##מה הדין בסוגיית פציעה של ילד בגן ילדים ?## במערכת היחסים בין גננת-ילדי גן, מתקיימת חובת זהירות מושגית. לגבי גבולות החובה והתנאים הנורמטיביים המוקדמים לתחולתה של חובה זו, הציע כבוד השופט חשין בפס"ד ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות, לעמוד על שיקולים עקרוניים, לא עקב בחינת הנסיבות הקונקרטיות של המקרה הספציפי, אלא בצמוד לבחינתה של החובה המושגית עצמה. חובתם של אנשי חינוך, בדומה לחובתו של הורה היא בהשגחה על הקטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני והן מפני פגיעתו של הקטין באחרים, לרבות פגיעה של הקטין בעצמו. ביסודה של חובה זו עומדת ההשקפה שהקטין לא פיתח את אותם מנגנוני הגנה, בקרה ושיקול דעת, שישנם אצל בגיר, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות כי הוא עלול להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו, בין במעשה ובין במחדל. בנוסף יש לקחת בחשבון נתונים כמו שובבות, סקרנות של ילד, היענות לפיתויים מבלי להעריך סכנות וסיכונים, וכן את גופו החלש של הקטין, דבר החושף אותו ביתר שאת לפגעי העולם הסובב אותו. השיקולים העיקריים ביסוד קביעת חובת זהירות מושגית הם: טיבם וטבעם של הילדים, לרבות גילם; מקור הנזק; ויכולתם של האחראים למנוע את הנזק (ראה פס"ד מרצלי, שם, 811). ##חשיבות אלמנט הגיל במקרה של פציעה של ילד בגן ילדים:## בהתייחס לטיבם וטבעם של הילדים, אלמנט הגיל הוא חשוב. מצד אחד, השגחה על פעוטות גבוהה יותר, מפני שניסיונם אינו רב, הם לא מסוגלים לצפות תוצאות מעשיהם והם יכולים להסתכן ולסכן אחרים, אך מצד שני, עוצמת הפגיעה על-ידי בגירים יכולה להיות חמורה יותר (ראה ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל, נתניה, פ"ד לה(2) 764, 773 (להלן: פס"ד דניאלי), נזכר בפס"ד מרצלי, שם בעמ' 812א). ##רמת הסיכון בחצר גן ילדים:## בהתייחס למקור הנזק, ככל שאלה מכוונים לגורמים חיצוניים לילד, האמצעים השונים בהם אנו עושים שימוש, צופנים בתוכם, במידה כזו או אחרת, סיכון. דרגתו של הסיכון, משתנה בהתאם לנסיבותיו של המקרה הספציפי. בתוך כיתת גן, יכול שתהא רמת הסיכון לא פחותה מזו הקיימת בחצר הגן, בשל הצפיפות הקיימת בגן - לעומת כיתת לימוד בבית ספר. בתוך הגן מתבצעת פעילות אקטיבית, הכוללת גם פעילות של גילוי יוזמה אישית, לרבות יכולת התעסקות עצמית, מה שיכול להעלות את רמת חובת הזהירות במקרים אלה, בשל הצורך ברמת פיקוח גבוהה יותר, בהתחשב באופי הפעילות ובמקום ביצועה, מעבר למרכיב הילדים עצמם. כאשר הנזק נגרם על-ידי חפץ, או שהחפץ מעורב בגרימתו יש גם מקום לבחון את טיבו של החפץ, אם הוא מסוכן, לא רק כחפץ לכשעצמו, אלא גם לאור אפשרות השימוש בו, כאמצעי לאופי הפעילויות הנעשות על-ידי קבוצת הילדים הרלוונטית, ואם האחראי נקט בפעולות ראויות להגנת קטינים מפני פגיעה אפשרית (ראה על דרך ההשוואה פס"ד מרצלי, שם, 813ג-ד). ##יכולת הגננות והסייעות למנוע את התאונה:## המרכיב הנוסף הוא יכולתו של האחראי למנוע את הנזק. הכלל הוא שחובת עוסק הוראה כלפי תלמידיו כוללת את החובה לנקוט באמצעים סבירים למניעתו של נזק צפוי. התשובה לשאלת מידתם והיקפם של אמצעי הזהירות, תלויה לא רק בחומרת הסכנה, אלא גם בקושי למנעה (ע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן, פ"ד כה(2) 113, 121-120, להלן: פס"ד מנדלסון). ככל שמדובר באמצעים קלים ופשוטים הנדרשים לצורך מניעת הנזק, כך גם סביר יותר לדרוש הקפדה עליהם, גם כשאין סכנה חמורה, דווקא, צפויה. יחד עם זאת, שיקול עקרוני נוסף הוא, שלא כל סיכון לילד גורר אחריו חובה לנקוט באמצעי זהירות. הכלל הוא שיש למצוא את האיזון הנכון בין האינטרס של ההשגחה על הילדים ומניעת תאונות, מצד אחד, לבין היכולת להקצות כח אדם ולהשגיח על תלמידים, מצד שני (ראה פס"ד מנדלסון שם, 118-117, וכן פס"ד מרצלי, שם, 814). ##החובה לנקוט באמצעי זהירות בתוך הגן:## חובה זו כוללת נקיטה באמצעי זהירות קפדניים, גם כאשר הילדים נמצאים בתוך הגן, מאחר שמעצם הפעילות בה הם משתתפים, הימצאותם בתוך הגן דומה יותר להימצאות ילדים בגירים יותר, בהפסקת בית הספר. בגן, עובר למועד קרות האירוע, היו הילדים מפוזרים בפעילויות שונות על-פי בחירתם. למרות חובת הזהירות הנדרשת, הרי שבהתוויית גבולות חובת הזהירות הקונקרטית, יש לקחת בחשבון, שעל גננת סבירה גם ליתן בידי הקטין מרחב פעולה. מרכיב החופש שהוא ערך לעצמו, כולל בחובו גם אלמנט של חינוך. כדי ליישם את חופש הבחירה, יש לתת בידי הילדים מרחב מגוון של פעילויות. רק בדרך זו, ניתן יהיה להביא לפיתוח עצמי ועצמאי. הגן, צריך אפוא גם, ואולי במיוחד, ליצור מסגרת חברתית שאינה מצירה מדי מפני יוזמה, חיפוש, טעייה ומציאת התגובה המתאימה לאתגרים השונים שמציבה החברה. ##להלן פסק דין בנושא תאונה בגן טרום חובה - פציעה של ילד בגן / פציעה בגן ילדים:## 1. התביעה היא לתשלום נזקי גוף שנגרמו לתובעת, שהינה קטינה (ילידת 25/10/92) (להלן: התובעת או דבורה), בשל נזקים שנגרמו לה, בגין אירוע תאונתי שאירע ביום 5/5/96, בהיותה בגן טרום חובה "עינב". הגן שייך ומנוהל על-ידי משרד החינוך (להלן: נתבעת מס' 2 או המשרד), והנמצא במבנה שבבעלות עיריית קרית אתא - נתבעת מס' 1 (להלן: העירייה). התביעה הוגשה גם על ידי הורי התובעת (להלן: ההורים או התובעים), וכן כנגד הגננת, באותה עת, ששמשה גננת מחליפה קבועה בגן הילדים, הנתבעת מס' 3 (להלן: הגננת). הנתבעים 2 ו- 3 יחדיו, יכונו להלן: הנתבעים. המחלוקת היא בשאלת החבות, ובכפוף להכרעה בה, גם בשאלת הנזק. יש לציין, כי באי-כוח הצדדים הגישו סיכומים מפורטים וענייניים, באופן שהיה בהם כדי לסייע בכתיבת פסה"ד. העבודה שהושקעה על-ידי באי-כוח הצדדים ראויה לציון, וכן העובדה שפסקי הדין שאוזכרו, לפחות בחלקם המרבי, צורפו כנספחים לסיכומים. רקע עובדתי: 2. כאמור, למדה דבורה בשנת הלימודים 96-95 בגן טרום חובה "עינב". ביום 5/5/96, סמוך לשעה 10:20, בעת שהייתה שם הגננת - ששמשה, כאמור, כגננת מחליפה קבועה בגן - כבכל יום ראשון, במועד ריכוז ילדי הגן מפינת האומנות אל החלל המרכזי בגן, מה שמכונה ריכוז ביניים, עמדה ילדה אחרת בגן, ככל הנראה ילדה בשם שונית, על ספסל בגן והושיטה ידיה לפנים, ככל הנראה בניסיון להכות ילד אחר. תוך כדי כך, מעדה, הספסל עליו עמדה התהפך קדימה ונפל על דבורה, שישבה, כנראה, על הרצפה בסמוך לאותו ספסל. עקב כך, נחבלה דבורה בראשה (להלן: האירוע או התאונה). במסגרת חקירת התאונה על-ידי המשרד, בהודעה מתאריך 30/6/96, כתבה הגננת (מוצג נ21/א), כי ראתה ילדה עומדת על הספסל, מושיטה את ידה לפנים. היא דאגה שהילדה לא תיפול, ולכן התקדמה לעבר הספסל. לפתע הספסל נפל קדימה. היא הגיעה למקום הרימה את הספסל וראתה ילדה אחרת, דבורה, שוכבת על הרצפה. יחד עם הגננת הייתה גם עוזרת הגננת, הגב' אליס (להלן: הסייעת). באותה עת - סמוך לאירוע התאונה - שהתה הסייעת עם ילדים אחרים בגן, אשר טרם סיימו את עבודתם בפינת האמנות, כך שבעת האירוע הייתה עם גבה לכיוונו. מבין השתיים - הייתה הגננת קרובה יותר למקום האירוע, והיא זו שניגשה לדבורה ראשונה. יחד עם זאת, לא ברור מי מהן הרימה את דבורה. על-פי ההודעה בכתב של הגננת (נ21/א), היא זו שהרימה את דבורה, ואילו בעדותה בביהמ"ש, שינתה גרסתה וטענה שהסייעת היא זו, שהרימה את דבורה ושמה אותה על הכיסא (שורה 21 בעמ' 93 לפרוטוקול). על פי העדויות של השתיים, הן בדקו את דבורה, מיד בסמוך לאחר התאונה, כדי לראות אם יש לה סימנים חיצוניים, עקב המכה האמורה. הם לא גילו סימנים כאלה, אך מאחר שדבורה בכתה כמה פעמים במשך אותו יום לאחר התאונה (ש' 26-24 בעמ' 89), ומאחר שנראתה חיוורת וחלשה (שורות 6-5 בעמ' 94 ושורה 5 בעמ' 95 לפרוטוקול), שטפו לה את הפנים במים. לאחר כמה דקות שדבורה שהתה בפינת הרופא (פחות מחמש דקות, לפי עדות הגננת), חזרה דבורה לפעילות בגן, לרבות ארוחת עשר, תוך שהגננת והסייעת ממשיכות להשגיח עליה. בין הפעילויות שהוזכרו על ידן, נכללו בקשותיה של דבורה לשחק עם שאר הילדים ולהתנדנד בנדנדה. כאשר יצאו לחצר הייתה דבורה עם הגננת, ואף לקחה חלק במשחק. דבורה אף אכלה, אם כי מעט מן הרגיל, הגם שבדרך כלל איננה ידועה כילדה "אכלנית". 