פסק דין 1. המערער הגיש ביום 8/9/97 תביעה להכרת זכות עפ"י חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), התשי"ט- 1959, (להלן: "חוק הנכים"), עקב כאבים בע"ש מותני ואילו הוועדה הרפואית שבדקה אותו מטעם המשיב קבעה לו ביום 1/6/98 דרגת נכות בשיעור של 1% כאשר שיעור ההחמרה שנגרם כתוצאה מהשרות הינו % ½ (מחצית). ביום 2/7/98 המערער עירער לוועדה הרפואית העליונה על ההחלטה הנ"ל ואילו הפעם קבעה הוועדה דרגת נכות של 5% כאשר שיעור ההחמרה שנגרם כתוצאה מהשרות הינו 2.5% (מחצית). ביום 16/3/00 שונה שיעור הנכות הכוללת של המערער והועמד על 15%. במסגרת זו הוכרה נכותו בשיעור של 3% בגין מגבלה מזערית בתנועות עמוד שידרה מותני וכן 2% נכות בגין פגיעה קלה שורשית מותנית, בהחלטתו זו קבע המשיב כי: "הריני להודיעך כי לאחר עיון בתביעתך ובתוצאות הבדיקות הרפואיות הגעתי למסקנה כי המחלה, ההפרעות בשמיעה, אירעה בתקופת שירותך ועקב שירותך המשטרתי. הוועדה הרפואית בישיבתה בתאריך 5/3/00 קבעה את דרגת נכותך ל- 15% לפי הפירוט הבא: עבור ליקוי שמיעה טינטון קבוע- 10% עבור ליקוי שמיעה ירידה לפחות 15 - 20 דצ'- 1% עבור הגבלה מזערית בתנועות עו"ש מותני- 3% עבור פגיעה קלה שרשית מותנית ללא קשי הליכה/ עמדה- 2%" 2. ביום 2/4/00 חזר המערער ופנה אל קצין התגמולים. אל פנייתו זו צירף המערער מכתב מיום 1/11/98 לפיו נבדק המערער אצל פרופ' דניאל רייס, כירורג אורטופד, אשר קבע כי דרגת נכותו של המערער הינה 19% כאשר מלואה נגרמה כתוצאה ישירה משירותו ובעקבות כך פנה המערער שוב למשיב אשר קבע בהסתמך על חוות הדעת של פרופ' ביאליק כי אין לשנות את החלטתו הקודמת אשר לפיה רק מחצית מדרגת הנכות הכוללת נגרמה על חשבון השירות. המשיב הסכים לראות במכתבו של פרופ' רייס משום ראייה חדשה. נוכח זאת בחן המשיב האם יש במכתבו של פרופ' רייס כדי לשנות משיעור ההחמרה אשר הוכרה בעבר. ביום 16/7/00 החליט המשיב שאין מקום לשנות מההחלטה הקודמת אשר ניתנה בעניינו של המערער, בקובעו כי: "הריני להודיעך כי החלטתי לראות בחוו"ד הרופאית מיום 11/98 והחומר שצורף לה מה- 3/00 שהגשת למשרדנו משום ראייה חדשה. בבדיקה עניינית ולאור חוות הדעת הרפואית מיום 3/7/00 שניתנה ע"י המומחה מטעמינו אין מקום לשנות החלטתנו הקודמת מ- 1/6/98 לפיה כאבי הגב התחתון החמירו בשיעור של מחצית מהנכות הכוללת." מכאן הערעור לפני הוועדה הנכבדה. הערעור מתרכז בשאלה אחת והיא האם יש במכתבו של פרופ' רייס כדי לשנות מהקביעה לפיה יש להכיר בהחמרה של 50% בלבד, כתוצאה מהשירות במשטרת ישראל, בגין כאבי עמ"ש מותני. טענות המערער 3. המערער, התגייס לטענתו, לשירות חובה במשמר הגבול ביום 11/11/74 עם פרופיל 97, בריא ללא כל מגבלה בריאותית ו/או רפואית ולאחר מכן המשיך כאיש קבע עד שיצא לגימלאות ביום 1/5/00 לאחר ששירת יותר מ- 25 שנים. תחילה, יותר מ- 10 שנים, שירת בתפקיד נהג בגיזרה הצפונית בגדר המערכת עת שהיתה זו גיזרה חמה מאוד וידעה המון חדירות של