פסק דין רקע עובדתי 1. 1. במוצאי שבת, 13 בינואר 1990, נכנסה התובעת דבורה גרוס עם בתה נסיה שחר ז"ל, ילידת 8 במרץ 1987, לחדר האמבטיה שבביתן. התובעת התכוונה לרחוץ באמבטיה. באותה עת פעל תנור לחימום מים והסקה, שהותקן בחדר האמבטיה. המנוחה שהתה דקות ספורות עם אמה, והשתיים שאפו גז רעיל מסוג חד-תחמוצת הפחמן (CO) שנפלט מן התנור. כעבור מספר דקות נמצאו השתיים על-ידי אבי המשפחה כשהן מחוסרות הכרה. לאחר טיפול ראשוני על-ידי צוות מגן דוד אדום, פונו האם ובתה למרכז הרפואי הדסה עין כרם, ומשם הוטסו לבית החולים רמב"ם בחיפה, והושמו בתא לחץ. חרף מאמצי הרופאים להצילה, נפטרה הילדה ביום 15/1/1990, יומיים אחרי האירוע האמור, והיא כבת שלוש שנים במותה. חיי האם ניצלו. 2. 2. בשל התוצאה הטרגית, הגישה המדינה כתב אישום נגד חברת הגז - הנתבעת - ונגד טכנאי הגז - אבי בן רחמים - צד שלישי 5, על גרימת מותה של המנוחה ברשלנות - עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (ת"פ 3034/91 בבית משפט השלום בירושלים). בית משפט השלום (כבוד השופטת א' פרוקצי'ה) הרשיע ביום 14/4/1996 את הנתבעת בגרימת מוות ברשלנות וזיכה את הטכנאי, אבי בן רחמים, מכל אשמה. לא הוגש ערעור על פסק הדין בהליך הפלילי (להלן: ההליך הפלילי). על הכרעת הדין המפורטת והמנומקת, דבר דבור על אופניו, אין צורך להוסיף דבר, בכל הנוגע לאחריותה של הנתבעת. חבותה של הנתבעת לפצות את התובעים על נזקיהם או כיורשי בתם המנוחה, שיעור הפיצויים ותרומת הרשלנות של ההורים ושל צדדים שלישים, הם הענינים שבמחלוקת בהליך זה (להלן: ההליך האזרחי). הנתבעת אינה חולקת, למעשה, על אחריותה, אולם המחלוקת שנויה על חלקה היא לעומת חלקם של הצדדים השלישיים: יבואן תנור הגז, מכון התקנים הישראלי, החברה הקבלנית שבנתה את הדירה, הטכנאים שתיקנו את המכשיר או שבדקוהו לאחר שאירעה בו תקלה, ותרומת הרשלנות של הורי הילדה המנוחה. הנתבעת גם חולקת על שיעור הפיצויים שראוי לפסוק בפריטי הנזק השונים. לפיכך, צמצמה הנתבעת את טיעוניה בהליך זה לשניים: הפיצויים אשר להם זכאים התובעים ואחריות הצדדים השלישיים ומידת השתתפותם בתשלום הפיצויים. 3. 3. להשלמת הרקע העובדתי ראוי לציין, כי דירת התובעים שבה אירע המקרה הטרגי, נרכשה בשנת 1983 על-ידי אחרים, מן הצד השלישי 3 (להלן - בניאב), שבנה את הבית, כשתי דירות נפרדות. בניאב חיבר, לבקשת הרוכשים, את שתי הדירות לדירה אחת וביצע שינויים בדירות. בין היתר צורפה מרפסת השירות לחדר האמבטיה, באופן שמרפסת השירות היתה לחלק מחדר האמבטיה. תנור החימום מסוג "יונקרס" שמופעל באמצעות גז, הותקן תחילה במרפסת השירות, אך בשלב מאוחר התקין בניאב את התנור בחדר האמבטיה (תצהיר נוטמן ועדותה בעמודים 89-92 לפרוטוקול). עוד לפני השלמת בנייתה של הדירה מכרוה הרוכשים בשנת 1985, לאחר שהתגוררו בה עד למכירתה בשנת 1989 לתובעים. ממצאים בהליך הפלילי 4. 4. בהליך הפלילי נקבעו ממצאים עובדתיים ומסקנות בכל הנוגע לנתבעת, ופסק הדין המרשיע היה לחלוט. בהליך זה הובאו ראיות נוספות, בעיקר מטעם הנתבעת. אולם, ראוי להתייחס לממצאים ולמסקנות שנקבעו בפסק הדין בהליך הפלילי כחלק מן הראיות בהליך האזרחי. בהחלטה מיום 6/12/1999 קבעתי כי הפרוטוקולים של בית המשפט בהליך הפלילי לא יתקבלו באופן גורף ואילו התצהירים שהוגשו בו יוגשו בהליך האזרחי כעדות בחקירה ראשית. 5. 5. סעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, קובע כלהלן: "(א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי. (ב) הוראות סעיף זה אינן חלות על - (1) ----- (2) ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין". 6. 6. הנה כי כן, ממצאים ומסקנות שנקבעו בהכרעת הדין במשפט פלילי (להלן: הכרעת הדין), לאחר שפסק הדין הפך לחלוט, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, ובלבד שמי שהורשע בהליך הפלילי, או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, לרבות מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי. אמת נכון, שהכלל האמור אינו מיועד להיטיב אך עם התובע. כל צד להליך זכאי ליהנות "מפרות" ההליך הפלילי (ראה: קדמי "על הראיות", מהדורה מעודכנת 1999, חלק שלישי, עמוד 1148 והפיסקה המאוזכרת שם). התנאים שנקבעו לקבילותו של פסק דין בהליך פלילי כראיה במשפט אזרחי, מתקיימים בעניננו. מדובר בפסק דין חלוט במשפט פלילי, שבו הורשעה הנתבעת, והנתבעת שהורשעה שם היא בעלת דין בהליך האזרחי. לפיכך, הממצאים והמסקנות שבהכרעת הדין - הן אלה המבוססים על ממצאי מהימנות ומשקל, והן המסקנות המשפטיות המתחייבות מן הממצאים העובדתיים ושעליהן התבססה ההרשעה - קבילים בהליך זה. בהתאם לכך, ניתן לקבל, את הממצאים ואת המסקנות הפוזיטיביות שנקבעו בהכרעת הדין, שלפיהן מות הילדה המנוחה נגרם כתוצאה משאיפת גז רעיל - חד תחמוצת הפחמן (CO), שנפלט בכמות קטלנית מתנור גז מסוג "יונקרס", שהותקן בחדר האמבטיה של דירת התובעים, וכי מי שסיפק את הגז היא הנתבעת. ועוד זאת: "אני מוצאת את הנאשמת אחראית ברשלנות למותה של המנוחה בכך שסיפקה גז לתנור בלא שדאגה לבדוק היכן הוא ממוקם, ואם מיקומו עונה על דרישות הבטיחות הסבירות בנסיבות הענין. היא סיפקה גז לתנור בעת שהיה ממוקם בחדר אמבטיה ולא דרשה העתקתו למקום חיצוני בדירה ואף לא בדקה האם קיימים תנאי איוורור מספיקים בחדר האמבטיה ואם נתמלאו דרישות התקן בענין זה. אילו עמדה הנאשמת [הנתבעת בעניננו] בחובת הזהירות החלה עליה היה נמנע מותה של המנוחה" (עמוד 63 להכרעת הדין). 7. 7. הנתבעת הורשעה בהליך הפלילי בגרם מוות ברשלנות - עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שהיא גם עוולה של רשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין. יסודות העבירה הפלילית זהות לאמות המידה הדרושות בעוולות הרשלנות "האזרחית" (ע"פ 186/80 יערי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1), 769; ע"פ 84/85 דני ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3), 141). הממצאים והמסקנות בהליך הפלילי התייחסו גם לתוצאה של מות המנוחה ולפגיעה בתובעת דבורה גרוס עקב שאיפת גז באירוע הטרגי, שבו נקטלה בתה המנוחה. על בסיס הממצאים והמסקנות בפסק הדין הפלילי, ועל פי הראיות שהובאו בהליך האזרחי, ניתן לקבוע ממצאים ומסקנות בענין אחריות הנתבעת וחבותה לפצות את נזקי התובעים. אחרי כן אדון באחריות הצדדים השלישיים, ככל שהם אחראים לנזקי התובעים, על-פי ההודעות ששלחה אליהם הנתבעת. תנור הגז והתקנתו 8. 8. התנור שהותקן בדירת התובעים הוא תנור המופעל בגז, מסוג "יונקרס" מתוצרת גרמניה. התנור מיובא לארץ באמצעות "אורן" ציוד חימום ירושלים (1980) בע"מ, שהוא צד שלישי 1 בתובענה זו (להלן - אורן). התנור מיועד לחימום מים בצינורות, ובדרך זו מופקים מים חמים בשעת הפעלת התנור. התנור פועל בתהליך של בעירה חיצונית המתאפיינת בצריכת חמצן, ובה בעת פליטת גזים בעת הבעירה, ובין השאר גז רעיל מסוג CO. כדי לשמור על חמצון סביר של האויר ומניעת הצטברות של גזים רעילים הנפלטים לחלל האויר, נדרש תהליך רצוף ומתמשך של חמצון והחלפת אויר רווי בגזים רעילים באויר נקי. תהליך זה נעשה בדרך של אוורור סדיר. ככל שהחלפת האויר מוגבלת, כך הולך ופוחת החמצן באויר וכמות הגזים הרעילים גדלה; ככל שריכוז החמצן בחלל האויר במקום שבו מותקן התנור - פוחת, עולה ריכוז חד תחמוצת הפחמן, והסכנה להרעלת גזים מתעצמת וגורמת לסיכון חיי אדם בסביבת התנור, ואף בתוך הבית, במקרים קיצוניים. כאשר בעירת התנור נעשית בחלל קטן או סגור וברמת אוורור דלה - גדלה הסכנה עד כדי סיכון לחיי אדם בסביבת התנור ובבית. המצב האופטימלי הרצוי והבטוח, הוא כאשר בעירת התנור נעשית בחלל פתוח. אולם, אם התנור מותקן במקום סגור, כגון במרפסת שירותים, כי אז יש צורך באמצעים שונים שיבטיחו אוורור והחלפת אויר, ובין השאר: ארובות, פתחים או חלונות פתוחים הפונים אל מבעד למרפסת ולחלל האויר שמחוץ לדירה. כך למדנו מדרישות הבטיחות ודרישות התקן הישראלי בכל הנוגע להתקנה והפעלה של תנורי גז ומתקנים דומים, וכך למדנו מן הראיות שבאו לפני בית-המשפט בהליך הפלילי, אשר עליהם ביסס את ממצאיו ואת מסקנותיו ובראיות שבאו לפניו (עמוד 11 להכרעת הדין בהליך הפלילי) ומן הראיות בהליך זה. לתנור הגז מחוברת ארובה שפתחה אל מחוץ לדירה, שתפקידה לפלוט אל מחוץ לדירה את הגזים הרעילים שנוצרים בעקבות הבעירה. 9. 9. על-פי ממצאי בית-המשפט בהליך הפלילי, הנתבעת לא התקינה את התנור בדירה ולא העתיקה אותו למקום שבו היה ביום שאירע האירוע הטרגי. לא נקבע מי הוא זה שהתקין את התנור עבור הקבלן - בניאב, הגם שהוכח כי ניתן לפנות לטכנאי גז עצמאי שקיבל הסמכה מיוחדת לכך ולבקשו להתקין את התנור. אולם, אין מחלוקת, כי הנתבעת סיפקה גז לדירה וממילא לתנור, וכי לנתבעת נודע כשנתיים אחרי התקנת התנור, ביום 14/6/1998, על התקנתו, משחתמה על חוזה עם רוכש הדירה, מושל, להספקת גז. בחוזה האמור צוין במפורש כי קיים חיבור ל"מכשיר הסקה". אחר כך חתמה הנתבעת על חוזה להספקת גז לדירה גם עם התובעים. הנה כי כן, התקנת התנור בתוך חדר האמבטיה לא נעשתה על-ידי הנתבעת אלא על-ידי הקבלן בניאב, מספר חודשים לאחר שהדירות האחרות בבנין חוברו למערכת ההסקה על-ידי טכנאי של הנתבעת (עמוד 13 להכרעת הדין). משרכשו התובעים את הדירה מן הבעלים הקודם, מושל, והתגוררו בה, נודע לנתבעת על "החלפת הדיירים". אולם, מאז התקנת התנור בחדר האמבטיה בעקבות צירוף מרפסת השירות לחדר האמבטיה, ואחר כך עם חילופי הדיירים ועד שאירע האסון ביום 13 בינואר 1990, לא עשתה הנתבעת, או מי מטעמה, כל בדיקת בטיחות של התנור, או בדיקת תקינות של הפעלתו או בדיקת תיפקודה של מערכת ההספקה של הגז ושל התנור. 10. 10. מידות חדר האמבטיה, שבו הותקן התנור הן אלה: 3 מטר אורכו ו-2.70 מטר רוחבו. גובהו - 2.70 מטר, ויש בו חלון שמידות פתחו הן 57 X 34 ס"מ. לתנור במקורו חוברה ארובה מן התנור לתוך קיר משותף לאמבטיה ולשירותים גובלים, ומהם דרך קיר חיצון - אל מחוץ לדירה. עם כניסת התובעים לדירה לאחר רכישתה, הם ביצעו שינויים הקשורים בתנור, ובין היתר התקנת ארון עץ עם דלתות מסביב לארון ושינויים בארובת התנור. בענין השינויים האמורים לא נתבקשה הנתבעת ליתן אישור, וממילא לא נבדק התנור בעקבות השיפוצים והשינויים שנעשו. 11. 11. ביום 5 בינואר 1990, הוזמן אבי בן רחמים ושותפו משה סבג - צדדים שלישיים 5 (להלן: הטכנאים), שאינם קשורים לנתבעת, על-ידי התובעים, כדי לתקן תקלה בתנור. הטכנאים תיקנו את התקלה והתנור פעל. בהכרעת הדין נקבעו ממצאים עובדתיים, שהתבססו על העדויות והראיות. בית-המשפט העדיף את גירסת הקבלן שאול זון וגירסת התובעים על פני גירסת הטכנאים. מממצאים אלה עולה, כי בן רחמים וסבג, הוזמנו בפעם הראשונה לדירת התובעים בעיצומם של שיפוצים שבוצעו בדירה, כדי לטפל בהעתקת נקודת גז. בביקור זה הם בדקו את המערכת בדיקה שטחית, אך לא התבקשו לבדוק ולא בדקו את בטיחות המערכת. הביקור השני של הטכנאים נעשה בעקבות התקלה בהפעלת התנור בינואר 1990, כשמונה ימים לפני האירוע הטרגי. בביקור זה הם שחררו את המשאבה שבתנור שהיתה "תפוסה", והפעילו את התנור. אולם, גם בביקור זה, כמו בקודמו, לא נתבקשו הטכנאים לבדוק את המערכת או את בטיחותה, בכל דרך שהיא, והם לא עשו כן. תחזוקה וטיפול בתנור 12. 12. כעולה מן הממצאים שבהכרעת הדין, ועל כך לא היתה מחלוקת בהליך האזרחי, מאז התקנת התנור בשנת 1986, לא נעשו בתנור או במערכת הפעלתו, בדיקות שגרתיות על-ידי בעל מקצוע, לא נוקה ולא טופל, למעט מקרה אחד בתקופה שבה הוחזקה הדירה על-ידי הבעלים הקודם, מושל. במקרה האמור הוצאו מן הארוכה קני ציפורים ולכלוך, שהביאו לסתימתה. דרישות התקן הישראלי 13. 13. בהכרעת הדין נקבעו ממצאים עובדתיים, שלפיהם התנור פלט בעת האירוע גז CO בכמות קטלנית, וכי הילדה המנוחה נפטרה משאיפת הגז הרעיל שפלט התנור. עוד נקבע, כי לא אותרה התקלה בתנור, שגרמה לפליטת הגז הרעיל, ולא הוכח אם בבדיקת בטיחות שגרתית ניתן היה לאתר את התקלה או למנעה. עם זאת הוכח, כי אילו היה התנור ממוקם בשעת האירוע מחוץ לאמבטיה במרפסת חיצונית, כי אז קרוב לודאי שהנזק שארע היה נמנע. בית-המשפט נדרש בהליך הפלילי לבחון את הוראות התקן, במסגרת הקשר הסיבתי בין הפרת חובת הזהירות שחלה על הנתבעת, בשל אי ביצוע בדיקות בטיחות של פעולת מערכת הגז, ובשל כך שלא דרשה לשנות את מיקום התנור אל מחוץ לחדר האמבטיה, לבין התוצאה הקטלנית. בית-המשפט קבע כי "הוכח קשר סיבתי בין מחדל החברה [הנתבעת] לדרוש את העתקת התנור אל מחוץ לאמבטיה לבין המוות, שכן אילו דרשה זאת בהתאם לחובתה, סביר להניח כי הנזק לא היה מתרחש. אחריות המוכחת של החברה מתמצית, על כן, במחדל זה, ובכך גרמה בהתרשלותה למותה של המנוחה" (עמודים 25-26 להכרעת הדין). הנתבעת לא חלקה על כך, כי היתה זו חובתה לבצע בדיקה של המערכת "בטרם ייכנס דייר לדירה". אולם, לבד מבדיקת חובה זו, לפני חיבור המערכת להספקת הגז "מוטלת על החברה [הנתבעת] כדרישה מינימלית הקבועה בתקן הישראלי 158 - לבצע בדיקות בטיחות אחת למספר שנים. במתכונת המקורית של התקן לפני תיקונו בשנת 1987 נדרשה בדיקה אחת לשלוש שנים, ואילו בתקן המתוקן נקבע כי היא תבוצע אחת לחמש שנים. תקופת הבדיקה שונתה בעקבות הכרעת הדין במקרה דנן, והוטלה חובת בדיקה אחת לשנה. ועוד זאת: התקן האמור חייב לפחות שני פתחי אויר באמבטיה שאינם ניתנים לסגירה כאשר האחד בתחתית הדלת לצורך כניסת אויר והשני למעלה, לפחות 1.80 מטר מעל הרצפה לצורך יציאת אויר. פתחים אלה לא נמצאו בחדר האמבטיה של התובעים, הגם שהיה בו חלון הפונה לקיר חיצון, אך לא היה בו לבדו כדי לגרום למחזור האויר (Circulation) בחדר האמבטיה, שניתן לקבל אילו היו שני פתחים: פתח עליון ופתח תחתון (שם, עמוד 28). 14. 14. משנטענות בהליך האזרחי טענות בענין התקן המחייב וחלקו של מכון התקנים הישראלי - צד שלישי 3 (להלן - מכון התקנים), ראוי כי נבחן את דרישות התקן בעת האירוע והשינויים שחלו בו, שמא נלמד מהם על חובתו של מכון התקנים ועל אחריותו בעניננו. בשנת 1987 חל על מתקני גז פחמימניים מעובים תקן ישראל 158 (להלן - התקן). התקן הוסיף להוראות כל דין וקבע תנאים מינימליים למכשירים צורכי גז. התקן קבע תנאים עיקריים אלה: (א) ניתן להתקין מכשיר צורך גז ולהשתמש בו - אם המכשיר מתאים לדרישות התקן שחל על המכשיר; (ב) התקנת מכשיר צורך גז בחדר מותרת, אם יש בחדר סידור נאות המבטיח פיזור הגז והוצאתו אל האויר החיצוני בשעת דליפת הגז; (ג) התקנת מחמם מים בכל גודל שהוא בחדר אמבטיה מותרת - אם נתקיימו תנאים מצטברים אלה: (1) נפח החדר ברוטו לא יקטן מ-7 ממ"ק; (2) תותקן ארובה לסילוק גזי השריפה; (3) בדלת החדר יותקנו שני פתחי אוורור מפולשים שאינם מיועדים לסגירה - פתח אחד בתחתית הדלת ששטחו אינו קטן מ-150 סמ"ר, ופתח שני שרומו אינו פחות מ-1.80 מטר ופתח מעל הרצפה ששטחו אינו קטן מ-250 ס"מ ליציאת האויר מן החדר. ניתן להתקין את שני הפתחים בקיר החדר הפונה לפרוזדור הדירה, במקום להתקינם בדלת. (ד) תותקן ארובה למכשיר החימום המותקן באמבטיה. התקן פירט את המאפיינים הטכניים של הארובה; (ה) בנוסף על הארובה יותקן בחדר האמבטיה התקן שימנע חזרת גזי השריפה אל תוך המחמם. הוראות התקן, ככל שהן נוגעות להתקנת מכשיר צורך גז, כוונו בעיקר לספק הגז. משום כך גם נדרשו חברות הגז לבצע בדיקות ולהבטיח כי הספקת הגז תותנה במילוי תנאי התקן כאמור. לפיכך נקבע בתקן כי ספק הגז יבדוק את המתקנים אחת לחמש שנים, וכי יירשם דין וחשבון בענין הבדיקה. אף נקבע כי מתקן שנעשו בו שינויים, ייבדק על-ידי חברת הגז, לפי ההנחיות שנקבעו. הנה כי כן, לבד מהתאמת המכשיר לפי התקן שנקבע לו, נקבעו הוראות והנחיות בתקן בענין השימוש במכשיר, מיקומו והפעלתו, ככל שמדובר, בין היתר, על מכשיר צורך גז המיועד לחימום מים ולחימום הדירה באמצעות צינורות של מים חמים. בתקן האמור חלו שינויים ושיפורים. עד אוקטובר 1987, גירסת התקן היתה מצומצמת ולא כללה פירוט שהתחייב מן השימוש ההמוני שבא לה למדינה במכשירים צורכי גז, ובעיקר בשל המעבר משיטת החימום של דירות בבתים משותפים, באמצעות מכשיר מרכזי שהופעל באמצעות "סולר" למכשירים ביתיים, לכל דירה בנפרד, שמופעלים באמצעות גז. באוקטובר 1987 חלו שינויים בתקן, פורטו הדרישות לפיו והוטלה על חברות הגז חובת בדיקה תקופתית בכל חמש שנים ובדיקה בכל פעם שנעשו שינויים במתקן לחימום באמצעות גז בדירה. התקן המחודש והמורחב, כנוסחו בחודש אוקטובר 1987, הוא זה שחייב את הנתבעת בעת אירוע המקרה הטרגי. הבדיקה התקופתית כוללת, הלכה למעשה, את מיקום המתקן והמכשיר. בעניננו, אין יכולה להיות מחלוקת כי ביוני 1988, משחתמה הנתבעת על חוזה להספקת שירות של גז עם מושל, מי שהיה אז בעלים של הדירה, נתחייבה בדיקת המערכת על-ידי הנתבעת. הנתבעת המשיכה לספק גז לדירה בלא שנבדק המכשיר ומיקומו. על כך נאמר בהכרעת הדין: "בנסיבות המקרה, חלה חובת זהירות קונקרטית על החברה, החל מהשלב בו הובא דבר קיומו של התנור בדירה לידיעתה, להבטיח את בטיחות התקנתו ואת בטיחות פעולתו, בטרם תספק לו שירות גז. היה עליה להבטיח, ראשית, כי ייעשה כל הנדרש על מנת למנוע תקלה אפשרית במערכת העלולה להיות מלווה בסיכונים לבריאות ולחיים, ושניתן להבטיח כי גם אם תתרחש תקלה, תנאי ההתקנה של המערכת יהיו כאלה שיבטיחו כי הסיכון לא יתממש או לפחות שהפגיעה תהיה מינימלית" (עמודים 22-23 להכרעת הדין). אכן, לא הוכח במקרה דנן, בהליך הפלילי ובהליך האזרחי, קשר סיבתי בין אי ביצוע בדיקות הבטיחות של פעולת המערכת לבין מותה של הילדה המנוחה, שהרי לא הוכח מה היתה התקלה שהביאה לפליטת הגז הרעיל. לא התברר בודאות הדרושה במשפט הפלילי אם בדיקות בעקבות השינויים שנעשו במיקום המכשיר בדירה או בדיקות תקופתיות היו עשויות לגלות את התקלה שגרמה לפליטת גז קטלנית, כפי שאירע. אולם, בהליך האזרחי, די לנו במאזן הסתברות, שלא כמו במשפט הפלילי. משום כך, ניתן לקבוע כי בדיקות כאמור עשויות לגלות אי עמידה בדרישות התקן ככל שהן נוגעות לתנאים הדרושים להצבת המכשיר בחדר האמבטיה. בדיקה תקופתית של מכשיר מיועדת להבטיח קיומם של תנאים, ובעיקר תנאי בטיחות שנקבעו בדין. הבדיקה מבטיחה, בין היתר, קיומן של דרישות בטיחותיות ותנאי בטיחות אחרים ביום הבדיקה. בבדיקה אין ערובה, כי תנאים אלה ימשיכו להתקיים עד לבדיקה התקופתית הנוספת. אולם, יש בה כאמור כדי להבטיח קיומם של תנאים מינימליים העשויים להמשיך ולהתקיים עד לבדיקה הבאה. למה הדבר דומה? לבדיקה שנתית של רכב שאין גם בה ערובה לתקינות הרכב ולבטיחותו במשך שנה שלמה, אך יש בה להבטיח קיומם של התקני בטיחות ותנאי בטיחות, שאלמלא הבדיקה השוטפת - ספק אם היתה תשומת לב הדרושה להבטחת תקינותם של מכשירים מסוכנים כאמור. אמת הדבר, שבעת הרלבנטית, לא נדרשה בדיקה שנתית למכשירי חימום ביתיים צורכי גז, אלא בדיקה לתקופות ארוכות יותר. אולם, למצער, בענין מיקום המכשיר בדירה - הבדיקה אפילו אין היא שנתית - היתה חיונית ודרושה. גם אם לא היה בבדיקה כדי לגלות תקלות במכשיר, היה בה כדי להביא מניעת סיכון ממיקומו של המכשיר במקום שאין בו חילוף אויר וסילוק נכון של גזים רעילים לאויר שמחוץ לדירה. בהכרעת הדין, נקבע כי הנתבעת כשלה והתרשלה באי בדיקת המערכת, מיקומה ובטיחותה. אפשר שאם היתה נעשית בדיקה, היתה נדרשת העתקת התנור אל מחוץ לחדר האמבטיה, כתנאי להספקת גז לדירה (עמוד 25 להכרעת הדין). מסקנות לפי הכרעת הדין 15. 15. בהכרעת הדין נקבעו ממצאים עובדתיים, לפיהם התנור שהותקן בדירת התובעים פלט בעת האירוע גז מסוג חד תחמוצת הפחמן בכמות קטלנית; כי הילדה המנוחה נפטרה מן הגז הרעיל שפלט התנור; וכי אם התנור היה מותקן מחוץ לחדר האמבטיה - במרפסת חיצונית - כי אז, קרוב לודאי, שהאירוע הטרגי היה נמנע, והנזק אף הוא היה נמנע (עמוד 25). 16. 16. המסקנה שהתבקשה מממצאים אלה היא: (א) הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שחלה עליה, משלא ביצעה בדיקות בטיחות של פעולת המערכת ומשלא דרשה להעתיק את מיקום התנור אל מחוץ לחדר האמבטיה; (ב) לא הוכח קשר סיבתי בין אי ביצוען של בדיקות בטיחות של פעולת המערכת לבין מות הילדה המנוחה, בשל אי הוכחת התקלה שהביאה לפליטת הגז הרעיל, ואת ביצוע הבדיקות היה מביא לגילוי התקלה ולמניעתה; אולם, נתחוור כי לא נשמרו בחדר האמבטיה דרישות מינימליות של אוורור הדרושות לפי התקן; (ג) הוכח קשר סיבתי בין מחדלי הנתבעת בענין הדרישה להעתקת התנור אל מחוץ לחדר האמבטיה, לבין מותה של המנוחה. אילו דרשה זאת על-פי החובה המוטלת עליה, סביר להניח כי התוצאה הקטלנית לא היתה מתרחשת. ועוד זאת: "הנאשמת הפרה את חובת הזהירות החלה עליה במובן הבא: היא לא שלחה טכנאי מטעמה לבדוק את תקינותה של מערכת ההסקה לאחר שנודע לה דבר קיומה בדירה, והמשיכה לספק למערכת גז בלא שבטיחותה נבדקה ואושרה. אילו עמדה בחובתה היתה צריכה להימנע מלהמשיך לספק גז למערכת כל עוד לא תבוצע העתקת התנור מחדר האמבטיה למרפסת השירות הסמוכה. הנאשמת הפרה גם את חובתה ביחס לדרישות האוורור באמבטיה בהתחשב בהוראות התקן, אולם אילו עמדה בדרישה הראשונה והעיקרית היה ענין זה הופך לבלתי רלבנטי. די היה בנקיטת אמצעי הזהירות הנוגע למיקום מתאים של התנור כדי למנוע את התאונה ולהגן על חיי אדם" (עמוד 39 להכרעת הדין). נוכח כל אלה, הוכחה אחריותה של הנתבעת למות הילדה המנוחה, הנובעת מהתרשלותה עקב המחדל האמור. אחריות הנתבעת לפי הראיות בהליך האזרחי 17. 