3. בסביבות השעה 13:05 הגיעה לגן אמה של דבורה (להלן: האם), כדי לקחת אותה משם. לעניין המידע שנמסר לאם עובר לאותו מועד, קיימת מחלוקת בין הצדדים. האם מסרה מספר גרסאות. בשלב זה נציין, כי האם פגשה את העוזרת מחוץ לגן. האחרונה סיפרה לה שהילדים השתוללו וביניהם גם בתה (ש' 30 בעמ' 52). באותה עת, נשמע קול בכיה של דבורה. האם נכנסה לגן לראות אותה, ואז הודע לה כי דבורה קיבלה מכה בראש (ש' 17-15 בעמ' 54), היא לקחה אותה ויצאה לבית גיסתה, הסמוך לגן. דבורה בכתה לסירוגין וביקשה לישון. האם נתנה לה גלידה, ומשלא נרגעה, החליטה כעבור מספר דקות, לקחת את דבורה הביתה. כשהגיעו הביתה, החלה דבורה להחזיק את הראש בידיה, ולהתלונן שהיא עייפה ורוצה לישון. האם שטפה לה את הפנים, הביאה לה רטייה רטובה לשים על ראשה, ותוך כדי כך החלה דבורה להקיא. האם, התייעצה עם בעלה התובע מס' 2 (להלן: האב), כיצד לפעול, ובעיצה אחת עמו, לקחה מונית, והגיעה לביה"ח בני-ציון (ש' 24-18 לעמ' 55). דבורה הגיעה לביה"ח בשעה 15:07, ואז איבדה את הכרתה. הטיפול הרפואי: 5. בבי"ח בני-ציון בוצע צילום .T.C של המוח ובו נראה דימום אפידורלי גדול מצד שמאל, וכן שבר טמפורלי קווי. בהעדר מחלקה נוירולוגית באותו בי"ח, הועברה דבורה באמבולנס לבי"ח רמב"ם. דבורה התקבלה לחדר המיון של בי"ח רמב"ם בשעה 15:47. בשעה 17:00 לערך, בוצע שם הניתוח. בניתוח נמצא דימום אפידורלי גדול עם קרע בעורק המיניגיאלי האמצעי וכן נמצא קריש דם. הדימום הופסק ע"י צריבת העורק וקריש הדם נוקז מראשה. לאחר הניתוח הועברה ליחידה לטיפול נמרץ שם שהתה מחוסרת הכרה וטופלה ב"החייאת מוח" שכללה הנשמה. ביום 9/5/96 הועברה התובעת ליחידה לשיקום ילדים, שם הייתה מחוסרת הכרה במשך ארבעה שבועות, ללא תגובה לגירויים ויזואליים ואודיוטוריים. האשפוז נמשך כחצי שנה, עד 10/10/96. בתום תקופת האשפוז שוחררה עם ליקויים נוירולוגיים ומגבלות תפקודיות רבות, כגון; חולשה ניכרת של פלג הגו הימני מלווה ברפיון ניכר של הגוף, ללא יכולת הליכה תפקודית, פגיעה קשה בשפה אקספרסיבית וליקויים קוגניטיביים. דבורה אינה מסוגלת להלך בכוחות עצמה ונזקקת לעזרה מתמדת בפעולות היומיות כדוגמת האכלה, הלבשה ורחצה (ראה גיליון סיכום האשפוז מיום 10/10/96 - ת7/). הנכות הרפואית המשוקללת, שתפורט בהמשך, מגעת לכ- 100%. החבות: 5. עיקר המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת החבות. לעמדת הנתבעים, לא הייתה כל רשלנות מצידם באופן ההשגחה והפיקוח בגן הילדים. הרשלנות שניתן היה ליחס להם, אולי, היא לעניין מועד הגשת הטיפול הרפואי, או ליתר דיוק העדר טיפול רפואי, ואולם בנסיבות העניין לא נראו כל סימנים חיצוניים אשר היה בהם כדי להצדיק הפניית דבורה לבדיקה רפואית. יתר על כן, לעמדתם, יש לייחס רשלנות תורמת לאמה של דבורה, במיוחד כאשר הסימנים החיצוניים, אשר היה בהם כדי "להדליק נורה אדומה" הופיעו לאחר שהאם לקחה את בתה מן הגן. מהעובדה שהילדה עזבה את גן הילדים בשעה 13:00 והגיעה לביה"ח רק בשעה 15:00, כאשר האירוע היה עוד בשעה 10:20 עולה, כי מתוך השעות הקריטיות, הייתה הילדה בחזקת האם ובאחריותה כשלוש שעות. לעמדת התובעים, התרשלו הנתבעים או מי מהם, הן באי השגחה נאותה על הילדים בגן, הן בסוג הספסל שהיה שם, אשר אפשר א יציבות ופגיעה בילדים ששהו שם, ובמיוחד בהעדר מתן טיפול רפואי, למרות שידעו או שהיה עליהם לדעת, כי דבורה קיבלה מכה חזקה בראשה. כמו כן, מייחסים התובעים רשלנות לנתבעים, באי מסירת מידע מדויק לאם, לגבי מהות המכה, מידת חומרתה ועוצמתה, מה שמנע ממנה בחינה נכונה של הנתונים הרלוונטיים, כדי לנקוט באמצעים נדרשים, במטרה למנוע את הנזק או לצמצמו. 6. אעיר, כבר בשלב זה, כי שאלת החבות אינה פשוטה. מערך הפעילויות בגן, לפחות לכאורה, לא היה חורג מן הרגיל. גם אם נניח שהילדה האחרת על הספסל ניסתה להכות אחר, אין בעצם התופעה האמורה כדי להצביע על התרשלות. מנהגם של ילדים להשתובב ולעיתים אף מעורבות כזו או אחרת בקטטה. הקושי הנוסף הוא בנושא אי מתן טיפול רפואי לדבורה לאחר הפגיעה. מן הראיות שהוצגו עולה שאצל דבורה לא נראו סימנים חיצוניים, אשר היה בהם, ככאלה, כדי להוביל את המעורבים - הן את הגננת והסייעת ובמידה מסוימת גם את האם - למסקנה, שיש להפנותה לטיפול רפואי מיידי. כדי לבחון את הראיות, יש לעמוד תחילה על ההלכות הרלוונטיות. 7. כדי להכריע בשאלת החבות, לאור הנסיבות שפורטו לעיל וכאשר במקום האירוע או בסמוך לו היו גם הגננת וגם הסייעת, וכאשר הפעילות שהייתה בגן, לא הצביעה על פעילות מיוחדת או חורגת מן הרגיל, מתעוררות השאלות הבאות: אם מוטלת חובת זהירות על הנתבעים, כאשר אין חולק, כי התשובה לשאלה זו מותנית בהגדרת מבחן הצפיות, וקביעת גבולותיו והיקפו, תוך התייחסות להיבט הנורמטיבי והספציפי; אם הופרה חובת זהירות זו על-ידי הנתבעים, באופן שהייתה סטייה מסטנדרד הזהירות המוטל עליהם; ואם ההפרה גרמה לנזק (ראה לצורך השוואה ת"א 16/93 משיטה נ' משרד החינוך והתרבות ואח', דינים מחוזי כו(2) 623, פס"ד של השופטת פרוקצ'יה. להלן: פס"ד משיטה). בענייננו, אין מחלוקת כי נגרם נזק, השאלה למהותו וכנובע מהתנהגות הגננת ו/או הסייעת היא, אם אופן התנהגותן עובר למועד הרלוונטי, היה בגדר סטייה מסטנדרד הזהירות החל במקרה זה. חובת הזהירות המושגית - עקרונות: 8. על אף הקושי התיאורטי הקיים בניסיון להבחין בין קביעת חובת זהירות מושגית, לבין חובת זהירות קונקרטית (ראה ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות ואח', פ"ד מז(1) 802, 809ו-ז, להלן: פס"ד מרצלי), יש בהבחנה האמורה, כדי להצביע על קיום מדרג של חובות. כאשר המדרג יכול שיהיה אנכי - חובות המצויות זו מעל זו או האחת מתחת לאחרת - ויכול שיהיה אופקי, חובות המצויות זו לצד זו. בכל מקרה הבדיקה היא לצד עקרון חובת הזהירות, כאשר זו מורכבת משאלת "הראוי" (חובת הזהירות המושגית) - האם ראוי שתוטל חובה על האחד הממלא תפקיד מסוים כלפי האחר, והשאלה האחרת היא, יישומה של אותה בדיקה, לאור נתונים קונקרטיים (חובת הזהירות הקונקרטית). חובת הזהירות הקונקרטית או שאלת "הצפיות הטכנית": 9. אין ספק שהמקרה קשה. הספסל, כפי הנראה, התהפך עקב ניסיונה של הילדה האחרת לשלוח ידה או להכות ילד אחר, ופגע בדבורה, שישבה, באותה עת, בסמוך לספסל. הפגיעה הייתה באזור הרגיש ביותר, וגרם לה פגיעות חמורות, מבלי שהופיעו, בסמוך למועד החבלה, סימנים חיצוניים ברורים להיקפה של הפגיעה, מה שגרם לאי העברתה לטיפול רפואי במועד מוקדם סביר, ומה שגרם בסופו של דבר לנזק החמור והרב היקפי. על רקע נתונים אלה, נדרשים אנו להחיל את הכללים המשפטיים, והיישום אינו פשוט, במיוחד לאור הקורלציה הקיימת בין מידת הנזק, למועד הפניית דבורה להשגחה ולטיפול רפואי. 10. כאשר נעשית בדיקה של הצפיות הטכנית הקונקרטית, אין צורך לבדוק ראיית נולד מדויקת של כל פרטי העניין, אלא די בראיה בקווים כלליים, ככל שמדובר באירוע שמקים את עוולת הרשלנות (פס"ד מרצלי, שם, 817-816). התובעים, תוך הפניה לע"א 41/57, 42 (עידה נ' ששון פ"ד יא 1100, 1106) טענו לקיומה של רשלנות מושגית, תוך השוואת אחריות המורה לאחריותו של הורה. אעיר, שדווקא השוואה זו, אינה בהכרח לטובת התובעים, מן הטעם הפשוט שאותה תאונה יכולה הייתה לקרות בבית, בטיפוס על כיסא מסיבי או על ספסל דומה. נראה לי, כי הבחינה צריכה להיעשות באופן שונה. 11. בענייננו - כאשר מדובר בגן ילדים, המונה 24 ילדים בגילאים של טרום גן חובה - מכתיב יישומו של עקרון החבות, מידה גבוהה של חובת הזהירות ואף הרחבת היקפה, במיוחד כאשר האמצעים הנדרשים למניעת הנזק, הם יחסית אמצעים פשוטים. ולכן, טענת התובעים, כי הפעילות בגן הייתה חריגה, אינה מקובלת עלי. עובר לאירוע היו, כאמור, הילדים בפעילות בתוך הגן על-פי בחירתם. ואולם, פעילות זו, הברוכה לכשעצמה, מאחר שהיא מאפשרת יצירת מגע בין הילדים לבין עצמם, גם ללא מעורבות של מבוגר, ומתן ביטוי חופשי יותר ליוזמה אישית, טומנת בתוכה פוטנציאל ממשי, גם לקיומו של ויכוח, היכול להיות משולב בקטטה. בנוסף, כאמור, מדובר בילדים קטנים בגן, עובדה שלכשעצמה יש בה כדי להצריך תשומת לב מיוחדת, גם אם מדובר בכיתת גן רגילה, ובקבוצה של 24 ילדים. גם אם נאמר - וזו נטייתי - כי מידת הפיקוח של הגננת והסייעת הייתה סבירה, קשה לקבל העדר בדיקה ראויה לגבי השימוש בספסל, אפילו שימש רהיט בלבד בגן, ואפילו נבדק בתחילת שנת הלימודים. כמו כן, אין לקבל העדר הפנייה לטיפול רפואי ראוי, במועד מוקדם סביר לאחר האירוע, והעדר קיומן של הוראות מנחות ברורות, לפיהן בכל סוג פגיעה של "חבלת ראש", גם אם ניתן היה להגיע למסקנה, כי מדובר בפגיעה לא חמורה, יש לבצע העברה מיידית להשגחה רפואית. הספסל כחפץ - מקור הנזק: 12. למרות שהפעילות ככלל בגן הייתה בגדר פעילות רגילה, והנוכחות של האחראים הייתה סבירה, הייתה התרשלות בכך שהיה שימוש בספסל, מבלי שנבדקה האפשרות שהספסל אינו רהיט יציב מספיק, באופן שאם ילד ימצא עליו, יכול שיביא בעת ירידתו ממנו, במהלך קטטה, לפגיעה בילד אחר. בא כוח העירייה טען שקצין בטיחות בודק את הספסל בכל תחילת שנת הלימודים. אין תו תקן לספסלים בכלל. אותו ספסל משמש גנים רבים, ולכן אין לראות בשימוש בו, משום הפרת חובת זהירות. טענה זו, אין לקבלה. העובדה שברהיט מסוים נעשה שימוש על ידי גנים רבים, ואפילו נעשו בדיקות תקינות, אין באלה לכשעצמן כדי להוכיח העדר התרשלות. לא שאלת תקינות הספסל עמדה על הפרק, אלא יציבותו. השאלה שיש לבחון אותה היא: אם אדם סביר יכול היה, מן הבחינה הטכנית, לצפות את התרחשות הנזק בנסיבות המקרה, ושנית, אם כן, האם כעניין שבמדיניות משפטית, היה האדם הסביר צריך לצפות התרחשות נזק כזה (ראה פס"ד משיטה). יש להשיב על שתי השאלות בחיוב. יציבותו של הספסל, במיוחד כאשר מדובר ברהיט יחסית מסיבי, בגן ילדים, שם יש לצפות לכך שילדים יעלו וירדו ממנו בריצה וכי יכול שימצא על הספסל בקצה אחד או אחר ילד אחד בלבד, מחייבים בדיקה מוקדמת אם אכן אין חשש שאם יעלה ילד על ספסל או ירד ממנו בריצה או בדרך של דחיפה - פעולות שהן בגדר של פעילויות רגילות שנעשות על ידי הילדים בגן - לא יהיה בכך כדי להביא לחוסר איזון כזה או אחר של הספסל עד כדי התהפכותו. לו הייתה נעשית הבדיקה כאמור, ולו נלקחה בחשבון אפשרות כזו, סביר להניח שהאחראים היו גם מונעים ישיבה בסמוך לאותו ספסל. בנסיבות המקרה, לא הייתה מניעה לדרוש מן הנתבעים לנהוג משנה זהירות לרבות נקיטה באמצעים סבירים למניעתו של נזק צפוי, גם אם הוא עלול להיות תוצאה של מקרים חריגים, במיוחד כאשר מדובר באמצעי מניעה פשוטים וקלים (לצורך השוואה ראה פס"ד מרצלי, שם, עמ' 813), ובעניינו, לומר כי אין