פסק דין תביעה כספית בשל נזקי-גוף שנגרמו לתובע, יליד שנת 1941, אשר שימש בשעתו כצבע וכעובד אחזקה אצל הנתבע (להלן - המלון). לטענת התובע, הודיעוֹ חיים אריש, שהיה אחראי עליו, בתחילת עבודתו ביום 7.4.97 כי עליו לבצע עבודות שיפוץ (צביעה של כמה פריטים) ב - Coffee Shop של המלון, וכי יש לסיים את המלאכה עד השעה 10:00, שאז נפתח המקום לאורחי המלון. לאחר שביצע הכנות, חזר התובע למחסן הציוד סמוך לשעה 08:00, לקח כלי עבודה (שפכטלים, מברשות) ומיכל צבע, ויצא מן המחסן אל החצר הפתוחה המובילה לבניין המרכזי של המלון. בשל שיפוץ האגף הצפוני-מזרחי היה השביל מכוסה בכמות גדולה של פסולת בנייה, כשעל גביה מונח היה ניילון ברוחב של כמטר ובאורך של מספר מטרים. לדבריו, צעד בזהירות על גבי הניילון מבלי שהייתה לו אפשרות מעבר אחרת, וכפי שהלכו כל העובדים ואף הוא, זה מספר ימים, בכל תקופת השיפוצים. לפתע החליק ונחבל קשות ברגלו הימנית (שבר בקרסול ובשוק ימין). לא היה במקום, לדברי התובע, שילוט, להזהיר מפני מעבר במקום, ולא ניתנה הדרכה או הוראה שלא לעבור במקום, או כיצד לעבור. תאורטית, מוסיף התובע, אפשר היה ללכת בדרך עוקפת של כ- 300 מטר במקום כ - 60-70 מטר, אך בשל לחץ הזמן (הצורך לסיים את העבודה עד 10:00) ובשל כך שכל העובדים עברו בדרך המקוצרת כדי להספיק לבצע את עבודותיהם, לא הלך בדרך העוקפת. אכן, נפילה אומללה של התובע; אך לא מצאתי כי מוטלת על המלון אחריות בגינה. לאחר שמיעת העדויות, שוכנעתי כעמדת ב"כ המלון, שלא עלה בידי התובע להוכיח את הבסיס העובדתי לתביעתו. בטופס ב"ל/25 מיום 14.4.97, שבוע לאחר התאונה, מסמך אשר נחתם על-ידי נציג המלון (שרון מכ"א), נכתב כי התובע "החליק על ניילון". ראייה זו הוגשה על-פי החלטתי מיום 4.6.02 - בשלב מאוחר. משקלה בנסיבות העניין אינו רב, מכיוון שמה שנרשם במסמך זה, לא נרשם לצורך בירור נסיבות התאונה, אלא לצורך מתן טיפול רפואי לתובע. מכל מקום, בהודעתו של התובע למל"ל (נ/3) כעבור יומיים, אמר: "החלקתי על שקית ניילון". כחמישה שבועות לאחר מכן, בהודעה לחוקר (נ/1) מטעם חברת הביטוח, אמר: "נידמה לי שהייתה במקום שקית ניילון שבגללה החלקתי". אין התאמה בין הניילון האמור, שקית ניילון, כלשון התובע, לבין יריעת ניילון, שעליה דיבר בתצהירו. זו-האחרונה, הינה יריעה ברוחב של מטר ובאורך של מספר מטרים, אשר הונחה על-גבי כמות גדולה של פסולת בנייה. אינני מקבל את עמדת ב"כ התובע בסעיף 4 לסיכומיו, שאין מקום לדקדק עם התובע, בוגר 8 שנות לימוד בלבד בהגדרת "שקית ניילון" אל מול "יריעת ניילון". ודוק: התובע איננו מתבקש ליתן הגדרה מילונית של "יריעת ניילון". אך אם באמת הייתה יריעה, ולא שקית, היה זה מתבקש שהתובע