פסק דין 1. המערער יליד 1976, ביום 13/5/98, הגיש תביעה למשיב להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב) התשי"ט- 1959 (להלן: "חוק הנכים") להכרת זכות נכות בגין כאבי הבטן מהם הוא סובל לטענתו. המשיב בהחלטתו מיום 12/10/99 דחה את התביעה בזו הלשון: "הריני להודיעך בזה כי תביעתך הנ"ל נדחתה בגלל הסיבות הבאות: בהסתמך על תוצאות הבדיקות והנימוקים המופיעים בחוו"ד הרפואית מתאריך 8/9/99 המצ"ב הגעתי למסקנה כי לא אירעה לך נכות עקב תנאי שירותך הצבאי כמשמעותו בס' 1 לחוק. עפ"י תוצאות הבירור הרפואי שעברת מדובר בכאבי בטן על רקע התקפי סובאיליאנס מהן סבלת עוד טרם גיוסך לשירות וללא קשר לתנאי שירותך הצבאי." על החלטה זו נסב הערעור שלפנינו. 2. המערער גוייס לצה"ל ביום 21/11/95 ושירת עד יום 20/11/97, תחילה שירת המערער ביחידת חי"ר ואח"כ ביחידת מפקדה בפיקוד צפון וזאת החל מיום 9.2.97 לאחר שנקבע לו פרופיל רפואי 24. המערער שוחרר עם פרופיל זה בתאריך 20/11/97 כאמור לעיל. בתצהיריו מע2/ ומע3/ מפרט המערער את תנאי השירות. המערער נחקר על התצהירים (ע' 6 עד ע' 12). טענות המערער 3. לטענת המערער, התשתית העובדתית הראייתית הצריכה להכרעה בדינו של ערעור זה הונחה בתצהיריו ועדויותיהם של המערער עצמו של רועי שפר ושל מי ששימש כמ"פ של המערער בפרקי הזמן הרלוונטיים לערעור. לטענתו, עדויות אלו לא נסתרו ואף לא הובאו ראיות לסתור מטעם המשיב. כמו כן יש לשים לב למשמעות העובדה שהמערער הביא לידיעת גורמי צה"ל בלשכת הגיוס בגיבושים שעבר לפני הגיוס ולאחר מכן, את העובדה כי בהיותו בן 3 שבועות עבר ניתוח כמפורט במסמכים וכי בין הגילאים 9-14 היו לו לאחר מאמץ מספר ארועים של כאבי בטן מינוריים יחסית שחלפו במנוחה לאחר פרק זמן קצר יחסית כשעה. קרי: עובר לגיוסו תוך ידיעה של מלוא הנתונים על עברו הרפואי נקבע לו פרופיל 97, והוא הוצב לשרת כלוחם בגולני. לטענתו, מאישור שמסרה רופאת המשפחה בקבוץ היא מכירה את המערער היטב מדובר במקרה אחד של כאבי בטן בהיותו בגיל 14. גם במסגרת גיבושים שאליהם זומן המערער על ידי גורמי צה"ל לאחר מאמץ קשה כנתבע מחיילים פקדו אותו כאבי בטן שבגינם לא סיים את הגיבושים ומטבע הדברים היו ידועים לגורמי צה"ל רפואיים ופיקודיים כאחד. לטענתו, הוגשו ראיות די והותר לגבי מהם המאמצים העילאיים נפשיים וגופניים של מסלול הכשרת לוחם בגולני. מה גם שבמסגרת המסלול הוצב לטיפול בהתפרעויות ברמאללה, בחברון, עבר אימונים מפרכים בחום כבד, עבר פרק אימונים ברמת הגולן, ואף עסק בתנאים קשים, בתעסוקה מבצעית בלבנון, ובפרק האחרון של השירות הפך למתנדב כנובע מקביעת פרופיל 24 בגין הפגימה נשוא הדיון. לטענתו, נוכח המאמצים הקשים אליהם נקלע הוא החל לסבול מכאבי בטן לאחר מאמץ. כמתואר בתצהירים כאבי בטן אלו תכפו, הוחמרו וגברו עד לבלתי נשוא. ועל כן, לטענתו יש ליחס את מלוא המשקל ההולם החל מפרק הזמן הסמוך לגיוסו. עוד מוסיף וטוען המערער כי, הכאבים שתכפו והעצימו החלו לפקוד אותו גם במצבים של מנוחה, שלא על רקע מאמץ כלשהו, ותכיפותם הלכה וגברה במצבים מסויימים מנעה ממנו אפילו את היכולת לתקשר נכנס לחוסר הכרה. פרק הזמן שחלף בנסיבות הללו מתחילת גיוסו או סמוך לכך עד לקביעת פרופיל 24 בהיותו בלבנון, השתרע על פני למעלה משנה. לטענתו, במסגרת הזמן הזה ידעו כל חבריו, כל מפקדיו