תאונת עבודה של צלם

פסק דין 1. התובע, יליד 1953, הגיש תביעה זו כנגד הנתבעת עפ"י פק' הנזיקין (נוסח חדש), לפיצויים עקב תאונה בעבודה אשר ארעה בתאריך 13.3.96, כאשר התובע ביצע את עבודתו לצילום מיקרופילם, נפלו אלה מהמגירה עליה הניח אותם התובע, והתפזרו על הריצפה. התובע התכופף להרימם ונחבט בראשו באזור הגבה השמאלית מהמגירה, דבר שהתפתח לפגיעה חמורה בעינו השמאלית (להלן: "התאונה"). 2. התובע מייחס אחריות לנתבעת 1 מכח עוולת הרשלנות והיפר חובה חקוקה. לטענתו הנתבעת סיפקה מקום עבודה מסוכן ולא מתאים לאופי העבודה ולסוג העבודה. האביזרים והמכונות שהיו במקום יצרו צפיפות, ויצרו סיכון לכלל העובדים ולתובע בפרט. לגירסתו במשך כל השנים הוא עבד לפי הוראות הנתבעת, שיטותיה ובעזרת ציודה. שיטות העבודה כללו עבודה עם מגירה פתוחה בעת ליקוט המקרופילם לפני צילומם וכך נהג התובע בעת ארוע התאונה. לטענתו כעת ברור לו כי שיטה זו הינה מסוכנת ובלתי נכונה והביאה לגרימת התאונה. 3. הנתבעות כפרו הן בנסיבות ארוע התאונה הן בנוגע לאחריותן לארוע. כמו כן חלוקים הצדדדים בנוגע להיקף הנזק שנגרם לתובע. הנתבעות טענו כי אין כל אחריות מצידן לארוע התאונה וכי התובע ביצע פעולת התכופפות אינסטנקטיבית המאפיינת אדם אשר שומט דבר לריצפה ומבקש להרימו וכי מדובר בסיכון טבעי יומיומי אשר כל אדם עומד בפניו פעמים רבות בחייו ואשר אין גורם אחראי לו כלפיו מבחינה משפטית. זהו סיכון טבעי אשר מתממש עקב העדר תשומת לב רגעית מצידו של התובע. הנתבעת מבקשת לדחות טענות התובע המתיחסות לכך שסביבת העבודה היתה צפופה ושיטת העבודה לפיה היה מניח את הכרטיסיות על מגירה פתוחה על מנת לצלמן, היתה לקויה. לטענת הנתבעת אין ממש בטענות אלו שכן, התובע יכול היה להניח את הכרטיסיות על גבי המכונה והוא אישר זאת בחקירתו (ע' 8 לפרטיכל ש' 19 ואילך). הנחת הכרטיסיות על המגירה ולא על המכונה היא שיטת עבודה בה בחר התובע ואין לקבל את טענתו כי כך למדו אותו. באשר לחוו"ד המומחה מטעם התובע טוענות הנתבעות כי אין בחווה"ד של מר אסבן תמיכה אמיתית בטענות התובע. וכי אין כל רלוונטיות לאפשרות התקנתן של מגירות נסגרות מעצמן. ברוב המשרדים כיום מותקנות מגירות רגילות שאינן נסגרות מעצמן וללא כל ספוג או גומי המקיף אותן ואין בכך כל התרשלות. לטענתה, לא ניתן לצפות ממעביד לרפד את כל סביבת העבודה בחמרים רכים. מעבר לכך טוענות הנתבעות כי המומחה ביקר 4 שנים לאחר התאונה במקום, וכן כי אין לו השכלה אקדמית בנושא בטיחות. באשר לאמור בחווה"ד, טוענות הנתבעות כי ס' 21 לפקודת הבטיחות בעבודה בכל הנוגע לצפיפות עוסק בכמות החמצן בחדר ותו לא. לכן אין קשר בין ההוראות הנ"ל לבין חווה"ד המוטעית של מר אסבן. לגבי ס' 49 לפקודת הבטיחות בעבודה הוא דן במעברים ולא בעמדת עבודה כמו במקרה שלפנינו. לכן יש לדחות את התביעה בהעדר אחריות לארועה. באופן חילופי, טוענת הנתבעת לאשם תורם משמעותי מצד התובע. האחריות: 4. בעוולת הרשלנות יש לבחון מספר יסודות. היסוד הראשון הינו הבחינה האם קיימת מצד הנתבעת כלפי התובע חובת הזהירות על שני