פסק דין 1. 1. התובעות הגישו תובענה בה עתרו לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויים בסך של 630,000 ₪ לערך. על פי הנטען בכתב התביעה, עוסקת התובעת 1 בין היתר בגידול תרביות צמחים ושתילים המשווקים על ידה בחו"ל ואילו התובעת 2 הינה חברה הרשומה בהונדורס ועוסקת בתחום דומה. בין שתי התובעות מנוהלים יחסים עסקיים, בגדרם מוכרת התובעת 1 תרביות צמחים ושתילים לתובעת 2 והאחרונה משווקת אותם בדרום אמריקה. התובעת 1 מכרה לתובעת 2 שתילי בננה. שתילים אלה רגישים ביותר לטמפרטורות נמוכות. במהלך הטסתם והובלתם נדרשת אחסנתם בטמפרטורה שבין 16 ל- 26 מעלות צלסיוס. התובעת 1 התקשרה עם משלח בינ"ל בהסכם לשילוח שתילי בננות מישראל להונדורס (סן חוזה). המטען אמור היה להישלח בדרך האוויר באמצעות הנתבעת. מסלול השילוח המתוכנן היה ת"א - מדריד; מדריד - סאן חוזה. הטיסה מת"א למדריד הייתה מיועדת ל- 1.4.98. טיסת ההמשך הייתה מיועדת למחרת היום. בשטר המטען האווירי צויין שיש לשמור על טמפרטורה שבין 16 ל- 26 מעלות (ראו ת/13). בנוסף, צויין הדבר במדבקות (דוגמת ת/3) שהודבקו על כל אחד מן הארגזים בהם אוחסנו שתילי הבננות. והנה, נסתבר לתובעת 1 בדיעבד, כי המטען יצא לדרכו מת"א למדריד ביום 1.4.98, אך לא הועלה על טיסת ההמשך ממדריד לסאן חוזה ולא הגיע לסאן חוזה ביום 2.4.98. רק ביום 5.4.98 נמסר לתובעת 1 אודות שינוי במסלול הטיסה ובמועדי הטיסה. לפי הודעת השינוי, המטען נשלח מת"א למדריד ב- 1.4.98, ממדריד למיאמי (ארה"ב) ביום 2.4.98 וממיאמי לסאן חוזה ביום 4.4.98 (ראו ת/15). דא עקא, המטען הגיע בפועל לסאן חוזה ביום 8.4.98. עם הגעתו, נסתבר כי שתילי הבננות נהרסו לחלוטין ולא ניתן היה אלא להשמידם. רשמי טמפרטורות שצורפו למשלוח, העלו כי בין 3.4.98 לבין 7.4.98 אוחסנו שתילי הבננות בטמפרטורה של 0 מעלות, בניגוד גמור ומוחלט להנחיות התובעת 1. 2. 2. התובעות טוענות לאחריותה של הנתבעת (המוביל האווירי) לנזקים שנגרמו להן עקב השמדת המטען. זאת ממספר טעמים, כגון: אחסון המשלוח בטמפרטורה הנמוכה משמעותית מן הטמפרטורה הנדרשת; אי משלוח הטובין בנתיבים ובמועדים המוסכמים. לפי הנטען, התנהגות הנתבעת (או מי שפעל מטעמה), הייתה בחוסר אכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם לתובעות נזק כתוצאה מכך (על מנת להחיל את סעיף 25 לאמנת ורשה, המאפשר בנסיבות שכאלה לקבל פיצוי בגין הנזק המלא שנגרם). 3. 