פסק דין 1. המערערת ילידת 1961, הגישה ביום 15/7/98 תביעה למשיב להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), התשי"ט- 1959, בגין כאבי גב תחתון וביום 10/10/99 הגישה תביעה נוספת להכרת זכות בשל תלונות בדבר "רעשים באוזניים". המשיב בהחלטתו מיום 18/1/00 קיבל את התביעה בגין כאבי הגב התחתון ודחה את התביעה הנוספת בגין ליקוי השמיעה בקובעו כי: "הרינו להודיעך כי לאחר עיון בתביעתך ובתוצאות הבדיקות הרפואיות הגעתי למסקנה כי כאבי הגב התחתון אירעו בתקופת שירותך עקב שירותך בשב"ס. .......... כמו כן, בהסתמך על תוצאות הבדיקות והנימוקים המצויינים בחוות דעתה של הוועדה הרפואית בישיבתה מיום 22/12/99 ו- 5/1/00 הגעתי למסקנה כי אין קשר בין הליקוי בשמיעה ממנה הנך סובלת ובין תנאי שירותך הצבאי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק...." הערעור דנן נסב על החלטת המשיב לעניין ליקוי השמיעה לו טוענת המערערת. טענות המערערת 2. בתאריך 30/10/79 המערערת גוייסה לצה"ל כשוטרת צבאית ושוחררה בתאריך 30/10/81, ובתאריך 1/2/90 גוייסה לשב"ס כסוהרת ביקורים ובקריסטית. לטענתה ותוך שהיא מסתמכת על דו"ח תנאי שירות, שניתן מטעמה של קצינת רווחה של בית סוהר דמון כלאי נורית ברוטמן, כסוהרת ביקורים העבודה כרוכה בחיפוש על גופם של מבקרות הנכנסות לביקורי אסירים וכן חשופה לרעש בעוצמה גבוהה של טריקות דלתות ברזל. כבקריסטית בשב"ס העובדת לעיתים תשע שעות וחצי ביום עבודה, אשר במהלכן נתונה לרעש מכשירי קשר צלצולי טלפונים וצפצופי מכשירי קשר שונים. ביום 5/11/98 אושפזה בבי"ח כרמל בדחיפות למשך 5 ימים בשל ירידה פתאומית בשמיעה באוזן ימין. המערערת מצרפת מכתב שחרור מביה"ח כרמל מיום 10/11/98 וכן בדיקות שמיעה שעברה בבי"ח נהריה בתאריכים 13/12/98 ו- 5/1/99, לפיהן ניתן להבחין בירידה משמעותית בשמיעה. המערערת מסתמכת בתביעתה גם על תוצאות הבדיקה מיום 15/5/00, אליהם נשלחה ע"י הרופא המטפל, והם בוצעו במכון קשר, "מרכז לאיבחון וטיפול בהפרעות שמיעה ודיבור", וגם לפיהן רואים ירידה משמעותית בשמיעה. בסיכומיה המערערת טוענת כי טרם גיוסה לא סבלה מכאבי אוזניים, ואין היא מקבלת את חוות דעתו של פרופ' פודושין אשר מצד אחד מכיר בפגיעה בטונים הגבוהים ולא בטונים הנמוכים. לטענתה הרעשים שהיא שומעת באוזניים פוגעים לה בעבודה ובכל תחום. טענות המשיב 3. המשיב דחה את תביעת המערערת בעקבות החלטת הוועדה מיום 5/1/00 לפיה ליקוי השמיעה ממנו סובלת המערערת הינו תוצאה של מחלת התרחשות פתאומית שעברה בתאריך 5/11/98. הוועדה קבעה כי מחלה כזו עלולה לפגוע בכל אדם ואינה קשורה לתנאי השירות. במהלך בירורן של התביעות בפני קצין התגמולים, מטעם המערערת הוגשו שלושה דיווחים בדבר תנאי שירות, ועל אף זאת המשיב טוען כי המערערת איננה מניחה תשתית עובדתית רפואית או משפטית לטענה כי ליקוי השמיעה נשוא הערור נגרם עקב השירות. המשיב טוען כי יש התאמה רבה בין שתי חוות הדעת. פרופ' פודושין מקבל את הקשר הסיבתי רק לגבי הירידה בשמיעה בתדרים גבוהים. רק במהלך הדיון בערעור זה המערערת הגישה לראשונה חוות דעת רפואית