פסק דין א. רזי, שופט: 1. זהו ערעור על פסק דין שניתן ביום 11.11.01 בתיק ע.נ. 108/97 על ידי ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959 (להלן: "הועדה"). המערער סובל ממחלת נפש (סכיזופרניה). לטענתו, המחלה נגרמה תוך כדי ועקב שירותו הצבאי. המשיב איננו סבור כך. בהחלטותיו מיום 27.08.96 ומיום 05.02.97 נקבע, שאין קשר בין המחלה ממנה סובל המערער ובין תנאי שירותו. עניינו של המערער נדון בפני הוועדה פעמיים. בפסק דין שניתן ביום 07.02.99 הוחלט שאין מקום להתערב בשיקול דעתו של המשיב. פסק הדין בוטל בעקבות ערעור שהוגש לבית משפט זה והתיק הוחזר אל הוועדה כדי לאפשר לב"כ הצדדים לחקור את המומחים הרפואיים. פסק הדין של ערכאת הערעור (ע"א 4152/99) ניתן ברוב דעות. כב' השופטת ר. חפרי- וינוגרדוב שהיתה בדעת המיעוט סברה, שיש לקבל את הערעור. גם בפעם השניה החליטה הוועדה כי מחלתו של המערער פרצה לאחר השירות וכן שלא הוכח קשר סיבתי בין המחלה לבין תנאי השירות בצבא. 2. הרקע העובדתי כעולה מפסק דינה של הוועדה ומן המסמכים אשר בתיק מפורטים להלן: המערער גוייס לשירות חובה בצה"ל ביום 01.03.89 ושוחרר בתום שלוש שנים. הוא שובץ ליחידת משמר הגבול, עבר הכשרה קרבית ובסיום הטירונות הוצב בבסיס ירושלים שם עסק בפעולות בטחון שוטף שכללו בעיקר, סיורים בקרב אוכלוסיה עויינת, בתקופת פרוץ האינתפיאדה בשטחים. בתוך כך נחשף המערער לארועים אלימים מצד תושבים כגון: השלכת אבנים ובקבוקי תבערה וחומצה. במשך 5 שנים שלפני גיוסו, עסק המערער בפעילות ספורטיבית בענף של "קרב מגע". הוא התאמן באופן שוטף והגיע להישגים נאים. בעקבות הרגשת שחיקה הנובעת מפעילות הבטחון השוטף והמנעות מלעסוק בספורט, ביקש המערער לעבור לפלוגת שכם, לאחר שהובא לידיעתו כי בבסיס זה ישנו חדר כושר. תחילה לא היתה הענות לפניותיו. רק לאחר שביצע נפקדות ונשפט למאסר בן 21 יום הוא הועבר לשכם. בהגיעו לשם התברר לו שאין במקום חדר כושר. בעדותו של המערער הודגש, שהוא נזקק לחדר כושר על מנת לפרוק את המתחים בהם היה שרוי במהלך שירותו. המערער חידש את פניותיו בענין הצבתו בבסיס בו נמצא מכון כושר. לטענתו, הוא נענה בשלילה ושעל כן מצבו הנפשי הדרדר. לאחר זמן מה, כתוצאה מהתערבות של פסיכולוגית שעימה נפגש, הועבר המערער לבסיס "טול כרם". לטענתו, היה במקום חדר כושר אלא שבשל ריבוי הפעילות הצבאית באזור זה הופסקו אימוניו. בקשה נוספת להעברה טופלה בעצלתיים עד שהועבר לבסיס "בית חורון" על מנת שישמש שם בתפקיד מדריך קרב מגע, אולם גם במסגרת זו הוא לא מצא מספיק זמן כדי להתאמן. שלושה חודשים לאחר מכן, הועבר המערער לשרת במפעל רפא"ל שליד חיפה. המטרה היתה לאפשר לו לשרת ולהתאמן, אך הוא לא הצליח בכך. המערער חזר והתלונן כי בשל היקף הפעילות הצבאית, לא נותר לו להקדיש פנאי לאימוני כושר. באותם ימים היו גם אירועים במשפחתו של המערער. אמו הפכה לנכה בשעור 100%, אביו לקה במחלת ריאות קשה ובנוסף לכך, גם אחיו חלה במחלה שבגינה הוכר כנכה בשיעור 100%. פניית המערער בבקשת העברה, היתה מנומקת הפעם במצב הקשה בבית. לאחר זמן מה הוא הועבר לבסיס משמר הגבול בזכרון יעקב, קרוב מאוד לבית מגוריו, אך לא נתאפשר לו לצאת הביתה כדי לסעוד את הוריו. לטענתו, נאמר לו שהדבר אינו מתאפשר מאחר והוא "הסדירניק היחיד בבסיס". המערער גם סיפר, כי לאחר שפניותיו בענין זה לא נענו הוא החליט בצעד נואש, לשים קץ לחייו וניסה לעשות את הדבר באמצעות נשקו האישי. על רקע אירוע זה הופנה המערער לוועדה רפואית. ביום 24.07.91 הוא אובחן כסובל מ- Dependent Personality Disorder או Avoidant Personality. הפרופיל הרפואי הורד ל- 64 והמערער הועבר לשרת במסגרת צה"ל בבסיס "בית ליד". כפי שצויין בפסק הדין, בתצהירו של המערער נאמר כי במהלך שירותו בתור ש.