פסק דין השופטת ט' שטרסברג-כהן: לפנינו ערעור על פסק דינו ועל פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שדחה את תביעתן של המערערות לפיצויי נזיקין בשל חילוטם של טובין על-ידי המשיב - מדינת ישראל אגף המכס והמע"מ (להלן: המכס) ואת תביעת המערערות להשבת הערבויות שהופקדו על ידן בתמורה לשחרור הטובין. העובדות ‎1. המערערות ייבאו לארץ בשנת ‎1984 מספר משלוחים של טובין, שהכילו חלקי טלוויזיות. מספר חודשים לאחר הגעת הטובין לארץ, ולאחר שחלק קטן מהם שוחרר על-ידי המערערות, נתפסה וחולטה שארית הטובין על-ידי המכס (להלן: הטובין). דבר התפיסה והחילוט הודע למערערת ‎1 (להלן:פו) בכתב, והיא נדרשה באותה הודעה, להגיש תובענה לשם השבת הטובין תוך חודשיים מיום החילוט, שאם לא תעשה כן, ייראו הטובין כמוחרמים ללא צורך בהליכים נוספים. בהודעה זו פורטה העילה לחילוט הטובין והיא, מסירת מידע כוזב בנוגע למהות הטובין בהסתמך על סעיף ‎204(9) לפקות המכס (להלן: הפקודה). רלפו הגישה תובענה לבית המשפט המחוזי, בה ביקשה סעד הצהרתי לפיו על רשויות המכס להשיב לה את הטובין שחולטו. עובר להגשת התובענה פנו המערערות למכס בבקשה לפי סעיף ‎191 לפקודה, לפיה יפקידו ערבויות בנקאיות כתחליף לטובין, שישוחררו. רשויות המכ נעתרו לבקשה, הערבויות הופקדו, והטובין שוחררו. במקביל, פתחה המדינה בהליכים פליליים נגד המערערות וכמה מעובדיהן הבכירים, שהואשמו בעבירות של הגשת רשימונים כוזבים, הטעיית פקיד מכס, עשיית מעשה כדי להשתמט מתשלום מכס והתכנסות לשם הברחה. ההליכים הפליליים הסתיימו בזיכוים של כל הנאשמים, ובהם המערערות. ערעור שהגישה המדינה על פסק הדין נדחה. לאור התפתחות זו, הגישו המערערות - לאחר שקיבלו רשות מבית המשפט - כתב תביעה מתוקן, במסגרתו התבקש בית המשפט להורות על החזרת הערבויות ולפסוק להן פיצוי על נזקים שנגרמו להן עקב החילוט. לכתב התביעה המתוקן צורפה המערערת ‎2 (להלן: מץ), שלא צורפה קודם לכן מחמת שגגהשנפלה אצל רשויות המכס בגינה לא ניתנה למץ הודעת חילוט על אף שבין הטובין המחולטים היו גם טובין בבעלותה. עיקרי פסקי הדין של בית המשפט המחוזי ‎2. בדחותו את תביעת המערערות קבע בית משפט קמא (כבוד השופט א' פלפל), כי המכס עמד במבחן הראוי לבחינת חיוב המכס בפיצוי בעל הטובין, שהוא, האם לגורמים המופקדים על כך היה יסוד סביר להניח ולפעול כפי שהניחו ופעלו. מרבית טענות המערערות בעניין האופי הפגום של פעולת נשי המכס נדחו. עוד קבע, כי ההחלטות התקבלו על-ידי הגורמים המוסמכים לקבלן, לאחר שאלה שקלו ובדקו באופן סביר אם קיימת במקרה זה עילת חילוט. אשר לעניין השימוע קבע בית-המשפט, כי אכן נפל פגם בכך שלא נערך למערערות הליך שימוע נאות בטרם קבלת ההחלטה. אלא, שהודעת המכס למערערות בדבר הזכות העומדת להן להגיש תביעה להחזרת הטובין שחולטו, מקהה את תוצאות הפגם, מה גם שמן הראיות עולה כי המערערות ידעו על אפשרות החילוט ועיקר עמדתן בעניין זה היתה ידועה למכס. בסיכומו של דבר, נקבע, כי תפיסת הטובין וחילוטם נעשו על-פי שיקולים סבירים, ולפיכך נדחתה התביעה לפיצויי נזק. ‎3. על פסק דין זה הגישו המערערות ערעור לבית משפט זה, שהחליט להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, שמחמת שגגה לא פסק