והחובשים, על מצבו, וכמובן גורמי הרפואה שלמרבה הצער באימונים מהסוג שנטל חלק בפעילויות אלו הסמכות הרפואית שהיתה נוכחת היה החופ"ל (חובש פלוגתי) בהעדר רופא. במקרים שהיו רופאים היו אלה אנשי מילואים שהתחלפו לא היו מצוידים במידע רלוונטי לגבי החיילים ביחידה. נוכח מצבו זומן המערער לא אחת לבדיקות רופאים, מומחים וכו' אלא שלטענתו, פעמיים אבד תיקו הרפואי וממילא לא נמצאו תוצאות הבדיקות שנערכו לו. הפניות רפואיות לרופאים מומחים ואו לבדיקות גופניות חיוניות לא התאפשר ביצוען לעיתים בפרקי זמן שנמשכו חודשיים חודשיים וחצי מההפניה כאשר בכל טווח מטווחי הזמנים הללו נתבע המערער לעמוד בפעילויות היחידה עד שלא יוכל יותר. במקרים אחרים נקבעו לו לטענתו, ימי ב' - כאשר במסגרת זו כנהוג ביחידת המערער בפרקי הזמן הרלוונטי, ביצע המערער עבודות רס"ר כגון חפירת בורות במקום, בתי שימוש, ניקויים של בורות וכדומה. לטענתו, הוא אובחן כסובל מחסימת מעיים שלדעת הרופאים במקום חייבה או הצריכה ניתוח אולם לאחר טיפול שמרני הוחלט שאין צורך מיידי בניתוח. בסמוך לכך משאובחנה חסימת המעיים, נקבע כי המערער לא יוכל להמשיך בתפקידו בגולני ועדיין בכל זאת נשלח חזרה ללבנון למשך למעלה מחודש. כשהוא נתון לאותם תנאים ונסיבות ואז נקבע לו פרופיל רפואי 24 כמתחייב ממצבו. המערער טוען כי היה מונחה במהלך כל שירותו על ידי מוטיבציה עזה. על כן, התנדב לאלתר לשירות של כשנה במבצעים של פיקוד צפון על אף מצבו, וזאת כדי להמשיך ולתרום. עוד מוסיף וטוען המערער כי, בחוות דעתו הראשונה מצא פרופ' עינת, המומחה מטעם המשיב, לקבוע ולהמליץ כאילו אין קשר זיקה כלשהי בין התנאים והנסיבות להם נחשף המערער בשירותו הצבאי לבין מחלתו. אך, משהוצגה בפני פרופ' עינת חוות דעתו של פרופ' רטן, המומחה מטעם המערער, שינה פרופ' עינת טעמו בנגזרת מסוימת בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי ומאותו רגע ואילך אין חילוקי דיעות אלא רק לגבי נקודה אחת שבמהלך שירותו של המערער חלה החמרה במצבו. לטענתו, אין חולק כי שני המומחים מסכימים כי במהלך ובמסגרת שירותו של המערער חלה החמרה במצבו. אלא שפרופ' עינת מסרב להכיר בקשר של ההחמרה שחלה בשירותו של המערער. לטענתו התקפים פקדוהו בעבר ואף אלו רק על רקע של מאמץ רב וחלפו מאליהם לאחר מנוחה של שעה. לטענתו, יש להכיר במחלתו כאילו אירעה במהלך השירות הצבאי כנובע מהנסיבות העדר איבחון, העדר טיפול, המשך חשיפה לאותם תנאים. המערער ממשיך וטוען כי אם עמדת המשיב תשאר על כנה, כנראה שהפרופיל 97, שניתן למערער לא היה ראוי, או שהצבתו כלוחם בגולני לא היתה ראויה לא כל שכן המשך העסקתו במשך פרקי זמן כה ארוכים עם תעסוקות של לוחם בגולני שנושא בהם כאשר הוא מתלונן וסובל מתחילת הדרך על כאבים במאמץ שגוברים ומתעצמים ומופיעים אפילו על רקע מנוחה. המערער מצביע על תנאי השירות ופעילות מבצעית בלבנון בסיורים שערכו 8 ש' ויותר ללא אפשרות מנוחה ובמהלכה הוא סבל מכאבים. לטענתו, פרופ' עינת, הסתפק בהינף קולמוס ולהגיד פשוט כי ההתקפים פחתו לאחר שיחרורו של המערער אל מול אלו שפקדוהו במרוצת שירותו הצבאי. לטענתו כיום הוא סובל גם על רקע מנוחה. לפחות פעמיים בשבוע, משמע: המערער טוען כי כיום הינו סובל לפחות בין 8 עד 10 פעמים בחודש היום בעוצמה עצומה על רקע מנוחה ולא על רקע מאמץ. טענות המשיב 