ג. במחנה החדש הוא התחיל לשמוע קולות מוזרים אשר קראו לו לאגור נשק ותחמושת, "על מנת לנקום ביום פקודה במרעי ועושי הרע בעולם..." ביום 24.02.92 שוחרר המערער מהשירות. הוא אף שוחרר ממערך המילואים בשל סעיף "אי התאמה". לאחר השחרור מצה"ל, הפך המערער להיות סגור וחשדן, הפסיק לעבוד ולדאוג כראוי לענייניו. הוא גם חזר בתשובה, התנתק מקרוביו, החל להציק ולהטריד אחרים בדיבורים לא מובנים, הפסיק לישון, התרוצץ ברחוב ללא מטרה, ולעיתים היה נכנס באישון לילה לדירות שכניו. ביום 26.06.94 הסתבך המערער באפיזודה לפיה חשב שהוא מזוין בכלי נשק על מנת "לשחרר את העולם מהאוייב". יומיים אחר כך, כשנבדק המערער ע"י סגנית הפסיכיאטר המחוזי, ההתרשמות היתה שמדובר במצב פסיכוטי פעיל המצריך אשפוז. בתום אשפוז ממושך נרשם בסיכום המחלה, שהמערער אובחן כסובל "מסכיזופרניה פראנואידית". 3. טענות המערער להכרה בזכותו כנכה צה"ל נתמכת בחוות דעתו מיום 15.12.96 של הפסיכיאטר ד"ר איתן גור. ד"ר גור מציין, כי השלב הראשון במחלת הסכיזופרניה הוא הפרודרום (PRODROM), אשר מאופיין בשינויים בהתנהגות החולה המשפיעים על תפקודו הכללי. לדבריו, מדובר בשינויים הדרגתיים קשים לאבחון אם כי בדיעבד, לאחר הופעת ההתקף הפסיכוטי ניתן להתייחס אל שינויים אלה ולאבחנם כפרודרום. ד"ר גור הצביע על כך, שכבר בשנת השירות הראשונה הופיעו אצל המערער סימנים שבדיעבד ניתן ליחסם לפרודרום של מחלתו. המערער, כך הודגש, לא הצליח לתפקד, הועבר מיחידה ליחידה והטריד את המערכת הצבאית בעשרות בקשות העברה. כן הצביע המומחה על תוצאות האיבחון הפסיכיאטרי מיום 24.07.91, על ההחלטה להוריד את הפרופיל הרפואי מחמת סעיף ליקוי נפשי וכן על התנהגות יוצאת דופן שקיבלה ביטוי באגירת תחמושת, ובשמוש שנעשה בה מאוחר יותר בזמן ההתקף הפסיכוטי. באשר לקשר הסיבתי בין הגיוס לשירות צבאי לבין התפרצות המחלה נאמר, כי אחד המודלים האטיולוגיים המרכזיים למחלה הנדונה, הוא מודל ה - Stress Diathesis.. מודל זה, כך הובהר, "מניח ששילוב בין מוכנות ביולוגית למצב דחק (Stress) פסיכולוגיים/סביבתיים, מאפשרים לסימפטומים של הסכיזופרניה להתפתח". בהקשר זה גם הובהר כי: "עזיבת הסביבה המגוננת של בית המשפחה והמעבר החד למסגרת צבאית תובענית ונוקשה, נחשבת כגורם הדחק הקשה ביותר שעובר הצעיר/ה הישראלי בשנות התבגרותו..." בסיכום חוות הדעת נאמר: "גיוסו לצבא תרם תרומת מכרעת להתפרצות המחלה. הגיוס עצמו מהווה את גורם הדחק הקשה... ויתכן שאם מר סמדג'ה לא היה נחשף לגורם דחק זה, המוכנות הביולוגית שקיימת אצלו להתפתחות המחלה, לא היתה באה לידי ביטוי". בחקירתו הנגדית אמר ד"ר גור, כי "המוכנות הביולוגית" של המערער לגבי התפתחות המחלה אופיינה על ידו בצורה חלשה וזאת בהעדר רקע גנטי בעל סיכון משמעותי. בהתייחס ל"טריגר" נאמר על ידו, כי הדבר התרחש בשל "עצם הכניסה לשירות. הוא גוייס כלוחם מג"ב בשטחים. זו סיצואציה שיש בה הרבה סטרס". ד"ר גור, אינו מייחס חשיבות לכך שהמערער לא נימק את בקשותיו לעבור מבסיס לבסיס