הבטיה, המושגית והקונקרטית. כמו כן יש לבחון את השאלה האם היתה בנסיבות ארוע התאונה הפרת חובת הזהירות מצד הנת' 1 כלפי התובע. שאלה נוספת הינה האם קיים קשר בין הפרת החובה לבין הנזק שנטען. בהתקיים כל היסודות הנ"ל יצא תובע ידי חובתו להוכיח עילתו כלפי המזיק עפ"י עוולת הרשלנות. (ר' ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1) ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט (1) 113). דומה שאין חולק כי בהתקיים יחסי עובד ומעביד מתקיימת חובת זהירות מושגית כאשר למעשה, מדובר בחובה המוטלת על סוג מסויים של מזיקים כלפי סוג מסויים של ניזוקים (ראה בע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל פ"ד מז(1)802). חובת הזהירות המושגית משתרעת גם על סוג הניזוק (עיריית בני ברק נ' רוטברד ע"א 324/89 פ"ד מה (4)102) כלומר, יש להכריע האם המזיק צריך, באופן עקרוני להיות אחראי כלפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק. במקרה שלפני, כאשר מדובר במעביד, אין חולק כי קיימת חובת זהירות מושגית כלפי העובד. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית; חובת זהירות קונקרטית תחול מקום בו המזיק יכול היה לצפות את הנזק עפ"י מבחן האדם הסביר ובהתחשב בנסיבת הספצפיות של האירוע. חובת זהירות קונקרטית קיימת כאשר הנתבעת 1 במבחן האדם הסביר היתה צריכה בנסיבות לצפות שתהא פגיעה לניזוק במהלך הדברים הרגיל כתוצאה ממעשיה או מחדליה, אשר יצרו סיכון בלתי סביר. במקרה שבפני סבורני כי קיימת חובת הזהירות על שני הביטיה המושגית והקונקרטית כאשר מדובר בעובד אשר עבד תחת מרותה ותחת פיקוחה של הנתבעת כמעבידתו של התובע. השאלה הנוספת הינה האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע. סבורני כי יש להשיב על כך בחיוב. בע.א. 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם פ"ד לה(2) 20 ובו קבע השופט (כתוארו אז) א. ברק בסעיף 3 לפסק הדין כי: "הלכה פסוקה היא כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו ותוכנה של חובה זו היא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל. ע"א 171/56 פ"ד יא 1051. חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולודא ביצוע: ע"פ 876/76 פ"ד לב(2) 29". עניין נוסף הנוגע לחובת זהירות של מעביד כלפי עובדיו הוא ע.א. 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מז (3) 345 בו סקר כב' השופט מ. חשין את ההלכות בדבר חבות מעביד ובין היתר נאמר: "הלכה קבועה ונטועה היא, שמעביד חב חובת זהירות לעובדיו - שמא יפגעו במהלך עבודתם - חובה כוללת זו נחלקת לחובות - מישנה, ובהן החובה להנהיג "שיטת עבודה אשר תשמור עליהם [על העובדים] מפני סיכונים ותקלות אשר אדם סביר עשוי וחייב לצפותם מראש": ע"א 72/75, 60/57 דויטש נ' פרנקו, פ"ד יא 1529, 1531, מפי מ"מ הנשיא השופט ש' ז' חשין, ורבים אחרים דוגמתו. כך אף באשר למניעת סכנות מן העובד, ולהעמדתו של עובד על קיומן של סכנות קיימות. וכלשון השופט מ' שמגר בע"א 235/80 ממן נ' בית החולים הפסיכיאטרי