17. בחינת אחריות הנתבעת מתוך פסק הדין בהליך הפלילי היא ברורה, ואם יש לגזור את אחריותה על-פי פסק הדין האמור בלבד, הרי ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט השלום קובעים אחריות זו, הגם שאין ללמוד מהם "אחריות מוחלטת" של הנתבעת. בהליך האזרחי ביקשה הנתבעת לחלק את האחריות לגרימת מותה של המנוחה בין גורמים מעורבים שונים. לשון אחרת, לקבוע כי הצדדים השלישיים, לרבות הורי המנוחה, הם שגרמו למות הילדה המנוחה, ולחלופין לקבוע כי האחריות מוטלת על כל הגורמים המעורבים, לרבות הנתבעת, כמעוולים במשותף. התובעים סבורים, כי אין לבסס את ממצאיו של בית-המשפט בהליך האזרחי אך על פסק הדין בהליך הפלילי, כי אם ניתן לפנות אל הראיות וסיכומי הטענות בהליך הפלילי ולקבוע גם על פיהם את אחריות הנתבעת, ולא רק את האחריות של צדדים שלישיים, כפי שהנתבעת מבקשת לעשות. וגם זאת, לטענת התובעים, בהליך האזרחי הובאו ראיות שאף הן מצביעות באופן ברור על עומק אחריותה של הנתבעת בשל רשלנות רבתי, אף סדרתית, הן לפני המקרה הטרגי והן לאחריות. 18. 18. הנתבעת סיפקה גז למערכות הגז בדירת התובעים מבלי לבדוק את בטיחות המערכת - אם על ידיה במישרין ואם על-ידי בודק מוסמך. הספקת הגז לדירה נעשתה על-פי חוזה עם הבעלים הקודמים של הדירה מבלי לבדוק את המערכת ואת בטיחותה. אחר כך סיפקה גז לדירה אחרי רכישתה על-ידי התובעים ולאחר כריתת חוזה עמם, וגם זאת בלי לבדוק את המערכת ואת בטיחותה. תפקידה של הנתבעת וחובותיה אינם מתמצים בכריתת חוזה להספקת גז, אלא עליה לבדוק את בטיחות המערכת לעתים קבועים, ובכל אירוע שיש בו כדי להשפיע על המערכת כגון שינויים מבניים או שינוי בעלות, למצער בדרך של חיוב בהמצאת אישורים על תקינות המערכת ובטיחותה. הנתבעת לא ביצעה כל בדיקה בטיחותית בעצמה או על-ידי אחרים ולא דרשה מהתובעים או מן הבעלים הקודמים של הדירה אישור על ביצוע בדיקת בטיחות, הן בענין מיקום התנור והן בענין בטיחות התקנתו והפעלתו. ממילא היא גם לא הזהירה את התובעים מפני הסכנות הטמונות בהתקנת תנור הגז בתוך חדר האמבטיה באופן שבו הותקן. הנתבעת לא קיימה, אפוא, את חובת הזהירות המוטלת עליה, בכלל, וכלפי התובעים במיוחד. 19. 19. פסק הדין בהליך הפלילי התייחס לאחריותם של הגורמים שנגדם הוגש כתב אישום: הנתבעת והטכנאי - צד שלישי 5. עם זאת נזכרו בהכרעת הדין גורמים מקצועיים פוטנציאליים, אשר מעורבותם בהספקת מתקני גז ביתיים, בהתקנתם, בהחזקתם ובתיקונם - עלתה מחומר הראיות שבהליך הפלילי: "החברה הואשמה והורשעה, אף שקיימים גורמים נוספים שיש להם יד ומעורבות בפרקטיקה בלתי זהירה שנתגבשה בהקשר להתקנת התנור והפעלתו. מסיבות שונות האישום הוגש רק נגד החברה וטכנאי גז אשר זוכה... היא [הנתבעת] איננה בודדה באחריותה הענינית לאשר ארע וגורמים מעורבים אחרים הושארו מחוץ למסגרת הביקורת השיפוטית" (עמוד 4 לגזר הדין). בהכרעת הדין נאמר: "גורמים מעורבים אחרים שלא הואשמו כלל - בין גורמים האחראים להוצאת הנחיות הבטיחות לענין התקנה והפעלה של המערכת, בין גורמים שהיו אחראים בפועל להתקנה, בין גורמים שהיו אחראים לביצוע שינויים במערכת, ובתוכה גם במשאבה, ובין גורמים שעסקו בתיקון התקלה בתנור... משהואשם הנאשם בכך, יש לבחון את שאלת אחריותו בפלילים במנותק מהשאלה באיזו מידה הושארו המעורבים העיקריים בפרשה מחוץ למסגרת התדיינות זו" (עמודים 66-67 להכרעת הדין). פסק הדין בהליך הפלילי מתייחס, מטבע הדברים, לאותם צדדים בלבד ואינו קובע ממצאים עובדתיים כלפי הגורמים האחרים שלא היו צד להתדיינות. אולם, מששלחה הנתבעת הודעת צד שלישי נגד כל אחד מן הגורמים האפשריים האמורים, על בית משפט זה לבחון בהליך האזרחי את חובת הזהירות של כל הגורמים האמורים, על-פי חומר הראיות שלפניו. לחלקם של גורמים אלה לתוצאה הקטלנית אתייחס בהמשך הדברים. אפרט, תחילה, את עיקרי הענינים שהובאו במסכת הראיות הנוספות שהובאו בהליך האזרחי. 20. 20. ד"ר שאול עדאל, שעבד בעבר כמנהל הנדסי של הנתבעת, העיד בהליך הפלילי, נתן חוות דעת בהליך זה (נ/1) ונחקר על חוות דעתו. בחוות הדעת האמורה ביקש העד לקבוע את אחריותם של הגורמים המעורבים למות המנוחה, מן "ההיבטים המקצועיים והבטיחותיים". אין צריך לאמר, כי לא לעד לקבוע מסקנות בענין אחריותם המשפטית של הגורמים השונים ולא על-פי פרשנותו לפסק הדין בהליך הפלילי יקבע בית-המשפט את מסקנותיו. העד אומר בחוות דעתו ובחקירתו בבית-המשפט, כי הנתבעת לא עסקה בשיווק תנורים ומכשירים צורכי גז, היא אינה מתקינה אותם במבנים ואינה עוסקת בהחזקתם. ענינים אלה נעשו ונעשים על-ידי המשווקים והמשתמשים "לפי הוראות היצרנים כמקובל בעולם כולו". לעומת זאת, "פז גז [הנתבעת] בודקת את מיקום התקנת התנור, מבחינת התאמתו ותנאים שבתקן התקף, לרבות תנאי האוורור באתר ההתקנה". העד מציין, כי פסק הדין בהליך הפלילי קבע, כי בדיקה כאמור לא נעשתה, וכי היה צורך להורות על התקנת התנור מחוץ לחדר האמבטיה, הגם שלא נאסרה התקנה כאמור לפי התקן. העד כתב בחוות דעתו, כי אנשי מכון התקנים הישראלי (צד שלישי 2) היו מודעים לסיכון שבשימוש בתנורי גז, עוד לפני האירוע, אך לא אסרו את השימוש בהם בחדרי אמבטיה. הם גם לא אסרו את הפרסומים, שנלוו לשיווק התנורים, כמכשירים בטוחים שנועדו להתקנה אך במרפסות פתוחות, מחוץ לחלל חדרי אמבטיה. העד סבר, כי היה על מכון התקנים לנקוט יוזמה ולקבוע תקנים מחמירים בעקבות מקרים רבים של הרעלת גז CO, שאירעו עוד לפני המקרה, נשוא ההליך הזה. היבואן והמשווק של המכשיר (צד שלישי 1) אף הוא היה מודע לסיכון שבהתקנת מכשירים אלה בחדרי האמבטיה, וכן היה מודע להוראות התקן בענין הצורך בתנאי אוורור מתאימים והצורך בסילוק מלא של גזי הפליטה דרך ארובה תקינה. ועוד זאת: התקנת המכשיר לא נעשתה בידי בעלי מקצוע כשירים. היבואן גם ידע על הצורך בהחזקה תקינה, ניקוי וטיפול מקצועי תקופתי אך לא נקט פעולות לעשות כן. הטכנאים (צד שלישי 5) טיפלו במכשיר בצורה לא מקצועית ובעת שטיפלו בו לא בדקו את הארובה ואת הסיבה האמיתית לכיבוי התנור "שיכלה להיות פליטת CO החונקת את הבעירה". קבלן הבנין בניאב רכש את התנור מן היבואן והמשווק וקבע על דעת עצמו את מיקומו בחדר האמבטיה "במיקום שונה מאשר בכל יתר הדירות". העד קבע בחוות דעתו כי "סביר ביותר כי הסיבות שמניתי לעיל, הן שגרמו לפליטת הגז הרעיל". לדעתו "ארובה תקינה עם יניקה ראויה היתה צריכה לינוק את הגז הרעיל החוצה". הסיבות פורטו בחוות דעתו שהוגשה במסגרת ההליך הפלילי (נ/15). בעדותו חוזר העד על שאמר בחוות דעתו, כי דרישות התקן שהיה בתוקף בעת האירוע נשמרו לענין התקנת התנור בחדר האמבטיה, ואף אם הנתבעת היתה בודקת את התקנת המכשיר - לא היתה סטיה מן התקן, ממילא היתה מאשרת את חיבור המכשיר לצורך הספקת הגז. כל זאת, להוציא פתח עליון בדלת, שהיה סגור ולא ניתן לפתיחה. אולם, לענין הפתח האמור, אומר העד: "לעניות דעתי [הפתח] לא היה מוסיף ולא היה גורע לתוצאות המקרה. אבל, האוורור והתנאים של התנור כן היו משמעותיים למה שקרה" (עמוד 55 לפרוטוקול). ד"ר עדאל עושה בחוות דעתו את מלאכתו של בית-המשפט בענין חלוקת האחריות לתוצאות המקרה הטרגי, ובעיקר הטיית האחריות מכתפי הנתבעת לכתפי יתר הגורמים המעורבים, ובעיקר היבואן של התנור, מתקינו ומכון התקנים. אין צריך לאמר, כי קביעת האחריות היא מלאכתו של בית-המשפט. עדותו של מומחה בכל הנוגע לגורמים האפשריים של התוצאה וחלקם ביצירתה נבחנת על-ידי בית-המשפט והוא זה שיקבע את האחריות המשפטית, בעיקר משום הפרת חובת הזהירות על-פי נורמות וכללי התנהגות הקבועים בדין ובהלכה או שנקבעים בנסיבות המקרה הקונקרטי. דעתו של ד"ר עדאל וסברותיו בענין הגורמים האפשריים לתוצאות בענין דנן, נתקבלו בחלקם בהכרעת הדין. אולם, "גימוד" אחריותה של הנתבעת בחוות דעתו ובעדותו של המומחה בהליך זה, והטלת האחריות על גורמים אחרים - אינם מקובלים עלי. אין מקום לקבל את דעתו של העד בכל הנוגע לתקנים מחייבים ותרומתם לגרימת מותה של המנוחה, ולסטנדרט הזהירות המחייב בענין התקנת התנור, פליטת הגזים הרעילים ודרך סילוקם. ד"ר עדאל סבר כי פליטת הגזים הרעילים נגרמה בשל העדר בדיקה מקצועית של התנור. בעדותו בהליך זה, כמו בהליך הפלילי, שלל העד אפשרות שקיום פתחים על-פי התקן המחייב דאז וגם היום, היה מונע את האסון. לשון אחרת, אין זה מוסיף אם החלון בדלת האמבטיה היה פתוח אם לאו, ואם פתח אחד די בו לסילוק הגזים הרעילים אם לאו. המומחה הוסיף בעדותו בהליך זה, כי היה צורך בבדיקות תקופתיות תכופות של התנור, וכי הבדיקה היתה צריכה להיעשות על-ידי בודק מקצועי (רמה 2). ד"ר עדאל לא בדק את התנור בעצמו ולא ביקר בדירה, ועדותו מבוססת על מסמכים ועל ממצאי בית-המשפט בהליך הפלילי. מבחינה זו אין למומחה כל יתרון על בית-המשפט בענין זה. בית-המשפט קבע בהכרעת הדין ממצאים ומסקנות על-פי מכלול הראיות שהיו לפניו ועל פי "התמונה הכוללת של הדברים". חלק מחוות דעתו של ד"ר עדאל נתקבל וחלק נדחה משום הראיות האחרות, ואמנם בית-המשפט בהליך הפלילי ובית המשפט בהליך זה, קבעו את ממצאיהם ומסקנותיהם על-פי מכלול הראיות (ראו ע"א 974/97 עמיד נ' הועדה המקומית, פ"ד נ(5), 107, כבוד השופט אור בהסתמכו על ע"א 402/85 המאוזכר שם). בענין הגורמים וחלקה של הנתבעת בגרימת מותה של המנוחה, גם לאחר ששמעתי את עדותו של ד"ר עדאל והאמור בחוות דעתו שהוגשה בהליך זה וכן חוות דעתו שהוגשה בהליך הפלילי (סומנה נ/15 שם), נראה לי לאמץ את מסקנות בית-המשפט בהליך הפלילי. לא עלה ספק סביר באשמת הנתבעת. בחינת הדברים במבחן של "מאזן הסתברויות" הדרוש בהליך אזרחי - אינו משחרר את הנתבעת מאחריותה לגרימת מותה של המנוחה, ואת חלקה הגדול באחריות זו. השאלה שמתעוררת בהליך זה היא, כאמור, מה חלקם של יתר הגורמים. בית-המשפט בהליך הפלילי דן בנאשמים שנגדם הוגש כתב האישום: הנתבעת וטכנאי שביצע תיקון בתנור. הטכנאי עשה זאת כ"טכנאי מזדמן" שלא מטעם מי מהגורמים שהיו אחראים להתקנת התנור, לתקינות הפעלתו ולאספקת הגז. בסופו של ההליך הפלילי הורשעה הנתבעת וזוכה הטכנאי. אכן, בית-המשפט קבע בהליך הפלילי "רף דרישות גבוה" הנדרש מהנתבעת כדמות אחראית יחידה בהליך הפלילי. בהליך זה דורשת הנתבעת "איזון" בחלוקת האחריות גבי המקרה הקונקרטי. משום כך היא גררה אחריה את הצדדים השלישיים השונים. בית משפט זה יקבע את חלקם של אלה לאחר שיקבע את אחריותה של הנתבעת. רשלנות הנתבעת גרמה למות המנוחה אם הנתבעת היתה מפסיקה את הספקת הגז למכשיר בשל מיקומו המסוכן והיתה קובעת תנאים להספקת הגז, בין השאר: בדיקות תקופתיות על-ידי טכנאי מוסמך בדרגת מומחיות מתאימה, מיקום התנור במקום ובתנאים שיאפשרו סילוק נכון ובטוח של גזים רעילים ועל פי תקנים בני תוקף, אפשר שתוצאות האירוע היו שונים ויכול שהמנוחה היתה היום בין החיים. 21. 21. מקרה מותה של המנוחה לא היה צריך להפתיע את הנתבעת ולא בא לה "כשלג בקיץ בערבות הנגב". מן הראיות בהליך זה עולה, כי לפני מקרה זה היו "אירועים קודמים", שגרמו למות בני אדם, בין שהיו קשורים לנתבעת ובין לחברה אחרת להספקת גז. התברר גם מעדותו של ד"ר עדאל, המומחה מטעם הנתבעת, כי עוד בשנת 1988, שנים מספר לפני מותה של המנוחה, אירעה שריפה במתקן גז בקרית אתא, שהגביר את המודעות לצורך באמצעי בטיחות בהספקת גז ובהפעלת מתקנים ומכשירים צורכי גז. ענין זה היה בידיעת החברות להספקת הגז, ובכללן הנתבעת, אך לא נעשו פעולות להגברת הבטיחות בהפעלת מכשירים צורכי גז. הצורך בהגברת הבטיחות בהפעלת מכשירים ביתיים צורכי גז לא הובא לידיעת הציבור, והציבור לא הוזהר על הסכנות הטמונות בהתקנת מכשירי חימום המופעלים בגז בחדרים ובמרפסות שירות, ללא פתחי אוויר לסילוק הגזים הרעילים (עמודים 75-80 וכן 84-86 לפרוטוקול). אחרי מקרה קרית אתא אירע מקרה נוסף בבניני וולפסון בירושלים, שהנתבעת היתה ספקית הגז למכשיר (שם, עמוד 85), ועוד מקרה נוסף בחיפה שאינו קשור לנתבעת. גם אחרי מותה של המנוחה, ועד הדיון בבית משפט זה אירעו מקרים שנדונו בפסקי דין שונים, שפרטיהם הובאו על-ידי בא-כוח התובעים בסיכומיו (עמודים 8-9 לתשובה לסיכומי הצדדים), ובין היתר: ת"פ (י-ם) 172/98 מדינת ישראל נ' חברת פז גז (1993) בע"מ ואח'; ת"א (י -ם) 12888/92 בבית משפט השלום בירושלים (אוזכר בהכרעת הדין בעמודים 31-32; ת"א (חיפה) 974/94 שמלי ואח' נ' שמעון טל מתקני חימום בע"מ וחברת פז גז ואח'; ע"פ (ת"א) 71300/00 פז גז חברה לשיווק בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל; מדינת ישראל נ' דליה צארום. בפסקי דין אלה נקבע, בדרך כלל, כי המוות נגרם כתוצאה מפליטת גז רעיל בעיקר מסוג חד תחמוצת הפחמן - מתנורי חימום דירתיים צורכי גז. בפסקי דין אלה נקבעה אחריות החברה להספקת הגז, ובכללם הנתבעת. עיקרי ההתרשלות התבטאו, כמו בעניננו, בהתקנה לקויה של מערכת הגז, באי-עמידה בדרישות התקן המחייב, התעלמות מפגמים וליקויים במערכת, אי-דאגה לטיפול על-ידי טכנאי מוסמך ובין השאר לתיקון תקלות, ובאחזקה לקויה של המערכת ובבדיקות תקופתיות. העדר פיקוח של חברות ההספקה של הגז, העדר נהלי פיקוח, ביקורת ובדיקות וטיפול לקוי בתקלות ובדליפות של גז הם מסממני ההתרשלות, שדינם להביא לקביעת אחריות לתוצאות ההתרשלות האמורה. הנתבעת הביאה בסיכומיה שני מקרים ובעיקר פסק הדין בת"פ (י-ם) 202/91 מדינת ישראל נ' מרכוס ופז גז חברה לשיווק בע"מ (לא פורסם). בענין זה זוכתה הנתבעת בשל הספק מן הטעם שלא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי מותו של קורבן הפגיעה נגרם מהרעלת גזים, או שמא מבעיה לבבית. אין ללמוד מענינים אלה לעניננו. בעניננו הוכח הן בהליך הפלילי והן בראיות בהליך האזרחי, כי רשלנותה של הנתבעת היא הגורם למותה של הילדה המנוחה, בשל כל הסיבות והעילות שפורטו בפסק דין זה ובהכרעת הדין. 22. 22. וגם זאת: הנתבעת בעניננו לא דאגה, כאמור, כי ייעשו בדיקות תקופתיות ותכופות של המערכת על-ידי טכנאי ברמת מיומנות מתאימה - אם לבדיקת מערכות הגז ואם לתיקון תקלות. הנתבעת "מאשימה" את התובעים בהזמנת "טכנאים ואינסטלטורים" לתיקון תקלה שנתגלתה במערכת, בעוד שהיא לא קבעה נהלים לתיקון תקלות על-ידי טכנאים מורשים, בעלי רמת מיומנות גבוהה. זאת, גם אם דין מפורש המטיל על ספק הגז את החובה לערוך בדיקות תקופתיות או שטכנאים מטעמה הם שיבצעו את הבדיקות האמורות. בשרשרת הגורמים האחראים להתקנת מכשירי חימום ביתיים צורכי גז והפעלתם, הבטחת תקינות ההפעלה ומניעת הסיכונים והספקת הגז למכשירים - ספק הגז הוא החוליה החזקה והאחראית המחזיקה את כל החוליות האחרות בשרשרת, וגוררת אותם אחריה. בדיקה תקופתית של כל מכשיר מסוכן הוא תנאי יסודי להפעלתו. כמו שאין להרשות נהיגה ברכב שאין עליו "תעודת כשירות" בעקבות בדיקה שנתית, כך אין להרשות הספקת גז כדי למנוע הפעלת מכשיר צורך גז אלא אם נעשתה בדיקה תקופתית, לפחות שנתית, ובעקבות כל שינוי או מאורע שיחייב בדיקה כאמור, כגון במקרה של שינוי מבני. אין צריך לאמר, כי בדיקת תקינות צריכה להיעשות גם בעקבות תיקון תקלה על-ידי בעל מקצוע מיומן שהוכשר והורשה לכך. בשל עמידת ספק הגז בראש "שרשרת הפיקוד" - מוטלת עליו החובה לדאוג לאלה, גם בהעדר דין מפורש, וזאת מכוח חובת הזהירות המושגית שחלה עליו בכלל, וחוברת הזהירות הקונקרטית בכל מקרה לעצמו. 23. 23. מקרים שאירעו לאחר מתן הכרעת הדין בהליך הפלילי נוגעים לענין זה בתביעת התובעים נגד הנתבעת. אחרי מתן הכרעת הדין נקטה הנתבעת אמצעים מסוימים, על פי דרישות של רשויות המדינה. אולם, אירעו מקרי מוות לפני המקרה דנן וגם אחריו, וכל המקרים הללו רלבנטיים כדי לאתר את התנהגות הנתבעת במניעת סכנות לצרכני הגז. מר יצחק קיאלי, מנהל הנתבעת בירושלים, העיד בהליך האזרחי, כי בתקופה שבה הוא מכהן בתפקידו זה בחמש השנים שקדמו לעדותו (ביום 19/12/1999), ידוע לו על כעשרה מקרים שדווחו על פגיעה מגז CO, לאמור: "בחמש השנים האלה, אני מדבר על פחות מעשרה מקרים, כולל המקרה של שמחה יעקב ז"ל. זה למיטב זכרוני" (עמוד 34 לפרוטוקול). הנתבעת ביצעה מבצע ב"יוזמת הפרקליטות" של בדיקת הדירות המחוברות להספקת גז ולמכשירים צורכי גז על-ידי הנתבעת, הכל על בסיס "תקן 158 המחודש". בין היתר התקנת גלאי CO, שנקבע בתקן המחודש, וכן בדיקה על-ידי טכנאי מוסמך, שהוכשר במיוחד לביצוע בדיקות כאמור. הטכנאי נדרש לאשר את הבדיקה ואת תקינות ההתקנה והמיקום של המכשיר ואת בטיחות המערכת. אכן, יש בכך "התקדמות" ביחס למצב שהיה לפני הרשעת הנתבעת בהליך הפלילי, ולפני החמרת הדרישות של התקן, ובין השאר שני פתחי אוורור שאינם ניתנים לסגירה. אולם, מר קיאלי הוסיף בעדותו (לשאלת בית-המשפט): "מאז שיצא התקן החדש, [ב]שנת 1998, אנו מחייבים את הקבלנים ולא נותנים אישורים כבעלי מקצוע לספק גז, אם לא יעמדו בסטנדרטים המחמירים שלנו, שהתנורים יהיו מחוץ לדירות ושהארובות לא יהיו שרשוריות. הוראה פנימית שלי, ללא תקן [קרי: ללא עמידה בתקן], אני לא מאשר התקנת תנורים. אני אומר לקבלן איתי לא עובדים תנורים בתוך אמבטיה, כי רוב האסונות היו בתוך האמבטיה" (עמוד 39 לפרוטוקול). במסגרת המבצע אף ניתנה השתתפות כספית למימון העתקה של מכשירים. אולם, אין בכך חזות הכל וסיום תפקידה של הנתבעת. הפיקוח והבקרה, כמו ביצוע הבדיקות התקופתיות, הם חלק מסטנדרט שנדרש מספק גז לדירות מגורים. מדובר בשירות הכרוך בסיכון. מי שנותן שירות זה חב חובת זהירות - "להיזהר ולהזהיר", ואין די במבצע חד פעמי. עם זאת, הפעולות שנקטה הנתבעת ונוקטת גם היום, מלמדים כי בעת קרות מקרה המוות של הילדה המנוחה, לא עמדה הנתבעת בחובת הזהירות שנדרשה ממנה, ולא נקטה פעולות על-פי סטנדרטים מוגברים של זהירות ועל פי מאזן הסתברות סביר כדי למנוע את הנזק - מות הילדה המנוחה, וכל נזק שלו טוענת התובעת, דבורה גרוס. 24. 24. במסגרת ההליך האזרחי העידו עדים אחרים, מטעם צדדים שלישיים. קביעת ממצאים ומסקנות בכל הנוגע לאחריותם של הצדדים השלישיים תידון בהמשך הדברים בפסק דין זה, ובמסגרת הדיון האמור אתייחס לעדויות אלה. לסיכום המסקנות בענין אחריות הנתבעת גם על-פי הראיות והממצאים שבהליך האזרחי, אני מאמץ את מסקנותיו של בית-המשפט בהליך הפלילי ואוסיף כי גם בהליך האזרחי הוכחה אחריותה של הנתבעת. הנתבעת התרשלה במקרה דנן בהפרת חובת הזהירות כנותנת שירות הכרוך בסיכונים, משלא נקטה אמצעי זהירות סבירים ולא עשתה למנוע את הסיכונים. כספק גז למכשירים ביתיים צורכי גז, התרשלה הנתבעת באי בדיקת ההתקנה של תנור החימום הביתי, הן מיקומו בדירה והן תקינות ההתקנה ובטיחות הפעלת המכשיר, לרבות סילוק הגזים הרעילים באופן שיבטיח שחרורם ואי הצטברותם במקום התקנתם. בעיקר גבי מכשירים שהותקנו בחדרי אמבטיה. מהכרעת הדין ומן ההליך הפלילי, בעיקר לפי הראיות שהובאו שם והיו לחלק מן הראיות בהליך האזרחי בהסכמת הצדדים, עלה, בבירור, כי הנתבעת גרמה לעוולה של רשלנות שתוצאתה מות המנוחה. התנהגות הנתבעת התבטאה באי עריכת בדיקות תקופתיות ובדיקות בעקבות שינויים מבניים, בעיקר במיקום תנור החימום בדירה (עמודים 28 ו-29 להכרעת הדין). גורם נוסף ליצירת העוולה ולהתרשלות הנתבעת, נובע מאי נקיטת אמצעים סבירים להבטחת תקינות ובטיחות המערכת של מכשיר ביתי צורך גז מפני תקלות. בית-המשפט בהליך הפלילי הוסיף, הלכה למעשה, כי הנתבעת היתה צריכה שלא לספק גז למכשיר ביתי כאמור אם המכשיר והתקנתו, מיקומו, אמצעים לסילוק גז רעיל ובטיחותו - אינם עומדים בסטנדרטים סבירים, ולא רק על-פי תקן בר תוקף (עמוד 24 להכרעת הדין), לאמור: "היה על החברה להתנות, כי כל עוד לא תבוצע ההעתקה [למקום שיבטיח בטיחות ואי סיכון לחיי אדם] לא יסופק גז למכשיר". אמצעי זה של אי עמידה בסטנדרטים סבירים ולמניעת סיכון לחיי אדם, הוא אמצעי דרסטי, אך הוא ראוי בנסיבות אלה של מתן שירות הכרוך בסיכון. לשון אחרת, שילוב של שני דברים למניעת סיכון: דאגה להתקנת המכשיר במקום ובתנאים שיבטיחו את מרב תנאי הבטיחות ומניעת סיכון ועמידה בסטנדרטים בטיחותיים גבוהים וסבירים; ואם לא יעמוד הצרכן של הגז באלה - לא תספק הנתבעת גז למכשיר, כל עוד לא נתמלאו תנאי הבטיחות האמורים. הנתבעת תבטיח קיום התנאים בדרך של בדיקות תקופתיות על-ידי בעלי מקצוע כשירים ומיומנים, שקיבלו הכשרה לכך. בעלי מקצוע אלה יאשרו את קיום תנאי הבטיחות ואת העמידה בדרישות התקנים הגבוהים. פיצויים עונשיים 25. 