יתר לחץ דם עקב שירות במשטרה

פסק דין 1. המערער יליד 1958, הגיש למשיב תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט1959- {נוסח משולב} (להלן: "החוק") וזאת בקשר עם מחלת יתר לחץ דם (להלן:"יל"ד) אשר נגרמו לטענתו בעת ועקב שירותו במשטרה. 2. המשיב בהחלטתו מיום 24.9.96 קבע כי: "בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות הדעת הרפואית מתאריכים 16.7.96, 7.8.96 ו3.9.96- לפיהן הגעתי למסקנה כי אין קשר בין האירוע הוקסולרי המוחי שעברת על רקע מחלת יתר לחץ דם ובין תנאי שירותך בשב"ס כמשמעותו בסעיף 1 לחוק". על החלטה זו הוגש הערעור שלפנינו. 3. המערער התגייס לצה"ל בשנת 1976, במסגרת שירותו שירת הן בשירות הצבאי והן במשמר הגבול ומאז שנת 1988 הוא משרת בשירות בתי הסוהר. ע"פ גירסת המערער כאמור בתצהירו, הוא היה חשוף למצבי לחץ ודחק במסגרת תפקידו ומציין אירוע חריג שארע בחודש אפריל 1994, בעת שאסיר השפוט למאסר עולם תקף אותו מילולית ופיסית חבט בו ואף ניסה לחנוק אותו ולטענתו סיכן את חייו. בחודש יוני 1994 ארוע מוחי למערער. המערער הגיש תביעה נגד המשיב בטענו כי יש קשר בין הארוע החריג הנ"ל לבין הארוע המוחי. טענות המערער: 4. המערער טוען כי על פי סעיף 33א' לחוק הנכים תחילת מרוץ הזמן להגשת הערעור הינה מהרגע שההחלטה הגיעה לידיו של המערער, וכל עוד לא קיבל המערער לידיו את החלטת המשיב מירוץ הזמן לא נספר. החלטת המשיב בדבר דחיית תביעתו להכיר בזכותו כנכה עפ"י חוק הנכים, הגיע לידו בתאריך 31.7.99. המערער העיד לגבי תאריך קבלת החלטת הועדה וטוען כי שלוש שנים ניסה ליצור קשר עם משרד המשיב לקבלת תשובה לתביעתו אך בכל פעם נדחה ונאמר לו כי התגובה תגיע אליו בדואר. המערער טוען כי אי קבלת המכתב לידיו, נבעה כנראה מאי איזכור שמו המלא של המערער וכמקובל בכפרים בערביים וזאת עקב הזהות המזדמנת והשכיחה בשמות האזרחים. אי לכך טוען המערער, כי על אף טענות המשיב כי החלטתו ומכתבו התקבלו לידיו דבר שנכתב באישור משלוח מכתב רשום, אין לזה כל הוכחה בפועל על קבלת המכתב ע"י המערער ובמיוחד לאור אי רישום שמו המלא, ולאור עדותו בחקירתו בפני בית המשפט אשר לא נסתרה. יתרה מכך מאותה תקופה ארעו תקלות בקבלת הדואר הנכנס דבר שלא נסתר ע"י שום מסמך ו/או ראיה מטעם המשיב. המערער טוען כי עמד בנטל השכנוע, כי החלטת המשיב הנ"ל התקבלה על ידו באמצעות ב"כ רק ב31.7.99-. המערער טוען כי הוא סובל ממחלת יתר לחץ דם ושבעקבותיה עבר אירועים מוחיים, דבר הנתמך במסמכים ואישורים רפואיים ובחוות הדעת. עוד טוען המערער כי יש לפסול את חוות דעתו של פרופ' שרף שאיננה עונה על דרישות פקודת הראיות לעניין עריכת חוו"ד כדין. חוות דעתו של פרופ' שרף נושאת כותרת חוות דעת משפטית וברור, כי לפרופ' שרף אין כל הסמכה משפטית לעריכת חוות דעת כזו. יתרה מזאת חוות הדעת אינה עונה על דרישת האזהרה ופרופ' שרף איננו מזהיר את עצמו בחוות דעת כמתחייב מפקודת הראיות. בשל כך, חוות דעתו של פרופ' שרף איננה קבילה ויש לפסלה או להתעלם ממנה. המערער טוען לקיום אסכולה רפואית ותומך את טענותיו בחוות דעתו של ד"ר ג'ריס יעקוב אשר מאשר