3. הנתבעת כפרה בטענות התובעות. לשיטתה, מועדי הטיסות ונתיביהן אינן בגדר התחייבות מצידה כי אם תכנון גרידא, מה גם ששמורה לה הזכות שלא להטיס את המטען במסלול מסוים או בטיסות מסוימות דווקא. מסירת מידע לשוגר (התובעת 1) אודות המסלול המתוכנן אינו אלא פירוט אינפורמטיבי ולא התחייבות. הנתבעת הודתה בכך שבשטר המטען צויין טווח טמפרטורות האחסון הנדרשות, וטענה כי המטען נשמר בטמפרטורות אלה. הנתבעת הוסיפה וטענה כי מחמת בעיות אופרטיביות שנבעו מתנאי מזג אויר, לא עלה בידה להעמיס את המטען על הטיסה ממדריד לסאן חוזה ביום 2.4.98. לפיכך נערך שינוי מסלול והמטען נשלח ביום 3.4.98 למיאמי ומשם אמור היה להיות מוטס באמצעות מוביל אוירי אחר (חב' LASCA ) ביום 4.4.98 לסאן חוזה. אמנם כן, המטען לא הועלה על טיסה ביום 4.4.98 אלא הועבר (ביום 6.4.98) לחב' LASCA והוטס על ידה ביום 8.4.98, תוך שהאחרונה אישרה את קבלת המטען במצב תקין. הנתבעת הוסיפה וכפרה בנכונות רישום הטמפרטורות ע"י רשמי הטמפרטורה, מן הטעם שאלה אינם מהווים מכשירי מדידה מהימנים. לחלופין, טענה הנתבעת שגם אם ייקבע כי המטען אוחסן בטמפרטורות השונות מאלה שננקבו בשטר המטען, עדיין אין בכך ראייה שהמטען ניזוק עקב כך. הנתבעת כפרה בתחולת הוראת סעיף 25 לאמנת ורשה בנסיבות וכפרה אף בנזקיהן הנטענים של התובעות. 4. 4. אין חולק כי ההובלה דנן כפופה למשטר התובלה האוירית כפי שנקבע באמנת ורשה כפי שתוקנה בהאג, 1955 (להלן: האמנה או אמנת ורשה). ההוראה הכללית הדנה בנזקים למטען קבועה בסעיף 19 לאמנה, לפיו: "המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, כבודה או מטען". בנוסף, ניתן להחיל בנסיבות את הוראת סעיף 18 לאמנה. עם זאת, מורה סעיף 20(1) לאמנה כי המוביל לא יישא באחריות אם יוכיח כי הוא, משמשיו וסוכניו נקטו כל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא הייתה בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם. סעיף 22 לאמנה קובע מהם גבולות אחריותו שלה מוביל (מבחינה כספית) ברם, "גבולות האחריות הנקובים בסעיף 22 לא יחולו אם יוכח שהנזק נגרם כתוצאה ממעשה או ממחדל של המוביל, משמשיו או סוכניו שנעשו בכוונה לגרום נזק או מתוך לא אכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק בעטיים...". (סעיף 25 לאמנה). 5. 5. המחלוקת העיקרית שבין בעלי הדין נסבה, אפוא, על השאלה אם חלה הוראת סעיף 22 לאמנה (כגרסת הנתבעת) או שמא חלה ההוראה שבסעיף 25 (כגרסת התובעות). שאלה זו היא שאלה מעורבת של עובדות ומשפט. היינו: יש לברר מהן העובדות המצדיקות (אם בכלל) החלת הוראת סעיף 25 לאמנה ולאחר מכן יש לבאר מהי משמעות הוראת סעיף 25 הנ"ל המדברת על כוונה לגרום נזק או אי אכפתיות וידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק בעטיים של מעשי המוביל או מחדליו. לא נעלמה הימני טענתה הבסיסית של הנתבעת, שאדניה בסעיף 20 לאמנת ורשה, היינו: העדר אחריות מחמת נקיטת כל האמצעים הדרושים למניעת הנזק. בטענה זו אדון כעת. 6. כקבוע בסעיף 20 לאמנה, על הנתבעת (המוביל האוירי) רובץ הנטל להוכיח כי נקטה "כל האמצעים הדרושים" (all necessary measures) למניעת הנזק נשוא