מחבלים והרבה תעסוקה מבצעית סביב השעון. עצם היות המערער נהג, תפקיד אשר דרש נהיגה במשך שעות רבות, אשר הגיעו לעיתים לממוצע של יותר מ- 18 שעות ביממה. בנוסף השתתף המערער גם בפעילות מבצעית רבה כגון שכיבת מארבים וסיורים רגליים ואחרים. לאחר שמילא המערער תקופה כה ארוכה בגבול הצפון עבר לשרת באיזור היו"ש, פרצה האינתפאדה ושוב הדבר וכורח המציאות דרשו ממנו הרבה שעות פעילות והרבה שעות נהיגה לשם עמידה במשימות הקשות המתחייבות מכוח תפקידו. המערער טוען כי בעקבות שרותו וכתוצאה מאופן ומאופי תפקידו כנהג באותם תנאים ובאותם תקופות, החלו להופיע אצלו כאבי גב עוד בהיותו בגיל 32 ומאז ועד היום, הוא נמצא בטיפולים מתמשכים וסובל מכאבים עזים ומטופל באופן שוטף ויומיומי ע"י תרופות, כדורים ופזיוטרפיה ומצבו אינו מבשר טובות אלא מחמיר מעת לעת. על כן, לטענתו, אין לקבל את חוות דעתו של פרופ' ביאליק ואין לקבל את מסקנתו כי למערער ישנם "שינויים ניווניים" בעמוד שידרה מותני והם כביכול תוצאת תהליכים טבעיים בגופים של בני גילו. לטענתו, טענה זו דינה להידחות על הסף היות ואין לה כל עדות ו/או אסמכתא ו/או בסיס ו/או תיעוד ואין לה כל אחיזה בתוצאות הבדיקות הן בבדיקות ה- CT משנת 1991 ומשנת 1998 והן בבדיקות הוועדה וקביעת ד"ר נירנברג מיום 17/5/98 שהסתמך על צילום עמ"ש מותני מיום 15/2/98 ללא ממצא ניווני. זאת ועוד, טוען המערער, כי איך ייתכן כפי שפרופ' ביאליק קבע, כי מדובר בתהליכים טבעיים בגופים של בני גילו של המערער. לטענתו אין זה צודק להשוות אדם טבעי אשר עובד באופן נורמלי, לאדם דוגמת המערער אשר עבד בשעות בלתי שגרתיות ובאופן בלתי רגיל והכל לפי דרישת המשימה והפעולה בתנאים כה קשים ללא מנוחה מינימאלית, מתעורר באמצע הלילה לשם מילוי תפקידו, נוהג ברכב שטח שעות רבות ומרובות. עוד טוען המערער כי פרופ' ביאליק טעה עת קבע כי "השירות היה הגורם לתהליכים שהופיעו בחומרה יתרה ובמהירות יותר מכפי שהיו מתפתחים ללא סוג שירות זה", לטענתו, קביעה כללית זו דינה להידחות גם בהעדר כל פירוט ו/או נימוק ו/או תיעוד ו/או אסמכתא. המערער טוען כי חוו"ד של פרופ' רייס, להבדיל מחוו"ד של פרופ' ביאליק, אשר בדק את המערער מבוססת, מנומקת, מתועדת נסמכת ונתמכת בתיעוד רפואי ובמסמכים רפואיים ואחרים. לטענת המערער, ברור כי קביעתו של פרופ' רייס כי הנזק בגבו של המערער נגרם בזמן השירות ועקב השירות, עדיפה על קביעתו של פרופ' ביאליק אשר חלק את נכותו של המערער במחצית בטענה למחלה ניוונית אשר אין ולא היה לה כל עדות ו/או תיעוד בגב בעת שהחלו מיחושיו. טענות המשיב 4. לעניין ההכרה בהחמרה, טוען המשיב, כי עומדת הקביעה כי המערער סבל משינויים ניווניים. בבסיס החלטת המשיב עומדת חוות דעתו של פרופ' ביאליק, אשר בחוות דעתו עמד על כך כי גם פרופ' רייס מציין קיומה של דיסקופטיה. דיסקופטיה שהינה מחלה ניוונית של דסקים בין חולייתיים מותניים. ועוד לטענתו, בצילומי הרנטגן הודגמו בבירור שינויים ניווניים. ועל כן טוען