להתיר ישיבה ליד ספסל פנוי. דווקא בשל העובדה שמדובר בפעילות רגילה, ובאפשרות לקרות תאונה כזו, בשל אופייה של קבוצת הילדים והיותם בגן ילדים, מבלי שהם עצמם יכולים להיות ערים לסיכונים הכרוכים בשימוש ברהיט כזה, מצד אחד, וכאשר האמצעים למניעת הנזק הם קלים ופשוטים, מצד שני, מובילים למסקנה, כי החבלה היא תוצאה של הפרת חובת הזהירות. ואולם, היקפו של הנזק החמיר וגדל, דווקא בשל אי העברת דבורה לטיפול ולהשגחה רפואית, בסמוך לאירוע, וזאת בעיקר מפני שלא היו הוראות מנחות ברורות, לפיהן, במקרה של "חבלת ראש", יש לבצע העברה מיידית להשגחה רפואית. אי עידכון של הנחיות משרד החינוך - הפנייה לטיפול רפואי באיחור: 13. נראה שרשלנות חמורה נוספת היא, באי עדכון הנחיות משרד החינוך, בקשר לטיפול רפואי במקרה של חבלת ראש, במיוחד כאשר ההנחיות הקיימות אינן ברורות ואינן מיישמות את ההוראות המעודכנות של תחום הרפואה. על פי הנחיות משרד החינוך במקרה של פציעה קלה, יטופל הנפגע בידי הגננת או הסייעת (פרק ג' סעיף 4(ב)(2)(א), לחוזר מיוחד ט', מנכ"ל משרד החינוך, התשנ"ה, נוהלי בטיחות, בטחון ושעת חירום לגני ילדים). כמו כן, ובהמשך, השאירו ההוראות שיקול דעת רב מידי לגננת, בקובען "אם נראה לגננת כי דרוש טיפול רפואי נוסף...", אזי, יפנו לאותו טיפול. הוראות אלה, שהוצאו במסגרת חוזרים של מנכ"ל משרד החינוך לא התייחסו באופן מפורש יותר לפגיעה בראש, ובכלל דיברו על "פציעה", מה שיכול להסביר את "החיפוש" של הגננת והסייעת, אחר סימנים חיצוניים, ואין חולק שלדבורה לא היה פצע פתוח, עקב הפגיעה. הוראות משרד החינוך, כפי שבאו לביטוי בחוזר מנכ"ל מיוחד ט' (תשנ"ה), לא הדגישו את הייחוד שבפגיעה בראש, ואופן הטיפול הנדרש, גם כאשר אין סימנים חיצונים. משרד החינוך ו/או העירייה לא הנחו את העובדים מטעמם באשר להשלכות שיכולות להיות לגבי חבלות ראש, גם כאשר מדובר בחבלה קלה יחסית, ולא היו מודעים לצורך בבדיקת T.C ובהשגחה בבי"ח למשך של 24 שעות לפחות, וזאת בניגוד כאמור לעדותו של פרופ' בנטל, שהיה מומחה מטעם התובעים, ובניגוד לעדותו של ד"ר זערור שהיה מומחה מטעם העירייה. הוראות משרד החינוך כפי שהיו עובר לתאונה, כונו על ידי פרופ' בנטל כ"סתמיות" (עמ' 41 ש' 34). בנסיבות אלה לא יכלו לא הגננת ולא הסייעת להיות מודעות לאפשרות של קיום "אינטרוול צלול", למרות תוצאה חמורה עקב חבלת ראש. משרד החינוך מצא לנכון לתקן את ההנחיות ולהתאימן לדרישות הרפואיות. ההוראה המתוקנת קובעת: "במקרה של מכה כלשהי בראש אף על פי שלא נצפתה התנהגות חריגה על הגננת ליצור קשר טלפוני עם ההורים, במקרה וההורים אינם בבית להביא את הילד לגורם רפואי מוסמך והוא יחליט על הדרך להמשך טיפול". אעיר, שספק בעיני אם מסקנת ועדת החקירה של משרד החינוך לגבי הנוסח השונה של ההנחיה, די בה. הגם שיש כאן תיקון ראוי, באופן אשר מייחד את נושא "מכה בראש", שאינו מתנה עוד הפנייה לטיפול רק למקרה של פציעה או התנהגות חריגה, הרי שראוי היה לשקול אפשרות של תוספת הבהרה, שגם כאשר ההתקשרות נעשית להורים, ואין התייצבות של הורה בסמוך למתן ההודעה, גם במקרה כזה יש להביא את הילד לגורם רפואי מוסמך, לצורך החלטה על המשך הטיפול וכן להנחות כי בעת העברת המידע להורים בקשר למכה, תימסר המלצה על הפניה להמשך בדיקה וטיפול של גורם רפואי מוסמך. 14. לא נעלמה ממני קביעת ועדת החקירה של משרד החינוך, לפיה, כביכול, היו הגננת והסייעת ערות לעוצמת המכה כמכה חזקה, ולכן סברה ועדת החקירה, כי היה על הגננת והסייעת להתקשר להורים או להפנות את דבורה לגורם רפואי מוסמך, ולא להשאיר את המשך הטיפול לשיקול דעתם, כל זאת מפני ש"ידעו שקיבלה מכה חזקה בראשה". מסקנתי שונה, במובן זה שהגננת ו/או הסייעת, לא ידעו בסמוך לאחר האירוע, כי מדובר במכה חזקה. עוצמת המכה, כמכה חזקה, היא מסקנה אליה הגיעו בדיעבד. נכון שגם בעדות בפני, השתמשה הגננת ו/או הסייעת, מידי פעם במלים "מכה חזקה", ואולם, עולה בבירור כי בסמוך לאחר הארוע, לא היו מודעות אף אחת מהן לעוצמת המכה. לאחר התאונה ולאור התוצאה החמורה שגרמה המכה, הסכימו הן הגננת והן העוזרת כי מדובר במכה חזקה, כאשר על פי עדויות הרופאים (לפחות אחד מהם), לא היה הכרח שעוצמת המכה תהיה אכן חזקה, כדי להביא לאותה תוצאה. (ראה עמ' 94 לפרוט' ש' 34-33). מסקנתי היא איפוא, שעל אף שהגננת השתמשה במלים "מכה חזקה", לא ידעה, בסמוך לאחר האירוע כי אכן מדובר במכה חזקה. מכאן שהשימוש על ידי הגננת במונח הנ"ל אינו בגדר של תיאור עובדתי, אלא תיאור מסקנתי. במהלך עדותה הבהירה הגננת, ועדותה מקובלת עלי, שהתיאור האמור מתייחס למסקנה אליה הגיעה בדיעבד. 15. יש להדגיש, כי גם ד"ר זערור לא שלל אפשרות שאפילו בדיקה נוירולוגית של דבורה בסמוך לאירוע יכולה הייתה להצביע על העדר ממצאים נוירולוגים. זאת גם הסיבה שההנחיות הרפואיות אומרות, שבמקרה כגון זה, כאשר מדובר בחבלת ראש, גם כאשר מדובר בחבלה קלה, ישנה הוראה חד משמעית שתעשה בדיקת T.C של הראש, כבדיקת חובה (ראה עמ' 4 לחווה"ד של ד"ר זערור). על-פי מה שידוע היה ברפואה, הומלץ, שכל חבלת ראש גם זו הנראית קלה תופנה לביה"ח, ועוד הובהר שאין בעובדה שהנפגע נשאר ערני או ממשיך בפעילות רגילה, כדי לשנות מן האמור. ההוראה ברפואה היא באופן חד משמעי שגם אם מדובר בחבלת ראש הנחזית להיות קלה יחסית, נדרשת השגחה עם מעקב בדיקתי, ובאותה תקופה כבר נהוג היה לבצע T.C (עמ' 38 ש' 9, פרופ' בנטל). 16. הרשלנות, לדעתי, מתבטאת גם בכך, שלא נעשתה בדיקה מספקת כי ההנחיות הקיימות יגיעו גם לגננת המחליפה, ובחינה חוזרת של הגננת ושל הסייעת, כדי לוודא שהן מודעות היטב להנחיות הקיימות. התברר, כי הגננת שהייתה גננת מחליפה, לא קבלה כלל עותק מחוזר משרד החינוך. בגן הילדים לא הייתה רשימה של תלמידי הגן, כאשר מדובר ב- 24 ילדים. הסייעת שהיא עובדת קבועה במקום לא ידעה למסור פרטים לגננת המחליפה, ועל אף שמדובר בגננת מחליפה קבועה, הרי שיש להניח שהסייעת הכירה את דבורה טוב יותר מן הגננת, אך גם היא לא ידעה למסור פרטים לגבי אימה של דבורה. אשם תורם על ידי האם, האמנם: 17. יכולה להיות שאלה לגבי אשם תורם של האם, בכך שהסימנים החיצונים שהצביעו על החמרה ממשית במצבה של דבורה הופיעו דווקא בעת שהילדה הייתה כבר ברשות האם, וזאת מפני שעבר זמן יקר נוסף, בטרם העבירה האם את הילדה לטיפול רפואי, מה שלכל הדעות החמיר את מצבה של דבורה. יש לזכור שעקב החבלה נגרם לדבורה שבר בעצם הרכה וקרע בעורק. חבלה כזו אפשרית גם ממכה יחסית קלה (ראה עדותו של ד"ר זערור, בעמ' 9 ש' 8 לפרוט'). דבורה לא איבדה את הכרתה, ואם איבדה את הכרתה היה זה לזמן קצר ביותר, מאחר שבכתה בסמוך למכה, וכאשר הגננת הרימה את דבורה מהרצפה, הייתה בהכרה. הגם שהעורק החל לדמם, בסמוך לאחר המכה, הרי שבשלבים הראשונים היה הדימום איטי. כפי שהבהיר ד"ר זערור בעדותו (עדות הנתמכת גם בעדותו של פרופ' בנטל, בעמ' 35-34), בשל מבנה המוח ומנגנון הקומפנסציה, התנהגה דבורה בשלבים הראשונים לאחר המכה באופן נורמלי, וזאת מאחר שהמוח מפנה מקום לדמם והנזק למוח אינו נגרם בשלב זה אלא לאחר הצטברות נוזלים שהולכת וגדלה, הגורמת ללחץ על מרכז המוח, עד כדי פגיעה בגזע המוח. עד למועד בו החלה להקיא, וההקאה הופיעה רק בשעה 14:00 לערך, לאחר שהייתה כבר עם אימה, הייתה דבורה למעשה במצב הנקרא: "פסק הזמן הצלול". הן פרופ' בנטל והן ד"ר זערור בעדותם, הבהירו שלו הייתה דבורה מגיעה לבי"ח רמב"ם, בסמוך למועד בו החלו כאבי הראש - והעדות בפנינו לתלונות על כאבי ראש הן דווקא מן השעה 13:00. אין גם חולק שעד שלא הופיעו הסימנים הנוירולוגים ואלה הופיעו בצהריי היום, ניתן היה למזער את הנזק שנגרם ואילך - ולו הייתה מגיעה דבורה לביה"ח קודם להקאה - וגם סימפטום זה היה בעת שהייתה דבורה ברשות אימה - אזי סביר להניח שסיכויי ההחלמה היו גבוהים יותר. מבחינה משפטית, ועל דרך ההשוואה לע"א 2509/98 (תרצה גיל נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נד(2) 38, להלן: פס"ד גיל), שם היה מקרה של איחור במועד האבחון וביהמ"ש הכיר באחריות, לגבי אותם נזקים שנגרמו עקב אותו איחור, בגין הקטנת סיכויי ההחלמה מן הנזק שנגרם, כאשר "הקטנה" כזו נגרמה עקב התרשלות של בי"ח. בענייננו, ניתן היה לומר, כי עקב העיכוב הנוסף שהיה מן הזמן בו הועברה דבורה לרשות אימה ועד הפנייתה לטיפול רפואי, לרבות אופן ההפניה - וכל זאת בעת שהיו סימנים ברורים של החמרה במצבה הרפואי - יש בהם כדי להצביע על התרשלות, אשר החמירה את הנזקים שנגרמו לה והקטינה את סיכויי ההחלמה מן הפגיעה הקשה. אילו הגעתי למסקנה שאכן הייתה התרשלות, אזי היה בדעתי להטיל שיעור של 20% כרשלנות תורמת. אבהיר תחילה מה הנסיבות אשר יכולות היו להביא למסקנה האמורה, ולאחר מכן אבהיר מדוע הגעתי למסקנה אחרת, על אף התלבטות. 