פסק דין 1. המערער יליד 1977, הגיש תביעה למשיב להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב) התשי''ט1959- (להלן-"חוק הנכים") בקשר עם כאבי ברכיים אשר נגרמו לטענתו בעת ועקב שירותו הצבאי. המשיב בהחלטתו מיום 5.12.99 קבע כי: "בהסתמך על תוצאות הבדיקות והנימוקים המצוינים בחוות הדעת הרפואית מתאריך 18.11.99 המצ"ב לפיה הגעתי למסקנה כי אין קשר בין כאבי הברכיים ובין תנאי שירותך הצבאי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק. וגם אם חלה החמרה במצב הברכיים עקב תנאי שירותך היא הייתה זמנית וחלפה מבלי להשאיר נכות הקשורה בשירות". על החלטה זו הוגשה הערעור שבפנינו. 2. המערער התגייס לצה"ל ביום 18.7.96, והפרופיל שנקבע לו טרם גיוסו היה 97. המערער התנדב לקורס טייס ולאחר כשמונה חודשים פרש המערער מקורס הטייס. המערער עבר לשרת בקריה בת"א בתפקיד מסווג בחיל אוויר והשתחרר מצה"ל בתאריך 8.7.99 לאחר 3 שנות שירות. החל מחודש 3/97 לאחר שפרש מקורס הטייס שירת המערער עד תום השירות הסדיר בתפקיד משרדי או בלשונו תפקיד מטה (ס' 8 לתצהירו מע3/). רק בהיותו בקריה הופנה המערער למומחים אורטופדיים וזאת עקב תלונות החוזרות ונשנות על כאביו בברכיו (ס' 9 לתצהירו הנ"ל). טענות המערער: 3. המערער טוען כי מאז ילדותו עסק בספורט באופן אינטנסיבי, השתתף בתחרויות בארץ ובחו"ל. תעודות ההצטיינות הרבות שקיבל מעידים על פעילותו הספורטיבית הענפה, צורפו לתצהירו של מוטי אלנקווה וסומנו מע4/. לטענתו במסגרת קורס הטייס במהלך הטירונות צעד המערער במסעות ארוכים, במהלכם נשא מסעות כבדים והשקיע מאמץ רב ובנוסף על נשיאת ציודו האישי, בעוזרו לחבריו בנשיאת הציוד הצוותי וציודם האישי, התנדב לשאת אלונקות במשך זמן ממושך וזאת יחסית לחבריו לצוות. עפ"י גירסת המערער כארבעה שבועות לאחר תחילת הטירונות הוא החל לחוש בכאבים בשתי ברכיו ובעיקר בברך שמאל, הכאבים החריפו עד שהפכו בלתי נסבלים בכל פעם שביצע פעילות גופנית מאומצת. המערער נמנע מלהתלונן על הכאבים אצל הממונים עליו מחשש כי ינופה מהקורס. המערער טוען כי גם לאחר שעבר לשרת בקריה בת"א, בתפקיד שלא כרוך במאמץ פיזי, הכאבים החריפו. הטיפולים במסגרת הצבא וגם הטיפולים אצל מומחה פרטי לא הועילו; וביוני 1999 עקב החרפה נוספת במצבו הרפואי אושפז בבית הבראה צבאי לצורך קבלת טיפולים. המערער טוען כי בתאריך 17.7.99 כשלוש שנים לאחר הופיעו הכאבים ולקראת שחרורו מצה"ל, עבר בדיקת MRI, בה נמצאו ממצאים המעידים על בעיות רפואיות שיש בהן ממש בברכיו עד כדי נכות צמיתה. המערער נבדק אצל ד"ר ד. ברטלר, אורטופד מומחה אשר קבע, כי המערער סובל ממחלה הידועה בשם JUMPER’S KNEE, הנובעת מעומס יתר על הגיד וחיבורו לעצם. לדעת ברטלר המאמצים הגופניים שעשה המערער במהלך הטירונות, הם אלו שגרמו לבעיות ולמחלה ממנה הוא סובל, וכי המחלה היא כרונית ועל פי ממצאי בדיקת ה-MRI קיימים שינויים כרונים בגיד הפיקה השמאלית. המערער טוען כי חלה ירידה בכושר תיפקודו הנמשכת עד היום, לא רק שאינו יכול לבצע פעילות גופנית כבעבר, אלא