פסק דין התובעים קרן דרור לבית יוסף ואסף דרור באו בברית הנישואין בליל 24.5.01 באולמי השמחות "אולמי ורסאי" בירושלים. היום הכל יודעים כי חגיגת החתונה של התובעים הסתיימה באסון מחריד ואולם השמחות התמוטט על קהל הנאספים בו. עשרים ושלושה איש ואשה וביניהם בני משפחה קרובים של התובעים נספו, ורבים אחרים ובתוכם התובעים נפגעו בגופם ובנפשם; בניגוד לכתוב הפך מחולם של החוגגים למספד. התובעים כמקובל במקומותינו הזמינו מראש צלם מקצועי שיצלם עבורם את טקס הכלולות ואת השלבים שקדמו לו, הן בצילומי חוזי והן בתצלומי דומם ("סטילס"). קטעים מקלטת החוזי שצולמה במהלך טקס הנישואין ובה נחזים ארועי האסון הוצגו כבר בליל האסון ברשתות הטלויזיה השונות, בישראל ומחוצה לה, וגם אמצעי תקשורת אחרים, כגון העתונות הכתובה והאינטרנט, פרסמו כתבות רבות אודות האסון ובהן תמונות שונות, שצולמו עובר לארוע ההתמוטטות ולאחריו. הנתבעת דנן היא המוציאה לאור של העתון "מעריב". מהדורת העתון שפורסמה ביום א' 28.5.01 כללה מוסף מיוחד ובו כתבות אודות האסון שהוכתר כ"אסון לאומי"; לצדן של הכתבות הופיעה שורה ארוכה של תצלומי דומם שצולמו על ידי הצלם שאת שרותיו שכרו התובעים. המדובר בתצלומים שצולמו קודם להתרחשות האסון ובהם כאלה שצולמו מחוץ לאולם ולפני טקס הנישואין גופו. במרבית הצלומים נראים התובעים בתנוחות שונות המשקפות את אהבתם ושמחתם לקראת טקס הנישואין. לטענת התובעים מדובר ב 28 תצלומים שונים ואילו הנתבעת טוענת כי מדובר ב 25 תצלומים בלבד שכן 3 מהתצלומים לא פורסמו בעתון מעריב אלא במקומון בשם "כל הזמן" שאף הוא עתון המוצא לאור על ידי הנתבעת. הנתבעת טוענת כי "קנתה" מהצלם את התמונות תמורת הסך של 2,000 דולר ארה"ב תוך לתובעים כבר במוצ"ש, טרם הפרסום, בהניחה אותם בקופסה בבית החולים ליד מטת חוליה של התובעת, ולאחר מכן גם החזירה את התשלילים לידי הצלם. במועדים מאוחרים יותר פרסמה הנתבעת שתי תמונות נוספות שבאחת מהן נראו משפחות הנפגעים לרבות משפחת התובעים צופות בהריסתו של הבניין שבו קרה האסון ובאחרת נראית התובעת בעת שחרורה מאשפוזה בבית החולים. אין חולק שהנתבעת לא ביקשה ולא קיבלה את הסכמתם של התובעים לפרסום התמונות השונות. בתביעה דנן עתרו התובעים לחייב את הנתבעת בפצויים כספיים בסכום של 1,000,000 ₪ ולסעדים נוספים כגון מתן חשבונות וצוי עשה ומניעה בקשר לתמונות ולשמוש בהן. עילות התביעה העיקריות היו הפרת זכויות יוצרים, פגיעה בפרטיות וגרם הפרת חוזה בין התובעים לבין הצלם. הנתבעת התגוננה בטענות שונות ועיקרן כי פרסום התמונות נעשה כחלק מתעוד של ענין ציבורי הגובר על זכותם של התובעים לפרטיות, וכי התובעים לא רכשו זכויות יוצרים בתמונות שפורסמו שכן זכויות אלה נותרו בבעלותו של הצלם. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 17.6.02 הסכימו בעלי הדין ופרקליטיהם כי "הדיון יתקיים לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט"; בכך הסמיכו את בית המשפט לפסוק סכום של פיצויים על דרך הפשרה, כאשר הסמכה זו מוגבלת בכך שבית המשפט לא יפסוק סכום הפחות מ 25,000 או העולה על 300,000 ₪. עוד הסכימו הצדדים כי "ביהמ"ש לא ינמק את פסק דינו ככל שהדבר נוגע לטענות שייטענו במסגרת העילה של הגנת הפרטיות". הפרקליטים הגישו סיכומים בכתב ובהם פרטו ביסודיות ובהרחבה את טענותיהם השונות. הנתבעת טענה כי זכויות היוצרים היו בבעלותו של הצלם והיא רכשה אותן ממנו כחוק. אך טענה זו לא הוכחה. הצלם לא היה צד לדיון ואף לא הוזמן כעד. אין אנו יודעים איפוא מה עמדתו לגבי טענה זו ולא הובאו כל ראיות לגבי התנאות מיוחדות בינו ובין התובעים לגבי זכויות היוצרים בתצלומים שהוזמנו אצלו. אין