאליק מטעם המשיב בחוות דעתו מיום 30/11/00 שהינה תשובה לחוות דעתו של ד"ר קרת מיום 25/8/00, לא ראה לשנות ממסקנותיו וכך הוא כותב: "ד"ר קרת מתעלם מהעובדה שקיימים רישומים רבים על כאבי גב וצוואר טרם האירועים נושאי התביעה… אין ספק שבלט דיסק הבין- חולייתי, או פגיעה בו נחשבים כגורם לכאבי צוואר, גב או מותן והשינויים הניווניים הקלים הינם ביטוי לפגיעה בדיסק הבין- חולייתי, על ידי המנגנון המוכר לכל אורתופד, ללא ספק גם לד"ר קרת, שמסכים בהחלט ששינויים אלה קיימים אצל גב' שטרית רות. לפיכך אין אפשרות שהאירועים נושאי התביעה, גרמו לבליטות הדיסק ולהחמרתן (כפי שכותב ד"ר קרת) בעוד שאלו היו קיימות טרם האירועים…. בקשר לעמוד השדרה המותני, אבקש להפנות את תשומת ליבו של ד"ר קרת לממצאים ולרישומים משנת 1993-4 וכמובן לחוסר כל תיעוד ועידות לקיום נכות הנובעת מהתאונה מיום 23/12/98, פרט לרישומים של ד"ר קרת עצמו. לפיכך, אין כל עילה, או סיבה, לשינוי במסקנותי, כפי שהובאו בחוות דעתי הקודמת מיום 3/7/00." ההיבט המשפטי 6. בערעורי נכים הנוגעים לעמוד שידרה עולה בדרך כלל השאלה האם היה בשרות הצבאי אירוע או נסיבות שגרמו לפריצת הדיסק או שמא זו תוצאה של שינויים ניוונים אופייניים לגיל המערער או מולדים. הפסיקה בעניין כאבי גב היא מגוונת. קיימים מקרים כאשר המערער עומד בנטל ההוכחה כי אז התקבלו הערעורים ונקבע קשר בין תנאי השירות לבין המחלה או הפגימה, במקרים אח' בהם לא עמדו המערערים בנטל זה, שבהם הערעורים נדחו. בע"נ 369/89 יבלונסקי נ' קצין התגמולים (לא פורסם), נבחנה השאלה האם היה בתנאי שרותו של המערער, עובד שב"כ שהרגיש כאב חד בגבו והגבלת תנועה בעת יציאה מרכבו, כדי לגרום לפגיעה בדיסק או רק להחמירה. וועדת הערעור קבעה כי המערער לא סבל מבעיות בגבו לפני כניסתו לשרות ובבדיקת CT שנערכה לו לאחר הארוע נתגלה בלט דיסק בעמוד השידרה. המומחים מטעם המערער וקצין התגמולים היו חלוקים בדעותיהם באשר לגורם הנזק כאשר המומחה מטעם המערער קבע כי האירוע הטראומטי של היציאה מהרכב הוא שגרם לפריצת הדיסק ואילו המומחה מטעם קצין התגמולים טען כי הסיבה היא שינויים דגנרטיביים (ניווניים קונסטיטוציונאלים) בדיסק כך שדי היה בתנועת היציאה מהרכב כדי לגרום לפריצתו. וועדת הערעור פסקה בין שני המומחים וקבעה כי אין בחוות דעתו של המומחה מטעם קצין התגמולים ממצאים באשר לשינויים ניווניים חריגים אצל המערער וכי הסיבה היחידה לחריגה מהמקובל אצל המערער היא תנאי שרותו. כמו כן נקבע כי מאחר והפעולה שגרמה לנכות (גם אם רק היוותה "הדק" לפריצתה של מחלה רדומה) היא תוצאה של משימה שהוטלה עליו בקשר עם שרותו הצבאי, גם אם היא פעולה שגרתית ורגילה - יש לראות בכך קשר סיבתי של גרימה ולא של החמרה. הערעור נתקבל. בע"נ 151/90 ליפשיץ נ' קצין התגמולים (לא פורסם), המערערת עברה כחודש וחצי של שרות צבאי במהלכו