הוא סובל מכאבים בעת מנוחה ובעת ביצוע פעולות יומיומיות פשוטות. המערער מילא שאלון ביום 20.3.97 (מש/1) ולא ציין בו את הסיבה לכאבי הברכיים לדבריו זאת משתי סיבות: האחת, כי במועד מילוי הטופס לא ידע מה הבעיה הרפואית המדוייקת ממנה סובל, הוא לא נבדק אצל רופא כלשהו, וסבר כמו כל נער סביר, כי מששונו תנאי שרותו והוא לא יאלץ לבצע מאמצים גופניים כמו אלה שעבר במהלך הטירונות יחלפו הכאבים. השנייה, לאחר פרישתו מקורס הטייס חשש שתלונות על כאבים יפגעו בסיכוייו להתקבל ליחידה הסודית בה שרת. המערער טוען כי גרסתו נתמכת גם במסמכים הרפואיים שצורפו לכתב הערעור (נספחים ב' ו-ד'). בתשובתו להפנייתו של ד"ר נחום מיום 15.5.99 כתב ד"ר פוקס, כי הכאבים הם "על רקע מאמצים גופניים בתחילת השירות" גם בהודעה על שחרור ממתקן האשפוז ביום 20.6.99 נכתב תחת הפרק "סיכום מחלה". "כאבים בברך שמאל, המחמירים לאחר מאמץ מזה כ3- שנים". המערער ממשיך וטוען כי פרופ' ביאליק שגה כאשר ביסס את חוו"ד על ההשערה שהכאבים מהם סבל המערער הם זמניים, וחלפו עם סיום המאמצים. פרופ' ביאליק סותר אותה בחוות דעתו בכותבו "הכאבים מופיעים גם בישיבה ממושכת" וכי, "עדיין סובל מכאבים בקדמת הברכיים". ישיבה אינה בגדר מאמץ וכאביו של המערער לא חלפו, אלא התגברו למרות שבעקבות שינוי תנאי שירותו הוא חדל מפעילות גופנית. אינטנסיבית. בחוות דעתו הראשונה מיום 18.11.99 התעלם פרופ' ביאליק לחלוטין מתוצאות בדיקת MRI שעבר המערער ביום 17.7.99, וכך גם עשה בחוות דעתו השנייה. פרופ' ביאליק לא ציין כמה זמן נותרים סימנים המתבטאים בבדיקת ההדמיה לאחר שהמחלה חלפה, ברור טוען המערער כי הם אינם נשארים למשך שלוש שנים לעומתו קבע ד"ר ברטלר, כי המאמצים הגופניים שעשה המערער הם אלה שגרמו לבעיות ולמחלה שממנה סובל המערער עוד קבע ד"ר ברטלר, כי המחלה היא כרונית ולמערער נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10%. המערער טוען כי הראה קיומן של נסיבות מסוימות במהלך שירותו, המראות כי הפגיעה נגרמה למערער עקב השירות, המערער טוען כי הוכיח קיומן של נסיבות חריגות שאירעו במהלך טירונות קורס טיס, אשר יש בהן כדי להעיד על הפגיעה שנגרמה לו בברכיו. טענות המשיב 4. המשיב טוען כי אין חולק, כי תלונות המערער בפני גורמי הצבא בדבר כאבי ברכיים החלו להישמע בתקופת השירות השנייה, בהיותו בקריה. המשיב טוען כי משלא הובררה סיבת "הויתור". שיקולי המערער היו ונותרו סתומים בנקודה זו. מכל מקום, מאחר שלא טרח לפרטם בתצהיריו, יש להניח כי אינם קשורים לנשוא הערעור. בסעיף 4 לתצהירו מע2/ מוסר המערער כי כאביו "החלו להופיע" 4 שבועות לאחר הגיוס, במהלך טירונות קורס הטיס. בתצהיר המאוחר והנוסף מע3/ ניסה המערער להבליע מועד מסוים זה. המשיב מציין כי במענה לנטען בסעיף 17 רישא ובסעיף 17 ב. לסכומי ב"כ המערער, כי האמור בסעיפים 1 ו2- לכתב התשובה מהווה אך חזרה על גרסת המערער בטופס התביעה להכרת זכות על נספחיו, כפי שהוגש בשעתו למשיב, בתאריך 11/7/99. אין באמור שם משום הודאה בעובדות כלשהן, שאינן