בשאלת החזרת הערבויות שהופקדו כתחליף לטובין ששוחררו. בפסק-הדין המשלים (שניתן על-ידי כבוד הנשיא א' גורן) דחה בית המשפט את התביעה גם ביחס לראש תביה זה. בית המשפט קבע, כי אין בזיכוי המערערות בהליכים הפליליים שהתנהלו נגדן, כדי לסתום את הגולל על אפשרות החרמת הערבויות במסגרת הליכים אזרחיים. בית המשפט המשיך ובדק אם קמה בענייננו עילה לחילוט הטובין, לאמור, האם הציגו המערערות מצג כוזב או מטעה במזיד באשר לסיווג הטובין כאמור בסעיף ‎204(9) לפקודה. בשאלה זו קבע בית המשפט, כי המערערות לא הצליחו לשכנע במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי שהצהרתן בדבר סיווג הטובין - שהיום אין חולק כי לא היתה נכונה - נעשתה בתום לב. לפיכך, נדחתה תביעת המערערת להחזרת הערבויות. על פסק הדין ופסק הדין המשלים נסב הערעור שלפנינו. תמצית טענות הצדדים ‎4. במישור הדיון בתביעה להחזרת הערבויות טוענות המערערות, כי החרמת טובין - להבדיל מחילוטם - מתגבשת רק לאחר הרשעה פלילית, ומשזוכו הן באופן מוחלט בהליכים הפליליים נגדן, על המשיב להחזיר את הערבויות שהופקדו אצלו חלף הטובין שחולטו. בטיעוניהן מסתפקות המערערות בטם זה בלבד לצורך ביסוס הטענה כי יש להורות על החזרת הערבויות. יחד עם זאת, מסיכומיהן עולה, כי לטענתן קיימים טעמים נוספים להורות כן. כך, טוענות הן, כי מלכתחילה לא היה מקום להחליט על חילוט הטובין בשל כך שכלל לא קמה עילה לחילוטם. בעניין זה מפנות המערערות לאמירות בפסק הדין הפלילי המזכה, מהן עולה לטענתן כי הן הוכיחו לפי מאזן הסתברות שהן פעלו בתום לב. טענה נוספת - שנטענה רק בהודעת הערעור המתוקנת שהוגשה לאחר מתן פסק הדין המשלים - היא, כי החלטת החילוט בטלה גם מן הטעם שלא ניתנה להן זכות שימוע קודם לקבלת ההחלטה לחלט את הטובין. טענה זו היא העומדת גם בבסיס תביעת הנזיקין של המערערות. בהקשר זה טוענות הן, כי שלילת זכותן להישמע, מהווה הפרה של חובת הזהירות המוטלת על המכס. הפרת חובה זו גרמה להן, לטענתן, נזק, שבא לידי ביטוי בהחזקת הטובין והערבויות תמורתם, בידי המכס שלא כדין ממועד התפיסה והחילוט ועד היום. נזק זה קשור סיבתית - על-פי הטענה - להפרת זכות השימוע, משום שאילו ניתנה להן האפשרות להשמיע טענותיהן עובר לקבלת החלטת החילוט, לא היתה מתקבלת כלל ההחלטה לחלט את הטובין. לעומתן, תומך המכס יתדותיו בפסקי-הדין של בית המשפט המחוזי. דיון המסגרת הנורמטיבית ‎5. טובין מגיעים לאחד מנמלי הכניסה והיציאה לישראל וממנה. לפקיד-המכס סמכות לחלט את הטובין, בהתקיים אחת מעילות החילוט הקבועות בפקודת המכס, כשאחת מהן, הרלבנטית לענייננו, קבועה בסעיף ‎204(9) לפקודה שזו לשונו"‎204.חילוט טובין-ואלה טובין שיוחלטו למדינה: ... (‎9). טובין שעליהם נמסרו, נעשו או הוגשו רשמון, חשבון מכר, הצהרה, תשובה, אמרה, מצג או תעודה שהם כוזבים, או שהם מטעים במזיד לגבי פרט מסויים;" לפקיד המכס, לשוטר, ולקצין בצבא-הגנה לישראל סמכות לתפוס טובין שהם מחולטים או שיש לו יסוד סביר לחשוב שהם מחולטים, קרי, שיש לו יסוד סביר לחשוב כי קמה לגביהם אחת מעילות החילוט הקבועות בפקודה. וכך מורה לנו סעיף ‎188(א) לפקודה: (א) פקיד-מכס, שוטר או קצין בצבא-הגנה לישראל רשאי לתפוס בין בים ובין ביבשה כל אניה, כל כלי הובלה וכל טובין שהם מחולטים או שיש לו יסוד סביר לחשוב שהם מחולטים." "‎188.