המשיב כי, המסקנה כי גם הראיה החדשה שבידי המערער מלמדת כי מצבו הרפואי וכאבי הגב קשורים למחלה ניוונית שאינה קשורה לשירות במשטרה. בנוסף, טוען המשיב כי פרופ' ביאליק בחוות דעתו מציין כי ההגבלה בתנועות עמוד השידרה המותני הינה תוצאה ישירה של פגיעה עצבית על רקע גירוי שורשי של הדיסק המנוון, דיסק שנמצא פרוץ. ועל כן בצדק דחה המשיב את התביעה להכיר במלוא מצבו הרפואי של המערער לעניין הגב המותני, כנובעים מהשירות במשטרה וזאת נוכח הקביעה כי מצבו הרפואי של המערער נובע גם ממחלה ניוונית. יתרה מזו טוען המשיב, כי לא עלה בידי המערער להצביע על כל אירוע חריג, יוצא דופן אשר ביחס אליו ניתן לומר כי המדובר באירוע אשר גרם לחבלה או לפגיעה בעמ"ש מותני. היבט רפואי- חוות דעת מומחים 5. פרופ' רייס בדק את המערער מס' פעמים והוציא שתי חוו"ד האחת מיום 1/11/98 והשנייה מיום 12/3/00. פרופ' רייס אומר כי יש שינויים דיסקופטיים מצפים לראותם בגיל 56 ולא בגיל 36 כפי שפרופ' ביאליק טוען, עוד מוסיף פרופ' רייס וקובע כי הופעת נזקים דיסקאליים בגב של גבר בריא בן 36 אינה תהליך ניווני "טבעי" כפי שפרופ' ביאליק מתאר אין לו כל עדות לכך במקרה ספציפי זה. פרופ' רייס אף מבהיר כי: "המחוקק קבע בחוק שעלינו לקבוע נכות עבור הגבלה בתנועה ובנוסף גם נכות עבור חסר נוירולוגי." 6. מטעם המשיב הוגשו חוות דעת של פרופ' ביאליק האחת מיום 12/3/98 והשניה מיום 3/7/00. בחוו"ד מיום 12/3/98 פרופ' ביאליק קובע כי המערער: "שרת בתפקידים שונים במשטרת ישראל. סובל מכאבי גב תחתון על רקע שינויים ניווניים, שבעקבותיהם נוצרה גם פריצה בדיסקים בין חולייתיים. אופי השירות נחשב לגורם מחמיר שינויים אלו. לפיכך, בסיכום, יש לקבל שמחצית הנכות הינה על חשבון השינויים הניווניים ומחצית על חשבון השירות." ובחוות דעתו מיום 3/7/00 הוא כותב כי: "...השירות היה הגורם לתהליכים שהופיעו בחומרה יתרה ובמהירות, יותר מכפי שהיו מתפתחים ללא סוג שרות זה. לפיכך, בחוות דעתי הגעתי למסקנה שהתהליך הטבעי והשירות גרמו במידה שווה למצב גבו של הנ"ל. בחוות דעתו, טוען פרופ' רייס, שהנ"ל לא סבל משינויים ניווניים ומיד מצטט "דיסקופטיה", דהיינו, מחלה ניוונית של דיסקים בין חולייתיים מותניים. ייתכן שלא תוארו שינויים ניווניים של החוליות בסריקה ממוחשבת של עמוד השידרה, אך הם נמצאים בברור בצילומי רנטגן המתוארים על ידי בחוות דעתי. כמו כן, אינה נכונה טענת פרופ' רייס, המקנה לנבדק אחוזי נכות פעמיים על אותה פגיעה, פעם על פגיעה שורשית (המתבטאת בקרינה לגפה תחתונה ומתועדת בבדיקה אלקטרופיזיולוגית וגורמת להגבלת תנועות של עמוד שדרה מותני, על רקע כיווץ שרירים) ופעם על אותה פגיעה בגין הגבלת תנועות עמ"ש מותני, שהינה תוצאה ישירה של פגיעה עצבית על רקע גירוי שורשי על ידי הדיסק (המנוון!!) הפרוץ. לפיכך, אין מקום לשינוי דעתי, ויש לשקול אם יש מקום לתת אחוזי נכות כפולים." ההיבט המשפטי 7. בערעורי נכים הנוגעים לעמוד שידרה עולה בדרך כלל השאלה האם