בידיעת המשיב, כעניין שבהגדרה אין בדיון העובדתי המפורט, שנוהל במהלך חקירתו הנגדית של המערער, ואשר במהלכו הוצג המוצג מש2/, בלא התנגדות של ב"כ המערער, משום הרחבת חזית כלשהי, בעיקר לנוכח תשובות סותרות שנתן המערער לשאלות שנשאל, תשובות המקעקעות את התיזה העובדתית שעליה משתית המערער יהבו ואינן מותירות אותה בחזקת "הסכמה" כלשהי (המוכחשת, כשלעצמה) כלל ועיקר. המשיב מוסיף כי ספק אם כללי הרחבת חזית חלים מלכתחילה במסגרת הדיון בפני כב' ועדת הערעורים, בשים לב להוראת סעיף 28 לחוק הנכים, ובשים לב להוראת סעיף 21 לחוק בתי דין מנהליים, התשנ"ב - 1992, על פיהן ומכוחן פועלת ועדת הערעורים. מכל מקום בהיעדר התנגדות כאמור, ממילא אין הטענה ראויה להישמע. המשיב טוען כי בחקירתו הנגדית נשאל המערער לפשר הדינמיקה של הופעת הכאבים, לשיטתו מן החקירה עולה, כי הכאבים החלו, אף לפני השבוע הרביעי. המערער ניסה ליצור רושם, כאילו החריפו כאבי הברכיים במהלך השירות בתפקיד המשרדי, ולשאלת ד"ר שני, חבר הועדה, סתר מצג זה כאשר תיאר את עוצמת הכאבים בקרייה ובקורס טיס כשוות. ברור מכך, כי לא ניתן לקבל את טיעון ההחרפה, כסיבה להלין על כאבי הברכיים בתקופת השירות השנייה דווקא, חרף הופעתם הנטענת כבר בתחילתה של תקופת השירות הראשונה. המערער ניסה ליצור רושם, כאילו נמנע מלחשוף את כאביו במהלך קורס הטיס מחשש להיפלט מן הקורס. ובשני תצהיריו נמנע מלתרץ את "אי הגילוי" (הלכראורי) בקורס טיס בחשש שמא יחשב "כמתלונן". לא מתקבל על הדעת לראות בכך השמטה, שכן תצהיריו מפורטים וברורים. מכל מקום, טוען המשיב, סברה זו. הושמה בפי פלוני בשם ערן סופר, מי ששרת במקביל למערער, ידידו האחר של המערער, מוטי אלנקווה, סיפר בחקירתו הנגדית כי המערער נועץ בו אם לספר או לא לספר, וכי הוא יעץ לו שלא לספר. בפני המערער הוצג במהלך החקירה, מוצג מש1/, שאלון רפואי. אחת משאלות השאלון מנוסחת כלהלן: "האם מאז הבדיקה האחרונה בלשכת הגיוס סבלת מכאבים בברכיים, בעיות ברצועות..." תשובת המערער לשאלה זו, תחת אזהרה, הינה לא. המערער אישר כי, מילא שאלון זה כאשר עבר לשרת בקרייה. לדבריו הוא סבל אותה שעה, מזה חודשים ארוכים, מכאבי ברכיים. בעדותו ניסה לתרץ סתירה זו. בהתנהגותו, באי אבחון של בעייתו הרפואית. המערער עצמו הסביר, כי כאבים בברכיו אובחנו על ידו כבר בחלוף 4 שבועות לשירות וכי החלו מתחילת השירות ונמשכו ברציפות וללא הפוגה במשךשירותו בקורס הטיס לכן טוען המשיב הטענה בדבר אין אבחון - כוזבת. הגרסה לפיה הופיעו כאבי הברכיים במהלך הטירונות איננה סבירה, ומכל מקום אינה אמינה ואף אינה נתמכת בראיות מהימנות, ומכל מקום נדחית בפני הגירסה, לפי הופיעו הכאבים מאוחר הרבה יותר, בשלב השירות המשרדי נטול המאמצים הפיזיים בקרייה. יש להעדיף גירסה הניתנת סמוך ככל הניתן לאירוע הפגיעה הלכאורי. מסקנה זו, בדבר הופיעו הכאבים בתקופת השירות השניה, מתחזקת לנוכח העובדה, שרק בתקופה שנייה זו ראה המערער הכרח לפנות במקביל לרופאים פרטיים לשם טיפול בכאביו. המשיב טוען, כי במהלך תקופת השירות