התביעה. הגם שההוראה גורפת וחובקת היא, באופן זה שלכאורה ניתן ללמוד הימנה על חובת המוביל לנקוט כל האמצעים הנדרשים, דומה כי המלומדים מחזיקים בדיעה, שאף קנתה אחיזה בפסיקה, כי משמעות דברים היא שעל המוביל לנקוט כל האמצעים הנדרשים באופן סביר למניעת הנזק (היינו: all reasonable measures). לענין זה, ראו Showcross & Beaumont Air Law (London, 4th ed. by P. Martin and others, 1997) 117 וכן פסק הדין Manufacturers Hanover Trust Company v. Alitalia Airlines 429 F. Supp. 964, 967 (1977) ופסק הדין Swiss Bank Corporation v. Brink`s-Mat Ltd. [1986] 2 Lloyd`s Rep. 79. עוד נקבע בפסיקה ובספרות שמידת הסבירות נמדדת לפי יחס של עלות מול תועלת, היינו: היחס שבין עלות האמצעי לבין הנזק שיימנע. 7. הראייה שהביאה הנתבעת להוכחת טענת העדר אחריותה מפאת הוראת סעיף 20 הנ"ל, הייתה עדות הגב' דשת, מנהלת מחלקת המטענים בסניפה הישראלי של הנתבעת. בסעיף 15 לתצהיר עדותה הראשית של הגב' דשת מצינו, בין היתר, כדלקמן: "איבריה נהגה במיומנות ובזהירות כשם שהיה נוהג כל מוביל אוירי סביר אחר במקומה ואין היא נושאת באחריות לנזקים שנגרמו לתובעות ... כך למשל שלחה איבריה ביום 5.4.98 הודעה מפורטת לתובעת ולנתבעת 2 (המשלח הבינ"ל - מ' י'), על שינוי נתיב הטיסה דרך מיאמי ועל מספרי הטיסות וכן יידעה בעוד מועד את כל תחנות הביניים בדבר רגישותו של המטען לתנאי מזג האויר.....". בסעיף 18 לתצהירה נאמר: "עקב בעיות אופרטיביות אשר נבעו בין השאר מתנאי מזג האויר ששררו במועד הרלבנטי לתביעה, לא עלה בידי איבריה להעמיס את המטען בטיסתה ממדריד לסאן חוזה". ראו לענין זה גם את האמור בעמ' 27 שורות 18-19 לפרוטוקול. 8. לא מצאתי בטענות אלה משום הרמת נטל ההוכחה. ההודעה אודות שינוי הנתיב נשלחה לתובעת 1 ביום 5.4.98, קרי: כאשר המטען כבר אמור היה להימצא בסאן חוזה לאחר שהיה אמור להיות מוטס ממיאמי ביום 4.4.98 לסאן חוזה. בפועל ידוע לנו כי המטען לא הוטס ממיאמי ביום 4.4.98 אלא ביום 8.4.98. זאת ועוד. ההודעה אודות שינוי הנתיב נעשתה ללא כל היוועצות בתובעת 1 (ראו עמ' 28 שורות 9-22, עמ' 29 שורות 6-7). ההחלטה אודות שינוי הנתיב נעשתה ע"י מרכז ההזמנות של הנתבעת בספרד. 9. הטענה בדבר יידוע תחנות הביניים בדבר רגישות המטען, אין בה כל חידוש. הלא על שטר המטען גופו מצויינת העובדה כי המטען אמור להישמר בטמפרטורות של 16 עד 26 מעלות. אף הטענה בדבר בעיות אופרטיביות, שנבעו בין השאר מתנאי מזג אוויר, לא תועיל לנתבעת. סעיף 18 רישא לתצהיר הגב' דשת אינו מפרט מהם תנאי מזג האוויר שמנעו את הטסת המטען ממדריד לסאן חוזה ביום 2.4.98. ממילא אין כל ראיה כתובה להוכחת הטענה. אני מניח כי גם הנתבעת איננה מעלה על דעתה כי טענה כוללנית ובלתי מפורטת כאמור תשמש בסיס לקביעה בדבר העדר אחריות לפי סעיף 20 לאמנה. 