4. המשיב טוען כי, אין חולק כי ידיעת מחלת המערער הייתה קיימת אצל רשויות הצבא טרם גיוסו, אך זאת לטענתו במובן הסימפטומטי בלבד. קרי: עובר לגיוסו טוען המשיב לא נתלוותה לידיעה הנ"ל אבחנה רפואית קלינית אשר דווחה לרשויות הצבא. המשיב טוען כי ישנם הבדלים עצומים, באורך בתוכן ובסגנון, בין שני התצהירים אשר הגיש המערער. המוקדם מבין השניים, מע/ 3 מיום 18/5/99, אשר הוגש במישרין למשיב במהלך הבירור המנהלי, והמאוחר מע/ 2 מיום 2/1/00, אשר הוגש לוועדת הערעורים. לטענתו, יש שוני בסיפורים המסופרים בשני התצהירים, לא רק במינון העובדות ובמיון העובדות אלא גם במוסיקה וברוטריקה שלו. לטענתו דווקא התצהיר המוקדם, מע/ 3 הוא המדוייק והאמין יותר ובו יש ליתן אמון. המערער נשאל על כך שאלות בחקירתו הנגדית (בפרטיכל עמ' 8 שורות 11 - 24, 4 - 7), ברם ניסה להתחמק מהתמודדות עם ההבדלים הברורים שבין התצהירים, ועם משמעותם. המשיב טוען כי יש לראות בשוני החריף שבין התצהירים, לצד התחמקותו הגלוייה של המערער מלבארו, לאור ההלכה המבוססת בדבר העדפת גירסה עובדתית מוקדמת, משום שיקול לגריעת אמינותה של גירסת המערער בכללותה, וביחוד לגריעת אמינותה של הגירסה המוצגת בתצהיר המאוחר (מע/ 2). בפרטיכל עמ' 7 שורה 14, שורה 24, המערער חזר והדגיש בחקירתו, כי כל האמור בתצהיר הראשון (מע/ 3) הינו אמת. בסעיף 3.ד. לתצהיר מע/ 3 מצהיר במפורש כי גם לפני הגיוס הוא היה: "נתקף מדי פעם בכאבי בטן עזים" הנה כי כן: לא לעיתים רחוקות אלא "מידי פעם" לא מיחושים קלים אלא כאבים "עזים". המשיב טוען כי דין טענות המערער, קרי: טענותיו העובדתיות מפי השמועה, כביכול מפי רופאת המשפחה של המערער, אשר לא הגישה חוו"ד ואף לא העידה במקרה דנן, דינן להידחות. לטענת המשיב, המערער לא השכיל להציג רישום המעיד כביכול על כך שכאבי הבטן החלו רק בגיל 14, או תצהיר או חוו"ד על מנת להוכיח עובדה זו שהרי, טוען המשיב, ואף הדברים ברורים מתצהירו של המערער (במע/ 2 בס' 7.ה.) כי במרפאת הקיבוץ מתנהל "רישום מצויין ומלא" על כל קורותיו של המערער. המשיב טוען כי עפ"י המסמך המופיע בעמ' 71, בתיקו הרפואי של המערער, לא נמצאה סיבה רפואית מספקת להגבלת המערער בעבודתו, ע"י הרופאה התעסוקתית, מיד לאחר שחרורו. זוהי אכן ראייה אובייקטיבית לכך שמצבו הרפואי של המערער נמצא טוב באופן משמעותי לאחר שחרורו, ומכאן, לטענתו, מופרך כשלעצמו "רצף" ההחמרה שמזכיר פרופ' רטן. היבט רפואי- חוות דעת מומחים 5. מטעם המערער הוגשה חוות דעתו של פרופ' רטן מיום 2/11/99. בעמ' 3 לחוו"ד כותב פרופ' רטן כי: "…גם פרופ עינת מתאר מצב זה בחוות דעתו ומציין שמדובר כנראה בתופעות של תת חסימה של המעיים בעקבות הניתוח בילדות ואני מסכים עם מסקנתו זו. למרות זאת אני חולק עליו בנושא הקשר של ההחמרה לשירות הצבאי והרי ברור לכל שקיים הבדל תהומי בין עצמת ותכיפות החסימות שלפני הגיוס ובזמן הגיוס שבעקבותיהם שוחרר…" 6. מטעם המשיב הוגשו חוות הדעת מטעם המומחה, פרופ' עינת, האחת מיום 8/9/99 והשניה מיום 5/4/00. פרופ' עינת בחוו"ד מיום 8/9/99 בפרק ה"דיון" קובע כי: "...יש להניח שלפנינו מקרה של התקפי סובאיליאוס בגלל הדבקויות, וזאת בעקבות ניתוח שהתובע עבר בגיל 3 שבועות. ההתקפים הללו החלו לפני השירות הצבאי גברו בזמן השירות ופחתו לאחר מכן. אין לראות בשירות הצבאי גורם לתופעה או מחמיר אותה" ובחוות דעתו מיום 5/4/00 כותב בפרק ה"דיון" כי: "...