היה בשרות הצבאי אירוע או נסיבות שגרמו לפריצת הדיסק או שמא זו תוצאה של שינויים ניוונים אופייניים לגיל המערער או מולדים. במספר פסקי דין הוכח קשר סיבתי ולכן הערעור התקבל: כך, בע"נ 369/89 יבלונסקי נ' קצין התגמולים (לא פורסם), נבחנה השאלה האם היה בתנאי שרותו של המערער, עובד שב"כ שהרגיש כאב חד בגבו והגבלת תנועה בעת יציאה מרכבו, כדי לגרום לפגיעה בדיסק או רק להחמירה. וועדת הערעור קבעה כי המערער לא סבל מבעיות בגבו לפני כניסתו לשרות ובבדיקת CT שנערכה לו לאחר הארוע נתגלה בלט דיסק בעמוד השידרה. המומחים מטעם המערער וקצין התגמולים היו חלוקים בדעותיהם באשר לגורם הנזק כאשר המומחה מטעם המערער קבע כי האירוע הטראומטי של היציאה מהרכב הוא שגרם לפריצת הדיסק ואילו המומחה מטעם קצין התגמולים טען כי הסיבה היא שינויים דגנרטיביים (ניווניים קונסטיטוציונאלים) בדיסק כך שדי היה בתנועת היציאה מהרכב כדי לגרום לפריצתו. וועדת הערעור פסקה בין שני המומחים וקבעה כי אין בחוות דעתו של המומחה מטעם קצין התגמולים ממצאים באשר לשינויים ניווניים חריגים אצל המערער וכי הסיבה היחידה לחריגה מהמקובל אצל המערער היא תנאי שרותו. כמו כן נקבע כי מאחר והפעולה שגרמה לנכות (גם אם רק היוותה "הדק" לפריצתה של מחלה רדומה) היא תוצאה של משימה שהוטלה עליו בקשר עם שרותו הצבאי, גם אם היא פעולה שגרתית ורגילה - יש לראות בכך קשר סיבתי של גרימה ולא של החמרה. הערעור נתקבל. בע"נ 151/90 ליפשיץ נ' קצין התגמולים (לא פורסם), המערערת עברה כחודש וחצי של שרות צבאי במהלכו נאלצה לשאת משאות כבדים ולבצע מטלות קשות פיזית. בסוף התקופה סבלה מכאבי גב ואובחן בגבה בלט דיסק אותו נאלצו הרופאים לכרות בניתוח. המומחים הרפואיים היו חלוקים בדעתם. המומחה מטעם המערערת קבע כי תנאי השרות והמאמץ הביאו לפריצת הדיסק ולהחמרת הפריצה, המומחה מטעם קצין התגמולים קבע כי הדיסק בחוליות הרלוונטיות היה מנוון אך "שקט", פריצת הדיסק לטענתו הינה התפתחות טבעית של המחלה ולא תוצאה של מאמצים כאלו או אחרים. וועדת הערעורים פסקה כי המאמצים הרבים יכולים לגרום לפריצת הדיסק. גם אם המערערת התגייסה עם "דיסק מנוון אך שקט" התחלת תהליך הפריצה החל במהלך שירותה ועקב המאמצים. הערעור נתקבל. בע"נ 373/90 סופר רפאל נ' קצין התגמולים (לא פורסם), דובר במערער שנסע נסיעות ארוכות וממושכות אך לא זכר ארוע חריג שגרם לפריצת הדיסק. בעמוד השדרה של המערער היו שינויים ניווניים, אולם, כשמונה שנים לפני פריצת הדיסק כבר התלונן המערער על כאבים בגבו, דבר ממנו התעלמו המומחים מטעם בימ"ש. הוועדה לא התעלמה מעניין זה וקבעה שלו הייתה מתעלמת ממנו אזי לא הייתה מוצאת קשר סיבתי בין השרות הצבאי לפריצת הדיסק, אך מאחר והמערער סבל מכאבי גב במהלך שרותו הצבאי לפני זמן רב, ומאחר וכאבים אלו נגרמו בקשר עם השרות הצבאי, מצא ביהמ"ש קשר סיבתי גם לפריצת הדיסק המאוחרת אף אם קיים רקע קונסטיטוציונאלי. הערעור התקבל ונקבע כי השירות הצבאי הוא שגרם לפריצת