10. הנתבעת הוסיפה וטענה כי בחרה את המסלול החלופי המהיר ביותר להטסת המטען, היינו: במקום להטיס המטען ביום 2.4.98 ממדריד לסאן חוזה נשלח המטען ביום 3.4.98 ממדריד למיאמי ומשם היה מיועד לטוס לסאן חוזה באמצעות מוביל אוירי אחר. אף טענה זו אין בה מאומה. הנתבעת עצמה מודה כי המטען הועבר לרשות המוביל האוירי האחר רק ביום 7.4.98 אחה"צ (ראו נ/3), והוטס לסאן חוזה ביום 8.4.98 (סעיף 19 לתצהיר הגב' דשת). האמנם זהו הנתיב הקצר ביותר האפשרי? חוששני שהתשובה לכך הינה שלילית, למצער משני טעמים. ראשית, לא נתבאר מדוע לא הועבר המטען פיזית למוביל האווירי האחר ביום 3.4.98 (או 4.4.98) אלא רק ביום 7.4.98; שנית, מסתבר שהמטען לא הועלה על מטוס של המוביל האווירי האחר לפני יום 8.4.98 מן הטעם שהמסמכים שנלוו למטען, הוטסו ממדריד לסאן חוזה עוד ביום 2.4.98. מסמכים אלה לא הורדו מהמטוס של הנתבעת שיצא בדרכו ביום 2.4.98, ממדריד לסאן חוזה, חרף כך שהמטען דנן לא הוטען על טיסה זו (ראו עמ' 30, שורות 9-21). הנה- כי- כן, מסתבר שהנתבעת היא זו שגרמה לכך שהמוביל האווירי האחר לא יוכל להוביל את המטען ממיאמי לסאן חוזה, מחמת העדרם של המסמכים הנלווים המקוריים. כיצד, אפוא, תישמע הנתבעת בטענה כי בחרה את המסלול החלופי המהיר ביותר להגעת המטען? ודוק. בחירה במסלול החלופי המהיר ביותר איננה נבחנת במשקפיים תיאורטיות (קרי: שהנתיב היה יכול להיות הקצר ביותר), כי אם במשקפיים מעשיות; אין חולק כי בפועל לא הגיע המטען לסאן חוזה במועד הקצר ביותר האפשרי כפי שתכננה אותו הנתבעת (4.4.98). התכנון לא יצא אל הפועל. הנתבעת מסרה את הטען למוביל האחר רק ביום 7.4.98. אכן, אפשר שהנתיב אותו תכננה הנתבעת היה הקצר ביותר והטוב ביותר, אך זאת אילו הקפידה הנתבעת לבצע הלכה למעשה את שתכננה. כאמור, כזאת לא קרה. 11. המסקנה היא כי הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה לפטור מאחריות בגדרי סעיף 20 (1) לאמנת ורשה. 12. האם הוכיחו התובעות כי הן זכאיות לפרוץ את גבולות הפיצוי נשוא אמנת ורשה וכי זכאיות הן להסתמך על הוראת סעיף 25 לאמנה אשר מאפשרת להן קבלת פיצוי בגין הנזק הממשי שנגרם להן? 13. טענתה העובדתית המרכזית של התובעת בהקשר דנא היא שהנתבעת לא הקפידה על ההוראות שניתנו לה בנוגע לטמפרטורה בה יאוחסן המטען. עובדה מוסכמת היא כי בשטר המטען (נ/1), צוין “***pls keep 16+26 Deg. C.