פסק דין 1. מודעות פרסום שהודבקו על-פי הזמנה שיצאה מטעם הנתבעים, על גבי אוטובוסים של אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (להלן: "אגד"), לקראת שידורה של סדרת טלוויזיה הנושאת את השם "סיטון", בהן נאמר: "עו"ד סיטון מברך את פרקליטי או.ג'י. סימפסון", מקימות לתובע עילה מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה -1965, באופן שנקבע כי הפרסום האמור מהווה לשון הרע ולנתבעים לא עומדת טענת הגנה של תום לב או הגנה של מעשה של מה בכך. לפיכך נותר לדון ביתרת שאלת החבות (כפי שיובהר להלן) ובהתאם, בשאלת הפיצויים להם זכאי התובע (ראה: ההחלטה בע"א 6437/97 של בית המשפט המחוזי בירושלים). יובהר כי הצדדים הגיעו להסכמה לפיה נמחקה התביעה כנגד הנתבעת מס' 4 היא חברת אגד, והנתבעים טענו בסיכומיהם במאוחד בשאלת יתרת החבות ובשאלת הפיצויים (ר' סעיף 11 לסיכומי הנתבעים ביתרת שאלת החבות ושאלת הנזק). עוד יש להזכיר כי טענות התובע לקיומה של עילה מכוח חוק הגנת הפרטיות תשמ"א-1981 נדחו, ובנוסף, לא עומדת כיום על המדוכה השאלה בדבר קיום פרסום שיש בו משום לשון הרע בקשר עם שידורה של סדרת הטלוויזיה הנושאת את השם "סיטון", ובהקשר זה התקבלה הדעה כי בפרסום הסדרה גופה לא היה כדי לפגוע בתובע. עוד יש להזכיר כי נקבע בעניין זה כי גם אם אין המדובר בלשון הרע ישירה ומפורשת שנולדה מתוכנן של מודעות הפרסום, עדיין עשויה לקום לשון הרע המשתמעת מנסיבות חיצוניות, זאת לאור ניסוחו של סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, דהיינו, כפי שנאמר ע"י בית המשפט המחוזי בפסק הדין הרלבנטי: "לשון הרע יכולה להשתמע אפוא גם מנסיבות חיצוניות העשויות להקנות לתוכן הפרסום משמעות שאותה לא ניתן להסיק מהטקסט כשלעצמו. לא רק הטקסט קובע אלא גם הקונטקסט". תנאי להסתמכות על הנסיבות החיצוניות לצורך פירוש הפרסום הוא שהאירועים החיצונים בהם המדובר באותו עניין, יהיו בידיעתם הרגילה של אלה אשר הפרסום מופנה אליהם. בסופו של דבר מסקנת בית המשפט המחוזי הייתה כי הפרסום בו נקטו הנתבעים (בדרך של מודעות הפרסום), הן מצד תוכנו והן מצד אופן הבעתו, טומן בחובו, ביחס לתובע, פוטנציאל של השפלה, ביזוי, פגיעה במוניטין וכיוצאות באלו פגיעות אשר חוק איסור לשון הרע נועד להגן מפניהן. נדחתה הטענה כי הפרסום, בנסיבות העניין, חוסה בצלו של חופש הביטוי. 2. כאמור בשלב זה קיימת הקביעה כי הפרסום מהווה לשון הרע ולנתבעים לא עומדת כאן הגנה של תום לב או מעשה של מה בכך. מאחר שנתבעת 4 חברת אגד נמחקה בהסכמה לא עומדת לדיון שאלה היריבות בין נתבעת זו לבין התובע ויש לדון בשאלת הפיצוי, ובטענות הנתבעים 2 ו-3 לגבי הגנתם כעובדי ציבור. 3. לטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיה המשלימים, שאלת הגנתם של הנתבעים 2 ו-3 אמורה להתברר על יסוד עוולת לשון הרע, שכן זו העוולה שנותרה במסגרת הדיון, לאחר שעוולת הפגיעה בפרטיות נדחתה, ולא עלתה בכל מהלך הדיון הטענה של קיום עוולת הרשלנות מצד הנתבעים פרט לסיכומיהם. לגרסת ב"כ הנתבעים, עומדת לימין נתבעים 2 ו-3, שהם עובדי רשות השידור ועל כך אין חולק, הוראת סעיף 40 (א)(3) לחוק רשות השידור, תשכ"ה-1965, הקובעת שדין עובדי רשות השידור הינו כדין עובדי המדינה לעניין פקודת הנזיקין, ובהתאם להוראת סעיף 7 (א) לפקודת הנזיקין יש לעובד הציבור הגנה: "בכל תובענה שאינה על רשלנות אם המעשה היה בתחום סמכותו כדין או שעשה הוא בתום לב כסבור שהוא פועל בתחום סמכותו כדין". לפיכך, נטען כי מאחר שהתובע לא תבע בעוולת הרשלנות, עומדת לנתבעים הגנת סעיף 7 (א) לפקודה. מנגד, הפנה התובע לדבריו של הנתבע מס' 3, לפיהם, הוא משמש בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית וככזה, נטל חלק בהכנת מסע הפרסום ובין היתר בהחלטה הנוגעת לפרסום. כן אין מחלוקת כי נתבע מס' 3 לא רק שהכיר את התובע מזה שנים רבות, אלא אף קיבל בזמן אמת את מכתבו של התובע, הוא מכתב המחאה, נספח א' לכתב התביעה, מכתב שנשלח עוד בחודש ינואר 1995 ובו התריע התובע על הכוונה לעשות שימוש בשמו. באשר לנתבע 2, נטען כי נתבע זה חייב היה לדעת על הפרסום המתוכנן, על עצם "קיומו" של התובע ועל מחאתו, זאת מהשלב בו התקיימה שיחה בין התובע לבין הנתבע מס' 3, שיחה שהתקיימה בעקבות מכתבו של התובע, מכתב בו פירט התובע כי נודע לו על הכוונה לצלם סדרה טלוויזיונית הנושאת את השם סיטון, בעקבות כתבה שפורסמה בעיתון "הארץ". באותו מכתב ביקש התובע שלא ייעשה שימוש בשם סיטון "על מנת שלא יווצר מצב בו ינסה קהל מכרי לקשרני חלילה לסדרה זו, אבקש בעוד מועד להחליף את שם הסדרה... אחרת חלילה עלול להיפגע שמי ותדמיתי...". נטען כי ניתן אישור מוקדם גם של הנתבע 2 לתוכן ושיטת הפרסום של המודעות. מכאן, כך טוען התובע, קיימת חזקה מכוח החוק כי גם הנתבעים 2 ו-3 פעלו שלא מתום לב. עוד הפנה התובע להוראת סעיף 17 לחוק איסור לשון הרע לפיו פרסום לשון הרע באמצעי התקשורת לא מקנה הגנת תום לב למי שהחליט בפועל על הפרסום ולאחראי על אותו אמצעי תקשורת, בייחוד משנתבקש בידי הנפגע לפרסם תיקון או הכחשה והדבר לא נעשה בדרך שבה פורסם אותו לשון הרע. לשיטת התובע, מעשי הפרסום נעשו ברשלנות ובחוסר אכפתיות וכאמור, נטענה גם טענה של קיומה של עוולת הרשלנות בנוגע לנתבעים אלה. 4. שאלת תום הלב בעניינם של הנתבעים בכלל והנתבעים 3-2 בפרט, הוכרעה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי "הפרסום מהווה לשון הרע ולמשיבים לא עומדת הגנה של תום לב...". השאלות שנותרו לדיון, פרט לשאלת הנזק, היא שאלת היריבות כלפי נתבעת 4 (חברת אגד), שאלה שאינה עומדת, כאמור, על הפרק לאור מחיקתה של נתבעת זו וכן: "כך גם לא נדונו ולא הוכרעו... טענות המשיבים 2 ו-3 לגבי הגנתם כעובדי ציבור" (סעיף 40 לפסק הדין שבערעור). אגב, לעניין הגנת תום