טלביה (לא פורסם, אך דבריו צוטטו במלואם בידי השופט דב לוין בפרשת מלון רמדה שלום, לעיל, שם, 76): "המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה. מאידך גיסא, יש ונותרת סכנות שאין אפשרות לסלקן , הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה" ראה עוד פרשת מלון רמדה שלום, לעיל, שם, 76, והאסמכתאות בו. חובת המעביד לעובדו: "קיימת בכל סוגי העבודה, אחת מסוכנת מטבעה ואחת לא מסוכנת": ע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט (1) 30, 32, מפי השופט ברנזון. ועוד מפי השופט ברנזון: ע"א 481/61 אלקובי נ' מוסרי, פ"ד טז 1275, 1277. אשר לטיב הסיכונים ולאופיים, הוסיף השופט דב לוין ולימדנו בפרשת מלון רמדה שלום (לעיל, שם, בעמ' 76) - בעקבות הלכות קודמות - כי "הפעלה ראויה של מיבחן הצפיות מחייבת הבחנה בין סכנה 'רגילה' לבין סכנה 'בלתי רגילה' לגבי הניזוק" (ראה עוד: ע"א 683/77 ברוק נ' עירית ת"א-יפו, פ"ד לד(1) 157, 160). ואכן, מטבע הדברים משתנה היקפה של חובת הזהירות בהתאם לנסיבותיו של כל עניין ועניין". 5. ומן הכלל אל הפרט. במקרה זה התובע עבד אצל הנתבעת שנים רבות הן כאחראי על הארכיון והן כשרטט. בין היתר עסק התובע בצילום מיקרופילם לפי דרישה. כאשר בעת ארוע התאונה שימש כאמור כשרטט ואחראי על הארכיב. צורת עבודתו ושיטת עבודתו נגזרו מעצם התנאים שהיו לו ותנאים אלה מתברר היו בלתי סבירים מבחינת מרחב העבודה שהעמידה לרשותו הנת' 1, מעבידתו. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של מומחה לבטיחות מר אשר אסבן, ת5/, אשר ציין בס' 2 לחווה"ד, כי "המרחב" שבו פעל התובע היה שביל צר ברוחב של כחצי מ' שבו עמד התובע וביצע פעולות הצילום ואיחסון הכרטיסיות בארון המגירות. המומחה ציין בחוות דעתו: "מיקום הארונות והמכשירים השונים גרם לסביבת העבודה להיות לא בטוחה צפופה ולא תקנית. מה עוד, שבפתיחת המגירות המצב הורע עוד יותר, שכן לא היה כלל מרווח בו יכול היה העובד לעבוד או לתייק אלא רק כשהוא כלוא ומוקף משלושת צדדיו במכשירים, ארונות ומגירות. ייתכן ותאונה זו היתה נמנעת לו האחראים במקום העבודה היו מתקינים את ארון המגירות כשהוא משופע קלות לכיוון המרוחק מהעובדה, כך שהמגירות תמיד תסגרנה מאליהן רגע שהעובד לא מחזיק אותן פיזית במצב פתוח. ...בבדיקה שערכתי במקום מצאתי שהמגירות כל כך כבדות ועמוסות שצריך להפעיל כח על מנת לפותחן או לסוגרן, כמו כן אפשר להבחין שאין כל חיפוי רך (גומי ספוג) שמקיף את מסגרת המגירה, ושייתכן שהיה מונע את הנזק או לפחות מפחית מעוצמתו". (עמ' 6 לחוות הדעת) כעולה מחומר הראיות, יש לקבל את התיאור העובדתי של המומחה ולדחות את טענות הנתבעות בעניין זה. לצורך הכנסת הכרטיסיות לארון המגירות היה על התובע לפתוח מגירה כאשר כל מגירה נפתחת ל 55- ס"מ כלומר התובע לא היה יכול לפתוח את המגירה כשהוא עומד מולה מכיוון שהיא היתה כמעט כמו הרווח שהיה בין הארונות במקום בו עבד התובע. לכן עמד התובע לצד המגירה וכאשר המגירה היתה פתוחה ביצע פעולה אינסטנקטיבית של התכופפות כאשר נפלו הכרטיסיות