הרשות לתפוס אניה או טובין שחולטו במידה והטובין נתפסו כשבעליהם לא היו נוכחים בשעת התפיסה, חייב התופס למסור לבעלי התפוס (או לקברניט או לסוכן של התפוס), הודעה בכתב על התפיסה ועל סיבתה. מעת שנתפסו הטובין יכול האדם שמידו נתפסו או בעל התפוס לפנות למנהל המכס בבקשה כי הטובין ישוחררו לידיו, כנגד הפקדתן של ערבויות לשם תשלום שווי הטובין, אם יסתיים ההליך בהחרמה. וכך קובע סעיף ‎191 לפקודה:"‎191.מותר להחזיר תפוס אם ניתנה ערובה-המנהל יכול להרשות שכל אניה, כלי-הובלה או טובין שנתפסו יימסרו לידי התובע, לאחר שנתן ערובה על תשלום שוויים אם יוחרמו." אם תוך חודש ימים מיום התפיסה לא מסר האדם שמידו נתפס התפוס או בעל התפוס, הודעה בכתב לגובה המכס במקום הקרוב ביותר כי הוא תובע את התפוס, יֵראו הטובין שנתפסו כמוחרמים, ומנהל המכס יהיה רשאי למכרם, כל זאת על-פי סעיף ‎190 לפקודה שזו לשונו: אניה, כלי-הובלה או טובין שנתפסו בתור מחולטים ולא היו הקברניט או הבעל נוכחים בשעת התפיסה, חייב התופס למסור לקברניט או לבעל או לסוכן של התפוס, הודעה בכתב על התפיסה ועל סיבתה, בין במסירה אישית ובין במכתב אליו שנשלח בדואר, או שנמסר, למקום-מגוריו או עסקו הידועים לאחרונה; וכל אניה, כלי-הובלה או טובין שנתפסו יראו כמוחרמים, והמנהל יהיה רשאי למכרם, אם האדם שמידו נתפסו או בעל התפוס לא מסר לגובה-המכס במקום הקרוב ביותר, תוך חודש מיום התפיסה, הודעה בכתב שהוא תובע את התפוס; אולם אם היו הטובין שנתפסו דבר האבד או בעל-חיים חי, רשאי גובה המכס למכרם מיד." "‎190.יש למסור הודעה על תפיסה ‎6. כאשר נמסרה לגובה המכס הודעה מבעל התפוס כי הוא תובע את החזרתו, רשאי גובה המכס להוסיף ולהחזיק בתפוס ובלבד שיגרום לפתיחת הליך משפטי לעניין שאלת החזרת התפוס או החרמתו. פתיחת הליך כאמור תעשה באחת משתי דרכים אלה: גובה המכס יכול לדרוש מתובע התפוס להגיש נגדו ובענה להחזרת התפוס; או להביא בעצמו לידי הגשת תובענה להחרמת התפוס. אם בחר גובה המכס באפשרות הראשונה ודרש מן התובע להגיש תובענה להחזרת התפוס וזה לא הגישה תוך חודשיים מיום מתן ההודעה, יראו את התפוס כמוחרם ללא צורך בהליכים נוספים. אם לא נקט גובה המכס באחת משתי האפשרויות האמורות תוך שלושה חודשים מיום קבלת הודעת בעל התפוס בדבר תביעתו להחזרת התפוס, יימסר התפוס לידי התובע. הסדר זה קבוע ב סעיף ‎192 לפקודה הקובע לאמור:"‎192.הנוהל לאחר תפיסת הטובין-(א) אניה, כלי הובלה או טובין שנתפסו על ידי פקיד-מכס ומסר בעל התפוס לגובה המכס תביעה עליהם, רשאי גובה המכס להוסיף ולהחזיק בתפוס ולעשות אחד משני אלה: (‎1) לא לנקוט הליכים להחרמת התפוס אלא לדרוש מהתובע, בהודעה חתומה בידו, שיגיש נגדו תובענה להחזרת התפוס, ואם לא עשה זאת התובע תוך חדשיים מיום מתן ההודעה, יראו את התפוס כמוחרם ללא צורך בהליכים נוספים;(‎2) להביא בעצמו לידי הגשת תובענה להחרמת התפוס.