הלב, בקצרה ניתן לאמר, שוב ובנוסף, כי הגנה זו אינה עומדת לנתבעים מכח אחת החלופות שבסעיף 15 לחוק לשון הרע, גם לא מכח חלופה שבס"ק (1), שכן הנתבעים ידעו בפועל על קיום התובע כנפגע אפשרי ובייחוד היו מודעים להתראתו שבאה במכתבו מינואר 95'. מכאן, אין גם תחולה להוראת סעיף 17 לחוק לשון הרע הדן בסיטואציה של שלילת הגנת תום לב. אם כך, השאלה שנותרה היא טענת ההגנה של נתבעים 2 ו-3 כעובדי ציבור. סעיף 40 לחוק רשות השידור מחיל על הנתבעים 2 ו-3 את הוראת סעיף 7 (א) לפקודת הנזיקין: "דין עובדי הרשות כדין עובדי המדינה לעניין חיקוקים אלה... (3) פקודת הנזיקין האזרחיים 1994...". סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין קובע: "עובד ציבור אחראי לכל עוולה שעשה, ואם ייתבע לדין על כך, ייתבע אישית. אולם בלי לגרוע מכוחן של הוראות סעיפים 6 ו-8 תהא לעובד הגנה בכל תובענה שאינה על רשלנות, אם המעשה היה בתחום סמכותו כדין או שעשהו בתום לב כסבור שהוא פועל בתחום סמכותו כדין". אמנם המעשים המיוחסים לנתבעים בכללותם נעשו, לשיטת התובע , כפי הכתוב בכתב התביעה, במזיד: "והפרסום נעשה במזיד" (ס' 11 לכתב התביעה). אולם מנוסחם הכולל של סעיפים 11 ו-12 לכתב התביעה, ואף שהניסוח לקוי, ניתן לאמר מניסוח סעיפים אלה שבכתב התביעה עולה שמיוחסת לנתבעים (כולם) גם רשלנות בדרך פעולתם לעניין מודעות הפרסום. הנתבעים 2 ו-3, ובמיוחד הנתבע מס' 3, לא נהגו כפי שאדם סביר היה נוהג ו"סבירות" הייתה באה לידי ביטוי בבדיקה לעומק של טענות התובע אשר פורטו במכתב ההתראה ששלח מבעוד מועד תוך קיום דיון על כך עם יוצרי הסדרה ומתן משקל של ממש לחששו של התובע בדבר הפגיעה בשמו. הנתבעים 2 ו-3, במסגרת תפקידם, חבים חובת זהירות כלפי התובע אשר הדליק בפניהם נורה אדומה ובבקשתו שלא לעשות שימוש בשם סיטון. הנזק הינו, כפי שיובהר להלן, נושא עוגמת הנפש אותה סבל התובע. הנתבעים 2 ו-3 יכולים היו לצפות וצריכים היו לצפות היו לצפות כי התובע עלול להיפגע מהפרסום. טענות אלה עלו ע"י התובע גם במהלך שמיעת הראיות וגם בסיכומיו הראשונים. בנקודה זו כבר התייחסתי לכך כי פרסום המודעה נעשה בתום לב במובן זה שלא הייתה כל כוונה או רצון לפגוע בשמו של התובע (עובדה שאינה שוללת את הקביעה שאין עומדת לנתבעים הגנה של תום לב מכח ההגנות שבחוק לשון הרע) אלא, כפי שהתובע סבר לאחר שיחת הטלפון עם הנתבע מס' 2 (שיחת הטלפון שבאה בעקבות המכתב מינואר 94') כי הנתבעים ייענו לבקשתו ולא ייעשה שימוש בשם סיטון, סבר הנתבע כי נחה דעתו של התובע של התובע וכי התובע קיבל את גישתו לפיה השימוש בשם סיטון אך יועיל לתובע, יאדיר את שמו ויעניק לו פרסום, אלא שמצב זה אינו שולל את קיום הרשלנות מצד הנתבעים 2 ו-3 העומדים בראש הפרימידה של מקבלי ההחלטות אצל הנתבעת מס' 1. אין חולק כי הפרסום נעשה בתחום סמכותם כדין של הנתבעים 2 ו-3. 