***” תחת הכותרת handling information. והנה, מרשמי הטמפרטורה, שצורפו על ידי התובעת למטען הנדון נסתבר, כי בין יום 4.4.98 לבין יום 8.4.98 ירדה טמפרטורת האחסנה של המטען באופן משמעותי ביותר עד כדי 0 מעלות צלזיוס. התובעות הגישו שתי חוות דעת מומחים. האחת - מאת ד"ר אלכס לפק - שעסקה בנושא מדידת טמפרטורה בעזרת רשם הטמפרטורות הספציפי שהונח בתוך המטען. בדיקות שערך המומחה, לרבות בדיקות השוואתיות עם שני רשמי טמפרטורה דומים, העלו כי הרישומים שנמדדו הם מדוייקים ולכל היותר תיתכן בהם סטייה של 2 מעלות; השנייה - עסקה ברגישותם של שתילי בננות (דוגמת המטען דנן). על פי חוות דעת זו, חשיפת שתילי הבננות לטמפרטורה של 0 עד 2 מעלות (ומטה) תגרום באופן וודאי למותם של השתילים. על כן, שהיית המטען הנדון בטמפרטורה האמורה למשך ימים אחדים, הביאה לאובדנו המוחלט של המטען. כאן המקום להדגיש את ויתור הנתבעת על חקירת המומחים על חוות הדעת שערכו. יתר על כן, בסיכומיה, שוב לא כפרה הנתבעת בטענה העובדתית של התובעות, לפיה למטען צורף רשם טמפרטורות. אך ממילא טענה עובדתית זו הוכחה בפניי כדבעי מעדותה של הגב' רותי חן, הן בסעיף 16 לתצהיר עדותה הראשית והן בדבריה בחקירה הנגדית, בעמ' 3. 14. המסקנות העובדתיות המתבקשות בנסיבות הינן: ראשית, כי התובעות צירפו רשם טמפרטורה למטען (העתק רישום רשם הטמפרטורות הוגש כמוצג ת/18); שנית, כי הרישומים המבוצעים ע"י רשמי טמפרטורות, לרבות הרשם דנן, הם רישומים מדוייקים למעט סטייה של עד 2 מעלות; שלישית, כי המטען דנן נחשף לטמפרטורה הקרובה לאפס מעלות במשך 3 ימים לפחות; רביעית, כי חשיפה של המטען הנדון לטמפרטורות כאמור, הביאה לאובדנו המוחלט. 15. כאן המקום לחזור ולהדגיש כי בשטר המטען (נ/1) נדרש, כי המטען הנדון יאוחסן בטמפרטורה שבין 16 מעלות לבין 26 מעלות. ולא זו בלבד, אלא שעל כל אחת מן האריזות של שתילי הבננות, הודבקה מדבקה צהובה ועליה כיתוב, באותיות וספרות ברורות, המציין את הטמפרטורה בה יש לאחסן המטען וזאת הן בשיטת פרנהייט והן בשיטת צלזיוס (ראו ת/3). הנתבעת ביקשה לטעון כי לאורך כל הדרך הדגישה בפני הגורמים המעורבים בתחנות המעבר, את דבר רגישותו של המטען לשינויי טמפרטורה. אף אם אקבל טענה זו (העולה מחלקם של הטלקסים שצורפו כמוצג נ/2), לא תיוושע מכך הנתבעת. ההוראה שניתנה על ידה ממילא, לא תאמה את הוראות השוגר: בעוד שנדרש איחסון בטמפרטורה של 16 עד 26 מעלות, הנה מצינו בטלקסים בקשה לשמור על המטען בטמפרטורה של 15 מעלות. חרף אי- התאמה זו אניח כי המטען לא היה ניזוק כל עיקר, אילו נשמרה כל העת הטמפרטורה של 15 מעלות בסביבת אחסנתו, אלא שעל הנתבעת היה לוודא ולהשגיח היטב על שמירה הטמפרטורה. כזאת לא אירע. אגב, העובדה שהטלקסים מציינים שיש לשמור על המטען בטמפרטורה של 15 מעלות, מלמדת, לטעמי, על מודעותה בפועל של הנתבעת לכך שמדובר במטען בעל אופי מיוחד הדורש טיפול בהתאם. 