כי קיימת אסכולה רפואית מוכחת הסבורה שדחק ולחץ נפשי יש בהם כדי לגרום או להחמיר מחלת לחץ דם. חוות דעתו של ד"ר יעקוב ג'רייס מסתמכת על ספרות רפואית עדכנית ממנה עולה כי יש להתייחס לדחק נפשי כגורם למחלה. על פי ד"ר יעקוב ג'רייס הוכח קיומן של שתי אסכולות רפואיות לעניין הקשר בין הגורמים החיצוניים לבין מחלת יתר לחץ דם ומבין השתיים יש להעדיף את זו המיטיבה עם מי שתובע תגמולים. לטענתו הגורמים המאוזכרים בחוות דעתו של פרופ' עינת אינם רלבנטים ולא הוכח קיומם לגבי מצבו של המערער אשר הוכח ע"י התיעוד הרפואי ומעברו הרפואי, כי מדובר באדם בריא בד"כ. המערער טוען כי מחלת ילד הוכרה בפסקה באופן עקרוני כמחלה שנגרמה ו/או הוחרפה עקב השירות. המערער טוען כי היה חשוף למצבי לחץ ודחק במסגרת תפקידו ומציין אירוע חריג שארע בחודש אפריל 1994, בעת שאסיר השפוט למאסר עולם תקף את המערער מילולית ופיסית חבט בו ואף ניסה לחנוק אותו וסיכן את חייו. לטענתו, נחקר בבית המשפט, אך המשיב לא מצא לנכון לחקור אותו על אירועים אלה, כמו כן נמנע המשיב מלהביא ראייה כלשהי, ובכך תצהירו לא נסתר. לטענת המערער המסמיכות בין האירוע החריג לבין האירוע המוחי שיארע בחודש יוני 1994 יש בה כדי ליצור תשתית עובדתית מוצקה המבססת היטב טענותיו בדבר ביצוע שירותו הצבאי בתנאים של מאמץ ומתח השפעתם ותרומתם המכרעת למצבו הרפואי לאחר מכן. טענות המשיב: 5. המשיב טוען בכתב התשובה לכתב הערעור המתוקן כי יש לסלק את הערעור על הסף בשל התיישנות ו/או בשל מעשה בית דין ו/או בשל איחור בהגשתו. המשיב טוען כי אין קשר בין האירוע ו/או המחלה של המערער לבין תנאי שירותו לא של גרימה ולא של החמרה. המערער סבל מגורמי סיכון של יל"ד. המשיב טוען כי המערער מתבסס על יסוד הכחשת קבלת החלטת קצין התגמולים. נקודת המוצא לדיון הינה כי חזקה שקצין התגמולים, כעובד ציבור המבצע מעשה מנהלי, פעל כדין ושלח למערער את ההחלטה כחוק. מי שחפץ לכפור בחזקה זו, עליו נטל ההוכחה. הגרסה לפיה לא קיבל המערער כל התייחסות מן המשיב וכן לפיה לא התקבלו מן המשיב כל הודעות בדואר, מופרכת על פי הודעת המערער. בפי המערער טענה לראיות חדשה, שלא נזכרה ולפיה אירעה בישוב בית ג'אן, כביכול בעיה ספציפית כלשהי בקשר עם המצאת דברי דואר רשום בסוף שנת 96. נטל ההוכחה מוטל על המערער. במכתב עו"ד איהב אסעד למשיב, מתאריך 23.6.99 שבו קובל המערער על כך שלא קיבל כל התייחסות ותביעתו, מופיע ב"נידון" המכתב מס' תיקו של התובע אצל המשיב, הוא המספר 244655, המכתב צורף לכתב הערעור המתוקן כנספח מע16/. מס' תיקו הרפואי של המערער איננו מופיע על גבי מסמכי בית חולים כלשהם, אלא אך ורק על גבי מסמכים היוצאים תחת ידי המשיב, לרבות חוו"ד המומחים מטעמו. המסקנה המתבקשת היא לטענת המשיב כי תשובת המערער בחקירתו הנגדית לשאלה אלו מסמכים נמסרו לעו"ד אסעד כאשר פנה אליו מקץ שלוש שנים בדויה. סביר להניח כי לעורך דין אסעד הומצאו כל המסמכים. המערער הודה בחקירתו כי זומן לבדיקות רופאים באמצעות שיחות טלפון, שקיבל ממשרד הביטחון. משמעו המשיב קיים עם המערער, בנוסף, קשר טלפוני יעיל. לרקע זה טוען המשיב כי