מוות בגלל חשיפה לחומרים מסוכנים בעבודה

פסק דין 1. מדובר בתביעה בה מבקשים התובעים, שהינם יורשיו של המנוח אבשלום מיכאלי ז"ל, פיצויים בגין נזקים שנגרמו למנוח בחייו ולהם כתלויים במנוח וכיורשים, בשל מעשים ומחדלים של הנתבעת הקשורים להיחשפותו של המנוח כעובד במפעל של הנתבעת לחומרים מסוכנים שגרמו לו למחלה שבעקבותיה נפטר ביום 19.1.88. בהחלטה מיום 23.4.01 נקבע כי הנתבעת חבה בנזיקין בכל הקשור למחלת המנוח ולפטירתו, ונותר לדון בשאלת גובה הנזק. בענין זה הוסכם בין הצדדים כי אלמנת המנוח הינה ילידת 11.5.51, תאריך לידת הבת הבכורה, ענת, הינו 5.1.72, הבן השני, הראל, נולד ביום 29.12.72, הבן השלישי, אוהד, נולד ביום 14.2.77, הבן הרביעי, אלחנן, נולד ביום 18.9.81, הבן החמישי, יואל, נולד ביום 6.2.83, והבת השישית, חנה, נולדה ביום 9.1.88. כמו כן, הסכימו הצדדים לתוכנן של שתי חוות דעת של האקטואר שי ספיר מיום 17.11.96 שהוגשו כראיה, ביחס להיוון הגמלה המשתלמת לתובעים על ידי מבטחים, והיוון קצבת שארים המשתלמת לתובעים על ידי המוסד לביטוח לאומי. הצדדים הסכימו גם להגשת חוות דעתו של האקטואר שי ספיר מיום 17.11.96 שהוגשה מטעם הנתבעת, וחוות דעת של האקטואר אלי קופר מ-27.10.96, שהוגשה מטעם התובעים, ביחס להיוון הפסד הכנסה שנגרם לתלויים במנוח לפי שיטת הידות, כאשר הצדדים חלוקים ביחס להנחות על פיהן נערכו שתי חוות הדעת האחרונות. 2. לטענת ב"כ התובעים, יש לחשב את הפיצויים כלהלן: א. ביחס לנתוני המנוח, המנוח הינו יליד 13.1.44, הפסיק לעבוד עם יציאתו לפנסיית נכות ביום 26.1.87, ונפטר ביום 19.1.88, ממוצע משכורתו בשלושת חודשי העבודה האחרונים היה 2,525.6 ש"ח, ועל פי שערוך ליום הגשת הסיכומים ה- 16.12.01 - 11,622 ש"ח. ב. בנוסף להשתכרותו האמורה, עסק המנוח בכתיבת מזוזות כסופר סת"ם ובתיקון מכשירים ביתיים, שבגינם מוערכת הכנסתו החודשית המשוערכת ב-10,363.5 ש"ח בגין כתיבת מזוזות ו-600 ש"ח בגין תיקון מכשירים ביתיים. ג. על פי חוות הדעת של קופר המקדם ביחס להפסד של התלויים עד למועד עריכת חוות הדעת - ה-30.9.96, הינו 91.47, והמקדם להפסד המהוון עד הגיע המנוח לגיל 65, מ-1.10.96 הינו 189.89, ולאור זאת מגיע סה"כ הפסד לעבר ולעתיד המשוערך לסכום של 4,288.760.59 (22,585.5 X 189.89). השוני בין חוות הדעת של קופר לחוות הדעת של ספיר בענין זה נובע מטעות בתאריך הלידה של אוהד, שהינו 14.2.77, ולא 14.2.87, ומהעובדה שקופר חישב על פי ההנחה שגיל התלות של ילדי המנוח הינו גיל 21 לבנים וגיל 20 לבנות, בעוד שקופר חישב לפי גיל תלות של 18 עבור כל הילדים. ד. הכנסתה החודשית המשוקללת והמשוערכת ליום עריכת הסיכומים של אלמנת המנוח, עובר לפטירת המנוח, היתה 2,414 ש"ח, ועל פי חוות דעת קופר היה המקדם של חסכון ידת המנוח עד ליום 30.9.96 - 12.98, ומקדם החסכון המהוון מיום 1.10.96 עד גיל 65 - 43.05, כך שסה"כ חסכון לעבר ולעתיד היה 135,256.42 ש"ח (2,414 X 56.03). ה. בנסיבות הענין, אין לנכות מהפיצויים את הגמלה המשתלמת על ידי מבטחים, לאור העובדה שמבטחים לא הגישה תביעה לשיפוי נגד הנתבעת, כפי שעולה מפסיקת בית המשפט העליון בע.