5. מלכתחילה, הדיעה הייתה כי את המונח "רשלנות" שבסעיף 7(א) לפקודת הנזיקין יש לפרש כעוולת הרשלנות הנזכרת בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, זאת להבדיל מהתרשלות, דהיינו התנהגות הנופלת מרמת הזהירות של האדם הסביר, תהא העוולה אשר תהא. כלומר, באפשרות הראשונה לא די להראות שעובד הציבור סטה מרמת התנהגות של האדם הסביר אלא יש להראות כי התקיימו יתר יסודות עוולת הרשלנות: קיום חובת הזהירות כלפי הניזוק וגרם נזק. באפשרות השניה אין נדרש קיום החובה וגרם הנזק וניתן להסתפק בכך שההתנהגות הבלתי סבירה תגרום לאחת העוולת הקבועות בפקודת הנזיקין. כלומר, האפשרות הראשונה מרחיבה את החסינות גופה, גם לגבי אותם מעשים של עובדי ציבור הסוטים מרמת הזהירות של האדם הסביר והמהווים אחת העוולות, פרט לרשלנות, והאפשרות השניה מביאה לצמצום משמעותי וניכר על חסינות עובדי הציבור לאותם מעשים המהווים עוולה גם אם העובד נהג כאדם סביר בנסיבות המקרה. כאמור, מלכתחילה, הדיעה הייתה כי לשון הפקודה תומך בפירוש הראשון (ר' ג. טדסקי, דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית, מהדורה שניה בעמ' 389 ואילך) והסייג שבסעיף 7(א) לפקודת הנזיקין, כך נקבע, אינו חל במקרים של "רשלנות" סתם אלא ב"תובענה על רשלנות" שבאה במסגרת סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין. אולם, בינתיים חלה תפנית משמעותית וכיום הגישה השלטת היא כי הפרשנות השניה היא הראויה והיא החלה במקרים הנוגעים לעניין. התפנית נסמכה על הסיפא לסעיף 3 לפקודת הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ג-1952, המטילה על המדינה אחריות בגין רשלנות אולם אחריות זו אינה מוגבלת רק לעילה בגין עוולת רשלנות אלא היא חלה גם על עילה בעוולת אחרות שבוצעו תוך התרשלות: ר' ע"א 667/77 צדוק ואח' נ. אטיאס ואח', פ"ד ל"ב (2) 169, ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד ל"ח (3) 337 וע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי ואח', פ"ד מ"ח (3), 45 בעמ' 90, ובהמשך לכך נאמר בפרשת כרמלי, ע"א 558/84 מזל כרמלי נ' מדינת ישראל ואח' פ"ד מ"א (3) 757 בעמ' 783: "למרות ההבדל בנוסח בין סעיף 3 הנ"ל לבין סעיף 7, יש לפרש גם את סעיף 7 כפורש חסותו גם על עוולות אחרות, שבוצעו תוך התרשלות..." (והשווה גם מאמרו של פרופ' י. גלעד, ה אחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור (חלק ראשון), בספר משפט וממשל, כרך ב' עמ' 339 בעמ' 376 וכן ע"א 211/82 לאה ננס נ' ד"ר סוזי פלורי, פ"ד מ (1) 210). יחד עם זאת, יש לציין ואף להדגיש כי כיום לא נודעת חשיבות לצירופם של עובדי המדינה כנתבעים, לאור אחריותה של המדינה ולמעשה, וכפי שנפסק, אף אין צורך בצירופם של אותם עובדים כנתבעים בהליך האזרחי (ר' פסק הדין בעניין בוסקילה בעמ' 337). ולענייננו: כאמור, נטען כנגד הנתבעים 2 ו-3 כי הם פעלו בזדון, שאז עולה לדיון שאלת "הרשלנות