חסימת מעיים משנית להדבקויות יכולה להופיע בזמן כל שהוא לאחר הניתוח. בסידרה גדולה אחת הופיעה חסימת המעיים שבעה חודשים עד 65 שנים לאחר ניתוח הבטן, ובממוצע אחרי שש שנים. אין יודעים מדוע מופיעים סימני חסימה חלקית או חסימה מלאה דווקא במועד בו הם מופיעים. באשר למקרהו של מר שהם, נכון הוא שחסימה מלאה אירעה לראשונה בזמן שירותו בצה"ל, ותכיפות התקפי הכאבים, שהם ביטוי של חסימה חלקית חוזרת, גברה מאז השירות בצה"ל, אך קשר זה הוא כרונולוגי בלבד ולא קשר סיבתי. לכן יש לקבוע שקיימת במקרה זה החמרה בזמן השירות, אך לא עקב השירות." ובפרק ה"סיכום" לחוות הדעת הנ"ל הוא כותב כי: "התקפים חוזרים של חסימת מעיים חלקית, וחסימת מעיים שלמה אחת, משנית להדבקויות בעקבות ניתוח בטן בילדות. אין קשר לשירות הצבאי." ההיבט המשפטי 7. הגדרה מרכזית בדיון בהכרה לפי חוק זה היא הגדרת המונח נכות שבסעיף 1 לחוק אשר קובע: "'נכות'- איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, בין גופנית ובין שכלית, או פחיתות של כושר זה, שבאו לחייל משוחרר או לחייל בשירות קבע כתוצאה של אחת מאלה שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו: 1. מחלה 2. החמרת מחלה 3. חבלה". הגדרה זו כוללת מס' אלמנטים כשהעיקרי מבניהם הינו הדרישה כי איבוד הכושר או פחיתותו יהיו כתוצאה מאירוע שאירע תוך כדי ועקב השירות הצבאי, משמע דרישת קיומו של כושר סיבתי בין הפגיעה לשירות הצבאי. דרישה זו מציבה שני תנאים לצורך קביעת קיומו של קשר סיבתי: א. על הפגימה להיווצר תוך כדי השירות היינו במסגרת השירות ב. הפגימה צריכה להיות עקב השירות הצבאי- קשר תוצאתי. יש להוכיח כי האירוע אירע עקב השירות הצבאי לפגימה. נטל ההוכחה בשאלת הקשר הסיבתי מוטל על התובע, כפי שנקבע בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה(5) 203: "נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע (בהעדר הוראה אחרת בחוק, כאמור לעיל). אולם, בעוד שנטל השכנוע, היא "החובה מס' 1" כהגדרת השופט אגרנט (בתוארו אז) בע"פ 28/49 (זקרא נ' היועץ המשפטי וערעור שכנגד, פ"ד ד' 504) רובץ של התובע מתחילתו של ההליך ועד סופו (לעניין מידת ההוכחה ראה בהמשך), הרי שנטל הבאת הראיות, היא "החובה מס' 2" יכול ויעבור מצד אחד למשנהו במהלך ההליך. כך גם כאן, על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשירות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסויימות במהלך השירות, על קצין התגמולים הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה. הנסיבות המסויימות אותן על התובע להוכיח על מנת להעביר את הנטל המשני אל שכמו של קצין התגמולם, נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי, אותו ניתן לקשור מבחינת סמיכות הזמנים, אל פרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות קצר (סדיר, מילואים) ניתן לצמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך, אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור. העברתו של נטל זה מוצדקת מקום בו מצביע התובע על אירוע או שרשרת אירועים חריגה ומיוחדת בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. בהיעדר נסיבות מיוחדות שכאלה בשירות הצבאי, הסמוכות