א 813/81, ציון חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד בוסקילה ואח', פ"ד לח(4) 785. ו. בנסיבות הענין, אין לנכות מהפיצויים את סכום פיצויי הפיטורין שקיבל המנוח בחייו, הואיל והפיצויים לא שולמו עקב פטירתו, והם שולמו למנוח עצמו ולא לתובעים, כפי שעולה מפסקי הדין: ע.א 115/68, 111, לפידות ואח' נ' שליסה ואח', פ"ד כב(2) 379, 385; ע.א 125/68 (המ' 282/68) מחסני חמצן בע"מ נ' עזבון פנחס ברנשטיין ואח', פ"ד כב(2) 914, 923; ע.א 5/84, יחזקאל נ' אליהו, פ"ד מה(3) 374;קציר, נזקי גוף מהדורה אחרונה, עמ' 889. ז. הפסד השכר של המנוח מחודש 4/87 עד פטירתו היה בסכום נומינלי של 1290 ש"ח לאחר ניכוי גמלאות מבטחים והמוסד לביטוח לאומי, ולאחר שערוך הגיע הסכום ל-43,010 ש"ח. ח. ביחס לפיצוי בגין כאב וסבל של המנוח, ובגין קיצור תוחלת חייו ביקשו התובעים ביום 1.11.01 בסמוך לפני הגשת סיכומיהם, שהוגשו ביום 16.12.01, לתקן את התביעה ולהעמיד את הסכום על סך 300,000 ש"ח בגין כאב וסבל, ו-300,000 ש"ח בגין קיצור תוחלת חיים. בהתחשב בסבל הרב שנגרם למנוח ולאור מגמת השינוי לגבי קיצור תוחלת חיים, אם כי הם מודעים לכך שעל פי ההלכה הקיימת יש לנכות את הפיצויים הלא ממוניים בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים מהפיצויים המגיעים לתלויים (ע.א 5/84, הנ"ל בעמ' 379 - 385; ע.א 248/86, עזבון חננשוילי ואח', פ"ד מב(2) 529, 568; ע.א 206/87, קופ"ח נ' עזבון אריסון, פ"ד מב(3) 72, 80; ע.א 2376/87 עזבון קידר נ' הסנה בע"מ, פ"ד מט(1) 593, 601). לטענת התובעים אין הצדקה להלכת הניכוי שלגביה היתה דעת מיעוט חולקת של השופט טל. ט. בנסיבות הענין, יש מקום לפסוק לתובעים פיצויים עונשיים בשיעור של 250,000 ש"ח. י. יש לפסוק בגין הוצאות קבורה ומצבה סכום משוערך של 16,579 ש"ח. יא. לאור זאת, זכאים התובעים, לאחר הניכויים, לסכום של 3,791,992.42 ש"ח, עליו יש להוסיף הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ, שהוא סכום שכר הטרחה המוסכם. 3. לטענת ב"כ הנתבעת: א. מוסכמת טענת ב"כ התובעים ששכרו הנומינלי המשוקלל של המנוח היה 2,525 ש"ח, ועל פי שערוכו עמד על 11,622 ש"ח. ב. לא הוכחה הכנסה כלשהי ממכירת מזוזות ומתיקון מכשירים ביתיים. מכירת המזוזות לא היתה חוקית. לא דווח על ההכנסות למס הכנסה. יש לנכות מס מהכנסות אלו. לחלופין, יש להעמיד את הפיצויים בגין רכיבים אלו על סכום של 100,000 ש"ח. גיל התלות של הילדים הוא 18, ואין הצדקה לסטות מגיל זה. לחלופין, יש לקבוע את תלות הבנים מגיל 18 עד 21 בשיעור של שליש. המקדם לחישוב הפסדי התלויים משכר המנוח הוא 184.5, לפי חוות הדעת של קופר, ולאור זאת היה הפסד 2,144,259 ש"ח (11,622 X 184.5). ג. התובעים התיחסו לשכר האלמנה בחיי המנוח, והתעלמו משכרה לאחר פטירתו, שהיה בעת שמסרה את עדותה (4300 ש"ח). לאור זאת הגיע שיעור חסכון ידת המנוח ל-267,073 ש"ח (4,300 X 62). ד. לאור זאת, הגיע ההפסד לאחר ניכוי חסכון ידת המנוח מהכנסת האלמנה ל-1,877,186 ש"ח. ה. על פי פסיקת בית המשפט העליון בע.א 154/70, רובין נ' בידה, פ"ד כה(2) 43; ע.