פסק דין 1. המחלוקת בתמצית: ענינה של תביעה זו בנזק שנגרם לעינו של התובע, עובד שעבד אצל נתבעת מס' 1. התובע טוען כי נפגע במהלך עבודתו וזאת כאשר ביצע עבודה ללא ציוד מיגון מתאים וללא הדרכה נאותה. בהתאם, כך טוען התובע, התרשלה הנתבעת 1. מטעם זה טוען הוא כי הנתבעת 1 חבה לפצותו על נזקיו. נתבעת 2 היא המבטחת של נתבעת 1 והתביעה כנגדה הוגשה מכוח היותה המבטחת בהתאם לפוליסת ביטוח שהוגשה לבית המשפט. הצדדים הסכימו כי בשלב הראשון יכריע בית המשפט בעניין האחריות המיוחסת בתביעה לנתבעים 1-2 ולאחר מכן, ולפי הצורך, תידון סוגיית הנזק. 2. עובדות שאינן שנויות במחלוקת: העובדות הבסיסיות הרלוונטיות לאירוע התאונה אינן שנויות במחלוקת: מוסכם כי במועד הרלוונטי לתאונה עבד התובע אצל נתבעת מס' 1; מוסכם כי התובע עבד אצל הנתבעת כחצי שנה ובתפקידו הוגדר כ"עובד כללי", ובין היתר ביצע עבודות של פריקת והעמסת ציוד; מוסכם כי התובע נפגע בעת שביצע עבודה של העמסת חבילות קרשים על משאית כאשר היה עליו לרתום את אנקול המנוף לחבילות הקרשים; מוסכם כי חבילות הקרשים היו קשורות בחוט ברזל בעובי 6 מ"מ ; מוסכם כי במידה בה היו החוטים שקשרו את החבילות רופפים היה על התובע לחזק ולהדק את הקשירה, בטרם החיבור לאנקול; אין חולק כי התובע נפגע בעינו בעת שקשר חבילת עצים שהקשירה בה נפרמה; מוסכם כי הנתבעת 2 מבטחת את נתבעת 1 בפוליסה החלה על המקרה שבפני בית המשפט. המחלוקת שבין הצדדים נעוצה באופן בו נפגע התובע בעינו ובאחריות המוטלת על הנתבעים. 3. נסיבות פציעתו של התובע: הגרסה היחידה לנסיבות המדויקות של פציעת התובע היא גרסת התובע עצמו. אמנם מנהל הנתבעת ועד נוסף, נהג המשאית, היו בסמוך לו ואולם הם לא ראו את הרגע בו נפגע התובע ולא יכלו לתאר את הנסיבות המדויקות של פגיעתו, למעט אותן עובדות כלליות שעניינם טיב העבודה שהיה על התובע לבצע, עובדות שכאמור אינן שנויות במחלוקת. עדותו של התובע הייתה אמינה. הנתבעות מנסות להיבנות מהבדלים שוליים בין הגרסאות שנמסרו בטופס הגשת התלונה למוסד לביטוח לאומי ובין הגרסה שנמסרה בבית המשפט, וכן בין תשובות לשאלות שנשאל בחקירתו. סבור אני כי אין מדובר בהבדלי גרסאות של ממש וככלל גרסתו של התובע אמינה. התובע הדגים ותאר את עבודת הליפוף שביצע בעת שנפגע בעינו. לדבריו, כפי שהדגים בבית המשפט (עמ' 29 לפרוטוקול) ביצע בעת נפגע עבודה של ליפוף הברזלים סביב חבילת הקרשים והידוק הקשירה. הוא אחז את הברזלים בידיו מעל גובה הבטן ובסמיכות מסוכנת לפנים. המוט שאחז ביד שמאל השתחרר ופגע בעינו. לדבריו, בטרם השתחרר המוט הצליח כבר לבצע 2-3 ליפופים. אז השתחרר המוט ופגע בו ומאז לא ראה כלום, מאחר ועינו נפגעה. תיאור זה, כפי שתואר בעדותו בבית המשפט, אינו שונה באופן מהותי מהתיאור שמסר בדו"ח התביעה למוסד לביטוח לאומי, נ1/. שם אמר התובע כי "תוך כדי העמסת ציוד למשאית מוט ברזל 6 מ"מ נכנס לעין ימין ואיבדתי את הראיה" מדובר במספר מילים שנרשמו במקום המיועד לכך בטופס סטנדרטי, מקום בו אין צורך לפרט את כל נסיבות המקרה ואין גם מקום מספיק במשבצת המיועדת לכך בטופס באופן המאפשר לפרט את הנסיבות. אכן, התובע עבד בהעמסת ציוד ומוט ברזל נכנס לעינו. תיאור זה של הנסיבות הכלליות של האירוע מדויק, ואינו סותר את