25. התובעים טוענים, כי רשלנות הנתבעת היא רשלנות רבתי בדרגה גבוהה שמחייבת להטיל עליה "פיצויים עונשיים". הטעמים לכך הם אלה: אחד, מעשי הנתבע מהווים "רשלנות בוטה וחמורה", כדי חוסר אכפתיות; שני, מדובר בענין שמעלה את ההגנה על הגוף לערך עליון, שהוא גם ערך חוקתי מוגן בחוק יסוד, והנתבעת הפרה אותו; שלישי, הנתבעת היא "מעוולת סדרתית", כאשר חזרה על ההתנהגות הרשלנית - לפני האירוע נושא תובענה זו וגם אחרי מותה של המנוחה, מבלי לעשות להגנה על חיי הצרכנים שנזקקו לשירותיה. רביעי, הנתבעת היא גוף כלכלי שעשה רווחים ממעשה העוולה, משום אי ביצוע בדיקות שהיו צריכות לענין והמשיכה לספק גז לצרכנים שבדירותיהם הותקנו מכשירים צורכי גז בלא לדאוג לבטיחותם ולשלומם; חמישי - מדובר בגוף כלכלי שפסיקת פיצויים עונשיים עשויה להביאו להסדרת פעילותו ולשינוי התנהגותו כדי התאמתם לכללי התנהגות בטיחותיים וראויים; שישי, הנתבעת היא תאגיד שמעצם טבעו ואופיו ענישה פלילית המתבטאת אך בקנס אינה מרתיעתו. לפיכך, יש צורך באמצעי הרתעה בנוסף על הקנס העונשי, שיכול להתבטא היטב בפיצויים עונשיים ברכיבי הנזק שזכאים להם התובעים. בשל מאפיינים אלה של התנהגות הנתבעת, סבורים התובעים כי יש מקום לפסוק פיצויים עונשיים במקרה זה. 26. 26. לעומת טענות אלה של התובעים, סבורה הנתבעת כי מדובר בעניננו ברשלנות רגילה ובסטיה מסטנדרט זהירות. במקרה כאמור, אין מקום ואין הצדקה לפסוק פיצויים עונשיים. ועוד זאת: לא בכדי לא הביאו התובעים ולו פסק דין ישראלי אחד שבו הוטלו פיצויים עונשיים על מזיק שהתרשל רשלנות רגילה, או אף חמורה, אפילו התוצאה היתה קטלנית. בכל מקרה, אין לקבוע על-פי מבחן התוצאה וחומרתה אם להטיל פיצוי עונשי אם לאו. ועוד זאת: פיצויים עונשיים נפסקים בישראל רק כאשר בחינת המעשה שגרם לנזק מביאה למסקנה, כי המעשה נעשה בזדון, בדרך של תקיפה, שוד, לשון הרע, אך לא ברשלנות רגילה ואפילו חמורה (קציר "פיצויים בשל נזקי גוף", מהדורה רביעית, עמודים 29 ו-709). 27. 27. פיצויים עונשיים או "פיצויים לדוגמא" מוכרים בשיטות משפט שונות, והן נהוגות בהרחבה בשיטת המשפט האמריקאי. בשיטה האמריקאית נוהגים בתי המשפט לפסוק פיצויים עונשיים במקרים רבים, אולם אין זו שיטת המשפט הישראלי. בשיטתנו, וכך היא ההלכה זה מכבר, אין פוסקים פיצויים עונשיים בגין רשלנות אפילו היא רשלנות חמורה, אם הנזק נגרם שלא בזדון (ע"א 81/55 כוכבי נ' בקר, פ"ד יא(1), 225, 234; וכן ע"א 277/55 רבינוביץ' נ' סלע, פ"ד יב, 1261): "יש ספק בלבנו, אם אפשר לפסוק פיצויים לדוגמא בגלל רשלנות, ותהיה זו אפילו רשלנות כה חמורה כמו במקרה דנן, אם הנזק נגרם ללא זדון" (ענין כוכבי הנ"ל). המטרה העיקרית של דיני הנזיקין היא המטרה התרופתית - השבת המצב לקדמותRestitutio in integrum. משום כך נשללה פסיקת פיצויים עונשיים בנזיקין ואת סמכותו של בית-המשפט לפסוק פיצויים לדוגמא, בהעדר בסיס חוקי, בפקודת הנזיקין: "פקודת הנזיקין עצמה, אינה מסמיכה את בית-המשפט לפסוק פיצויים לדוגמא... שאלת הפיצויים לדוגמא עמדה לנגד עיני מנסחי הפקודה והם השמיטו במתכוון את ההוראות לגביה... יש להניח כי הוא מהווה הסדר שלילי... נראה לנו כי אין למצוא סימוכין לפיצויים לדוגמא בסמכותם של בתי המשפט להעניק סעדים ככל הנראה להם... גם סמכות טבעית אינה נראית לנו אפשרית" (תורת הנזיקין הכללית בעריכת ג' טדסקי, התשל"ז, עמודים 583-584). מטרת הפיצויים בנזיקין היא השבת המצב לקדמותו. כיצד נעשית השבה זו ולו בערך? זו השאלה שהעמיד כבוד השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 773/81 עזבון המנוח רוברט פרייליך ז"ל נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד לו(4) 816: "דומה, כי גישה זו שזורה באופן פנימי בתחושה, כי לא ייתכן הדבר, כי יהיה זול יותר 'להרוג' - בין הריגה המביאה למוות ובין הריגה המביאה לחיים השקולים כמוות - מאשר לפצוע. זוהי גישה עונשית, שאין מקומה בדיני הנזיקין. המזיק הפוגע יישא בעונשו על-פי דיני העונשין, אך דיני הנזיקין לא באים להענישו אלא לפצות את הנזוק על נזקו" (שם, עמודים 830ז' - 831א'). אמת הדבר, כי המטרה התרופתית "אינה בהכרח המטרה היחידה" של דיני הנזיקין: "וכי עשויות להתקיים מטרות נוספות, אשר במקרים מתאימים יש בהן כדי להעניק פיצויים גם במקום שלא מתגשמת כל מטרה תרופתית, כגון פיצויים עונשיים. עם זאת - וזו הנחתנו השלישית - אין במטרות הנוספות הללו, אפילו הן קיימות ומוכרות כדי להפחית מהפיצוי המגיע על-פי הגישה התרופתית, אם כי הן עשויות להעניק פיצוי במקום שלא תושג כל מטרה תרופתית" (ברק: "הערכת הפיצויים בנזקי גוף, דין הנזיקין המצוי והרצוי; עיוני משפט ט' (התשמ"ג), עמודים 243, 248). הנה כי כן, מטרת דיני הנזיקין היא תרופתית, בדרך כלל, ועיקרה השבת המצב לקדמותו, דהיינו להעמיד את הניזוק, ככל האפשר, במצב שבו היה נתון לפני מעשה העוולה. המטרה היא ליתן לניזוק תרופה שיהיה בה כדי לפצותו על הנזק שנגרם לו. על כך אומר השופט ברק בע"א 518/82, 540 זייצוב ואח' נ' כץ ואח', פ"ד מ(2), 85: "נוסחה זו מניחה, אפוא, כי לולא מעשה העוולה היה בנמצא ניזוק. אך בענייננו, לולא מעשה העוולה לא היה ניזוק קיים כלל. על כן אין להעמיד כמטרת הפיצויים את החזרת המום לקדם-עוולה (מטרה, עליה נמתחה בקורת קשה במסגרת הקונבנציונלית עצמה). אכן, עניין לנו בסוגיה מיוחדת במינה "Sui generis" - הדומה במקצת לסוגית היזם בחברות, המחייבת גמישות מסויימת. אך גמישות זו מופעלת במסגרת העקרון הכללי כי מטרת הפיצויים היא ליתן תרופה לניזוק שיהא בה לפצותו על הנזק שנגרם לו. (שם, עמוד 117). עקרון החזרת המצב לקדמותו מופעל "במסגרת תורת הפיצויים הרגילה ולא מחוצה לה" (שם, עמוד 118א'). חריגה מכלל זה, נעשית אך במקרים של עוולה המצריכה כוונה או שיש בה זדון, או כוונה להרע ולפגוע. הכלל הרגיל ברשלנות הוא, שהתרופה לעוולה היא פיצויים רגילים ולא פיצויים עונשיים. במקרה של רשלנות רגילה יש להשאיר את דיני הנזיקין והפיצויים במקומם ובמסגרתם, ויש להשאיר את העונש במסגרתו הרגילה - בדיני העונשין - ולענוש את העבריין בעונש המקובל בדיני העונשין. יש להבחין בין פיצויים הניתנים לנפגע עבירה במסגרת גזר דין, לפי סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לבין פיצויים עונשיים. הפיצויים העונשיים ניתנים במקרים מובהקים של עוולה שיסודה בכוונה להרע ולפגוע או בזדון, דהיינו "פעולה זדונית במלוא מובן המלה" (ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2), 225), וגם זאת בעוולות מיוחדות ומסוימות, כגון: בעוולות של תקיפה ושל לשון הרע ועוולות זדוניות אחרות. אכן, בית-המשפט רשאי להביא בחשבון שיקוליו בקביעת הפיצוי התרופתי גורמים מיוחדים, כמו: פעולה זדונית או כוונה רעה של התוקף ובושת שסבל הנתקף, בדרך של פיצוי לדוגמא, פיצוי מוגדל או פיצוי עונשי (Punitive damages), אך פיצויים כאמור "צריכים לעמוד ביחס מתאים לדרגת חומרתו של המקרה" (ע"א 216/54 שניידר נ' גליק, פ"ד ט, 1331, 1335; וראו גם קציר, שם, עמוד 709). לפיכך, מוטב להם לשיקולי ההרתעה והעונש במקרה של רשלנות שאין בה זדון וכוונה להרע ולהזיק, כי יישארו למסגרת העונשית הרגילה, ולהותיר את שאלת הפיצוי על הנזק במקרה כאמור כשיקול תרופתי קלסי של החזרת המצב לקדמותו, בקירוב. כך נהגה ההלכה בבתי המשפט, וכך יש להמשיך בדרך שסללה (ע"א 3654/97 קרטין נ' עתרת ניירות ערך (2000) בע"מ, תקדין עליון 99(2), עמוד 220), בענין מטרת דיני הנזיקין, לאמור: "המטרה היא להשיב את מצב הנפגע לקדמותו. לכן, אין הוא זכאי למניעת הרווח שעשוי היה לצמוח לו בניהול מוצלח של תיק ההשקעות... בניגוד למקובל בארצות הברית, אין בתי המשפט בישראל נוהגים לפסוק פיצויים עונשיים". 28. 28. ניתן, אפוא, לפסוק פיצויים עונשיים במקרים של עוולות שנעשו בזדון, כמו תקיפה, לשון הרע, ובמקרים "מקוממים במיוחד", כדי להביא את המזיק ודומיו להתנהגות נורמטיבית מרוסנת. הפיצויים העונשיים ראויים במיוחד, כלפי מי שעשוי להמשיך ולעוול, בשל כוח הנתון בידיו, או בשל סמכות הנתונה לו, אך זאת אם התנהגות זו היא זדונית ומכוונת לפגיעה, ומתוך מודעות לעוולה ולתוצאותיה הזדוניות. מעשים מכוונים של התנהגות זדונית מצדיקים, לעתים, שימוש בכלי הרתעתי כמו פיצויים עונשיים או מוגדלים, אך אין זה הכלל, אלא זה היוצא מן הכלל והחריג, וגם זאת, כאמור, שלא במקרים של רשלנות רגילה או כל עוולה אחרת שאין בה זדון. 29. 29. ומן הכלל אל הפרט; התובעים סבורים כי יש הצדקה לפסוק להם פיצויים עונשיים, בעיקר משום נסיבות המקרה דנן, ובשל כך שהנתבעת לא למדה את הלקח של מקרים קודמים והמשיכה לעשות רווחים ולהתעשר שלא במשפט. לשון אחרת, הנתבעת חסכה את הוצאות הבדיקות התקופתיות בדירות והמשיכה לספק גז חרף העובדה שלא בוצעו בדיקות והפגינה אי אכפתיות, כדי רשלנות רבתי. התובעים מייחסים לנתבעת התנהגות של "מעוול סדרתי" אם בשל מקרים שקדמו למות המנוחה ואם בשל מקרים שבאו אחרי מותה ולפני הדיון בהליך זה. התובעים גם טוענים, כי במקרה דנן התרשלה הנתבעת התרשלות חמורה, בשל אי קיום חובת הזהירות המוטלת עליה. בחינת הראיות בהליך הפלילי ובהליך זה ונסיבות האירוע, וכן התנהגות הנתבעת לפני המקרה ואחריו מעלה, בבירור, כי לא התקיימו היסודות המצדיקים פסיקת פיצויים עונשיים או פיצויים מוגדלים. מדובר ברשלנות רגילה שאין בה זדון, ולא הוכח בראיות כי הנתבעת פעלה מתוך כוונה להרע או להזיק. הנתבעת נענשה על מעשיה בהליך הפלילי, שבו הורשעה והוטל עליו קנס בסכום של 30,000 ₪, בנוסף לפיצוי עזבון המנוחה בסכום של 30,000 ₪, לפי סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפיכך, אני קובע כי אין מקום לפסוק פיצויים עונשיים במקרה דנן. 30. 30. מכאן נפנה לראשי הנזק, ואחר כך נדון בחלקם של הצדדים השלישיים באחריות למות המנוחה, ובין היתר בטענה של תרומת רשלנות של הורי המנוחה למותה. ראשי הנזק שיש לדעת התובעים לפצות בגינם הם אלה: כאב וסבל, קיצור תוחלת חייה של המנוחה ואובדן השתכרות בעתיד של המנוחה. כאב וסבל 31. 31. שלושה סוגים של כאב וסבל שמן הראוי לפסוק פיצויים בגינם, לדעת התובעים, ואלה הם: כאב וסבל של המנוחה (כאב וסבל של עזבונה); כאב וסבל התובעים כהורים וכאב וסבל של התובעת דבורה גרוס - לעצמה. 32. 32. האירוע שבסופו נפטרה המנוחה תואר בהכרעת הדין כממצא עובדתי, ולא היה שנוי במחלוקת בהליך האזרחי, כדלהלן: "ביום 13.1.90 הפעיל מר גרוס את התנור לשם הסקה וחימום המים. באותו ערב נכנסה גב' גרוס לחדר האמבטיה כדי להתקלח, ויחד עמה שהתה באמבטיה גם בתה המנוחה. לפי עדות מר גרוס וגב' גרוס, חלון האמבטיה היה פתוח לרווחה לפני שהשתיים נכנסו לאמבטיה, וכך הוא הושאר כל העת. דלת הכניסה לאמבטיה היתה סגורה בעת המקרה (עדות גב' גרוס, עמוד 45). לאחר מספר דקות של שהות באמבטיה נמצאו האם ובתה על-ידי מר גרוס כאשר הן שרועות על הרצפה. על-פי עדותו שתיהן היו ללא הכרה... שתיהן, וביחוד הילדה, נזקקו לטיפול רפואי אינטנסיבי והובהלו לבית חולים בירושלים, ולאחר מכן הוטסו לבית החולים 'רמב"ם' בחיפה והוכנסו ל'תא לחץ' המיועד לטיפול בהרעלת גזים. מאמצי הרופאים להציל את הילדה עלו בתוהו והיא נפטרה, ואילו הגב' גרוס התאוששה וחזרה לבריאות תקינה" (עמוד 2 להכרעת הדין). ועוד בהכרעת הדין (בעמודים 41-42): "הוכח כי זמן קצר לאחר שמר גרוס הפעיל את התנור בערב ה-13.1.90, נכנסה הגב' גרוס לחדר האמבטיה להתקלח. עמה נכנסה גם בתה המנוחה ושוחחה עמה. כשהאם מתקלחת, ישבה הילדה בתחילה בסמוך לתנור וציירה... השתיים שהו בחדר האמבטיה מספר דקות ושוחחו ביניהן, ואז לפי עדות האם: 'המשכתי להתקלח ואז הרגשתי מטושטשת כאילו אני הולכת להתעלף. אני חשבתי שבגלל שהייתי קצת מצוננת שאני מתחילה שפעת. אמרתי לנסיה [המנוחה] שאמא לא מרגישה טוב ושאמא צריכה לצאת לנוח במיטה. אני זוכרת שהילדה נדנדה לי בראש, פתחתי את דלתות האמבטיה... יצאתי מהאמבטיה ופתחתי את המנעול הזה ואז כנראה נפלתי ואני לא זוכרת כלום... זאת התמונה האחרונה שאני זוכרת בחדר הזה...'. גב' גרוס הובהלה לבית חולים ונזקקה לטיפול רפואי אינטנסיבי ואף הוטסה לבית חולים רמב"ם והוכנסה לתא לחץ, ובעקבות כך התאוששה". מר גרוס העיד בהליך הפלילי "כי הוזעק על-ידי בתו האחרת לאמבטיה לאחר שהיא שמעה אנחות בוקעות משם. הוא מצא את אשתו על הרצפה, ואת הילדה שכובה בין הכיור לאסלה. את אשתו מצא נושמת, אף כי לדבריו לא היתה בהכרה, ואילו לקטינה לא היה דופק ולא היתה נשימה ופעולות החייאה שביצע בה עד לבוא העזרה הרפואית לא הועילו. ואכן, הילדה לא חזרה מעולם להכרה, ונפטרה לאחר כיומיים" (שם, עמוד 42). 33. 33. האם והילדה המנוחה נכנסו לחדר האמבטיה בבריאות ובכושר מלא. המנוחה שהתה אך מספר דקות בחדר האמבטיה, שאפה את הגז הרעיל ואיבדה את הכרתה. אין אנו יודעים אם המנוחה סבלה כשהיא מחוסרת הכרה עד שהושמה בתא חמצן או במהלך הנסיון להצילה. אולם, ברור כי הכרתה לא שבה אליה, והיא נפטרה כעבור יומיים מפגיעתה. האם יש לפסוק למנוחה פיצויים בגין כאב וסבל - עד מותה, ופיצויים בגין כאבה וסבלה - לעזבונה אחרי מותה? לפי סעיף 19(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כל עילות התביעה שהיו עומדות לנפטר (או נגדו) יוסיפו לעמוד בעינן - לטובת עזבונו (או נגדו), הכל לפי הענין. הזכויות לפיצויים כוללות את הפיצויים בעד הנזק הלא ממוני שנגרם לניזוק, ובין השאר כאב וסבל, ואת הפיצויים בגין נזק הרכוש שנגרם לו. עיקר המחלוקת בענין דנן סבה סביב הזכויות לפיצויים בגין נזק לא ממוני: כאב וסבל למנוחה ולעזבונה ופיצויים בגין "קיצור או אובדן החיים" (Loss of expectation of life). זכות זו עוברת במותו של הניזוק לעזבונו. כלל זה ידוע ומושרש בפסיקתנו (ע"א 207/51 "אגד" נ' ברנדס ואח', פ"ד ו', 1089; ע"א 148/53 פנץ ואח' נ' פלדמן ואח', פ"ד ט, 1711). על כך אמר השופט ברק (כתוארו אז) בענין ע"א 773/81 עזבון רוברט פרייליך הנ"ל: "מקובל על הכל, כי אם הניזוק כאב וסבל כתוצאה ממעשה הנזק, זכאי הוא לפיצוי בגין כאב וסבל, וזכות זו עוברת במותו לעזבונו. אך מה הדין אם מעשה הנזיקין הביא לכך, כי הניזוק איבד את הכרתו, ולאחר זמן הוא נפטר כתוצאה מהתאונה, בלא שהכרתו חזרה אליו, ובלא שהובאה כל הוכחה כלשהי, כי הוא חי בכאב ובסבל. הזכאי ניזוק זה בחייו והזכאי עזבונו במותו - לפיצוי כל שהוא בגין הפסד ההכרה והפסד הנאות החיים הכרוך בכך, באותו פרק זמן שבו היה הניזוק ללא הכרה ולא בסבל ולא היה מודע למצבו?" (שם, עמוד 821 ג-ד). בענין פרייליך נדון מקרה שבו נער בן שבע עשרה שנה, איבד את הכרתו במשך 28 יום עקב התאונה, הכרתו לא שבה אליו והוא נפטר. לא היתה מחלוקת כי העזבון זכאי לאובדן תוחלת החיים של הניזוק, אך השאלה שהועמדה לדיון היתה אם המנוח ועזבונו זכאים לפיצויים בגין כאב וסבל, בנוסף לפיצוי בגין אובדן החיים. השופט ברק (כתוארו אז) סוקר את הפסיקה עד אז ובתורו אחר אסמכתאות אומר: "אף אני יגעתי ולא מצאתי כל אסמכתא לכך. נהפוך הוא: כל האסמכתאות כולן גורסות כי הפיצוי בגין כאב וסבל הוא פיצוי על נזק סובייקטיבי, ובאין תחושה של כאב וסבל אין פיצוי" (שם, עמוד 824א'). פיצוי בגין אובדן הנאות החיים ניתן במסגרת ראש הנזק של "כאב וסבל" (ע"א 372/65 דהאן ואח' נ' פרנסיס ואח', פ"ד יט(4), 192), אולם: "אינו קיים, במקום שהניזוק איבד את הכרתו ולא סבל כל סבל ולא כאב כל כאב. במקרים אלה אין קיים החשש, כי ייעשה 'חיוב כפול של אותו סוג נזק'" (ענין פרייליך הנ"ל, שם, עמוד 823, ד). בענין פרייליך התעוררה השאלה אם יש לפצות את המנוח ואת עזבונו בגין "אבדן ההכרה" כאשר הכרתו של הנפגע לא שבה אליו ולא תשוב אליו עד יום מותו. השופט ברק סוקר את התשובות שניתנו במשפט האנגלי, האמריקאי והאוסטרלי, שיש בהם קצוות של הכרה באובדן הנאות החיים: זה המכיר בו בראש נזק מיוחד וזה שאינו מכיר בו. השופט ברק מגיע אחרי דיון בשאלה הקשה והמורכבת הזו למסקנות אלה: (א) אובדן ההכרה של הנפגע שלא שב להכרתו ונפטר - אינו בר פיצוי במסגרת ראש הנזק של כאב וסבל; (ב) אובדן הכרה, לעצמו, הוא בר פיצוי, שכן הוא שקול כנגד צמצום תוחלת החיים, ודבר זה הוא נזק בר פיצוי - "הפיצוי אינו על הכאב והסבל שבמודעות לנזק אלא על אובדן החיים כולם, פרט לרוח החיים, בתקופת אובדן ההכרה". ועוד זאת: "על-פי שיטתי שלי, אב הנזק של אובדן תוחלת החיים משתרע לא רק על אובדן החיים בשל מות הניזוק, אלא גם על אובדן תוחלת החיים בשל אובדן הכרתו המלאה והקבועה של הניזוק" (שם, עמוד 835 ד'). אם בהמשך אובדן ההכרה בא המוות, ובשל המוות יינתן פיצוי אחד, הרי תוספת "אבדן ההכרה" אינה מעלה ואינה מורידה. הנה כי כן, אף לפי דעת הרוב בענין זכות הפיצוי העצמאית בגין הנזק של "אבדן ההכרה" (השופט ברק והשופט שינבוים) - אם אחרי אובדן ההכרה בא המוות, בלא שתשוב הכרתו של הנפגע, הרי היא נטמעת בתוך הנזק של "אובדן תוחלת החיים", ואין לפצות עליה בנפרד. חלפו עוד כעשרים שנה מאז פסק הדין בענין פרייליך על בסיס פסיקה קודמת שלא שונתה, וזו ההלכה גם היום: העזבון זכאי לפיצוי, כאשר הנפגע סבל כאב וייסורים לפני פטירתו, ואולם אם הנפגע איבד את הכרתו וזו לא שבה אליו, או אם הוא נפטר מיד עם הפגיעה - אין פוסקים פיצויים בגין "כאב וסבל" אלא פיצויים בשל קיצור תוחלת החיים, שהרי "בהעדר תחושת כאב - אין לפסוק לעזבון פיצוי בגין כאב וסבל" (ראה קציר, שם, עמודים 689-691). 34. 34. ומן הכלל אל הפרט בעניננו; במקרה דנן, לא הוכח בראיות-רפואיות או אחרות כי המנוחה כאבה וסבלה ביומיים שבהם היתה חסרת הכרה עד לרגע מותה. אולם, בין כך ובין כך, כאב וסבל אלה נטמעים בגדר "אובדן תוחלת החיים", שהעזבון זכאי לפיצוי בגינו. התובעים מבקשים ללמוד מפסיקה אחרונה לענין הגדלת הפיצוי בגין נזק לא ממוני, על עניננו, לאמור: "אכן, על בית-המשפט להקפיד שהתובעים לא יקופחו בשל הפרקטיקה האמורה [על פיה נקבע שיעור הנזק הלא ממוני בתביעות לפיצוי על נזקי גוף שאינן לפי חוק הפיצויים כמכפלה של סכום זה] וכי הפיצוי הנפסק על נזק לא ממוני יתן ביטוי לנזק האמיתי שנגרם לתובע בנסיבותיו של כל מקרה" (כבוד המשנה לנשיא ש' לוין, ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' לאה דיין ואח', לא פורסם). והוסיף כב' השופט אור בע"א 6978/96 סמדר עומר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, תקדין עליון 99(3), 137: "אכן, הגיעה השעה לבדוק אם אותם סכומים שנפסקו בפרט נזק זה עד היום עונים על הנזק אותו הם באו לפצות. ניצנים לשינוי מגמה בכיוון הגבלתם [הגדלתם] של הסכומים ניתן למצוא בפסיקת בית משפט זה לאחרונה" (ראה ע"א 398/99 הנ"ל). אכן, במקרים שבהם נגרמו נזקים לנפגע (או לעזבונו), ויש לפצות בגין נזק לא ממוני - אין מקום להיצמד לנוסחה שנקבעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, או לכפולות התוצאה של הנוסחה האמורה. נוסחה זו באה לעולם כ"הסדר איזון" בין אינטרסים שונים: האינטרס של הנפגע שיש לפצותו פיצוי מלא על נזקיו, והאינטרס של הפוגע ומבטח הרכב שלו, וכן "הקופה הציבורית" שאף תישא בפיצוי הנזק - אם לא יהיה ממי להיפרע. "נוסחת האיזון" האמורה נבעה גם מן הצורך לפצות על-פי החוק כל מקרה של נזק, אף בלא הוכחת הרשלנות (No fault). נוסחה זו אינה מתאימה למקרים שבהם יש להוכיח את הרשלנות של המזיק. הפיצוי במקרה אחרון זה צריך להיות פיצוי מלוא הנזק, גם אם מדובר באומדנא דדיינא, ואף אם מדובר בפיצוי נזק לא ממוני. אולם, בכל מקרה יש לקבוע את הפיצוי על-פי הנסיבות של כל מקרה, ואין דומה מקרה שבו הנפגע חי וסבלו וכאבו עצום ורב עם פגיעתו ואף במהלך חייו, לסבלו וכאבו של מי שהפגיעה גרמה למותו - לו ולעזבונו. המגמה הכללית ברורה, ועלי היא מקובלת, שיש לפסוק פיצויים הולמים ומלאים במקרים של כאב וסבל או במקרים של קיצור תוחלת החיים - כנזקים שאינם נזקי ממון. אולם, המקרים שאותם הביא בא כוח התובעים, עו"ד פוזנר המלומד - דוגמאות ומובאות - אינם מתאימים למקרה דנן. כבר אמרתי, כי במקרה זה אין לפסוק כאב וסבל למנוחה ולעזבונה, כי אם פיצויים בגין "קיצור תוחלת החיים" בלבד. 35. 35. התובעים טוענים, כי הם זכאים כהורי המנוחה לפיצויים בגין כאב וסבל בזכות עצמם. הם לומדים הלכה מפסק הדין בע"א 398/98 בענין לאה דיין ומענין סמדר עמר הנ"ל. בענין דיין נפסקו פיצויים בגין כאב וסבל לכל אחד מן ההורים, בשל מות עובר בבטן אמו. בענין עמר נפסקו פיצויים לילדה שנולדה משותקת בגפיה וסובלת מתנועות בלתי רצוניות של כל אברי גוף ומליקויים אחרים, ועם זאת נהנית מרמת משכל רגילה. בא-כוח התובעים סבור, כי אין להחיל בענין זה את ההלכה שברע"א 444/87 אלסוחה נ' דהאן, פ"ד מד(3), 397 (וראו גם רע"א 3798/95 הסנה נ' קאסם חטיב, פ"ד מט(5), 651), לפיה אין לפסוק פיצוי בעד נזק שאינו נזק ממון במקרים שבהם לא הוכח נזק נפשי (וראו ת"א (ת"א) 2154/89 פינטו ואח' נ' בית החולים המרכזי עפולה ואח', לא פורסם, אך צורף לסיכומי התובעים). התובעים טוענים, כפי שנקבע בענין פינטו הנ"ל על-ידי כבוד הנשיא מ' אילן בבית-המשפט המחוזי בתל אביב, כי הרחבת הפיצוי בגין נזק לא ממוני בענין שאינו תאונת דרכים אפשרי, וכי "הקריטריונים שהם נכונים לגבי תאונת דרכים לאו דוקא נכונים תמיד לגבי עוולה שנגרמה שלא בתאונת דרכים". לפיכך, טענת ההורים היא כי הם זכאים לפיצויים בגין כאבם וסבלם הם וגם בשל מות בתם המנוחה בסכום שלא יפחת מ-600,000 ₪ לכל אחד מהם, כפי שנפסק בענין לאה דיין הנ"ל. 36. 