הראשונה, כחניך בקורס טיס, סבל המערער מסוג כאבים כלשהוא ברגליו, או בברכיו, וכנסיון להרגיעם השתמש ב"ברכיות", יתכן גם, כי בגין כאבים אלה, נשוא הבירכיות, הלין מעת לעת בפני חבריו. סביר עם זאת להניח, כי כאבי הברכיים נשוא הערעור, כאבים אשר מופיעים גם במנוחה גם בשינה, אינם אותם כאבים כלל ועיקר. בהיעדר כל תיעוד בדבר סוג הכאבים מהם סבל במהלך קורס הטיס, לא ניתן לאבחן את טיבם הרפואי. ואת מקורם של כאבים אלה, גם אם ארעו בפועל, וכפועל יוצא לא ניתן לשייכם לאיזה מתנאי השירות. המערער מסתמך על חוות דעתו של ד"ר ברטלר, מתאריך 3.3.00. ד"ר ברטלר מציין, כי המסמכים שעמדו לפניו בקשר עם כאבי הברכיים הינם רק החל מתאריך 13.8.97. ברור איפוא, כי פרשת המקרה, לפיה החלו כביכול כאבי הברכיים בקורס הטיס (החל מחודש 7/96), הוצגה בפניו בעל פה, על ידי המערער יש להדגיש כי חוות דעת רפואיים, המוגשות לועדה אינן עוסקות, בכימות כמות הכאבים או בקביעת טיבם מהם סובל המערער. ד"ר ברטלר מוצא, כי מדובר בפגימה קלה בלבד. ד"ר ברטלר, מתעלם כליל מחוות דעתו הראשונה של המומחה מטעם המשיב, פרופ' ביאליק. התעלמות זו, מגלה ליקוי של ממש במקצועיותה של חוות הדעת, ד"ר ברטלר לא מצביע על קשר סיבתי לתנאי השרות. ד"ר ברטלר, קובע לכאורה, על יסוד בדיקת תהודה מגנטית, כי "עדיין" נותרו שינויים "כרוניים" בגיד הפיקה השמאלי, אך אינו מבהיר האם וכיצד מצא עדות לרקמה צלקתית, שהיא לשיטתו, המנגנון ההופך את הבעייה מכזאת המשתפרת - המנגנון חלוף ההופך את הבעייה מכזאת המשתפרת עם חלוף המאמצים. לכזאת המוגדרת "כרונית". מכאן, שעצם הנחתו בדבר היות השינוי "כרוני" אינה מבוססת כהלכה. לצד היותה נטענת, כאמור, על בדיקה רפואית מן העבר, שאינה מעודכנת וספק רב לכן מה מידת תקפותה מלכתחילה. במצטבר עולה, כי חוות דעת ד"ר ברטלר חסרה ופגומה, הן לשיטתה העובדתית, הן לשיטתה הרפואית והן לשיטתה הסיבתית. במצטבר עולה, כי גרסת המערער איננה נתמכת בחוות דעת רפואית של ממש, וכבר מטעם זה דינה להידחות. פרופ' ביאליק המומחה מטעם המשיב, ערך שתי חוות דעת. בחוות דעתו הראשונה, מצא פרופ' ביאליק, כי המערער מתהלך חופשי ומנתר חופשי. כמו כן מצא, כי קיום יישור יתר של הברכיים, בשיעור של כ10- מעלות. היתר. פרופ' ביאליק שמע מן המערער כי כאביו מחמירים במאמצים. היבט זה עולה בקנה אחד עם מסקנתו, לרקע תופעת יישור היתר, כי עם חלוף המאמצים חולפת החמרתם הזמנית של הכאבים ומכאן שאין קשר של גרימה או של החמרה לשירות. פרופ' ביאליק מעיר, כי ההתבססות על בדיקת התהודה המגנטית לקויה, כיוון ש: "ידוע שהסימנים המתבטאים בבדיקת ההדמייה נותרים זמן רב לאחר שהמחלה חלפה" מכאן שקיום "סימנים", אפילו בתאריך הנושן של 18.7.97 (תאריך הבדיקה המגנטית), אינו מעיד בהכרח על קיום דלקת בגיד, קל וחומר במקום שד"ר ברטלר עצמו לא שלל אפשרות כי מדובר במימצא חולף. חוות דעתו של פרופ' ביאליק ברורה איפוא ועקבית, היא מצביעה על המנגנון בעטיו נגרמים הכאבים, קובעת כי מדובר בכאבים חולפים מטבעם, קובעת כי אין אינדיקציה אמינה