של ד"ר סעב מיום 11/11/00. לטענתו עמדת פרופ' פודושין מתאימה לדברי המערערת שהתלוננה כזכור על רעשים באוזניים בעקבות אירוע של חירשות פתאומית. על אף שלמערערת הוצע לקבל פס"ד ברוח חוו"ד של פרופ' פודושין היא סירבה והמציאה מסמכים רפואיים חדשים מד"ר סעב אשר לפיהם הוא מבצע היפוך במסקנותיו. לטענת המשיב שינוי עמדתו של ד"ר סעב, במכתבו מיום 1/7/01, לא נתמך בבדיקת שמיעה מעודכנת ואף אין הפניה פרטנית לבדיקות שמיעה לפני ואחרי עליהם כביכול מסתמך הרופא. ובנוסף הוא טוען כי כל הנתונים העובדתיים והרפואיים אליהם נדרש במכתב זה עמדו לפניו גם כאשר ערך את חוו"ד הרפואית. מה גם שמכתב זה לא הוגש במתכונת של חוו"ד רפואית של מומחה ועל כן טוען המשיב לחוסר מהימנות. המשיב טוען לחוסר מהימנות גם לגבי חוות דעתו המשלימה של ד"ר סעב מיום 5/10/01, אשר לטענתו הוגשה במתכונת מכתב רפואי, ובה הוא מנסה לבאר את השינוי החד שחל במסקנתו הרפואית. המשיב טוען כי במכתבו זה ד"ר סעב רק חוזר ומזכיר שנזק לשמיעה בתדרים הנמוכים יכול להיגרם גם ממחלת החירשות הפתאומית ולכן היה לו קשה לייחס נזק שמיעתי בתדרים הנמוכים לרעש מזיק דווקא. המשיב מפנה את תשומת לב הוועדה כי ד"ר סעב בשולי מכתבו קובע כי הפגיעה בתדרים הגבוהים מוכחת בכל בדיקות השמיעה שביצעה המערערת אך הוא אינו טוען כך לעניין התדרים הנמוכים, ועל כן לטענתו מכלל ההן שומעים לאו. ודי בכל, לטענתו, על מנת להצביע על העדר ביסוס רפואי להיפוך שחל במסקנותיו. המשיב טוען בנוסף כי טענתו של ד"ר סעב במכתבו מיום 1/7/01 כי לאחר ארועי החרשות הפתאומית טופלה המערערת ושמיעתה הוטבה בתדרים הנמוכים איננה מנביעה לוגית את המסקנה כי כל נזק שנותר אחרי הטיפול צריך להיות מיוחס בהכרח לגורם אחר שאיננו מחלת החירשות, שהרי גם אם המערערת טופלה וגם אם הוטב מצבה ייתכן כי מצבה לא שב לקדמותו ובכל זאת נותר נזק בתדרים הנמוכים, שאיננו הפיך בגלל מחלת החירשות. לסיכום טוען המשיב כי לא ניתן לקבל את היפוך מסקנתו של ד"ר סעב וזאת משום שלא הוסברו כהלכה, גם מאחר שהסברן קלוש וגם משום שלא נתמכו בתצהיר כנדרש, ואף משום שנסתרו רפואית ע"י פרופ' פודושין. היבט רפואי- חוות דעת מומחים 4. מטעם המערערת הוגשה חוות דעתו של ד"ר סעב מיום 11/11/00,לפיה הוא הבחין בין ירידה בשמיעה בתדרים הנמוכים לגבוהים. לשיטתו הירידה בשמיעה בתדרים הגבוהים אינה קשורה למחלת החירשות ולאור תנאי שירותה נגרם ליקוי זה עקב חשיפתה לרעש מזיק בשירות. כך טען גם לגבי הרעש באוזניים הטנטון. אך, לגבי ירידה בשמיעה בתדרים נמוכים הוא קבע כי קשה לייחס ליקוי זה לרעש מזיק או למחלת החירשות ולכן דחה קשר סיבתי בין ליקוי זה ובין תנאי השירות. ד"ר סעב לא ייחס את מחלת החירשות הפתאומית בשתי האוזניים לשירות, וכך קבע בחוות דעתו: "...