א 331/75, מבטחים נ' פלאצ'י, פ"ד לב(1) 63, והאמור בספרו של קציר, פיצויים על נזקי גוף (מהדורה רביעית) עמ' 1024, יש לנכות את דמי הפנסיה המשולמים על ידי מבטחים מסכום הפיצויים. יש לאבחן את פסק דין "בוסקילה" עליו הסתמכו ב"כ התובעים, הואיל ופסק דין זה התיחס לתביעה נגד צד שלישי, ולא לתביעה נגד המעביד. סכום ההיוון של דמי הפנסיה ליום 17.11.96 היה ל-891,757 ש"ח, ולפי שערוכו ביום הגשת סיכומי הנתבעת (17.2.02) 1,186,600 ש"ח. ו. כמו כן, יש לנכות היוון של גמלת השארים המשולמת על ידי המוסד לביטוח לאומי, שהגיע ביום 7.11.96 ל-550,778 ש"ח וביום הגשת סיכומי הנתבעת ל-824,768 ש"ח. ז. לאור האמור, נבלעת תביעת התלויים בסכום של 1,877,186 ש"ח בגמלאות מבטחים והמוסד לביטוח לאומי. ח. ביחס להפסד שכר המנוח בשנה האחרונה, מסכימה הנתבעת שיש להעמיד את הסכום על 43,010 ש"ח כפי שטענו ב"כ התובעים. ט. לגבי כאב וסבל וקיצור תוחלת החיים, מוצע להעמיד את הפיצוי על 400,000 ש"ח, ומוסכם להעמיד את הוצאות הקבורה על סכום של 16,579 ש"ח, כפי שביקשו ב"כ התובעים. אין עילה לפיצויים עונשיים בתביעה בגין רשלנות (קציר, שם עמ' 709). י. לאור האמור, תביעת העזבון נבלעת בגמלת השארים כאשר הסכום שהיה מגיע לעזבון הגיע ל-459,589 ש"ח (16,579 + 43.10 + 400,000), וגמלת השארים ל-824,768 ש"ח. יא. יש לחייב את התובעים בהוצאות ושכ"ט עו"ד. 4. ביחס לשאלות - אם היו למנוח הכנסות מכתיבת מזוזות ותיקון כלי בית, ואם כן - מה היה שיעורן, האם יש להתחשב בהן לענין חישוב הנזק שנגרם לתלויים בגין הפסד הכנסות המנוח, לאור העובדה שלא דווחו לשלטונות מס הכנסה, או מסיבות אחרות, ואם יש לנכות מה שלא שולם, אף שככלל יש להעמיד אדם על חזקתו שדיווח על כל הכנסותיו לשלטונות מס הכנסה, אין מניעה להוכיח כי היו לאדם הכנסות מעבר להכנסות עליהן דיווח, כאשר הדבר מוכח בראיות מהימנות הנעלות מכל ספק (ע.א 5794, אררט נ' רחל בן שבת, פ"ד נא(3) 489. כמו כן, הסתמכות ב"כ הנתבעת על ע.א 5794/94, לענין ניכוי המס מההכנסה הנוספת, אינה במקומה, הואיל ואותו פסק דין התיחס לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975, שלגביהם יש הוראה מפורשת בחוק בענין זה, בעוד שלגבי נזיקין רגילים, ההלכה היא שאין לנכות את המס. מבחינה זאת, כאשר מדובר בעובד עצמאי - יש לנכות את ההוצאות הגולמיות שהביאו ליצירת ההכנסה, אך לא את המס החל על ההכנסה (דוד קציר, שם, עמ' 122 - 125). לגבי השאלה אם היו למנוח הכנסות וביחס לשיעור ההכנסות, נראה לי שיש לקבל את גרסתה הכללית של אלמנת המנוח ושל העדים שהעידו בקשר לכך, ביחס לעצם העובדה שהמנוח עסק בכתיבת מזוזות ובתיקן כלי בית, אך אין לקבל את מסקנותיהם ביחס לשיעורי ההכנסות. בקשר לכך אין מדובר בעדויות ישירות, אלא בהערכות ביחס למחירי מזוזות המתיחסים כנראה למחירים לצרכן, בעוד שסופר סת"ם מוכר את המזוזות מן הסתם במחיר נמוך יותר, לא ניתן לקבוע שכל המזוזות נמכרו בחו"ל, וסביר להניח שמחירם בארץ נמוך יותר, וכן שאנשים שעסקו בהעברת מזוזות ומכירתם בחו"ל לא עשו את הדבר באופן קבוע על בסיס התנדבותי. בנסיבות הענין, נראה לי שיש להעמיד את שיעור הכנסתו ממכירת מזוזות על שיעור קרוב ל-30% ממשכורתו שהיה מעלה את הכנסתו הכוללת על פי השערוך ל-15,000 ש"ח, כך שהכנסתו מכתיבת מזוזות על פי השערוך נכון ליום כתיבת סיכומי התובעים היתה 3,378 ש"ח. סכום זה נראה לי סביר על פי העדויות, על פי היחסיות למשכורתו של המנוח, ועל פי הערכתי את טיב הענין על פי העדויות ומכלול הנסיבות. 