להיווצרות תופעה כרונית, קובעת כי אין במנגנון המתואר, שתוצאת פעולתו חולפת, ומכל מקום לא הוכח אחרת, כדי להצביע על קשר לשירות. יש לדחות את חוות הדעת של ד"ר ברטלר. המשיב ממשיך וטוען כי כאבי הברכיים הנטענים, הופיעו ממש בתחילת השירות הצבאי, בלא כל אירוע מיוחד קונקרטי הניתן להיקשר להופעתם. אין בעצם הגיוס לשירות כדי לבסס את הקשר הסיבתי החדש בין תנאי השירות ובין הופעת הפגימה, אף לא כאשר מדובר בשירות קצר. היבט רפואי חוות דעת מומחים 5. מטעם המערער הוגשה חוות דעתו של ד"ר ברטלר מיום 3.3.00 מטעם המשיב הוגשה חוות דעתו של פרופ' ביאליק מיום 17.4.00. המומחה מטעם המערער ד"ר ברטלר בחוות דעתו מיום 3.3.00 סבור כי המערער סובל מכאבי ברכיים בעיקר השמאלית, במאמצים כגון עליית מדרגות ואף ישיבה ממושכת. בבדיקות ישנם ממצאים המעידים על "טנדינוזיס" של גיד הפיקה. תופעה זו ידועה ונובעת מעומס יתר על הגדיר וחיבורו לעצם הגורם להיווצרות קרעים מיקרוסקופים בגיד. קודם גיוסו עסק בספורט ולא סבל מבעיות ברכיים. הכאבים החלו במהלך טירונות בקורס טייס "המאמצים אותם במהלך שירותו הצבאי גרמו לבעיות מהם הוא סובל". בחלק מהמקרים יש שיפור עם הפסקת המאמצים אולם ישנם חולים בהם הבעיה הופכת להיות כרונית עם היווצרות רקמה דלקתית באזורים של גיד הפיקה שנפגע: הכאבים שהחלו במהלך הטירונות לא השתפרו ובדיקת MRI מ18.7.99- מראה כי עדיין קיימים שינויים כרוניים בגיד הפיקה השמאלי. המדובר בחולה צעיר שסובל מטנדינוזיס של גיד הפיקה על רקע מאמצים קשרים אותם עשה במשך הטירונות. הבעיה לא החלימה וכיום ישנם שינויים בברך שמאל המשפיעים על כושר הפעולה הכללי באופן קל. מסקנת המומחה היא כי המערער סובל מנכות תפקודית צמיתה בשיעור של 10% על פי תקנה 35ב.1 של תקנות המל"ל. הנכות ממנה סובל אבל היא על רקע המאמצים אותם עשה במסגרת שירותו הצבאי. 6. המומחה מטעם המשיב, פרופ' ו. ביאליק, בחוות דעתו מיום 17.4.00 מסתמך על חוות דעתו מיום 18.11.99 בה הגיע למסקנה כי המערער סובל מכאבי ברכיים על רקע יישור יתר, וכי אין קשר של החמרה או גרימה, בין השרות ובעיות הברכיים של המערער. המומחה מתייחס לחוות דעתו של ד"ר ברטלר שקובע כי המערער סובל מכאבי ברך שמאל על רקע דלקת JUMPERS KNEE , או גם תחת השם SINDING LARSON JOHANSEN. ידוע שהסימנים המתבטאים בבדיקת ההדמיה נותרים זמן רק לאחר שמחלה חלפה. לטענת המומחה, פרופ' ביאליק, המחלה מוחמרת על ידי מאמצים וחולפת עם סיומם. ד"ר ברטלר מסכים עם כך, אך מתעלם מעובדת קיום יישור ייתר של הברכיים, יחד עם סטייה מהציר, שהם הגורם המסייע להופעת הכאבים. המומחה אינו משנה את דעתו כפי שהובאה בחוות דעתו הקודמת מיום 18.11.99. היבט משפטי: 7. הגדרה מרכזית בדיון בהכרה לפי חוק זה היא הגדרת המונח נכות שבסעיף 1 לחוק הקובע: "נכות"- איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, בין גופנית ובין שכלית, או פחיתות של כושר זה, שבאו לחייל משוחרר או לחייל בשירות קבע כתוצאה של אחת מאלה שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו: (1) מחלה. (2) החמרת מחלה (3) חבלה". הגדרה זו כוללת מספר אלמנטים כשהעיקרי מבניהם הינו הדרישה כי איבוד הכושר או פחיתותו יהיו כתוצאה מאירוע שאירע תוך כדי ועקב השירות הצבאי, משמע דרישת קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה לשירות הצבאי. דרישה זו מציבה שני תנאים לצורך קביעת קיומו של קשר סיבתי: א. על הפגימה להווצר תוך כדי השירות היינו במסגרת השירות. ב. הפגימה צריכה להיות עקב השירות הצבאי - קשר תוצאתי. יש להוכיח כי האירוע אירע עקב השירות כלומר דרישה לקשר תוצאתי בין השירות הצבאי לפגימה. (ראה בספרו של עומר יעבץ "חוק הנכים" עמ' 55 ואילך). 8. נטל ההוכחה בשאלת הקשר הסיבתי מוטל על התובע, כפי שנקבע בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט: "נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע (ביהעדר הוראה אחרת בחוק, כאמור לעיל). אולם, בעוד שנטל השיכנוע, היא "החובה מס' 1" כהגדרת השופט אגרנט (בתוארו אז) בע"פ 28/49 (זרקא נ' היועץ המשפטי וערעור שכנגד, פד"י ד', 504) רובץ של התובע מתחילתו של ההליך ועד סופו (לעניין מידת ההוכחה ראה בהמשך), הרי שנטל הבאת הראיות, היא "החובה מס' 2" יכול ויעבור מצד אחד למשנהו במהלך ההליך. כך גם כאן, על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשירות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסויימות במהלך השירות, על קצין התגמולים הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה. הנסיבות המסויימות אותן על התובע להוכיח על מנת להעביר את הנטל המשני אל שכמו של קצין התגמולם, נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי, אותו ניתן לקשור מבחינת סמיכות הזמנים, אל פרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות קצר (סדיר, מילואים) ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך, אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור. העברתו של נטל זה מוצדקת מקום בו מצביע התובע על אירוע או שרשרת אירועים חריגה ומיוחדת בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. בהיעדר נסיבות מיוחדות שכאלה בשירות הצבאי, הסמוכות לפרוץ המחלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה". דברים דומים נאמרו בפס"ד ע"א 612/74 סעדי נ' קצין התגמולים, פ"ד כט (2) 794: "אין הוא חייב להוכיח אירוע יוצא דופן דווקא בעת השירות הצבאי, אבל הוא חייב להוכיח שבעת שירותו הצבאי היה נתון עקב השירות במצבים קשיים יוצרי מתח ודאגה למעלה ומעבר לאלה הצפויים לאדם בחיים האזרחיים, ולשם כך צריך לבדוק מה היו נסיבות השירות בעת הופעת המחלה או לפני הופעתה". 9. בע.נ 188/92 יקותיאלי נ' קצין התגמולים טען המערער טען כי הפגימה נגרמה תוך כדי ועקב שירותו הצבאי וזאת בניגוד לדעתו של קצין התגמולים שהכיר בפגימה בברכו שהוחמרה בתקופת השירות בשיעור המגיע למחצית הנכות הכללית. באותו מקרה שירותו הצבאי תואר בתנאי מאמץ ניכרים: "האימונים נמשכו כ- 10 שבועות כללו אימוני חי"ר מפרכים, סדרות שדאות, מסעות ארוכים עם חגור ונשק, אימנוי כושר גופני וריצות ממושכות. כל זאת בתנאי מאמץ גופני ניכר תוך ביצוע תנועות מרובות חוזרות ונשנות של כפוף ויישור הברך לאחר הטירונות נשלח העורר לקורס תצפיתנים במסגרת המודיעין הצבאי. הקורס נמשך 12 שבועות, כלל אף הוא אימונים פיסיים מפרכים...". 