נאלצה לשאת משאות כבדים ולבצע מטלות קשות פיזית. בסוף התקופה סבלה מכאבי גב ואובחן בגבה בלט דיסק אותו נאלצו הרופאים לכרות בניתוח. המומחים הרפואיים היו חלוקים בדעתם. המומחה מטעם המערערת קבע כי תנאי השרות והמאמץ הביאו לפריצת הדיסק ולהחמרת הפריצה, המומחה מטעם קצין התגמולים קבע כי הדיסק בחוליות הרלוונטיות היה מנוון אך "שקט", פריצת הדיסק לטענתו הינה התפתחות טבעית של המחלה ולא תוצאה של מאמצים כאלו או אחרים. וועדת הערעורים פסקה כי המאמצים הרבים יכולים לגרום לפריצת הדיסק. גם אם המערערת התגייסה עם "דיסק מנוון אך שקט" התחלת תהליך הפריצה החל במהלך שירותה ועקב המאמצים. הערעור נתקבל. בע"נ 373/90 סופר רפאל נ' קצין התגמולים (לא פורסם), דובר במערער שנסע נסיעות ארוכות וממושכות אך לא זכר ארוע חריג שגרם לפריצת הדיסק. בעמוד השדרה של המערער היו שינויים ניווניים, אולם, כשמונה שנים לפני פריצת הדיסק כבר התלונן המערער על כאבים בגבו, דבר ממנו התעלמו המומחים מטעם בימ"ש. הוועדה לא התעלמה מעניין זה וקבעה שלו הייתה מתעלמת ממנו אזי לא הייתה מוצאת קשר סיבתי בין השרות הצבאי לפריצת הדיסק, אך מאחר והמערער סבל מכאבי גב במהלך שרותו הצבאי לפני זמן רב, ומאחר וכאבים אלו נגרמו בקשר עם השרות הצבאי, מצא ביהמ"ש קשר סיבתי גם לפריצת הדיסק המאוחרת אף אם קיים רקע קונסטיטוציונאלי. הערעור התקבל ונקבע כי השירות הצבאי הוא שגרם לפריצת הדיסק. בע"נ 53/91 לימור מיכה נ' קצין התגמולים (לא פורסם), דובר באירוע של ירידה מגי'פ, אשר לטענת המערער, גרם לפריצת הדיסק בגבו. הוועדה האמינה לטענת המערער, שנתמכה בעדות נוספת מטעמו, בדבר אירוע הירידה מהגי'פ, וקבעה כי אירוע זה הוציא את השינויים הניווניים בגבו מהכוח אל הפועל וגרם לנכותו. שינויים ניווניים אסימפטומטיים שהופכים בעקבות אירוע מסויים לסימפטומטיים מצדיקים הכרה בקשר סיבתי של גרימה. הערעור נתקבל. בע"נ 242/92 גרינברג חיים נ' קצין התגמולים (לא פורסם), המערער טען כי נפגע בעת צניחה ממטוס, קצין התגמולים היה מוכן להכיר אך ורק בהחמרת נכותו בשיעור של 50%. המומחה מטעם קצין התגמולים קבע כי הפגיעה בגבו נובעת משינויים ניווניים שהם תוצאה של גילו המתקדם, ולא כתוצאה מהצניחה. וועדת הערעור קבעה כי שינויים ניווניים בלתי סימפטומטיים ושאיש, לרבות המערער, איננו יודע עליהם, שהם התפתחות טבעית עקב גיל, אינם בבחינת מחלה. משום כך אין מדובר בהחמרת מחלה אלא בגרימתה עקב הצניחה. השינויים הניווניים ביטאו מצב קונסטיטוציונאלי, נטייה למחלה ו"גולגולת דקה" אשר פרצו כתוצאה מהחבלה. בע"נ 122/93 שמילוביץ נ' קצין התגמולים (לא פורסם), המערער התגייס עם פגם בגבו ללא סימפטומים ומוסכם היה כי למערער שינויים ניווניים וכי הוא סובל מתהליך ניווני. וועדת הערעורים קבעה כי תנאי שירותו (הרמת פגזים כבדים בחיל התותחנים) זירזו את התהליך הניווני שהביא את המצב האסימפטומטי ונמצא קשר סיבתי של החמרה. 