5. ביחס לגיל התלות של הילדים, נראה לי כי יש לאמץ במקרה זה את הכלל החל על ילדים המשרתים בצבא, ולגביהם קיימת בתקופת השירות תלות בשיעור של שליש מתלות רגילה. ביחס למקדם לחישוב אובדן הכנסתו המהוונת של המנוח, נראה לי שעל מנת להימנע מהצורך בעריכת חישובים נוספים, ולאור העובדה שבהפער בין המקדמים שנקבעו על ידי קופר ועל ידי ספיר הינו זעום, היינו: 184.5 לעומת 189.89, יש לזקוף פער זה במידה זעומה לטעות בשנת הלידה של הבן אוהד, ואת יתרת הפער לחלק ל-3, כך שיש להוסיף למקדם שנקבע על ידי ספיר 1.5, ולהעמיד אתהמקדם על 186. לאור זאת, יש להעריך את הכנסת המנוח המהוונת עד הגיעו לגיל 65 ב-2,790,000 ש"ח (15,000 X 186). בנסיבות הענין, כאשר מדובר במשפחה חרדית שלגביה יש אפשרות שהילדים לא ישרתו בצבא, יש שיקול של תמיכה נוספת בילדים בזמן הלימודים בישיבה, או סיוע לבנות המתחתנות בגיל צעיר עם אברכים בישיבות. בהעדר ראיות סותרות ניתן וראוי לאמץ אותו לגביהם אותו עיקרון החל על תלות של ילדים המשרתים בצבא. 6. ביחס להכנסתה החודשית של האלמנה, הסתמך ב"כ התובעים על הכנסת האלמנה לפני פטירת המנוח, שהיתה לאחר שערוך - 2,414 ש"ח - בעוד שב"כ הנתבעת הסתמך על עדות האלמנה ביחס להכנסתה בעת מסירת העדות (1.11.01) שהיתה 4,300 ש"ח. מבחינה זאת, מועד מסירת העדות היה כ-14 שנה לאחר פטירת המנוח, וכ-8 שנים לפני המועד בו היה מגיע המנוח לגיל 65. לאור זאת, יש להעמיד את הכנסת האלמנה לענין זה על הסכום הממוצע בין שני הסכומים האמורים, היינו: 3,357 ש"ח. ביחס למקדם לחישוב חסכון ידת המנוח בגין הכנסת האלמנה, היה המקדם לדעת קופר 56.03, בעוד שספיר הגיע לחישוב מקדם של 62.11. לאור הפער הנמוך ביניהם, והעובדה שהצדדים הסכימו להגיש את שתי חוות הדעת ללא חקירה נגדית, אני מעמיד את שיעור המקדם על הממוצע שבין שני החישובים, היינו: 59.07. לאור זאת, הגיע חסכון ידת המנוח בגין הכנסת האלמנה ל-198,298 ש"ח (3,357 X 59.07). 7. ביחס לשאלה אם יש לנכות מהפיצויים את הגמלה המשתלמת על ידי מבטחים, אכן ההלכה הבסיסית הינה כפי שנטען על ידי ב"כ הנתבעת היא שיש לנכות את הפיצויים כפי שנקבע בע.א 154/70, בידה נ' רובין ואח', פ"ד כה(2) 35, וכפי שנקבע גם קודם לכן, אף שנמתחה ביקורת על הלכה זאת על ידי השופט ברנזון, אליו הצטרף השופט ח. כהן, כאשר השופט י. כהן היה באותה דעה לגבי התוצאה, אף שהיה חלוק על השופט ברנזון בביקורתו על הלכה זאת (ראה גם קציר, שם עמ' 1021, 1049). כמו כן, נראה לי שיש הצדקה מסוימת בדברי ב"כ התובעים שהתוצאה המעשית המתקבלת מע.א 813/81, מצמצמת באופן משמעותי את התוצאה של ההלכה האמורה, בכך שנקבע שאף שנטל הראיה להוכיח האם הסכום הינו פנסיה, צבירת תשלומים, ביטוח או אחר, מוטל על התובעים, ניתן להסיק מהעובדה שמבטחים נמנעה מלהגיש תביעה נגד המזיק, להחזר הסכומים ששילמה, שמדובר בתשלום עקב "חוזה ביטוח" או שמבטחים המחתה את זכותה לכך לתלויים במנוח. על השילוב של שתי ההלכות האמורות ניתן ללמוד מפסיקה נוספת של בית המשפט העליון, בע.