חשיפה ממושכת לרעש מזיק מסוג זה שצויין לעיל במשך הרבה שנים במקום סגור ומעל שמונה שעות עבודה ביממה גורמת על פי הספרות לפגיעה ולנזק בלתי הפיך בשמיעתו של החולה (הדבר אינו כך בחירשות פיתאומית), הפגיעה בשמיעה היא סימטרית בשתי האוזניים קודם נפגעת השמיעה בתדרים הגבוהים דבר אשר מוכח בוודאות בבדיקות השמיעה החוזרות שביצעה החולה ובמיוחד האחרונה ממכון חמד שמעידה על ירידה עד 30 ד"צ בתדרים הגבוהים עם שקע ב- 4000 הרץ שלפי הספרות הינה פגיעה יחודית וספציפית לחולים שחשופים לרעש מזיק במשך כל כך הרבה שנים כמו במקרה של החולה הנ"ל..... לגבי הירידה בתדרים הנמוכים קשה לייחס אם זה תוצאה של החשיפה לרעש מזיק או לחירשות פתאומית שפגעה מחדש בחולה, לכן לדעתי אין להתייחס לנזק השמיעתי בתדרי הדיבור ויש להתייחס אך ורק לנזק השמיעתי בתדרים הגבוהים וכפי שצויין קודם שהינו תוצאה ישירה של החשיפה לרעש מזיק." ובמכתבו של ד"ר סעב מיום 1/7/01 הוא טוען, בשונה מקביעתו הקודמת, כי המערערת טופלה בשל מחלת החירשות הפתאומית והטיפול הביא לשיפור ניכר בשמיעתה בתדרים הנמוכים, ולכן הנזק שנותר בתדרים האלה ניתן לייחס לגורם אחר היינו לחשיפה לרעש מזיק שסבלה בשירותה. במכתב זה ד"ר סעב לא חלק על מסקנת פרופ' פודושין בדבר דחיית טענת הטנטון. לנוכח החלטת הוועדה מיום 16/9/01 הוגשה מעין חוו"ד משלימה של ד"ר סעב במתכונת מכתב רפואי מיום 5/10/01, בה הוא קובע כי נזק שמיעתי בטונים הגבוהים והנמוכים כפי שפקד את המערערת הוא תוצאה של חשיפה לרעש מזיק במשך הרבה שנים: "..עפ"י הספרות פגיעות מהסוג הזה מתוארות כפגיעה ראשונית בטונים הגבוהים ובשל זאת אנו הרופאים מקבלים את טענותיהם ותלונותיהם של החולים על רעש תמידי באוזניים דבר שקיים אצל החולה הנ"ל והוכח כנכון בבדיקות השמיעה החוזרות שביצעה. ....אתייחס לנזק השמיעתי בטונים הנמוכים שעל פי הספרות מופיע בשלבים יותר מאוחרים דהיינו קודם נפגעת השמיעה בטונים הגבוהים כפי שצויין בחח"ד הראשונית ולא הובן כראוי מאחר ולחולה הופיעה בו זמנית חרשות פתאומית שפגעה בשמיעתה בטונים הנמוכים ולכן קשה היה לי להעריך את מידת הנזק השמיעתי הן מהרעש המזיק והן מהחרשות הפתאומית שהופיעה עפ"י דבריה במהלך עבודתה...." 5. מטעם המשיב ניתנה חוות דעתו של פרופ' פודושין מיום 16/4/01 בה הוא קובע כמו ד"ר סעב כי אין קשר בין אירועי החירשות הפתאומית ובין השירות. הוא קובע כי הירידה בשמיעה בתדרים הגבוהים נגרמה עקב החשיפה לרעש מזיק בשירות, לשיטתו ירי במטווחים, למרות שהמערערת התלוננה על סוגים רבים ואח' של רעשים. כמו ד"ר סעב גם פרפ' פודושין שולל קשר סיבתי בין השמיעה בתדרים הנמוכים ובין השירות ואילו בניגוד לד"ר סעב הוא שולל קשר בין הטנטון לתנאי השירות והוא קובע כי מאחר והתלונות לגבי הטנטון הופיעו בסמוך לאחר אירועי החירשות הפתאומית, הם קשורים באותה מחלה ולא בתנאי השירות. פרופ' פודושין מקבל את הקשר הסיבתי רק לגבי הירידה בשמיעה בתדרים גבוהים. בחוות דעת זו קובע פרופ' פודושין כי: "בעיון בבדיקות השמיעה שנמצאות בתיק משרד הבטחון.... נראה שבכל הבדיקות קיימת ירידה בשמיעה בתחום הטונים הנמוכים וירידה קלה יותר בתחום הטונים הגבוהים, פרט לבדיקת שמיעה מ- 10/11/98, ז"א סמוך לאחר האירוע של חירשות פתאומית מימין בה נראית שמיעה תקינה לחלוטין בשתי האוזניים. היות ובדיקה זו היא היחידה עם ממצא של שמיעה תקינה בשתי האוזניים, נראה לי שאינה מהימנה ולכן אין להסתמך עליה. למטה מזה אומר המומחה: ידוע שהמחלה חרשות פתאומית יכולה להתרחש בכל מקום ובכל מצב וכאשר לא קיים אירוע מיוחד קודם לכן יש להסיק שהיא ממקור אידיופטי. כך יש להסיק לגבי שני האירועים שלחרשות פתאומית אצל הנבדקת. לפיכך אין לראות קשר בין שני האירועים של חרשות פתאומית והשירות בבתי הסוהר. ומסכם: הימצאות ליקוי שמיעה כמעט שווה בתחום הטונים הגבוהים...