תמוהה הטענה כי המערער התקשר 20 או 30 פעם למשיב, ולא קיבל בשום פעם התייחסות לשאלותיו. לסיכום טענה זו טוען המשיב, כי גרסת המערער לגבי תקופת שלוש השנים בהם שקט על שמריו ולא ברר מה עלה בגורל תביעתו, לשיטתו, שלו איננה מפורטת ואיננה נתמכת בראיות, איננה הגיונית, איננה עקבית לתצהירו, איננה אמינה, איננה עולה בקנה אחד עם טענות אחרות של המערער ועם ראיות שהציג המשיב, ולא נסתרו. עוד מוסיף המשיב כי על פי סעיף 31(ג) לחוק הנכים מוטל על המשיב לדוור למערער את החלטותיו בדואר רשום סעיף 57 (ג) לפקודת הראיות 57(1) קובע, כי אם דוור מכתב לפי מען כשורה, כאשר דמי המשלוח שולמו רואים את המכתב כמגיע לתעודתו במועד הרגיל (ס"ק (2)), אם לא הוכח היפוכו של דבר. המשיב טוען כי לגופו של עניין אין בערעור ממש אך לשם הזהירות בלבד, אין חולק כי מחלת הילד נחשפה לראשונה במהלך השירות אך אירוע כלשהו נטען רק בתצהירו השני של המערער מתאריך 14.3.00, בסעיף 10, ארבע שנים ויותר קודם לכן, בתאריך 27.1.96, חתם המערער והגיש למשיב תצהיר אחר, בפני עו"ד אחר, ובו לא נזכר אירוע נטען זה כלל. גם בטופס התביעה עצמו, שהגיש המערער למשיב בתאריך 18.3.96, עליו חתום המערער בשבועה, אין זכר לאירועים משנת 94, אלא לאירועים משנת 95 בלבד. על פי ההלכה הפסוקה יש להעדיף גירסה הניתנת סמוך לארוע ולפגיעה הלכאורי. מכאן יש להסיק טוען המשיב כי העדרו המוחלט של הארוע הנטען מן התצהיר הראשון, המוקדם, מצביעה על מופרכות האירוע כנוסחו. הארוע הנטען אינו נסמך או בצל אסמכתא או לשמץ ראייה מסייעת. כמו כן לטענת המשיב, ספק אם החודשיים שחלפו מהארוע הנטען ועד חשיפת המחלה הנטענת מקיימים את דרישת הסמיכות הכרונולוגית בקשר עם מחלת היל"ד. אין לארוע הנ"ל כל אסמכתא שהיא, וגם למועד היחשפות המחלה הנטען אין כל אסמכתא. מועד אבחון המחלה ה"נוכחי" ונסיבותיו סותרים בעליל את המועד והן סיבות שנטענו בתצהירו הראשון. רק במהלך שנת 95, הופיעו אצל המערער סימפטומים ראשונים של מחלת היל"ד, ולא בעקבות אירוע. רק לסימפטומים מתקופה זו קיים תיעוד. ורק הנטען לגביה עולה בקנה אחד עם בדיקות המומחים שבחנו את המערער. רק טענה זו עשויה להתיישב, אם כי בדוחק רב, עם גרסת התצהיר הראשון. המוקדם (המזכיר אירוע מחודש 10/95. בין גרסאות אלה אין סתירה מוחלטת כיוון שאין בהן התנגשות בין שני אירועים "הופכיים" זה לזה). ברי כי היא אינה מתיישבת כלל עם גרסת התצהיר השני, המאוחר, ה"נוכחים" שאין ליתן בו אמון. ברי כי המצאת האירוע ה"חריג" והסמכתו לאשפוז לכאורי המתיימר לייצג את פרוץ המחלה, באמצע שנת 94, נרקמו במאוחר, ואינם משקפים עובדות בהוויתן. המשיב טוען כי ריבוי הגרסאות וריבו הסתירות בדברי המערער מצריכים אי אמון אף לא באחת מן הגרסאות העובדתיות המוצדקות. חוות דעתו של ד"ר יעקוב ג'ריס המומחה מטעם המערער מנותקת מן הערעור ומבוססת על רציונאל שונה. חוות דעת זו אינה רלוונטית לתיזת הערעור. בהעדר חוות דעת אחרת, יש לקבוע כי אין לטענת המערער בערעור זה כל תימוכין רפואי, משוך, אין לערעור על מה שיסמיך, רפואית ועל כן משפטית. לטענת המשיב המסתמך על מומחיו קרוב