מחמת שסבל מטראומה, ממתח או מאיזה שהוא גורם דחק. לדעתו, השלב הסטרסגוני התרחש בעת שעבר הכשרה כלוחם וגלגוליו התכופים לאחר מכן, נבעו כתוצאה מהדרדרות במצבו. בעמ' 20 לפרוטוקול נאמר על ידו: "אני חושב שהפניות הרבות שהתובע פנה בהן למפקדיו במהלך השירות מעידות על חלק מהתהליך הזה של חוסר תובנה מוחלט למה נתבע מאדם בזמן שירות צבאי ושבכלל אי אפשר לספקו. במהלך כל השירות העבירו אותו לאן שביקש ומיד ביקש להעבירו למקום אחר, דבר זה מראה על חוסר תובנה והפרעה בשיפוט החברתי..." ד"ר גור אישר בחקירתו, אי אין בידו להצביע על ארוע חריג שהתרחש במהלך שירותו של המערער. לדבריו: "יש להבדיל בין טראומה ובין סטרס. במקרה של סכיזופרניה אין צורך בנוכחות של טראומה, כדי שהמחלה תפרוץ אלא מדובר על סטרס. הלחץ, מתח שנמשכים בדרך כלל לאורך תקופה ולא אירוע טראומתי יוצא דופן...." ובהמשך: "אני מחלק את תקופת שירותו לשתיים... הכשרתו כלוחם ושירותו כלוחם בשטחים... זה ללא ספק תקופה סטרסוגנית ביותר. בחור צעיר עוזב המסגרת המוגנת של הבית למסגרת נוקשה וקשה של טירונות כלוחם במג"ב. בשלב זה בטירונות כ- 30% נופלים ולא מצליחים לסיים את השירות... אני מסכים איתך שלאחר שהפסיק להיות לוחם הוא כמעט לא עשה דבר בעצם בצבא. זו היתה כבר תקופה שפרצה המחלה. זה הפרודרום. בתקופה הזו, לטעמי, הוא כבר לא היה חשוף לסטרס, אך כבר היה חולה". גם בהקשר לשינוי שחל במצבם הרפואי של הורי המערער נאמר, כי הגם שהדבר מהווה גורם סטרסגוני, מחלתו פרצה בגלל הסטרס שקדם לכך. במהלך חקירתו של ד"ר גור הוא נדרש להתייחס לחוות דעת עקרונית שנערכה ע"י שלושה פסיכיאטרים, לפי הזמנתו של קצין התגמולים. מדובר בדו"ח וועדה לענין "מחלת הסכיזופרניה, הקשר שלה לשירות בכוחות הבטחון ושיטות אבחון" שהוגש לערכאה הראשונה כראיה מטעמו של המשיב. ד"ר גור הבהיר, כי למרות שחוות הדעת איננה נראית בעיניו ניטרלית, הוא מקבל את הנאמר בה בכפוף להסתייגויות. לדבריו: " בחוות הדעת מציינים שצריך חשיפה לארועים הכוללים איום על החיים או פציעה חמורה... לזה אני לא מסכים.... אך אני מסכים שצריכה להיות מידה של סטרס. על זה אנו חלוקים. הם אומרים שצריך חשיפה... לארועים הכוללים איום על החיים. זה סטרס רציני ביותר. אני אומר שלא וזה לא כתוב בספרות הרפואית..." 4. לא אזכיר את חוות הדעת הרפואית עליה הסתמך המשיב בתחילת הדרך. היא נמצאה שגויה בפרטים מהותיים וכבר בהליך הקודם הוגשה מטעם המשיב חוות דעת אחרת שנערכה ע"י ד"ר א. בן אפריים. בחוות דעתו מיום 05.02.97 נאמר, שאין הוא מסכים לקביעתו של ד"ר גור כי במהלך שירותו של המערער חלה הדרדרות קשה בתפקודו. לטענתו, גם אין כל רמז לכך שהמערער סבל ממחלת נפש בעת שחרורו מצה"ל. ד"ר בן אפריים, מסתייג מהדברים שנאמרו בענין הפרודרום. לטענתו, לא כל תהליך סכיזופרני מתחיל בפרודרום וכי בהקשר למערער לא ניתן לאשר או לשלול באופן ודאי, אם אכן מדובר בתופעה זו. נקודת הזמן הרלבנטית, כך הובהר, קשה לאיתור, כאשר הבדיקה נעשית בדיעבד. לדעתו של ד"ר בן אפריים, מחלתו של המערער אובחנה רק לאחר שחרורו מהצבא וכי בחומר שהיה מונח בפניו, לא נמצא כל רמז למאורע טראומטי או סטרסגוני שהתרחש בזמן השירות הצבאי ושניתן לייחס לו תרומה להתפתחות המחלה. ד"ר בן אפריים גם תוהה כיצד יתכן שמצב הסטרס קיבל ביטוי זמן רב לאחר שחרורו מהצבא, כשחזר לחיות בסביבה המגוננת. ד"ר בן אפריים סבור, כי טיעוניו של ד"ר גור מושתתים על השערות בדבר מודל תיאורטי, שהינו אחד מבין מודלים אפשריים ואשר מבוסס על חשדות וסימנים לא ודאיים, שתקפות אבחונם דלה. ד"ר בן אפריים הדגיש כי במהלך השירות, במיוחד לקראת סוף התקופה המערער היה נתון להשפעת מחלתם של הוריו ואחיו וזמן מה אחר כך למותם של אביו ואחיו. במהלך חקירתו, הסכים ד"ר בן אפריים כי "אגירה של נשק הנובעת מהזיות של שמיעת קולות, הינה אקט חולני". 