בהודעתו למל"ל ובדבריו לחוקר, גם אם לא ינקוט לשון יריעת ניילון, אלא רק ניילון, הרי שיעשה כן בצירוף למילות תואר כאלה או אחרות, או שיציין את גודל הניילון. מכל מקום, אין לצפות לאמירה שקית ניילון, אלא אם אכן מדובר בשקית ניילון. שקית ניילון זהו מונח שגור ושווה לכל נפש. פעמיים חזר התובע על מונח זה, כאמור, גם בהודעה שרשם מפיו החוקר (נ/1), וגם בהודעתו למל"ל תשעה ימים אחרי התאונה (נ/3). רק בחלוף שנתיים ויותר, בתחילת המשפט, בכתב התביעה, ולאחר מכן בתצהיר העדות הראשית, ובעדותו בפניי - החל התובע לדבר על יריעת ניילון. גירסה של הליכה על יריעת ניילון לפני הנפילה, אינה מתיישבת, עם האמירות לגבי שקית ניילון. עניין שכזה, לא יכול להיות בגדר "נדמה לי", כפי שאמר התובע לחוקר (נ/1). הניילון הוא דבר מהותי. הליכה על יריעת ניילון, לפי גירסת התובע, היא לא דבר שולי, שאפשר לומר לגביו "אחר כך נודע לי שהיתה יריעת ניילון... אולי הסתובבה שם גם שקית" (עמוד 13 לפרוטוקול מיום 1.11.01). זה משהו אחר לחלוטין מיריעת ניילון שמונחת על גבי פסולת על מנת שיילכו עליה. בתצהיר העדות הראשית (סעיף 5) דיבר התובע על פסולת שהייתה על השביל ושעל גביה הייתה מונחת יריעת ניילון. בחקירה לא נזכר עוד נושא הפסולת על השביל, אלא רק לצדדיו. מפורשות אמר התובע "על השביל היה רק ניילון" (עמוד 11 לפרוטוקול, ואם נותר ספק בדבר, חזר התובע על גירסתו-זו בעמוד 12 לפרוטוקול), וזאת בסתירה ברורה למה שאמר בתצהירו. הסתירה קשה גם לעצמה, והיא גורעת עוד קמעא ממהימנות הטענה המאוחרת על עצם קיומה של יריעת ניילון, להבדיל משקית ניילון, מכיוון שתכלית הנחתה, הייתה - אליבא דתובע - לכיסוי פסולת הבנייה (סעיף 5 לתצהיר). לעניינה של פסולת-הבנייה בכמות גדולה, שהייתה (על פי כתב התביעה ותצהיר העדות הראשית) על השביל, ושעל גביה הונח הניילון, ואשר איננה עוד בחקירתו של התובע, לא התייחס ב"כ התובע בתגובתו לסיכומי המלון; מה שאין כן לגבי סתירות אחרות שעליהן הצביע ב"כ המלון בסיכומיו. כאמור, לטענת התובע בסעיף 4 לתצהירו, טענה שחזר עליה בתחילת חקירתו הנגדית (עמוד 10), פעל כדרך שפעל באותו יום שבו נפל, בשל מטלה שהטיל עליו האחראי, חיים אריש, בבוקרו של יום, עבודות שיפוץ ב - Coffee shop. בהמשך החקירה נסוג התובע, והסתפק אם הנחייה שטען שקיבל אכן ניתנה לו באותו יום. הסתבר שחיים אריש לא היה כלל בעבודה באותו היום (עדותו של אריש, עמוד 20). בילבול זה יוצר קושי, מכיון שאירוע טראומטי כזה שעבר התובע, בודאי הביאוֹ לשחזר שוב ושוב את אירועי אותו היום, ואין זה דבר שאמור להשתנות בחקירה נגדית. עניין זה גם מקהה מעוקצה של הטענה שבשל לחץ הזמן בבוקר, נמנע התובע מלילך בדרך חלופית, שעליה