הזדונית" ושאלת קיום חסינות במצב דברים זה. כלומר: אם המעוול ביצע עוולה כלשהי (שאינה עוולת הרשלנות) באופן שהוא התרשל בביצוע אותה עולה כי אז אין לו חסינות ולא קמה לו הגנה במסגרת הוראת סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין. אולם, וזהו התחום של "הרשלנות הזדונית", מה הדין שעה שהמעוול מבצע אותה עוולה אחרת, ב"כוונה". בענייננו אין לכך השלכה מעשית לאור העובדה שאין מחלוקת בדבר חבותה של הנתבעת מס' 1 וצירופם האישי של נתבעים 2 ו-3 לא היה אלא מיותר. יחד עם זאת, לאור העובדה שבניסוח כתב התביעה ניתן לראות, בנוגע לנתבעים 2 ו-3, העלאת טענת רשלנות בכל הנוגע לשאלת פרסום המודעות, וטענה זו לא נזנחה גם במהלך שמיעת הראיות והסיכומים, מתייתר הצורך להיזקק לשאלת "הרשלנות הזדונית" ומאחר שאין לנתבעים אלה הגנה, בנסיבות העניין, מכח הוראת סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין, וקמה אחריות גם לנתבעים אלה. 6. שאלת גובה הנזק התובע טען, לעניין הנזק, כי בהיותו עורך דין פעיל במקצועו בשוק הפרטי הוא נפגע קשות כתוצאה מהשימוש בשמו שלא כדין, והוא הפנה לראיות שבאו בעניין זה, בין היתר, לעדותו של העד בוריס נודלמן שהיה לקוחו ואשר שקל לעזוב את התובע: "מפני שאם הוא עושה מעשים כל כך בלתי רציונליים הוא מסוכן לענייני המשפט שלי", התובע הצביע על דבריו של העד פרופ' חיים לוי אשר אמר, בין היתר: "אם אני צריך לעשות משפטים, אני לא הולך אליו", ולדבריו של עו"ד איתן צחי אשר פנה כלקוח אל התובע ואמר, בין היתר, בעדותו: "עלה בשיחה שעו"ד סיטון מפרסם בחוצות העיר שהוא מאוד שמח מהזיכוי של סימפסון ושנינו הצטערנו שלקחנו אותו כמי שאמור לסייע בתיק ומי שסייע לנו בתיק והתפרסם ממנו. הצטערנו כי נכון לאותו רגע של השיחה אני בזתי לעו"ד סיטון על זה שהוא מפרסם הודעה כזו". כן הפנה התובע לעדויותיהם של עורכי דין שונים אשר העידו כי הם סמוכים ובטוחים שפרסום המודעות נעשה על ידי התובע ובנוסף הם סברו כי השתבשה על התובע דעתו. גם התובע העיד ארוכות על הצער ועוגמת הנפש אשר נגרמו לו בעקבות הפרסום. בנוסף הפנה התובע לכך שתיקון מספר 6 לחוק איסור לשון הרע, לפיו רשאי בית משפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, הינו תיקון המאוחר לענייננו (תיקון מחודש אוקטובר 98') והוראה זו אינה חלה לענייננו ולפיכך, הרף העליון של הסכום אותו ניתן לפסוק לתובע הינו בלתי מוגבל והוא קשור בשיקול דעתו של בית המשפט. התובע הפנה ארוכות לפסה"ד בעניין אמר, רע"א 4740/00, לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח', שם נקבע, בין היתר, כי הפיצויים אותם יש לפסוק לתובע בגין לשון הרע אינם רק בגין נזק רכושי אלא גם בגין נזק לא רכושי (הסיפא לסעיף 12 לפסה"ד, ובפסקה 13 מפרט כב' הנשיא ברק את הבסיס המשפטי והמוסרי בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע תוך