א 5915/96, גלית שיבם ואח' נ' יעקב שיבם ואח', תק-על 99(3) 249, 250, בו נאמר: "אשר לשאלת נטל ההוכחה, הוגש מסמך נ/3, ממנו עולה כי מדובר לכאורה בתשלומי פנסיה. משכך, יש לכאורה לנכות את התשלומים ששולמו על ידי מבטחים, שכן הלכה פסוקה היא שתשלומי פנסיה מנוכים מהפיצויים (הדגשה - ב.א). כנגד זאת, עולה מחומר הראיות כי מבטחים העבירה את התשלומים האמורים לתלויים מאז יום 20.4.92, ובכל אותן השנים שחלפו מאז, נמנעה היא מלתבוע את החזר התשלומים, ובתוך כך אף התיישן חלק מהתביעה. בנסיבות אלה, אף אם נניח כי תשלומים אלו היוו פנסיה, הרי שהימנעותה של מבטחים מלתבוע את החזרם מן האח והמדינה במשך שנים ארוכות, שבמהלכן אף התיישן חלק מהתביעה, מלמדת כי ויתרה היא על זכותה להחזר למזיק, או כי לפנינו המחאה מכללא של זכות הניזוק. לחלופין יש בכך ראיה לכאורית כי אין המדובר בתשלומי פנסיה או בתשלומי ביטוח שאינם ברי ניכוי". ב"כ הנתבעת ביקשה לאבחן את פסק הדין בע.א 813/81, בכך שפסק דין זה מתיחס לתביעה נגד צד שלישי שלא היה לו כל קשר לביטוח הפנסיוני, בעוד שבמקרה זה מדובר בתביעה נגד המעביד, בביטוח פנסיוני שהוסדר בהסכם קיבוצי הן על ידי נציגי העובדים והן על ידי המעביד, אשר בו נושאים גם העובדים וגם המעביד. במצב זה, לא היתה מבטחים רשאית, לטענת ב"כ הנתבעת, לתבוע את המעביד להחזר הפנסיה ששולמה על ידיו, לא היתה למבטחים כל זכות תביעה עליה ויתרה, ולא היתה רשאית להחזיר כל סכום לתובעים. למעשה, הרציונל של ההלכות שהתגבשו בענין זה היה שיש קשר בין ההלכה שהפנסיה ששולמה לניזוק או לתלויים בו, מנוכית מסכום הפיצויים המשולמים לנפגע ובין זכות המבטח לתבוע את החזר הסכום מהמזיק הואיל ובכך שהניזוק אינו מקבל את מלוא נזקו בהתחשב בהטבה שקיבל, מועברת זכות התביעה שלו נגד המזיק למטיב, שרשאי לתבוע את החזר ההטבה מהמזיק. בה במידה שאין למבטחים זכות תביעה כלפי המזיק, לאור העובדה שהמעביד השתתף בביטוח הפנסיוני כפי שטוענת ב"כ הנתבעת, מתעוררת השאלה האם עומד אותו רציונל המצדיק ניכוי הפנסיה ששולמה מהפיצויים שמקבלים התלויים. שיקול נוסף שיש לשקול הוא העובדה שלנתבעת יש במקרה זה שתי פונקציות, האחת - כמי שהשתתפה בביטוח הפנסיוני, הן בהסכם הקיבוצי על פיו הוסדר הביטוח הפנסיוני והן בהפרשות המעביד לביטוח הפנסיוני, ופונקציה נוספת- כ"מזיק", שהרי הביטוח הפנסיוני אינו מכסה את חבותה כמזיק, והוא נועד לכל מצב של נכות העובד או פטירתו של העובד מכל סיבה שהיא, כך שהעובדה שהמעביד נוטל חלק בביטוח הפנסיוני של העובדים כעובדים, אינו זהה לנטילת חלק בביטוח אחריותו של המעביד כמזיק בגין נכות העובד או פטירת העובד. מבחינה זאת, יכולה להתעורר השאלה - אם העובדה שהנתבעת נטלה חלק בביטוח הפנסיוני, שוללת ממבטחים את הזכות לתבוע את הנתבעת בגין אחריותה כ"מזיק", שאינה קשורה לעובדה שהיא נטלה חלק בביטוח. כמו כן, נשאלת השאלה האם ההנחה עליה התבסס בית המשפט העליון שאי הגשת תביעה של מבטחים נגד המזיק מצביעה על ויתור לטובת העובד הנפגע או התלויים בו, מושפעת מהעובדה שהמזיק באותו מקרה היה צד שלישי זר לביטוח, ולכן לא תחול במקרה זה, כאשר הנתבעת נטלה חלק בביטוח הפנסיוני כמעביד, או שמא תחול הלכה זאת גם במקרה זה, לאור העובדה שהביטוח לא נועד לכסות את אחריותה של הנתבעת כמזיק, אלא לשמש כחלק מתנאי השירות הניתנים על ידי המעביד לעובד, שתמורתם משלם העובד בעבודתו עבור המעביד. למעשה, נראה לי שבית המשפט העליון נמנע בפסק הדין בע.