לוודאי, שהמחלה נשוא הערעור התפתחה לאיטה, על רקע גורמי הסיכון הטבועים במערער בלא קשר לתנאי השירות, עד שהתגלתה באקראי במהלך השירות. היבט רפואי חוות דעת מומחים: 6. מטעם המערער הוגשה חוות דעתו של ד"ר ג'ריס יעקוב מיום 23.9.99. מטעם המשיב הוגשו שלוש חוות שעת האחת מאת פרופ' שרף מיום 1.11.99 השנייה והשלישית מאת פרופ' רפאל עינת מיום 15.11.99 ומיום 26.11.00. המומחה מטעם המערער, ד"ר ג'ריס יעקוב, סבור בחוות דעתו מיום 23.9.99 כי המערער לוקה ביתר לחץ דם ראשוני עם פגיעה באברי מטרה חיונים, פגיעה בלתי הפיכה בהומיספרה המוחית השמאלית שגרמה לנכות תנועתית חולשה קבועה בפלג גוף ימין, כמו כן אירועים חוזרים של תסמונת לאי ספיקה וקסולרית למוח האחורי (VBI). יתר לחץ דם ראשוני מהווה מחלה שכיחה מאוד בעולם המערבי, ולאור המידע העדכני בספרות אין מדובר במחלה עם סיבה אחת ליתר לחץ דם אלא אוסף של סיבות שונות, כמו פגמים ביוכימיים מולדים, פגמים בתפקודי האנדיאל, הרכב גנטי משפחתי, ומעורבות מערכת הסימפטית (הקשורה במצבי דחק) וכיו"ב. גורמים אלה וחלקם היחסי בתרומה להתפתחות יתר לחץ דם טרם נחקר וכומת באופן יחסי על פי נתוני הספרות קיימים עליונה בהארעות של יל"ד בתנאים סביבתיים כגון: מצב סוצי אקונומי עבודה בתנאי לחץ, רעשים וכו'.... בעבודה חשובה שפורסמה לאחרונה בכתב העת - Psychosomatic Medicine 1998 הודגמה חשיבות עומס וסוג העבודה על ערכי לחץ דם כמובן, נמצא שאנשים המחליפים את עבודתם בעבודה קלה יחסית מעלים פחות את ערכי לחץ הדם. המערער לקה ביל"ד ראשוני שהתגלה בגיל צעיר מאוד יחסית, לאחר סיבוך וסקולרי מוחי בלתי הפיך, ההופעה המוקדמת של המחלה ככל הנראה הושפעה מתנאים סביבתיים ואין ספק שעבודתו כסוהר לרבות הלחץ הנפשי ושעות העבודה וסוגה מהווים זיקה לסיבה למצבו הרפואי דהיום. ועל פי הספרות הנוכחית התומכת בכך לא ניתן לשלול אחרת בכלים האבחונים הנוכחים. המומחה אינו מקבל את מסקנותיהם של פרופ' עינת ופרופ' שרף וקובע כי אכן קיימת זיקה וקשר בין שירותו של המערער לבין הארוע הוקסולרי המוחי שעבר ומצבו דהיום. 7. המומחה מטעם המשיב, פרופ' שרף, בחוות דעתו מיום 1.11.99 סבור כי המדובר באדם צעיר עם יתר לחץ דם שעבר T.A. בינואר 95 וCVA- עם המיפרזיס ימני באוקטובר 95. גורמי סיכון נוספים, עישון והיפרלפידמיה כדי לקבוע קשר אפשרי לשירות יש לקבל חוות דעת של מומחה בלחץ דם. לדעת המומחה אין לקשר את הארוע המוחי שעבר בגיל צעיר לשרותו בשב"ס. למערער היו גורמי סיכון אחרים העלולים לגרום לאירוע מעין זה כגון יתר לחץ דם, שומנים בדם ועישון. המומחה מציין כי אין בכל ה TEXT BOOKS העיקרים בנוירולוגיה וכן לא בעתונים העיקריים מאמרים מסוג EVIDENCE BASED MEDICINE המתארים מתח ממושך כסיבה או גורם מחמיר להופעת אירוע מוחי בגיל צעיר. 8. פרופ' עינת מומחה נוסף מטעם המשיב בתחום הרפואה הפנימית, סבור בחוות דעתו מיום 15.11.99 כי יתר לחץ הדם נתגלה אצל המערער כבר בשנת 94, ובשנת 95 כשהתאשפז בבי"ח בצפת כבר היה נתון לטיפול בתרופות מורידות לחץ דם. למערער יש יתר לחץ דם ראשוני או אסנציאלי. מערכות שונות בגוף שותפות להוצרותו של יתר לחץ דם, מערכות אדרנגיות מרכזיות ופריפריות, מערכות כליתיות, מערכות הורמונליות ומערכת כלי הדם. גורמים גנטיים חשובים להופעת יתר לחץ הדם וכן מספר גורמים סביבתיים. בספרו של הריסון "עיקרי הרפואה הפנימית" מונה ג.