7. לעומת פסקי הדין שהוזכרו לעיל, ישנם מספר פסקי דין אשר בהם נקבע כי לא הוכח הקשר הסיבתי והערעורים בנוגע לקשר הסיבתי נדחו. בע"נ 241/90 כהן חיים נ' קצין התגמולים (לא פורסם), עלתה שאלת הקשר הסיבתי בין שירותו של המערער במשטרת ישראל לפריצת הדיסק בגבו. המערער עבר שני אירועים טראומטיים בגבו, אשר זעזעו את עמוד השדרה, במהלך שרותו וטען כי הם גרמו לו לפריצת הדיסק. וועדת הערעורים בחנה את האירועים הללו, את חוות הדעת שהוגשו ואת הראיות שבפניה ושללה את אפשרות הקשר של "גרימה" בין האירועים לבין פריצת הדיסק. הוועדה הכירה באפשרות התיאורטית של קיומו של קשר "החמרה" אך מאחר והכרה כזו לא נתבקשה גם לא ניתנה. הערעור נדחה. בע"נ 154/89 טל יפה נ' קצין התגמולים (לא פורסם), וועדת הערעור העדיפה את חוות דעתו של המומחה מטעם קצין התגמולים אשר קבע שאין קשר בין השירות הצבאי לכאבי הגב של המערערת וניתוח שעברה בעקבות פריצת הדיסק בגבה. נימוקיה של הוועדה התבססו בעיקר על כך שהמערערת שירתה בעיקר בתפקידים מנהליים ובמהלך שירותה לא עברה אירוע או שרשרת אירועים אשר ניתן ללמוד מהם על גורם, הכרוך בשירותה הצבאי, לפריצת הדיסק בגבה. משלא הוכחו אירועים כאלו קיבלה הוועדה את חוות דעת המומחה מטעם קצין התגמולים אשר קבע כי פריצת הדיסק היא תוצאה של שינויים ניווניים. הערעור נדחה. בע"נ 384/90 מזרחי אליהו נ' קצין התגמולים (לא פורסם), נבחנה השאלה האם כאבי הגב התחתון, מהם סובל המערער, נגרמו או הוחמרו ע"י השרות הצבאי. הוועדה קבעה כי המערער התגייס עם בעיות בעמוד השדרה וכי במשך הזמן הופיעו שינויים ניווניים המתאימים לגילו. כמו כן לא הצביע המערער על נסיבות בשירותו הצבאי אשר ייתכן וגרמו או החמירו את מצב גבו. מחוו"הד של המומחה מטעם קצין התגמולים למדה הוועדה כי "בקע" דיסק אינו זהה ל"בלט" דיסק, כיוון שבלט יכול להיגרם רק בדיסק שכולו מנוון ואילו בקע דיסק הוא המקביל הנרדף לפריצת דיסק. מאחר ולא הוכחה פריצת דיסק אלא בלט דיסק הרי שהגורמים לכאבים הם שינויים ניווניים בגבו. הערעור נדחה. (ראה סקירת הפסיקה בספרו של ע. יעבץ חוק הנכים בעמ' 486, ו- 490 ואילך). 8. נטל ההוכחה בשאלת הקשר הסיבתי מוטל על התובע, כפי שנקבע בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה(5) 203: "נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע (בהעדר הוראה אחרת בחוק, כאמור לעיל). אולם, בעוד שנטל השכנוע, היא "החובה מס' 1" כהגדרת השופט אגרנט (בתוארו אז) בע"פ 28/49 (זקרא נ' היועץ המשפטי וערעור שכנגד, פ"ד ד' 504) רובץ על התובע מתחילתו של ההליך ועד סופו (לעניין מידת ההוכחה ראה בהמשך), הרי שנטל הבאת הראיות, היא "החובה מס' 2" יכול ויעבור מצד אחד למשנהו במהלך ההליך. כך גם