18. על פי העדויות שהיו בפני, התגלו הסימנים הנוירולוגים הברורים להחמרה במצבה של דבורה, דווקא לאחר שהייתה בחזקת אימה. על פי העדויות הרפואיות, סביר להניח שהפניה מיידית באותו שלב היה בה להקטין את הנזק, ואולי אף להביא להחלמה מלאה. פרופ' בנטל בעדותו, בתשובה לשאלה אם סביר להניח שהילדה הייתה בסדר אילו הייתה מגיעה לביה"ח קודם להקאה, השיב: "בהחלט" (עמ' 38 ש' 30). גם ד"ר זערור בעדותו (עמ' 111 ש' 26-25), הבהיר שכל עוד לא הופיעו סימנים נוירולוגים, ניתן היה לטפל בהמטומה שנוצרה ולהוציא את הנפגעת מן הפגיעה. משנגרם הנזק, שהוא בשלב המתקדם יותר של שטף הדם, אזי במקרה כזה, אין בטיפול כדי לתקן את הנזק שכבר נגרם. כממצא ניתן לקבוע כאמור, שתלונות על כאבי ראש באופן ברור החלו לאחר שהילדה הועברה לרשות אימה, הוא הדין לגבי הקאה. זאת ועוד, גם לאחר שהילדה הועברה לביה"ח, ביוזמתה של האם (ולאחר היוועצות עם האב), נעשתה ההעברה לבי"ח שאין בו מחלקה נוירוכירורגית, מה שעיכב עוד יותר את מתן העזרה הנדרשת. לאחר בחינה חוזרת של העובדות הגעתי למסקנה שאין לעשות כן, וזאת מן הטעמים הבאים: מבחינה עובדתית הוכח, במידה הנדרשת בהליך אזרחי, כי אכן נמסר לאם, בסמוך למועד בו באה לקבל את בתה מהגן, כי דבורה קיבלה מכה בראש. יחד עם זאת, וכפי שקבעתי, גם הגננת וגם הסייעת, לא היו ערות, כי מדובר במכה חזקה, במובן זה, שהיה צורך בהעברת הילדה לקבלת טיפול רפואי. הן, כאמור, השגיחו על הילדה לאורך זמן (כשלוש שעות), ובכל מהלך אותו הזמן לא היו סימנים מדאיגים. מידע זה, יש להניח הועבר לאם, גם אם לא נמסרו הפרטים. ההיגיון מחייב שהאמירה שנמסרה לאם, לאחר שהודע לה שהילדה נפגעה בראשה, הייתה אמירה מרגיעה, במובן זה שהילדה המשיכה לתפקד כרגיל וכי לא נראו סימנים מדאיגים. על רקע זה יש להבין מדוע נלוותה דבורה יחד עם האם לביקור קצר אצל הגיסה. קודם שהגיעו הביתה, הוצע לילדה לאכול גלידה כדי להרגיעה, וגם כאשר הילדה החלה להקיא, לאור המידע שהיה בידי האם, לא פנתה לבי"ח, אלא לאחר היוועצות עם בעלה, וגם אז, כאמור, הגיעו לבי"ח שאין בו מחלקה נוירולוגית. צעדים נוספים אלה, על אף שיש בהם לכשעצמם כדי להוביל לתוצאה שהיה מקום להכיר בהתנהגות זו כהתנהגות רשלנית אשר הקטינה את סיכויי ההחלמה, הרי משאלה באים על בסיס המידע המוקדם שהיה לאם, הנטייה היא, שלא לעשות כן, וזו מסקנתי. אשר על כן אני קובעת כי הנתבעים, ובמיוחד הנתבעים 1 ו- 2 הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם, ויש לראותם כחבים ביחד ולחוד בנזקים שנגרמו לדבורה, ללא הפחתה של אשם תורם בגין התנהגות האם. חלוקת אחריות בין הנתבעים לבין עצמם: 19. בנושא חלוקת האחריות בין העירייה למשרד החינוך, נראה לי כי החלוקה צריכה להיות ביחס של 40% (העירייה) - 60% (משרד החינוך), בהתאמה, וזאת מן הטעמים המפורטים להלן: הספסל הוא מתקן אשר סופק לעירייה והיה בשימושה. למשרד החינוך יש סמכות פיקוח, ואולם זו אינה שוללת את אחריות העירייה. הסייעת היא עובדת של העירייה. אין היא יכולה לנער מעצמה כל אחריות, גם אם אחריותה פחותה מזו של הגננת. העירייה היא הבעלים והמחזיקה של הגן, ועליה לדאוג לבטיחות המקום ולתפעולו הנכון. על העירייה היה לדאוג, כי יגיעו גם אל הסייעת הנחיות של משרד החינוך וכי תהא מודעות רבה יותר לקיומה של רשימת ילדים בגן עם מספרי טלפון. ואולם בהשוואה בין העירייה למשרד החינוך נראה, כי אחריות רבה יותר מוטלת על האחרון. כפי שהובהר, גורם חשוב בגרימת הנזק ופגיעה מהותית בסיכויי ההחלמה עקב התאונה היה, באי עדכון של ההנחיות והעדר ניסוח חד-משמעי לאופן ההפניה לטיפול רפואי, עקב חבלת ראש ללא קשר לעוצמת החבלה. ההוראות הקיימות לא מלאו אחר דרישה זו. שיעור הנזק הערה: הסכומים שיצוינו בראש פרק זה, הם למועד מתן פסק-הדין. חוות דעת רפואיות: 20. בנוסף לחוות הדעת הרפואיות הוגשה בתיק חוות דעת של מומחית שיקומית, ד"ר פרבר. אין למעשה חולק, כי מדובר בנכות קשה, ויש מקום לדון בראשי הנזק השונים. מתוך חווה"ד עולה, וכפי שפורט גם במהלך פסה"ד, הגיעה דבורה לבי"ח בני ציון בשעה 15:07 במצב קשה של חוסר הכרה. הועברה באמבולנס לבי"ח רמב"ם, תוך כדי הנשמתה. היא נותחה בבית חולים זה. על פי הממצאים המסוכמים בחוות הדעת של דר' פרבר מיום 21/7/98 (ת18/) נמצא כי: “... בניתוח נמצא דימום אפידורלי גדול עם קרע בעורק המיניגיאלי האמצעי משמאל ושבר קווי בעצם הטמפורלית. הייתה מחוסרת הכרה עם סימנים להרניאציה של המוח, בעקבות דמם נרחב ובצקת מוח קשה שהתפתחה בהמשך עם דחיקה של קו האמצע. כמו כן, היתה עדות לאוטם מפושט בהימספרה השמאלית. נותחה ובוצע ניקוז של הדמם. בהמשך אושפזה ביחידה לשיקום ילדים. בשחרורה משם נשארה עם חסר נוירולוגי - חולשה קלה בפלג הגוף הימני, פגיעה בדיבור ובתפקוד קוגנטיבי. מצבה השתפר בהדרגה והחלה ללכת. מקבלת טיפול אמבולטורי בפיזיוטרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת במקום מגוריה בכרמיאל. בנוסף, מטופלת בשחייה טיפולית וריפוי במוסיקה. נמצאת בגן טיפולי". באותה עת נקבעה הנכות התפקודית בשיעור של 100%, לפי תקנה 29(1)-ב לתקנות המל"ל, כנכות זמנית. מאחר שמקובל שאצל ילדים, לאחר חבלת ראש, יש לצפות לשיפור, וזאת עד 5 השנים הראשונות לפגיעה, נקבעה הנכות באותה עת, כנכות זמנית. באותה העת נמצאה עדיין הילדה בשלב של טיפול שיקומי, והיה סיכוי שחלק מהליקויים ישתפרו בהמשך, באופן שלא ניתן היה לחזות בעת עריכת חווה"ד. חוות דעת משלימה היא מיום 28/1/01 (ת1/). בפרק הסיום של אותה חוו"ד, ציינה דר' פרבר שבהשוואה לבדיקה הקודמת, לפני כשנתיים וחצי חל אמנם שיפור, אך מועט, בתחומים כגון: הדיבור והבליעה, ואולם, למעט האמור, נותר מצבה ללא שינוי מהותי. המומחית קבעה, כי הקטינה הולכת בצליעה ניכרת. עברה ניתוח לתיקון העיוות בכף הרגל ביולי 2000, אך המצב לא השתפר. אינה מסוגלת לרוץ ואינה משתמשת ביד הימנית. פורטו שם מגבלות נוספות, שאליהם אתייחס בהמשך, על פי ראשי הנזק הרלוונטיים. אופן פסיקת הפיצוי - תשלום עיתי, האמנם: 21. בטרם נעבור לדון בפיצוי לגבי ראשי נזק אחרים, יש לדון בטענה שהועלתה על ידי הנתבעים והיא, שטובתה של הקטינה היא, שדרך הפיצוי הנכונה תהא בדרך של פסיקת תשלומים עיתיים, ולא בדרך של פסיקת תשלום אחד, וזאת הן לאור מהות פגיעותיה וכן לאור מצבם הכלכלי של הוריה, מצד אחד, ובהסתמך על חוסנה הכלכלי של המדינה, מצד שני. הנתבעים מדגישים כי הורי התובעת מובטלים, משום שאבי התובעת נקלע לקשיים כלכליים, וכי התחייבויותיו הכספיות, לפחות בחלקם כוסו מסכום ביטוח תאונות אישיות שקיבלה המשפחה, בגין אירוע זה מחב' הביטוח שילוח (המדובר בסכום של 300,000 ש"ח - על פי עדותו של האב עמ' 72 לפרוט' ועל פי עדותה של אם התובעת בעמ' 56 לפרוט'). גם העירייה טוענת, כי הם עשו שימוש בסכום של 300,000 ש"ח. כמו כן, מדגישים הנתבעים, כי פיצוי עיתי יאפשר פניה חוזרת לבית המשפט כדי לשנות את שיעורם למקרה בו תעלה עלות החזקתה של התובעת, ויהיה בדרך זו כדי למנוע קיפוח של אחד הצדדים להתדיינות. לעניין זה מפנים הם לע"א 2300/92 (רחמים נ' ד"ר ליביס גנדלר ואח', תקדין עליון 94(3)1849, נספח ז' לסיכומים), וכן, לת"א 668/92 (תום שטראוס ואח' נ' ד"ר עוז יובל ואח', תקדין מחוזי 200(1) 533, נספח ח לסיכומים, להלן פס"ד שטראוס). באיזון הנכון בין מידת הוודאות וסופיות הדיון לבין פסיקת פיצוי התואם לפגיעה, הרי שיש, לעמדתם, להעדיף את האפשרות השניה אשר תמומש בדרך של פסיקת פיצוי עיתי ובדרך זו יגשים את המטרה העיקרית של סעד הפיצויים. מאחר שמדובר כאן בבעל דין שהיא גם המדינה, הרי שגם החשש מפני אי הוודאות בביצוע התשלום העיתי, אינו קיים. לעניין התשלום העתי, סבורה אף העירייה, כי זהו הפתרון נכון, על אף שיהיה בכך כדי לדרבן את בני המשפחה להמשיך ולהחזיק בה, בניגוד לרצונה. ב"כ התובעים מתנגד לכך. דרך תשלום זו היא חריגה, ועל-פי ההלכה לא ייעשה בה שימוש אלא במקרים חריגים (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, להלן: פס"ד ברדה), ואין מקרה זה נכלל בגדר החריג, מאחר שכל הנתונים הצריכים לעניין קיימים, ומידת אי הוודאות, אם קיימת, אינה מצדיקה פיצוי בדרך זו. לעניין השגחה וטיפול בסכום הפיצוי שייפסק, אין זה מן הנמנע למנות נאמן, ועורך הדין מביע הסכמתו לשמש בתפקיד זה. 22. במחלוקת זו, נראה, כי יש לקבל את עמדת התובעים. אחד מיתרונותיו של התשלום העיתי הוא, אפשרות התאמתו מידי פעם למצב רפואי ותפקודי משתנה של הנפגע. במקום, שאין נתונים המצביעים על שינויים אפשריים ממשיים מסוג זה, אין הצדקה לבחירה בדרך זו של ביצוע תשלום הפיצוי. בחינת מצבה הרפואי של התובעת, ועל אף שמדובר בקטינה, גובש. מידת אי הוודאות שהייתה קיימת, נבדקה במסגרת הדיון המשפטי, עוד טרם מתן פסק-הדין. התוצאה מן האמור היא שבניגוד לנתונים שהיו בפני ביהמ"ש בפס"ד מוסקוביץ (ע"א 283/89 עיריית חיפה ואח' נ' איה מוסקוביץ ואח', , פ"ד מז(2) 718, להלן: פס"ד מוסקוביץ), אין בתיק זה מרכיבים או נתונים נעלמים יותר מאלה הקיימים בתיקים אחרים - לא לגבי קיצור תוחלת חייה, לא לגבי כושר השתכרותה בעתיד ואורך תקופת ההפסד, ואפילו לא לגבי מקום המשך שהייתה - במוסד או בבית, לאחר גיל 21. בפס"ד מוסקוביץ הייתה מחלוקת בשאלת קיצור תוחלת החיים, וכן לא היו נתונים נוספים אשר היה בהם כדי לגבש בהירות מספקת, הנדרשת לצורך פסיקת הפיצוי כסכום אחד. ואולם גם שם נקבע, כי שאלת אופן ביצוע תשלום הפיצוי, מותנה אף הוא במקרה הקונקרטי (ראה שם, סעיף 5). לכן, נראה לי, וזו מסקנתי, כי במקרה זה - תוך נקיטה באמצעי זהירות ראויים - יש לאמץ את העקרונות שפורטו בע"א 2300/92 (רחמים נ' גנדלר, דינים עליון מ 407. ראה גם לצורך השוואה ע"א 6978/96 סמדר עמר (קטינה) נ' קופ"ח הכללית של ההסתדרות, פ"ד נה(1) 920, להלן: פס"ד סמדר עמר). במידת האפשר, וכאשר אין בפני ביהמ"ש מרכיבים שיש בהם להצביע על אפשרות של פגיעה ממשית בזכויות בעלי הדין, יש להעדיף את עקרון סופיות הדיון, ולחסוך התדיינויות חוזרות שספק אם יש צורך בהן. לפיכך, ייפסק הפיצוי על דרך של תשלום אחד. כאב וסבל: 