בית המשפט יכול איפוא לקבוע שאכן הותנו התנאות כאלה ויש ללמוד על הבעלות בזכויות היוצרים במקרה שלפנינו מתוך הנסיבות המלמדות על כוונת הצדדים באין התנאה ספציפית. צלם שוכר דוגמן בכדי לצלם תמונה שרוצה הוא לצלם אם למטרה עסקית או אחרת שהוא, הצלם, מעונין בה - ואין נפקא מינה אם אותו דוגמן מקבל שכר עבור שרותיו או לא, כל עוד שברור כי הצלם הוא המעונין בצלום ולא המצולם - הרי שלכאורה זכויות היוצרים הן של הצלם. אולם אם פונה אדם לצלם ושוכר את שרותיו המקצועיים לענין שמזמין השרותים הוא המעונין בו - בין לצרכים מסחריים בין לצרכים אחרים - הרי ברור שבדרך כלל המזמין הוא הרוכש את זכות היוצרים (ואין אנו עוסקים ב"זכות המוסרית"). המקרה שלפנינו מתאים לחלופה השניה דלעיל ואין להניח כי הצלם רכש זכות יוצרים בצלומים שביצע בעקבות ההסכם עם התובעים. משכך הדבר אין גם כל יסוד לטענה נוספת שבפי הנתבעת כאילו התובעים שלמו לצלם עם עריכת ההסכם עמו רק סכום קטן על חשבון ואת היתרה לא שלמו עד היום הזה. גם בהנחה שטענה זו נכונה עובדתית עדיין אין למצב דברים זה כל השלכה על שאלת הבעלות בזכות היוצרים. ייתכן ויש לצלם תביעה ליתרת המגיע אבל זכות תביעה זו אינה מקנה לו זכות יוצרים בתצלומים שנשכר לבצע, ובוודאי שאין הוא מקנה לו זכות למוכרם לאחרים. טענה אחרת בפיה של התובעת היא כי היה עניין צבורי בפרסומן של התמונות הנדונות. אף טענה זו איני יכול לקבל. איני כופר בכך שזכות הציבור לדעת נמנית עם זכויות היסוד. זכות היוצרים, שאף על חשיבותה אין עוררין, מתנגשת לא אחת עם ענין הציבור לדעת, ובעצם ניתן לומר כי זכות היוצרים היתה לשמורה בתוך השטח העצום הבלתי מוגבל כמעט שבו יש לציבור ענין לדעת. אם נקח דוגמאות קיצוניות כדי להסביר את השקולים שיש לקחתם בחשבון נאמר כי נגד פרסום צלומו של פושע אלים שנמלט והמהווה סכנה לציבור לא תתקבל הטענה כי לאותו פושע זכות יוצרים בתמונתו. מאידך פרסום ספר תוך הפרת זכויות מחברו כדי למוכרו במחצית המחיר הנדרש ע"י המחבר היא הפרה גסה של זכות היוצרים הגם שלציבור יש ענין רב שהספר יהיה נגיש במחיר זול. במקרה שלפנינו ענין הציבור שדווקא יסתכל בצלומים הנדונים משקלו מזערי ואינו מצדיק פריצה לתוך זכות היוצרים של הפרט, מה עוד שיש להניח שהנתבעת, אם היתה מעונינת במיוחד בצלומים אלה, יכולה הייתה עם קצת יוזמה ומאמץ לרכוש את הזכות לפרסמם מהתובעים. לא שמענו שאפילו ניסתה ללכת בדרך זו. העיסוק נטו של הנתבעת הוא פרסום אחד העתונים היומיים הנפוצים במדינה. עסוק זה ומימדיו מחייבים זהירות משנה שלא להכשל בהפרת זכות היוצרים. המחזור הכספי הגדול ורווחיותו של העיסוק, עד כמה שניתן לשערם מתוך תפוצתו של העתון, הם נתונים שחייבים היו למנוע את החפזותה של הנתבעת מקניית התמונות בלי לבדוק תחלה את זכות הצלם למוכרן. קשה להמנע מהמחשבה כי תמונות אלה נראו לנתבעת כאחד הגורמים המרחיבים את תפוצת העתון ולכן גם את רווחיו. דברים אלה הם - בין השאר - שקולים חשובים בקביעת סכום הפיצויים שיש לפסוק לתובעים בהליך זה שהועבר לפי הסכמת בעלי הדין האמורה לעיל למסגרת סעיף 79 לחוק בתי המשפט. בהתחשב עם כל האמור לעיל מעמיד אני את סכום הפיצויים הנ"ל על סך של 280.000 ₪. הבינותי כי הנתבעת קבלה על עצמה שלא לשוב ולפרסם את התמונות נשוא המחלוקת פעם נוספת ולא לעשות בהן כל מסחר ולמעשה החזירה אותן לתובעים ולצלם. על כן אין לדעתי מקום להענות לעתירות לגבי צווי עשה , צווי מניעה וחשבונות. פסיקתא: הנני מחייב איפוא את הנתבעת לשלם לתובעים סכום של 280,000 ₪ בצרוף הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 30,000 ₪. נישואין / חתונהשאלות משפטיותזכויות יוצרים (הפרת)