ה. ויליאמס בפרק על יתר לחץ דם את הגורמים הסביבתיים, שיש להם קשר ע"י עלית לחץ הדם עם עלית הגיל באוכלוסיות הרווחה לעומת ירידתו עם עלית הגיל באוכלוסיות פחות מבוססות. ספר הקרדיולוגיה של הרסט, לעומת זאת, מתייחס לקשר בין מצבי דחק ועלית לחץ דם וכותב בנושא זה: " סקירה של עבודות על חיות ועל בני אדם, סכמה שדחק כשלעצמו יכול להעלות לחץ דם, אך לא הוכח שהוא מביא ליתר לחץ דם קבוע". פרק אחר באותו ספר לימוד הדן האפידמיולוגיה של מחלות קרדיווסקולריות כותב בנושא יתר לחץ הדם: "בעוד שלנטייה גנטית יש תפקיד גדול, יכול תפקוד זה להיות תפקיד של מאפשר (PERMISSIVE) בלבד, ויש צורך בגורם נוסף אחד או יותר כמו צריכת מלח, אלכוהול או עליה במשקל כדי לגרום לעלית לחץ הדם". אין אזכור של דחק כגורם נוסף כזה. פרופ' עינת מציין שיתר לחץ דם יכול להתקיים בחולה תקופה ארוכה מבלי שהחולה ידע על כך, כי יתר לחץ הדם יכול להיות קיים תקופה ארוכה בלי כל סימנים. בהתיחסו בחוות דעתו של ד"ר ג'ריס יעקוב בה הוא טוען שיש לראות קשר בין תנאי עבודתו של מר של מר אסעד לבין עלית לחץ דמו, מציין פרופ' עינת כי לא הובאה אמסכתא מהספרות הרפואית לכך, מלבד איזכור מאמר אחד שאיננו בגדר אסכולה רפואית. בסיכום חוות דעתו מציין פרופ' עינת כי המערער סובל מיתר לחץ דם שנתגלה תוך כדי שירותו בשירות בתי הסוהר יתר לחץ הדם לא נגרם ולא הוחמר על ידי השירות. בחוות דעתו השנייה של פרופ' עינת מיום 26.11.00 מתיחס המומחה לחוות דעתו של ד"ר יעקוב וטוען כי מעיון בספרי הלימוד העדכניים ברפואה הפנימית נמצא כי דחק נפשי אינו מוזכר בין הגורמים ליתר לחץ דם א סנציאלי או בין הגורמים להחרפתו. ספר הלימוד של בראונוולד בקרדיולוגיה אותו מביא ד"ר יעקוב במראי המקום שלו מדבר על פעילות יתר של מערכת העצבים הסימפטטית ותגובתיות יתר שלה קשורים ליתר לחץ הדם. הוא מציין שדחק יכול לגרום לאותה פעילות יתר סימפטטית, אך הוא מוסיף בהמשך "שפעולות עצבים סימפטטית יכולה להיות מופעלת על ידי המוח ללא תיווך של דחק או מצוקה רגשית". עוד מתיחס פרופ' עינת לאמור בחוות דעתו של ד"ר יעקוב ג'ריס אשר מביא שני מאמרים לאישור עמדתו שדחק נפשי גרם ליתר לחץ הדם אצל המערער; לדעתו, המאמר בעיתון PSYCHOSOMATIC MEDICINE מביא נתונים שרמת לחץ דם של קבוצת עובדים הנתונה בלחץ בעבודתם גבוהה במידת מה מרמת לחץ הדם של עובדים שאינם בלחץ. פרופ' עינת מציין כי הקורא את המאמר כולו ימצא שקיימים סימני שאלה משמעותיים לגבי התוצאות, בקבוצת עובדים שעברה ממצב של לחץ מתמשך בעבודה לא עלה לחץ הדם, דבר שהיה צריך לקרות אם התיאוריה באשר להשפעת הלחץ מתמשך בעבודה על רמת לחץ הדם הייתה נכונה. באשר למאמר בעיתון CIRCULATION המחברים מציינים דחק כאחד מתשעה גורמים אתולוגיים ליתר לחץ הדם אסנציאלי אך אינם מפרטים במילה מעבר לכך, ולכן אין לדעת מהמאמר על מה מסתמכים בקביעה זו. במאמר