הדיסק. בע"נ 53/91 לימור מיכה נ' קצין התגמולים (לא פורסם), דובר באירוע של ירידה מגי'פ, אשר לטענת המערער, גרם לפריצת הדיסק בגבו. הוועדה האמינה לטענת המערער, שנתמכה בעדות נוספת מטעמו, בדבר אירוע הירידה מהגי'פ, וקבעה כי אירוע זה הוציא את השינויים הניווניים בגבו מהכוח אל הפועל וגרם לנכותו. שינויים ניווניים א- סימפטומטיים שהופכים בעקבות אירוע מסויים לסימפטומטיים מצדיקים הכרה בקשר סיבתי של גרימה. הערעור נתקבל. בע"נ 242/92 גרינברג חיים נ' קצין התגמולים (לא פורסם), המערער טען כי נפגע בעת צניחה ממטוס, קצין התגמולים היה מוכן להכיר אך ורק בהחמרת נכותו בשיעור של 50%. המומחה מטעם קצין התגמולים קבע כי הפגיעה בגבו נובעת משינויים ניווניים שהם תוצאה של גילו המתקדם, ולא כתוצאה מהצניחה. וועדת הערעורים קבעה כי שינויים ניווניים בלתי סימפטומטיים ושאיש, לרבות המערער, איננו יודע עליהם, שהם התפתחות טבעית עקב גיל, אינם בבחינת מחלה. משום כך אין מדובר בהחמרת מחלה אלא בגרימתה עקב הצניחה. השינויים הניווניים ביטאו מצב קונסטיטוציונאלי, נטייה למחלה ו"גולגולת דקה" אשר פרצו כתוצאה מהחבלה. בע"נ 122/93 שמילוביץ נ' קצין התגמולים (לא פורסם), המערער התגייס עם פגם בגבו ללא סימפטומים ומוסכם היה כי למערער שינויים ניווניים וכי הוא סובל מתהליך ניווני. וועדת הערעורים קבעה כי תנאי שירותו (הרמת פגזים כבדים בחיל התותחנים) זירזו את התהליך הניווני שהביא את המצב האסימפטומטי ונמצא קשר סיבתי של החמרה. 8. אך, לעומת פסקי הדין שהוזכרו לעיל, ישנם מספר פסקי דין אשר בהם נקבע כי לא הוכח הקשר הסיבתי והערעורים בנוגע לקשר הסיבתי נדחו כך למשל: בע"נ 241/90 כהן חיים נ' קצין התגמולים (לא פורסם), עלתה שאלת הקשר הסיבתי בין שירותו של המערער במשטרת ישראל לפריצת הדיסק בגבו. המערער עבר שני אירועים טראומטיים בגבו, אשר זעזעו את עמוד השדרה, במהלך שרותו וטען כי הם גרמו לו לפריצת הדיסק. וועדת הערעורים בחנה את האירועים הללו, את חוות הדעת שהוגשו ואת הראיות שבפניה ושללה את אפשרות הקשר של "גרימה" בין האירועים לבין פריצת הדיסק. הוועדה הכירה באפשרות התיאורטית של קיומו של קשר "החמרה" אך מאחר והכרה כזו לא נתבקשה גם לא ניתנה. הערעור נדחה. בע"נ 154/89 טל יפה נ' קצין התגמולים (לא פורסם), וועדת הערעור העדיפה את חוות דעתו של המומחה מטעם קצין התגמולים אשר קבע שאין קשר בין השירות הצבאי לכאבי הגב של המערערת וניתוח שעברה בעקבות פריצת הדיסק בגבה. נימוקיה של הוועדה התבססו בעיקר על כך שהמערערת שירתה בעיקר בתפקידים מנהליים ובמהלך שירותה לא עברה אירוע או שרשרת אירועים אשר ניתן ללמוד מהם על גורם, הכרוך בשירותה הצבאי, לפריצת הדיסק בגבה. משלא הוכחו אירועים כאלו קיבלה הוועדה את חוות דעת המומחה מטעם קצין התגמולים אשר קבע כי פריצת הדיסק היא תוצאה של שינויים ניווניים. הערעור נדחה. בע"נ 384/90 מזרחי אליהו נ' קצין התגמולים (לא פורסם), נבחנה השאלה האם כאבי הגב התחתון, מהם סובל