לפרוץ המחלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה". דברים דומים נאמרו בפס"ד ע"א 612/74 סעדי נ' קצין התגמולים, פ"ד כט (2) 794: "אין הוא חייב להוכיח אירוע יוצא דופן דווקא בעת השירות הצבאי, אבל הוא חייב להוכיח שבעת שירותו הצבאי היה נתון עקב השירות במצבים קשיים יוצרי מתח ודאגה למעלה ומעבר לאלה הצפויים לאדם בחיים האזרחיים, ולשם כך צריך לבדוק מה היו נסיבות השירות בעת הופעת המחלה או לפני הופעתה". בע"א 776/76 צדיק נ' ק. תגמולים, פ"ד לא(2) 381, נאמר מפי כב' הש' אשר: "...שאת החובה להוכיח את הקשר הסיבתי שבין התפרצות המחלה לבין השירות התכוון (המחוקק) להטיל על התובע תגמולים ולא אחרת. העובדה שהמחלה פרצה בתקופת השירות אינה יוצרת חזקה ועל התובע תגמולים להוסיף ולהוכיח את הקשר הסיבתי..." ברע"א 8077/96 קריספיל נ' ק. תגמולים, פ"ד נא(2) 817, מפי כב' הש' בייניש: "שאלת הקשר הסיבתי (המשפטי) בין מחלה כלשהי לבין השירות הצבאי היא שאלה שבמשפט, ועל כן מסורה היא להכרעתו הסופית של בית המשפט ולא של הרופא ואולם, בית המשפט יפעיל שיקול דעתו בהתבסס על חוות דעת המומחים המונחות לפניו..." על מאפייניו של הקשר הסיבתי הדרוש ניתן ללמוד מרע"א 8077/96 קריספיל נ' ק. תגמולים הנ"ל: "נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע. על התובע להוכיח קיומן של נסיבות מסויימות ורק אז יעבור הנטל המשני אל שכמו של קצין התגמולים. נסיבות אלה נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי, אותו ניתן לקשור, מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה." לא מדובר באופיו ה"טיפוסי" של שרות צבאי כלשהו ככזה, אלא באופיו ה"מיוחד" של השירות הצבאי הספציפי, שאפיין את התובע, ככל שניתן לקשור בינו ובין פרוץ המחלה הנטענת מבחינת סמיכות הזמנים. לעניין הקשר הסיבתי נקבע בפרשת רוט כי מקום שמחלת התובע פרצה לראשונה בעת שירותו והוכח קשר סיבתי לשירותו, הרי שלמרות קיומה עוד בטרם השירות של נטייה קונסטיטוציונלית אצל התובע ללקות במחלה האמורה כאילו נגרמה כולה עקב השירות ולא רק הוחמרה על ידו. מה שיוצר את הקשר בין שירות למחלה, היא שהמחלה פרצה במקרה נתון, בפועל, עקב השירות והוא אף אם היתה לתובע נטייה רדומה ללקות במחלה. אולם, בפרשת רוט הנ"ל נקבעו תנאים לחזקה זו ונאמר כי: "בית משפט זה קבע בשורת החלטות, כי מקום שמחלתו של התובע פרצה לראשונה בעת שירותו והוכח קשר סיבתי לשירות, הרי שלמרות קיומה עוד בטרם השירות של נטייה קונסיטוטוציונלית אצל התובע ללקות במחלה האמורה רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השירות ולא רק הוחמרה על ידו... גישה זו יסודה בשלושה אלה: ראשית לא היו כל גילויים של המחלה לפני השירות. שנית, אין אפשרות לאמת באופן פוזיטיבי את ההשערה הרפואית כי הנטייה לחלות במחלה היתה יוצאת מן הכוח אל הפועל גם אלמלא השירות. שלישית, מדובר בקביעתו של קשר סיבתי משפטי להבדיל מקשר סיבתי עובדתי רפואי גרידא". בע"א 472/81 קצין התגמולים נ' אברג'יל פ"ד לז(2), 785 נקבע כי על התובע להוכיח את התנאי כי: "... המחלה פרצה לראשונה בעת השירות ועד אז היתה במצב רדום, ולא נתגלו לה כל סימנים או ניצנים טרם השירות..." באשר לתנאי של הוכחת הקשר הסיבתי, במקרה של נטיה קונסטיטוציונלית מאבחנת הפסיקה בין שירות קצר לשירות ארוך. נקבע