ואזי נתקל ראשו במגירה וכתוצאה מכך, נפגע. אמנם נכון שהלקח שיכול היה המעביד, הנת' 1, וכך גם התובע, ללמוד מהמקרה הוא כי יש לעבוד עם מגירה סגורה ויש מקום לשים את הכרטיסים על המכונה ולא על מגירה פתוחה. אולם כל זאת הינה חכמה שלאחר מעשה והשאלה אם שני הצדדים הנ"ל היו ערים מספיק לסכנה הצפויה שבהשארת המגירה פתוחה בנסיבות שבהן מרחב העבודה הוא כה מצומצם באופן שלא היה בידי התובע לשנות מהותית את סידור הארכיב (עמ' 7 שורה 24 ואילך). להערכתי, התשובה לכך הנה שלילית. לפיכך, ככל שהדברים מתיחסים למעביד, לנתבעת 1, יש בכך משום הפרת חובת הזהירות המוטלת עליה כמעבידתו של התובע. מבחינתו של התובע מאחר ומדובר בפעולה לא מורכבת של התכופפות מצד אחד, ושל עבודה שלא נוהלה עם סדר ואירגון שניתן היה לדרוש לאדם במעמדו כאחראי ועובד יחיד בארכיב, ובדרגתו ונסיונו של התובע, יש מקום ליחס לו אשם תורם בגין ארוע העבודה. אשם תורם 6. ביהמ"ש העליון חזר וציין כי המבחן לקיומו של אשם עצמי תורם הוא השאלה האם הניזוק התנהג בנסיבות המקרה, כאדם אחראי תוך זהירות סבירה או שמא היה בהתנהגותו משום העדר סבירה בהגנה על עצמו (ראה ע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' ע. בני ברק, פ"ד מג(3) 343 בעמ' 350). במקרה שלפני, עמדה בפני התובע חלופה אח' להנחת המיקרופילים על גבי המכונה ואילו עשה כן, יתכן והיה מונע את התאונה. יש לצפות מאדם מבוגר בעל וותק ואחריות בעבודה, כי יתנהג כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה לשם הגנה על עצמו. לפיכך, אני אומד את אשמו התורם של התובע לארוע התאונה בשיעור של 15% ומכאן להיקף הנזק. הנכות הרפואית והתפקודית: 7. התובע נחבל באזור העין השמאלית ובארובה השמאלית ביום 13.3.96, העולה מהמסמכים הרפואיים הוא כי התובע הרגיש הבזק בעין, העין השמאלית האדימה, הופיע פצע, התובע קבל טיפול ע"י קומפרס קר, וכעבור מס' ימים ב 18.3.96- הרגיש הפרעה בראייה לאחר מכן ירידה בראייה. התובע פנה לרופא אשר אמר שיש לו בצקת בעצב הראיה לאחר מכן אושפז לצורך בדיקות מיום 2.4.96 ועד 7.4.96. הבדיקות היו תקינות אולם מאז אינו רואה בעין זו (ראה אנמנזה בחוות דעתו של פרופ' מרין שצורפה לכתב התביעה). המומחה, פרופ' מרין, ציין כי התובע סובל מעוורון בעינו השמאלית. בחוות דעתו של פרופ' מרין שניתנה במסגרת הדיון בבית הדין לעבודה, קיים דיון בנוגע לקשר הסיבתי שבין המכה שקבל התובע לבין העיוורון בעין השמאלית כאשר בסופו של דבר קבע המומחה כי למרות הספיקות החבלה שהיתה מס ' ימים לפני הופעת הסימפטומים הקליניים הינה גורם אפשרי וסביר לעוורון בעינו השמאלית. המומחה ציין כי התובע סובל מנכות בשיעור של 30% לצמיתות וזאת לפי ס' 52 (1)(2) ט-י לתקנות הבטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות נפגעי עבודה) תשט"ז1956-. הנתבעת בדקה את התובע ע"י מומחה מטעמה, פרופ' היימס, אולם חוות דעתו לא הוגשה אלא הצדדים הודיעו בהסכמה כי נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור 30% לצמיתות. 