23. התובעים טוענים, כי יש להעמיד את הפיצוי על סכום של 1,000,000 ש"ח לאור הפגיעה החמורה, ותוך השוואה לפסקי דין אחרים, ובמיוחד תוך הפניה לפס"ד סמדר עמר, שם הבהיר ביהמ"ש, כי בתביעות לפי פקודת הנזיקין, יש לקבוע את שיעור הפיצוי על נזק לא ממוני בהתחשב בכלל הנסיבות של המקרה האינדיבידואלי, ולאו דווקא על דרך ההשוואה לחוק הפיצויים נפגעי תאונות דרכים. עוד טוענת התובעת, כי שיעור הפיצוי צריך לתת ביטוי גם לקיצור תוחלת החיים, שזו פגיעה גדולה בערך העליון, ועל אף שהוא עצמו מהווה ראש נזק נפרד, יש להתחשב גם בגורם זה בקביעת הפיצוי. הנתבעים מבקשים לדחות את תביעת התובעת. תוך השוואה לחוק הפיצויים, ודווקא תוך השוואה לפס"ד סמדר עמר, על אף ששם הבהיר ביהמ"ש, כי אמות המידה של חוק הפיצויים אינן מחייבות בתביעה לפי פקודת הנזיקין. הנתבעים מדגישים, שגם אם לא תעשה השוואה לחוק הפיצויים, הרי שעל דרך ההשוואה בין שני המקרים, עניינה של סמדר עמר חמור פי כמה ממצבה של התובעת, ובמקרה הראשון נפסק סכום של 400,000 ש"ח, שהוא פחות ממחצית הסכום הנתבע כאן. תוך השוואה למקרים אחרים הנזכרים בסיכומיהם (ראה עמ' 63-62 לסיכומים) מוצע סכום של 250,000 ש"ח. 24. בנסיבות העניין, בהתחשב בגילה של התובעת, נסיבות האירוע, מידת הפגיעה, מגבלותיה של התובעת ובנסיבות הנוספות הצריכות לעניין, תוך מתן משקל לטענות הצדדים, ולנימוקים שפורטו בפס"ד סמדר עמר ותוך השוואה לפסקי דין אחרים, יועמד הפיצוי בראש נזק זה על סכום של 300,000 ש"ח. כאב וסבל להורי הקטינה: 25. התובעים טענו, כי יש לפצותם כהורי הקטינה בנזק לא ממוני, על אף שהתאונה לא אירעה בנוכחותם, וזאת מאחר שתוצאות התאונה חמורות, וכן בשל העובדה שהסימנים הנוירולוגים החמורים היו לנגד עיני האם, בעת שדבורה הייתה בידיה, ולאחר מכן הגיע האב לביה"ח וראה את מצבה. בנסיבות אלה, יש לדעתם לפסוק להם סכום של 300,000 ש"ח לכל אחד מהם. הנתבעים מבקשים לדחות את תביעת ההורים, בגין ראש נזק זה. הפסיקה לא הכירה בתביעה כזו, ואין מקום לדעתם, להרחיב, על דרך ההיקש את ההלכה שנקבעה בפרשת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה ואח' נ' עזבון המנוח דוד דהאן ואח', פ"ד מד(3)436). 26. מקובלת עלי בעניין זה עמדת הנתבעים, כפי שסוכמה בספרו של קציר (פיצויים בשל נזקי גוף (מהדורה שלישית, תשנ"ג1993-) בעמ' 486), כי הדין אינו מכיר על אף ההרחבה האמורה, בזכותו של מי שלא נפגע הוא עצמו בגופו, בפיצוי כאב וסבל, עקב פגיעתו של האחר, אלא אם אכן הוכח כי הפגיעה של האחר גרמה לתובעים הנוספים נזק בריאותי ממשי. הוכחה כזו, לא הובאה בפני, ומן הטעם האמור דין התביעה בראש נזק זה להידחות. יש להבהיר, שאין במסקנה משפטית זו, משום קביעה עובדתית-מוסרית, בכל צורה שהיא, כי ההורים לא סבלו ולא כאבו את הפגיעה החמורה של בתם. כל שנאמר, שסבל כזה, לא ניתן לתרגמו לפיצוי כספי - נזיקי על-פי העקרונות המשפטיים המקובלים בתחום הנזיקין, בשלב זה. הוצאות טיפולים בעבר: 27. ב"כ התובעים מדגיש כי, דבורה קיבלה טיפולים אצל קלינאי תקשורת מאפריל 97', בתדירות של פעמיים בשבוע, וכן ריפוי בעיסוק, שחייה, ריפוי במוסיקה, כיסא גלגלים, נסיעות ותרופות. בהתווסף על אלה, ומאחר שהוצאות אלה לא מומנו על ידי קופת חולים, לטענתו, הרי שעל הנתבעים לשאת בהם. הסכום הכולל הועמד על סך של 80,000 ש"ח, משוערך למועד הגשת הסיכומים (15/7/01). העירייה בסיכומיה מתייחסת לראשי הנזק השונים הרלוונטים לעניין זה בסעיף 68. לעמדתה, מקבלת הקטינה את כל הטיפולים הנדרשים במסגרת הצרכים המיוחדים המאפיינים חינוך מיוחד, בו היא נוטלת חלק. מאחר שדבורה זכאית לטיפולים אלה במסגרת חוק החינוך המיוחד, הכוללים גם טיפולי פיזיוטרפיה, ריפוי בדיבור וריפוי בעיסוק, לרבות שירותים נלווים, אין כל מקום, לעמדתה, לפסוק כל פיצוי בגין כך. יחד עם זאת, מסכימה העירייה להחזיר לתובעים בגין הוצאות הנקובות בסעיף 26.7 עד 26.10 וכן בסעיף 26.15 לתצהירה של האם, סכום כולל של 19,560 ש"ח (סעיף 4 לסיכומי העירייה). בדיקה דווקנית כזו של הקבלות, נעשתה גם על ידי ב"כ משרד החינוך, אשר העמיד את סכום הפיצוי הכולל על סך של 20,515 ש"ח, וזאת לאחר שהצביע על קיומן של קבלות חוזרות בראשי נזק שונים. 28. תוך הדגשת הכלל עליו הצביעה כבוד השופטת פרוקצ'יה בפס"ד שטראוס, כי ככלל, אין להכיר בהוצאות, אלא אם הם גובו בקבלות המצביעות על היותן הוצאה ישירה למהות הפגיעה, הרי שבהעדר קבלות על כל ההוצאות בעבר, ומאחר שחלק מההוצאות מתייחסות לטיפול תרופתי, המכוסה במסגרת חוק בריאות ממלכתי, אין להכיר במלוא הסכום הנקוב בסיכומי התובעים. יחד עם זאת, יש גם לקחת בחשבון, כי לפחות חלק מן ההוצאות האחרות אשר כללו ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת, בריכת שחייה, ריפוי במוסיקה, נסיעות וכיסא גלגלים, לרבות תרופות בסכום נמוך, הוצאו בפועל, והתובעים זכאים להשבת אותם סכומים. לפיכך, יועמד הפיצוי בראש נזק זה על סך של 45,000 ש"ח. הוצאות טיפולים לעתיד: 27.1. טיפולים פיזיוטרפיים: על-פי חווה"ד של ד"ר פרבר זקוקה התובעת לטיפולים שונים, הכוללים טיפול פיזיוטרפי, פעמיים בשבוע להורדת הספסטיות ושמירת טווח התנועה במפרקים. אם ובמידה, ויערך ניתוח נוסף, ניתוח שד"ר פרבר סברה, כי התובעת כפי הנראה תזקק לו לצורך הארכת גיד אכילס, אזי יהיה צורך בטיפול פיזיוטרפי נוסף של חודש עד חודשיים, באופן אינטנסיבי של 5-4 פעמים בשבוע, כל זאת בנוסף לטיפול שיתכן שתקבל במסגרת בית הספר (ראה תשובות לשאלות שהציג בא כוח התובעת, מיום 25/2/01). כמו כן הבהירה המומחית כי הטיפולים הפיזיוטרפיים ימשכו גם בגיל מבוגר, וגם אם לא פעמיים בשבוע, יהיו אלה בסדרות של 10-8 טיפולים, בשנה, לפחות (ראה תשובות לשאלות עו"ד אולשן מיום 21/3/01). בהתייחס לשאלה אם הטיפולים הפיזיוטרפיים אינם מכוסים במסגרת השירותים הכלולים בסל הבריאות של קופ"ח כללית העיד מר בן שלמה, הממונה על סל שירותי הבריאות של הקופה במחוז חיפה והגליל המערבי. על-פי עדותו, זכאית דבורה ל- 12 טיפולים בשנה, ולאחר ניתוח תהא זכאית ל- 25 טיפולים, אם זה יהיה אקוטי, כך שבמקרה האחרון תהא זכאית ל- 25 טיפולים, כמספר כולל (ראה עמ' 31 ש' 12-11). לגבי טיפולים אלה משתתף החולה ב- 22 ש"ח לסדרת טיפולים של 12 טיפולים (עמ' 31 ש' 15). בנסיבות אלה ביקש בא כוח התובעת לחלק את עלות הטיפולים לשתי קבוצות: עד גיל 21, 105 טיפולים בשנה (פעמיים בשבוע, מעבר לטיפול בביה"ס); ואילו אחרי גיל 21 לפחות 20 טיפולים בשנה. כמו כן, ציין בא-כוחה, שאם תעבור דבורה ניתוח, תידרש ל- 45 טיפולים פיזיוטרפים. ומאחר שהיא תהיה צפויה לעבור מספר ניתוחים ברגל, יש להוסיף ולזכותה בטיפולים פיזיוטרפים נוספים, בהתאמה. בהסתמך על חוות הדעת של מר אורי כרוך (ת4/) עלות טיפול פיזיוטרפי הוא 120 ש"ח, לפיכך הועמד הסכום עד לגיל 21 על סכום של כ- 115,000 ש"ח ולאחר גיל 21 על סכום נוסף של כ- 18,000 ש"ח. הנתבעים טענו כי לפי סעיף 6(א)(5) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, סל שירותי הבריאות כולל טיפולים פיזיוטרפים, ריפוי בדיבור, ריפוי בעיסוק ושיקום רפואי לרבות שיקום פסיכולוגי ועבודה סוציאלית בתחום הבריאות. זאת ועוד, עד גיל 21 זכאית התובעת לקבל את הטיפולים הנדרשים במסגרת ביה"ס. לפיכך, מספר הטיפולים עליהם המליצה ד"ר פרבר מכוסים, לטענתם, ע"י הגורמים האחרים, ואין לפצות בגינם. בנושא זה, יש בעקרון לקבל את עמדת הנתבעים. בהסתמך על פס"ד אלחדד (ע"א 5557/95 סהר, חברה לביטוח בע"מ נ אלחדד, דינים עליון כרך נא 918), אין לפצות תובע בגין טיפולים אשר הוא זכאים להם כחבר בקופה והוא יכול לקבלם חינם במסגרת סל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד1984-. כמו כן, ראוי להפנות לפס"ד יפרח (ע"א 2801/96 אל-על - נתיבי אויר לישראל בע"מ ואח' נ' אלברט יפרח, דינים עליון, כרך נד, 662, להלן: פס"ד יפרח), שם חזר ביהמ"ש והבהיר שתובע שיכול לקבל עזרה או תשלום חינם במסגרת מיצוי זכויותיו החוקיות, ועל ידי כך להקטין את נזקו, עליו לפעול לקבלתם של אלה (ראה סעיף 6 לפסה"ד), לכן, אותם טיפולים רפואיים, הכוללים החלמה ושיקום, אשר אותם או את עלותם יכולה התובעת לקבל חינם מהמל"ל או מקופה"ח - או כפי שנראה בהמשך, ממשרד החינוך - אין היא זכאית לקבל מן המזיק. ככלל, לא הוכח, כי הטיפולים הפיזיוטרפיים להם תזקק התובעת, אינם מכוסים בחוק בריאות ממלכתי, ואולם חלק מן הטיפולים ייעשה תמורת תשלום נוסף. לפיכך יועמד הפיצוי בגין ראש נזק זה על סכום כולל של 3,000 ש"ח. 29.1. טיפולים הידרוטרפיים: כמו כן, טוענת התובעת לפיצוי בגין הידרוטרפיה, שאיננה כלולה בסל הבריאות, ושעלות טיפול לפי חווה"ד מר אורי כרוך בדומה לטיפול פיזיוטרפי הוא בסך של 120 ש"ח, כאשר הערכה זו איננה כוללת כניסה לבריכה. בנסיבות אלה הועמדה התביעה על סכום נוסף של 165,623 ש"ח. הנתבעים מדגישים כי הטיפול ההידרוטרפי, על פי חוו"ד של מר גדעון הס, אינו עולה על 50 ש"ח לטיפול, כאשר סכום זה אינו כולל דמי כניסה לבריכה. זאת ועוד, אין זה מן הנמנע מלעשות מינוי במועדון הספורט לנכים של אילן, בקרית חיים, לאדם אחד, ובמקרה כזה עומד הסכום על 2,250 ש"ח. כך שהסכום הכולל הוא 132,050 ש"ח. בהתייחס לבריכת השחייה, ותוך הפעלת מבחן הסבירות שהוזכר לעיל בפס"ד שטראוס, טוענת העירייה, כי אין מקום, לעמדתם, לפצות בגין טיפולי שחיה, אשר אין בהם להיטיב את מצבה של התובעת אלא בצורה שולית וספקולטיבית