כי מקום בו השירות ארוך ורב שנים יש לקשור את פרוץ המחלה לאירוע ספציפי או לשרשרת אירועים יוצאי דופן במהלך שירותו, ולא קמה החזקה בדבר הקשר הסיבתי של גרימת נכות: "... טעמה והגיונה של ההנחה המשפטית בדבר הקשר הסיבתי המלא לשירות, היו נעוצות בהוכחתם של אירועים מיוחדים במהלך השירות אשר אותם ניתן היה לקשור למחלה. כאשר מדובר היה בשירות צבאי קצר כגון שירות חובה סדיר או שירות מילואים שנתי או מיוחד, היה בית המשפט נכון במידה רבה יותר להחיל את החזקה האמורה על סמך "התנאים הכלליים של השירות הצבאי הפעיל בזמננו המלווה בדרך כלל במאמץ גופני ובמתח נפשי רב... אולם מקום בו השירות ארוך ורב שנים ואין אירוע קונקרטי אשר ניתן לקשור למחלה, שוב אין הצדקה לחזקה האמורה" (סעיף 9 לע"א 472/98 פס"ד רוט). לעניין נטל ההוכחה בפרשת רוט מסכים הנשיא שמגר כתוארו דאז עם דעתו של השופט בך בר"ע 187/83: "... מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שיכנוע של קרוב לוודאי, וגם אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי כי מתקבל מאד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה" (סעיף 12 לפס"ד רוט). דיון ומסקנות 8. נטל ההוכחה בדבר קיומו של קשר בין המחלה לבין השירות, בתביעה ע"פ החוק היא על התובע, המערער. בע"א 169/93 קצין התגמולים נ' יששכר מיכאל (לא פורסם) נקבע כי נטל ההוכחה הוא על הטוען לנכות להוכיח על פי מבחן מאזן ההסתברויות המקובל במשפט האזרחי כי מתקיימים בו התנאים המזכים אותו לכך. ובר"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים, פ"ד לז(4) בעמ' 366 אמר כב' הש' בך כי: "עם זאת, מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של קרוב לוודאי ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן.... כי מתקבל מאוד על הדעת, שאומנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה, אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה." בע"א 460/73 קרויטורו נ' קצין התגמולים, פ"ד כט(1) בעמ' 292, אמר כב' מ"מ הנשיא, כתוארו אז, זוסמן: "נטל השכנוע המוטל על תובע תגמול אינו כה חמור. די לו להוכיח, שחכמי הרפואה מכירים בקשר שבין המאמץ הגופני לבין הנכות, ושדעתם אינה מופרכת מדעיקרא." תנאי שירותו של המערער עולים מהתצהירים שהגיש אליהם נתיחס בהמשך. אולם נאמר כבר בשלב זה כי באשר להיבט הרפואי, שני המומחים מטעם הצדדים פרופ' רטן מטעם המערער, ופרופ' עינת מטעם המשיב, מחזיקים בדעה כי אין מדובר בקשר של גרימה וזאת לנוכח עברו הרפואי של המערער והניתוח שעבר בילדותו. המחלוקת ביניהם הינה בשאלה האם קיים קשר של החמרה בין תנאי השירות לבין המחלה. שני המומחים סוברים כי המערער לוקה בחסימת מעיים חלקית בגלל הדבקויות מעיים, וזאת על רקע ניתוח שעבר המערער בילדותו. אף אחד מהמומחים הרפואיים הנ"ל לא מצא שמץ פסול בטיפול הרפואי שקיבל המערער בצבא. ואף אין מחלוקת בין הרופאים כי לאחר שחרורו של המערער מן הצבא פחתו התקפיו. אף אחד מן הרופאים אינו מוצא קשר כלשהו בין תנאי התברואה ו/או הדחק ו/או הקשיים הפיזיים בצבא, ובין ההתקפים מהם סבל המערער. 