שהוא מפנה לפסיקה שקבעה נדבכים אלה). באותו עניין נקבע שהפיצוי נקבע למי שנפגע הן ליתן סיפוק לנפגע בכך שיידע כי מכירים בעובדה שנעשתה כלפיו עוולה ופגעו ללא הצדקה בשמו הטוב והן ע"י כך שסכום הפיצוי שישולם לו ישפר במשהו את מצבו, וכן נועדו הפיצויים: "כדי שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי ובין אם איש ציבור, אינו הפקר...", דהיינו המדובר בפיצוי הכולל בחובו גם את מטרת ההרתעה. הנשיא ברק הוסיף וקבע (פסקה 17 לפסה"ד בעניין אמר) כי בפסיקת הפיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר: "בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד, הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע תעריפים, בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, במידת פגיעתו ובעמדת הצדדים... התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך למשל התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים. חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעיתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק: אין בכך פיצוי עונשי, זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (agrravated) בשל התנהגות המזיק". מוסיף התובע וטוען כי בענייננו אין להסתפק בפיצוי תרופתי אלא יש לחייב את הנתבעים בפיצוי משלים לאור זלזולם וחוסר האכפתיות שהפגינו כלפיו (וראה יתר האסמכתאות אליהן הפנה התובע בסעיף 11 לסיכומיו המשלימים ולהתייחסות שבאה אליהן בסעיף 115 להשלמת סיכומי הנתבעים). ייאמר כבר כאן כי בדוננו בשאלת לשון הרע יש להתייחס בזהירות רבה לאשר נפסק בשאלת גובה הפיצוי במקרים אחרים שכן הפיצוי הינו אינדיווידואלי, כל נפגע שונה מחברו, לשון הרע נבדל ממקרה למקרה, כמו גם היקף הציבור שלידיעתו הובא דבר לשון הרע וגורמים נוספים המייחדים כל עניין לגופו. 7. מנגד, הפנו הנתבעים לכך, שבעיקרון, בעניין דידן ניתן הדגש לא על הפרסום כמהווה לשון רע אלא על נסיבות הפרסום ולכך שקביעת האחריות נעשתה: "על חוט השערה בדרך של פרופוזיציה משפטית מורכבת ולא על יסוד דברים שהם בבחינת המובן מאליו. קביעת החבות נעשתה בסופו של דבר על רקע העובדה כי הציבור לא יכול היה לדעת בעת פרסום המודעה אם מדובר בטיזר, פרסום מגרה, וכי עלול היה לסבור כי זהו המסר עצמו" (סעיף 74 לסיכומים המשלימים). נטען כי אין המדובר בייחוס מעשי שחיתות לתובע או יחוס פליליות או מידות של חוסר אמינות, חוסר מקצועיות וכיו"ב עניינים האמורים לבזות ביזוי של ממש או לפגוע במעמדו או בתדמיתו. נטען כי נזקו של התובע הוטב לחלוטין: "עד כדי הפקת תועלת כתוצאה מהפרשה כולה" (סעיף 78 ואילך לסיכומים המשלימים). בעיקרון של דבר, טענת הנתבעים הינה כי הסדרה הוסיפה לתובע כבוד רב: "שכן השם "עו"ד סיטון" נספג בתודעה הציבורית בתור קונוטציה של כשרון רב, חן, מקוריות ואנושיות, דבר אשר סביר להניח שתרם