(ב) אם תוך שלושה חדשים לאחר קבלת התביעה על התפוס לא דרש גובה המכס מהתובע להגיש תובענה כאמור בסעיף קטן (א)(‎1), אף לא הביא בעצמו לידי הגשת תובענה כאמור בסעיף קטן (א)(‎2), יימסר התפוס לידי התובע. ‎7. לצד ההליכים האזרחיים האמורים, בסופם יוכרע גורל התפוס, ניתן להגיש גם אישום פלילי כנגד בעל התפוס, שהרשעתו בו תפעל כהחרמת התפוס. ובלשון סעיף ‎230 לפקודהמקום שעשיית העבירה גוררת אחריה חילוט אניה, כלי הובלה או טובין, ההרשעה על עבירה זו או פסק הדין או ההחלטה של בית המשפט לגבות כל חלק של קנס הכרוך בעשיית אותה עבירה, יפעלו כהחרמת האניה, כלי ההובלה או הטובין שבהם נעברה העבירה." "‎230.כוחה של הרשעה ככוחו של חילט ‎8. הנה כי כן, החרמת התפוס יכולה להתבצע בחמש דרכים שונות: האחת, אי משלוח הודעה על-ידי בעל התפוס לגובה המכס, תוך חודש מיום התפיסה, בה הוא תובע את התפוס; השניה, אי הגשת תביעה על-ידי בעל התפוס להחזרת התפוס, תוך חודשיים מעת שהודע לו על-ידי גובה המכס כי עליו לגיש תביעה כאמור; השלישית, החלטה של בית המשפט הדוחה תובענה שהוגשה על-ידי בעל התפוס להחזרתו לרשותו; הרביעית, החלטה של בית המשפט המקבלת תובענה של גובה המכס להחרמת התפוס; והחמישית, הרשעת אדם בעבירה הגוררת חילוט (ראו: ע"א ‎545/96 Sheridon Exim LTD. נ' רשות הנמים והרכבות ואח', פ"ד נג(‎2) 289, 327); א' דורות ומ' רוטשילד דיני יבוא, מיסי יבוא ומשפט הסחר הבינלאומי של מדינת-ישראל (תשנ"ד) ‎164) ‎9. במקרה שלפנינו, כאמור, נתפסו הטובין וחולטו מכוח עילת החילוט הקבועה בסעיף ‎204(9) לפקודה והיא, היות סיווגם של הטובין על-ידי המערערות, 'כוזב' ו'מטעה במזיד'. המכס הודיע למערערות במכתב מיום ‎30.1.85 על ההחלטה לחלט את הטובין והורה להן להגיש תביעה להחזרתו סעיף ‎192(א)(‎1) לפקודה. המערערות הגישו תביעה כזו. לאחר הגשתה, שוחררו הטובין לידי המערערות לבקשתן כנגד הפקדת ערבויות לפי סעיף ‎191 לפקודה. האם יש להורות על השבת הערבויות בענייננ התביעה להשבת הערבויות ‎10. במסגרת התביעה להשבת הערבויות מתעוררות שתי שאלות הצריכות הכרעה: האחת, האם זיכוין של המערערות בהליך הפלילי שהתנהל נגדן גורר עמו תוצאה אוטומטית של החזרת הערבויות שהופקדו כנגד הטובין שחולטו; השניה, בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא שלילית, האם קיים טעם אחרלהורות על השבת הערבויות. במסגרת שאלה זו יש לבחון האם קמה עילה לחילוט הטובין והאם הופרה זכות השימוע של המערערות באופן המצדיק הכרזה על בטלות החלטת החילוט, כטענת המערערות. אפנה לדון בשאלות אלה. פסק-הדין הפלילי המזכה ‎11. א. כאמור, החרמה של טובין שחולטו יכולה להיעשות באחת מחמש דרכים שונות, שרק אחת מהן היא הרשעה בהליך פלילי בעבירה הגוררת אחריה חילוט. הלכה היא, כי דרכים אלה הינן דרכים אלטרנטיביות ואין מניעה לנקוט בהליכים אזרחיים במקביל להליכים הפליליים (ראו, למשל: בג"ץ335/82 י' למדן ואח' נ' מנהל אגף המכס והבלו, פ"ד לו(‎4) 785, 791; בג"ץ ‎161/85 סליבה נ' מנהל המכס והבלו ואח', פ"ד לט(‎4) 789, 794; ע"א ‎225/80 י' בדיל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(‎1) 278, 279; בג"ץ ‎361/76 "המגדר - ברזלית" בע"מ נ' ש' רפאלי, רכז בקורת,ובה המכס, פ"ד לא(‎3) 281, 288). מכאן, שדין טענתן הראשונה של המערערות לפיה החרמה מתגבשת רק לאחר הרשעה בפלילים, להידחות. ב. המערערות מוסיפות וטוענות כי משבחר המכס לנקוט בדרך של הגשת אישום פלילי נגדן ודרך זו הסתיימה בזיכוי, אין המכס יכול להמשיך