א 813/81, מחידוד האבחנה המהותית בין הטבה הניתנת לתלויים לפי "חוזה ביטוח" שאינה מנוכית מהפיצויים ובין הטבה הניתנת מכוח "פנסיה" שאינה בגדר של "חוזה ביטוח" לפי סעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשל"ה - 1975, שאותה יש לנכות מהפיצויים. כאשר מדובר בתביעה של תלויים בגין פטירת המנוח, ברור שמדובר בפנסיית נכות, שאינה משקפת את אלמנט הצבירה של הביטוח בדומה לפנסיית זקנה, ויש בה אלמנט של ביטוח הסיכון מפני נכות או פטירה, היינו שבתמורה לפרמיה נוספת המשולמת מעבר לפנסיית יסוד המכסה פנסיית זקנה, יש אלמנט של כיסוי סיכון, בכך שהביטוח מכסה נכות או פטירה המתרחשות לפני גיל הפרישה. בע.א 154/70 היתה התיחסות למקרה של ביטוח פנסיה לפועלים חקלאיים עם הפרשות עובד ומעביד, לפיו "כאשר נפטר חבר בטרם הגיעו לגיל פנסיה - שאריו מקבלים אחוז מסוים מהפנסיה שהיה הוא מקבל". בקשר לכך נקבע שיש לנכות את הפנסיה המשולמת מהפיצויים. מאידך גיסא, ביחס למענק חד פעמי ששולם למשפחת המנוח מהביטוח ההדדי שנעשה על ידי הקרן היה מקובל על כל הצדדים בע.א 154/70 שאין לנכותו מהפיצויים (שם, עמ' 46). במקרה של ע.א 813/81, היתה התיחסות ל"תשלום שנתקבל מאת מבטחים", ועל כך שאי הגשת תביעה של מבטחים נגד המזיק מהווה אינדיקציה לכך שמדובר ב"חוזה ביטוח" או שהיתה המחאת הזכות לתלויים בניזוק. בע.א 5915/96 היתה התיחסות ל"תשלומי פנסיה ששולמו לתלויים" וגם על כך הוחלה אותה הלכה שנקבעה בע.א 813/81. במצב זה לא ברור כיצד ניתן לומר על "תשלומי פנסיה", כאשר הוגש מסמך ממנו עולה שמדובר לכאורה ב"תשלומי פנסיה", שאין מדובר בתשלומי פנסיה. מצב זה יכול לתמוך בטענת ב"כ התובעים כי בית המשפט העליון שינה למעשה את הלכת ע.א 154/70, בהסתמכו על אי הגשת תביעה על ידי מבטחים כאינדיקציה לכך שאין מדובר בפנסיה אלא בחוזה ביטוח, בלי להיזקק לטיב ההבחנה בין השניים. בסופו של דבר, יש לדון בשאלה אם יש בעובדה שבמקרה זה בו לא הוגשה תביעה על ידי מבטחים נגד הנתבעת להחזר התשלומים כדי להצביע על כך שמדובר בחוזה ביטוח ולא בפנסיה, בדומה לשני המקרים האחרונים, או שיש להבחין בין מקרה זה המתיחס למזיק שהינו גם המעביד שנטל חלק בביטוח הפנסיוני ובין המקרים האמורים שהתיחס לנתבע שהיה צד שלישי ללא כל קשר לביטוח. לפי התלוש שהוגש וחוות דעת האקטוארית מתיחס מקרה זה לביטוח פנסיוני של נכות ושארים המושתת על הסכמים קיבוציים ופנסיה מקיפה בענף התעשיה ובענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה, כאשר הסכמים אלו נרשמים על פי חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז - 1957, ואמורים להיות בידיעה שיפוטית. ביטוח זה מושתת בדרך כלל על הפרשות עובד ומעביד, המכסה פנסיית יסוד בה יש ביטוח זקנה, והפרשה נוספת של המעביד בשיעור של כ-6%, המכסות חלק מפיצויי הפיטורים לפי סעיף 14 לחוק פיצויי הפיטורים, תשכ"ג - 1963, ולאור זאת סביר להניח שתשלום הפיצויים שקיבל המנוח עם פרישתו לפנסיית נכות הינו על חשבון ההשלמה של פיצויי הפיטורים. במצב זה ניתן לשקול אפשרות לעיין מחדש במבחן המהותי שנקבע בע.