5. ועדת הערר לא היתה מוכנה לקבל את עמדתו של ד"ר גור בענין הופעת הפרודרום בראשית תקופת השירות הצבאי של המערער. תשומת הלב הופנתה לכך, שהמערער עצמו לא הצביע על תנאי שירות חריגים. טענותיו, כך צויין, לגבי שירות בשטחים "היו כלליות ולא התמקדו בארוע או בארועים ספציפיים". מאידך, הוועדה ראתה לנכון להדגיש את השפעת בעיות המשפחה על מצבו הנפשי של המערער ואת העובדה שהתנהגותו המוזרה, שבגינה אושפז בבית החולים "שער מנשה", באה לידי ביטוי כשנתיים וחצי לאחר השחרור מהצבא. לדעת הוועדה, על פי "המבחן בדיעבד", יש לייחס את התנהגותו החריגה של המערער לארועי הפטירה שהיוו את הפרודרום למחלת הנפש שאובחנה בשנת 1994. בהעדיפה את חוות דעתו של ד"ר בן אפריים, ציינה הוועדה כי המודל עליו מבסס ד"ר גור את עמדתו, הינו "מודל תאורטי שאיננו ישים במקרה שלפנינו". הוועדה גם נתנה משקל לחוות הדעת העקרונית של "פנל המומחים", בדבר האטיולוגיה הלא ברורה של מחלת הסכיזופרניה והעדר הוכחה מדעית בעלת תקפות משמעותית, המצביעה על תרומת תהליכים סביבתיים ומצבי דחק להתפתחות המחלה. בהקשר לנכונות הפנל לקבל את המודל התאורטי בדבר השפעת המועדות הסביבתית לפריצת המחלה, נאמר שההשפעה חייבת להיות משמעותית כגון, חשיפה לארועים הכוללים איום על החיים, פציעה חמורה שיש עמה איום על השלמות הפיזית או הנפשית וכן שתגובת הנפגע לאירוע תכלול תחושות מובהקות של חוסר אונים או אימה. 6. המערער סבור, כי וועדת הערר התעלמה מהראיות שהוצגו בפניה במהלך הדיון ושגתה במסקנותיה אודות תנאי שירותו והשפעתם על פריצת המחלה ממנה הוא סובל. בין היתר, המערער גם מלין על כך שהחלטת הוועדה איננה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה בתביעות נגד קצין התגמולים, במיוחד בנוגע למחלות נפש. באת כח המשיב סבורה, שאין כל יסוד להתערב בפסק דינה של הוועדה. ראשית דבר נטען, כי בהתאם להוראת סעיף 34 (א) לחוק, זכות הערעור מוגבלת רק לנקודה משפטית וכי בענייננו, משהחליטה הוועדה להעדיף חוות דעת אחת על פני רעותה, מדובר בקביעה עובדתית, שאיננה ניתנת לערעור. להשקפתה של באת כח המשיב, כל טענותיו של המערער נעוצות במישור העובדתי. בעמ' 5 לעיקרי הטיעון נאמר, שכך הוא בנוגע לקביעת מועד התפרצות המחלה ושכאלה הם פני הדברים בהתייחסות הוועדה למימצאים העולים מהראיות, להתרשמותה מעדים ולהחלטתה להעדיף את חוות דעתו של ד"ר בן אפריים. לגופו של עניין נטען, שהמערער לא הצביע על ארועים חריגים בשירות ושהוא אף תארם כמשעממים. כן נטען, כי חומר הראיות אינו מעיד על סמיכות זמנים בין פרוץ המחלה ובין השירות, כפי שלא הוכח שבמהלך השירות נחשף המערער לגורם סטרסגוני. לשיטתה של באת כח המשיב, יש לקבל את עמדת ד"ר בן אפריים שאומצה ע"י הוועדה, לפיה בהתאם למבחן הבדיעבד (איתור הפרודרום), מתקבל יותר על הדעת כי מות האב והאח, היוו את הגורם הסטרסגוני החריג, שלאחר שנתיים וחצי הביא להתפרצות המחלה. לטענת המשיב, גירסת המערער לפיה הוא אגר נשק במהלך השירות, שנויה במחלוקת. המשיב, כך הודגש, מעולם לא הסכים לטענה זו ושהמערער לא הצליח להוכיחה. באת כח המשיב מסכימה אמנם, כי אגירת נשק מהווה אקט חולני, אך לטענתה, המועד שבו עשה המערער את הדבר היה בשנת 94, בסמוך לאשפוזו. 