36. הפיצוי להורים, דבורה וטדי גרוס, לרבות הפיצוי בגין כאבם וסבלם הם, הוא הפיצוי על נזק שנגרם לכל אחד מהם, בנפרד לפי נזקו, ככל שהוכיח את נזקו. זו ההלכה, כפי ששב בית-המשפט ואישרה: "שיעור הנזק הלא ממוני צריך להיקבע בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי, הכאבים והסבל של התובע במקרה הנדון (ראה: ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762, 776). ועוד: "הפיצוי הנפסק על נזק לא ממוני יתן ביטוי לנזק האמיתי שנגרם לתובע בנסיבותיו של כל מקרה" (ע"א 398/99 בענין לאה דיין הנ"ל, בסעיף 3 לפסק הדין; ההדגשה אינה במקור). אמת נכון הדבר, שאם נגרם נזק למי מן הורים משל עצמו, בגין כאבו וסבלו הוא, ומשום פגיעה בו עקב אותו מקרה שבו נפגעה הילדה המנוחה ונגרם מותה - יש לפצות בגין נזק מוכח זה. כבר ראינו (ע"א 773/81 בענין עזבון רוברט פרייליך ז"ל), כי ניתן לפצות בגין כאבו וסבלו של הנפגע ושל העזבון בשל אובדן הכרה ולתקופה של אובדן ההכרה. בהתאם לכך ניתן לפצות את דבורה גרוס על כאבה וסבלה היא, כפי שהוכחו. 37. 37. בהכרעת הדין נקבע כממצא עובדתי, כי האם "הובהלה לבית החולים ונזקקה לטיפול רפואי אינטנסיבי ואף הוטסה לבית חולים רמב"ם והוכנסה לתא לחץ, ובעקבות כך התאוששה". האב שהוזעק על-ידי בתו האחרת לאמבטיה, לאחר ששמעה אנחות בוקעות משם, מצא את אשתו על הרצפה, נושמת אף כי לדבריו לא היתה בהכרה. עוד נקבע בהכרעת הדין, כי לא הובא כל הסבר מניח את הדעת לפגיעה הגופנית החמורה שאירעה הן לאם והן לבתה בתוך מספר דקות באמבטיה, מלבד ההסבר המתבקש בנסיבות הענין, כי מקור הפגיעה הוא פליטת גז רעיל מהתנור אשר פגע בשתיהן (עמוד 42 להכרעת הדין). דבורה גרוס העידה בהליך הפלילי על פגיעתה: "יש לי תמונה לא ברורה של האור של האמבולנס ואנשים סביבי. 3 שעות אחר כך התעוררתי בבית חולים... ושוב נרדמתי, אחרי רבע שעה התעוררתי שוב... הייתי עם אינפוזיה ומסכת חמצן, הייתי שם אולי שעה, שעה וחצי. אחר כך הביאו אותי במסוק לרמב"ם... אחרי זה הייתי בתא לחץ... בתא הלחץ הייתי... במשך שעה, יכול להיות יותר. כשיצאתי מתא הלחץ הייתי מאוד חלשה... בערך ב- 13:00... שחררו אותי מבית החולים ואז יכולתי להיות כל הזמן למעלה [ליד מיטת בתה]" (פרוטוקול ההליך הפלילי, בעמוד 47). עדותו של טדי גרוס תואמת, בעיקרי הדברים, את עדותה של דבורה גרוס, בכל הנוגע לפגיעה באם ולסבלה. סיכום הדברים הוא: האם נפגעה משאיפת גז רעיל, היא ניסתה בשארית כוחותיה לצאת מחדר האמבטיה שהאויר בו היה ספוג גז רעיל, נפלה על הרצפה בפתח הדלת של חדר האמבטיה. במצב זה היא עוד נשמה. בעלה עזבה במצב זה וחש לעזרת בתו שנראתה לו במצב גרוע יותר. האם היתה בהכרה מעורפלת ומטושטשת. היא הובהלה עם בתה באמבולנס לבית חולים הדסה עין כרם, ניתן לה טיפול של הנשמה ונוזלים ומשם הוטסה במסוק של חיל האויר לבית החולים רמב"ם, שבו הושמה בתא לחץ. בעקבות זאת יצאה מכלל סכנה ושבה לבריאות תקינה, ושוחררה מבית החולים (עדות האב בעמוד 14 לפרוטוקול ההליך הפלילי). ההורים לא העידו, וטעמם עמם בנסיבות האירוע הטרגי, בהליך שבפני. אין ספק כי נגרם לאם נזק גוף. היא היתה בסכנת חיים, שהטיפול המיידי שניתן לה בשני בתי החולים ובדרך לבית החולים הציל את חייה והיא שבה לאיתנה אחרי אשפוז קצר, בן כיממה אחת. לא הוכח בהליך הפלילי ובהליך האזרחי, כי נגרם לתובעת נזק גוף שהותיר בה, חלילה, נכות או מגבלה. אולם, גם נזק קל זה מתעצם בנסיבות המקרה הטרגי. קשה לנתק את כאבה וסבלה של דבורה גרוס הנובעים מפגיעתה היא מן הכאב והסבל הנובע מן האירוע של הפגיעה הכפולה - בה ובבתה המנוחה גם יחד. האם היתה עדה לרגעיה האחרונים של בתה בעודה חיה ונושמת. הילדה היתה במחיצתה, שחה לה חוויות אחרונות. גם אם רגעים אלה והכאב הגדול והנורא על אובדן החיים נטמע בנזק של אובדן תוחלת חיי הילדה, הרי הכאב והסבל של האם בשל הנסיבות המיוחדות של האירוע הוא כפול ומכופל, ואינו מצטמצם לכאב על נזק "ספציפי" ואישי הנובע מן הפגיעה לגופה היא. לפיכך, קיימת הצדקה לאמוד נזק זה בגין כאב וסבל אישי בהרחבה. מקובל עלי כי לא הוכח "נזק נפשי" להורים, ואם היה מוכח, לא הייתי מהסס להחילו על אירוע זה, הגם שאין מדובר בנזק נפשי בגין אירוע של תאונת דרכים שבו הקרוב-קרוב חזה במות יקירו או בפגיעתו הקשה - מול עיניו. וכי מאי חזית שתבחין בין נזק נפשי שנגרם לפלוני עקב מותו של יקירו מול עיניו בתאונת דרכים לבין מותו הפתאומי של יקירו עקב שאיפת גז רעיל תוך רחצה באמבטיה. זה וגם זה מותירים פצע עמוק בנפשו של הקרוב, שגלידתו קשה לאין ערוך. גם אם טבעו של אדם שמתאושש הוא מאסון שפקד אותו, אך הפצע נותר כואב שנים רבות. אכן, גבי שני ההורים לא הוכח נזק נפשי, אך בית משפט זה על-פי הראיות שבאו בהליך הפלילי ואומצו בהליך זה - יכול גם יכול לאמוד את הפגיעה ולשום את הנזק והפיצוי בגינו. גבי התובעת, דבורה גרוס, נראה לי לקבוע פיצויים שישקפו את כאבה וסבלה המיוחדים בגין נזקה היא בנסיבות המיוחדות של האירוע הטרגי. אני קובע את הנזק בגין כאב וסבל לאם בסכום של 50,000 ₪. 38. 38. שונה המצב בענינו של האב. לאב לא נגרם נזק ישיר ופגיעה באירוע הטרגי עצמו. גם נזק נפשי לא הוכח, אפילו תמצי לאמר, כי יש להחיל את "הלכת אלסוחה" בענין פגיעה נפשית בקרוב עקב הפגיעה בקרובו - הקרוב מאוד בתאונת דרכים - גם על אירוע אחר שאינו תאונת דרכים. גם בענין פגיעה בתאונת דרכים כאמור, הנטיה של בתי המשפט לצמצם את מעגלי הזכאים לפיצוי בגין פגיעה נפשית קלה: "בשורה ארוכה של מקרים שבאו לפני בית-המשפט בעקבות פסק דין אלסוחה, הסתמנה גישה לפיה אין החברה ערוכה לשלם פיצוי בגין פגיעה נפשית קלה, לכל מעגלי הנפגעים הבלתי ישירים, שתשלום פיצוי להם הוא - מלכתחילה - הרחבת מעגל הזכאים לפיצוי" (ע"א 2935/98 מריז דביז נ' אררט, תקדין עליון 99(3), 1253; ע"א 4631/96, 6560 בר זאב ואח' נ' קרנית ואח', תקדין עליון 98(3), 88). בין כך ובין כך לא הוכח נזק נפשי להורים בעניננו שהוא נכות נפשית לצמיתות בשיעור מזערי של 20%, ההופך לפי פסיקת בית-המשפט נזק נפשי לנזק קשה, הפוגע בתפקוד היומיומי ובכושר העבודה של הקרוב-הנפגע. לא כך המצב בעניננו. לפיכך, דין התביעה של התובע טדי גרוס בענין כאב וסבל - להידחות. תביעת הפיצוי על כאבה וסבלה של התובעת דבורה גרוס הועמדה כאמור על 50,000 ₪. הפיצוי בגין כאב וסבל של עזבון המנוחה נסיה שחר גרוס ז"ל נטמע בפיצוי בגין אובדן החיים וקיצורם. קיצור תוחלת החיים 39. 39. פיצוי בגין קיצור תוחלת חייו של אדם בגין פגיעה שגרמה למותו, הוא הפיצוי שזכאי לו אדם שנפטר כאמור, אלא שבמותו עוברת הזכות לפיצוי לעזבונו. במקרה דנן זכות העזבון לפיצוי היא זכותה של המנוחה במותה, בשל שנות חייה שאבדו עקב הפגיעה בה. הזכות לפיצוי עברה במותה לעזבונה, דהיינו להוריה-יורשיה. אכן, הפרשה של פיצוי היורש על אובדן תוחלת החיים של מורישו, בשל הפגיעה שגרמה למות המוריש ולקיצור ימי חייו, היא "הפרשה הקשה ביותר בכל תורת הנזיקין", כפי שתיארה השופט זילברג בענין ע"א 15/66 פסח שנער ואח' נ' פריד חסן ואח', פ"ד כ(2), 455. באת-כוח הנתבעת, עו"ד מאירוב, הטיבה להביא את דבריו המאלפים של השופט זילברג, שלא נס לחם. השופט ברנזון כתב בענין שנער הנ"ל: "אין צריך לאמר כי שום כסף לא ישווה לאבדן חיים ולא יפצה על שלילת טוב החיים. אבל אם נגזר איכשהו לפצות על כך בכסף חייב הסכום להיות פיצוי ממשי על אובדן דבר שהוא יקר מכל יקר". מ"מ הנשיא, השופט זילברג הוסיף, בלשונו ובסגנונו המיוחדים, את הדברים המאלפים האלה: "יש לחייב את המזיק בתשלום סכום מהותי, סובסטנטיבי, בעד נטילת החיים, לא רב מדי, גזירה שמא יאמרו: ממירים אנו 'בערך' נפשות בממון; ולא קל מדי, שלא להפגין זלזול בחיי אדם. התשלום צריך להיות 'הכל כאשר לכל', כי מקרה אחד הוא - בסגנונו של קוהלת (ט, ב) - לכל יחידי החברה, כצעיר כזקן, כחזק כחלש, כחשוב וכנקלה הימנו". הקושי שהעלה השופט זילברג נעוץ לדבריו באלה: "א. לעשות מין עירוב תבשילין, בלתי מתערב ובלתי מתמזג, של חיים וממון, כדי להפוך את החיים שאבדו למטבע - עובר - לסוחר שאפשר למדדו ולשקלו; ב. מאניפולציה "הגיונית" עוד יותר קשה: ליחס את התרחשותו של אבדן תוחלת החיים לא לשעת הפטירה ממש, אלא לפחות, לרגע אחד (או חלקיק של רגע), קודם לכן, כדי לאפשר ל"מת-החי" להנחיל את תמורת חייו ליורשיו החוקיים, ואם תאמר - כפי שכתב חברי הנכבד, השופט ברנזון, וכפי שאני אמרתי וסברתי במהלך הדיון כי אבדן תוחלת החיים מתרכז באותו רגע מר ונמהר, בו רואה הקרבן לנגד עיניו את קצו הקרוב, ומתייאש סופית מן האחרית - ותקוה שייחל לה לפני הפגיעה, היינו כי הייאוש המדכדך של ההולך למות הוא המייצג, כראש נזיקין, את התוחלת שאבדה לו בעטיו של המזיק. אם תאמר כן - מייד תישאל השאלה, מה נעשה בנפגע שאיבד את הכרתו ממש עם קרות התאונה, ואינו רואה כלל את המלאך הנוטל את חייו?... ומה יהיה על אדם שהפגיעה הקטלנית הרגתו על אתר והיא 'מן החיים יצא למוות', בלי להיות אף רגע מועמד וצפוי למיתה? (שם, עמודים 462-463). השופט ברנזון סבר בענין שנער הנ"ל, כי יש להבחין בין מי שמותו בא בן-רגע והוא רואה את מר המוות סר אליו או שהוא חש את קצו הולך וקרב, לבין מי שנשאר בחיים [אחרי הפגיעה] אך תוחלת חייו קוצרה, סבלו קשה שבעתיים, כל ימיו מתענה הוא בהרגשה שלא ככל האדם הוא...". אולם, גישת השופט ברנזון היא, שיש להתחשב באורך שנות החיים שאבדו לו לנפגע. גישה זו אומצה בפסקי דין נוספים (ע"א 402/75 עזבון משיח נ' רוזנבלום, פ"ד ל(3), 97, 101; ע"א 773/81 עזבון רוברט פרייליך הנ"ל, ועוד). בפסק הדין בענין שנער ובפסקי דין נוספים נפסקו סכומים מעטים, אף שנפטרה ילדה כבת 11 שנים, שנפגעה בתאונת דרכים (ואין צריך לאמר כי לפני חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), איבדה את הכרתה ונפטרה שעות ספורות אחרי הפגיעה. השופט ברנזון חזר על גישתו, שלפיה "בע"א 15/66 שנער ואח' נ' חסן ואח' עלינו על דרך חדשה בקביעת הפיצוי בראש הנזיקין של קיצור תוחלת החיים. הדגשנו את חשיבות החיים וקדושתם, ואמרנו שקנה המידה לקביעת הפיצוי צריך להיות אורך החיים שאבדו, ואשר לערך הכספי של הפיצוי אמרנו שהוא צריך להיות 'פיצוי ממשי על אבדן של דבר שהוא יקר מכל'. מאז החלו בתי המשפט המחוזיים לפסוק סכומים גבוהים..." (ע"א 384/74 עזבון דוד אזולאי נ' מפעלי יציקה וולקן בע"מ, פ"ד ל(1), 375, 376א'). אולם, עוד לפני כן אמר השופט י' כהן (כתוארו אז) בע"א 596/71 (קיצורי פסקי דין, סביר, כרך ז', עמוד 95), כי "נראה לי שהגיע הזמן שגם אנחנו נקבע 'מחיר' יותר ממשי עבור חיי אדם ונראה עצמנו חופשיים בענין זה מכבלי הפסיקה האנגלית...". עם זאת, המשיכו בתי המשפט לפסוק סכומים צנועים בסוברם שהם פוסקים סכומים "ממשיים ומהותיים". "פריצת הדרך" באה בשנים האחרונות, כאשר בתי המשפט החלו לפסוק סכומים "ממשיים" שיבטאו את קדושת החיים שאבדו או שקוצרו, בעטיה של התנהגות המזיק. ראשית, הסתמנה המגמה שלפיה אמות המידה שלפי חוק פיצוי נפגעי תאונות דרכים וחישובים של מכפלה מתמטית של נוסחת הפיצוי בעד כאב וסבל - אינה צריכה להנחותנו בקביעת פיצוי על כאבי וסבל, או על אובדן תוחלת החיים, או קיצורם. שנית, ניתן תוכן של ממש לביטוי שנקטו בתי המשפט בפסקי דין רבים, כי "הגיע הזמן להגדיל את הפיצוי בראש נזק זה" (ראו: ע"א 4118/91 עזבון המנוח ארגמן ואח' נ' חפצדי ואח', תקדין עליון 94(2), 1702; ע"א 1433/98 סועייד ואח' נ' גנאיים ואח', דינים עליון נז, 131, ועוד פסקי דין מחוזיים שחלקם הובא על-ידי בא-כוח התובעים, ובין השאר ת"א (חיפה) 1124/92 סלמן ואח' נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, לא פורסם; ת"א (ת"א) 880/90 היקרי נ' מדנאינווסט הרצליה בע"מ, לא פורסם; ת"א (חיפה) 655/84 מוסקןביץ ואח' נ' עירית חיפה ואח', פס"מ התשמ"ט (3), 221; וכן ת"א (ב"ש) 3231/98 עזבון המנוח שלומי טולדו נ' מדינת ישראל, תקדין מחוזי 2001 (2), 41605). שלישית, גישת בתי המשפט ביטאה, הלכה למעשה, את התמורות והשינויים שחלו בחברה הישראלית ביחסה לאובדן ולשכול ולשינוי הנורמות והמוסכמות שהשתרשו בחברתנו (סעיף 20 לפסק דינו של הנשיא א' לרון בענין עזבון טולדו הנ"ל). בנוסף על כך אציין, כי החיים שהם היקר מכל יקר, הם גם ערך מוגן בחקיקת היסוד. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מדגיש עקרון יסוד זה, ויש ליתן ביטוי להגנה זו על ערך החיים, כאשר ערך החיים נפגע עקב מעשיו ומחדליו של הפוגע. ביטוי זה עשוי להיות פסיקת פיצויים של ממש, כדי ליתן תוקף להבטחת ערך החיים ולהעלאתו לראש הערכים המוגנים האחרים, כמו כבוד האדם וחירותו, ובהיבט אחר של אותה הגנה - לפצות בגין פגיעה בחיים, התרשלות בשמירתם וזלזול בערך היסוד הזה - פיצוי של ממש. 40. 40. סקירת פסקי הדין "האחרונים" - אלה שאוזכרו על-ידי באי-כוח הצדדים ואלה שמצאתי אני - מעלה, כי אכן חלו "תמורות" בפסיקת הפיצוי של קיצור או אבדן תוחלת החיים. אביא מקצתם המלמד על הגישה הכללית החדשה: § בת"א (י-ם) 1515/96 פסקתי אני לילד שרופאים התרשלו בלידתו עם פיגור שכלי ונגרמה לו נכות של 100% עד למותו בגיל חמש - כ-250,000 ₪; § בת"א (י-ם) 4/95 פסק חברי השופט י' עדיאל בבית משפט זה סכום של 350,000 ₪ בשל קיצור חייו של ילד בן 12 שנים, שמותו נגרם מנפילתו לבור בלתי מגודר; § בת"א (י-ם) 1247/98 ד"ר מיכאל פלד ואח' נ' עמותת פסטיבל ערד ואח', נפסק בהסדר פשרה סכום של 280,000 ₪, בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת החיים של נער בן 16 שנה, שנפטר ממחיצתו בקהל שהצטופף בכניסה לאירוע בפסטיבל ערד; § בע"א 4402/98 הטכניון מכון טכנולוגי לישראל נ' צביה טויסטר, תקדין עליון 99(2), 255 - נפסק לנפגעת כבת 50 שנה - 700,000 ₪, הגם שמדובר במקרה זה בנפגעת שנותרה בחיים ונחשפה לידיעה של קיצור תוחלת חייה; § בע"א 398/99 בענין לאה דיין הנ"ל, אישר בית-המשפט העליון פסיקת פיצויים של 800,000 ₪ בשל רשלנות רפואית שגרמה למותו של עובר בבטן אמו. סכום זה נקבע להורים החיים ולא לעזבון; § בענין פינטו הנ"ל פסק הנשיא א' לרון בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע סכום של 300,000 ₪, בבחינת "הייתי מסתפק בעליית מדרגה מתונה"; § בת"א (ת"א) 880/90 בענין היקרי הנ"ל, פסקה כבוד השופטת ש' סירוטה סכום של 350,000 ₪, בנוסף לפיצויים בגין כאב וסבל, נכון למועד פסק הדין; § בפסק הדין בת"א (חיפה) 1124/92 סלמן ואח' נ' קופת חולים כללית, סבר השופט חנוך אריאל כי יש לחשב את הפיצוי בגין קיצור שנות החיים לפי 30,000 ₪ לשנה - לניזוק חי שנולד עם נכות מוחית קשה בשיעור 100%. הפיצוי דהיינו קיצור של שש שנים וחצי, כשהילד היה ביום מתן פסק הדין בן 10 שנים, נקבע על בסיס קיצור שנות חיים בשיעור 10%. 41. 41. בא-כוח התובעים טוען, כי מדובר בילדה כבת שלוש במותה, שתוחלת חייה קוצרה בכ-76 שנים, ויש לפצות את העזבון בסכום של 30,000 ₪ לכל שנה שאבדה מחיי הילדה. על בסיס החישוב שבפסק דינו של השופט אריאל בענין סלמן הנ"ל. בחישוב זה הפיצוי המתבקש הוא כ- 2,300,000 ₪. לעומתו סבורה באת-כוח הנתבעת, כי בנסיבות הענין סכום הפיצוי הראוי הוא 150,000 ₪, בגין קיצור תוחלת החיים. אין דומה עניננו לענין סלמן הנ"ל, שדן בו השופט אריאל. מקובל עלי שיש להבחין בפסיקת פיצויים בין אבדן החיים וקיצור תוחלתם, לבין מי שהמוות הכריעו על אתר בפגיעה, או שאבדה הכרתו ומת בלא שתשוב אליו הכרתו, לבין הנפגע החי שקוצרה תוחלת חייו. הנפגע החי - יחיה כל ימי חייו שנותרו לו בתחושה שהמוות הנה קרב ובא. החרדה תלווהו, תשבית את שמחת החיים וחדוותם, ותקצר עוד יותר את שנות חייו. חייו אינם חיים, ואם הוא סובל וכואב מפגיעתו ומנכותו - יהיה כסבור כי "טוב מותו מחייו". נפגע כזה פגיעתו קשה וקיצור תוחלת חייו צריכה להתבטא בפיצוי הולם. אולם, גם אין להתנחם במוות מהיר ובלא סבל בעקבות הפגיעה. כאמור, אין יקר מחיי אדם, ואובדנם צריך להתבטא בפיצוי הולם ומשמעותי. הפוגע אינו צריך לצאת "נשכר" ממותו המהיר של הנפגע. לאחר שהבאתי בחשבון שיקולי את נסיבות המקרה, את גילה הרך של המנוחה, שהיתה כבת שלוש במותה, ואלמלא המקרה הטרגי עוד היתה בקרב משפחתה ובין החיים, ואפשר שנכונו לה חיים ארוכים. המוות שבא בשל האירוע גדע את חייה בעודם באיבם. נסיבות אלה צריכות, אפוא, להתבטא בפיצויים הולמים. לפיכך, נראה לי לפסוק לעזבון סכום של 700,000 ₪ בגין קיצור תוחלת החיים של הילדה המנוחה. אובדן השתכרות ב"שנים האבודות" 42. 42. התובעים מבקשים לפסוק להם פיצויים בגין אובדן ההשתכרות של המנוחה מגיל 20 עד גיל 65 - ל-45 שנות עבודה - לפי השכר הממוצע במשק, בסכום של 7,000 ₪ לחודש, ובהיוון הסכום של כ-1,700,000 ₪. בא-כוח התובעים ער להלכה שסוכמה בע"א 295/81 עזבון המנוחה שרון גבריאל נ' דניאל גבריאל, פ"ד לו(4), 533. אולם, הוא סבור כי מן הראוי לאמץ את דעת המיעוט, מפי כב' השופט ברק (כתוארו אז), כי ניתן על-פי הפסיקה ומדיניות משפטית לפסוק פיצוי על "השנים האבודות" - הן לנפגע החי והן לנפגע המת - לעזבונו. זאת, גם אם רצוי כי המחוקק יאמר את דברו ויעשה את מלאכת החקיקה. מטבע הדברים, הנתבעת מבקשת להחרות ולהחזיק אחרי המצב ששרר במשך יותר מחמישים וחמש שנים מאז שבאה לעולם פקודת הנזיקין האזרחיים, ולא נפסק פיצוי בעד "השנים האבודות". ועוד זאת: לא נפסקה עד כה הלכה ולא נאמרה מפי המחוקק המלה הגואלת. יש גישות ומשאלות לב, אך "הדעה הרווחת היתה שאין לפסוק פיצויים כאלה" (פסק דינו של הנשיא י' כהן בענין גבריאל הנ"ל, בעמוד 570א'). בא-כוח התובעים מוצא תנא דמסייע במאמרו של השופט ברק בנושא "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי", שהזכרתי לעיל (עיוני משפט ט', התשמ"ג, 243, בעמודים 259-262). במאמר זה חזר השופט וחיזק את עמדתו כי קיימים נימוקים חשובים התומכים בהשקפה הנוגדת, לפיה זכאי הניזוק לפיצויים בגין אובדן השתכרות בשנות "אי החיים". אף מטרתה של גישה זו היא "תרופתית ולא עונשית". תנא דמסייע נוסף מצא בא-כוח התובעים בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. טעם הדבר הוא, שכושר ההשתכרות הוא "נכס" מוגן, בבחינת זכות קנין. אדם שנפגעה זכות ההשתכרות שלו ואיבד שנות השתכרות זכאי להגנה שתשיב לו (או לעזבונו) את "השנים האבודות". משום כך, יש לבחון מחדש את המצב המשפטי בעקבות חוק היסוד, ולשנות את המצב, אף שהשתרש זה עשרות שנים, ולילך במסלול שהתווה חוק היסוד, בדרך של פרשנות ראויה. כל זאת, עד שהמחוקק יאמר את דברו, כפי שהציע השופט ברק, לפני כעשרים שנה. 43. 43. עד שנבוא לאמר את דברינו בענין הפיצוי על "השנים האבודות" של המנוחה נסיה שחר גרוס ז"ל במקרה דנן, אם בהשפעת חוק היסוד, ואם בלעדיו, ואם בכלל, ראוי שנייחד מילים מעטות על "טעם ההלכה" שלא לפסוק פיצויים בגין ראש נזק זה. לפני שנדון ענין גבריאל הנ"ל התעוררה בבית-המשפט העליון בישראל שאלת זכותו של הנפגע החי לפיצויים בגין הפסד השתכרות בשל קיצור תוחלת חייו, אך לא התעוררה שאלת זכותו של עזבון הנפגע המת לפיצוי בעד "השנים האבודות". בפסק דינו של השופט בייסקי בענין גבריאל הנ"ל נאמר, כי מאז פסק דינו של השופט ברנזון בע"א 95/55 סלומון נ' אדלר, פ"ד ט, 1905, בענין פיצוי בעד הפסד השתכרות הנפגע החי שקוצרה תוחלת חייו עקב הפגיעה, השאיר בית-המשפט העליון שאלה זו בצריך עיון, כפי שגם הושארה כך בענין סלומון הנ"ל. חלפו עשרים ושש שנים, ובאה הסוגיה לפני בית-המשפט העליון בהרכב של חמישה שופטים. בתי המשפט המחוזיים נחלקו בדעותיהם אם זכאי הנפגע החי או עזבונו של הנפגע המת לפיצוי בגין הפסד השתכרות בשנים האבודות (פסק דין השופט ברק בענין גבריאל, שם, עמוד 543, ו-ז'). פסק דין הרוב בענין גבריאל ברור הוא - שאין לפצות את הניזוק החי או עזבון הניזוק המת בעד "השנים האבודות". דעתו של השופט ברק נותרה עד עתה דעת מיעוט. מסקנתו אחרי בחינת הנימוקים לחיוב ולשלילה היא: "לכאורה, הצדק עם השניים גם יחד. אך שתי ההשקפות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. הגעתי לידי מסקנה, כי הן שיקולים בעלי אופי 'טכני' והן שיקולים בעל אופי 'עקרוני' מכריעים את הכף לטובת הגישה, המכירה בזכותו של הניזוק-החי, אשר תוחלת חיי העבודה שלו קוצרה, לפיצויים בגין אבדן השתכרותו בשנים האבודות. זו גם הגישה המקובלת על רוב השופטים, המחברים והעוסקים ברפורמה ובחקיקה" (שם, עמוד 549א'). לפי גישת השופט ברק בדעתו החולקת על דעת הרוב - "הפיצוי בגין אבדן תוחלת חיים עומד לא רק לטובתו של ניזוק-חי, ולא רק לטובתו של ניזוק, שחי זמן קצר ונפטר, אלא גם לזכותו של העזבון, במקום שהניזוק נפטר מיידית בעקבות המוות". זו גישת המשפט האנגלי ב- Morgan v. Scoulding, שהוזכר בפסק דינו של השופט ברק (שם, עמוד 561 ב'). הנה כי כן, לפי גישה זו לא שלל השופט ברק פיצויים לעזבון הניזוק - המת, אף מיד לאחר פגיעתו בגין הפסד השתכרות "בשנים האחרונות". לענין זה, עצם הזכות לפיצויים קיימת, אך יש להוכיח, על-פי תשתית עובדתית, הנזק ושיעורו כדי לפסוק את הפיצוי ההולם. הנשיא י' כהן, שלפסק דינו הצטרף מ"מ הנשיא דאז, השופט שמגר, אמר בענין גבריאל: "נראה לי, שלא השתחררנו עד כה משיקולים ש'במוסר וברגש' [וראה פסק דינו של השופט זילברג ב"ע 15/66 בענין שנער] גם בדיון בשאלה של הפיצוי בעד 'השנים האבודות' וששיקולים אלה, במודע או שלא במודע, השפיעו גם על התפתחות ההלכה בארצות המשפט המקובל ובמיוחד באנגליה. בסופו של דבר, כפי שגם עולה מדבריו של השופט ברק, ההכרעה צריכה ליפול על-פי שיקולים של מדיניות משפטית. דעתי היא, ששיקולי המדיניות המשפטית, בנוסף לשיקולים אחרים שאפרט להלן, צריכים להביא למסקנה, שאין לפסוק פיצוי עבור השנים האבודות לא לנפגע עצמו ולא לעזבון" (שם, עמוד 569, ו-ז). כאמור, חלפו כעשרים שנה ולא באה מילתו הגואלת של המחוקק, וההלכה בבית-המשפט העליון היא זו שנקבעה בדעת הרוב בענין גבריאל. 