בהליכים האזרחיים להחרמת הטובין. טענה זו נדונה והוכרעה בבית משפט זה, הגם שבהקשר למס הכנסה, במסגרת ע"א ‎57/83 דניאל יערי ואח' נ' פקיד ומה נתניה, פד"א יב ‎335 (להלן: עניין יערי). באותו מקרה, טען פקיד השומה כי המערערים קיבלו תקבול שלא נרשם ובשל כך החליט לפסול את ספריהם. החלטתו אושרה על-ידי בית המשפט המחוזי בערעור שהגישו המערערים על ההחלטה לפסול את הספרים. במקביל נפתח הליך פלילי כנגד המערעים בגין אותו מעשה. לאחר מתן פסק הדין המחוזי וקודם למתן פסק דין בערעור המערערים לבית משפט זה, זוכו המערערים בהליך הפלילי מן ההאשמות שיוחסו להם. המערערים ביקשו להגיש את כתב האישום ואת פסק הדין הפלילי כראיות חדשות בערעור וטענו כי זיכוים גובר על החלטתו המינהלית של פקיד השומה ועל פסק דינו של בית המשפט המחוזי בהליך האזרחי בקשר לאותה החלטה מינהלית. בית המשפט דחה את הבקשה להגשת ראיות חדשות בקובעו, כי "ראיות חדשות אלה אינן רלבנטיות לענייננו וגם אם היו מתקבלות לא היה בהן כדי לשנות לגופו של עניין". בית המשפט הבהיר, כי היות ובערעור מס הכנסה חלים סדרי הדין ודיני הראיות החלים בהליכים אזרחיים, הרי שבהליך כזה, נטל ההוכחה כי היתה לנישום סיבה מספקת לאי הרישום, מוטל על הנישום המערער, בעוד שבהליך פלילי הנטל הוא על המדינה. מכאן, שאין פסק הדין במשפט הפלילי בר-השפעה על פסיקתו של בית המשפט בהליך האזרחי. ‎12. הנמקה האמורה יפה לענייננו. על-פי סעיף ‎229 לפקודה, משנתעוררה בהליך לפי סעיף ‎192 להחזרת טובין שנתפסו, שאלה בדבר תשלום מכס כדין, מוטלת חובת הראיה על התובע, ובענייננו, על המערערות שהגישו תביעה להחזרת הטובין. וזו לשון הסעי"‎229.חובת הראיה-נתעוררה שאלה באישום מכס, או בהליך לפי סעיף ‎192 להחזרת אניה, כלי הובלה או טובין שנתפסו על ידי פקיד-מכס, אם המכס על טובין שולם או לא, או אם טובין יובאו לישראל, או יוצאו ממנה, או הובלו לאורך החוף, או נפרקו או הוטענו, כדין, חובת הראיה שהמכס שולם א שהעשיה בטובין כאמור היתה כדין, תחול באישום מכס על הנאשם ובהליך כאמור על התובע." לעומת זאת, הנטל להוכיח את אישום המכס הפלילי של הגשת רשימונים כוזבים, הטעיית פקיד מכס, עשיית מעשה כדי להשתמט מתשלום מכס והתכנסות לשם הברחה, מוטל כבכל אישום פלילי על המדינה (למעט בשאלה אם המכס על הטובין שולם כדין, שלגביה חובת הראיה לפי סעיף ‎229 היא על הנאש). ההבדל בין ההליך האזרחי לפלילי איננו מתמצה רק בזהותו של מי שעליו נטל ההוכחה, והוא מוצא ביטוי ברמת ההוכחה הנדרשת בשני ההליכים, אזרחי ופלילי. בעוד אשר בהליך הפלילי רמת הוכחת האישום הנדרשת מן המדינה, היא מעבר לכל ספק סביר, הרי שבהליך האזרחי רמת ההוכחה הנדרשת מן התובע את החזרת הטובין, היא מאזן הסתברויות. מכאן, שאין בעובדה שההליך הפלילי הסתיים בזיכויו של בעל התפוס מחמת שהמדינה לא הוכיחה את אשמתו מעבר לכל ספק סביר, כדי לחייב את התוצאה לפיה התובע הוכיח בהליך האזרחי ברמה של מאזן הסתברויות, כי יש להחזיר את התפוס לרשותו. רציונל זה עומד גם בבסיסו של סעיף ‎42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א‎1971- הקובע כי "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם...". פסק דין מזכה במשפט פלילי, אינו קביל כראיה במש