המערער, נגרמו או הוחמרו ע"י השרות הצבאי. הוועדה קבעה כי המערער התגייס עם בעיות בעמוד השדרה וכי במשך הזמן הופיעו שינויים ניווניים המתאימים לגילו. כמו כן לא הצביע המערער על נסיבות בשירותו הצבאי אשר ייתכן וגרמו או החמירו את מצב גבו. מחוו"הד של המומחה מטעם קצין התגמולים למדה הוועדה כי "בקע" דיסק אינו זהה ל"בלט" דיסק, כיוון שבלט יכול להיגרם רק בדיסק שכולו מנוון ואילו בקע דיסק הוא המקביל הנרדף לפריצת דיסק. מאחר ולא הוכחה פריצת דיסק אלא בלט דיסק הרי שהגורמים לכאבים הם שינויים ניווניים בגבו. הערעור נדחה. (ראה סקירת הפסיקה בספרו של ע. יעבץ חוק הנכים בעמ' 486, ו- 490 ואילך). 9. כידוע, הכלל הוא כי עול ההוכחה להוכחת הקשר שבין המחלה ו/או הפגימה לבין השירות הוא על המערער. הפסיקה הבחינה בנוגע לנטל ההוכחה בין שירות קצר לבין שרות ארוך. בפרשת רוט ( ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה(5) 203), קיימת אבחנה זו ונקבע כי משלא הצליח התובע לקשור את פרוץ מחלתו לאירוע ספציפי או לשרשרת אירועים יוצאי דופן במהלך שרותו לא קמה החזקה בדבר הקשר הסיבתי שבין המחלה לבין השרות. וכך נאמר בפרשת רוט: "...על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשרות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסויימות במהלך השירות, על קצין התגמולים לסתור קיומו של קשר כזה. הנסיבות המסויימות אותן על התובע להוכיח על מנת להעביר את הנטל המשני אל שכמו של קצין התגמולים נעוצות באופיו במיוחד של השירות הצבאי אותו ניתן לקשור מבחינת סמיכות הזמנים, אל פרוץ המחלה. כאשר מדובר בשרות קצר (סדיר, מילואים) ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השרות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה, כאשר מדובר בשרות ארוך וממושך, אין די בתנאים הכלליים של השרות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור, העברת נטל זה מוצדקת מקום בו מצביע התובע על אירוע או שרשרת אירועים חריגה ומיוחדת בסמיכות הזמנים לפרוץ המחלה, בהיעדר נסיבות מיוחדות שכאלה בשרות הצבאי הסמוכות לפרוץ המחלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה" על המערער מוטל נטל ההוכחה בעניין הקשר הסיבתי בין השרות לנכות, וכך נקבע בע"א 192/85 קצין התגמולים נ' פרומה הכט, פ"ד מד(3) 646: "חייל הלוקה בנכות זכאי אף הוא לתגמול, על פי חוק הנכים, רק אם המחלה או החבלה שפקדו אותו אירעו בזמן ועקב שרותו הצבאי.. אלא שבחוק הנכים לא קיים סעיף דוגמת 2ב' לחוק שבפנינו, ועל כן מוטל על הנכה התובע תגמול ושיקום על פי אותו חוק להוכיח את תביעתו, כולל יסוד הקשר הסיבתי לפיו ארעה הנכות עקב השרות. אם יש בעניין זה פנים לכאן ולכאן, ומשקל הראיות מאוזן ומוביל לתוצאת "תיקו", הרי ככלל תביעתו של הנכה דינה להידחות." לעניין מידת ההוכחה נקבע בפרשת רוט, שהוזכר לעיל, כי: "לעניין מידת ההוכחה נראית לי דעתו של הש' בך בר"ע 187/83 הנ"ל, לפיה אין די בהצבעה על אפשרות תיאורטית גרידא לקיומו של קשר סיבתי. כדבריו שם (בעמ' 366) '...מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שיכנוע של קרב לוודאי, ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת, שאומנם קיים קשר סיבתי בין השרות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה" 10. אם נקח לצורך ההדגמה פסיקה מתחום דיני העבודה, בעב"ל 338/96 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף עובדיה, נדונה השאלה האם ובאלו תנאים יש להכיר בפריצת דיסק שהופיעה במהלך עבודתו הרגילה של העובד ועל רקע מחלת גב קיימת, כתאונת עבודה. ביה"ד סקר את מצבי התחלואה האפשריים בגב ומנה את האפשרויות לגרימתם ונראה לנו שלא יהיה מיותר להאיר הקושי שבסוגיה זו בדברים שנאמרו בפס"ד זה: "על מנת להבין את הבעית הנוגעות להכרת מחלות גב כתאונות עבודה עלינו לסכם בקצרה את הפגיעות האפשריות בגב. להלן סיכום המידע הרפואי המעודכן בעניין שלושה מצבים לא תקינים בגב: [1] המצב הלא תקין הראשון - שבר או נקע (fracture or dislocation) היינו- כאשר העצם נשברת או זזה ממקומה. חבלות כאלה אינן נפוצות והן נגרמות בדרך כלל על ידי מכה או נפילה. מצב כזה הוא "תאונה", שכן מתקיימים בו הן האלמנט של פתאומיות, שניתן להגדיר בזמן ובמקום והן אלמנט החבלה כתוצאה מהתאונה. [2] המצב הלא תקין השני - מתיחה הנגרמת ממאמץ יתר (strain) או סיבוב/ נזק בפרק הגורם לבקע חלקי או חבלה אחרת (sprain ) של הגב. על פי הספרות המקצועית, שכל שנה אדם אחד מתוך שלושים בני אדם בגילאי העבודה, סובל ממתיחה או סיבוב בגב. [3] המצב הלא תקין השלישי - מחלות הגב. מצבים שנגרמו על ידי התפתחות משך הזמן. אולם, ייתכנו מקרים שהופעת מחלת הגב או החמרת מחלת הגב תגרמנה כתוצאה מחבלה. בין המצבים הלא תקינים הנפוצים נמנית פריצת הדיסק ...פריצת הדיסק היא למעשה יציאה של החלק הג'לטיני שבין הדיסקים של חוט השדרה ממקומו, לרוב פוגע החלק, לאחר היציאה ממקומו, בעצם. תופעה זו גורמת, בדרך כלל, לכאבי גב תחתון ו/או כאבים "זורמים" בעצם הפגוע לרגל או לרגליים. פריצת דיסק היא סיבה נפוצה לנכות רפואית בקרב האוכלוסיה העובדת. בעבר נהוג היה לחשוב שפריצת דיסק נגרמת על ידי חבלה (physical trauma), אולם כעת הרופאים נוטים לדעה שפריצות דיסק רבות מופיעות בגלל מחלה מתפתחת על רקע גורמים רבים, גם ללא כל חבלה או לעיתים כשהחבלה היא רק הסיבה המיידית (trigger) להופעת או להחמרת המחלה. אין אחידות דעים בדבר הגורמים להתפתחות מחלת פרצת הדיסק, אולם בין הגורמים שנוהגים לציין, מופיעים: גיל, מצב סוציו-אקונומי, מתח, תורשה ועוד. קיימת מחלוקת בעולם הרפואה לגבי השאלה האם מאמצים פיזיים משך זמן ממושך גורמים להתפתחות מחלות הגב. כפי שיפורט בפרק הבא, על פי מחקרים רפואיים חדשים, עבודות הכרוכות בהרמה, דחיפה, משיכה ונשיאת דברים, אינן קשורות להתפתחות פריצות דיסק. על כן, ניתן להסיק שהמדובר במחלה שהיא multiple causation וקשה לקבוע לה גורם אחד עיקרי