44. 44. ובעניננו, נטיית הלב, הרגש והמוסר נוטה לכיוון ההיענות לתביעת התובעים והליכה אחרי הגישה המרחיבה ופתיחת שער לעזבון כדי שיטול את שהמנוחה היתה יכולה להשתכר אילו חיה, אך הדבר נמנע ממנה במותה הטרגי, ושאילולא האירוע הרשלני שהביא למותה של המנוחה לא היינו זקוקים לדון "בשנים אבודות" של השתכרותה. אולם, אין די בנטיית לב וברגש. לעומתם מכתיבים הגיון הדברים, מטרת דיני הנזיקין להשבת מצב לקדמותו, שתיקת המחוקק, שאין לפרשה אלא כהסכמה עם המצב הקיים, ומעל הכל הלכה שנותרה בעינה, שרירה וקיימת. כל אלה מרפים את היד. ההלכה בענין גבריאל היא ברורה, וגם אם אני סבור שהיה מקום לשנותה וללכת לפי דעת המיעוט בשל הגיונה ונימוקיה - אין בכוחי לאמצה ולהפוך את ההלכה, ואם כן מה יהיה הבסיס המשפטי לכך? בא-כוח התובעים נתלה באילן הגבוה של חוק היסוד. אולם, ענין לנו בהלכה מושרשת שהנימוקים להחלתה הם טובים ויפים כשם שהנימוקים לגישה האחרת יפים וטובים הם. בבסיס שתי הגישות תכלית ראויה. לפיכך, בנסיבות אלה, אינני רואה בחקיקת היסוד מנוף ארוך דיו כדי להפוך את ההלכה המושרשת האמורה. צר לי על התוצאה, אך אין מנוס מלדחות את התובענה בענין פיצוי העזבון בראש נזק זה של הפסד השתכרות "בשנים האבודות". רבית 45. 45. התובעים טוענים, כי יש להוסיף לסכום שיפסוק בית-המשפט רבית צמודה בשיעור 8% מינואר 1990 (חודש האירוע ועד מחצית שנת 1993), ומאז ועד פסק הדין רבית צמודה בשיעור 4%. לפי חישובי התובעים, מדובר בתוספת של 80% מיום האירוע ועד מחצית שנת 2001. לעומתם, טוענת הנתבעת, כי מאז האירוע הטרגי חלפו יותר מ-11 שנה, מסיבות שאינן קשורות דוקא בנתבעת, במובן המצדיק פסיקת רבית. הנתבעת סבורה שאין לפסוק ריבית, ולחלופין, להימנע מפסיקת רבית מיום האירוע ועד ליום מתן הכרעת הדין, שבה נקבעה אחריות הנתבעת למות המנוחה. אמת הדבר, שחלפו מאז האירוע יותר מ-11 שנים. התובענה הוגשה (לאחר שניתנה הכרעת הדין בהליך הפלילי באפריל 1996). כשש שנים אחרי האירוע (בנובמבר 1996). אין לזקוף את חלוף הזמן מאז האירוע לחובת הנתבעת, דווקא. ההליך האזרחי הלך בעקבות ההליך הפלילי, ורק לאחר שהיה פסק הדין בהליך הפלילי - לפסק דין חלוט - הוגשה התובענה. על כן נראה לי לקבל את עמדת הנתבעת, ואני קובע רבית של 4% שתתווסף לסכומים שנפסקו, שתחושב מיום הכרעת הדין בהליך הפלילי, דהיינו, מיום 14/4/1996 ועד ליום התשלום בפועל. שכר טרחת עורך דין 46. 46. בין שהגנת הנתבעת היתה "טורפנית ודורסנית" כטענת בא כוח התובעים - אם משום כרי כת צדדים שלישיים רבים לתובענה ואם משום האשמתם של הורי המנוחה במות בתם הפעוטה - ובין אם לאו, נראה לי כי שיעור שכר הטרחה הנכון בנסיבות הענין הוא 20% מהסכום שנפסק בפסק דין לתובעים, בתוספת הריבית שנקבעה לו. הוצאות 47. 47. הנתבעת תשלם את האגרות ששילמו התובעים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום האגרה ועד להחזרת הסכום בפועל. אשם תורם של ההורים - הודעה לצד שלישי 6 48. 48. הנתבעת טענה, כי הורי הילדה המנוחה אחראים גם הם למותה. אחריותם נובעת "מאי ידיעה ואי בירור הוראות הבטיחות של "אורן" בקשר לתנור ולארובה, מאי דאגה לניקוי ולתחזוקת התנור והארובה... מדרך הטיפול המקולקל שנעשתה בנוכחותם על-ידי סבג ובן רחמים ומהסתמכותם עליהם ועל זון, ללא פניה לאורן, ומכך שהפעילו את התנור והשתמשו בו בנוכחות בתם הפעוטה... למרות שידעו שהיתה לה רגישות מיוחדת עקב גילה הצעיר ועקב בעיות נשימה מהן סבלה". הנתבעת תומכת את טענותיה בענין הכרת המערכת, הטיפול בה, תחזוקתה וליקוייה, מתוך עדויות ההורים בהליך הפלילי. הנתבעת טוענת כי ההורים ידעו, לפני כניסתם לדירה, על סכנת החיים הטמונה בתנור. בשל כך הם ביקשו משאול זון (צד שלישי 4) לבדוק את המערכת ולבצע שיפוצים - בנית ארון סביב התנור ותיקון הארובה. כשנה לפני שהתובעים עברו לגור בדירה, אירע לאחת מחברותיה הטובות של התובעת, שבדירתה הותקנה מערכת דומה, אירוע: "והיא וכל המשפחה שלה נכנסה לבית חולים בגלל אותה הבעיה". לפיכך החליטו התובעים לבדוק את המערכת: "כשהגענו לדירה ביקשנו מהקבלן שאול זון לבדוק ולעשות כמה שיפוצים. בדקנו את החשמל... את הצינורות גז שנכנסים לתנור... ואת היונקרס, הוא הזמין את הטכנאים... הם בדקו במטבח הם מצאו ליקוי בצינור הגז שהיה חתוך, או שהיה בו חור והם תיקנו את זה. אני הייתי שם, הם גם כן הלכו למערכת היונקרס... בדקו את כל המערכת ואמרו לי ואני מצטט "הכל תקין". הדאגה שלנו היתה בגלל הסיפור של החברים שלנו שמצאו את עצמם בלילה אחד כל המשפחה בחדר מיון ומאד דאגנו ממערכת היונקרס. הסיפור הזה היה... בערך 3 חודשים עד חצי שנה [לפני הכניסה לדירה]. את הסיפור הזה שמענו מתי שהוא משנת 88. שמענו את הסיפור וזה עשה עלינו רושם" (פרוטוקול ההליך הפלילי, עמודים 7-8). על עיקרי הדברים שבעדות התובע, חזרה גם התובעת בעצמה (שם, עמוד 48). הנתבעת גם טוענת, כי במשפט הפלילי הוכח שלא נעשה "טיפול תחזוקתי" במערכת, במשך השנים שחלפו מאז התקנתו בדירה באפריל 1986 ועד לאירוע הטרגי בינואר 1990, כפי שנקבע בהכרעת הדין (שם, עמוד 61). אף מן הראיות בהליך הפלילי עולה, כי התנור לא נוקה מאז התקנתו, ואילו נוקה לא היה צובר עליו פיח שגם נגרם עקב סתימת הארובה (עמודים 1-392 לפרוטוקול ההליך הפלילי). ועוד זאת, הוראות היצרן-היבואן שהוצמדו לתנור (ת/8), לא הגיעו לידיעת ההורים. התובעת התעניינה בכך, אך הבטחתו של מרדכי מושל, הבעלים הקודם של הדירה, להמציא לה את "הפרוספקט" לא קוימה (שם, עמודים 27 ו- 61). הנתבעת מייחסת חשיבות מיוחדת להוראות היצרן בעניין התנור והחזקתו, ולחובת התובעים ללמדם. משנכנסו לדירה, הם היו מודעים לקיום הוראות בענין התנור, ואף ביקשו לקבלם, אך הם לא עשו לברר את ההוראות, או לבקשם מ"אורן", הגם שידעו על הסיכונים שבתנור ובמערכת הפעלתו". הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי בהליך הפלילי הוכח, כי חוסר ניקוי וטיפול במכשיר, אחת למספר חודשים - גורם להצטברות "לכלוך, אבק, פיח וקורי עכביש", ואלה סותמים את מעבר האויר למבער של התנור ומפריעים לבעירה תקינה. כתוצאה מכך תהיה פליטה מוגברת של CO (שם, עמודים 180-182 לפרוטוקול). מודעות ההורים לסיכונים שבתנור ולצורך בתחזוקה תקינה של המערכת, מקבלת חיזוק במקרה שאירע מספר ימים לפני האירוע הטרגי. התנור התקלקל ולא ניתן להפעילו. התובע ניסה להפעיל את התנור פעמים מספר, אך לא הצליח בכך. גם הסיוע שקיבל משכנם בהפעלת התנור - לא צלח. הגיעו הטכנאים בן רחמים וסבג (צד שלישי 5) לתיקון התקלה. הם היכו בתנור בפטיש - והתנור פעל. הטכנאים מסרו לתובעת כי "הם מאורן" (שם, עמוד 48). הנתבעת טוענת, כי היה על התובעים לקרוא לאורן, להימנע מלהפעיל את התנור, ולא לסמוך על התשובות הסתמיות שקיבלו מבן רחמים, סבאג וזון שהם מאורן, וש"הכל בסדר" (עמוד 114 לסיכומי הנתבעת). הנתבעת סבורה, כי "נדלקו נורות אדומות" מול עיניהם של התובעים. הם ידעו על הסכנות כאנשים מן היישוב, והיו צריכים לצפות ולחזות מראש את הסכנה ואת הנזק, ולא היה עליהם להסתפק בתשובות המרגיעות של הטכנאים או של זון. הם גם ידעו את רגישות בתם בשל בעיות נשימה שהיו לה, והיה עליהם לפעול כדי למנוע סיכון מן המערכת וסיכון לבתם, אך הם לא השגיחו עליה ולא גילו כלפיה רגישות שהיתה צריכה בנסיבות הענין, עם הפעלת "מערכת קלוקלת". חלקם של ההורים, כך לטענת הנתבעת "אינו עומד בשום יחס" לחלקה של הנתבעת, שאינה אלא ספק גז, כך שתרומת הרשלנות של ההורים היא גבוהה. עוד אומרת הנתבעת, כי "בהכרעת הדין הוכרה למעשה תרומת רשלנות של ההורים, אלא שלא היה בה, כדי להגן על הנתבעת מפני הרשעה (עמוד 62 להכרעת הדין). וגם זאת: ההורים הפרו את חובת הזהירות המושגית, והקונקרטית שלהם כלפי בתם המנוחה ונהגו כלפיה שלא כהורים סבירים, באותן נסיבות. הנתבעת שלחה הודעת צד שלישי לשני ההורים, והיא מבקשת לקבוע את חלקם באחריות למות המנוחה בשיעור 5% - לכל אחד מן ההורים. הנתבעת מייחסת להורים אחריות כבדה - משפטית ומוסרית: "כמעט כבדה מנשוא לגורלה המר של בת[ם]" הגם שהיא מצטערת על צירופם כצדדים שלישיים. 49. 49. אקדים ואומר, כי שלא כטענת הנתבעת בסיכומיה, בית המשפט בהליך הפלילי לא קבע כי התובעים התרשלו או כי הוכחה תרומתם להתרשלות שגרמה למותה של המנוחה. בית המשפט אמר דברים אלה: "אחר שהועלתה הטענה כי לא בוצעו פעולות תחזוקה ונקיון של המערכת, בין היתר על ידי משפחת גרוס, יש להבהיר, להשלמת הדברים, כי אין לטענת רשלנות תורמת השלכה על אחריות בפלילים, וגם אם יש ממש בטענה זו, במישור העובדתי אין היא יכולה לשמש הגנה מפני הרשעה" (ע"פ 478/72 פנקס נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(ג), 617, 625, עמוד 62 להכרעת הדין). הנה כי כן, אין כאן ממצא עובדתי שקבע את רשלנות ההורים במות בתם או את תרומתם לרשלנות. ועוד זאת: הנתבעת מייחסת את התקלה בתנור ואת פליטת הגז הרעיל בכמות בלתי סבירה לתחזוקה לקויה של התנור, וממילא לחלקם של ההורים ביצירת הסיכונים שבהעדר תחזוקה או בתחזוקה לקויה: "הוכח כי חוסר טיפול תחזוקתי במשך השנים שחלפו מאז התקנת התנור ועד לאסון, הם הסיבה הסבירה והקרובה ביותר לבעירה לא תקינה ולפליטת C0, וכי חלוף הזמן, שנים, ללא טיפול תחזוקתי וניקוי, גורם בהחלט, כלשון העד, לעלייה בפליטת ה- CO...".(עמוד 114, למעלה, לסיכומי הנתבעת). אולם, דברים אלה "לא הוכחו" בהליך הפלילי או בהליך זה. איפכא מסתברא; בהכרעת הדין לא נקבע כך אלא נאמרו דברים אלה: "לא אותרה בבירור הסיבה שבעקבותיה נגרמה התקלה. לא הוברר האם מקור התקלה בתנור עצמו או בארובה ... נשמעו דעות שונות של מומחים בעניין זה: חלק ייחסו את המכשלה למבנה לא מתאים של הארובה ופעולה לא תקינה שלה, בהתחשב בתפקידה לשאוב את הגזים הרעילים ולהוציאם החוצה. חלק סברו כי עיקר הדופי עשוי היה להיות בתנור עצמו שלא נוקה ולא תוחזק ובהעדר אוורור מספיק ארע האסון... מאחר שהתנור והארובה לא נבדקו מיד לאחר האירוע, ולא ידועות לנו כמויות ה-CO שהתנור פלט במועד הקובע, לא ניתן לנקוט עמדה בשאלה מה היה מקור התקלה, על מי רובצת האחריות להתרחשותה, איך ניתן היה למנוע אותה, ועל איזה גורם רבצה האחריות הישירה למנוע אותה. ניתן להסיק רק דבר אחד ממסכת הנתונים שלפנינו, ונראה כי עליו לא יחלוק איש: אילו הותקן התנור מחוץ לאמבטיה, במרפסת השרות הפתוחה לאויר החיצוני היתה גם תקלה מעין זו שהתרחשה חולפת בלא שתקטול חיי אדם ובלא שתפגע פגיעה רצינית בגוף ובבריאות של מאן דהוא" (עמוד 46 להכרעת הדין; ההדגשות אינן במקור). בית המשפט בהליך הפלילי, לא קבע, אפוא, את מקור התקלה, או אם תחזוקה תקינה היה בה כדי למנוע פליטת גזים רעילים בכמות קטלנית. ממילא לא נקבע חלקם של ההורים, כפי שהנתבעת מבקשת לקבוע. ועוד עניין: הנתבעת, שכבר הורשעה בהליך הפלילי בגרימת מותה של המנוחה, והיא מתגוננת כאן בהליך האזרחי נגד התובענה, מבקשת לגרור אחריה כשותפים לאחריות כל גורם אפשרי, שיש לו איזה קשר שהוא למערכת התנור - התקנתו, הפעלתו, החזקתו והשימוש בו. בלהט המסע הזה, היא מבקשת לצרף את הנפגע ולהפוך אותו לפוגע. לא די בשכול ובאובדן של הפעוטה, שבן רגע קיפדה את חייה. לא די באלה להורים, והנה עליהם להתמודד ולהוכיח באותות ובמופתים, קבל עם ועולם, כי הם לא גרמו למות בתם. ההורים עצמם, כמו גם בתם המנוחה, היו נתונים יום-יום ושעה-שעה לסיכונים לחייהם, שנוצרו עקב הספקת גז למערכת הפעלה של תנור חימום צורך גז, כאשר התנור מותקן בתוך חדר אמבטיה. הנתבעת, ואפשר שגם אחרים, כפי שאפרט להלן, מי יותר ומי פחות, לא עשו דבר וחצי דבר כדי למנוע את הסכנה המתמשכת. ההורים לא היו ואינם חלק ממשחק האבסורד הזה, שהביא בסופו לטרגדיה נוראה להורים, שהם המשתמשים בשירותי הנתבעת. דווקא הם אינם אחראים לתוצאה האיומה, שהם נפגעיה העיקריים. יש להצטער, אפוא, על כי הנתבעת לא חסה על ההורים שאיבדו את בתם ממעשי רשלנות של אחרים, ובעיקר של הנתבעת, והביאתם להתגונן בהליך האזרחי כדי להראות כי "הם אינם אשמים" במות בתם. הנתבעת מגדילה עשות, באומרה כי יש לזקוף לחובת ההורים את העובדה שהם לא ראו להעיד בהליך האזרחי. וכי מה היה להם להורים להוסיף על שאמרו במשפט הפלילי, לבד מהוספת מכאובים וזכרונות קשים מן האסון וממות בתם. 50. 50. האמנם נהגו התובעים שלא כהורים סבירים או כמשתמשים סבירים בתנור חימום צורך - גז? התובעים רכשו דירה, שכבר בוצעו בה שינויים בחדר האמבטיה ובמקום שבו הותקן התנור. הם חתמו עם הנתבעת על חוזה למתן שירות להספקת גז, מתוך ידיעת הנתבעת על קיום תנור חימום צורך גז בדירה "והכל תקין, שריר, בריר וקיים"; וכי מה ציפתה הנתבעת מן ההורים שיספרו לה את תולדות ימיהם של התנור ושל המערכת והיכן מותקן התנור, איזו ארובה מותקנת ואילו פתחי אוורור קיימים, וכל זאת מבלי שהם ידעו את חשיבותו של כל אחד מן הנתונים האלה, ומבלי שיישאלו בענין זה דבר וחצי דבר על-ידי הנתבעת או על-ידי גורמים אחרים? כפי שנקבע בהכרעת הדין, היתה זו חובתה של הנתבעת לדאוג לתנאי הבטיחות בהפעלת התנור, ולבצע בדיקות תקופתיות לשם כך, כתנאי להספקת גז לביתו של הצרכן. כפי שנקבע בהכרעת הדין: "אמצעי הזהירות שחברת הגז חבה כלפי לקוחותיה הם מוגברים במיוחד". חובת הזהירות המוגברת של הנתבעת נובעת, כפי שפורט בהכרעת הדין, משניים אלה: ראשית, העיסוק בגז שהוא דבר מסוכן ומעצם טיבו מחייב טיפול זהיר וקפדני במיוחד כדי למנוע פגיעה בגוף ובחיי אדם; שנית, מדובר בסיכונים שאינם תמיד ידועים וברורים לעינו של הצרכן, וההגנה מפניהם מחייבת מידה של ידע מקצועי. לעתים, הצרכן חסר ידע ואמצעים להתמודד עם סיכונים אלה בכוחות עצמו. על נותן השירות להגן על הצרכן ולהבטיח אותו מפני חוסר הידע וחוסר האמצעים האופייניים למצב הצרכן במקרה זה. הצרכן גם נותן אמון בנותן השירות, שם בו את מבטחו וסומך עליו כי ידאג לאמצעי בטיחות וזהירות שיגנו עליו מפני הסיכונים שבהפעלת מערכת מסוכנת כאמור. על נותן השירות להבטיח, כי אם תיארע תקלה, שלא תמיד ניתן לצפותה ולמנעה מראש "כי מיקום המערכת יוצב במקום כזה שימנע סכנה לאדם או לפחות ימזער עד למינימום היקף פגיעה אפשרית". 51. 51. ההורים נהגו בסבירות. כאשר המכשיר לא פעל הם הזמינו את הקבלן לתיקון התקלה. הלה הזמין טכנאי גז שטיפל במכשיר. ההורים השתמשו במכשיר שימוש ראשון אחרי תיקון התקלה כאמור. ועוד זאת: טכנאי הגז הגיע לדירה בזמן השיפוצים ובדק את המערכת (עמוד 66 להכרעת הדין). איש לא אמר להורים כי מיקום התנור בחדר האמבטיה גורם לסיכון, וכי יש להעתיק את מקומו למרפסת השירות הפתוחה. ההורים הזמינו טכנאי שבדק ואמר להם כי "הכל תקין". מה עוד ניתן לדרוש מן הצרכן, כאשר לא נאמר לו דבר על הסכנות הטמונות בהתקנת המכשיר בחדר האמבטיה. אכן, אין צורך במומחיות מיוחדת כדי לעמוד על הסכנה משאיפת גז רעיל או מן הסיכונים הנובעים מהפעלת תנורים בגז. דברים אלה ידועים לכל בר-בי-רב דחד יומא, אולם, מה עוד עליהם לעשות יותר משעשו. הם הודיעו לקבלן, הוזמן טכנאי שבדק, ומשנתגלתה תקלה הוזמנו טכנאים שתיקנו את המערכת והפעיל את התנור. הם התקשרו בחוזה עם הנתבעת כספק הגז, והיא זו שהיתה צריכה לדאוג לבדיקות בטיחות תקופתיות, וכל אימת שחל שינוי מהותי, כמו שינוי בבעלות, או שינוי מבני. פשיטא, שהנתבעת לא רק הפרה את חובת הזהירות המוגברת המוטלת עליה, אלא גם הפרה את אמונם של ההורים כצרכני שירותיה. איש מן המעורבים לא הזהיר את ההורים ולא העמידם על הסיכון שבמערכת ההפעלה של התנור או איזה חלק ממנו. לא ארבה מלים, ואין צורך להשיב על כל טענה ואבק טענה שטענה הנתבעת כדי לשים גם את ההורים בקדרת התבשיל של האחריות המשותפת של כולם - למותה של הילדה המנוחה. אין צורך בכך. סיכומם של דברים כי ההורים לא עוולו ולא תרמו כל תרומת רשלנות למות בתם. האשם מוטל באופן מכריע על הנתבעת. אפילו תמצי לאמר, כי להורים או למי משניהם חלק באחריות, הרי שבנסיבות הענין ניתן להחיל על המקרה את הוראות סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: "... ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק; אולם לא יראוהו כך אם נתקיימה אחת מאלה: (1) - - - - (2) אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה למכרעת לנזק". האופי המכריע של האשם אינו נקבע על-פי חלוקת האחריות (ע"פ 436/65 טולקובסקי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כו(1), 567, 569-570). האשם המכריע הוא סוגיה של קשר סיבתי: "התשובה לשאלה האם יש לראות באשם כגורם המכריע לנזק מצויה באותן תכונות של האשם שבעטין מוטלת החבות. תכונות אלה ניתן לאתר על-פי מבחנים המשקפים שיקולים של מדיניות. שלושת המבחנים המקובלים הם מבחן השכל הישר, מבחן הסיכון ומבחן הציפיות, שהוא המבחן הנפוץ מכולם" (ע"א 2028/99 וע"א 3059/99 משה פאר נ' חברה לבנין סילובט (1964) בע"מ ואח', שניתן ביום 13/4/2001, תקדין עליון 2001(2), 460). היקף החובה המוטלת על הנתבעת לעומת היקף החובה המוטלת על צרכן שירותים של גז, ובכללם הורי הילדה המנוחה, הציפיות שהיתה צריכה להיות לנתבעת כי בלא פעולה אקטיבית מצדה - לא תיבדק ולא תותקן מערכת תנור החימום, וכי היא בעלת הידע ולרשותה אנשי מקצוע הכשירים והמיומנים לטפל בבדיקת המערכת ובתיקון הליקויים בה. היא זו שצריכה לדאוג למתן הוראות והנחיות לצרכנים ולבעלי המקצוע והיא זו שצריכה לדאוג לקיומן, ולהבטיח את תקינות המערכת בכל עת. כל אלה מהווים סיבה מכרעת לנזק, השוללים את הקשר הסיבתי בין מעשי ההורים ומחדליהם, אפילו היו כאלה ולא הוכחו, לבין הנזק שנגרם. לפיכך, אין לייחס לתובעים אשם תורם למותה של המנוחה. סבורני, כי לא היה צורך בהגשת הודעת צד שלישי להורים ואני דוחה את הודעת צד שלישי ששלחה הנתבעת לתובעים (צד שלישי 6). הנתבעת תישא בהוצאות ההורים ושכר טרחת עורך דינם בגין הודעת הנתבע, בנפרד מן ההוצאות בתובענה עצמה, בסכום של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק והפרשי הצמדה ורבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל. בסכום זה תישא הנתבעת לבדה. ניכוי סכום הפיצויים שנפסק בהליך הפלילי 52. 52. אחרי הגשת סיכומיה, ביקשה הנתבעת להוסיף ולטעון טענה שנשמטה מטיעוניה, לפיה יש לנכות מהסכומים שיפסוק בית-המשפט לתובעים, את הפיצוי בסכום של 30,000 ₪ שנפסק לעזבון בגזר הדין בהליך הפלילי, ביום 30/4/1996, הכל בתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק. הפיצוי האמור נפסק לעזבון לפי סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 "על חשבון הפיצוי הראוי על-פי הדין האזרחי" (עמוד 6 לגזר הדין). התובעים מתנגדים להסתמכות הנתבעת על גזר הדין, בבחינת ראיה נוספת בהליך האזרחי, והם מתנגדים לטענת הנתבעת, שיש לנכות את הפיצויים שנפסקו לעזבון בהליך הפלילי. 53. 53. גזר הדין הוא חלק מפסק הדין בהליך הפלילי שהצדדים הסכימו להגשתו יחד עם תיק ההליך הפלילי, כולו. פסק דין בהליך הפלילי, כאמור לעיל וכפי שפירטתי בהחלטה מיום 6/12/1999, ולפי סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, הוא מסמך קביל בהליך אזרחי. לפיכך, לא היתה מניעה להסתמך על האמור בגזר הדין. גם אינני רואה כל מניעה לטעון בענין הפיצוי שנפסק בגדר סעיף 77 לחוק העונשין. 54. 