א 154/70, בהתחשב בתוצאה אליה הגיע בית המשפט העליון בע.א 813/81, ולאור האמור בע.א 5915/96. ההלכה בע.א 154/70 נקבעה בעקבות היזקקות לפסיקה באנגליה, אף שאותה הלכה שונתה בחקיקה אנגלית, ועל אף הביקורת שנתמחה על אותה הלכה על ידי השופט ברנזון אליו הצטרף השופט ח. כהן, בניגוד לדעת המיעוט של השופט י. כהן, שהסכים לתוצאה, אך לא הסכים לביקורתו של השופט ברנזון על אותה הלכה. מבחינה זאת, אין אנו כפופים היום למשפט האנגלי ביחס לפרשנות פקודת הנזיקין, ואין מניעה לומר שביטוח נכות וביטוח שארים פנסיוני הינם אף הם בגדר "חוזה ביטוח", כמשמעותו בסעיף 86 לפקודת הנזיקין, שלגביו אין ניכוי של התשלומים המתקבלים בגינו מפיצויי נזיקין. פירוש זה היה מקובל גם על השופט ברנזון בע.א 154/70, אלא שהעדיף באותה עת, שההלכה תתוקן בחקיקה על פני פסיקה על פי הפרשנות האמורה שלא התאימה לפסיקה ישראלית קודמת ולפסיקת המשפט האנגלי שקדמה לתיקון החוק בענין. כמו כן, יתכן שיש מקום להבחין בין ביטוח זיקנה, שהינו למעשה פנסיה צוברת, והחזר הצבירה בדרך של קצבה חודשית, ובין פנסיית נכות ופנסיית שארים שיש בהם אלמנט של ביטוח סיכון של נכות או של פטירה, שמתרחשות לפני מועד הפרישה הצפוי. העובדה שמבטחים אינה מגישה תביעה נגד המזיק יכולה לשמש לא רק אינדיקציה ראייתית, אלא גם כנימוק מהותי לאי ניכוי תשלומי הפנסיה, הואיל ומוצדק לחייב את האחראי לנזק במלוא הנזק שנגרם על ידיו, כאשר המזיק אינו נדרש להחזיר את התשלום ששולם לניזוק, להבדיל ממקרים בהם נתבע הוא לשלם את ההטבה שניתנה לניזוק, שאז מוצדק לנכות את ההטבה מפיצויי הנזיקין. כמו כן, יכולה העובדה שלא מוגשת תביעה של מבטחים נגד המזיק להצביע על העדר זכות להגיש תביעה כזאת, הואיל ומדובר בחוזה ביטוח, מבחינת מהות החוזה, ולא רק על אינדיקציה ראייתית ביחס לטיב העובדות הנוגעות לאותו ביטוח פנסיוני. בנסיבות הענין, כאשר מדובר בביטוח פנסיוני המושתת על הפרשות המעביד והעובד, כאשר העובד תורם את חלקו בביטוח בכך שהפרשות המעביד באות במקום חלק מפיצוי הפיטורים, וכאשר מבטחים לא הגישה תביעה להחזר לאחר שחלפה תקופת ההתישנות ניתן וראוי להימנע מניכוי התשלומים מפיצויי הנזיקין. במצב זה ניתן וראוי לראות את הענין כ"חוזה ביטוח" בהתחשב במהות הענין והעובדה שלא הוגשה על ידי מבטחים תביעה להחזר תשלומים, ולאור ההלכות שנקבעו בע. 813/81 וע.א 5195/96. מכל מקום, גם בלי להיזקק לאפשרות לעיין מחדש בהלכה שנקבעה בע.א 154/70, דבר שיכול להיעשות על ידי בית המשפט העליון, ניתן וראוי להחיל על מקרה זה במישרין את ההלכות שנקבעו בע.א 813/81 ובע.א 5195/96, ולקבוע כי גם במקרה זה יש באי הגשת תביעה נגד הנתבעת על ידי מבטחים להחזר התשלומים ששילמה כדי להצביע על כך שמדובר ב"חוזה ביטוח" ואינדיקציה לכך שמבטחים המחתה את זכותה לדרוש את החזר התשלום לתובעים. מבחינה זאת, מן הדין שהעובד ייהנה מהביטוח שנעשה על ידיו, בגינו הוא מפסיד את חלק הארי מפיצויי הפיטורים להם היה זכאי הוא עצמו בגין הפסקת עבודה עקב מצב בריאותי במצב של נכות, וגם התלויים שהינם יורשים מפסידים בגין ההפרשות לביטוח זה את זכאותם למלוא פיצויי הפיטורים לפי