8. הצדדים חלוקים בשאלת הנכות התפקודית הנובעת מן הנכות הרפואית. הכלל הוא כי נכות רפואית אינה בהכרח נכות תפקודית. אולם, יש לעיתים בהעדר אינדיקציה אחרת יכולה לשמש הנכות הרפואית כקנה המידה לנכות התפקודית. התובע טוען לנכות תפקודית בשיעור של 30% ואילו הנתבעות טוענות כי מדובר בפגיעה באבר זוגי ואין מדובר בפגיעה תפקודית כלל ועיקר. שקלתי את טענות הצדדים ונראה כי במסגרת השיקולים לקביעת דרגת הנכות התפקודית יש לקחת בחש' את תפקודו בפועל של התובע לאחר התאונה ולהיום ובחינה של תפקוד זה מראה כי התובע מצליח לעבוד ולראות בעינו הימנית. במועד הדיון הוא עובד כמוכר כרטיסים ברכבת ישראל, ותפקודו נובע במידה רבה מהעובדה שמדובר באבר זוגי דהיינו בעין נוספת שהיא כיום בריאה. דא עקא יש לקחת בחש' כי כאשר מדובר באבר זוגי הסיכון שבאבדן האבר הזוגי המשלים יכול להביא לנכות תפקודית חמורה ולעיתים עד כדי 100%. לפיכך, יש לשקלל סיכון זה בהערכת הנכות התפקודית כיום, גם אם בפועל מתפקד התובע כיום באופן סביר על אף נכותו הגבוהה. בנסיבות אלה אינני מוצא צורך להחליט בשאלה אם אמנם התובע רואה טלויזיה או קורא עיתון, כאשר מנגד אין חולק כי הוא מתפקד בעבודה החלופית שמצא לאחר שפוטר מהעבודה אצל הנתבעת. במחלוקת שבין הצדדים בשאלה אם הפיטורים נובעים כתוצאה מהתאונה או בשל צמצומים, סבורני כי התובע לא הניח תשתית עובדתית מספקת לקביעה כי הפיטורים היו עקב התאונה ובעניין זה אני מקבל את עמדת הנתבעת כי פיטוריו נבעו כתוצאה מצמצומים (ראה עדותה של הגב' שנפיר עמ' 4 ש' 5 ואילך). בשים לב לכל האמור אני קובע את נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 25%. נזק בלתי ממוני (כאב וסבל): 9. התובע טוען לכאב וסבל משמעותי הנובע מהסבל והמגבלות היומיומיות ועל כן הוא מבקש לפסוק לו סך של 100,000 ש"ח. הנתבעות טוענות כי מדובר בפגיעה באבר זוגי ומציעות סכום של פי 1.5 מחישוב הפלת"ד. סך של 67,000 ש"ח. שקלתי את טענות הצדדים ונראה כי לנוכח הנכות הרפואית הגבוהה בשיעור של 30% לצמיתות ואובדן כושר הראייה בעין הפגועה, יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בסך של 105,000 ש"ח בראש נזק זה. הפסד ההשתכרות (לעבר ובעתיד): 10. עובר לתאונה השתכר התובע סך של 5,500 ש"ח ברוטו. סכום זה משוערך להיום מגיע לסך של 7,900 ש"ח (כולל הפרשי הצמדה ללא ריבית). לאחר התאונה היה התובע בתקופת אי כושר של חודשיים ימים. תקופת הפסדי העבר תתחלק כדלקמן: א. תקופת אי הכושר בת חודשיים מיום התאונה 13.3.96 ועד ליום 12.5.96 הפסד שכר מלא. 15,800 ש"ח= 2 חודשים X 7,900 ש"ח ב. תקופת אי כושר חלקית ובכלל זה עבודה בחצי משרה ע"פ אישורי רופא תעשיה למשך 20 חודשים נוספים החל מיום 1.12.96 ועד פיטוריו ביום 23.6.98 20 חודשים והוא השתכר בין 2,440 עד 2,930 ש"ח ברוטו לעומת שכר קודם בסך של 5,500 ש"ח קרי הפסד של כ- 50%. 