התיאור המדויק שמסר התובע בעדות מפורטת ובתשובות לשאלות בחקירה נגדית. הנתבעות מצביעות כמוצאות שלל רב על הבדל בין גרסה שמסר למומחה מטעם התובע, שם אמר לו כי שני הברזלים השתחררו מידו, ובין גרסתו בבית המשפט בה ציין בתחילה כי אחד הברזלים השתחרר (עמ' 25 לפרוטוקול) כאשר בהמשך ציין כי שני הברזלים השתחררו מידו (עמ' 26 לפרוטוקול). אינני רואה הבדל של ממש בגרסאות ובעיקרו של דבר חוזר התובע על גרסתו האמינה בכל שלבי העדות. התובע תיאר כי תוך כדי העבודה השתחרר ברזל מידו ופגע בעינו ואז נפל הוא על הרצפה, וממילא השתחררו שני הברזלים מידיו. מדובר באירוע שנמשך שבריר שניה במהלכו השתחררו שני הברזלים מאחיזת ידיו כאשר הראשון שהשתחרר פגע בעינו. בהתאם, וגם אם אמר בתשובה לאחר השאלות כי שני הברזלים השתחררו מידיו, אין בכך כדי לערער את אמינות גרסתו. הנתבעות טוענות כי התיאור שתיאר התובע כאילו הברזל "עף" לתוך עינו הינו תיאור שאינו עומד במבחן המציאות מאחר ולברזל 6 מ"מ אין תכונה של מעוף וקפיציות (חוות דעת נ2/ סעיף 6). איני סבור כי יש בחוות הדעת ובעדותו של מר סעדיה סלים, עורך חוות הדעת, כדי לפגום באמינות התובע. התובע הדגים לבית המשפט כיצד ליפף את הברזלים בגובה שמעל הבטן, בסמוך לפניו. בתנאים אלו אין צורך בתכונה של קפיציות רבה כדי שברזל המשחרר יפגע בעין. אין ליחס לביטוי בו השתמש התובע לפיו "הברזל עף" לתוך עינו כתיאור מדויק של תכונות הברזל אלא כתיאור בשפה עממית למצב בו הברזל השתחרר ופגע בעין. תיאור זה מתיישב עם מכלול הנתונים שבפני בית המשפט וכאמור, עדותו של התובע עצמו אמינה. יצוין עוד כי המומחה מטעם הנתבעות לא בדק כלל את מוט הברזל הרלוונטי או מוט מאותו הסוג ואף לא בירר אם מדובר בברזל מגלוון או לא. בנסיבות אלו לא מצאתי מקום להעניק משקל של ממש לטענתו, המפורטת בחוות דעתו, ולפיה אין כלל תכונה של קפיציות לברזל הנ"ל. בסיכומו של דבר הוכח בעדותו האמינה של התובע, המתיישבת עם עצם נסיבות עבודתו, כי התובע נפגע בעת שהברזל שליפף בצורה בלתי מקצועית, בעזרת ידיו בלבד, השתחרר ופגע בעינו. מדובר בעובד בלתי מקצועי שעבד כעובד כללי ופועל פשוט. העבודה שביצע הייתה בשליחות המעביד אשר הורה לו להעמיס את חבילות הקרשים על המשאית. אמנם עבודת קשירת החבילות אינה חלק מעבודת ההעמסה במובן זה שהחבילות אמורות היו להיות קשורות עוד קודם לשלב העמסתן על המשאית. ואולם מנהל הנתבעת העיד כי חיזוק הקשירה הינו חלק בלתי נפרד מהעבודה במובן זה שאם הפועל מבצע את אותה עבודה שהתבקש התובע לבצע ומבחין כי קשירת הברזלים סביב חבילת קרשים התרופפה, עליו לחזק את הקשירה. כך גם מצפה המעביד שינהג (ראה: עדותו של מנהל הנתבעת עמ' 75 ש' 12-15 לפרוטוקול). לבית המשפט הוגשו שתי חוות דעת. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של מר כרמון. מטעם הנתבעים חוות דעתו של מר סעדיה. סבור אני כי במקרה זה יש להעדיף את האמור בחוות דעתו של מר כרמון, שהוא מומחה לענייני בטיחות, על פני חוות דעתו של מר סעדיה, מהנדס המתמחה גם בבטיחות. עדותו של מר סעדיה התבססה על שורה של נתונים עובדתיים בלתי נכונים או למצער כאלו שלא נבדקו כלל. מר סעדיה לא בדק את הברזל הרלוונטי או ברזל דומה ולמעשה עולה בחקירתו כי אינו יודע במדויק את