9. מכאן שהשאלה שנותרה במחלוקת הינה האם תנאי שירותו של המערער החמירו את מצבו. פרופ' עינת, מטעם המשיב, קובע בחוות דעתו מתאריך 5/4/00, בעמ' שני לחוו"ד בשורה שלישית מתחתית העמוד, כי: "אין יודעים מדוע מופיעים סימני חסימה חלקית או חסימה מלאה דווקא במועד בו הם מופיעים" לדעת מומחה זה, האטיולוגיה של המחלה אינה ידועה. פרופ' עינת מסכים אמנם, כי במהלך השירות גברה תכיפות ההתקפים, שהם ביטוי לחסימה חלקית חוזרת של המעיים, ברם, העדר ידע בדבר גורם הסיבתיות לקרות החסימות הנ"ל, לא ניתן לקבוע כי ארעו עקב תנאי השירות. לעומת זאת, פרופ' רטן, המומחה מטעם המערער, איננו מצביע על קשר סיבתי קונקרטי זולת טענתו לפיה: למעשה קיים רצף של החמרת המצב מאז השירות הצבאי...", מכאן לכאורה, הוא מסיק כי השירות הצבאי החמיר את מחלתו של המערער. קרי: פרופ' רטן מסתמך על לוגיקה "כרונולוגית" בלבד שאיננה מצביעה על סיבתיות עובדתית- רפואית קונקרטית. לאחר ששקלנו את מכלול טענות הצדדים ועיינו במסמכים, אנו מעדיפים את חוו"ד של פרופ' עינת על פני חוות דעתו של פרופ' רטן. אנו מקבלים את עמדתו של פרופ' עינת אשר מסכים אמנם, כי שכיחות ההתקפים גברה בזמן השירות, אולם לדעתו אין בכך כדי לבסס מסקנה לפיה אירעה החמרה זו עקב השירות. לדעתנו, פרופ' רטן מטעם המשיב, איננו מצביע בחוות דעתו על כל הסבר קונקרטי אחר לסיבת ההחמרה. 10. כעולה מחומר הראיות סבל וסובל המערער לעיתים מכאבי בטן והוא לא הסתיר זאת משלטונות הצבא. עם זאת, נראה לנו כי המערער ניסה לתקן את גירסתו באמצעות התצהיר השני, מע2/, את שאמר בתצהירו הראשון מע3/. התרשמנו כי דווקא הדברים שנאמרו במע3/ משקפים יותר את תנאי שירותו של המערער. אין אנו מקבלים את טענת המערער כי התצהיר המוקדם כ"עבודה חובבנית" (ע' 7 ש' 19) וכי את מע2/, תצהירו האחרון, ערך יחד עם בא כוחו וכי הוא דווקא המשקף את תנאי השירות. כפי שהתברר תצהיר מע3/ נערך ונחתם בפני עו"ד שהנו קרוב משפחה של המערער ואין לקבל כי הוא נערך בצורה חובבנית. ככלל תעדיף הוועדה קבלת גירסה מוקדמת של המערער על פני גירסה מאוחרת אשר בה מבקש המערער לסטות ולהוסיף ולייפה את גירסתו החדשה על פני הגירסה הקודמת (ר' ע"א 472/81 ק. התגמולים נ' אברג'יל, פ"ד לז(2) 785, 790). לטענת המערער הוא הודיע על כאבי הבטן מהם הוא סובל לרופאי הצבא בהם פגש במהלך הגיבושים שהתקיימו לפני הגיוס. אך מתיקו הרפואי נלמד כי הוא פנה לרופאי קופ"ח בקשר לאירועי הגיבושים אך לא לרופאי הצבא (ראה לעניין זה עמ' 70 ו- 84 לתיקו הרפואי של המערער) על כך ניתן ללמוד אף מתשובת המערער לשאלת הוועדה (ע' 12 ש' 11 - 13): "במהלך הגיבושים הלכו חששותיי והחמירו. פניתי לרופא לפני הגיוס. רופא שעקב אחרי ואמר שלדעתו הכל בסדר. מדובר בד"ר שפירא- גסטרואנטרולוג מטבריה. הוא אמר לי שאם הצבא החליט שאני יכול להתגייס ולשרת בתפקיד קרבי- אז קדימה" בפרטיכל בעמ' 9 שורות 1 - 13 המערער אומר כי: "ש. אני מפנה אותך לדף 65 בתיק הרפואי. בפני ד"ר בן עמי רונן, סרן, מסרת בתאריך 26/12/95 שמגיל 9 קיים כאב ברום הבטן. האם לא יכול להיות שבזמן שנפגשת עם ד"ר רונן זכרת אז שהיה התקף גם בגיל 9. ת. לא ש. ד"ר רונן רשם מפיך דבר לא נכון ת. אני מבקש להסביר: אני יושב מול רופא מילואים מתחלף. רואה אותו פעם אחת ובהפניה הבאה אראה רופא אחר. מספר לו את כל ההיסטוריה הרפואית שלך. אני מספר את כל ההיסטוריה הרפואית, כולל זה שהייתי במעקב וכולל זה שהייתי בילדות במעקב אצל רופא, כל מה שהיה לי בראש, אני זורק, כי הייתה לי בעיה רפואית, אני מהיום הראשון בטירונות נגרר מהפניה להפניה להפניה, להמתין חודשיים וחצי בתור, בגלל שהחובש הפלוגתי לא קבע לי תור. פעם אחת חוזר והתיק הרפואי נעלם, כי עברנו מבסיס אחד לשני ואיזה ארגז אחד נעלם עם כמה תיקים רפואיים. מה שאמרתי בדצמבר 95' לד"ר רונן נכון" לעומת זאת, ובניגוד לאמור לעיל, בתצהירו המאוחר של המערער (מע/ 2) בסעיף 7.