אזרחי ומכאן שאין בקביעותיו ובממצאיו של פסק דין כזה כדי להשליך על הוכחת תביעת המערערות להשבת הערבויות שהמירו את הטובין (וראו: י' קדמי על הראיות (חלק שלישי, תשנ"ט) ‎1150 והאסמכתאות המופיעות שם). במקרה שלפנינו, זוכו המערערות מן ההאשמות שיוחסו להן מן הטעם שהביעה לא הוכיחה את ההאשמות מעבר לכל ספק סביר (ראו: רע"א ‎250/92 רלפו (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, אגף המכס והבלו (לא פורסם)). אשר על כן, אין להורות על השבת הערבויות רק בשל זיכוין של המערערות בהליך הפלילי. ‎13. טוענות המערערות כי הזיכוי בפלילים אינו עומד לבדו. נוספת לו קביעתו של בית המשפט בפסק הדין המזכה, לפיה עמדו המערערות בנטל להוכיח את תום ליבן ברמה הנדרשת של עמידה במאזן ההסתברות. מקביעה זו מבקשות המערערות להיבנות לצורך ההליך האזרחי, בטענה כי היא מהווה התק פלוגתא המוביל לתוצאה כי הן עמדו בנטל להוכיח העדר עילה מלכתחילה לחילוט הטובין. דין טענה זו להידחות ולוּ מן הטעם שהיא הועלתה על-ידי רלפו בעבר ונדחתה על-ידי בית משפט זה ברע"א ‎250/92 הנ"ל. בית משפט זה (מפי כבוד השופטת ש' נתניהו) קבע, כי "...האמירה בפסק הדין כי המבקשת [רלפו - ט.ש.כ.] הרימה את נטל הראיה על פי מאזן ההסתברות נאמרה אגב אורה, מבלי שהיתה צריכה לענין, ולא על פי הרמת נטל זה זוכתה... עיון בהכרעת הדין מלמד כי השופטת המלומדת ביססה את זיכויים של הנאשמים - ביניהם המבקשת - על מידת ההוכחה הפלילית - שהתביעה לא הוכיחה את הכוונה הפלילית מעל לספק סביר, ולא על מידת הראיה האזרחית - כי הנאשמים הוכיחו את תום לבם על פי מאזן ההסתברות... הזכוי אינו מבוסס על הסברי הנאשמים כי עמדו במידת ההוכחה המוטלת עליהם, אלא כי הסברים אלה יצרו את הספק הסביר, שבהתקימו אין בסיס להרשעה". בשל כל אלה נפסק, כי קביעת בית המשפט בפסק הדין הפלילי אינה מהווה השתק פלוגתא לצורך ההליך האזרחי. האם הצליחו המערערות להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת מהן במסגרת ההליך האזרחי, העדרה של עילת חילוט? עילת חילוט ‎14. לטענת המערערות, לא קמה במקרה שלפנינו עילת החילוט הקבועה בסעיף ‎204(9) לפקודה של מצג כוזב או מטעה במזיד, משום שלטענתן, הסיווג השגוי של הטובין לא נעשה על ידן במזיד, אלא נבע ממחלוקת בתום-לב באשר לסיווג ההולם את הטובין. טענה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המזי בפסק הדין ובפסק הדין המשלים. בית המשפט קבע, כי המערערות לא עמדו בנטל הוכחת תום ליבן על-פי מאזן ההסתברויות במידה הדרושה להשבת התפוס. בית המשפט ציין את כל הפירכות התמיהות והחשדות העולות ממעשי המערערות כפי שהוכחו בפניו. מסקנותיו נסמכות על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט , שעוררו חשד כבד בדבר חוסר תום לבן של המערערות, חשד שנקבע כי לא הופרך על ידן. כך, קובע בית המשפט, כי לא נמצא הסבר משכנע לחשד העולה מאריזתם של הטובין באריזות כפולות כאשר על האריזה החיצונית לא מוטבע כל סימן וזו מסווה את תוכנן האמיתי של האריזות. חשד זה מתחזק נוכח העובדה כי באריזה הכפולה יש כדי להוסיף למשקל המשלוח, לעלוּת ההובלה ולעלוּת המס. כמו כן קבע בית המשפט, כי המערערות ידעו את מהות הטובין שייבאו וכי הן ידעו שהן