סוג הברזל שבקשירתו עסק התובע עת שנפגע. מכאן שכל הנחותיו בנוגע להתנהגות הברזל, מידת קפיציותו וכד', אינן מבוססות על נתון אמיתי שהוצג בפני המומחה וממילא יש להתעלם מהנחות אלו. יתרה מזאת, המומחה הניח בחוות דעתו כי התובע הינו עובד מקצועי ומיומן שעבד ביחד עם בעל מקצוע מיומן. עובדות אלו אינן נכונות מאחר ותובע אינו מוגדר כעובד מקצועי ובעת שביצע את העבודה במהלכה נפגע היה לבד, ללא ליווי מקצועי, כאשר העובדים הסמוכים אליו היו על המשאית במרחק של כ12- מטר ממנו ולא יכלו לראות בדיוק מה הוא עושה. מר סעדיה גם הניח כי מנהל החברה מר בוטרוס הנחה את התובע בהוראות בטיחות בטרם החל בעבודתו (עמ' 53 ש' 1-13 לעדותו) ולפחות מצופה כי כך יעשה. אלא שמעדותו של מר בוטרוס עצמו עולה כי לא ניתנה לתובע כל הדרכה (עמ' 68 ש' 9-11). בנסיבות אלו ובשים לב לנתוני היסוד השגויים על בסיסם נערכה חוות דעתו של מר סעדיה אין מנוס אלא להתעלם ממסקנותיו. התובע טוען בסיכומיו כי הנתבעת 1 נמנעה מלדווח למשרד העבודה על התאונה ובכך מנעה חקירה וגרמה לו לנזק ראייתי. אינני סבור כי יש בכך ממש. התובע יודע כיצד הוא נפגע ומחדלי התובעת בביצוע חקירה אינם פוגעים בראיותיו או ביכולתו להמציא ראיות. ואולם הימנעות מלדווח על תאונה וכתוצאה מכך מניעת חקירה מחזקת את התשתית הראיתית המטילה אחריות על הנתבעת. כי אם לא ראתה עצמה אחרית לתאונה מדוע נמנעה מלדווח על התאונה ולאפשר חקירה ? יש בכך ראיה לכאורה כי הנתבעת 1 עצמה ראתה עצמה כמי שלא נהגה כדין בתובע והתרשלה. שלילת החקירה מעבירה את הנטל על הנתבעת 1 להוכיח כי פעלה כנדרש ולא התרשלה במילוי חובותיה כלפי העובד. במקרה שבפני לא עולה בידי הנתבעת 1 , המעביד, להוכיח כי לא התרשלה. 4. שימוש באמצעי מיגון ויצירת תנאי עבודה בטוחים: על פי כל העדויות ביצע התובע את עבודתו ללא כל מיגון, לרבות כפפות, קסדת מגן, מיגון לעניין וכד'. בנוסף, ביצע העובד את העבודה לבדו, ללא פיקוח של אדם מקצועי, ובלא שניתנה לו הדרכה מתאימה בנוגע לאופן קשירת החבילות במידה והקשירה שהוכנה מראש מתפרקת, זאת על אף שתפקיד זה היה חלק בלתי נפרד ממשימתו ותפקיד אשר המעביד מצפה כי יבצע, אם הוא נתקל בחבילה שקשירתה התרופפה, הכל כפי שהעיד המעסיק עצמו. ב"כ הנתבעת טוענת בסיכומיה על פי תקנות הבטיחות בעבודה לא חלה על מעביד חובה לספק אמצעי מיגון אלו לפועל המבצע את העבודות אותן ביצע התובע. סבור אני כי בכל הכבוד אין היא מדייקת. בכל הנוגע לקסדת מגן טוענת ב"כ הנתבעים כי קיימת חובה בהספקת הקסדה כאשר מדובר בעבודות בהן עלול העובד להיפגע מחפץ נופל. במקרה זה עבד התובע בהעמסת החבילות כאשר תפקידו היה לחבר את החבילות לאנקול המנוף בטרם יועמסו. לכאורה, זה הוא תפקיד המחייב שימוש בקסדה. קסדה לא סופקה לתובע, בניגוד למתחייב. אמת היא כי התובע לא נפגע מנפילת חפץ על ראשו אלא בנסיבות כפי שתוארו. יתכן כי קסדה לא הייתה מונעת את הפגיעה ובכל מקרה אין הקסדה מיועדת למנוע את הפגיעה הנ"ל, ואולם לא ניתן לטעון כי המעביד לא היה אמור לספק את ציוד המגן. בנוסף יצוין כי פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 קובעת בסעיף 72 כי: "אין להשתמש בשרשרת, בחבל או באבזר הרמה אלא אם הם ממבנה טוב, מחומר בריא, מחוזק מספיק