7. הואיל ויש בדעתי להציע לחבריי להרכב לקבל את הערעור, שומה עלי להתייחס תחילה לטענת המשיב בענין היקף ההתערבות הערעורית בהחלטות הוועדה, באופן שהדבר נקבע בסעיף 34 (א) לחוק. באשר לסוגיית הקשר הסיבתי, כבר נפסק מימים ימימה, כי מדובר בשאלה משפטית ועל בית המשפט להכריע בה. (ראו: ע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים פ"ד י"ח (2) 510, בעמ' 519). במסגרת זו, גם אין מניעה לעסוק בענין הנוגע למועד פרוץ המחלה. ההוראה המסייגת את כוחו של בית המשפט להתערב במימצאים עובדתיים מכוונת כלפי עובדות שנקבעו על סמך מהימנות ולא כלפי המסקנות שדרוש היה להסיק מהן. כן לא חלה הגבלה ביחס לשאלות מעורבות של עובדה ומשפט ואף לא בדבר קיומה או העדרה של אסכולה רפואית. (ראו: רע"א צביה קליג' נ' קצין התגמולים פ"ד נ (1) עמ' 52; רע"א 8077/96 חיים קריספיל נ' קצין התגמולים פ"ד נא (2) עמ' 821; רע"א 8001/98 קצין התגמולים נ' זבטני - פורסם בתקדין). באשר לעצם הצורך להוכיח קיומה של אסכולה רפואית, אפנה כבר כעת לדברי כב' השופט זמיר בפרשת קליג'. בסעיף 10 לפסק הדין נאמר: "אכן, אסכולה רפואית אינה משמשת הוכחה נחרצת, לכאן או לכאן, אלא רק לכאורה. הוכחה כי קיימת אסכולה מבוססת, וכי התובע מקיים את התנאים לפי האסכולה, מספיקה כדי להעביר את נטל הראיה... אם הוכח לבית המשפט שאין אסכולה רפואית מבוססת הקובעת קשר סיבתי כזה, או כי האסכולה המקובלת אומרת שקיים קשר סיבתי כזה בדרגת הסתברות נמוכה, שאינה מגיעה לדרגה של מתקבל מאוד על הדעת, עדיין פתוחה הדרך בפני התובע להוכיח כי במקרה שלו המחלה נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות. כך או כך, נטל ההוכחה שמחלת התובע נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות נשאר רובץ על התובע." 8. כפי שפורט קודם לכן, ד"ר בן אפריים אינו מוכן לקבל כי במהלך שירותו של המערער חלה הדרדרות בתפקודו ובמצבו הנפשי. בהקשר לפרודרום נאמר על ידו, שלא כל תהליך סכיזופרני מתחיל בפרודרום וכי מכל מקום בעניינו של המערער לא ניתן לקבוע את הדבר באופן ודאי. ד"ר בן אפריים גם לא מצא בחומר הראיות כל רמז למאורע טראומתי או סטרסגוני שהתרחש בזמן השרות הצבאי שניתן לייחס לו תרומה להתפתחות המחלה. כאמור, דעתו היא שלקראת סוף תקופת השירות המערער החל להיות נתון להשפעת הארועים במשפחה ושעל רקע זה התפרצה המחלה, שנתיים וחצי לאחר השחרור מהצבא. חוות דעתו של ד"ר בן אפריים, כך נראה לי, איננה עולה בקנה אחד עם חומר ראיות שאיננו שנוי במחלוקת. בהתייחסו לתפקוד המערער ולהדרדרות במצבו הנפשי היתה מצידו התעלמות מוחלטת מהחלטתה מיום 24.07.91 של הוועדה הרפואית להוריד את הפרופיל הרפואי ל- 64 על רקע נפשי, לאחר שהמערער אובחן כסובל מ- Dependent Personality Disorder או Avoidant Personality . לדעתי, החלטה זו תומכת באופן מובהק בעמדתו של ד"ר גור על כך שבאותה עת אכן הופיעו הסימנים הראשונים להתפתחותה של מחלת הנפש שאובחנה מאוחר יותר. עמדתו של ד"ר גור גם נתמכת בקיומם של סימנים התנהגותיים שנתגלו כבר בשנת השירות הראשונה. כפי שהובהר ע"י