16. כאמור, סעיף 25 לאמנת ורשה מורה אותנו כדלקמן: "גבולות האחריות הנקובים בסעיף 22 לא יחולו אם יוכח שהנזק נגרם כתוצאה ממעשה או ממחדל של המוביל, משמשיו או סוכניו שנעשו בכוונה לגרום נזק או מתוך לא אכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק בעטיים...". בנסיבות הענין, אין מצד התובעות טענה שהנזק נגרם מתוך כוונה. הטענה היא שהנזק אירע "מתוך אי אכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק". על משמעות נטל ההוכחה הנדרש בגדרי חלופה זו, נפסק: "המושג של אי אכפתיות בידיעה שהתוצאה קרובה לוודאי מוכר אצלנו בפסיקה הפלילית... מושג זה אומץ גם כקנה מידה במובן האזרחי לעניין התנאת פטור בפוליסת ביטוח בשל רשלנות המבוטח, אשר הוחלט, שהיא חלה רק על רשלנות, המגיעה כדי פזיזות ואי אכפתיות מתוך הכרה ממשית של הסכנה ומתוך חוסר דאגה ותשומת לב למניעתה... כל אלה מראים, שכדי לענות על קנה המידה של אי אכפתיות כנ"ל דרושה רשלנות, שמידתה וטיבה מיוחדים. במידתה חייבת זו להיות רשלנות רבתי, ובטיבה חייבת היא להגיע כדי פזיזות, שקנה המידה לקביעתה הוא סובייקטיבי ומתבטא ביחס של התנכרות לאפשרות הקרובה של סכנה, הצפויה מההתנהגות, או עצימת עיניים והתעלמות ממנה. ודי במסקנה, שניתן להסיקה על פי ניסיון החיים מתוך מכלול הנסיבות, כי המתרשל אכן היה ער לסכנה וידע, כי התוצאה האסורה הינה קרובה לוודאי. כך הם גם דרגתה וטיבה של הרשלנות הדרושה על פי סעיף 25 של אמנת ורשה ...". ע"א 74/81 אולימפיק אירוויס ס.א. נ' קלימי, פ"ד לז(1) 1, 12-13 (השופטת נתניהו). וראו לענין זה עמדתו של השופט בייסקי שם, בעמ' 15-19. בפסק הדין בפרשת Goldman v. Thai Airways International Ltd. [1983] 3 All E.R. 693, קבע הלורד Eveleigh, בעמ' 703 מול האות D: “As I understand art. 25, it is not sufficient to show that he deliberately broke a regulation, even one which is designed for safety, unless it is also shown that he had knowledge that injury would probably result. While it is not necessary for my decision in this case, I would go further and say that it is in relation to that knowledge (and not to the regulations themselves) that his conduct is to be judged in order to determine whether or not it was reckless”. וראו גם פסק דינו של בית המשפט לערעורים באוסטרליה, בפרשת SS Pharmaceutical Co. Ltd. V. Qantas Airways Ltd. [1991] 1 Lloyd`s Rep. 288 , אשר אימץ את פסק הדין בפרשת Goldman הנ"ל. 17. אין ספק שהנתבעת הייתה מודעת לרגישותו של המטען לשינויי טמפרטורה. זאת נלמד הן מן הכיתוב בשטר המטען אודות שמירת הטמפרטורה והן מן המדבקות הברורות שהודבקו על גבי האריזות. תנא דמסייע נוסף מצוי בטלקסים (נ/2) בהם צויין כי יש לאחסן המטען בטמפרטורה של 15 מעלות. חרף כל אלה, אוחסן המטען בטמפרטורה שהייתה קטלנית עבור שתילי הבננות. זאת, בשעה שהמטען הוחזק במחסני הנתבעת במיאמי (בין 3.4.98 ל - 7.4.98). שאלה היא אם ידעה הנתבעת כי אחסון המטען בטמפרטורה