באופן אפריורי למוניטין של התובע (כמו אדם ששם משפחתו למשל "עגנון" או "שמגר" או "דה-וינצ'י" וכיו"ב"). עוד נטען כי הגשת התביעה זיכתה את התובע בסיקור רב שהביא לפרסום חינם כעו"ד. עוד טענו הנתבעים כי לנוכח העובדה שהפרסום לא התכוון לפגוע בתובע לאור גבוליותו של תוכן הפרסום ככולל לשון רע, הרי די בעצם ההכרה השיפוטית בקיומה של חבות הנתבעים כדי לשקם בנסיבות מקרה זה את רגשותיו הפגועים של התובע ומעמדו בציבור וכך להשיב באופן מלא את המצב לקדמותו. הנתבעים הפנו להקלה הסטטוטורית הקבועה בסעיף 19 (3) לחוק לשון הרע לפיה הפרסום לא התכוון לתובע וזאת כאשר המבחן לבחינת תום לב לצורך זה הינו סובייקטיבי. כן הפנו הנתבעים לכך שהתקופה בה הייתה השפעה לפרסום הייתה קצרה ביותר, למשך ימים ספורים, לכך שהתנהגותם של הנתבעים לפני המשפט ובמהלכו כללה כבוד רב כלפי התובע ולכך שבאה התנצלות מטעם הנתבעים. אלא, לעניין ההתנצלות, אומר כבר כאן, הכוונה לדברי התנצלות מסוימים שנאמרו ע"י ב"כ הנתבעים במהלך שמיעת הערעור. התנצלות מסוג זה אינה התנצלות הבאה במסגרת סעיף 19 (4) לחוק לשון הרע, שכן נאמר באותו סעיף, בין היתר, בעניין זה: "ובלבד שההתנצלות.... פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהם פורסמה לשון הרע...", אמנם אין הכוונה בענייננו פרסום על גבי האוטובוסים, כפי שנעשה בפרסום המודעות, אולם ניתן לחשוב על פרסומים אחרים, כגון פרסום בעיתונות וכדומה, אשר בנסיבות העניין יהווה פרסום השווה לדרך ולמידה בה פורסם לשון הרע. עוד הפנו הנתבעים לכך כי לתובע לא נגרם נזק ממשי אלא אי נוחות בלבד. 8. אכן, לתובע לא נגרם נזק ממשי, ובאומרי "נזק ממשי" כוונתי היא לפגיעה חומרית ישירה במקצועו של התובע כעורך דין, שכן, בסופו של דבר, לא הובאו ראיות ואף לא נטען כי לקוחות קיימים עזבו את התובע והפסיקו את ייצוגם על ידו ולא נטען כי לקוחות פוטנציאליים אחרים נמנעו מלפנות לקבל שירותים מאת התובע. עוד יש לציין בהקשר זה כי הפרסום הוסר מעל גב האוטובוסים בשלב מוקדם יחסית. שני הצדדים נסמכו בסיכומיהם על האמור בפס"ד אמר לצורך השיקולים הרלבנטיים בהם מתחשב בית המשפט בדונו בהיקף הפגיעה כאשר כל צד ביצע הדגשים שונים מהאמור באותו פסק דין. שיקולים אלה פורטו לעיל ונראה כי יישומם הלכה למעשה בענייננו מטה את הכף לזכות התובע: היקף הפגיעה בתובע היה גדול שכן היקף הפרסום היה גדול. המדובר בפרסום על גבם של אוטובוסים רבים אשר נעו הלוך ושוב ברחובות העיר, כתוצאה מכך נחשפו הפרסומים לאנשים רבים מספור. ניתן לומר לעניין מעמדו של התובע בקהילה כי הוא נמנה על המכובדים בקהילה וכתוצאה מכך ההשפלה שסבל הייתה רבה ועמוקה, כך התרשמתי גם באופן ברור מעדותו, שכן מעשה הפרסום שיוחס לו לא התיישב, בעיני מי שהאמין כי התובע פרסם את המודעות, עם התנהגותו, אופיו ותדמיתו של התובע כפי שאלה עוצבו עד לאותה עת. מהעדויות עולה כי מכריו