להתפתחותה" (סעיף 8 לפסק הדין). דיון ומסקנות 11. המבחן לבדיקת הקשר הסיבתי שבין השירות לבין הפגיעה אינו "הקשר הסיבתי הטיפוסי" אלא "הקשר הסיבתי הקונקרטי". הנטל הוא על המערער להוכיח כי מחלת הגב ממנה הוא סובל נגרמה כתוצאה משירותו. אומנם נכון כי גם אם מדובר במחלה רדומה אשר תנאי השירות היו בבחינת "משיכת ההדק" להתפרצותה של המחלה הרדומה, גם במקרה הזה רואה ההלכה המשפטית "את הקשר הסיבתי בין השירות והמחלה שנתגלתה בתקופת השירות לאו דווקא באירוע יוצא דופן העשוי לגרום להתגלותה" (ע"א 418/73 לייט נ' קצין התגמולים, פ"ד כט(1) 136). באשר לכמות ההוכחה שמוטלת על המערער נקבע בפסיקה כי: "בדבר כמות ההוכחה בנדון לא מחמירים עם החייל, אלא די אם על פי ההוכחות שהובאו ייתכן שקיים קשר כנ"ל, בבחינת רגליים לדבר בלבד." (ע"א 516/76 מסיקה נ' קצין התגמולים, פ"ד לא(2) בעמ' 435) 12. ומן הכלל אל הפרט, על המערער הנטל להוכיח קשר סיבתי בין מצבו הרפואי ובין שירותו במשטרה. במקרה בו עסקינן, לא עלה בידי המערער להצביע על כל אירוע חריג שיש בו כדי לקשור בין מצבו הרפואי ובין השירות במשטרה. מאחר ומדובר במערער אשר שירת שנים ארוכות במשטרה, עליו הנטל להצביע על אירוע מסויים או סידרת אירועים מסויימים מהם ניתן להסיק, הן כעניין שברפואה והן מכוח נסיון החיים, על קשר סיבתי בין האירוע ובין מצבו הרפואי של המערער. בנטל זה לא עמד המערער ומעיון בתצהירו אין כל איזכור או טענה לגבי ארוע ספציפי. המערער טוען כי אין כל אסמכתא או בסיס או עדות לקביעתו של פרופ' ביאליק לפיה המערער סובל מכאבי גב על רקע "שינויים ניווניים" וזאת בין היתר הוא מבסס על חוות דעתו של פרופ' רייס מטעמו, שנערכה ביום 1/11/98 לפיה מתיחס המומחה לאמור בחוות דעתו של פרופ' ביאליק ואומר: "לגבי קביעתו של פרופ' ביאליק בהנ"ל סובל מכאבי גב על רקע "שינויים ניווניים", הרי אין לכך שום עדות כל שהיא.... אפילו ב- CT מ- 1998 אין איזכור של שינויים ניווניים אלא רק "דיסקופתיה"...." אך על כך מגיב פרופ' ביאליק מנגד בחוות דעתו מיום 3/7/00, שם בעמ' 2, בקובעו: "..בחוות דעתו, טוען פרופ' רייס, שהנ"ל לא סבל משינויים ניווניים ומיד מצטט "דיסקופטיה", דהיינו, מחלה ניוונית של דיסקים בין חולייתיים מותניים. ייתכן שלא תוארו שינויים ניווניים של החוליות בסריקה ממוחשבת של עמוד השידרה, אך הם נמצאים בברור בצילומי רנטגן המתוארים על ידי בחוות דעתי..." לנוכח הניתוח של העובדות, ההיבט הרפואי והמשפטי דלעיל, אנו מעדיפים את חוות דעתו של פרופ' ביאליק על פני חוות דעתו של פרופ' רייס. 13. בשים לב למכלול טענות הצדדים ולעובדה כי המערער אינו מצביע על ארוע ספציפי ומדובר למעשה, בטענות כלליות לגבי תנאי שירות המשלבים תהליכים ניווניים רגילים יחד עם מאמצים הכרוכים בשירות, דבר שבא לידי ביטוי בעצם המלצתו של המומחה מטעם המשיב להכיר במחצית מהנכות כקשורה לשירות, לא מצאנו מקום להתערב בהח' המשיב ואנו דוחים את הערעור. בנסיבות אין צו להוצאות. נכות