החורגת באופן כה קיצוני מן ההוראות שקיבלה, קרוב לוודאי כי יגרום נזק למטען. דעתי היא שיש להשיב על כך בחיוב. הנתבעת ידעה שמדובר בשתילים חיים, שהטיפול בהם אינו דומה לטיפול במזוודה רגילה. היא ידעה שיש לשמור על המטען בטמפרטורה מיוחדת (ראו שטר המטען ת/11 לגבי שני הענינים דלעיל). הנתבעת מעידה על עצמה כי לגבי מטען מתכלה "עושים הכל בשביל שהוא יצא ויגיע בזמן" (עמ' 26, שורה 19). הנתבעת אף הביעה במפורש את חששה כי שתילי הבננות עלולים שלא לשרוד את המסע (ראו טלקס מס' 2 ב- נ/2, שורות 11-15). אכן, אין בפנינו עדות ישירה מפי הנתבעת בה ייאמר כי ידעה שקרוב לוודאי יינזק המטען אם יישמר בטמפרטורה השונה קיצונית מזו עליה הורה השוגר. אך לטעמי, אין צורך בעדות ישירה כאמור. לו זו הייתה דרישת אמנת ורשה, שתבוא הודייה מפי המוביל האווירי, פשיטא שהמוביל יכול היה להתחמק בנקל מתחולת סעיף 25 לאמנה, על ידי כך שהיה נמנע מהבאת עדים בנושא זה. יתר על כן: סעיף 25 דורש הוכחה כי המוביל ידע "שקרוב לוודאי שייגרם נזק" בעטיים של מעשיו או מחדליו (ובאנגלית: and with knowledge that damage would probably result). האמנה אינה דורשת ידיעה כי קרוב לוודאי שייגרם למטען הנזק שנגרם לו בפועל. היינו: לשם החלת רכיב זה של סעיף 25, די בידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק כלשהו למטען, אף אם בפועל הנזק שנגרם חמור יותר. 18. המסקנה היא שיש אפוא בית אחיזה להחלת הוראת סעיף 25 לאמנת ורשה, הוראה המשמיעה כי הנתבעת אחראית למלוא נזקי התובעות. מהם אפוא נזקים אלה? לשאלה זו נעבור עתה. 19. בכתב התביעה, נטען ע"י התובעות לקיומם של הנזקים הבאים: (א) נזקי התובעת 1 (i) הפסד מחיר המטען 187,645 ₪; (ii) רכישת שתילים חלופיים לשם הספקתם לתובעת 2 216,737 ₪; (iii) הוצאות שינוע השתילים החלופיים 21,967 ₪; (iv) הוצאות תקשורת 407 ₪; (v) אבדן שעות עבודה 10,185 ₪; (vi) מחיר שילוח מסן חוזה לסן פדרו 1,609 ₪; (ב) נזקי התובעת 2 (i) אבדן רווח בשל הפרת התחייבותה לספק ללקוחותיה את השתילים 89,392 ₪; (ii) הוצאות תקשורת 407 ₪; (ג) נזק משותף לתובעות פגיעה במוניטין עקב הפרת התחייבויותיהן 101,850 ₪. האם עלה בידי כל אחת מן התובעות להוכיח את היקף נזקיה? שאלה זו תיבחן לגבי כל תובעת בנפרד. 20. על פי עדותה של הגב' תמי אריאל מנהלת התובעת 1, נגרם לתובעת נזק של אבדן מוחלט של המטען, שערכו היה 187,645 ₪ (ראו סעיף 48 לתצהיר, וכן עמ' 10, שורות 14-15. בנוסף, ראו ת/11 בעמ' 1 שבו). הלכה למעשה, לא חלקה הנתבעת בסיכומיה על נזק זה. אני קובע אפוא כי הנזק בסך 187,645 ₪ (שוויו של המטען), הוכח כדבעי. 