ומיודעיו של התובע ביקשו לשקול מחדש את גישתם ודעתם כלפיו, וגרוע מכך - הם לא שמרו דיעה זו לעצמם אלא שתפו אחרים ממכרי התובע בידיעה זו ואף את התובע עצמו שמצא עצמו חסר אונים ונדהם. במיוחד ראוי לציין את הדרך בה הגיע דבר הפרסום לאוזני המשיב: מפיו של נשיא בית המשפט העליון אשר גם העיר כי הוא מקווה שאין לתובע יד בפרסום. עו"ד ריכטר, שהעיד מטעם התובע, ציין כי משראה את המודעות היה בטוח שחגי "ירד מן הפסים... אמרתי לו שחגי השתגע". עו"ד אריאל מנור העיד כי שעה שראה את המודעות: "באותו רגע חשבתי שהוא יצא מדעתו". עו"ד דובר העיד כי שעה שראה את המודעות גם הוא סבר ש"חגי השתגע". דברים דומים העיד גם עו"ד דוד פרלמן. דברים דומים באו מפיהם של העדים האחרים שאינם מקרב הקהילה המשפטית וכולם נדהמו ממעשה הפרסום ש"ביצע" התובע והם לא פירשו זאת אחרת אלא ברוח שיגעון שנכנסה בו. כאמור, כל אלה חלקו את דעתם החדשה גם עם התובע ונקל לשער את עוגמת הנפש הנגרמת מסיטואציה מעין זו. כאמור, טיב הפרסום והיקפו שהיו חדים ורחבים הוסברו כבר בהחלטות שניתנו עד כה בפרשה זו. רכיב אמינות הפרסום, הנמנה על הרכיבים אותם יש לשקול על-פי פס"ד אמר, בא לידי ביטוי בעובדה שצוינה לעיל לפיה עורכי דין מהשורה הראשונה, ומי שאינם עורכי דין, שהעידו לפני, היו סמוכים ובטוחים כי ידו של התובע הייתה במעשה והוא ולא אחר יצר אותו פרסום לשם רווח ותועלת אישיים, פרסום המנוגד גם לכללי האתיקה. שוב - נכון הדבר כי הנתבעים לא ביקשו במודע ובמכוון לפגוע בתובע, וכפי שציינתי בהחלטתי הקודמת, הנתבע 3 האמין באמת ובתמים כי הפרסום אך יועיל לתובע ויאדיר את שמו, אולם לא זו הייתה התוצאה בפועל. מכל אלו, ומשנקבע כי יש בפרסום משום לשון הרע, ניתן לאמר כי אכן נגרמו לתובע השפלה ועוגמת נפש אמיתיים, ממשיים, הוא נקלע למצוקה ונאלץ להתנצל ולהסביר כי ידו לא בדבר, ספג הערות ועלבונות מכל עבר לרבות תגובות הרחוקות מלהיות מחמיאות, ולאור קביעה זו לפיה יש בפרסום משום לשון הרע, יש ליתן לכל אלה את המשקל הממשי והראוי. שקלול כל הנתונים כפי שאלה פורטו לעיל מוליך לכך שהפיצוי אותו יש לפסוק לזכות התובע צריך להיות פיצוי ממשי, בעל משקל, שיהא בו משום הטבה מסוימת ואיזון ללשון הרע. כאמור, הפיצוי בגין לשון הרע הינו גם בגין נזק שאינו רכושי, פיצוי שנועד ליתן לנפגע סיפוק בכך שיידע שמכירים בעובדה שנעשתה כלפיו עוולה ופגעו ללא הצדקה בשמו הטוב וכן, וגם זהו שיקול אותו יש להביא בחשבון כפי שנקבע בפסק הדין בעניין אמר, כדי שהציבור ידע ויפנים לתודעתו את העובדה ששמו הטוב של אדם אינו הפקר. על סמך כל אלה, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע פיצוי בסך 120,000 ₪. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף ישאו נתבעים אלה בהוצאות התובע וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪. פרסומתלשון הרע / הוצאת דיבהאוטובוס