ד"ר גור ובהסתמך על הראיות, המערער לא הצליח לתפקד, הועבר מיחידה ליחידה, דבר המעיד על חוסר תובנה מוחלט לגבי המחוייבות הנדרשת מאדם שנמצא במסגרת צבאית. גישתו המוטעית של ד"ר בן אפריים מזדקרת לעין באופן מיוחד, לנוכח הראיות על כך שלקראת תום השירות הצבאי, המערער החל לאגור נשק ותחמושת כתוצאה מהזיות. כאמור, ד"ר בן אפריים אישר בחקירתו כי מדובר בהתנהגות המהווה "אקט חולני". לא נעלם ממני כי באת כח המשיב טענה בסיכומיה, שהמערער לא הוכיח שהוא סבל מהזיות במהלך שירותו. לטענתה, גם לא הוכח שבאותם ימים המערער אגר תחמושת. לדעתי, אין לקבל טענה זו שהועלתה לראשונה בשלב הסיכומים. המערער כלל לא נחקר על כך. משום מה גם הוועדה לא ראתה לנכון להתייחס במסגרת פסק הדין לאותה תופעה חולנית. המעיין בפסק הדין יווכח לדעת, כי הנושא אמנם הוזכר ע"י הוועדה אך לא נקבע בענין זה כל מימצא, לכאן או לכאן וממילא, לא נאמר דבר בנוגע למשמעות החולנית שיש לייחס לתופעה האמורה. 9. הראיות בדבר הופעת סימני המחלה במהלך השירות הצבאי, תומכות באופן ברור בהסבריו של ד"ר גור על כך שבעקבות השירות המערער נקלע למצבי סטרס ודחק. כשבוחנים את התמונה הכוללת של הראיות, לא ניתן היה להתעלם מהנימוקים על השפעת הגיוס בזיקה לאישיותו החלשה של המערער. כן סבור אני, שבאת כח המשיב לא פרשה נכון את דבריו של ד"ר גור, כשנטען לגביו כי במהלך המשפט הוא שינה את טעמיו בנוגע לארועים הסטרסגונים. כפי שאני מבין את הדברים, ד"ר גור הביע דעתו שאם עצם הגיוס היווה גורם דחק קשה ותרם תרומה מכרעת להתפרצות המחלה, ברור, שהכשרתו כלוחם ושירותו הקרבי תוך חשיפה לאירועים אלימים בתקופת האינתיפאדה היו בגדר סיטואציות שיש בהן מידה רבה של סטרס. בבואי לסכם את תמונת הראיות, נראה לי שלא היה יסוד לקבוע שהמערער לא נחשף במהלך שירותו לאירועים חריגים. פעילות מבצעית בתקופת האינתיפאדה איננה ענין של מה בכך. המערער אמנם לא התלונן במישרין על כך שהוא סובל כתוצאה מהפעילות, אך נראה לי שהוא העביר את המסר בדרך אחרת, באומרו שהוא זקוק לפעילות גופנית בחדר כושר, כדי לפרוק את המתחים בהם היה שרוי. סבורני, שגם לא היה מקום לקבוע שמחלת המערער פרצה על רקע גורמים סטרסגוניים הנעוצים בפטירת אביו ואחיו. כאמור, הראיות מצביעות על כך שהמחלה פרצה הרבה קודם לכן. באשר לגורם זה הנוגע למצב הבריאותי של בני משפחתו, אציין שקיימות ראיות על כך שהמערער נקלע למצבי סטרס, גם כאשר נמנעה ממנו האפשרות לשרת באותם ימים קרוב לבית, על מנת לסייע להוריו. בהקשר זה אזכיר, כי גירסתו של המערער על כך שחלף זמן עד שהועבר לבסיס משמר הגבול בזכרון יעקב, לא נסתרה. גם דבריו על כך שבעת השירות בזכרון יעקב לא נתאפשר לו לצאת הביתה בהיותו "הסדירניק היחיד בבסיס" לא נסתרו. כפי שניתן להבין מהאמור, דעתי היא שהמערער עמד בנטל להוכיח כי מחלת הנפש ממנה הוא סובל פרצה במהלך שירותו הצבאי. 10. סוגיית הקשר הסיבתי נדונה בחלקה במסגרת הפרק הקודם, אך יש מקום להרחיב על כך את הדיבור, תוך הפנייה להלכה הפסוקה בעניין זה. חייל שלקה בנכות יהיה זכאי לתגמולים בהתקיים שני תנאים מצטברים. תנאי אחד הוא, שהפגיעה נגרמה על מהלך השירות. התנאי השני, מתייחס לקשר הסיבתי בין הפגיעה לבין השרות בצבא. רבות נכתב אודות טיבו, מהותו ועוצמתו של הקשר הסיבתי הנדרש לצורך הוכחת תביעה נגד קצין התגמולים. כבר לפני עשרות שנים נתגבשה בפסיקה הישראלית