79,000 ש"ח= 20 חודשים X % 50 X 7,900 ש"ח ג. מתום התקופה הנ"ל ועד היום הפסדיו הם, כמידת נכותו התפקודית בשיעור של 25%: 104,675 ש"ח= 53 חודשים X % 25 X 7,900 ש"ח ד. הפסד השתכרות לעתיד: 300,868 ש"ח= 152.3383 X % 25 X 7,900 ש"ח סה"כ סך של 500,343 ש"ח בגין ראש נזק זה. לסכומים תתווסף ריבית מאמצע כל אחת מהתקופות. זכויות סוציאליות 11. התובע טוען כי להפסדי השכר יש להוסיף זכויות סוציאליות, אשר שולמו בפועל על ידי הנתבעת (קרן השתלמות ופנסיה) בשיעור של 10% משכרו. בשים להפסדי השכר והנתונים לגבי הפסדי השכר בעבר ולעתיד יש להוסיף הפסד זכויות סוציאליות עפ"י אומדן בשיעור של 55,000 ש"ח. עזרת צד ג' 12. התובע טוען כי בעקבות התאונה הוא נזקק לעזרת צד ג' שהושטה לו ע"י בני משפחתו וזאת בסמוך לאחר התאונה ועקב פגיעתו הקשה והשינוי המהותי שחל בראייתו ובכושר תפקודו היומיומי. הכלל הוא כי נזק בגין העבר יש להוכיח בעין. ועם זאת ניתן לכמת עזרת בני משפחה בשים לב למכלול נסיבות ארוע התאונה ותקופת ההחלמה הארוכה נראה כי יש לפסוק סך של 7,500 ש"ח בגין עזרת בני משפחה בתקופה הסמוכה לאחר התאונה. הוצאות 13. התובע טוען כי בעקבות התאונה היו לו הוצאות רבות לרבות מומחים, הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים, עזרי ראייה ומשקפיים, ועוד צפויות לו הוצאות בעתיד בעיקר עבור משקפי ראייה, מראות לרכב. חלק מהקבלות צורפו. התובע מבקש לפסוק פיצוי באמדן גלובלי בסך של 15,000 ש"ח לעבר ולעתיד. הנ' טוענת כי לא הוכחו ההוצאות ובכל מקרה, הוצאות רפואיות מכוסות ע"י המל"ל. שקלתי את טענות הצדדים, באשר להוצאות רפואיות נקבע בפסה"ד בעניין אלחדד (ע.א. 5557/95, סהר חב' לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח', פ"ד נא (2) 724), כי משלא הוכח כי טיפול רפואי לו יזקק התובע אם בכלל, איננו נכלל בסל הבריאות, אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה. לגבי הטיפולים הכלולים בסל הבריאות ע"פ חוק בטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ה1995-, ראה ס' 3 וכן ס' 1(ב)(22) לתוספת השניה לחוק זה. זאת ועוד, מאחר ומדובר בתאונת עבודה, זכאי התובע לקבל מהמל"ל את כל הטיפולים וההוצאות הרפואיות שלהם הוא נזקק בעקבות התאונה לרבות הוצאות נסיעה לטיפולים וזאת כאמור בסעיפים 86-90 לחוק הבטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה 1995- וכן תקנות הבטוח לאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) תשכ"ח 1968-. עם זאת, יש להניח כי התובע הוציא הוצאות לצרכי נסיעות לשם קבלת טיפולים רפואיים ברכבו הפרטי ועל כן, אפסוק לו הוצ' בסך של 2,500 ש"ח באמדן גלובלי בגין ראש נזק זה. ניכויים 14. כאמור, התאונה הוכרה כתאונת עבודה והתובע קבל ויקבל תגמולי מל"ל בקשר עם התאונה אשר לפי חוות דעת שי ספיר מסתכמים נכון ליום 18.6.00 (נ2/), בסך של 443,503 ש"ח. סכום זה (בתוספת הצמדה ללא ריבית עד היום) יש להפחית מסכום הפיצויים לפי פס"ד זה וזאת לאחר הפחתת אשם תורם בשיעור של 15% אחוזים. 15. אשר על כן אני מחייב את הנת' לשלם לתובע את הסכומים הנקובים בסעיפים 9, 10, 11, 12 ו13- בניכוי האמור בס' 14 ובתוספת הוצ' המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% + מע"מ על התוצאה. תאונת עבודה