ההמשך למאמר זה, שהופיע בעיתון CIRCUTATION שבועיים מאוחר יותר, דנים אותם מחברים בפירוט רב בטיפול ביתר לחץ דם האסנציואלי. אין מילה אחת בפרק הזה על הפחתת גורמי הדחק כחלק משינויי אורחות החיים. הקורא את שני המאמרים העוקבים יכול רק להסיק שאף שהמחברים מזכירים במילה אחת דחק בין גורמים ליתר לחץ דם, אין הם נותנים לדחק אותה חשיבות כזו הניתנת לגורמים האחרים שבהם הם מציעים לטפל ואין הם מציעים לטפל בדחק. דיון ומסקנות 9. המועד לערעור; תובע הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה כל שהיא של קצין תגמולים, רשאי לערער עליה לפני וועדת ערעור תוך שלושים יום מהיום שבו הגיע אליו ההודעה על החלטת קצין התגמולים, אולם רשאית הוועדה להאריך לו את מועד הערעור לתקופה נוספת שלא תעלה על שלושים יום. תחילת מרוץ הזמן להגשת הערעור הוא מרגע שההחלטה הגיעה לידיו של המערער גם אם לא נשלחה אליו בדואר רשום. אם ניתן להוכיח כי המערער קיבל לידיו על ההחלטה הרי שמרגע שקבלה נמנים הימים לצורך הגשת הערעור. במקרה שבפנינו שלח המשיב את החלטתו בדבר דחיית התביעה בדאר רשום וזאת בהתאם לס' 31(ג) לחוק ס' 57(ג) לפקודת הראיות לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א1971-, ס"ק (1) קובע כי אם דוור מכתב לפי מען כשורה כאשר דמי המשלוח שולמו רואים המכתב כמגיע לתעודתו במועד הרגיל, וזאת אם לא הוכח היפוכו של דבר. במקרה שלפנינו איננו מקבלים את גירסת המערער כי לא קבל את המכתב שכן הדבר נסתר לא רק מעצם החזקה שבס' 57(ג) לפקודת הראיות אלא שבמכתבו של ב"כ המערער מיום 23.6.99 מע16/ מופיע מס' התיק שמתנהל אצל המשיב על שם המערער, מס' שלא יכול היה המערער לדעת אילולא קבל את מכתב הדחיה נשוא הערעור. לפיכך, ולאחר ששקלנו את טענות הצדדים בעניין הטענה לדחיית התובענה על הסף, עקב האיחור בהגשת הערעור, נראה לנו כי הדין עם המשיב. 10. כידוע, בהתאם לסעיף 33(א) לחוק הנכים רשאית ועדת הערעורים להאריך את המועד להגשת ערעור ב - 30 ימים נוספים על המועד הקבוע בחוק הנכים בלבד, דהיינו לא ניתן על פי לשון החוק להאריך מועד להגשת ערעור מעבר ל - 60 יום מהמועד שבו קיבל המערער את החלטת המשיב. שאלת הארכת מועדים לגבי הגשת בקשות (תביעות) למשיב או ערעורים על החלטות המשיב, לרבות החלטות עפ"י סעיף 33(א) לחוק הדן בתקופת הגשת הערעור על החלטת קצין התגמולים והמועד הסטטוטורי שרשאית הוועדה להאריך למערער אשר איחר בהגשת ערעורו, נדונה בפסיקה. כבר ציינו בהחלטות קודמות כי בשל המצב המשפטי, והפרשנות ניתנה בפסיקה הפתרון להארכת המועדים יושג רק בהתערבות המחוקק. ראה ע"א (י-ם) 129/85 קצין התגמולים נ' אלון שביט, פ”מ תשמ"ו א' 464 שם נאמר: "נדיבותם של בתי המשפט ורוחב פרשנותם בנושאים הנוגעים לנכים ידועה ומובנת ובלבד שתהא מעוגנת כדבעי בהוראה זו, או אחרת, שבחוק הנכים. ואולם, בחוק זה, קמץ המחוקק את ידו דווקא בענין המועדים להגשת תביעות ולהתיישנותן והם צומצמו במידה רבה בהשוואה לתקופות ההתיישנות הרגילות". המחשה מפורשת מזו של כוונת המחוקק לצמצם את המועדים לנקיטת הליכים על פי חוק הנכים קשה, לדעתנו, לתאר