54. סעיף 77(א) לחוק העונשין קובע: "הורשע אדם, רשאי בית-המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על-ידי העבירה סכום שלא יעלה על 84,400 ₪ לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו". לפי סעיף 77(ג) לחוק העונשין, דינם של פיצויים לענין גביה, כדין קנס. התובעים טוענים, כי "מבחינת הנאשם, מהות התשלום היא כקנס", וכמו שקנס אינו ניתן לניכוי מן הפיצויים, כך גם הפיצויים האלה - אינם ניתנים לניכוי מן הפיצויים שיפסוק בית משפט זה בהליך האזרחי. ועוד: לפיצוי האמור סממנים עונשיים (ע"פ 3818/99 פלוני נ' מדינת ישראל שהובא ברע"פ 3976/01 בתיה אסף נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2002(1) 162). עיקרי הדיון בענין בתיה אסף הנ"ל סב סביב השאלה אם ניתן לחייב אדם שביצע עבירה אך לא הורשע בה לשלם פיצוי לקורבן העבירה שניזוק. בענין זה נחלקו הדעות בבית-המשפט העליון: כבוד השופט חשין, וכבוד השופט ריבלין סברו בדעת רוב כי סממני ההליך האזרחי - הפיצוי על נזק נעוץ בחיוב זה שבסעיף 77 לחוק העונשין, בעוד שדעת המיעוט (כבוד השופטת מ' נאור) סברה כי הסממנים מובילים להיבט העונשי. לכן תרופת הפיצוי אינה צריכה הרשעה של הנאשם בעבירה, ומשום כך ניתן לפצות על הנזק אף בלא הרשעה. התובעים מוסיפים וטוענים, כי יש להתייחס לפיצויים שנפסקו בגזר הדין כאל קנס גם מן הטעם כי סממני הקנס דבוק בהם, והם לא נפסקו עקב דיון בהליך אזרחי שבו נשמעו ראיות ונשמעו הצדדים הנוגעים לענין: הנאשם והצד הזוכה בפיצוי. לפיצוי שנפסק לפי סעיף 77 לחוק העונשין, מאפיינים עונשיים, והוא בא לשרת את תפיסת המחוקק בדבר מטרת הענישה. אולם, כפי שנקבע בדעת הרוב בפסק הדין בענין בתיה אסף הנ"ל, מהותו של הפיצוי היא אזרחית שבא לפצות על נזק שגרם הנאשם לנפגע העבירה - אף אם הנאשם לא הורשע בעבירה, ובלבד שנקבע כי הוא ביצע אותה. סיווג הפיצויים לפי סעיף 77 לחוק העונשין, חרף הסממנים העונשיים שבהם, הוא "סיווג אזרחי". אין הם קנס ואין הם מתווספים לקנס שהוטל על נאשם פלוני, אלא שדרך גבייתם היא כדרך גבייתו של קנס, כפי שנקבע בסעיף 77(ג) לחוק העונשין. ברור הוא, כי חיוב בפיצוי לפי סעיף 77 "אינם משחררים מאחיות לנזק לפי כל דין אחר", כפי שנקבע בסעיף 88 לחוק העונשין. סכום הפיצוי שניתן לפסוק בגדר ההליך הפלילי לפי סעיף 77 לחוק העונשין הוא סכום מוגבל, בעוד שהנזק שנגרם לנפגע העבירה יכול שיהיה גדול אלף מונים, והפיצוי בגינו גדול לאין שיעור מהסכום המרבי שניתן לפסוק בגדר ההליך הפלילי. השאלה שהועמדה להכרעה כאן היא האם סכום שנפסק בהליך הפלילי ניתן לניכוי מסכום הפיצויים שייפסקו בהליך אזרחי בתביעת הניזוק? לשון אחרת, האם הפיצוי בהליך הפלילי הוא על חשבון הפיצוי בהליך האזרחי, וכ"מקדמה" הוא. בהכרעת הדין בעניננו, אמרה כבוד השופטת פרוקצ'יה, דברים אלה: "אין סמכות זו שוללת או מייתרת את התביעה האזרחית העשויה לעמוד לניזוק, אלא עניינה לשלב את קורבן העבירה כגורם בהליך הפלילי מתוך ראייה כי הטבת נזקו - ולו באופן חלקי - היא חוליה חשובה ולעתים הכרחית בתהליך הענישה הראויה והדגשת נורמות ההתנהגות הראויות. אמצעי זה בא להדגיש כי ההליך הפלילי איננו הליך המוגבל רק ליחסים שבין הנאשם לבין הציבור, אלא יש לו השלכה ישירה גם לגורלו של קורבן העבירה ונזקו של הפרט ניצב גם הוא כשיקול במסגרתו. במקרה זה, הטבת נזקו - ולו באופן חלקי - של עזבון המנוחה אמנם לא יחזירה לחיים, אולם יש בו כדי לסמל את אחריותה של הנאשמת לא רק כלפי הציבור הרחב אלא גם כלפי הפרט הנפגע, ודואליות זו ראויה להדגשה במיוחד בנסיבות מקרה זה אשר נסתיימו באסון כה כבד. שאלת היקף זכויות העזבון לפיצוי במישור האזרחי ראויה לבירור נפרד על כל השלכותיה. מטבע הדברים, בענין זה לא נשמעו טיעונים בפני ולכן אגביל את פסיקתי, לפסיקת פיצוי, ולו חלקי, על חשבון הפיצוי הראוי על-פי הדין האזרחי". הנה כי כן, בית-המשפט בהליך הפלילי התייחס לפיצוי שפסק בגדר ההליך הפלילי כפיצוי "על חשבון" הפיצוי שייפסק בהליך האזרחי (ראו גם ת"פ (י-ם) 343/97 מדינת ישראל נ' חוסני, דינים מחוזי לב(1), 669), שאף בו נאמר על-ידי השופטת פרוקצ'יה כי הפיצוי שנפסק בגדר סעיף 77 לחוק העונשין הוא "על חשבון פיצוי" (ראו גם ת"א (י-ם) 1421/99 שרה שמחה נ' חברת פז גז ירושלים, תקדין מחוזי 2001(2), 13718). בחינת הסוגיה גם לפי תכלית החקיקה מפנה אותנו לדברי ההסבר לחוק העונשין (תיקון מס' 28), התשמ"ח-1988: "על בתי המשפט בישראל רובץ היום עומס רב. עומס זה מחייב התייעלות ומציאת דרכים לצמצום הכפילויות בדיון. לא אחת קורה שבית המשפט בשבתו כבית משפט פלילי, עוסק בעבירה המהווה פגיעה גופנית או רכושית באדם. במקרה זה מתרשם בית-המשפט מכל נסיבות הענין ולומד להכיר על פרטיו את מעשה הנזק אם לגוף או לרכוש. בהרבה מקרים הנפגעים הם אנשים דלי אמצעים שאין להם היכולת לשכור שירותי עורך דין ולנהל משפטים אזרחיים לתקופה ממושכת. מסיבה זו, ולשם יעילות הדיון, נקבע בזמנו שבית המשפט הפלילי, אגב הכרעת הדין בנושא הפלילי, יהיה מוסמך גם לפסוק פיצוי לצד הנפגע... פיצוי כזה בהרבה מקרים, ימנע הצורך בתביעה אזרחית חדשה וממושכת. בדרך זו ייעשה צדק מהיר עם קורבנות העבירה הפלילית ויוקל אף העומס על בתי המשפט". עולה מדברי ההסבר להצעת החוק, כי הפיצוי שלפי סעיף 77 לחוק העונשין משמש "תחליף" לפיצוי האזרחי, ואינו מתווסף לו, בכל מקרה. אם תאמר כי אין הפיצוי "תחליף" מה לו למחוקק לטרוח בהדגשת "ייעול וצמצום כפילויות" שבדברי ההסבר. כבוד השופט ש' לוין (כתוארו אז) מוצא סממן נוסף לפיצוי זה כחיוב אזרחי, לאמור: "חיוב אזרחי עצמאי שיכול היה לשמש נשוא לתובענה אזרחית נפרדת, ולפיכך הליך ההשגה עליו הוא בדרך של הגשת ערעור אזרחי רגיל לבית משפט אזרחי לערעורים" (ע"פ 3785/90 מוד שפאר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5), 397). אין כאן "עונש אזרחי" ואין כאן "קנס" שמצטרף לעונש המוטל בהליך הפלילי, אלא פיצוי מוקדם בלא הוכחת הנזק בהליך אזרחי, שאינו מתווסף לפיצוי שיייפסק לו לנפגע העבירה בהליך אחר - "על חשבון" הפיצויים שיבואו, אם בכלל. בדרך כלל אם שיעור הנזק אינו עולה על הפיצוי שנפסק בגדר ההליך הפלילי, הרי די בכך, ולא יינתן פיצוי נוסף, לכשיוכח הנזק. אולם, אם שיעור הנזק שיוכח, עולה על שיעור הפיצוי שנפסק, הרי שהפיצוי שבגדר ההליך הפלילי - ניתן "על חשבון" הפיצוי שייפסק בהליך האזרחי. אין מנוס ממסקנה זו. לפיכך, סכום הפיצוי שנפסק בגדר ההליך הפלילי בסכום של 30,000 ₪, ינוכה מן הפיצוי שנפסק בפסק דין, באופן שלסכום האמור יווספו הפרשי הצמדה כחוק מיום התשלום בפועל של הסכום האמור על-ידי הנתבעת ועד ליום פסק דין זה. חלקם של הצדדים השלישיים באחריות לנזק 55. 55. הנתבעת טוענת כי מותה של הילדה המנוחה הוא תוצאה של שרשרת מעשים ומחדלים רשלניים של הצדדים השלישיים, כל אחד וחלקו, על פני תקופה ארוכה. ועוד: אין ללמוד מן המקריות שבהעמדת הנתבעת לדין, לפי מדיניות ההעמדה לדין של המאשימה, על כך שהצדדים השלישיים אינם אחראים לתוצאה הקטלנית, או כי הנתבעת לבדה אחראית על כך. משהוגש האישום נגד הנתבעת, ולא נגד הצדדים השלישיים (לבד מצד שלישי 5 - אבי בן רחמים), הרי נדון חלקה של הנתבעת והוטל עליה לשאת גם בתוצאות מעשיהם ומחדליהם של הגורמים האחרים, שהם הצדדים השלישיים. על כך נאמר בהכרעת הדין, כי "מכל שרשרת הנוגעים בדבר רק שניים הועמדו למבחן הביקורת השיפוטית". ועוד זאת: "שאלת אחריותו של כל אחד מהנאשמים [הנתבעת וצד שלישי 5, הטכנאי] נגזרת ממידת הנגיעה שהיתה לו ביחס לסטיה מרמת הבטיחות הנאותה שארעה כאן. שאלות של מדיניות משפטית ואיזון בין שיקולים שונים - בין שיקולים הנוגעים לצדדים עצמם ובין שיקולים חברתיים רחבים יותר - הם המכריעים את הכף לכיוון הכרה באחריותה של חברת הגז לאסון שארע ואי הכרה באחריותו של טכנאי הגז לכך" (עמוד 72 להכרעת הדין). בית-המשפט מוסיף דברים אלה: "חרף חלקיות זו, לא למותר להביע את התקוה כי גם אותם גורמים שלא עורבו ישירות בהליך זה, והעוסקים, בין היתר, ביבוא ובהפצה של מכשיר החימום וההסקה, ובגיבוש תקני הבטיחות לגביו, יפיקו לקחים מהאסון שארע ויחמירו, ראשית, עם עצמם אך גם עם הציבור הרחב בכל הקשור לקביעה ויישום אמות מידה של בטיחות לטיפול במכשירים צורכי גז" (שם, שם). בהכרעת הדין המלצות לגורמים המעורבים להחמיר את דרישות הבטיחות מעבר לדרישות מינימליסטיות, בדרך של הרחבה ניכרת של "שולי הבטיחות הקיימים", גם למצבים של תקלות בלתי צפויות או שאינן ניתנות לשליטה, העלולות לסכן חיי אדם, או שמקורן ברשלנות של "גורמים מתערבים זרים", ובכללם דיירים המשתמשים במערכת באורח יומיומי. אין מדובר בקביעת אחריותם של גורמים מתערבים - בין שהם זרים ובין שלא. מעורבותם של הגורמים האחרים נבחנה במסגרת הליך זה, בשל ההודעות לצדדים שלישיים ששלחה הנתבעת אליהם. בענין אחריותם של ההורים, אמר בית משפט זה את דברו ודחה את התביעה נגדם. אדון להלן בחלקם ובאחריותם של הצדדים השלישיים האחרים: יבואן ומפיץ מכשיר, מכון התקנים, בניאב קבלן הבנין, קבלן השיפוצים, והטכנאי. 56. 56. הנתבעת סומכת את ידיה על חוות דעתו של ד"ר עדאל, העד מטעמה (נ/1 בהליך האזרחי) המבוססת על הראיות ועל הכרעת הדין בהליך הפלילי, שבה הוא חיווה את דעתו בענין חלקו של כל אחד מן הצדדים השלישיים. לפי חוות הדעת האמורה, אחריות הנתבעת היא מצומצמת ומזערית, ולא אחריות מוגברת כספק גז ואחראי על בדיקת המערכות שאליהן היא סיפקה גז, כפי שנקבע בהוראות התקן ובהכרעת הדין. אמרתי לעיל, כי העד עשה מלאכת בית משפט וקבע בחוות דעתו "על סמך תרחישים סבירים עם רמת סבירות גבוהה" (סיכומי הנתבעת בעמוד 51) את חלקו של כל אחד מן הצדדים בהליך זה. לשון אחרת, אם הלך לו המומחה מטעם הנתבעת לפי "מאזן הסתברויות", לדעתו הוא, כנהוג במשפט אזרחי, הרי שיש לקבל עמדה סבירה זו. אציין, כבר כאן, כי חוות הדעת נ/1 מרחיבה, אף מעבר לטענות שנטענו בכתב ההגנה. היא מבוססת על פרשנותו של העד לראיות שהובאו בבית-המשפט בהליך הפלילי - גם לגבי הצדדים השלישיים, שלא היו צדדים בהליך הפלילי. להגשת הפרוטוקולים ולראיות שבהליך הפלילי התנגדו באי-כוח הצדדים השלישיים, שלא היו צדדים במשפט הפלילי, וטעמיהם עמם. הצדדים השלישיים לא הסכימו לקבל את תיק ההליך הפלילי כולו, כמקשה אחת, כראיה בהליך זה, ועמדה זו הובהרה במהלך הדיונים. ואולם, בהליך זה ניתנה לצדדים הזדמנות להביא את ראיותיהם (ראו עמוד 16 לפרוטוקול). לפיכך, ממצאיו ומסקנותיו של בית-המשפט בענין חלקם ואחריותם של הצדדים השלישיים ייקבעו לפי הראיות שהובאו בהליך האזרחי. הנתבעת אוחזת במסקנותיו של העד מטעמה - בחוות דעתו ובעדותו בבית-המשפט "אורים ותומים", לפיהן חלקה של הנתבעת באחריות למותה של המנוחה הוא קטן, וכי אין להציב רק כלפיה רף דרישות כה גבוה, כפי שנקבע בהכרעת הדין. עוד היא אומרת, כי דרישות ברמה כה גבוהה מן הנתבעת "אינה מסתברת ואינה הגיונית, אם אין בצדה דרישות דומות מכל יתר הגורמים המעורבים". הנתבעת רואה בכך חוסר איזון וחוסר הגיון בשל "קביעות נורמות כפולות - מחמירות עם הנתבעת ומקלות עם האחרים". לטענת הנתבעת, רשלנות היא שגרמה לפליטת חד תחמוצת הפחמן בכמות גדולה וקטלנית מהתנור בעת האסון "ועל פי מאזן ההסתברויות, ההגיון והשכל הישר וחומר הראיות, הצדדים השלישיים גרמו ותרמו לכך" (עמוד 52 לסיכומי הנתבעת). וגם זאת: חלוקת האחריות צריכה להיעשות לפי קנה מידה הגיוני וסביר, לאמור: "מזיקים נפרדים שגרמו לניזוק נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, חבים יחד ולחוד לכל הנזק בשל מותו" (ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויז, פ"ד(2), 89, 103), דהיינו מעוולים בנפרד כמו מעוולים במשותף - חבים בנזק, ובכל מקרה יש לחפש קנה מידה סביר לחלוקת הנזק ביניהם (שם, עמוד 104). הנתבעת טוענת, כי הצדדים השלישיים לא הביאו ראיות ולא הרימו את נטל ההוכחה כי הנזק הוא בר חלוקה, ומכאן שאחריותם על-פי הראיות היא לנזק כולו, ביחד ולחוד עם הנתבעת, לפי שיעור חלוקה שיקבע בית-המשפט. ומה לענין האחריות למות המנוחה? על כך אומרת הנתבעת, כי סיבת הפליטה הקטלנית של הגז הרעיל מהתנור, לא התבררה. קיימות מספר אפשרויות לכך שסבירות כל אחת מהן היא גבוהה, הגם שלא נקבע איזו מהן היא שהתרחשה בפועל וגרמה למות המנוחה. לפיכך, משקיימות אפשרויות עיקריות, שאף אחת מהן לא הוכחה יש לקבוע אחריות משותפת (ע"א 600/86 עמיר נ' קונפינו, פ"ד מו(3), 233, 240). 57. 57. לפני שאקבע את חלוקת האחריות בין הגורמים השונים ואת חלקו של כל אחד מן הצדדים השלישיים, לבד מהורי הילדה המנוחה, אומר מלים ספורות על חלקה של הנתבעת כספק גז, בכלל חלקם של הגורמים השונים. חברת הגז המספקת גז לצרכנים היא הגורם הדומיננטי בכלל הגורמים והחוליה העיקרית בשרשרת האחראים. ספק הגז הוא הגורם היחידי מבין כל הגורמים האחרים שיש לו קשר עקבי ורציף, יש לו שליטה ויכולת פיקוח ובקרה על המתקן - מיום חיבורו למקור ההספקה של הגז ובמשך השנים, לרבות בעת חילופי הדיירים. בשל כך מופנות דרישות התקן, בעיקר אל חברת הגז (ספק הגז). ספק הגז הוא זה שצריך לקבוע את ההוראות ואת ההנחיות להתקנת מכשיר החימום המופעל בגז, להפעלתו על-פי הוראות היצרן, לרבות תנאים ודרישות לסילוק גז רעיל ולאוורור במקום סגור, לבדיקתו ולתחזוקתו. בכלל הוראות והנחיות אלה - על ספק הגז להבטיח מתן אישורים מתאימים מן המתקין של המכשיר וגם מן הקבלן או מהצרכן שרכש את המכשיר לצורך התקנתו במבנה, ולהבטיח קיומם של כל התנאים הדרושים על-פי התקן. בין היתר, גם לדאוג לבדיקות תקופתיות על-ידי בודקים מוסמכים ומיומנים, כפי שפירטתי לעיל. אם לא יקוימו התנאים האלה, כולם, כי אז ספק הגז לא יחבר את הדירה ל"רשת הגז" - אם היא מרכזית - ולא יספק גז באופן אחר. תנאים אלה צריכים להיכלל בכל חוזה למתן שירותי גז עם הצרכן ועם כל קבלן שבונה בנין ומייעד את הפעלת החימום בתנורי חימום צורכי גז. דרישת האישור והבדיקה כתנאי להספקת גז צריכה להיעשות לא רק בשעת החיבור הראשון בדירה חדשה, אלא כל אימת שיתרחשו אירועים, כמו העברת הבעלות בדירה כשיש צורך בחוזה עם הבעלים החדשים ושינויים מבניים בדירה, לרבות שיפוצה, כשהשינויים משפיעים על מיקום התנור. בענין זה דומה ספק הגז ל"ספק החשמל", שלא יגרום לחיבור הצרכן לרשת החשמל, אלא אם חשמלאי מיומן ומוסמך על ידיו בדק את המערכת בתוך המבנה ומחוצה לו ואישר את תקינותה ובטיחותה. אין צריך לאמר, כי בלא הספקת גז, לא ניתן להפעיל מכשירים צורכי גז, ובלא הפעלתם, אולי לא יהיו תאונות כאלה. משום כך מי שמעונין בהספקת גז למכשיריו - עליו לקיים את התנאים, שעיקרם ותכליתם הוא למנוע סיכון לגוף וסיכון לחיי אדם. אמת נכון, שניתן להעלות על הדעת מקרים חריגים של "חיבורים פיראטיים" למקורות גז, דבר שאם הוא קיים יש לפעול למניעתו ולביעורו. אולם, במקרים כאלה, צרכן שפעל בדרך הזו, יהיה כמי "שדמו בראשו". גם אם ספק הגז הוא הגורם הדומיננטי, עשויים להיות לו שותפים לאחריות, בשל מעשים ומחדלים שגרמו - בחלק זה או אחר. בכך נדון להלן. אחריות אורן - צד שלישי 1 58. 58. בהודעה ששלחה הנתבעת לצד שלישי 1 - אורן, טענה הנתבעת, כי אורן הוא היבואן והמפיץ של תנורים מסוג יונקרס, ונותן השירותים לתנורים אלה. כיבואן, מפיץ, משווק ונותן שירותים כאמור, לא גיבש אורן, לא קבע, לא הורה ולא הצריך בכל הנוגע לכללי בטיחות לתנור, למיקומו או לתנאי האוורור הצריכים לענין, להפעלתו ולתחזוקתו, שהיה בהם כדי למנוע את התאונה. אורן גם ליווה את הפצת התנור לציבור בפרסומת להתקנת התנור בתוך חללים סגורים ובחדרי אמבטיה - ללא דרישה לפתחי אוורור, וכן פרסם את התנור עם הוראות בטיחות רשלניות או לקויות, ולא דאג להזהיר ולהפיץ הוראות בטיחות ברורות והולמות. בענין מעורבותו של אורן וחלקו בהתרחשות האירוע הטרגי, העידו ד"ר עדאל מטעם הנתבעת, ואפרים זידל, מנהל אורן. עדאל העיד בהליך הפלילי ובהליך האזרחי, בעוד שאורן הסתפקה בעדותו של זידל בהליך הפלילי בלבד. עוד בתחילת הדיון בהליך האזרחי הביע בא-כוח אורן את התנגדותו לכך שכל תוכנו של התיק הפלילי - ישמש "באופן גורף" ראיה בהליך האזרחי. עם זאת, משהעיד עדאל גם בהליך האזרחי בעוד שהעד מטעם אורן לא העיד, ומשמסתמך אורן, בסיכומיו, על ראיות ועל עדויות בהליך הפלילי, ובעיקר עדויותיהם של עדאל וזידל - ניתן לקבוע ממצאים על-פי הראיות האמורות. אין זו קבלה גורפת של הראיות אלא "קבלה מבוקרת" של ראיות שחלקם בא גם בהליך האזרחי. דברים שאמר מנהל אורן, הגם שלא היה צד להליך הפלילי, ולא נאמר אחרת מפיו או מפי עדים אחרים מטעמו בהליך זה - אין כל מניעה שישמשו ראיה שעל פיה ניתן לקבוע ממצאים בהליך זה. 59. 59. אין יכולה להיות מחלוקת כי אורן הוא היבואן, המפיץ והמשווק של תנורי חימום ביתיים צורכי גז מסוג יונקרס. אחד הדגמים של התנור נמכר לבניאב על-ידי אורן - לצורך התקנתם בדירות שבבנין שבו נמצאת דירת התובעים. תנורים מסוג זה מותקנים בדירות רבות. אורן גם נותן לרוכשי התנורים "כתב אחריות" לתיקון ליקוים בתנור - לשנה אחת. אולם, גם בתום תקופת האחריות עוסקים טכנאים מטעם אורן בתיקון תקלות "על-פי קריאה". אורן מתקין בעצמו את התנורים בדירות, אך אין זה תנאי מתנאי הרכישה של התנור מאורן (עדות זידל בעמודים 94, 95 ו-124 לפרוטוקול התיק הפלילי; וראו גם עמוד 2 להכרעת הדין). הנתבעת טוענת, כי אורן הוא זה שמכיר כל דגם של התנורים שהוא משווק ומוכר "היכרות אינטימית". הוא זה שיודע את תכונות התנור ואת דרישות הבטיחות הספציפיות לכל דגם. לנתבעת אין ידיעה על כל אלה ובתקופה הרלבנטית להספקת התנור לדירת התובעים, באמצעות הקבלן, ובזמנים הרלבנטיים לאירועים שנדונו בהליכים השונים בעניננו - לא היה לנתבעת קשר לתנורים או לתחזוקתם, והיא לא חבה אחריות לגבי התנורים. חובותיה של הנתבעת נבעו, בעיקר, מהוראת התקן הישראלי כפי שהיו בתוקף באותה עת - לבצע בדיקות תקופתיות. הנתבעת ראתה את תפקידה בחיבור המכשיר למקור הספקת הגז, בבדיקת החיבור ובהזרמת הגז למערכת על-פי ההוראות בתקן. משעשתה כן היא הפנתה את הצרכן לספק המכשיר, שהוא האחראי על תקינותו, כדי לבצע את ההפעלה הראשונה של המכשיר (עמודים 240, 242 ו-249 לפרוטוקול בהליך הפלילי). ועוד זאת: בדיקת החיבור של התנור למערכת הספקת הגז, שנעשית על-פי התקן על-ידי הנתבעת, כוללת את ההוראות המפורטות בתקן בענין מיקום התקנת התנור ותנאי האוורור במקום התקנתו, הן בחיבורו לראשונה להספקת הגז והן בבדיקות התקופתיות (סעיפים 8 ו-9 להוראת התקן ת/9א). מעדות זיידל עולה, כי באורן היו מודעים לסיכונים שבהתקנת התנור מן הדגם האמור, שבו הלהבה בוערת בחלל החדר לעומת הדגם "טורבו", שבו הלהבה אטומה. להבה גלויה מחייבת פתחים אל החוץ לפליטת הגזים הנשרפים. בחורף, במשבי רוח מן החוץ, עלולה הפליטה להישאב אל חלל החדר (עמודים 105 ו-109). הנתבעת מבקשת ללמוד על הסיכון שבפליטת גזים רעילים לחלל החדר ממבנה התנור ולא מתנאי האוורור, ובשל כך להשתחרר מן הקולר של האחריות ולתלותו על צוואר אורן. אולם, אין ללמוד כך מן הראיות, אף לא מעדותם של עדאל או מעדות זידל. גם הסיכונים בארובה לא תקינה היו ידועים לאורן ולדרישות התקן הישראלי בענין האורך המינימלי של הארובה מעל המכשיר ואטימותה, ולהבטחת ניקיונה של הארובה, או לעטיפת התנור בתוך ארון סגור, אלא אם הוא עומד בדרישות היצרן, למשל: תחתית חופשית של התנור. התחזוקה הנדרשת היא טיפול שנתי, לרבות ניקוי התנור והארובה (עדות זיידל, עמודים 100, 106 ו-129 לפרוטוקול התיק הפלילי). לטענת הנתבעת, כל הידע הזה, שהיה בידיעת אורן, בעיקר לענין הסיכונים של התנור ודרכי מניעתם, יישם אורן בעצמו כשהתקין תנורים ששיווק - על-ידי בעלי מקצוע מיומנים מטעמו, אך מידע זה לא הועבר לאחרים, ובעיקר לצרכנים - בדרך של הוראות של אורן. בהתאם לכך הוא לא התיר התקנת תנורים משלו בתוך חדרי אמבטיה או במטבחים "אלא אך ורק בחוץ" (עדות זידל, שם, עמוד 120). אם היו מקרים שבהם הותקנו תנורים בחדרי אמבטיה, הרי שזה היה, לטענת זיידל, עקב שינויים בבניה וצירוף שטחים של מרפסת שירות לחדר האמבטיה (עמוד 127). עם זאת אורן, כך לטענת הנתבעת, לא הזהירה ולא התריעה מפני התקנות מסוכנות כאלה, או כי יש להתקין את התנור "רק בחוץ", ומחוץ לחדרי אמבטיה וחדרים סגורים אחרים - אם על גבי המכשירים או בדרכים יעילות אחרות. ועוד זאת: ענין נוסף שעליו ידע אורן, אך לא הזהיר ולא התריע מפניו, ובכך התרשל, לטענת הנתבעת, וגרם לסיכונים, הוא התקנת תנורים בידי שרברבים של הקבלן ולפי הוראות הקבלן, ולא בידי בעלי מקצוע מיומנים ומוסמכים - בין שקשורים אליו ובין אם לאו. אורן "סמך על קבלני הבנין". זאת למדה הנתבעת מהודעת זיידל בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית-המשפט בהליך הפלילי, שבה אישר את הודעתו: "נכון מה שאמרתי במשטרה שבמקרה הנוכחי מכרנו את התנור ארוז עם פרוספקטים ודברי הסבר לקבלן וכנראה שרברב שעבד אצל הקבלן הרכיב אותו... אני חושב שזה היה בניאב... הפרקטיקה היא שהקבלן נותן את דברי ההסבר לדייר" (שם, עמודים 135-136). הנתבעת סבורה, כי הפרקטיקה של מכירת המכשיר לקבלן שמתקינו באמצעות שרברב מטעמו, כאשר דברי ההסבר של אורן נמסרים לקבלן כדי שימסרם לדייר - היא רשלנית, ואינה מקיימת את חובת הזהירות בכלל וכלפי הצרכנים, במיוחד. אורן היה צריך לדאוג לכך שההתקנה תיעשה על-ידי בעלי מקצוע מוסמכים ומיומנים, כדי שתנאי הבטיחות יתקיימו ויימנעו סיכונים שבהתקנה לקויה ובהפעלה מסוכנת. אם לא התקיימו תנאים אלה - היה על אורן להימנע משיווק המכשירים, והרי הוא ידע יותר מכל גורם אחר על הסכנות הטמונות במיקום מסוכן של התנור ובהתקנה לקויה, לרבות ארובה בלתי תקינה, אשר תגרום לסיכונים לחיי אדם (עדות עדאל בתיק האזרחי, עמודים 56-57). 60. 60. אכן, היה על אורן לצפות להתקנה בלתי תקינה מסוכנת, כשהיא מבוצעת על-ידי שרברבים בלתי מיומנים, שאינם יודעים על הסיכונים הכרוכים במיקום התנורים בחדרי אמבטיה או בחדרים אחרים, ארובות בלתי תקינות, העדר אוורור ותנאי בטיחות אחרים. אורן ידע טוב יותר מכל גורם אחר מה הן הוראות היצרן ומה הסיכונים הכרוכים באי-קיום תנאי הבטיחות, בעיקר סילוק נכון של הגזים השרופים ופליטת גזים רעילים כשהתנור או התקנתו, מיקומו, תקינות הארובה ותנאים אחרים - מתקיימים לפי הוראות היצרן ולפי התקן. במכשירים יוצרי סיכון בהפעלתם, חב היצרן, היבואן, המשווק והספק בהבאת הסיכונים לעיני הרוכש ולידיעת הצרכן. בין השאר, מוטלת חובה על היבואן והמשווק, כמו בעניננו, להזהיר, להתריע ולדאוג לקיום הוראות היצרן, בדרך סבירה המובנת לרוכש. אחד הדברים החשובים בענין זה הוא, כי ההתקנה תתבצע לפי הוראות היצרן ולפי דרישות התקן - על-ידי בעל מקצוע מוסמך ומיומן. אין מדובר ב"מוצר מדף" שכל מבקש לרכשו יבוא וייטול, ומכאן ואילך האחריות מוטלת על הרוכש, אלא במוצר שמוכרו חב למינימום של חובת זהירות כלפי הרוכש הקונקרטי. "המינימום" הזה הוא, למצער, הזהרה מפני הסיכונים הכרוכים במכשיר, בהתקנתו בצורה לקויה, באביזריו (ארובה), במיקומו הנכון והבטוח, ובעיקר בהתקנתו על-ידי מי שהוסמך לכך. "המינימום" האמור כולל את הבאת הוראות היצרן בענין ההתקנה והבדיקה לידיעת הרוכש והצרכן (עדות עדאל בתיק האזרחי עמוד 58). אורן סיפק לקבלן את המכשירים לכל הדירות בבנין שבנתה בניאב, בלי להבטיח כי ההתקנה תיעשה בידי בעלי מקצוע מיומנים, ומבלי להזהיר מפני הסיכונים שבהתקנת התנורים בחדרי אמבטיה, ובכך הוא הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. אמת נכון, שאם התנורים היו מותקנים במיקום נכון ובידי בעלי מקצוע מיומנים, ואחר כך מבוצע שינוי מבני המביא לשינוי מיקום התנור לתוך חדר האמבטיה, כפי שאירע בעניננו - לא ניתן להטיל אחריות על אורן. אולם, ממילא לא הבטיח אורן קיום הוראות היצרן, מתחילה, כך שהשינוי שנעשה אחר כך במיקום התנור, אינו ממעט מאחריות אורן. 61. 