היות ואין כל סיבה אחרת שיכלה לגרום לכך פרט לחשיפת הנבדקת לרעש ירי במטווחים- אומנם פעמיים בשנה אך ידוע שמדובר ברעש מזיק, יש לראות לדעתי בגורם זה את הסיבה לפגיעה. לפיכך יש לראות קשר בין הירידה בשמיעה בתחום הטונים הגבוהים והשירות בבתי הסוהר...." בהמשך חוו"ד זו מתייחס פרופ' פודושין לחוו"ד של ד"ר סעב בקובעו כי: "בהתייחס לחוו"ד של ד"ר סעב מיום 11/11/00 עלי לציין שדעתי כדעתו בדבר הגורם לירידה בשמיעה בתחום הטונים הנמוכים. אני חולק על דעתו בדבר הקשר הסיבתי בין הטינטון והירידה בשמיעה בתחום הטונים הגבוהים היות ובשני האירועים של החרשות הפתאומית- קודם אוזן ימין ואח"כ אוזן שמאל, התלוננה הנבדקת בנפרד על הופעת הטינטון, כאשר בעת שסבלה מחרשות פתאומית באוזן ימין צוין על טינטון באוזן ימין בלבד וכאשר סבלה מחרשות פתאומית משמאל צוין על טינטון משמאל. עובדות אלו מחזקות את הקשר בין הטינטון והמחלה חרשות פתאומית- פעם באוזן ימין ופעם באוזן שמאל." בתוספת לחוות דעת רפואית משפטית של פרופ' פודושין מיום 16/4/01 הוא אינו מקבל את היפוך מסקנותיו של ד"ר סעב ומראה תוך ניתוח בדיקות שמיעה שונות שעשתה המערערת כי יש אינדיקציות לכך שהפגיעה בשמיעה בתדרים הנמוכים, אינה נובעת מחשיפה לרעש מזיק ולכן אינה ניתנת לשיוך לשירות, באומרו כי: "...הנזק השמיעתי הקשור לשירות בתי הסוהר הינו בתחום הטונים הגבוהים בלבד ועל כך מגיעה נכות (מותאמת) בשיעור 0%. כך המליץ גם ד"ר סעב בחוות דעתו. ליקוי השמיעה בתחום הטונים הנמוכים (250 - 1000 הרץ) הינו תוצאה של החרשות הפתאומית הן באוזן ימין והן באוזן שמאל. סימן ברור שיש להפריד בין ליקוי השמיעה בתחום הטונים הנמוכים לבין ליקוי השמיעה בתחום הטונים הגבוהים הינו תחום 2000 הרץ שהינו תקין לחלוטין בשתי בדיקות השמיעה האחרונות... אם היה מדובר בליקוי שמיעה הן בתחום הטונים הגבוהים והן בתחום הטונים הנמוכים כתוצאה מחשיפה לרעש כפי שמציין ד"ר סעב בחוות דעתו המשלימה, היה מצופה לראות ירדיה בשמיעה גם ב- 2000 הרץ כפי שמוכר וידוע..... לכן אין לקבל את חוו"ד המשלימה של ד"ר סעב ויש לקבל את חוו"ד הראשונה מ- 11/11/00 אך ורק לגבי הירידה בשמיעה בתחום הטונים הגבוהים. לדעתי אין לקבל את אשר הסיק לגבי הטינטון....