ולכן פרשנות המסמיכה את הועדה להאריך את המועד להגשת הערעור ללא הגבלת זמן נוגדת בבירור את מטרת המחוקק בסעיף 33 (א)". יש לציין כי על פסק הדין הנ"ל הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בתיק ר"ע 548/85 (לא פורסם) והחלטת המשנה לנשיא מ. בן פורת היתה: "בע"א 310/61 קולה נ' קצין התגמולים, פ"ד טו עמ' 1961 אמר הנשיא דאז (אולשן) "נוסח הסעיף הוא ברור ואינו מעורר כל ספקות נאמר "להאריך" את מועד הערעור לתקופה נוספת שלא תעלה על....." היינו, ניתן להאריך כך שסך הכל יהיה במקרה שבפנינו 60 יום. בכגון דא כלל הוא שיש לשמור על יציבות ההלכה ומכאן שאין מקום לערער אחרי ההלכה הקיימת". לפיכך, נדחתה הבקשה למתן רשות ערעור. בעניין נוסף, ע"א 377/78, אברהם אדרי נ' קצין התגמולים (לא פורסם) נדון פעם נוספת סעיף 33(א) לחוק הנ"ל, שבו חזר וציין השופט ח. כהן שכתב את פסק הדין כי: "גזירת המחוקק לענין המועדים הקצרים והקצובים להגשת הערעור אמרנו לא פעם שאין כנגד גזרה כזו לא עצה ולא חוכמה ולא תבונה ואף גם זאת אמרנו וחזרנו ואמרנו (אם גם בהקשרים אחרים) שיטיב המחוקק עשות אם יסמיך את קצין התגמולים או את ועדת הערעור להאריך מועדים הקבועים בחוק מטעם מיוחד גם בלי הגבלה מראש". פסק הדין בענין אלון שביט נ. קצין התגמולים ניתן ביום 28.11.78 אולם עד היום אין כל שינוי או תיקון בסעיף 33(א) הנ"ל (השווה ע.נ 247/95 (חיפה) עמרם טולדנו נ' קצין התגמולים, ברשות כב' השופט י. כהן, שם נדון איחור של 14 ימים בלבד שנדחה על הסף ולעומת זאת, השווה לע.נ 1095/97 עמר חגית נ' קצין התגמולים, ברשות כב' השופט י. גנן, בו נדון מקרה מיוחד של פירוש המושג ראיה חדשה עפ"י סעיף 35(א) לחוק). העולה מכל המקובץ לעיל הוא כי דין הערעור להדחות וזאת עקב האיחור בהגשתו. במידה וטעינו במסקנתנו זו, יש בכוונתנו לדון גם בטענות המערער לגופו של עניין. 11. שאלת הקשר המשפטי בין השירות הצבאי לבין הפגימה ממנה סובל החייל הינה פעולה משולבת של עובדה, משפט ורפואה (ראה ע''א 459/89 קצין התגמולים נגד חריטן פ''ד מ''ה (5) 374). נושא נטלי ההוכחה נקבע בפסק הדין בעניין ע''א 472/89 ק. התגמולים נגד רוט, [פ''ד מ''ה (5) 203]. ידועה האבחנה לעניין פרוץ מחלה בין תקופת שירות קצרה לבין תקופת שירות ארוכה. בו בזמן שניתן לראות בפרוץ מחלה בתקופת שירות קצרה יחסית משום סימן, לכאורה, של קשר סיבתי בין התפרצות המחלה והשירות, הרי במקרה של שירות ארוך שנים, בהעדר ארוע מסויים שניתן לקשור אותו למחלה לא חלה החזקה האמורה, ועל המערער הנטל להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין השירות לבין התפרצות מחלתו. יצויין כי נטלי הראייה המוטל על המערער, התובע הכרה כנכה, אינו גבוה, ודי אם יוכיח כי מתקבל על הדעת שקיים קשר סיבתי [ראה רע''א 5499/92 ק. התגמולים נגד בן עד, פ''ד מז (2) 471,בע' 475] והשאלה האם עמד המערער בנטל זה. המחלוקת במקרה שלפנינו, הינה, כפי שפורט בפרק ההיבט הרפואי, בנושא הקשר שבין תנאי מתח ועבודה קשה לבין יל"ד. בנוסף, קיימת שאלה בנוגע לאיבחון המדוייק של המחלה. מחלת יל"ד במצב קבוע עלתה לדיון בפני ועדות