כאן, על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשירות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסויימות במהלך השירות, על קצין התגמולים הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה. הנסיבות המסויימות אותן על התובע להוכיח על מנת להעביר את הנטל המשני אל שכמו של קצין התגמולים, נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי, אותו ניתן לקשור מבחינת סמיכות הזמנים, אל פרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות קצר (סדיר, מילואים) ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך, אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור. העברתו של נטל זה מוצדקת מקום בו מצביע התובע על אירוע או שרשרת אירועים חריגה ומיוחדת בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. בהיעדר נסיבות מיוחדות שכאלה בשירות הצבאי, הסמוכות לפרוץ המחלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה". דברים דומים נאמרו בפס"ד ע"א 612/74 סעדי נ' קצין התגמולים, פ"ד כט (2) 794: "אין הוא חייב להוכיח אירוע יוצא דופן דווקא בעת השירות הצבאי, אבל הוא חייב להוכיח שבעת שירותו הצבאי היה נתון עקב השירות במצבים קשים יוצרי מתח ודאגה למעלה ומעבר לאלה הצפויים לאדם בחיים האזרחיים, ולשם כך צריך לבדוק מה היו נסיבות השירות בעת הופעת המחלה או לפני הופעתה". אמנם, לעניין הקשר הסיבתי נקבע בפרשת רוט כי מקום שמחלת התובע פרצה לראשונה בעת שירותו והוכח קשר סיבתי לשירותו, הרי שלמרות קיומה עוד בטרם השירות של נטייה קונסטיטוציונלית אצל התובע ללקות במחלה האמורה כאילו נגרמה כולה עקב השירות ולא רק הוחמרה על ידו. מה שיוצר את הקשר בין שירות למחלה, היא שהמחלה פרצה במקרה נתון, בפועל, עקב השירות והוא אף אם היתה לתובע נטייה רדומה ללקות במחלה. אולם, בפרשת רוט הנ"ל נקבעו תנאים לחזקה זו ונאמר כי: "בית משפט זה קבע בשורת החלטות, כי מקום שמחלתו של התובע פרצה לראשונה בעת שירותו והוכח קשר סיבתי לשירות, הרי שלמרות קיומה עוד בטרם השירות של נטייה קונסיטוטוציונלית אצל התובע ללקות במחלה האמורה רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השירות ולא רק הוחמרה על ידו... גישה זו יסודה בשלושה אלה: ראשית לא היו כל גילויים של המחלה לפני השירות. שנית, אין אפשרות לאמת באופן פוזיטיבי את ההשערה הרפואית כי הנטייה לחלות במחלה היתה יוצאת מן הכוח אל הפועל גם אלמלא השירות. שלישית, מדובר בקביעתו של קשר סיבתי משפטי להבדיל מקשר סיבתי עובדתי רפואי גרידא". בע"א 472/81 קצין התגמולים נ' אברג'יל פ"ד לז(2), 785 נקבע כי על התובע להוכיח את התנאי כי: "... המחלה פרצה לראשונה בעת השירות ועד אז היתה במצב רדום, ולא נתגלו לה כל סימנים או ניצנים טרם השירות..." באשר לתנאי של הוכחת הקשר הסיבתי, במקרה של נטיה קונסטיטוציונלית מאבחנת הפסיקה בין שירות קצר לשירות ארוך. נקבע