61. מעדות זיידל עולה, כי אורן נהג לבצע באמצעות טכנאים מטעמו, את ההפעלה הראשונה של תנורים ששיווק ושהותקנו בדירות (עמוד 105 לפרוטוקול בהליך הפלילי). אילו היה עושה זאת גם במקרה זה, אפשר שהטכנאים היו מגלים על נקלה את הרשלנות החמורה שבמיקום התנור בתוך חדר האמבטיה בדירת התובעים, בלא תנאי אוורור לפי התקן, ואפשר שהיו מונעים את הסכנה. 62. 62. ועוד זאת: התנורים מן הדגם שסיפק אורן לבניאב פורסמו בפרוספקטים שהפיץ, כתנורים שניתנים להתקנה "פנימית", דהיינו גם בחדרי אמבטיה (עדות עדאל בהליך האזרחי בעמוד 259). ממילא, לא הודגש הסיכון שבהתקנה לקויה, ללא אוורור ושלא בידי בעלי מקצוע מיומנים. הוראות ההתקנה שמסרה אורן (ת/8 בתיק הפלילי), אינן מפרטות את הסיכונים הנובעים מאי קיום הוראות היצרן ודרישות התקן, הגם שיש בהן הפניה להוראות המינימליסטיות של התקן 158, לאמור: "יש להתקין את המחמם בחדר מאוורר סמוך ככל האפשר לארובה כדוגמת מרפסת שירותים מאווררת...". עם זאת, צוין בת/8: "אם הוחלט להתקין את התנור בתוך הדירה [שיטה פחות מומלצת] יש להקפיד שנפח החדר יהיה לפחות 7 ממ"ק, לחדר יהיו פתחי אוורור בלתי ניתנים לסגירה לקיר חיצוני ליד הרצפה ולמעלה והכל לפי הוראות חברת הגז ובאישורה...". הנה כי כן, אורן המליץ על התקנה "בשטח פתוח" ואם "הוחלט" להתקינו בתוך הדירה, כי אז יש להקפיד על כך שנפחו יהיה לפחות 7 ממ"ק עם פתחי אוורור - לפי הוראות חברת הגז. אולם, הדיבור "בשיטה פחות מומלצת" להתקנה בתוך הדירה אינה מצביעה על סיכונים הכרוכים בהתקנה בתוך חדרי אמבטיה. אורן פוטר את עצמו בהמלצה שלא לעשות כן, אך אם "הוחלט" על כך - הוא מפנה להוראות חברת הגז, בלי לציין את התנאים ואת הדרישות. גם הצורך בניקוי ובתחזוקה שנתית הוזכר בהוראות אורן (ת/8), באופן שניתן להזמין "טכנאי מומחה מחברת הגז או נציג היבואן (לפי בחירתך), וכי רצויה "בדיקה מונעת אחת ל-12 עד 24 חודש על-ידי שירות מוסמך בלבד". גם במידע זה לא נמסר על סיכונים הנובעים מתחזוקה לקויה שעלולה לגרום לפליטת גזים רעילים בכמות בלתי סבירה. הנתבעת מוסיפה "דרישה" למתקן אזהרה או ל"נורת אזהרה", שיתריעו על סיכון הנובע מפליטת גזים רעילות בכמות בלתי סבירה. אולם, דרישה זו הוספה לתקן המחודש אחרי הכרעת הדין. ממילא, דרישה זו לא נכללה בהוראות היצרן, ולא חלה על-פי התקן שהיה בתוקף באותה עת. 63. 63. האם מוטלת על היצרן או היבואן או נותן השירות לפי הענין, חובה להבטיח תנאים מינימליים הכרחיים למניעת נזק לצרכן, אפילו יש בכך דרישה וסטייה מעל התקן הקיים? על כך השיב בית-המשפט בהליך הפלילי בחיוב (עמוד 36 להכרעת הדין). זיידל, שהעיד כאמור בהליך הפלילי, השיב לשאלת בית-המשפט, כי אכן "יש סכנה בהתקנת התנור בחדר קטן", וכי המקום האופטימלי להתקנת התנור הוא "בחוץ", ולשאלת בית-המשפט בענין הוראות אורן שלא נאמר בהן באופן חד משמעי שאין להתקין את התנור בחדר אמבטיה - אם יש בדירה מרפסת שירות, השיב זיידל כי "אם אבוא ואגיד שההפעלה של התנור מסוכנת יגידו לי ללכת הביתה ושזה לא ענין שלי" (עמודים 136-137 לפרוטוקול בהליך הפלילי). 64. 64. הוראות התקן הישראלי (תי 158) קבעו תנאי מינימום בענין מכשירי חימום ביתיים צורכי גז, התקנתם, מיקומם ותנאי הפעלתם. ראוי לציין, כעולה מהוראות התקן, כי חברת הגז, וביניהן הנתבעת, נטלו חלק בהכנת התקן ובקביעת הוראותיו. כאמור, התקן הטיל על חברות הגז, שמספקות גז למכשירים, את הפיקוח ואת הבקרה על קיום תנאי הבטיחות בהתקנת מכשירי חימום ביתיים צורכי גז ובהפעלתם. לספק הגז שליטה ויכולת פיקוח על קיום תנאי הבטיחות, יותר מכל גורם אחר מבין הצדדים השלישיים. בידי ספק הגז הכוח למנוע את הספקת הגז לצרכן - אם יתברר לו, כי אין מתקיימים תנאי הבטיחות. בענין זה הרחבתי לעיל. אוסיף, כי הנתבעת מנסה בהודעות שנשלחו לצדדים השלישיים לגמד את תפקידיה, ולגרור כאמור עוד גורמים שיישאו עמה בנטל האחריות הכבדה שרבצה עליה, את חובת הזהירות שהפרה, ואת חובתה לפצות את הניזוק בגין הנזק שגרמה. עם זאת, מוטלת אחריות גם על יצרן או יבואן ומשווק, לפי הענין, להודיע ולהתריע באופן ברור וחד משמעי כי התקנת תנור בחדרי אמבטיה כרוכים בסיכונים וכי יש להתקין תנורים כאמור מחוץ לחדרי הדירה, לרבות חדרי אמבטיה, דהיינו בחלל החיצוני או במרפסת שירות פתוחה או שיש בה אמצעי אוורור לפי דרישות התקן, וכי יש לנקוט פעולות ואמצעי זהירות לצורך מניעת סכנות, בין היתר: אוורור, ארובה תקנית, וגם הצורך בניקיון ובתחזוקה של התנור ושל הארובה. ועוד: התקנה ותיקון תקלות צריכים להיעשות על-ידי בעל מקצוע מוסמך ומיומן. אין כל מניעה ואין גם פסול במכירת המכשירים על-ידי יצרן או יבואן לקבלן בנין, ובלבד שהתקנת המכשירים תיעשה לפי תקן בר תוקף, לפי הוראות היצרן ותוך הבטחת קיומם של תנאי בטיחות ומניעת סיכון לחיי אדם, והכל באמצעות מתקין מקצועי מוסמך ומיומן. כאמור, גם אם חברת הגז היא הגורם הדומיננטי מוטלת על היבואן חובה לבדוק את קיום תנאי הבטיחות כחובה משנית, בשעה שמתבצעת הפעלה ראשונה על-ידי טכנאי מוסמך, מטעמו. דבר שבשגרה הוא ידוע לכל ואינו טעון הוכחה, שכאשר יבואן ומפיץ של מכשירים חשמליים ביתיים, כגון: מקרר, מכונת כביסה, מדיח כלים וכיוצא באלה מכשירים, המוכר מכשיר כאמור דורש כי הפעלתו הראשונה של המכשיר (לעתים אף הרכבתו) תיעשה על-ידי טכנאי מטעמו, שאלמלא כן, הוא מסיר מעליו אחריות לתקינות הפעלתו של המכשיר. האין זו ההזדמנות לבדוק קיום תנאי בטיחות ומניעת סכנות מהפעלת המכשיר וממיקומו? כך גם בעניננו, אורן שיודעת מה הן הוראות היצרן ומה הן דרישות התקן, והלא הוא פירטן בהוראותיו (ת/8), צריך להתנות את האחריות למכשיר בקיום תנאי הבטיחות האמורים. הוא גם צריך לדאוג שטכנאי מוסמך, אם מטעמו ואם מתוך רשימת טכנאים מוסמכים המקובלים עליו, יתן אישור על קיום תנאי הבטיחות. עלות של בדיקה ומתן אישור כאמור, שיימסר לספק הגז, כתנאי להספקת גז לצרכן - לפחות, בהפעלה ראשונה עשויה להציל חיי אדם. זאת, בין שעלות זו תועמס על מחיר המוצר ובין שתיכלל במחיר. אולם, אורן לא עשה כך בענין דנן. כשל זה אף הוא התרשלות. אכן, כפי שנקבע בעניננו בהכרעת הדין (בעמוד 68), כי "האחריות הראשונית והעיקרית לקביעת מיקום התנור רובצת על חברת הגז האחראית להתקנה ומורשיה הפועלים מטעמה לצורך ההתקנה, לרבות כל גורם מתקין אחר המבצע בפועל את העבודה. אלה הם הגורמים המופקדים על ההחלטה היכן ימוקם התנור כדי לענות על כללי הבטיחות היסודיים והם האחראים כלפי הצרכן לנקיטת אמצעי זהירות נאותים להבטיח התקנה במקום בטוח". עם זאת, אורן אינו נטול אחריות. אורן מכר את התנור לקבלן בניאב כארבע שנים לפני האירוע הטרגי. במשך התקופה האמורה נמכרה הדירה, והתנור שהותקן על-ידי הקבלן עבר מבעלים אחד לאחר. אורן כשל באי בדיקת קיום הוראות היצרן והוראות התקן עם ההתקנה וההפעלה הראשונה המוטלת עליו, אך הוא אינו אחראי על השינויים שחלו במיקום התנור בדירת התובעים או על תחזוקה לקויה של התנור ושל הארובה. חלקו של אורן בתוצאה הוא קטן ואני מעריכו בנסיבות הענין כעולה מן המקובץ ב- 5% בלבד. בנסיבות הענין, בין צדדים אלה, כל צד יישא בהוצאותיו. מכון התקנים - צד שלישי 2 65. 65. בהודעה למכון התקנים כצד שלישי, אומרת הנתבעת כי מכון התקנים הוא תאגיד על-פי חוק התקנים, התשי"ג-1953, שמטרותיו הן תקינה והבטחת רמה נאותה של טיב מצרכים וקביעת תקנים לגביהם. מכון התקנים הוא זה שקבע את התקן הישראלי הרשמי תי 158. הנתבעת טוענת כי התקן שקבע מכון התקנים הוא רשלני או לקוי או "תת תקני", שהתיר במפורש למקום תנורי חימום בחדרי אמבטיה. התקן לא סיפק את דרישות הבטיחות הראויות ויצר מצג כי מדובר בתקן ראוי בעוד שהתברר כי אינו כך. התקן לא אסר על התקנת התנור במקום שבו הותקן (במקרה הקונקרטי) ובכך תרם לפרקטיקה מסוכנת. 66. 66. מכון התקנים לא היה צד להליך הפלילי. אכן, מכון התקנים הוא "הגורם המקצועי המוסמך", שהוסמך על-פי חוק התקנים לערוך ולבצע תקינה בכל הנוגע למצרכים ולקבוע מפרטים וכללים טכניים של תהליכי עבודה כתקן ישראלי , כאמור בסעיפים 2א ו-6 לחוק. אולם, שר המסחר והתעשיה הוא זה שהוסמך על-פי החוק להכריז על תקן כעל תקן ישראלי רשמי, אם שוכנע, בין היתר, שהדבר דרוש לשמירה על בריאות הציבור או על בטחונו או להגנת הצרכן. תקן ישראלי נעשה "תקן רשמי" עם פרסומו ברשומות, ורואים אותו כתקן מחייב על-פי החוק. מכון התקנים טוען, כי אין הוא הצד השלישי הנכון, שהרי מדובר בדבר חקיקה מחייב, לאחר שהכריז שר המסחר והתעשיה על התקן כתקן רשמי. משעשה כן הרי תקיפת דבר החקיקה אינה יכולה לבוא דרך "מכון התקנים" אלא בדרך של תקיפה ישירה של מלאכת החקיקה של השר. סבורני שיש טעם בטענת בא-כוח מכון התקנים. משהכריז השר על רשמיותו של התקן, הריהו דבר חקיקה מחייב. מכון התקנים יצק תוכן לדרישות התקן. בענין זה הוא פעל כגורם מקצועי בקביעות דרישות התקן, ומכאן ואילך השר עומד מאחורי דבר החקיקה (וראו בג"צ 1934/95 תה ויסוצקי נ' שר הבריאות, פ"ד מט(5), 625, 635-636). מכון התקנים פועל מכאן ואילך, הלכה למעשה, כגורם מקצועי הלומד את לקחי הפעלתו של התקן ועורך בתקן תיקונים, שינויים ושיפורים, הכל לפי מטרות התקינה ולהגברת הבטיחות, הבטחון ושלום הציבור. באת-כוח הנתבעת, עו"ד מאירוב המלומדה, הרחיבה בסיכומיה בענין חלקו ואחריותו של מכון התקנים "כגורם מקצועי מוסמך" לתוצאה שהביאה למותה של הילדה המנוחה. לטענתה, מכון התקנים הוא זה שנקרא לבוא לפני בית-המשפט ולא השר "שאינו עוסק כלל בצד המקצועי", ולהסביר את ליקויי התקן וחסרונותיו, כפי שהתגלו במערומיהם בהליך הפלילי, והוא זה שצריך לשאת באחריות לכל אלה. אולם, בשל התוצאה שאליה הגעתי בכל הנוגע לחלקה של המדינה (ככל שהיא צד בהליך זה) וחלקו של מכון התקנים, לפיה דין הודעת צד שלישי כלפי מכון התקנים להידחות - אין לו צורך להכריע בשאלה אם מכון התקנים שהוא תאגיד על-פי דין הוא צד נכון להודעת צד שלישי, אם לאו. 67. 67. תקן ישראלי 158 בגרסתו המקורית (ת/10 בהליך הפלילי), נוסח בצמצום. כאמור, בתקן המקורי נעשתה רביזיה בשנת 1987 - דרישותיו הורחבו וניתן בו פירוט לדרישות הרבות והמפורטות (ת/9א בהליך הפלילי). הגרסה המורחבת של התקן פורסמה ברשומות ביום 28/1/1988 והיא זו שהיתה בתוקף ביום המקרה וקודם לכן ביום שחתמה עם הדייר הקודם, מושל, על חוזה וגם אחרי כן עם התובעים. הנתבעת טוענת, כי כבר בשלהי שנת 1989 נודע למכון התקנים ממקרה קודם על סיכונים מגז בשל התקנות לקויות של מכשירים (פרוטוקול ההליך האזרחי בעמוד 82). אולם, מכון התקנים לא עשה דבר כדי להחמיר עוד יותר את דרישות התקן. ועוד זאת כשלוש שנים אחרי מותה של המנוחה, פנו רשויות משטרת ישראל למכון התקנים, בשנת 1993, הזהירו והרתיעו על החסר שבדרישות התקן, ובעיקר בענין הצורך בבדיקות (עמוד 355 ו-425 לפרוטוקול ההליך האזרחי). רק לאחר שניתנה הכרעת הדין ביום 14/4/1996, יזם מכון התקנים שינויים בתקן, בדרך של החמרת הדרישות, עד שבא לעולם התקן המחמיר, בשנת 1998, הכל בעקבות הרשעת הנתבעת בהליך הפלילי. לטענת הנתבעת, מכון התקנים התרשל בעריכת התקן בנוסחו הקודם - הן המקורי והן המשופר - וכי בהוציאו מתחת ידו תקן כושל "הטעה והכשיל את כל הגורמים המעורבים". וגם זאת: הנתבעת טוענת, כי מכון התקנים היה צריך להעדיף את האינטרס הציבורי של שמירת בריאות הציבור ושלומו, ולבטא זאת בתקן מחמיר וקפדני, ובין היתר לאסור התקנת תנורים בחדרי אמבטיה. משלא עשה כן - התרשל. התקן התיר התקנת מחממים בחדר אמבטיה בתנאים שנקבעו בתקן. הנתבעת טוענת, כי התנאים האלה קוימו במקרה דנן, ואם למרות זאת אירע אסון, הרי אין זאת כי אם התקן כשל והאחריות רובצת לפתחו של מכון התקנים. אילו הביא מכון התקנים, כגורם מקצועי, בחשבון השיקולים בקביעת דרישות התקן את הסכנות הכרוכות בהתקנת תנורי חימום בחדרי אמבטיה - היה עליו לנסח את הוראות התקן באופן שונה לחלוטין מזה שהיה ביום האירוע. הנתבעת מוסיפה, כי היא "הורשעה בגין רשלנותו של מכון התקנים, ועליה הוטל לשאת בתוצאות רשלנותו". 68. 68. כאמור, דין הודעות צד שלישי ששלחה הנתבעת למכון התקנים - להידחות, ואלה עיקרי הנימוקים: (א) שלא כטענת הנתבעת, התקנת התנור בחדר האמבטיה שבדירת התובעים, לא נעשתה לפי הוראות התקן. התנור הותקן כאשר בחדר האמבטיה קיים פתח אוורור אחד בלבד, ובכך נמנע מחזור יעיל של האויר. ענין זה נקבע בהכרעת הדין (עמוד 28), ועל פי הראיות שהובאו בהליך האזרחי, אני קובע כי דרישה זו של התקן לא התמלאה וכי זו רשלנותה של הנתבעת כפי שנקבע בהכרעת הדין. גם הארובה שהותקנה לא היתה תקינה ולא תאמה את התקן. בענין זה הודה המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר עדאל (עמוד 65 לפרוטוקול בהליך האזרחי). משלא התקיימו הוראות התקן במלואן, אין צריך לאמר כי הכשל והרשלנות אינם נעוצים בתקן, אלא באי מילוי הוראותיו; (ב) לא הוכח קשר סיבתי בין נוסח התקן ודרישותיו לבין הנזק - מותה של הילדה המנוחה. הנתבעת היא זו שלא קיימה פיקוח ובקרה על התקנת התנור, שאליו סיפקה גז באופן סדיר ורצוף. היא לא ביצעה בדיקות תקופתיות כדי לעמוד על המסוכנות שבמיקום התנור ועל הליקויים שיש בו, בעיקר על אי-עמידתו בדרישות התקן. אם הנתבעת היתה מקיימת פיקוח ובדיקות והיתה מתנה את הספקת הגז בקיום דרישות התקן - אף בנוסחו הקודם - אפשר שהתוצאה הקטלנית היתה נמנעת. לפיכך, אין לקבל את הנחתה של הנתבעת כי אם התקן היה מחמיר יותר "האסון היה נמנע". וכי איזו נפקות יש להחמרת דרישות התקן כשאין הקפדה, פיקוח ובקרה על קיום דרישותיו - בין דרישות מינימליות ובין דרישות מחמירות. אם אין פיקוח ובקרה מצד הנתבעת על קיום דרישות התקן כנוסחו אז, מי לידינו יתקע, כי בדרישות המחמירות היתה הנתבעת מקיימת פיקוח, בדיקות ובקרה? (ג) לא הוכחה התרשלות של מכון התקנים. ועוד זאת: מכון התקנים הוא תאגיד סטטוטורי ובתור שכזה חלות עליו הוראות סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952. סעיף 3 קבוע, כי "אין המדינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, או בתום לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה". אין מחלוקת כי מכון התקנים פעל במסגרת ההרשאה שניתנה לו בחוק התקנים. לא הוכח כי הוא פעל בזדון ושלא בתום לב. תקנים שנקבעים על-פי דין הם בדרך כלל מינימליסטיים ואינם ממצים את כל חובת הזהירות המושגית והקונקרטית המוטלת על אדם, בנסיבות מסוימות. תקן, כמו כל דין, הקובע נורמות משפטיות וכללי התנהגות, מחייב מינימום מסוים, רף של סטנדרט שמתחתיו אין לנהוג, אך מעליו, וככל שמדובר בשמירת הגוף, בחיי אדם, שלומו ובבטיחותו "השמים הם הגבול". התנהגותו של אדם נבחנת, בעיני בית-המשפט, על-פי מבחן הסבירות. לעתים, אמות המידה שיקבע בית-המשפט יעלו לאין שיעור על דרישות התקן - לשם מניעת סיכון לחיי אדם. כל זאת, מעל ומעבר לדרישות החובה החקוקה. אין לאמר, איפוא, כי הסטנדרט שנקבע כשל משום פסיקתו של בית-המשפט, וכי בשל כך התרשל המחוקק או מתקין חקיקת המשנה, או התרשלה הרשות המוסמכת משום שלא קבעה סטנדרט זהירות ובטיחות מחמיר ולא העלתה את רף הדרישות; (ד) בכל מקרה, אחריותה של התבעת היא כה מכרעת, כך שגם מטעם זה יש לקבוע כי אפילו היה מחדל באי ביצוע שינויים בתקן על דרך ההחמרה - הרי שמעשיה ומחדליה של הנתבעת ניתקו כל קשר סיבתי בין מחדלי מכון התקנים לבין התוצאה הקטלנית. 69. 69. בשל כל אלה דין הודעת צד שלישי כלפי מכון התקנים - להידחות. הנתבעת תשלם לצד שלישי 2 (מכון התקנים) הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. הקבלן בניאב - צד שלישי 3 70. 70. בהודעה צד שלישי ששלחה הנתבעת לבניאב, טענה כי בניאב התקין את התנור בבית התובעים במיקום רשלני או בניגוד לסטנדרט בטיחות או לתנאי אוורור נאותים. בניאב עשה זאת מבלי להודיע לנתבעת. הקבלן בניאב בנה את הבנין ורכש מאורן תנורים ל-14 הדירות שבבנין, לרבות דירת התובעים שנרכשה ממנו על-ידי הקונים הראשונים. העידה בהליך האזרחי נעמה נוטמן, ונחקרה על תצהירה (עמוד 89 לפרוטוקול), כי בניאב ביטל לבקשתה את מרפסת השירות וצירופה לחדר האמבטיה. בשל השינוי הזה השתנה מיקום התנור והיה בתוך חדר האמבטיה "כמו בכל יתר דירות הבנין". לטענת הנתבעת נעשה שינוי זה כשנתיים אחרי שהיא אישרה את ההתקנה במרפסות השירות בכל הדירות, ומבלי שדווח לה על השינוי האמור. אך בדיעבד נודע לה על השינוי או דווח לה עליו. מרדכי מושל קנה את הדירה מנוטמן. הוא העיד, כי כשקיבל את הדירה לידיו, עוד לפני שנוטמן התגורר בה, התנור כבר היה מותקן בחדר האמבטיה (עמוד 170), על-ידי בניאב ששינה את מיקום התנור (עמודים 171-173). מן הממצאים העובדתיים בהליך הפלילי עולה, כי בניאב לא דיווח על השינוי במיקום התנור. לטענת הנתבעת, החיבור למקור הספקת הגז לא נעשה על ידיה, וכי היא סיפקה גז לדירה במשך כשנתיים מבלי שהודע לה על השינוי. לטענת הנתבעת, יש בכך הפרה של הוראות התקן, בסעיף 14, שזו לשונו: "לפני התחלת ההתקנה, על מתקין המתקן לשימוש בגזים פחמימניים מעובים, להגיש לאישור החברה המספקת תרשים המתקן ובו פירוט החומרים והאביזרים, הוראה כזאת כוחה יפה גם לגבי שינויים במתקן שקיים". בניאב התקין את התנור וביצע בו שינוים, ולפיכך, כך לטענת הנתבעת, חלה עליו חובה להגיש לאישור הנתבעת תרשים ופירוט חומרים ואביזרים וגם "פירוט השינויים". עוד אומרת הנתבעת, כי אילו בניאב דיווח לה על השינוי היתה בודקת וסביר מאוד שהיתה שולחת טכנאי לדירה, ואפשר שהיתה מביאה לשינוי מקומו מחוץ לחדר האמבטיה. 71. 71. משה לאובמילר, שהיה מנהל החברה הקבלנית במועדים שבהם נבנה הבנין העיד בהליך הפלילי. לדבריו, נוטמן, שרכשה את הדירה ביקשה לבצע בה שינויים ועוד לפני השלמה הבניה מכרו נוטמן את הדירה למושל. לפי עדות לאובמילר, בניאב התקינו את התנורים בדירות וכי הם ביצעו את השינויים (עמוד 106 לפרוטוקול ההליך הפלילי). אחרי התקנת התנור הם לא מסרו לנוטמן הסברים על התנור (שם, עמוד 109). בניאב לא דיווח לנתבעת על השינויים ועל מיקום התנור. ממצא זה נקבע בהכרעת הדין, הגם שהעד לאובמילר סבר, שלא מתוך ידיעה אישית, כי בניאב דיווח לנתבעת על כך. הנתבעת טוענת, כי הקבלן בניאב התרשל בביצוע שינויים בדירה שהביאו למיקום התנור בחדר האמבטיה שלא לפי הוראות התקן, וכל זאת מבלי להודיע לנתבעת על השינוי ומבלי לקיים את הוראות התקן. בניאב התקין את התנור בחדר האמבטיה של דירת התובעים במיקום שונה מן המיקום שבו הותקנו התנורים בשאר הדירות. שלא כמו בדירות אחרות שבדקה הנתבעת ואישרה את המיקום, הרי שבדירת התובעים היא לא בדקה, מכיוון שלטענתה לא הודע לה על השינויים במיקום. 72. 72. בהכרעת הדין נקבע בענין מיקום התנור, כדלקמן: "חברת הגז היא המחליטה איפה יותקן תנור הגז בדירה, והקבלן לא יחליט על כך, בדרך כלל, בלא אישור נציג מוסמך של חברת הגז (עמוד 185), ובמקרה של שינוי במיקום התנור, על הקבלן לקבל אישור על כך מנציג חברת הגז (186)... העיד עוזי אברהם, טכנאי ראשי של סניף 'פז-גז' בירושלים, כי הוא כטכנאי פונה לקבלן הבונה, נפגש עם מנהל העבודה בשטח ורואה את מיקום הדירה, מיקום תנור ההסקה ורואה אם המקום שמתקינים את התנור הוא תקני... הוא ומנהל העבודה קובעים את מיקום התנור בכל אחד מהדירות (עמוד 246)" (עמודים 20-21 להכרעת הדין). בניאב לא היה צד להליך הפלילי. אולם, בענין חלקו של בניאב בשינויים שנעשו בדירה ובמיקום התנור בחדר האמבטיה, העידו נוטמן ומנהלה דאז של החברה הקבלנית בניאב. בניאב מאשר בסיכומיו את העובדה, כי בכל דירות הבנין הותקן תנור גז במרפסת השירותים וכי גם בדירת התובעים הותקן התנור, בתחילה, במרפסת השירות. אולם, עקב צירוף מרפסת השירות לחדר האמבטיה השתנה מיקום התנור לתוך חדר האמבטיה. בניאב מסתמך על תצהירה ועל עדותה של גב' נוטמן, לפיהם "ייתכן שצרפתי את מרפסת השירות לאמבטיה בלי לדעת שזה אסור. שם היה התנור. אילו היו בניאב אומרים לי שאסור, לא הייתי שמה את התנור בחדר האמבטיה...". מדברים אלה מסיק בניאב, שהוא לא ביצע את השינוי אלא נוטמן היא שביצעתו. ולא כך הוא. מדבריה לא ניתן להסיק כי היא ביצעה בעצמה את השינוי. כוונת הדברים היא כפשוטם של דברים שהיא ביקשה את השינוי ואחר ביצעו. מתוך הראיות עולה בבירור, כי השינוי בוצע על-ידי הקבלן בניאב ולא על-ידי אחר. בניאב לא הודיע על השינוי לנתבעת ולא קיבל את אישורה למיקום התנור. אני קובע, כי השינויים בדירה נעשו על-ידי בניאב, בין היתר על-ידי צירוף מרפסת השירות, שבה הותקן התנור - לחדר האמבטיה. אין מקובלת עלי טענת בניאב, בסיכומיו, כי ארגז העץ שהתקינו התובעים סביב התנור הוא סיבת הסיבות או עילת העילות של התקלה בתנור או הגורם לפליטת CO בכמות בלתי סבירה שהביאה למותה של הילדה המנוחה. אני קובע, כי היתה התרשלות מצד בניאב, הגם בשיעור קטן שאני מעריכו ב- 5%. בנסיבות הענין, בין צדדים אלה: הנתבעת ובניאב - כל צד יישא בהוצאותיו. שאול זון - צד שלישי 4 73. 