21. התובעת 1 הוסיפה ותבעה סך של 216,737 ₪ בגין רכישת שתילים חלופיים והספקתם לתובעת 2. שתילים אלה נרכשו מאת מגדל מתחרה (תרביות ראש הנקרה) במהלך חודשי מאי 1998. ברם, התובעת אינה זכאית לכל פיצוי בגין ראש נזק זה, כפי שהודתה הגב' אריאל בחקירתה הנגדית בעמ' 10 שורות 16-22, שכן התובעת 1 קיבלה את הסכום האמור מאת הגורם שרכש ממנה את השתילים החדשים. זאת, בניגוד לתמורה עבור השתילים שניזוקו כליל, תמורה שלא שולמה לתובעת 1 ועל כן זכאית היא, כאמור, לפיצוי בגינה. 22. התובעת 1 תבעה השבת הוצאותיה בגין שינוע השתילים החלופיים (סה"כ כ- 23,000 ₪, לפי ת/22, ת/23). ברם, משנשאלה מנהלת התובעת מדוע נתבעו הוצאות אלה, לא ידעה להשיב (עמ' 11, שורות 3-5). איני סבור שיש מקום בנסיבות אלה לחיוב הנתבעת בפיצוי בגין הנזק האמור. 23. הנזק בגין הוצאות תקשורת ואבדן שעות עבודה (כ- 10,500 ₪), הוא נזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות. אין להסתפק בגינו בטיעון כוללני ומעורפל דוגמת זה שהובא בסעיפים 51 ו - 52 לתצהיר הגב' אריאלי. 24. התובעת 1 זכאית אפוא לפיצוי בסך 187,645 ₪. 25. התובעת 2 טענה כי בשל אובדנו המוחלט של המטען, נגרם לה נזק בדמות של הפסד הרווח שהייתה מפיקה אילו הגיע המטען בשלמותו, שכן המטען נועד להימכר לצדדי ג'. הרווח שאבד לתובעת הינו סך של 20 סנט לכל שתיל (ראו סעיף 22 לתצהיר מר א' רונן, מנהל התובעת 2 ). בחקירתו, הסביר מר רונן, כי התובעת קיבלה אמנם מהתובעת 1 משלוח חלופי, אלא שבאותה עת היה ביקוש לשתילים והתובעת הייתה יכולה למכור הן את השתילים שאבדו והן את השתילים החלופיים. חוששני שטיעון זה של התובעת 2 לא יוכל להתקבל במלואו. הייתי מצפה כי התובעת 2 תוכיחו בראיות (להבדיל מטיעון בע"פ). המוצגים ת/28 ו- ת/29, אינם יכולים להיות תחליף לראיות המצביעות על כך שהתובעת 2 הייתה יכולה למכור לא רק את המטען שאבד אלא אף את המשלוח החלופי. בהעדר ראיות כאמור, שוב אין מקום לחיוב בפיצוי התובעת 2. 26. הוא הדין לגבי הוצאות כלליות שתבעה התובעת 2 בגין תקשורת וכו'. אף כאן בהעדר ראיות כלשהן, אין מקום לפיצוי. 27. התובעות טענו כי לכל אחת מהן נגרם אף נזק העולה כדי סך של 50,000 ₪ לערך (ובסה"כ כ- 100,000 ₪). אף כאן נותרו הטענות כשהן נסמכות רק על דברי ה"ה אריאלי ורונן בתצהיריהם וזאת מבלי לבאר על שום מה נדרש הסך של 25,000 דולר בגין הפגיעה הנטענת במוניטין וכיצד חושב סכום זה. דומה כי הטיעון בתצהירים נעשה מן השפה אל החוץ, בלא ביסוס ממשי. 28. תביעתה של התובעת 2 נדחית אפוא ותביעת התובעת 1 מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובעת 1 סך של 187,645 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (29.4.98) ואילך וכן הוצאות משפט (הנגזרות מן הסכום שנפסק), בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ואילך, וכן שכ"ט עו"ד בסך 23,000 ₪ + מע"מ, להיום. בתביעת התובעת 2 אין צו להוצאות. תעופהתובלה אווירית