וללא פגם גלוי." במקרה זה נעשה שימוש לקשירת חבילות בברזלים שלא נבדקו וכאמור לעיל היו רופפים במובן זה שהפגם באופן הכנת החבילות להרמה היה גלוי. ואולם מעבר לכך - תקנות הבטיחות בעבודה אינן באות לגרוע מהחובה הכללית המוטלת על המעביד לדאוג לבטיחות העובד ואינן באות לגרוע מחובת המעביד לדאוג לאמצעים סבירים לביצוע העבודה, כמשמעו בעוולת הרשלנות הקבועה בפקודת הנזיקין. מטרת התקנות הייתה להגדיר אמצעי בטיחות ספציפיים שיש לדאוג לקיומם בביצוע של עבודות מוגדרות, כמפורט בתקנות. ואולם אין בתקנות כדי לצמצם את החובה הכללית של המעביד לדאוג לתנאי עבודה בטוחים לעובדיו. ראה לעניין זה בדברי כב' השופט (כתארו אז) א. ברק, ב-ע"א 707/79 וינר את טיקו נ. אמסלם, ל"ה (2) פד"י, עמ' 209, בעמ' 210 סיפא - עמ' 211: "הלכה פסוקה היא, כי המעביד חב חובת זהירות לעובדו , ותוכנה של חובה זו הוא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל..... חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע..... בחובה כפולה זו לא עמדה המעבידה בעניין שלפנינו. היא לא הדריכה את העובדים באשר לאופן, שבו עליהם להניח ולחזק את לוחות הזחילה. כתוצאה מכך, נוצר סיכון לבטחונו של העובד, סיכון שהתממש וגרם לתאונה. זאת ועוד: המעבידה לא דאגה לכך, כי הלכה למעשה יבוצע פיקוח על אופן ביצוע העבודה במקום..... ". וב-ע"א 663/88 שירזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ, מ"ז (3) פד"י, עמ' 225 נאמר, בעמ' 229 רישא: "החובה המוטלת על המעביד על פי סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה, הינה לנקוט אמצעים סבירים על מנת להגן על בטיחותו של עובד המועסק בתנאים הנתונים ולמנוע נפילתו. גם החובה המוטלת על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לעוולת הרשלנות הינה לנקוט אמצעים סבירים. על כן השאלה הינה, בכל מקרה, מה היה סביר לעשות בנסיבות הענין. במלים אחרות: היכן עובר קו הגבול בין אמצעים שהם סבירים ושחובה היתה על המשיבה לנקוט אותם לבין אמצעים החורגים מתחום האמצעים שחובה היתה על מעבידה סבירה להפעילם.... ". ובהמשכו של עמ' 229: "לדעתי, קיימת חובה כללית גורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים, כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים, אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו.... ". (ההדגשות הוספו. ר.ש.) ראה גם: ע"א 72/57 ,60/57 דויטש נ' פרנקו, פ"ד יא 1531 ,1529; ע"א 235/80 ממן נ' בית החולים הפסיכיאטרי טלביה (לא פורסם), שם נאמר: "המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה. מאידך גיסא, יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה." ראה גם: ע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט(1) 30 32; ע"א 5890/97 , צים חברת השיט הישראלית נ' גבריאל אוחנה, תק-על 99(1), 587, עמ' 588; ע"א 371/90, חמוד סובחי נ' רכבת בישראל, פ"ד מז(3), 345 ,עמ' 349-350. ע"א 477/85, בוארון נ. עירית נתניה, פד"י מב (1) 415; ת"א (חיפה) 519/94, עמאד מסרי נ' מילואות חברה לפיתוח , תק-מח 2001 (2), 8391 ,עמ' 8403; ע"א (חיפה) 2077/02, עזאלדין סאלח אמארה נ' מועצה מקומית , תק-מח 2002(2), 13630 ,עמ' 13631; 