כי מקום בו השירות ארוך ורב שנים יש לקשור את פרוץ המחלה לאירוע ספציפי או לשרשרת אירועים יוצאי דופן במהלך שירותו, ולא קמה החזקה בדבר הקשר הסיבתי של גרימת נכות: "... טעמה והגיונה של ההנחה המשפטית בדבר הקשר הסיבתי המלא לשירות, היו נעוצות בהוכחתם של אירועים מיוחדים במהלך השירות אשר אותם ניתן היה לקשור למחלה. כאשר מדובר היה בשירות צבאי קצר כגון שירות חובה סדיר או שירות מילואים שנתי או מיוחד, היה בית המשפט נכון במידה רבה יותר להחיל את החזקה האמורה על סמך "התנאים הכלליים של השירות הצבאי הפעיל בזמננו המלווה בדרך כלל במאמץ גופני ובמתח נפשי רב... אולם מקום בו השירות ארוך ורב שנים ואין אירוע קונקרטי אשר ניתן לקשור למחלה, שוב אין הצדקה לחזקה האמורה" (סעיף 9 לפס"ד). לעניין נטל ההוכחה בפרשת רוט מסכים הנשיא שמגר כתוארו דאז עם דעתו של השופט בך בר"ע 187/83: "... מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שיכנוע של קרוב לוודאי, וגם אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי כי מתקבל מאד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה" (סעיף 12 לפסה"ד). 9. בפסיקה מתחום דיני העבודה, בעב"ל 338/96 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף עובדיה, נדונה השאלה האם ובאלו תנאים יש להכיר בפריצת דיסק שהופיעה במהלך עבודתו הרגילה של העובד ועל רקע מחלת גב קיימת, כתאונת עבודה. ביה"ד סקר את מצבי התחלואה האפשריים בגב ומנע את האפשרויות לגרימתם וקבע: "על מנת להבין את הבעיות הנוגעות להכרת מחלות גב כתאונות עבודה עלינו לסכם בקצרה את הפגיעות האפשריות בגב. להלן סיכום המידע הרפואי המעודכן בעניין שלושה מצבים לא תקינים בגב: [1] המצב הלא תקין הראשון - שבר או נקע (fracture or dislocation) היינו- כאשר העצם נשברת או זזה ממקומה. חבלות כאלה אינן נפוצות והן נגרמות בדרך כלל על ידי מכה או נפילה. מצב כזה הוא "תאונה", שכן מתקיימים בו הן האלמנט של פתאומיות, שניתן להגדיר בזמן ובמקום והן אלמנט החבלה כתוצאה מהתאונה. [2] המצב הלא תקין השני - מתיחה הנגרמת ממאמץ יתר (strain) או סיבוב/ נזק בפרק הגורם לבקע חלקי או חבלה אחרת (sprain ) של הגב. על פי הספרות המקצועית, שכל שנה אדם אחד מתוך שלושים בני אדם בגילאי העבודה, סובל ממתיחה או סיבוב בגב. [3] המצב הלא תקין השלישי - מחלות הגב. מצבים שנגרמו על ידי התפתחות משך הזמן. אולם, ייתכנו מקרים שהופעת מחלת הגב או החמרת מחלת הגב תגרמנה כתוצאה מחבלה. בין המצבים הלא תקינים הנפוצים נמנית פריצת הדיסק ...