עוד ידובר להלן. התובע לא הביא שני עדים, חברים לעבודה, חכימי חיים ואסף ברכה. התובע לא יוצא ידי חובה בעניין זה כשהוא אומר שלא היו עדים לתאונה ממש. השניים הגיעו סמוך מאוד לאחריה, ולבטח יכולים היו להעיד על הנסיבות בהן ראו את התובע שרוע על הקרקע, בכלל זה לגבי יריעת הניילון, אם הייתה. השניים יכלו גם להזים את דברי חיים אריש שלא נכח בעבודה באותו יום, אך קיבל למחרת דיווח, ולדבריו, "לא שמעתי שהתחלק על ניילון" (עמוד 22 לפרוטוקול). בעדותו מתקשה התובע לזכור מי השניים (עמודים 14-13), דבר שמעלה סימן-שאלה בהתחשב בכך שציין את שמותיהם בשעתו ב-נ/3 ובשל כך שמדובר בנתון די משמעותי בקשר לאותו אירוע טראומטי שחווה התובע, ולא כל כך סביר שיישכח את השניים. התובע אומר בעדותו (עמוד 14) כי השניים "לא שמו לב. הם רצו להגיש לי עזרה". מניין לתובע שלא שמו לב? אדרבא, בעקבות נפילה אומללה שכזו, אך טבעי הדבר, שאחרי פעולות ההצלה הראשוניות ייסתכלו השניים, חבריו של התובע לעבודה, לראות ולהבין כיצד קרתה התאונה. למחר עלולים גם הם ליפול. ההימנעות מהעדתם נזקפת לחובת התובע. אציין עוד, כי התובע ואשתו הפריזו בתיאור נזקיהם (ר' את אשר צירפה אשת-התובע לתצהירה, ופרק 3 לסיכומי הנתבע), עניין שלא הוסיף מהימנות, אך לא על כך מושתת פסק הדין. על יסוד האמור לעיל, הינני סבור כי התובע לא נשא בנטל להוכיח את הבסיס העובדתי לתביעתו. למעלה מן הצורך אציין עוד, כי בפני התובע עמדה אפשרות ידועה לילך בדרך חלופית, במקום בדרך שבה הלך, וכשל; ארוכה במקצת, אך בטוחה לחלוטין. (ואולי גם דרך נוספת, אם כי זו בעייתית במקצת, כיוון שעובדי התחזוקה השתדלו שלא להלך בקרב אורחי-המלון כשהם לבושים בבגדי-עבודה). תוספת הזמן בהליכה בדרך החילופית, היא שולית בנסיבות העניין, אף אם נדחק התובע בבוקרו של אותו יום להשלים את מלאכתו בפרק-זמן קצר יחסית (עניין שאינו נקי מספיקות, שכן, כפי שראינו לעיל, שלא כפי שטען התובע בתחילה, הוא לא קיבל את ההנחיה מאת חיים אריש בבוקרו של אותו יום. אולי גם לגבי פרטיה, לא דייק התובע). כיוצא בזה, יש טעם בדברי ב"כ המלון על כך שגם אם היה מיפגע בדרכו של התובע, בדמותו של אותו ניילון, כי אז לא היה כל קושי לתובע להסיר את המיפגע, קרי, להזיז את הניילון. אין כל קושי בכך, פעולה פשוטה של מספר שניות - על-ידי התובע שעבד, כזכור, במחלקת האחזקה של המלון (ולדבריו (בעמוד 12) "העבודה שלנו זה ללכת על ניילונים. תמיד הלכנו על ניילונים שאנו שמים... זה לא חדש ניילונים") - והמיפגע היה כלא היה. על יסוד האמור לעיל, החלטתי לדחות את התביעה. התובע יישא בהוצאות המשפט, וכן ישלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪ בצרוף מע"מ כדין. צביעה