הערעורים מספר רב של פעמים, המשותף לכל המקרים היא הטענה כי המחלה נגרמה בשל שירות צבאי בתנאי לחץ ומתח קשים. שאלה זו עלתה לדיון מספר כה רב של פעמים עד שכונתה בפסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים השאלה ה''נצחית'' (ע''נ 310/93 קצין התגמולים נגד ראובן לוי,לא פורסם). בפרשת עובדיה (ע''נ 123/91 עובדיה דני נגד קצין התגמולים (לא פורסם), מנסחת ועדת הערעור את שלושת השאלות המנחות אותה בבואה להכריע בעניין: א. האם יש אסכולה במדע הרפואה הסבורה שדחק ולחץ נפשי (STRESS ) יש בהם כדי לגרום או להחמיר מחלת יתר לחץ דם? ב. בהנחה שתנתן תשובה חיובית לשאלה הראשונה: האם המערער היה נתון ב-STRESS אשר היה בו כדי לגרום למחלת יתר לחץ הדם בה לקה? ג. בהנחה שהתשובה לשתי השאלות חיובית: האם ה-STRESS בו היה המערער נתון בעת שרותו הצבאי וכתוצאה מתנאי שרותו הוא כזה אשר החוק מכיר בו כ''עקב השירות''? פסק הדין שניתן בפרשת ראובן לוי (ע''נ 310/93) סוקר את חוות הדעת השונות, את הפסיקה במקרים דומים ואת העובדות הספציפיות הנודעות למקרה וקובע כי אין אסכולה רפואית רצינית הסוברת כי מצבי לחץ ומתח קשים עשויים לגרום ליתר לחץ דם. בטענה זו נדחו ערעורים רבים חלקם נדחו גם בשל חוות הדעת מטעם קצין התגמולים הקובעת כי המחלה הינה קונסטיטוציונאלית ואינה פורצת בשל מתח ולחץ בשירות הצבאי ורק מיעוטים נתקבלו.(ראה סקירה של חלק מהמקרים בספרו של עורך דין עומר יעבץ, חוק הנכים-חקיקה, פסיקה והיבטים משפטיים, עמ' 390-391). 12. ומן הכלל אל הפרט. בהתאם לתצהירו מע1/ התרשמנו כי תנאי שירותו של המערער היו "רגילים" ללא ארועים חריגים היוצרים מתח ודאגה כל זאת למעט ארוע הנזכר בס' 10 מחודש אפריל 94 שבו לדברי המערער תקף אותו אסיר וניסה לחנוק אותו וסיכן את חייו. דא עקא, שארוע זה איננו מצויין בתצהיר הקודם שהגיש המערער מיום 27/1/96 שהוא תצהיר קצר ולא מציין כל אירוע מיוחד. יש באי ציון האירוע הנ"ל בתצהיר הקודם משום החלשת האירוע כאירוע חריג גם אם הוא התקיים. (ראה ע.א. 472/81 קצין התגמולים נ' אברג'ל פסקי דין לז(2) 785,790). לגרסת המערער מחלתו אובחנה לראשונה בחודש יוני 94 ולא מתקיים גם קשר של סמיכות זמנית בין האירוע הנטען לבין פרוץ המחלה. ספק בעינינו אם אומנם מחלת המערער כגרסתו אובחנה בחודש 6/94 ונראית לנו עמדתו של פרופ' עינת כי איבחונה של המחלה היה בתחילת 1995, מועד בו אושפז המערער בבית-החולים בצפת. סיכומו של דבר, המערער לא הניח בפנינו תשתית עובדתית מספקת לשכנענו כי תנאי שירותו היו חריגים הכרוכים במתח ודאגה או ארוע או ארועים חריגים תוך סמיכות זמנים בינם לבין האירוע המוחי הנטען. המערער מיקד את טענותיו כי הארוע הנ"ל ארע על רקע יל"ד שנגרם לו בזמן השירות ועקב השירות. דא עקא בעניין הרפואי אנו מעדיפים את חוו"ד של פרופ' עינת על פני חוו"ד של ד"ר יעקוב. אנו מקבלים את עמדת המומחה כי אין אסכולה רפואית אשר קושרת תנאים סביבתיים עם מחלת יל"ד. אשר על כן עולה מכל המקובץ לעיל כי לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת המשיב. הערעור נדחה. בנסיבות, אין צו להוצאות. משטרה