ה. שם הוא כותב כי: "במרפאת הקבוץ מתנהל רישום מצויין ומלא על כל קורותי.... וברצוני להדגיש כי רופאת המשפחה- ד"ר שליימוביץ, המכירה אותי היטב ובדקה את תיקי- אישרה כי עפ"י הרישומים בתיקי הרפואי- קיים רישום אחד בלבד על כאבי בטן- (זה האירוע בגיל 14, כאמור לעיל)" מכאן שיש לקבל את עמדת המשיב כי המערער ניסה לגמד את עברו הרפואי הפרובלמטי, בעיקר בתצהירו המאוחר, מע2/. 11. ככלל, אין די בעצם הגיוס לצבא ואין די בהגיון "כרונולוגי" בלבד, כדי ליצור את הקשר הסיבתי הדרוש בין תנאי השירות ובין התפתחות מחלת החייל. (רע"א 5475/95 דקל נ' מ"י). בענייננו המערער טען כי כאבי הבטן הופיעו כאמור כבר מן השבוע הראשון לשירות הצבאי, כפי שכתב במע3/ בסעיף ד.5.: "כבר בשבוע הראשון של שרותי הצבאי התחלתי לחוש בעת אימונים כאבים חזקים בבטני בעוצמה ובתדירות שלא היו מוכרים לי עד אז." דא עקא, לא ניתן להסתפק בהצבעה על קורולציה כרונולוגית בין תחילת השירות ובין הופעת הכאבים, מה גם שכאבים עזים הופיעו כאמור גם לפני השירות, כבר במהלך הגיבושים שעובר לשירות, כפי שציין המערער במע/ 2 ס' 5: "בטרם הגיוס זומנתי לגיבושים שונים ליחידות מובחרות. במהלך הגיבושים סבלתי מכאבים באיזור הבטן כתוצאה מהמאמצים בגיבוש ונאלצתי לפרוש מהגיבושים." כאמור נטל ההוכחה להוכיח את הקשר הסיבתי הקונקרטי בין התפתחות המחלה ו/או החמרתה לבין תנאי השירות (ע"א 460/73 קרויטרו נ' קצין התגמולים, פ"ד כט(1) 288). נטל זה הינו הנטל האזרחי הרגיל, היינו מעל 50% (ראה לעניין זה ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט, פ"ד מח(3) 646). במקרה שלפנינו, אין מדובר במחלה חביונית שהרי המערער ידע על קיומה מזה שנים עובר לגיוס. ואף לא מדובר בגורם הדק, "טריגר", שהעירה, כיוון שלא נטען כי המחלה התפרצה בפתאומיות וגם לא הוכח גורם הדק כלשהו, אלא נטען לתנאי שרות מאומצים באופן ממושך רציף אחיד וללא אירועים מיוחדים עובר להתקפי הכאבים. כמו כן אין אנו מקבלים את הטענה כי יש בהורדת הפרופיל שעמד על 97 בעת הגיוס לאחר שלושה עשר חודשי שירות כדי להצביע על החמרת המחלה. הפרופיל הרפואי כשלעצמו איננו יכול לשמש מדד אובייקטיבי יחיד לקיומה של החמרה. קיומה של זו צריך שייגזר ממשקלם המצטבר המצרפי של הנתונים האובייקטיביים, התפקודיים והביולוגיים (ראה לעניין זה ע"נ (ת"א) 271/96 לוי רון נ' קצין התגמולים, לא פורסם). וכן בת.א (ת"א) 4847/86 קראוס נ' כלל, מפי כב' השופטת המנוחה הניה שטיין נקבע כי, פרופיל רפואי צבאי איננו מגדיר את מצבו הרפואי של החייל, אלא את כושרו למלא תפקיד צבאי כזה או אחר. הפרופיל הצבאי מהווה הגדרה של יכולת תפקודית ולא הגדרה של כשירות רפואית, ולא הגדרה של נכות. מכאן ניתן להסיק כי לא ניתן להשתית טענת החמרה (רפואית) על ממצא בדבר הורדת פרופיל (תפקודי). אשר על כן לא מצאנו מקום להתערב בהח' המשיב ואנו דוחים את הערעור. בנסיבות, אין צו להוצאות. צבאשירות צבאיבטן