10. בע"א (חיפה) 4094/96 מיידלר נ' קצין התגמולים טענה המערערת כי תוך כדי ועקב השירות לקתה בהפרעות בברכיה, שם קבע ביהמ"ש: "נראה לי, על סמך הראיות שהיה בפני ביה"מ קמא, שאין בסיס למסקנה שפגיעה זו אינה קשורה בשירותה הצבאי. אין לומר כי למאמץ היתר הכרוך בשירות לא היתה השפעה על התפתחות הפגיעה...מה שמקשר את השירות לנכות הוא שבפועל ממש נגרמה הפגיעה, אפילו על יסוד המצב בברכה, עקב מאמץ היתר שהיה כרוך בשירותה הצבאי, ואין ספק שמאמץ יתר זה נעשה לצורך השירות" (סעיף 4 לפסק הדין). 11. בענ (חיפה) 360/97 ורד ברקו נג' קצין תגמולים (לא פורסם) ניתן על ידי ועדה זו בתאריך 09.02.99, נקבע כי המערערת שם עברה תנאי שירות מיוחדים שלוו במאמצים פזיים, נסיעות בכלי חילוץ בשטח לא סלול והועלתה אפשרות כי הפגיעה דהיינו שבר בחלק מעצם בעמוד השדרה ותזוזה של אחת החוליות יכולה לנבוע מחבלות ופגיעות זעירות (מקרוטראומה) גישה שהיתה מקובלת גם על ידי מומחה מטעם המשיב. כמו כן הוכח בתיק האמור כי המערערת ברקו לא סבלה מכל סמפטום או הגבלה בגבה בטרם השירות. לפיכך הוכרה החבלה בעניינה בקשר מלא עם השירות. דיון ומסקנות: 12. ומן הכלל אל הפרט; שקלנו את טענות הצדדים ועיינו במסמכים שצורפו, לרבות תיקו הרפואי של המערער וחוו"ד המומחים הנ"ל וסבורים אנו כי בהבדל מעניינה של ורד ברקו שנדון לעיל, תנאי השירות במקרה שלפנינו מצביעים על כך כי דווקא בתקופה שבה התאמץ המערער הן לפני שירותו הצבאי כאשר היה לדבריו, ספורטאי והן במהלך קורס הטייס שנמשך 8 חודשים, לא היו לו כאבים ומכל מקום לא נרשם כי היו לו כאבים והוא עצמו הצהיר כי לא היתה לו כל בעיה בעת שעבר לקריה. ורק אז, בקריה, כאשר תנאי שירותו היו רגועים וללא כל ארועים חריגים הוא התלונן על כאבים. מצב עובדתי זה מחזק את חוו"ד של פרופ' ביאליק כי מדובר במחלה שאינה קשורה לתנאי השירות ומבחינה זו אנו מעדיפים את חוו"ד של פרופ' ביאליק על פני חוו"ד של ד"ר ברטלר. יחד עם זאת נראה כי היו מספר תלונות על כאבים במהלך הטירונות ועל כך העידו המערער וגם העד אלנקווה והגם שמדובר בכאבים שמופיעים ללא קשר למאמץ פיזי דבר התומך באבחנת המומחה מטעם המשיב, נראה לנו שיש מקום לבוא לקראת המערער ולקבוע כי יתכן והיה בתנאי השירות כדי להחמיר במידה מסויימת את המחלה המהווה פגם מולד כאשר שיעור ההחמרה שנראה לנו הינו 50%. אשר על כן הערעור מתקבל באופן שאנו קובעים כי קיים קשר של החמרה בין השירות לבין הכאבי בברכיים של המערער. שיעור ההחמרה הינו 50%. הנכות תיקבע ע"י ועדה רפואית. המשיב ישלם למערער הוצאות שכ"ט בסך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ וכן מחצית מהוצ' בגין חוות הדעת ע"פ קבלה שתומצא. ברכייםצבאשירות צבאי