גישה, המבוססת על מדיניות משפטית, לפיה יש לפרש חוקי נכים ברוחב לב, כדי ליישם את מטרת החוק שבה להיטיב עם אנשים הנושאים בסיכון מיוחד (ע"א 55/99 קצין התגמולים נ' שפירא פ"ד כ"ג (1) עמ' 527). הנטייה להקל עם חיילים שנפגעו בתקופת שירותם הצבאי, באה לידי ביטוי מיוחד בנושא התפרצותן של מחלות קונסטיטוציונליות. ברע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים פ"ד י"ח (2) עמ' 510, נפסק ע"י השופט ברנזון, כי בקביעת קיומה של מחלה שפגעה בחייל עקב שירותו יתפוס עקרון "הגולגולת הדקה". בעמ' 518 נאמר על ידו: "על הצבא - בדומה למעביד בקשר לאחריות מפני תאונות בעבודה - לקבל את האיש כמו שהוא על מעלותיו ועל חסרונותיו; על גבורותיו ועל חולשותיו, על חולייו ועל מדוויו". בע"א 652/69 בוסאני נ' קצין התגמולים פ"ד כ"ד (1) עמ' 217, גוייס המערער לשירות בצבא בבריאות תקינה ובמהלך השירות התפרצה אצלו מחלת הסכיזופרניה. השופט ח. כהן, בבואו להכריע במחלוקת בין המומחים, בשאלה אם רק מקרה "יוצא דופן" עשוי לשחרר את המחלה הרדומה, או שדי להוכיח "תנאי חיים קשים המעוררים מתח ופחד, גם כשאינם בלתי רגילים" קבע כי יש להעדיף את האסכולה המקלה עם החייל. בעמ' 221 נאמר על ידו: "מחוות דעתו של המומחה הרפואי ד"ר פאליק עולה שאם לא קרו לחייל בעל מחלה קונסטיטוציונלית כמו סכיזופרניה, בתקופת שירותו הצבאי, "מאורעות יוצאי דופן או חבלות רציניות", או אם לא שירת לפחות "ביחידה קרבית" - כי אז אין לראות כל קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין התפרצות המחלה או החמרתה. חוששני שבכך התעלם המומחה הנכבד מטיבו של השירות הצבאי בימינו - דבר אשר קצין התגמולים על כל פנים אינו רשאי להעלים עיניו ממנו. מן המפורסמות הוא שאינן צריכות ראיה (או הצטדקות), שכדי להקים צבא יעיל ולגדל חיילים בעלי כוח עמידה ולחימה וסבל, נדרשים הטירונים למאמצים גופניים ונפשיים במתח מתמיד - וביתר שאת אלה המתאמנים בקורסי קצינים, כמו המערער דנן. לכאורה, מאמצים אלה ומתח זה דיים ויותר להשפיע השפעתם על נפש חייל שלקתה במום קונסטיטוציונלי; והחיפוש אחרי "מאורעות יוצאי דופן" נראה בלתי רלבנטי." גישה זו אומצה במסגרת דיון נוסף שנתקיים בעניינו של החייל בוסאני. גם לאחר מכן, ביהמ"ש העליון חזר והביע את תמיכתו בגישה הליברלית שיש לנקוט בעניין הקשר הסיבתי, כלפי חיילים שלקו בזמן השירות הצבאי במחלה קונסטיטוציונלית. אינני רואה צורך לסקור את הפסיקה העניפה והעקבית בסוגייה הנדונה. הכל יודעים ומכירים את הדברים שנאמרו. מה שאולי לא הובא עדיין לידיעת כולם, הינו פסק דינו של ביהמ"ש העליון בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אורית אביאן שניתן ביום 05.08.02 בהרכב מורחב של 7 שופטים. כב' השופט חשין סקר ולקט אל "בקעה אחת" את ההלכות האמורות להוליך את הדרך לדיון חוזר בשאלה הנוגעת לפרשנות הביטוי "עקב שירותו" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959. בסופו של יום, נאמרו על ידו הדברים הבאים: "אירוע טריוויאלי שאירע לחייל תוך כדי שירותו, לא נכיר בו כגורם לפריצתה של מחלה קונסטיטוציונלית. הקשר הסיבתי לשירות בצבא - באשר שירות בצבא הוא - חייב שיהא בעל עוצמה מינימלית עד שנכיר בו כגורם לפריצתה של מחלה קונסטיטוציונלית. לעניין איפיונם של האירועים הטריוויאליים - אם תרצו: אירועי-שיגרה- אינני רואה מנוס מהשוואה בין חיי הצבא לבין