סעיף 14 לחוק פיצויי הפיטורים, תשכ"ג -1963, בעוד שההפרשה הנוספת של המעביד באה במקום פיצויי הפיטורים והיא נלקחת בחשבון במכלול תנאי העבודה עבורם משלם העובד בעבודתו. כאמור, במצב זה אין מדובר בביטוח אחריות המעביד כמזיק עבורה משלם המעביד, שלגביה אין להטיל על המעביד תשלום פיצויים בגין נזק שהוטב בזכות הפרמיה ששולמה על ידיו ובזכות הפטורין שנעשה על ידיו. 8. ביחס לפיצויי הפיטורים, נראה לי שאין לנכות אותם במקרה זה מהפיצויים המשולמים לתובעים. מדובר בפיצויי פיטורים שקיבל המנוח בחייו עם הפסקת עבודתו, לא הובאו ראיות לגבי הנוהג המקובל לתשלום פיצויי פיטורים, האם הם משולמים גם במקרה של פרישה או התפטרות מרצון, ומול האצת תשלום הפיצויים, היה למנוח בעודו בחיים גם הפסד של פיצויי פיטורים נוספים שהיו מצטברים, אלמלא הנכות והפטירה, ואילו היה ממשיך בעבודתו אצל הנתבעת. כמו כן, לא הוגשה תביעה בשל הפסד זכויות פנסיה לאחר שהיה המנוח מגיע לגיל 65, ואף שאלמנת המנוח תמשיך לקבל פנסיית שארים כל ימי חייה - תהא פנסיה זאת בשיעור קטן מהפנסיה שהיה מקבל המנוח בחייו, ולא ברור אם הפער בין שתי הפנסיות אינו גדול יותר מחסכון - ידת המנוח. 9. ביחס לפיצויים בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת החיים, מקובלת עלי עמדת ב"כ הנתבעת, שנראית לי סבירה והוגנת בנסיבות הענין, ולאור זאת אני מעמיד את הסכום על 200,000 ש"ח עבור כאב וסבל, ו-200,000 ש"ח עבור קיצור תוחלת החיים, נכון למועד הגשת סיכומי התובעים. 10. ביחס לפיצויים עונשיים, נראה לי שאין מקום לפסוק פיצויים עונשיים. עילת התביעה היתה אחריות עקב רשלנות ולא עקב זדון, וגם לא ניתן לקבוע על פי חומר הראיות שהנתבעת פעלה בזדון והיתה מודעת לתוצאה הקטלנית כתוצאה ממחדליה או ממעשיה. 11. ביחס להפסד השכר של המנוח, מוסכם בין הצדדים שיש לפסוק סכום של 43,010 ש"ח נכון למועד הגשת סיכומי התובעים, וביחס להוצאות קבורה ומצבה מוסכם שיש לפסוק סכום של 16,579 ש"ח, נכון ליום הגשת סיכומי התובעים. 12. לאור זאת, אני מעמיד את הסכום להם זכאים התובעים כתלויים, כלהלן: א. הפסד הכנסות המנוח בעבר ובעתיד עד גיל 65 - 2,790,000 ש"ח. ב. ניכוי חסכון ידת המנוח בגין הכנסות האלמנה - 198,000 ש"ח, נכון ליום הגשת סיכומי התובעים. ג. ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי - 550,788 ש"ח, נכון ליום 30.11.96, ולפי שערוך ליום 16.12.01 - לפי מדד המחירים לצרכן הידוע, בהעדר ראיות אחרות לגבי עדכון הסכום המהוון - 667,808 ש"ח. מסכום זה יש לנכות עוד 400,000 ש"ח בגין כאב וסבל, וקיצור תוחלת חיים, שנקבע לזכות העזבון, נכון ליום הגשת סיכומי התובעים. 12. הסכום להם זכאים התובעים כיורשים הוא 445,959 ש"ח, נכון ליום הגשת סיכומי התובעים. 13. לאור זאת, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים האמורים לאחר הניכויים האמורים בתוספת ריבית (ללא הצמדה), כחוק החל מיום 9.1.88, וריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 18.12.01 ועד לתשלום בפועל. כמו כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 15%, בתוספת מע"מ מהסכום שנפסק לזכות התובעים. מקרי מוותמוות בתאונת עבודהחשיפה לחומרים מסוכנים