פריצת הדיסק היא למעשה יציאה של החלק הג'לטיני שבין הדיסקים של חוט השדרה ממקומו, לרוב פוגע החלק, לאחר היציאה ממקומו, בעצם. תופעה זו גורמת, בדרך כלל, לכאבי גב תחתון ו/או כאבים "זורמים" בעצם הפגוע לרגל או לרגליים. פריצת דיסק היא סיבה נפוצה לנכות רפואית בקרב האוכלוסיה העובדת. בעבר נהוג היה לחשוב שפריצת דיסק נגרמת על ידי חבלה (physical trauma), אולם כעת הרופאים נוטים לדעה שפריצות דיסק רבות מופיעות בגלל מחלה מתפתחת על רקע גורמים רבים, גם ללא כל חבלה או לעיתים כשהחבלה היא רק הסיבה המיידית (trigger) להופעת או להחמרת המחלה. אין אחידות דעים בדבר הגורמים להתפתחות מחלת פרצת הדיסק, אולם בין הגורמים שנוהגים לציין, מופיעים: גיל, מצב סוציו-אקונומי, מתח, תורשה ועוד. קיימת מחלוקת בעולם הרפואה לגבי השאלה האם מאמצים פיזיים משך זמן ממושך גורמים להתפתחות מחלות הגב. כפי שיפורט בפרק הבא, על פי מחקרים רפואיים חדשים, עבודות הכרוכות בהרמה, דחיפה, משיכה ונשיאת דברים, אינן קשורות להתפתחות פריצות דיסק. על כן, ניתן להסיק שהמדובר במחלה שהיא multiple causation וקשה לקבוע לה גורם אחד עיקרי להתפתחותה" (סעיף 8 לפסק הדין). העולה מן המקובץ הוא כי יש לדון כל מקרה על פי נסיבותיו. דיון ומסקנות 10. הכלל העולה מן הפסיקה הוא כי על המערערת אשר שירתה שירות ארוך מוטל הנטל, להצביע על אירוע חריג בסמיכות לפרוץ המחלה, ואין די בתנאי השירות הכלליים כדי להעביר את נטל הראיה (ראה ע"נ 378/99 יעקב מלכה נ' קצין התגמולים (לא פורסם) צורף לסיכומי המשיב). המערערת מצביעה על 4 ארועים אשר גרמו לה לטענתה לפגיעות בגב ובצוואר. ארוע ראשון ארע ביום 23/5/93 כאשר המערערת נפגעה בתאונת דרכים והגישה בגינה תביעה לבית המשפט. בגין ארוע זה הגיעה להסכם פשרה מבלי שנקבעה לה נכות צמיתה. ארוע נוסף הוא מיום 1/5/97 כאשר לטענתה בזמן העבודה נתפס הגב העליון והצוואר ללא כל ארוע חבלתי ובאופן פתאומי וזאת במהלך הרמת כוסית לחג הפסח שבו השתתפה. המערערת מאשרת כי בעקבות ארוע זה טופלה בקופת חולים ונעדרה מספר ימים מעבודה, אולם לטענתה חזרה לעבודה ללא כל הגבלות. בגין ארוע זה לא הגישה המערערת כל תביעה. ארוע נוסף התרחש ביום 4/8/97 כאשר המערערת בדרכה לעבודה לכיוון נמל חיפה נפגעה פעם נוספת בתאונת דרכים כאשר רכב אחר פגע בה מאחור, המערערת טופלה בגין ארוע זה בצוואר ובשכמות, ולטענתה היו לה מגבלות קשות בתנועות הצוואר והיא נזקקה לטיפולים פזיוטרפיים רבים וסבלה לטענתה, ממגבלה בכתיבה ובהרכנת הראש. הארוע האחרון הוא מיום 26/12/98 כאשר לטענתה היא גררה מזוודה עם גלגלים ובו 40 תיקים פליליים לבית המשפט ברח' ביאליק, וחשה בכאבים בגבה וכי באותו יום היא המשיכה להופיעה, אולם למחרת פנתה לרופא והתלוננה על כאבי גב תחתון ואז קיבלה 14 ימי מחלה. היא נעדרה מעבודה 7 ימים וכן טופלה בפזיוטרפיה ולאחר מכן פתר אותה הרופא המשפחתי מנשיאת משא כבד עד ליום 30/6/00. לטענת המערערת שני הארועים האחרונים הם הגורם לסיבלה ולהגבלתה. 