בלבד. יתר על כן, אם יש בשיעורי שחיה כדי להיטיב עם ילד, הרי זה חל לגבי כל ילד, ואין קשר לנכות. בנסיבות אלה, ותוך סיכום הקבלות שצורפו מעמידים הם את הפיצוי לעבר על 1,000 ש"ח. מאחר שד"ר פרבר המליצה על הידרוטרפיה של פעם בשבוע, הרי שלמעשה לא הייתה מחלוקת בין הצדדים לעצם הצורך בטיפולים אלה. בנושא היקף העלות יש לקבל את חווה"ד של מר האס. לפיכך, יועמד הפיצוי בראש נזק זה, נכון למועד מתן פסה"ד על סכום של 140,000 ש"ח. 29.2. ריפוי בעיסוק ובדיבור: התובעת טוענת, כי יש מקום לפצותה בגין ראש נזק זה, למרות האמור בחווה"ד של ד"ר פרבר כי הטיפול ניתן בביה"ס, וכן אין לקבל את חווה"ד האמורה, הקובעת כי אין צורך בטיפול כזה לאחר גיל 21. בנושא זה מבקשת התובעת להסתמך על עדותה של האם אשר אמרה כי טיפול פרטני של ריפוי בדיבור היה בו כדי להביא לשיפור מבחינת התובעת, בתחומים שונים, ולכן טוען בא כוח התובעים כי יש לפצותה גם בראש נזק זה, והוא העמיד את העלות הכוללת בסכום של כ- 100,000 ש"ח. הנתבעים מבקשים לדחות תביעה זו, מאחר שהתובעת איננה זכאית לפיצוי בין אם אלה מצויים בסל השירותים של הקופה, ובין אם אלה יעילים, וזאת בהסתמך על חווה"ד של ד"ר פרבר, כי התובעת לא תזדקק לטיפול כזה, מעבר לגיל 21. בהתייחס לצורך בריפוי בעיסוק ובדיבור, קבעה המומחית כי ההנחה היא שביה"ס נותן את העזרה בתחומים אלה, אם אכן יהיה צורך בכך, וכי די בטיפול כזה עד גיל 21. לפיכך, ולמרות שנתבעים 3-2 הציעו סכום של 7,000 ש"ח - דין התביעה בראש נזק זה, להידחות. 29.3. טיפול נפשי: בהתייחס לטיפול נפשי תמיכתי, מדגיש בא כוח התובעים כי בנושא זה לא תחמה המומחית את תקופת הטיפול, ויש חשיבות לכך, במיוחד כאשר בתחומים האחרים מצאה לנכון המומחית לתחום את התקופה או מספר הטיפולים הנדרשים. בא כוח התובעים בהסתמך על חוות הדעת של מר כרוך לעניין העלויות וכן לאור עדותו של מר בן שלמה, אשר העיד כי סל הבריאות כולל לכל היותר 60 טיפולים, המותנים באישור פסיכיאטר, מעמיד את הפיצוי על סכום של כ- 260,000 ש"ח, וזאת בצורך בטיפול נפשי תמיכתי לדבורה ולמשפחה, אחת לשבוע. הנתבעים טוענים, כי העובדה שד"ר פרבר לא מצאה לנכון לקצוב זמן לצורך טיפול זה, הוא, מכיוון שלא ניתן לעשות כך. ישנם גורמים נוספים שיש בהם כדי להשפיע על הצורך בטיפול כזה. כמו כן מודגש כי עלות טיפול פסיכולוגי תמיכתי נע בין 168 ל- 200 ש"ח לטיפול, ולא כפי שקבע מר כרוך. בנסיבות אלה סבורים הנתבעים שאין לפסוק כל פיצוי. אעיר כבר בשלב זה, בהתייחס לראש נזק זה, שהמסקנה אליה הגיעו הנתבעים, אינה ברורה לי. גם לעמדתם קיים צורך בטיפול כזה. השאלה היא למעשה ניסיון לחזות מראש, לאורך איזה תקופה ינתן הטיפול. הצורך בהערכה כזו אינו שונה מההערכה הנדרשת לצורך קביעת פיצוי בראשי נזק אחרים. מה עוד, שלא מן הנמנע לקבוע סכום גלובלי על דרך האומדנה בהתחשב בנתונים הצריכים לעניין. בנסיבות אלה, יועמד הפיצוי על ראש נזק זה על סכום כולל של 150,000 ש"ח. 29.4. ציוד, אביזרים ותרופות: התובעים טוענים גם לצורך בציוד ואביזרים, אשר הועמדו על עלות של 240 ש"ח לחודש, כך שהפיצוי הכולל בגין כך הועמד על כ- 83,000 ש"ח. כמו כן, תובעים הם בגין תרופות, אבחון והדרכה סכום נוסף של כ- 135,000 ש"ח. הנתבעים דוחים את הטענה בדבר הצורך באבחון והדרכה. מסכימים להכיר בסכום של כ- 17,000 ש"ח בגין תרופות, וכן בסכומים נוספים בגין ציוד ואביזרים. בקשר לציוד ואביזרים הסתמכו הנתבעים על חווה"ד של גדעון האס, העלות החודשית של האביזרים הרפואיים מגיעה לחודש עד גיל 18 ל- 30 ש"ח בחודש ובהיוון לסכום של 2,836 ש"ח, ומגיל 18 ל- 10 ש"ח לחודש ובהיוון כפול ל- 2,475 ש"ח. כמו כן יש לקחת בחשבון עלות של נעלים אורטופדיות המגיע לסכום של 12,283 ש"ח, לפי 36 ש"ח לחודש, ובסך הכל מוצע עבור ראש פרק זה סכום של 36,064 ש"ח. לגבי תרופות סכום של 17,060 ש"ח. לאור העקרונות שפורטו לעיל, ולאור טענות הצדדים, יועמד הפיצוי הכולל בראש נזק זה על סכום של 85,000 ש"ח. הפסד השתכרות לעבר של הורי הקטינה: 30. נזקיו של האב בראש נזק זה הוערכו על ידו בסכום של כ100,000.- ש"ח. לטענתו, בעקבות התאונה ועקב הצורך לשהות בבית החולים ליד בתו, פוטר ממקום עבודתו, כמרכיב רהיטים בחברת "פיניש" באזור תל-אביב, שם הרוויח סכום של 8,000 ש"ח בחודש. בעקבות הפיטורין היה מובטל למשך שנה. היעדרות האב החלה ממועד האירוע. ב- 23/6/96 הופסקה עבודתו, וכן חדל לעבוד שעות נוספות, כפי שנהג לעשות קודם לתאונה. בגין הפסקת עבודתו צברה המשפחה חובות שהגיעו לסכום של כ- 100,000 ש"ח. ולכן, זכאי הוא, לטענתו, לפיצוי הנטען, לכל התקופה. האם עבדה עד ללידתה של דבורה (25/10/92). שנה לאחר מכן נולדה בתם הנוספת זוהר, וכשנה לאחר מכן היא חזרה לעבוד, אם כי בהיקף מצומצם, במשכורת ממוצעת של כ- 2,200 ש"ח לחודש. בעקבות התאונה הפסיקה את עבודתה ועד היום איננה עובדת. התובעים תבעו פיצוי רק לתקופה של ששה (6) חודשים, וזאת כדי למנוע כפל פיצוי, עקב תביעת עזרת צד ג'. את יתרת התקופה ביקשו לזקוף להפסד בגין ראש הנזק האחרון. העירייה טוענת, שאין לפצות את האב כלל, וכי לא הוכח הקשר הסיבתי בין פיטוריו לבין התאונה. סקירת מקומות העבודה בהן עבד מורה, כי האב לא התמיד בעבודתו. הוא לקה בלבו, וזו הסיבה שגם היום אינו עובד, וזאת בנוסף להעדר מאמצים כנים על-ידו לנסות ולהשתלב בעבודה. מבחינת האם, מסכימה העירייה כי יש להכיר באובדן השתכרות מלא למשך כשנה, ומאחר שהתובעת תבעה סכום של 18,000 ש"ח, למשך חצי שנה, על אף שהסכום גבוה לעמדתה במעט, בהתחשב בכושר השתכרותה ובהיותה מטופלת בילדה נוספת, מסכימה העירייה להעמיד את הסכום עד ספטמבר 97', מועד בו החלה דבורה להתאקלם בבית הספר המיוחד, על סכום של 36,000 ש"ח. גם משרד החינוך טוען כי אין לפצות את האב בראש נזק זה, מן הטעם שעבודתו בחברת "פיניש" החלה בשנת 94'. כבר אז, לא הייתה לו עבודה קבועה והיו לו בעיות בריאותיות בלבו, לרבות שני התקפי לב, אשר בגינם נעדר מעבודתו. לגבי האם, מסכים אף בעל דין זה להעמיד את הפיצוי על 40,000 ש"ח. 31. יש לקבל את הטענה כי לפחות חלק מהפסדי השכר של האב, לרבות היותו מובטל לחלק מתקופת השנה, נבע מהאירוע התאונתי שקרה לבתו, וכן ממצבה לאחר אותו אירוע. לפיכך, יועמד הפיצוי בגין ראש נזק זה לגבי האב על סכום של 40,000 ש"ח, וסכום נוסף בגין נזקיה של האם, גם הוא על סכום של 40,000 ש"ח. סך הפיצוי לשני התובעים בראש נזק זה יועמד על 80,000 ש"ח. הפסד כושר השתכרות בעתיד של התובעת: 32. כפי שצויין, נכותה הרפואית של דבורה עומדת על שיעור המתקרב ל- 100%. בחוות הדעת של ד"ר פרבר, המומחית השיקומית, צוין ש: "בהתחשב במכלול ביטויים קשים, היום כבר אפשר לקבוע את נכותה התפקודית לצמיתות, וזאת בשיעור של 100%, לפי סעיף 29(1)ד." עוד הוסיפה המומחית וקבעה, כי דבורה לא תוכל לעבוד בשוק הפתוח ולא תוכל להתפרנס למחייתה. בנסיבות העניין, ועל בסיס השכר הממוצע במשק, העמידו התובעים את בסיס השכר על 7,700 ש"ח, שהוא על פי ההלכה השכר הקובע לצורך חישוב אובדן השתכרות לעתיד לגבי קטינים. על פי החישוב המתבקש העמידו התובעים את הסכום על סך של 1,647,260 ש"ח, כאשר סכום זה אינו כולל תנאים סוציאליים. הנתבעים טוענים כי נכותה התפקודית של דבורה אינה מגיעה ל- 100% ככל שמדובר בראש נזק זה, וכי תוכל לעבוד במסגרת מוגנת, ולהשתכר סכום של כ- 73% מהשכר המינימום. לפיכך, הועמד הפיצוי המוצע על סך של 878,106 ש"ח. 33. בהתייחס ללימודים ולעבודה, קבעה ד"ר פרבר, כי התובעת לומדת במסגרת חינוך מיוחד, כי תמשיך בלימודיה שם עד גיל 21, ולאחר מכן ניתן יהיה להתאים לה עבודה במסגרת מוגנת, כאשר ברור הוא שלא תוכל לעבוד בשוק פתוח ולא תוכל להתפרנס למחייתה. בהתחשב בנתונים אלה, ועל אף שמדובר בנכות תפקודית של 100%, יש לתת משקל מסוים לעובדה שגם צעירים אחרים, לא השתלבו לעבודה לפני גיל 21, וכי בתחילת עבודתם לא יגיעו לשכר המינימום. כמו כן יש לתת משקל מסוים לעובדה שיתכן שהתובעת תוכל להשתלב בעבודה מוגנת, הגם שיש לתת משקל קטן יחסי, למרכיב זה. כמו כן יש לעדכן את גובה השכר הממוצע במשק, העומד נכון למועד מתן פסה"ד על 6,826 ש"ח ברוטו. על-פי נתונים אלה, ובהתחשב בהיוון הכפול המתאים, יועמד הפיצוי נכון להיום על סך של 1,200,000 ש"ח. הפסד תנאים סוציאליים: 34. התובעת, באמצעות בא-כוחה, טענה גם להפסדי פנסיה בסכום של 127,329 ש"ח, ותנאים סוציאליים אחרים, בסכום של 104,271 ש"ח, ומאחר שמדובר בפנסיה נצברת, טענה, שאין לנכות הסכום המגיע את שיעור הניכוי משכרה לצורך צבירת הזכות האמורה. הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה בגין ראש נזק זה, בין היתר מאחר שאין חובה על מעביד להפריש לקרן השתלמות או להעניק מתנות. למרות האמור הוצע סכום של 30,000 ש"ח, בגין תנאים סוציאליים אחרים. בנסיבות העניין, יועמד הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 60,000 ש"ח. אין מקום להכיר בהטבות נוספות בקשר לנושא ההשתכרות. עזרה צד ג' לעבר: 35. התובעים טוענים, כי יש להעמיד את ההוצאה בגין עזרה צד ג' לעבר על סכום של 8,000 ש"ח לחודש. לעמדתם, נדרשה לדבורה השגחה מתמדת במשך כל שעות היממה, לרבות השגחה בלילה. לעמדתם, יש לחשב את הפיצוי על בסיס נתונים אלה, לכל תקופת העבר. הנתבעים מדגישים, כי בתקופת האישפוז הממושכת, לא הייתה התובעת זקוקה לעזרת צד ג'. כיום היא הולכת בכוחות עצמה, ואינה נזקקת לכיסא גלגלים, ולעניין זה