מייבאות את כל רכיבי הטלוויזיה במשלוחים נפרדים, האחד בדרך הים רשום על שמה של המערערת האחת והשני בדרך האוויר רשום על שמה של המערערת השניה. בהקשר לכך אומר בית המשפט, "לא אוכל לומר בבטחה כי נחה דעתי כי התובעות היו תמות-לב גם בפיצול המשלוחים ולא הוסר בפני החשש שמא הם ניסו להיתלות בהסבר זה כדי שיוכלו לבוא אחר-כך ובדיעבד לנסות ולהתהדר בנקיון כפיהם". מעבר לכך נקבע, כי המערערות צפו מראש את האפשרות להשלים את המוניטורים כמכשירי טלוויזיה מושלמים, אם לא תצלחנה בנסיונן לשווק את המוניטורים. משכך, ובהיות המערערות חברות המייבאות טלוויזיות מימים ימימה וככאלה יודעות הן כי לעניין הסיווג, לא ייעוד הטובין הוא הקובע אלא מהותם הפנימית, הרי שהימנעותן מלהציג בפני המכס את העובדות כהווייתן, עולה כדי עצימת עיניים והיתממות. בית המשפט הוסיף וציין, כי על-פי הנהוג בקרב יבואנים, במקרה של אי בהירות לגבי סיווג הטובין, יש לפנות אל המכס בבקשת הדרכה, דבר שלא נעשה על-ידי המערערות במקרה שלפנינו. כל אלה, הובילו את בית המשפט למסקנה כי המערערות לא הוכיחו על-פי מאזן ההסתברויות, כי פעולתן נעשתה בתום לב. לא מצאתי טעם להתערבותנו בקביעות אלה. שני פסקי הדין הארוכים, המפורטים והיסודיים של בית המשפט המחוזי מנומקים כהלכה והקביעות בהם מעוגנות בחומר הראיות הרב שהוגש לבית המשפט המחוזי, בהתרשמותו מן העדים ובחינת עדויות הצדדים והעדפת גרסה אחת על פני אחרת. באלה אין בית משפט זה נוהג להתערב, מה גם שלא עלה בידי המערערות לשכנע באשר לקיומו של טעם המצדיק התערבות כזו. מסקנתי היא, איפוא, כי קמה מלכתחילה עילה לחילוט הטובין ואין להורות על השבת הערבויות ככל שהיא מושתתת על העדר עילה לחילוט הטובין. האם יש מקום להורות על החזרת הערבויות בשל ההפרה הנטענת של זכות המערערות להישמע קודם לקבלת החלטת החילוט? זכות השימוע ‎15. מקובלת עלי טענת המערערות, לפיה היות שההחלטה לחלט את הטובין פוגעת בקניינן - שהיא פגיעה באינטרס מוגן - קמה להן הזכות להישמע בפני המכס בטרם תתקבל החלטת החילוט ומנגד מוטלת על המכס החובה לאפשר להן לממש זכות זו (ראו: י' זמיר הסמכות המינהלית (תשנ"ו) ‎797-7; בג"ץ ‎249/64 ברוך נ' מנהל המכס, פ"ד יט(‎1) 486, 489). האם הופרה זכות השימוע ואם כן, מהי השלכה ההפרה ההחלטה לחלט את הטובין התקבלה על-ידי המכס ביום ‎7.1.85. מחומר הראיות עולה, כי ביום ‎31.12.84 התקיימה ישיבה - בה השתתפו נציגי המכס, גובה המכס והמעריך, ובא-כוחה דאז של רלפו - ובמסגרתה נדונה שאלת סיווגם הנכון של הטובין שיובאו על-ידי המערערות. בעקבות אותה ישי שלח בא-כוחה של רלפו ביום ‎6.1.85 לגובה המכס מכתב ממנו עולה כי המערערות היו מודעות לכך שקיימות בעיות בנושא סיווג הטובין שהוצהר על-ידן והועלו טענות בדבר אריזות כפולות של הטובין. המערערות, יבואניות ותיקות, היו מודעות לכך שהצהרתן בדבר סיווג הטובין חשודה כלא כונה. זאת ועוד, התקיימו מגעים ממושכים ונעשו על-ידי המערערות מאמצים לשכנע את המכס לבטל את החלטת התפיסה ולשחרר לרשותן את הטובין, ובמסגרת זו הומצאו מסמכים, חוות דעת מומחים, התקיימו פגישות והבהרות בעל-פה, כל זאת ללא הצלחה. נראה איפוא כי זכות השימוע של המערערות במובנה הרחב לא נפגעה ועל כל פנים, לא נפגעה