11. שקלנו את מכלול טענות הצדדים ועיינו במסמכים ונראה לנו כי לאור האמור בפרק ההיבט המשפטי ובהיבט הרפואי, יש לקבוע כי שני הארועים המוזכרים בתביעת המערערת (הארוע מיום 4/8/97 ומיום 23/12/98), לא גרמו לפגימה הנטענת על ידה. ראשית יש לציין כי בכתב התביעה למשיב מזכירה המערערת רק ארוע אחד בלבד והוא הארוע מיום 23/12/98. מכאן יש להסיק כי גם לגירסת המערערת הארוע מיום 4/8/97 לא היה הארוע שגרם לגרימה או להחמרה במצבה. באשר לארוע מיום 23/12/98 אנו לא סבורים כי מדובר בארוע חריג וזאת כאשר המערערת נשאה מידי יום תיקים מסוג התיקים המדובר, ולכן מדובר בפעולה שגרתית של הופעת המערערת בבית המשפט כאשר לצידה תיק על גלגלים, ולא ברור כלל ועיקר מדוע היה על המערערת להרים תיק זה על כל תכולתו כאשר ניתן היה להוציא את התיקים מתוכו ולהניחם על השולחן. לא שוכנענו מהגירסה שכן לא מצאנו לה תימוכין במסמכים או באנמנזה הרפואית. בשים לב למצבה הרפואי היום לעומת מצבה הרפואי שקדם לארוע מיום 4/8/97 או מיום 23/12/98 לא שוכנענו כי היה בארועים אלה משום גרימה של הפגימה הנטענת על ידי המערערת. מעיון בתיקה הרפואי נראה כי המערערת סבלה החל משנת 1993 מכאבי גב וצוואר שגם אם לא היו רציפים דחיפותם הלכה וגברה וכך גם עוצמתם. הרישומים הקודמים החל משנת 93' ועד אוגוסט 1997, שוללים קשר סיבתי של גרימה או של החמרה שבין הארועים עליהן מסתמכת המערערת לבין מצבה הרפואי היום. יש לציין כי בסמוך לאירוע מחודש אוגוסט 1997, החל מחודש אפריל 1997 ועד חודש יוני אותה שנה טופלה המערערת באורח אינטנסיבי בשל התקף כאבי גב וצוואר. אנו למדים מתיקה הרפואי כי המערערת טופלה במשככי כאבים וזריקות, וכי כבר בשנת 95' נמצאו אצל המערערת בבדיקת C.T ממצאים דיסקלים אשר יש בהם כדי להצביע על סיבת כאבי הגב. לנוכח ההיסטוריה הרפואית של המערערת, סבור פרופ' ביאליק כי שני האירועים הנזכרים לעיל לא החמירו ולא גרמו לכאבי צוואר וגב תחתון, ואף מתיקה הרפואי ניתן ללמוד כי עובר לאירועים נשוא דיוננו סבלה המערערת מכאבי גב וצוואר (רישומים אלה ממוספרים בת"ר במספרים 15, 16, 18, 19 וכן ברישומים שמספרם 20 - 35 הוזכרו גם חבלות קודמות). בהתאם למסמכים הרפואיים ולהסטוריה הרפואית של המערערת אנו מעדיפים את עמדתו זו של פרופ' ביאליק על פני חוות הדעת של ד"ר קרת. אשר על כן, וככל שהערעור מתייחס לקשר של גרימה, מאחר והמערערת לא שיכנעה אותנו בדבר הקשר שבין שני הארועים המוזכרים על ידה לבין הפגימה הנטענת, ולא הוכח קשר של סמיכות זמנים בינם לבין מצבה של המערערת היום, אנו סבורים שאין מקום להתערב בהחלטת המשיב. יחד עם זאת, לנוכח ארוע שני הארועים הנ"ל אין להוציא מכלל אפשרות כי יש בארועים אלה כדי להאיץ את התפתחות השינויים הניווניים, ועל כן נראה לנו שיש מקום להנות את המערערת מן הספק, ולקבוע כי מצבה הוחמר אם בכלל בצורה קלה בעקבות שני הארועים הנ"ל כאשר שיעור ההחמרה הוא רבע (1/4) מהנכות. הנכות תיקבע על ידי וועדה רפואית. בנסיבות אין אנו עושים צו להוצאות. משטרהצווארשוטר