73. שאול זון הוא קבלן שיפוצים, שביצע שיפוצים בדירת התובעים, ובין היתר בנה ארון עץ סביב לתנור ושינה את הארובה. לטענת הנתבעת, השינוי שביצע צד שלישי זה בסתירה לדרישות התקן, גרמו לתקלות בתנור, והכל בניגוד לדרישות התקן ולהוראותיו, ומבלי לדווח על כך לנתבעת. שאול זון העיד במשפט הפלילי ועל פי הראיות שהובאו במשפט הפלילי, קבעה השופטת המכובדה ממצאים ומסקנות. בהכרעת הדין נקבע לענין השיפוצים שביצע זון, כדלקמן: "ערב כניסתם של בני משפחת גרוס להתגורר בדירה, בוצעו שיפוצים בדירה. בין היתר הוכנסו השינויים הבאים בקשר לתנור אשר כולם בוצעו על-ידי הקבלן שאול זון: 1. נבנה ארון עץ סביב התנור שהיו לו דלתות נפתחות ותחתית עץ מחורר... 2. נעשו שינויים מסוימים בארובה... השיפוץ והשינויים לא נעשו על דעת חברת הגז ואיש מטעמה לא בדק ולא אישר שינויים אלה, ואף לא נתבקש לעשות כן..." (עמודים 15-16 להכרעת הדין). זון לא העיד בהליך האזרחי, וניתן לקבל את עדותו במשפט הפלילי, משנתקבל התיק הפלילי כחלק מן הראיות, הגם שקבעתי כי לא ניתן לקבל את כל תוכנו, באופן גורף. זון העיד על אופן ביצוע השינויים בארובה ועל הקושי לבצעם. סופה של עבודת השינויים האלה שבוצעה זוית חדה ולא קהה בארובה (קשתות עיקול הארובה), שלא בהתאמה לדרישות התקן, כפי שהורחב באוקטובר 1987, והיה בתוקף בעת ביצוע העבודות על-ידי זון. לטענת הנתבעת, ועל בסיס דברי העדים מטעמה: זידל ועדאל - העבודות שביצע זון, בעיקר בארובה, היו רשלניות, בשל סטייתן מן התקן, וגרמו לאשם תורם כדי לפחות 15% משיעור הנזק. וגם זאת: זון אף לא ידע על קיומו של התקן שקבע נתונים טכניים ודרישות בענין ארובות למתקני גז (עמוד 82 לפרוטוקול התיק הפלילי), ולא ידע על תקן בענין אוורור במקום התקנת התנורים צורכי גז (שם, עמוד 23). לטענת הנתבעת, זון לא בדק את תקינות המערכת ואת הפעלתה אחרי שביצע את השינויים בתנור ובארובה, ובין השאר את מבנה הארובה אחרי השינויים שביצעו בו, באופן שיבטיח את תת הלחץ כנדרש בתקן ואת תקינות הפעלת הארובה. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי הארון שבנה זון סביב התנור אף הוא לקוי, בשל כך שנבנה עם תחתית עץ, בעוד שתחתית התנור צריכה להיות גלויה בלא כיסוי, כדי שלא לחסום את האוורור. זון גם לא דיווח לנתבעת על השינויים שביצע, ובכך הפר חובה כלפיה, וגרם לרשלנות. 74. 74. לאחר ביצוע השינויים בתנור ובארובה על-ידי זון, אירעה תקלה בתנור, ולא ניתן להפעילו. אולם, במקום לפנות לאורן כדי שטכנאיה יתקנו את התקלה, הזמין זון את הטכנאים בן רחמים וסבג לתיקון התקלה, הגם שידע שיש להזמין טכנאים מטעם אורן לתיקון התקלה בתנור, כפי שאמר לתובעת: "רק טכנאי של אורן יכול לתקן תנור יונקרס" (עמוד 65 לפרוטוקול ההליך הפלילי). 75. 75. בהכרעת הדין (עמוד 61) נקבע במפורש, כי השינויים שביצע זון בארובה והבניה הלקויה של הארון סביב התנור תרמו לתקלה בעת האסון ולפליטת הגז הרעיל. 76. 76. לעומת זאת, זון טוען כי לא הוכח כל קשר סיבתי בין העבודות שביצע לבין מות הילדה המנוחה, וכי מחדליה של הנתבעת הוא הגורם המכריע. היא המעוולת "הראשית והיחידה" והיא זו שגרמה לאסון ולתוצאה הקטלנית. לטענת זון, התנור כבר היה מותקן בחדר האמבטיה בדירה בשעה שהוא ביצע את העבודות בערובה (עמוד 170 לפרוטוקול ההליך הפלילי); הארובה היתה מורכבת על התנור ולא היה לארובה כיסוי (כובע) (שם, עדות מושל, עמודים 172 ו-17), וכי היו "קנים וציפורים בארובה" (עמוד 171, שם). עוד לטענת זון, הנתבעת לא היתה צריכה לאפשר הספקת גז לתנור שבדירת התובעים, כשהוא מותקן בחדר האמבטיה. ואף זאת: כל שעשה זון הוא התקנת ברדס וכובע לארובה למניעת כניסת לכלוך וציפורים, ובכך שיפר את מצב הארובה, וכי "הארובה שנבנתה מעל התנור עד לפתח היציאה מקיר הבית על זויותיה, ופיתוליה עד היא הארובה המקורית שהותקנה ונמסרה זו לדיירי הבית". זון טוען, כי התרשלות הנתבע היא רשלנות רבתי. הנתבעת עצמה את עיניה, ועליה לשאת לבדה בתוצאות רשלנותה; לא הוכח קשר סיבתי בין האירוע לבין מעשיו של זון, ואין לסמוך על חוות דעתו ועל עדותו של המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר עדאל, שכל שעשה הוא העלאת "תרחישים" והשערות, ללא בדיקת העובדות, ועל מסקנותיו מבקשת הנתבעת לסמוך את ידיה כאילו הן עובדות מוכחות. בכל מקרה אפילו היו מעשים ומחדלים רשלניים של מי מהצדדים השלישיים, הרי רשלנותה החמורה של הנתבעת ניתקה את הקשר הסיבתי, אם היה כזה. 77. 77. בחינת הראיות מעלה, כי ניתן לקבוע כי העבודות שביצע שאול זון הן שגרמו לתוצאה הקטלנית או שתרמו איזו תרומה שהיא לנזק. מכל מקום לא הוכח קשר סיבתי בין מעשיו ומחדליו של זון לבין הנזק - מותה של הילדה המנוחה. לפיכך, אני דוחה את הודעת צד שלישי ששלחה הנתבעת לשאול זון - צד שלישי 4. בנסיבות הענין, ביחסים שבין הנתבעת לצד שלישי זה - כל צד יישא בהוצאותיו. אבי בן רחמים ומשה סבג - צדדים שלישיים 5 78. 78. הצדדים שלישיים - בן רחמים וסבג, הם "טכנאי גז" שותפים בעסקם. לפי טענות הנתבעת ששלחה אליהם הודעות צד שלישי, הם הוזמנו לתקן את התנור בדירת גרוס ימים ספורים לפני המקרה. הם טיפלו בו, בין היתר, על-ידי הנחתת מכות פטיש על התנור, עד שנזלו מים ממנו. התנור פעל אחרי התיקון, אך הם לא הזהירו את התובעים בדבר הסיכונים שבהפעלת התנור, או שהם יצרו בעצמם תקלות של בעירת התנור או אפשרות הפעלתו במצב של סיכון. לטענת הנתבעת, הטכנאים בן רחמים וסבג בדקו את התנור בדיקה שטחית ובלתי ראויה, כאשר הוזמנו בביקורם הראשון על-ידי שאול זון - צד שלישי 4. טיפולם הרשלני והבלתי מקצועי בתנור והפעלתו אחרי "מכת פטיש" ימים ספורים לפני המקרה, משלא פעל, וכל זאת כאשר שניהם אינם טכנאים שהוסמכו לטפל בתנורי גז מסוג יונקרס. בן רחמים הואשם בהליך הפלילי, יחד עם הנתבעת. הוא זוכה. בית-המשפט בהליך הפלילי קבע, כי אף בהנחה כי העובדות שיוחסו לבן רחמים בכתב האישום, כאמור, הן נכונות - אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מותה של הילדה המנוחה לבין מחדליה של הנתבעת בשל אי ביצוע בדיקת בטיחות של התקנת התנור ובהתרת מצב שבו יותקנו תנורי חימום צורכי גז בחדרי אמבטיה במקום במרפסת חיצונית הצמודה לדירה (עמוד 61 להכרעת הדין). אמת נכון הדבר, כי זיכויו של בן רחמים בהליך הפלילי, כמו אי הגשת אישום נגד שותפו בן סבג, או נגד כל צד שלישי אחר, אינו מעלה ואינו מוריד לענין ההליך האזרחי (ראו החלטתי בבש"א 1751/99). ועוד זאת: מקובלת עלי קביעתו של בית-המשפט בהליך הפלילי: "לא יכול להיות ספק כי ביחסים שבין טכנאי גז ללקוח המבקש את שירותיו, קיימת חובת זהירות מושגית המטילה על הטכנאי חובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים במתן שירותו המקצועי. גדרה של חובה מושגית זו נגזר, בין היתר, מהעובדה כי טכנאי נדרש לטפל ב'דבר מסוכן' אשר במקרה של תקלה עלול לגרום נזק גוף חמור, ואף לקפח חיי אדם" (עמוד 67 להכרעת הדין). הטכנאי חב גם חובת זהירות קונקרטית כלפי בני משפחת גרוס. אולם, למעשה, היקף מעורבותם של הטכנאים הוא מוגבל, ואין בסיס לטענה, כי אופן הטיפול האקראי שלהם בתנור הוא שגרם לפליטת גז רעיל בכמות קטלנית או שהם תרמו להיווצרות התקלה. בהליך זה לא הונחה תשתית עובדתית לרשלנותם של הטכנאים ביצירת התקלה או בפליטה המסוכנת של הגז הרעיל. באישום הוגבלה הטענה לאחריות הטכנאי בהשתתפות בהפעלת התנור, ובכך "שאפשר הספקת גז לתנור מבלי שדרש כי מיקומו של התנור יועתק למקום בטוח, ומבלי שהזהיר את בני הבית על דבר הסיכונים הכרוכים בהשארתו במיקום הנוכחי" (שם, עמוד 67). בית-המשפט בהליך הפלילי קבע, כי חובת הזהירות הקונקרטית שחלה על הטכנאי חייבה אותו לנקוט אמצעי זהירות נאותים בהפעלת המערכת ובתיקונה, אך היא "לא התפרשה גם לקיום חובה למנוע את הפעלת התנור כל עוד לא יועתק מיקומו ויועבר מחדר האמבטיה למקום פתוח, או להזהיר את הדיירים מפני הסיכונים הטמונים במיקום כאמור" (שם, עמודים 67 ו-68 להכרעת הדין). עוד קבע בית-המשפט בהליך הפלילי, כי "גם אם נקבל את דברי העד ברק (עמוד 179) כי כל טכנאי רמה 1 או 2 רשאי לבדוק את התאמת ההתקנה של התנור לתקן, הרי משלא היה לנאשם כל קשר לנושא ההתקנה של התנור בבית משפחת גרוס ומשלא נתבקש כלל להתייחס לענין זה, אלא הוזמן למטרה ספציפית של תיקון תקלה, לא היתה עליו חובה לעשות כן" (שם, עמודים 68 ו-69). ד"ר עדאל, המומחה מטעם הנתבעת, אמר בעדותו במשפט הפלילי (עמוד 365 לפרוטוקול), וכך אמר גם בהליך האזרחי, כי טכנאי ברמה 1 מוסמך לבצע אינסטלציה ביתית פשוטה של שני מכלים וכיריים [של גז], ולכן ספק אם הוא רשאי ומוסמך לקבוע מבחינה מקצועית מה הוא המיקום הסביר של תנור החימום צורך גז ואין הוא מוסמך, בנסיבות הענין, לדרוש את העתקת התנור מהאמבטיה למקום אחר. הטלת חובת זהירות קונקרטית על טכנאי כאמור - למנוע את הפעלת התנור אלא אם יועתק מחדר האמבטיה אל מחוצה לו, פירושה חיובו לעמוד באמות מידה של התנהגות החורגות מגדר חובת הצפיות הסבירה בנסיבות אותו ענין (שם, בעמוד 69). בית-המשפט בהליך הפלילי מוצא חיזוקים למסקנתו זו בהוראות התקן שלא שללו אפשרות להתקנת התנור בתנאים מסוימים שפורטו בתקן, וכי בית-המשפט הוא שקבע דרישות מחמירות וקפדניות, מעבר לדרישות התקן, המתאימות לחברת גז שעומדים לרשותה אמצעים מקצועיים לשאת באחריות כאמור. דרישות מחמירות אלה של חובת זהירות אינן יכולות לחול, באותה מידה, על טכנאי גז פרטי מהשורה שאינו קשור לחברה, המוזמן למטרה ספציפית של תיקון תקלה מסוימת ואינו מתבקש לעשות דבר מעבר לכך. ואף זאת: "רמתו המקצועית של הנאשם [בן רחמים - צד שלישי 5] היא הנמוכה ביותר בדירוג המקצועי ובנסיבות המקרה אין זה סביר לייחס לו חובה לצפות נזק כתוצאה ממיקום תנור בחדר אמבטיה - דבר המותר ביסודו על-פי התקן. טכנאי גז המוזמן על-ידי לקוח למטרה ספציפית מניח, ובצדק, כי נושא ההתקנה, צנרת, מיקום התנור וכיוצא באלה ענינים, נעשו תחת פיקוח ואישור חברת הגז המספקת את הגז, כפי שהדבר אכן צריך להיעשות" (עמוד 69 להכרעת הדין). בית-המשפט בהליך הפלילי סבר, כי במצב של "הפרה בוטה ובולטת של דרישות הבטיחות" עשוי גם טכנאי גז ברמה נמוכה שנקרא לתקן תקלה ספציפית במערכת תנור יונקרס - תחול עליו חובה מקצועית קונקרטית 'מתוקף מקצועו' לנקוט אמצעי זהירות או לפחות להזהיר את בני הבית מפני הסכנה. אולם לא זה המקרה כאן" (שם, עמוד 70). 79. 79. בן רחמים הואשם בהליך הפלילי והעיד בו. הוא לא העיד בהליך האזרחי, אך הוא מיוצג על-ידי עורך דין. סבג לא הואשם בהליך הפלילי, אך העיד במהלך הדיון בהליך. הוא לא התייצב בהליך האזרחי ולא מסר עדות. עם זאת, מצבו אינו שונה ממצבו של בן רחמים, וכל אשר ייקבע בענינו של בן רחמים - יחול על סבג, בהיותם שותפים שפעלו יחדיו וטיפלו, שניהם, בתיקון התקלה בתנור כ"טכנאים פרטיים" וקבלנים עצמאיים. זאת, גם אם בין רחמים עבד כטכנאי שירות בחברת הגז "סופרגז". הטכנאים בן רחמים וסבג, ביקרו בדירת התובעים שתי פעמים שבהן טיפלו בתנור. בן רחמים הכחיש בחקירתו במשטרה כי הוא טיפול בתנור, אך הודה אחר כך כי הוא מסר גירסה שקרית (עמודים 439 ו-440 לפרוטוקול ההליך הפלילי). ביקורם הראשון של הטכנאים היה בזמן ביצוע השיפוצים על-ידי שאול זון. לדברי בן רחמים ביקור זה נועד לביצוע עבודה של העברת "נקודת גז" במבטי, ולא לטיפול בתנור החימום. סבג הוסיף בעדותו, כי בביקור הראשון הוא אף לא נכנס לחדר האמבטיה (שם, עמוד 439). אולם, מעדות זון עולה, כי אחרי שסיים את בניית הארון סביב התנור, הזמין את הטכנאים לבדיקת התנור. אולם, הוא לא נכח בדירת התובעים בביקור הראשון, ואין ללמוד מעדותו לענין הטיפול שטיפלו הטכנאים בתנור. זון זכר כי התנור הופעל וכי היו מים חמים (עמוד 91 לפרוטוקול ההליך הפלילי). בביקור השני הגיעו הטכנאים לדירה, וגם זאת על-פי הזמנת זון, והפעם לצורך תיקון תקלה בתנור. בן רחמים העיד על הביקור השני, כי סבג הפעיל את התנור, וכי "נדלקה להבה מצוינת". הוא עשה זאת על-ידי "סיבוב בורג" של המשאבה (שם, עמוד 437). בן רחמים אומר, כי הם לא היכו בתנור במכת פטיש. לעומתו העיד סבג, כי התנור לא פעל, וכי "אם המכשיר לא עובד המשאב נתפסת, יש מכשיר שמסובבים ימינה שמאלה ואז הוא עובד, זה מה שעשינו. לא ניסינו להפעיל אותו - זה לא השפיע. ניסינו לשחרר את הבורג וזה לא עבד. לקחנו את עצמנו ויצאנו מהדירה... אני טיפלתי בענין הבורג" (שם, עמוד 450). סבג העיד כי הם, הטכנאים, אינם מוסמכים לטפל בתנור: "אסור לנו לעשות את זה, אסור לנו לנגוע בדברים האלה, אין לנו אישור ואין לנו רשיון" (שם, עמוד 452). ועוד זאת: "ביקשנו מהאדם שהיה שם להזמין את חב' אורן כי הם האחראים על טיפול המכשיר" (שם, עמוד 452 ו-454). עדויות הטכנאים נסתרת בעדותו של התובע, טדי גרוס, בענין הטיפול של הטכנאים בתנור, באמצעות מברג ופטיש. התובע אומר כי ביקש מהטכנאים הסבר ולא "נתן להם ללכת" עד שהסבירו לו על היונקרס, ולשאלתו אם הכל תקין אמר לו מי משני הטכנאים "כן, בטח, הכל תקין". התובעים אומרים בעדותם כי הטכנאים טיפלו בתנור במברג ובמכת פטיש (שם, עמודים 21 ו-48). הנתבעת מנסה ליחס לתיקון הלא מקצועי של מכת פטיש בתנור, אפשרות של קלקול התנור, וגם כגורם אפשרי לפליטת CO מן התנור בכמות מסוכנת וקטלנית באירוע שהתרחש ימים ספורים אחרי התיקון האמור (ראו עדות זידל, מנכ"ל הנתבע, שם, בעמוד 108). אולם, בהליך הפלילי ומן הראיות בהליך האזרחי לא ניתן לקבוע קשר סיבתי בין טיפול הטכנאים בתנור לבין הפליטה הבלתי סבירה של גז רעיל מן התנור. בהליך האזרחי לא הוכח כלל ועיקר, כי חלקם של הטכנאים והתנהגותם הם שגרמו לתוצאה הקטלנית. אף אם ניתן לקבוע ממצאים ומסקנות שונים מאלה שנקבעו בהליך הפלילי לענין החובה המושגית והקונקרטית של הטכנאים, בענין דנן, ואין זיכויו של בן רחמים מן האישום שולל הטלת אחריות בנזיקין עליו, כשם שאין באי הגשת אישום נגד סבג שולל אפשרות של מסקנה אחרת מזו שהגיע אליה בית-המשפט בהליך הפלילי. אולם, בחינת הראיות מביאה אותי למסקנה כי אין לייחס רשלנות לטכנאים. מסקנותיו של בית-המשפט בהליך הפלילי בענין אחריותם של הטכנאים, מקובלת עלי לחלוטין. אף אם מדובר בהליך הפלילי בחובת הוכחה בענין אשמתו של נאשם - מעבר לכל ספק סביר, בעוד שבהליך האזרחי ענין לנו במאזן הסתברות בלבד - מסקנתי אינה שונה ממסקנתו של בית-המשפט בהכרעת הדין. 80. 80. ועוד זאת: הוכחת יסודות העבירה של רשלנות שגרמה למותו של אדם דומה להוכחת עוולת הרשלנות לפי פקודת הנזיקין. אולם, בין כך ובין כך, מסקנותי בענין אחריותם של הטכנאים זהה, כאמור, למסקנותיו של בית-המשפט בהליך הפלילי, שייחס את חובת הזהירות והפרתה לנתבעת אף אני קבעתי, כי הנתבעת היא המעוולת העיקרית, בהיותה "הגורם הדומיננטי" שחב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי הילדה המנוחה וכלפי התובעים. לא הוכחה במשפט הפלילי וגם לא בהליך זה מה היא התקלה בתנור או במערכת שגרמה לפליטת גז CO בכמות קטלנית. הנתבעת, כספק גז, לא ביצעה בדיקות, שהיו מגלות על נקלה את ההתקנה הלקויה של התנור, ומשלא הוכחה התקלה שהביאה לפליטת הגז הרעיל - אין מנוס מהטלת עיקר האחריות על הנתבעת. בענין זה מסקנתי אינה שונה כלל ועיקר ממסקנותיו של בית-המשפט בהליך הפלילי. ייחוס התוצאה הקטלנית, אפילו בחלקה, לשני הטכנאים המזדמנים שתקנו כטכנאים "עצמאיים" תקלה, גם אם תיקון בלתי ראוי, שלומיאלי ובלתי מקצועי - אין לקבלה. גם אין לקבל את ייחוס האחריות לצדדים שלישיים אחרים, אשר לגביהם קבעתי בפסק דין זה, כי אין הם אחראים למותה של המנוחה. בהליך זה לא הוכיחה הנתבעת את אחריותם של הטכנאים, או שהם הפרו חובת זהירות כלפי התובעים או מי מהם. גם אינני יכול לסמוך את ידי על חוות דעתו של ד"ר עדאל בענין חלוקה בין הנתבעת לבין הצדדים השלישיים השונים. עדאל לא בדק את המערכת והמסקנות שבחוות דעתו שהוגשה בהליך זה (נ/1) - אינן אלא תוצאה של ניתוח הכרעת הדין והעלאת השערות שונות, מעין "תרחישים" או אפשרויות סבירות, לפי דעתו הוא גבי חלקם של גורמים שונים. האמור בחוות דעתו בענין הטכנאים - אינו מקובל עלי. 81. 81. מקובלת עלי עמדת בא-כוח בן רחמים, עו"ד יאיר גולן המלומד, כי בענין דנן לא אותרה התקלה בתנור ואין לייחס לטכנאים שטיפלו בתיקון התקלה, כטכנאים מזדמנים, את פליטת הגז הרעיל מן התנור בכמות קטלנית. ניתן גם ללמוד בעניננו מן הענין שנדון בפסק הדין בת"א 586/93 מכללת הדסה ואח' נ' אזוב, תקדין מחוזי 96(2), 2999. בענין אזוב נשלחה הודעת צד שלישי לטכנאי שהוזמן לתיקון תקלה במעלית - יום לפני אירוע תאונה במעלית. המעלית לא נבדקה אחרי התאונה אלא כעבור כחצי שנה, על-ידי מפקח העבודה, ובבדיקה לא נמצא בה פגם. בית-המשפט קבע כי לא הובאה ראיה ברורה שהמעלית לא היתה במצב תקין בעת ביקורו של הטכנאי, וכי נטל ההוכחה על התרשלותו מוטל על שולח ההודעה לצד שלישי. אף בעניננו, חוששני כי הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה, ולא הראתה קיום התרשלות של הטכנאים שהביאה לתוצאה הקטלנית של מות הילדה המנוחה. וכך אומר בית-המשפט בהכרעת הדין: "מאחר שהתנור והארובה לא נבדקו מיד לאחר האירוע, ולא ידועות לנו כמויות ה-CO שהתנור פלט במועד הקובע, לא ניתן לנקוט עמדה בשאלה מה היה מקור התקלה, על מי רובצת האחריות להתרחשותה, איך ניתן היה למנוע אותה, ועל איזה גורם רבצה האחריות הישיבה למנוע אותה" (שם, עמוד 46). הנתבעת לא הוכיחה בהליך האזרחי כי אחריותם של הטכנאים לגרימת התקלה, לפליטת CO בכמות קטלנית מן התנור או לתוצאה של מות הילדה המנוחה. בהליך זה, כמו בהליך הפלילי, לא ניתן לקבוע ממצא, על-פי הראיות שהובאו, לגבי חלקם של הטכנאים וטיפולם בתנור, כשם שלא הוכח קשר בין הטיפול שביצעו בתנור לבין התוצאה הקטלנית. 82. 82. לפיכך, וכעולה מן המקובץ, אני דוחה את הודעת צד שלישי ששלחה הנתבעת לטכנאים בן רחמים וסבג. הנתבעת תשלם לבן רחמים בלבד הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. סיכום 83. 83. כמפורט בפסק הדין, תשלם הנתבעת לתובעים סכומים אלה: (א) פיצוי בגין כאב וסבל לתובעת דבורה גרוס בסכום של 50,000 ₪; (ב) פיצוי בגין קיצור תוחלת חייה של הילדה נסיה שחר גרוס ז"ל שהיתה בת כשלוש במותה, בסכום של 700,000 ₪; (ג) רבית על שני הסכומים האמורים (750,000 ₪) מיום הכרעת הדין 14/4/1996 שבה נקבעה אחריותה של הנתבעת ועד ליום פסק הדין הזה; (ד) מן הסכומים האמורים, בתוספת רבית כאמור, ינוכה הסכום שפסק בית-המשפט בהליך הפלילי - 30,0000 ₪, על-פי סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שאליו תיווסף הצמדה ורבית כחוק מיום תשלום הסכום על-ידי הנתבעת ועד ליום פסק הדין; (ה) הנתבעת תשלם לתובעים את אגרות המשפט בתוספת הצמדה ורבית כחוק מיום תשלום כל סכום של האגרה ועד ליום החזרת הסכום בפועל לתובעים, וכן שכר טרחת עורך דינם של התובעים בשיעור 20% מסכום הפיצויים שנפסק - 750,000 ₪. לסכום שכר הטרחה יווספו מע"מ כחוק, והפרשי הצמדה ורבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל; (ו) יתר חלקי התביעה - נדחים. אני גם דוחה את טענת הנתבעת בכל הנוגע לזיהויה כתאגיד בעל שם אחר משמה של החברה שהיתה ספק הגז בזמנים הרלבנטיים לתובענה זו. 84. 84. הודעת צד שלישי ששלחה הנתבעת להורי הילדה - צדדים שלישיים 6 - נדחית; הנתבעת תשלם להם הוצאות ושכר טרחת עורך הדין בסכום של 20,000 ₪, בנוסף להוצאות ושכר טרחת עורך דין שנפסקו בתביעתם העיקרית. לסכום האמור יווספו מע"מ כחוק. 85. 85. לסכומים שנפסקו לתובעים כאמור יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד לתשלום בפועל של הסכומים האמורים. 86. 86. ההודעות לצד שלישי ששלחה הנתבעת למכון התקנים (צד שלישי 2), לשאול זון ולטכנאים אבי בן רחמים וסבג - נדחות. הנתבעת תשלם למכון התקנים 7,500 ₪ ולאבי בן רחמים 7,500 ₪ הוצאות ושכר טרחת עורך דין שאליהם יווספו מע"מ כחוק והפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. 87. 87. אחריותם של אורן (צד שלישי 1) ובניאב (צד שלישי 3) נקבעת כאחריות משותפת שלהם ושל הנתבעת. חלקם באחריות נקבעת ל-5% - כל אחת, והם יישאו בשיעור זה מתוך הסכום שנפסק - 750,000 ₪, בתוספת ההוצאות ושכר טרחת עורך דין בגין הסכום האמור, כאמור לעיל. הוצאות ושכר טרחת עורך דין יהיו כאמור בפסק דין זה בענין חלקם של אורן ובניאב באחריות - בתוספת מע"מ כחוק וכן הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. מקרי מוותמוצרי חשמל (הגנת הצרכן)גזתביעות בגין מקרי מוות