מפנים הם לחוות הדעת של ד"ר פרבר. כמו כן, מפנים הם לפיצוי שניתן להורים בגין הפסד ההשתכרות, תוך הדגשה, שכל פיצוי שייפסק, אם ייפסק, אינו יכול להינתן על דרך של פיצוי כפול. עוד מזכירים הם, כי הפיצוי בגין עזרת צד ג', צריך לקחת בחשבון, שכל ילד בגילה של התובעת זקוק לטיפול, ולכן אין לפצות אלא מעבר לטיפול הרגיל, הטבעי והשגרתי הניתן לילד אחר. על דרך ההשוואה לע"א 3263/96 (קופ"ח של ההסתדרות הכללית נ' ינון שבודי, פ"ד נב(3) 817, נספח יא' בנספחי הנתבעים 3-2) העמידו הם את הפיצוי על 40,000 ש"ח לעבר, לפי 5,000 ש"ח לשנה, ובערכים נכונים למועד מתן הפיצוי שם. על אף שהעקרונות שפורטו בטענות הנתבעים מקובלים עלי, תרגומם לערכים כספיים מוביל אותי למסקנה, כי יש להעמיד את הפיצוי על סכום הנע בין 2,500 ל- 3,000 ש"ח לחודש. בנסיבות אלה יועמד הפיצוי הכולל בראש פרק זה, מעבר לסכומים שנפסקו, על סך של 200,000 ש"ח. עזרת צד ג' לעתיד: 36. התובעים, בהסתמך על חווה"ד של ד"ר פרבר, מדגישים, כי התובעת זקוקה לעזרת הזולת למשך 24 שעות ביממה, וכי כשתתבגר לא תוכל לגור בגפה. בהסתמך על חוות הדעת של מר אורי כרוך, מבקשים התובעים לאבחן שלוש תקופות שונות: האחת, עד גיל 15, שם נדרשת עזרה של 8 שעות ביממה, השניה עד גיל 21 - 9 שעות ביממה ובתקופה השלישית, שלאחר גיל 21 - מלווה צמוד, אשר יתגורר עמה. עוד טוענים התובעים, כי יש לתת עדיפות לעובד ישראלי, ולשהייה בבית. לפיכך, לתקופה הראשונה מבקשים הם להעמיד את הפיצוי על 8,144 ש"ח לחודש, לתקופה השניה, 6,935 ש"ח לחודש, ולתקופה השלישית, לפי סכום של 19,893 ש"ח, ובסה"כ סכום העולה על 5 מיליון ש"ח. משרד החינוך מודה, כי התובעת מקבלת טיפול מסור, חום ואהבה בביתה, ממשפחתה. עוד מוסכם על הנתבעים, שכל זמן שהדבר אפשרי, מקומה בביתה. ואולם, לעמדתם, קשה להניח שאפשרות כזאת תמשך לאורך זמן ולכן בהסתמך על ההלכה שאין להעמיס על המשפחה את העול והאחריות הכרוכים בהדרכה לנתבע, ובמיוחד בהעדר נתונים מספיקים לפיהם ניתן להגיע למסקנה שיהיו אחים שיוכלו להחליף את ההורים בבוא הזמן, ובמיוחד בהתחשב במצבו הפיזי של האב, אין לשלול אפשרות של המשך שהיית התובעת, מעת בגרותה, בסביבה מוגנת - אם במסגרת הקהילה במעון הוסטל או מוסד אחר. על פי חווה"ד של מר האס, יש גם תועלת מסוימת בהוצאתה מן הבית, שהרי בכך היא תמנע מיצירת תלות יתר, כילדה מתבגרת בהורים. לכן, הפתרון הטוב ביותר המוצע על ידם הוא, כי חישוב הנזק בראש נזק זה יעשה על יסוד שילוב של שהיית התובעת בביתה עד גיל 21, ושהייה במוסד מגיל 21 ואילך. לעניין זה מבקשים הנתבעים להסתמך על האמור בפס"ד ברדה (שם, בעמ' 807-806). הדרך האחרת, המוצעת על ידי הנתבעים היא, לקבל עזרה באמצעות עובד זר, ולאו דווקא בדרך של העסקת מטפלים באמצעות חברת כוח-אדם, או לעשות חישוב על דרך הממוצע בין האפשרויות השונות. הנתבעים הציעו פיצוי כולל של 526,222 ש"ח. העירייה, מדגישה אף היא את המצב הסוציו אקונומי של המשפחה. לעמדתה, על אף רצון ההורים כי דבורה תמשיך להתגורר בבית, וכי הם יטפלו בה ככל שיידרש, הרי שיש לזכור, שמדובר בבני זוג צעירים יחסית, כאשר האם אינה עובדת ומטופלת בעוד שני ילדים. האב שהוא בן 44 שנים עבר שני התקפי לב ומובטל, ופנה למל"ל בתביעה לנכות כללית. בנסיבות אלה, קיים חשש ממשי, כי ייעשה שימוש בפיצוי שייפסק לצרכי המשפחה, שלא לטובתה של דבורה דווקא, והכספים יאזלו. בא-כוח העירייה, מבקש להפנות לחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט - 1969 (נספח ג' לסיכומים), לפיו על ועדת אבחון, המוקמת לצורך כך, להתחשב ברצון המפגר ובכל משאלה סבירה שלו, ושל האחראי עליו, ובין השיקולים יהיה גם מצב סוציו אקונומי של המשפחה. לדעת העירייה טובתה של הקטינה אינה דווקא זהה לרצון המשפחה, כדוגמת זו שחברותיה הן מהחינוך המיוחד, ולכן מציעה אף היא מגיל מסוים, שהייה במוסד מוסדר. 37. ד"ר פרבר התרשמה כי מדובר במשפחה מסורה, ולפיכך ראוי כי תישאר עמם עד הזדקנותם של ההורים. בשיקלול של כלל הנסיבות, ולמרות שאני ערה למצב הקשה של המשפחה, הגעתי אף אני למסקנה, ששם מקומה הטבעי של הילדה ויש להניח, כי ההורים יעשו כל שיוכלו כדי לטפל בה בדרך הטובה ביותר. יש גם לזכור, שמאחר שמדובר בקטינה, יהא רוב הסכום בפיקוח של האפוטרופוס הכללי ובפיקוח מתאים של בימ"ש, לאור הצורך המתחייב למינויים של ההורים כאפוטרופוס בהגיע הילדה לגיל 18, ואם יעלה הצורך, ידאג ביהמ"ש המוסמך למינוי של אפוטרופוס אחר, במקום או בנוסף להורים מגיל 18 ואילך. בנסיבות אלה צריך החישוב להתבסס בעיקרו על שהייה בבית, מבלי לשלול האפשרות של שהייה בתקופה אחרת, במוסד. מבחינת קביעת שיעורו והיקפו של הפיצוי, אין ספק שפגיעתה של התובעת קשה. הגם שיתכן, שבהגיעה לבגרות יכול שתוכל לאכול בגפה, וכן להסתדר בלבוש וברחצה, ואולם גם אז, תזקק לעזרת הזולת, ולא תוכל להגיע לעצמאות במשק הבית. אכן, יש מקום להבחין בתקופות הגיל השונות, ובאופן שבתקופה של עד גיל 15 לא תעלה העזרה על 8 שעות, לתקופה עד גיל 21 - לא תעלה העזרה על 9 שעות, ולאחר מכן עזרה די צמודה, כאשר נקודת המוצא היא, כי המגורים יהיו בבית, הגם שאין להתעלם מן האפשרות, כי לפחות בחלק מן התקופה יכול שתשהה במוסד, אך גם במקרה כזה, יכול שיהיו פרקי זמן בהם תשהה מחוץ למוסד - בדירתה - ותזקק לעזרה צמודה, במהלך אותה תקופה (ראה ע"א 1134/98 אופירה מוגרבי ואח' נ' מימון ואח', פ"ד נה(1) 729, 733ז - 735ג, להלן: פס"ד מוגרבי). לעניין היקף עזרת צד ג' בתקופה השלישית, יש לחזור ולהפנות לפס"ד מוגרבי, שם הבהיר בית המשפט, כי כאשר קיים צורך בטיפול באופן רצוף של 24 שעות ביממה, במשך 7 ימים בשבוע, ובכל ימות השנה, לא ניתן להניח שדי בעובדת אחת, שתבצע את כל המטלות הנ"ל. בנסיבות כאלה יש לקחת בחשבון עלות טיפול של עובדת נוספת, גם אם לא במשרה מלאה (שם, 735א-ב). יחד עם זאת, יש לצד הצורך להתחשב בצרכי התובעת, לבחון גם את החלופות האפשריות, תוך התייחסות להקטנת העלות. לגבי חלק מהתקופה, במיוחד כאשר מדובר בהעסקת אדם נוסף אשר ילווה את התובעת במשך היממה, לצורך החלפת העובד הקבוע בחופשות, אין מן הנמנע כי יועסק עובד זר אשר עלותו קטנה יותר. בהשוואה לפס"ד יפרח, כאשר שם דובר באדם ששתי גפיו התחתונות נקטעו מתחת לברך ולמעשה היה שיתוק בארבע גפיו, לרבות אי שליטה על סוגרים, וגם שם דובר על קיצור תוחלת חיים בשיעור שנע בין 10 ל- 15%, שהתבטא שם בקיצור של שלוש שנים וששה חודשים, וכאשר אותו אדם התגורר עם בנו, ותוך הדגשה כי יש מקום לפצות גם את הבן, נפסק סכום חודשי של 9,000 ש"ח לחודש (ראה סעיף 11 של פסה"ד). עוד יש להזכיר, שמתן פיצוי לתובע שיהיה בו כדי למלא את כל צרכיו, אין פירושה מילוי צרכים ברמה מכסימלית אלא בדרגת המיצוע, תוך פעלת שיקולים כלכליים סבירים (ת"א 1117/87 אטאס נ' אבי שלום, נספח יז' בנספחי משרד החינוך). בתקופה הראשונה והשניה, נמצאת התובעת ברוב שעות היום במסגרת חינוכית. בתקופה שלאחר מכן, גם אם תמצא בסביבה של עבודה מוגנת, בעיקר שעות היום תמצא בביתה, וכן תזדקק לעובד קבוע וכן למחליף. כמו כן, יש להזכיר, כי ד"ר פרבר העריכה שתוחלת חייה של הקטינה עלולה להתקצר ב- 3 או 5 שנים. בהתבסס על הנתונים שפורטו לעיל, ועל ההלכות שהובאו, יבוסס החישוב על הערכים המספריים הבאים: לתקופה הראשונה יבוסס החישוב על סכום חודשי של 3,500 ש"ח לחודש, ובסה"כ לתקופה הראשונה סכום של 194,783 ש"ח. בתקופה השניה על סכום של 4,500 ש"ח לחודש ובסה"כ לאותה תקופה סכום נוסף של 255,483 ש"ח, ובתקופה השלישית, על סכום של 9,000 ש"ח לחודש עד סוף תוחלת חייה, בהתחשב בקיצור תוחלת החיים, סכום נוסף של 2,091,394 ש"ח (ראה דף משערכת לסכומים הנ"ל, נספח א'). התאמת דיור: 38. התובעים הגישו חוות דעת של מר דן ברלינר (ת5/), לצורך ביסוס טענתם בדבר עלות התאמת הדיור. מאחר שהקטינה תצטרך טיפול מלווה, הרי שיהיה צורך בהגדלת הדירה, בדרך של הוספת חדר נוסף, וכן דירה בקומת קרקע, לרבות התאמות נוספות אחרות אשר מגיעות להערכתם ל- 32,500$, שהועמד על סכום בשקלים של 135,500 ש"ח. התובעים מדגישים עוד כי המשפחה מתגוררת היום בכרמיאל בדירה שכורה. הנתבעים אינם מקבלים טיעון זה, ומבקשים להעמיד הפיצוי על 15,000 ש"ח. ככלל, יש לחזור ולהזכיר את ההלכה, כי אין לפצות אלא בגין אותו נזק הנובע ישירות מן הפגיעה, ואלמלא אותה פגיעה לא היה נדרש לאותה הוצאה. לכן, יש לפצות במקום שבו אכן הוכח קיומו של נזק עקב אותה תאונה, ובשיעור הנובע ישירות ממנה. מאחר שעפ"י חווה"ד של ד"ר פרבר מסוגלת התובעת ללכת ללא תמיכה, ומאחר שגם עפ"י עדותו של מר ברלינר יש דירות בקומת קרקע שהן בדרך כלל זולות מדירות בקומה שניה, לכן מתייתר הצורך להוסיף תוספת כלשהי בגין נתון זה, כפיצוי הקשור לתאונה. כמו כן, על דרך ההשוואה לת"א 235/95 (סופר רונית נ' שמעוני יהושע ואח', תקדין מחוזי 98(1)2061, נספח יב' לנספחים של הנתבעים 3-2), יש לתת משקל לטענת הנתבעים, כי הדרישה לסכום הנתבע, בנסיבות העניין, גבוה. בנסיבות העניין יועמד הפיצוי על סכום של 50,000 ש"ח. ניידות: 39. בחוות הדעת של ד"ר פרבר הדגישה המומחית, כי התובעת זקוקה להסעות לבית ספר, לטיפוליים לבילוי וכדומה. התובעת, באמצעות בא-כוחה, טוענת כי יש מקום לאפשר לה רכישת רכב, הגם שהמומחית לא פסלה אפשרות של נסיעה בתחבורה ציבורית. ב"כ התובעת מדגיש כי ההלכה הנוהגת היא, שמתוך החלופות האפשריות יש לבחור באותה חלופה המעניקה לנפגע את הנוחות האופטימלית, ולכן העמיד את סכום הפיצוי ככולל גם רכישת רכב על סכום של 665,807 ש"ח. הנתבעים מדגישים כי לאור נכותה של התובעת תהא זכאית לפטור מלא או חלקי ממיסים לצורך רכישת רכב, ופטור כזה תהא זכאית לו גם אם מורשה הנהיגה הוא לא רק קרוב משפחה, אלא גם המטפל של הנכה (תיקון מס' 14 להסכם הניידות), שפורסם בילקוט פרסומים 4280, י"פ התשנ"ה, 1736). כמו כן, עפ"י תיקון מס' 15 להסכם בדבר גמלת ניידות, שנחתם בין ממשלת ישראל למל"ל (פורסם בי"פ 4280, תשנ"ה מיום 5/2/95), תוכל התובעת לקבל הלוואה לרכישת רכב, וכן תעמוד לה הזכות לקצבת ניידות מהמל"ל, וכל זאת גם אם היא אינה נוהגת ברכב, וגם כאשר הנוהג אינו בן משפחה הגר עימה (ההפניה הייתה גם לע"א 2099/94 חיימס נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא (1) 529, נספח יג). עוד ציינו הנתבעים כי אין לפצות אלא על הפרש העלות לעומת ההוצאות שהיה מוציא אלמלא התאונה, וכן כי יש לנכות את סכום ההוצאות, שהם מימון בגין צרכי הנסיעה של המשפחה. על בסיס נתונים אלה הוצע להעמיד הפיצוי בראש נזק זה על סכום של 228,615 ש"ח. הנתבעים גם דחו טענת התובעים, לפיה התובעת זקוקה לרכב מסוג מיוחד, וזאת מאחר שהיא הולכת בכוחות עצמה ואף לא זקוקה לכסא גלגלים. 