5. רשלנות הנתבעת 1: כפי שעולה ממכלול הראיות נשלח התובע, עובד בלתי מקצועי, לבצע עבודה ללא הכשרה ובלא שניתנו לו הנחיות מיוחדות בנוגע לבטיחות בעבודה. התובע לא צויד בכלי עבודה מיוחדים (על אף שהוכח כי קיים כלי עבודה המיועד לליפוף ברזלים. ראה עמ' 14 ש' 25-27 לעדותו של מר כרמון וכן את חוות דעת שני המומחים המאשרים את קיומו של כלי עבודה המיועד לליפוף ברזלים, כלי אשר מסוגו גם הוצג לבית המשפט) ולא בציוד מגן מכל סוג שהוא, על אף שעבודתו חייבה לבישת קסדת מגן, ועל אף שיש בעבודה סיכונים המחייבים, כחלק מנקיטת אמצעי זהירות סבירים, שימוש בקסדה ואף בכפפות, וזאת כדי לשפר את אחיזת העובד בברזלים ומניעת פגיעה בידיו. התובע עבד לבד ללא סיוע של כל אדם אחר, לרבות פועל מנוסה ומקצועי. העבודה שביצע הייתה זו שמצופה ממנו כי יבצע בנסיבות אלו. המעביד אף העיד במפורש כי עובד הנתקל בחבילה שקשירתה התרופפה אמור לדאוג לחיזוק הקשירה ומצפים ממנו שיעשה זאת מיוזמתו. מכאן שהנתבעת 1, החבה חובת זהירות כלפי התובע, לא נקטה באמצעים הנדרשים כדי להגן על שלומו של התובע והפרה את חובות הזהירות הנדרשות ממנה, וזאת כאשר הסיכונים ידועים מראש למעביד. ביצוע קשירת החבילה הרופפת ע"י תפסן מקצועי, או לחילופין הדרכה נאותה של התובע, הספקת כלי לליפוף ברזלים, ציוד התובע באמצעי מיגון ולחילופין ביצוע העבודות בסיוע עובד נוסף או עובד מקצועי, היו, קרוב לוודאי, מונעות את התאונה. מכאן שהוכח הקשר הסיבתי שבין התרשלות הנתבעת ובין התאונה, כפי שאירעה. 6. רשלנות תורמת: הנתבעות טוענות כי יש ליחס לתובע רשלנות תורמת בגרימת התאונה בה נפגע. סבור אני כי הנתבעות לא הניחו בפני תשתית ראייתית שיש בה כדי להצביע על התרשלותו של התובע. אמנם התובע לא התבקש מלכתחילה לבצע עבודה של קשירת חבילת קרשים ואולם, כפי שהעיד מנהל הנתבעת 1, התובע פעל כפי שציפו ממנו. כשהבחין בחבילת קרשים שהקשירה בה התרופפה נקט יוזמה וליפף את הברזלים סביב לחבילה. מכאן, שנקיטת היוזמה ע"י העובד וליפוף כבלי הברזל על ידו הייתה חלק מהסיכון שיצר המעביד כאשר שלח את העובד לבצע את העבודה, וזאת גם אם עצם הפעולה בוצעה כתוצאה מהחלטה של העובד עצמו. פרופסור אנגלרד, בספר דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית מבהיר כי לא ניתן לשקול את אשמו של המעביד כנגד זה של העובד כאשר המעביד הפר חובה חקוקה מן הסוג המטיל אחריות מוחלטת ללא מרכיב של אשם (שם, בעמ' 267). במקרה כזה, הדרך הנכונה היא לבחון את חלקו של העובד בתאונה מנקודת מבט של מידת האוטונומיה שברשלנותו (ביטוי שטבע השופט זילברג בע"א 119/58 מזרחי ואח' נ' פרידמן, פ"ד יג 530, 529 ד). מעמדו העדיף של המעביד מתבטא בכך שהוא פועל מתוך חופש בחירה מלא. הוא יוזם את הקמת המפעל, קובע את תחומי עיסוקו, את מבנהו וציודו, את תנאי העבודה, הוראות הבטיחות ונוהלי העבודה בו. הוא קובע איזו עבודה תוטל על עובד מסויים, בעל כישורים מסויימים וותק כזה או אחר של עבודה במקום, ויש בידו לשלוט במידת ההדרכה שיקבל אותו עובד. העובד מצדו פועל בתוך הגבולות שמציב המעביד לפעולתו באמצעות החלטותיו בעניינים שפורטו לעיל. דרגות החופש של העובדה הן מצומצמות וניתן להניח, וזאת אמנם ההנחה המשפטית המקובלת, כי סיטואציה מסוכנת