החיים האזרחיים. ההלכה עמדה על השוואה זו לא אחת - ראו המובאות שהבאנו למעלה - ודומני כי יש בה באותה השוואה כדי לספק לנו כלי-מלאכה נאות - אכן, לא כלי בלבדי, אף לא בהכרח כלי מכריע - לבחינתו של הקשר הסיבתי. פירוש הדברים הוא זה: אם היתה המחלה פורצת בכל מקרה - גם בחיים האזרחיים - יישלל קיומו של קשר סיבתי לשירות בצבא... לענין זה, כך דומה עלינו, יש להתעלם מאירועים טריוויאליים, שאף שניתן לקשור ביניהם לבין פריצתה של המחלה, הקשר הוא כה רופף עד ראוי להתעלם ממנו... לסיכום הדברים נאמר כך: ההלכה מביאה במניין שיקוליה - לטובתו של החייל הנפגע - את חולשותיו האינדיבידואליות של החייל, ואולם בה-בעת מקפידה היא לבחון אם אכן השירות בצבא - אם תרצו: יחודיות ומיוחדות השירות בצבא - הוא שהביא בפועל לפריצתה של המחלה. בייחוד כך שעה שהמחלה לא פרצה בעקבות מקרה טראומתי או בשל "צבאיות" השירות בצבא. כך, למשל, יימצא קשר סיבתי-משפטי שעה שהחייל נמצא בלחץ אך בשל שירותו בצבא (ראו, למשל פרשת אהרן, לעיל). לשון אחר: המיבחן לקיומו של קשר סיבתי - משפטי בין מחלה שפרצה בעת השירות לבין השירות תולה עצמה במיבחן משולב סובייקטיבי אובייקטיבי. לא אך גולגולתו הדקה - שמא נאמר: הדקה-מכל-דקה- של החייל תכריע בנושא הקשר הסיבתי. תנאי מוקדם הוא שיחבור אל המיבחן הסובייקטיבי מיבחן אובייקטיבי אף-הוא, דהיינו: מיבחן התולה עצמו באירוע חיצוני שאירע לחייל או ב"מצב" חיצוני לחייל, ואשר בעקבות אחד מהם פרצה בגופו המחלה הקונסטיטוציונלית. ואולם לא כל אירוע חיצוני "אובייקטיבי" די יהא בו. צורך מובנה הוא במאטריה שאותו אירוע תהא בו ממשות, שלא יהא זה אירוע טריוויאלי, שלא יהא אך קשר רופף בינו לבין פרוץ המחלה. השאלה אימתי נסווג אירוע כטריוויאלי ואימתי נסווג אירוע כיוצר קשר סיבתי, שאלה היא הנתונה להכרעה בכל מקרה ומקרה על-פי נסיבותיו. שיקול הדעת המוקנה לבית-משפט שיקול דעת רחב הוא." המשנה לנשיא כב' השופט ש. לוין אמר את הדברים הבאים: "על הצבא לקבל את החייל כמות שהוא - על מעלותיו ועל חסרונותיו, דהיינו על תכונותיו הסובייקטיביות. לפיכך נקבע בע"א 652/69... כי יש להביא בחשבון בסוגיה שלפנינו שיכולתו של אדם הנוטה ללקות בסכיזופרניה לעמוד בפני תנאי חיים קשים חלשה יותר משל אדם רגיל ועל כן נוטה הוא להגיב במחלה על מצב של פחד או מתח, בעוד שאדם אחר היה עומד בו.... את הגורם הסובייקטיבי הזה הדגשתי בפסק דיננו הראשון; אנימסכים עם חברי הנכבד, השופט חשין, כי צריך להתקיים "משהו" בתנאי השירות (אפילו תנאי שירות רגילים שאינם כרוכים באימונים צבאיים) שיצדיק את קביעת הקשר הסיבתי בין מצבו הנפשי של התובע לבין התפרצות המחלה; אם נרצה-נוכל להגדיר "משהו" זה כגורם ה"אוביקטיבי". אני מסכים לדברי חברי הנכבד השופט חשין שה"משהו" הזה אינו ניתן להגדרה מדוייקת וכי "נוסחת הקסם לא נמצאה לנו". 11. נסיבותיו הספציפיות של המערער פורטו בהרחבה קודם לכן. כאמור, דעתי היא כי הוכח שמחלת המערער פרצה בזמן השירות הצבאי. לפי מצב הראיות ולאור פסק הדין בדנ"א 5343/00 סבורני שגם עלה בידי המערער להוכיח את הקשר הסיבתי הנדרש בין המחלה לבין השירות. לפיכך, אני מציע לחבריי לקבל את הערעור ולקבוע, כי מחלת הסכיזופרניה ממנה סובל המערער נגרמה לו במהלך השירות הצבאי ובעקבותיו. כן הייתי מחייב את המשיב בהוצאות בסכום של 10,000 ש"ח + מע"מ. התחום הנפשיצבאסכיזופרניהשירות צבאי