40. כפי שהובהר, אכן, אין לפצות אלא בגין אותו נזק הנובע ישירות מן הפגיעה, ובהתייחס לשיעור הפיצוי, רק לאותו היקף שאלמלא אותה פגיעה, לא היה נדרש הנפגע לאותה הוצאה. ראה למשל פס"ד יפרח, שם חזר ביהמ"ש והבהיר כי בקביעת שיעור הפיצוי, יש להפחית את אותן הוצאות ניידות אשר היו לנפגע גם אלמלא התאונה, וכי הפיצוי לו זכאי הנפגע הוא רק בגין הגדלת העלות של ניידות כתוצאה מהתאונה (ראה סעיף 15 לפסה"ד). לכן אין מקום לפצות בגין רכישת רכב, שהרי ממילא יש להניח כי הייתה רוכשת רכב פרטי, גם אלמלא התאונה, אלא לאותם צרכים מיוחדים הקשורים לניידות והנובעים מן התאונה. בנסיבות העניין, גם לא הוכח, כי התובעת זקוקה לרכב מסוג מיוחד, עקב פגיעתה. בהתחשב בנתונים אלה, ובהסתמך על חווה"ד של מר קצין, ככל שאלה נדרשים לאור העקרונות שפורטו לעיל, יועמד הפיצוי בגין ראש נזק זה על 300,000 ש"ח. שכר אפוטרופוס: 41. התובעים טענו, כי יש לפצות את התובעת בסכום של 1,200 ש"ח לחודש, מעת שהתובעת תגיע לגיל 18 ועד גיל 75 (לאחר קיצור תוחלת חיים של 3 שנים). הנתבעים חוזרים ומדגישים, כי בכתב התביעה לא נתבע פיצוי בגין ראש נזק זה, ולכן לעמדתם לא היו רשאים התובעים לתבוע פיצוי בגין כך, ללא תיקון כתב תביעה. עוד מודגש, כי הורי הקטינה משמשים אפוטרופסיה הטבעיים עד הגיעה לגיל 18, ואם מבקשים הם להשתחרר מכך, הרי שעל-פי חווה"ד של מר האס, יכולה אקי"ם לשמש אפוטרופוס, ללא שכר. הנתבעים מפנים עוד לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ה1962- ולסכומים המפורטים בסעיף 5(א) שם, מה שמעמיד את ההוצאה על 120 ש"ח לחודש, כאשר החסוי מאושפז, ועל 240 ש"ח כאשר החסוי אינו מאושפז. מבלי לפגוע באמור, מוצע על-ידם סכום של 32,899 ש"ח. 42. עד גיל 18 משמשים ההורים אפוטרופסים טבעיים של התובעת, ובהעדר הוראה אחרת, אין מקום לחייב בפיצוי בגין תקופה זו. לאחר גיל 18, יהיה צורך במינוי אפוטרופוס. בגין תקופה זו - בין אם המינוי יהיה של ההורים ובין אם לצדם ימונה אפוטרופוס נוסף, יש לפסוק סכום שיהיה בו כדי לכסות הוצאה זו. בהתחשב בנסיבות העניין, יועמד שכר האפוטרופסות על בסיס סכום של כ- 450 ש"ח לחודש, כאשר יש מקום לשלמו החל מגיל 18 ואילך, ובסה"כ על סכום כולל של 120,000 ש"ח. הפיצוי הכולל: 43. כאב וסבל 300,000 הוצאות טיפולים בעבר 45,000 הוצאות לטיפולים בעתיד: טיפולים פיזיוטרפיים 3,000 טיפולים הידרוטרפיים 140,000 טיפול נפשי 150,000 ציוד אביזרים ותרופות 85,000 הפסד השתכרות לעבר של הורי הקטינה 80,000 הפסד כושר השתכרות לעתיד 1,200,000 הפסד תנאים סוציאליים 60,000 עזרת צד ג' לעבר 200,000 עזרת צד ג' לעתיד 2,536,000 התאמת דיור 50,000 ניידות 300,000 שכר אפוטרופוס 120,000 סה"כ 5,269,000 ש"ח ניכויים: 43. אין למעשה מחלוקת בין הצדדים, כי מכול פיצוי שייפסק, יש להפחית את תקבולי המל"ל. על-פי חוות דעת אקטואריות שהוגשו מטעם הנתבעים (נספח כג'), נכון ליום 31/7/01 מגיעות כלל הגמלאות של המוסד לביטוח הלאומי, לעבר ולעתיד, לסכום כולל של 1,162,493 ש"ח. על-פי תגובת התובעים לסיכומי המל"ל, אין לנכות את מלוא הסכום הנ"ל. מוסכם כי התובעת תהא זכאית לגמלת נכות כללית בסכום של 324,833, וכן מוסכם, כי גמלת ילד נכה היא 1,741 ש"ח ולכן הניכוי הוא 267,668. שני סכומים אלה יש לנכות, משוערכים למועד מתן פסה"ד, על-פי חוו"ד אקטוארית, מעודכנת למועד מתן פסק-הדין, להגשה תוך 30 ימים לאחר מתן פסק-הדין. לעניין קצבת שירותים מיוחדים, צודק ב"כ התובעים, כי יש מספר אפשרויות, שיש בהן להשפיע על שיעור הפיצוי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחוות הדעת האקטואריות שהוגשו. עוד מקובלת עלי הטענה, כי הבחירה בגובה הניכוי, יש בה כדי להשליך על הנתונים שהיו בסיס לקביעת שיעור הפיצוי בגין עזרת צד ג'. כך למשל, אם הבחירה תפול על האפשרות לפיה תקבל דבורה 150% מקצבת יחיד מלאה, לפי סעיף 3(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (מתן שירותים מיוחדים), התשל"ט1978-, לפיה הנכה תלוי בזולת בכל הפעולות היומיומיות ובכל שעות היממה, אזי גם החישוב לעזרת צד ג', צריך שייעשה על בסיס אותם נתונים. עיון בחוות הדעת של ש' ספיר, תוך ערנות לנתונים שפורטו לגבי מצבה של התובעת ואופן יכולת תיפקודה, מלמדים, כי הסכום הנכון לניכוי הוא סכום של 315,720 ש"ח, לפי 100% מקצבת יחיד לחודש. עוד מקובלת עלי הטענה, כי מגיל 18 לא תוכל התובעת להיות זכאית הן לקצבת שירותים מיוחדים והן לקצבת ניידות. מאחר שעל-פי חוות הדעת של ד"ר פרבר, אין מניעה כי תעשה שימוש גם ברכב ציבורי, ומאחר שגם הסכומים שנפסקו על-ידי היו יותר לצד שימוש במוניות, ולאור מהות נכותה, יש לבחור בקצבת שירותים מיוחדים, ואין להפחית כל סכום בגין ניידות. לפיכך, סכומי הניכויים, נכון ליום 31/7/01 הם: גמלת נכות כללית - 324,833 ש"ח. גמלת ילד נכה - 267,668 ש"ח. קצבת שירותים מיוחדים - 315,720 ש"ח. סכומים אלה ישוערכו כאמור, על בסיס חוות דעת אקטוארית, נכון למועד מתן פסק-הדין, באופן שאם תוך 30 ימים ממועד מתן פסק-הדין לא תוגש חוות דעת אקטוארית מעודכנת, יופחתו הסכומים הנ"ל, כאשר אלה משוערכים בצירוף הפרשי הצמדה בלבד, למועד מתן פסק-הדין. הוצאות המומחים וזימונם לביהמ"ש: 44. התובעים טענו לסכום של 35,000 ש"ח בגין חוות דעת המומחים והזמנתם להעיד. הוצאות אלה, יכול שיאושרו כנגד הצגת קבלות, כחלק מן ההוצאות שיש לפסוק בתיק, ואם לא יגיעו הצדדים להסכמה בדרך לאופן החישוב, ינקט ההליך הנדרש, בפני הרשם. ריבית: 45. הסכומים שנפסקו משוערכים למועד מתן פסק הדין ובמידת הצורך נלקח בחשבון במידה מסויימת גם נושא הריבית. ככלל, בחישוב שיעורי הנזק, לא הוסף שיעור ריבית, וזאת כדי לשמור על הדדיות, ולאור העובדה שהניכויים מתקבולי המל"ל, אף הם שוערכו על בסיס הצמדה בלבד. התוצאה: 46. אשר על כן אני מורה כמפורט להלן: א. לסילוק חוב התביעה בתיק, לרבות תביעות המיטיבים למיניהם, יועמד סכום הפיצוי הכולל בגין האירוע נשוא התביעה שאירע לתובעת מס' 1 (להלן: הקטינה), נכון למועד מתן פסק הדין, על סכום של 5,269,000 ש"ח (להלן: סכום הפיצוי). ב. מסכום הפיצוי, ינוכו תשלומי המל"ל שהתקבלו בגין האירוע נשוא תיק זה. לצורך קביעת גובה הסכום, משוערך למועד מתן פסק הדין, תוגש חוות דעת אקטוארית, תוך 30 ימים ממועד מתן פסק דין זה. חישוב זה לא יכלול תוספת של שיעורי ריבית. לא תוגש חוות דעת אקטוארית מעודכנת תוך המועד הנ"ל, יופחתו תשלומי המל"ל על פי חוות הדעת האקטוארית שצורפו לסיכומי הנתבעים, כאשר אלה משוערכים בצירוף הפרשי הצמדה בלבד, למועד מתן פסק-הדין. ג. היתרה שתתקבל לאחר הפחתת תשלומי המל"ל, מסכום הפיצוי יכונה להלן הסכום הפסוק. ד. כמו כן, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט (ולעניין זה ראה סעיף 44 לעיל) וכן שכ"ט עו"ד, בשיעור של 20% על הסכום הפסוק. ה. בהיות התובעת קטינה, אני מורה לבא-כוחה, להפקיד סכום בשיעור שלא יפחת מ- 85% מהסכום הפסוק, בחשבון חסכון סגור על שם הקטינה, עד הגיעה לגיל 18. תכנית ההפקדה תיבחר ע"י בא-כוח התובעת, לפי שיקול דעתו, ולאחר שיתייעץ עם פקיד בנק מוסמך (להלן: תוכנית ההפקדה). יתרת הסכום תועבר לידי הורי הקטינה. כל השקעה אחרת של כספי הקטינה, צריך שתקבל אישור של ביהמ"ש, לרבות הודעה תואמת לאפוטרופוס הכללי. ו. בהגיע התובעת-הקטינה לגיל 18, ובהעדר החלטה אחרת של ביהמ"ש, יש למנות לתובעת אפוטרופוס, כדי שיהיה אחראי, בין היתר, להמשך ניהול ענייניה הכספיים של התובעת. אין לשחרר כספים מתכנית ההפקדה אלא בכפוף להמצאת החלטת בית משפט בדבר מינוי אפוטרופוס. בתכנית ההפקדה, תצוין החלטה זו, בדרך של רישום הערה. ב"כ התובעים יהיה אחראי לביצוע גם הוראה זו. ז. כל הסכומים המפורטים לעיל, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. ח. יתרת האגרה אם קיימת, תשולם ע"י הנתבעים, ביחד ולחוד. ט. בחלוקת האחריות בין הנתבעים לבין עצמם, לגבי הסכומים שפורטו לעיל, תשא נתבעת מספר 1 (העירייה), בשיעור של 40%, ונתבע מספר 2 (משרד החינוך) בשיעור של 60%. דיני חינוךעירייהקטיניםתאונות בגן ילדיםגננות (גן ילדים)משרד החינוךגן ילדים / פעוטון / משפחתון