שגרמה לפגיעה בעובד נוצרה על ידי המעביד ללא תרומה אוטונומית של הניזוק. רק אם יצליח המעביד המזיק להראות שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החפשית ולא רק פעל בתוך ד' אמות הסיכון שיצר המעביד על ידי הפרת חובתו החקוקה עד שפגיעתו היתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד, ויאמר כי עליו לשאת בחלק מן הנזק. במקרה שבפני, אין מדובר בתביעה על בסיס העילה של הפרת חובה חקוקה. מדובר בתביעה שעילתה רשלנות. יחד עם זאת, נכונים הכללים שפורטו לעיל גם במקרה זה. בנתונים שבפני, ותוך בחינת התנהגותו של התובע מנקודת המבט של האוטונומיה שניתנה לו בבחירת דרך העבודה והיקף שיקול הדעת שניתן היה לצפות ממנו בשים לב לנתוניו המיוחדים, סבור אני כי לא הוכחה רשלנות תורמת של התובע. בע"א 3769/97, דהן שמעון (פסול דין) ו-2 אח' נ' אביבה דני , פ"ד נג(5), 581 ,עמ' 587-588, נקבע כדלקמן: "הלכה פסוקה היא, שרמת הזהירות הנדרשת ממעביד כלפי עובדו אינה נדרשת מעובד כלפי עצמו (ראה: ע"א 617/80 מכלוף גבאי נ. תע"ל, פ"ד לו (3)337 ; ע "א 701/77 רשות הנמלים בישראל נ. מספי עזרא, פ"ד לג(1) 737 ; ע"א 477/85 בוארון נ. עירית נתניה ואח', פ"ד מב(1) 415). בשל העובדה שמדובר ביחסי עובד ומעביד, לא מקפידים עם העובד. הנטייה היא, שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל "האשם התורם", אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין. "מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה". ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע,מ נ. א' מרציאנו ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לו(2) 592, בעמ' 603-604; וראה גם ע"א 663/88 שירזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, בעמ' 232 וההפניות שבו. אחריות המעביד אינה משחררת את העובד מנקיטת אמצעי זהירות וביצוע כל עבודה תוך תשומת לב לסכנות הנובעות ממנה. ראה: ע"א 371/90, חמוד סובחי נ' רכבת בישראל, פ"ד מז(3), 345. במקרה שבפני, בשונה מהמקרה שנדון בפרשת סובחי הנ"ל, אין מדובר בסיכון רגיל הנראה לעין, מסוג אותם סיכונים אשר העובד היה צריך לצפות ולהזהר מהם. מדובר בארוע אשר בו ניזוק התובע כאשר ביצע עבודה הנראית לכאורה פשוטה, ללא אמצעים מתאימים, ובלא שהוא מודע לסיכון הנובע מליפוף ברזל ללא אמצעי מיגון. בכך שונה המקרה מזה שנדון בפרשת סובחי ואין מקום לטעון כי על העובד היה להבחין מראש בסכנה ולהזהר ממנה. אני קובע כי על פי הראיות שבפני, הסיכון שהעובד נחשף אליו לא היה גלוי ונראה לעיין, ובמיוחד לפועל שאינו מקצועי. בנסיבות אלו לא מצאתי מקום ליחס לתובע כל רשלנות תורמת לגרימת התאונה. 7. סיכום: בסיכומו של דבר אני קובע כי התובע הוכיח כי נפגע כתוצאה מתאונת עבודה שנגרמה בעת שברזל שאחז בידיו וליפף בו חבילת קרשים השתחרר מידו ופגע בעינו. אני קובע כי התובע הוכיח שהנתבעת 1, המעביד, התרשלה כאשר לא סיפקה לו הדרכה מתאימה לביצוע עבודתו ולא ציידה אותו באמצעי מיגון מתאימים ובעזרה של עובד מיומן. בהתאם הוכח כי הנתבעת 1 אחראית לנזקיו כמעביד, ונתבעת 2 אחראית לנזקיו מכוח היותה המבטחת של נתבעת מס' 1 בגין נזקים מסוג זה שנתבע. אני קובע כי לא הוכחה רשלנות תורמת של התובע. מיגון