כפי שרשמתי בחוות דעתי הטינטון נגרם עקב שני מאורעות של חרשות פתאומית קודם באוזן ימין ואח"כ באוזן שמאל....". היבט משפטי 6. נקודת המוצא בענייננו היא כי כדי שאדם יוכרז כבעל נכות על פי החוק עליו להוכיח כי מחלתו נגרמה בתקופת שירותו הצבאי, וכן שהיא נגרמה עקב אותו שירות. בע"א 169/93 קצין התגמולים נ' יששכר מיכאל (לא פורסם) נקבע כי נטל ההוכחה הוא על הטוען לנכות להוכיח על פי מבחן מאזן ההסתברויות המקובל במשפט האזרחי כי מתקיימים בו התנאים המזכים אותו לכך. ובר"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים, פ"ד לז(4) בעמ' 366 אמר כב' הש' בך כי: "עם זאת, מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של קרוב לוודאי ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן.... כי מתקבל מאוד על הדעת, שאומנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה, אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה." בע"א 460/73 קרויטורו נ' קצין התגמולים, פ"ד כט(1) בעמ' 292, אמר כב' מ"מ הנשיא, כתוארו אז, זוסמן: "נטל השכנוע המוטל על תובע תגמול אינו כה חמור. די לו להוכיח, שחכמי הרפואה מכירים בקשר שבין המאמץ הגופני לבין הנכות, ושדעתם אינה מופרכת מדעיקרא." דעה זו נתקבלה בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה(5), בעמ' 210 אמר כב' הנשיא שמגר: "בית משפט זה, קבע בשורת החלטות, כי מקום שמחלתו של התובע פרצה לראשונה, בעת שירותו והוכח קשר סיבתי לשירות, הרי שלמרות קיומה- עוד בטרם השירות- של נטיה קונסטיטוציונאלית אצל התובע, ללקות במחלה האמורה, רואים את המחלה, כאילו נגרמה כולה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על ידו... לעניין מידת ההוכחה נראית לי דעתו של הש' בך ברע"א 187/83, לפיה אין די בהצבעה על אפשרות תיאורטית גרידא לקיומו של קשר סיבתי...." דיון ומסקנות: 7. ומן הכלל אל הפרט: המערערת משרתת במשך 12 שנים בשב"ס כסוהרת וכבקריסטית, מדוחו"ת תנאי שירותה שהוגשו מטעמה, האחד מיום 3/6/98 שניתן ע"י קצין רווחה כלאי כהן אבי ושניים נוספים מיום 11/10/98 ו- 11/8/99 ע"י קצינת רווחה כלאי נורית ברוטמן, אנו למדים על תנאי שירותה של המערערת. אך רק דו"ח תנאי השירות שניתן ע"י ברוטמן נורית מיום 11/8/99 רלוונטי לענייננו, לפיו המערערת כסוהרת אסירים חשופה לרעש בעוצמה גבוהה של טריקות דלתות ברזל וכבקריסטית נתונה לרעש מכשירי קשר צלצולי טלפונים וצפצופי מכשירי קשר שונים, ואף ירי במטווחים. ד"ר סעב בחוות דעתו מ- 11/11/00 מציין באופן ברור שליקוי השמיעה בטונים הגבוהים הינו תוצאה של החשיפה לרעש מזיק במשך שנים. לגבי הירידה בטונים הנמוכים כותב כי: "קשה להתייחס אם זה תוצאה של חשיפה לרעש מזיק או לחרשות פתאומית..." ובהמשך כותב כי: "אין מקום להתייחס לנזק שמיעתי בתדרי דיבור ויש להתייחס אך ורק לנזק השמיעתי בתדרים גבוהים." ואף פרופ' פודושין בחוות דעתו מסכים לכך כי הנזק השמיעתי הקשור לשירות בתי הסוהר הינו בתחום הטונים הגבוהים, אך בהם בלבד. לאור האמור לעיל ומאחר ואין מחלוקת אליבא דשני המומחים כי יש קשר בין הירידה בשמיעה בטונים הגבוהים והשירות בבית הסוהר, אנו מקבלים את חוות דעתו הרפואית של פרופ' פודושין, על ממצאיה ומסקנותיה ומעדיפים חוות דעת זו על פני חוות דעתו של ד"ר סעב. אשר על כן הערעור מתקבל באופן חלקי ויש להכיר בקשר שבין הפגימה לליקויי שמיעה בתחום הטונים הגבוהים בלבד לבין השירות הנכות תקבע ע"י ועדה רפואית. בנסיבות אין צו להוצאות. בית סוהר / כלאאוזנייםטינטוןמאסרשמיעה