במידה הפוגמת בחילוט הטובין. אכן ראוי היה שייערך שימוע פורמלי ומסודר אולם מכאן ועד לטענה שדבר המערערות לא נשמע כלל, רחוקה הדרך. לא כל פגם בהליך השימוע מביא לבטלות ההחלטה המנהלית (ראו: רע"פ ‎4398/99 עינת הראל נ' מינת ישראל, פ"ד נד(‎3) 637, 643; בג"ץ ‎2911/94, 3486 באקי נ' מנכ"ל משרד הפנים, פ"ד מח(‎5) 291, 306-305). כך בענייננו. גם בהנחה שלא ניתנה למערערות זכות שימוע ראויה, נראה כי בסופו של יום לא עלה בידי המערערות לשכנע בצדקת טענותיהן, לא רק את המכס אלא גם את בישפט קמא ובית משפט זה. לפיכך, הפרת זכות שימוע פורמלי - ככל שהיתה - לא גרמה עוול למערערות באופן המצדיק הכרזה על בטלות החלטת החילוט. לסיכום פרק זה אומר, כי דין הערעור להידחות ככל שהוא נוגע לתביעה להשבת ערבויות. כאמור, המערערות תבעו גם פיצויי נזיקין עקב תפיסת הטובין והחזקתם, לפי הטענה, שלא כדין. בית המשפט המחוזי דחה תביעתן זו ועל כך הן מערערות לפנינו. תביעת הנזיקין ‎16. במסגרת תביעת הפיצויים, הצביעו המערערות על מספר ליקויים שנפלו לטענתן בהליכים שהובילו להחלטה לחלט את הטובין ובעטיים תבעו סעד של פיצויים. בין הליקויים שנמנו, נמנה גם פגם של אי מתן זכות שימוע עובר לקבלת החלטת החילוט, בו מתמקדות המערערות בערעורן זה. בפסק ין ארוך, מפורט ומקיף דחה בית המשפט המחוזי את טענות המערערות בנוגע לרשלנות שיוחסה למכס, תוך שהוא סוקר ומנתח את כל הראיות שהיו בפניו. מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה, כי לא עלה בידי המערערות להוכיח שבשלב תפיסת הטובין וקבלת ההחלטה לחלטם פעל המכס באופן בלתי סביר ורשלני. לא מצאתי כי יש להתערב במסקנה זו של בית המשפט המחוזי. לכך יש להוסיף, כי ככל שמדובר בנזק שנטען בגין חילוט שאינו כדין, הרי משאושרה על ידי קביעת בית המשפט המחוזי כי בדין חולטו הטובין וכי אין מקום להורות על השבת הערבויות שהופקדו חלף הטובין, ממילא לא קמה למערערות עילת רשלנות כלל. אשר לטענת הרשלנות עקב אי מתן זכות שימוע במישור המינהלי, ספק הוא אם יש בכך כדי להקים עילת רשלנות במישור האזרחי. סוגיה זו סבוכה ובעייתית. המערערות לא טענו לה והמכס ציין כי קיים שוני בין שני המישורים, אך סתם ולא פירש. על כל פנים, גם אם הפרת חובה מינהלית מקימה עוולה אזרחית, הרי שבענייננו נקבע כי לא הופרה זכות השימוע הפורמלי של המערערות וממילא לא קמה למערערות עילה כלשהי. גם לוּ סברתי כי הופרה זכות השימוע - ואינני סבורה כן - אין בכך כדי לסייע להן בתביעת הפיצויים. במה דברים אמורים? טענת המערערות בקשר להפרת זכות השימוע היא, כי אילו ניתנה להן האפשרות להשמיע טענותיהן עובר לקבלת החלטת החילוט, לא היתה מתקבלת כלל ההחלטה לחלט את הטובין ולא היה נגרם להן הנזק הכרוך בהחזקת הטובין - או הערבויות שהופקדו תמורתם - בידי המכס. אלא, שקביעתי לפיה החלטת החילוט בדין יסודה, מנתקת את הקשר הסיבתי בין הפרת חובת הזהירות הנטענת, בהנחה שהופרה, ובין הנזק הנטען. בשל כל האמור, דין הערעור להידחות גם בהתייחס לתביעת הנזיקין. ‎17. אשר על כן, לוּ דעתי נשמעה, הייתי מציעה לדחות את הערעור. המערערות ישלמו למשיב שכר טרחת עורך דין בסך ‎10,000 ש"ח. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן. מכסהחרמת רכוש