פסק דין חלק א': החבות רקע 1. התובע, יליד 2.1.74, הגיש ביום 2.9.98 תביעה בגין נזקי גוף שאירעו לו, לטענתו, בשל פציעת ירי מיום 20.8.93 בעת פעילות כוחות הביטחון בעזה. התובע טוען, כי כתוצאה מירי כוחות הביטחון נפגע בגבו, מצד שמאל מעל למותן. עוד הוא טוען, כי בעקבות פגיעתו איבד כליה, וכן נותר משותק מן הרגליים ומטה, והינו מרותק לכסא גלגלים. לטענתו, המפקד הצבאי באזור עזה והמדינה (להלן: "הנתבעים") חבים בגין הנזקים שנגרמו לו מכוח עוולות הרשלנות והתקיפה, כהגדרתן בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) עקב אחריותם הישירה וכן אחריותם השילוחית לפעולות כוחות הביטחון. הוא עותר לסעד של פיצויים בגין כל נזקיו. בעלי-הדין חלוקים בשאלת מיקום האירוע, הרקע לאירוע ואופן פציעתו של התובע. כן חלוקים הם בשאלה האם הייתה הצדקה לביצוע הירי ממנו נפגע התובע. 2. הצדדים הסכימו להגשת ראיותיהם בחקירה ראשית בתצהירים. בהמשך הגישו, ביום 19.4.01, הודעה על הסכמה להסדר דיוני, בה הסכימו שכל התיעוד שהוגש על ידיהם לבית המשפט יחשב כקביל, ללא צורך בחקירת עושי המסמכים. בעקבות הסדר זה הגיעו הצדדים להסכמה נוספת, לפיה לא יתקיים דיון בעל פה, ובאי כוח בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב. כל ההסדרים האמורים קיבלו תוקף של החלטה. גרסת התובע 3. בסעיפים 3-4 לתצהירו (מיום 22.9.99) פרש התובע את גרסתו לנסיבות בהן נפצע, כדלקמן: "ביום 20.8.93, בסביבות השעה 14:00 הלכתי עם אמי לשוק בשכונת סג'אייה בעזה. זה היה יום שישי בשבוע וזהו יום השוק השבועי המקובל בעזה... התכוונו לערוך קניות של מוצרי מזון לבית ואני יצאתי עם אמי על מנת לעזור לה... בשלב מסוים אמי סיימה לערוך את הקניות ופנינו לעבר היציאה מן השוק על מנת לחזור הביתה. כל אותה עת אזור השוק היה שקט ואני לא ראיתי ולא שמעתי דבר שחרג מן השגרה. כמו כן, ברצוני לצין שבאותו זמן השוק היה הומה אדם. לפתע נשמעו קולות ירי מאחורינו. הפניתי את ראשי לאחור וראיתי חיילי צה"ל, שמגיעים בריצה לאזור השוק ותוך כדי כך יורים מכלי נשקם. לא הספקתי להבחין בסיבה להתרחשות זו וגם לא יכולתי להבין לאן יורים החיילים. "בשלב זה המשכתי ללכת עם אמי לעבר היציאה מן השוק, וכשאנחנו ממהרים לצאת מן המקום. החיילים, שהיו במרחק של כמה עשרות מטרים מאיתנו, המשיכו לירות. לפתע חשתי במכה אדירה בגבי ונפלתי ארצה עם הפנים כלפי מטה. שמעתי את אמי קוראת לעזרה וצועקת. בשלב זה ניגשו אלי מספר חיילי צה"ל. החיילים הפכו אותי על גבי והחלו לטפל בי על מנת להושיט עזרה ראשונה. תוך זמן קצר הגיע למקום אמבולנס צבאי וזה העביר אותי לבית החולים ברזילי באשקלון...". 4. בתצהירו טוען התובע (שם, סעיף 6), כי לראשונה שמע על טענת הנתבעים, לפיה עובר לפציעתו היה מבוקש, מפי בא-כוחו. לטענתו, לא שמע על כך קודם לכן, ולמיטב ידיעתו לא היה מבוקש. הוא מוסיף, כי לא עסק בפעילות כלשהי נגד מדינת ישראל או נגד כוחות הביטחון, וכי לא היה מעורב באינתיפאדה. לדבריו, פגיעתו נבעה מטעות של חיילי צה"ל המעורבים באותו אירוע, ולא הייתה לו כל מעורבות באירועים שהביאו לפציעתו. 5. עוד מציין התובע, כי לאחר פציעתו לא נעצר ולא הועמד לדין על ידי שלטונות ישראל. הוא מוסיף, כי במהלך הטיפול הרפואי שניתן לו בעקבות פציעתו נשלח לארה"ב, שם אושפז לפרק זמן של כ-3-4 חודשים בבית חולים בשיקגו. לדבריו, לטיפול רפואי זה יצא דרך נמל התעופה בן גוריון, כשהוא מצויד בתעודת מעבר שהונפקה על ידי משרד הפנים הישראלי. התובע טוען, כי לו אכן היה מבוקש, כפי שטוענים הנתבעים, לא היה זוכה ליחס כאמור מהשלטונות. 6. לתמיכה בגרסתו הוגש מטעם התובע תצהירה (מיום 22.9.99) של אמו, צבאח עבד אלקאדר אבו שמאלה, אשר היתה, לטענתו, עדת ראייה לפציעתו. בתצהירה אישרה האם את הדברים, אשר מסר התובע בתצהירו. גרסת הנתבעים 7. הנתבעים אינם חולקים על כך שהתובע נפגע ביום 20.8.93 מירי כוחות הביטחון. הם גם אינם חולקים על כך, שלאחר שנפגע טופל התובע על ידי כוחות הביטחון במקום הפגיעה, והועבר על ידיהם לאשפוז בבית החולים ברזילי, פרק ג' סעיף 1 לטענותיהם בכתב (הוגשו: 23.10.2001). לטענת הנתבעים, נסיבות פציעתו של התובע, שונות בתכלית: התובע היה מבוקש והוא נפגע מירי בעת שנמלט מבית עליו פשטה יחידת מסתערבים של משמר הגבול (להלן: "מג"ב"), במטרה ללכוד מבוקשים, על סמך מידע, לפיו באותו מקום ובאותה שעה ימצאו מבוקשים באותו בית. 8. לתמיכה בגרסתם הגישו הנתבעים את רשימת המבוקשים נכון ליום 11.8.98 (מסמך ב'), בה מופיעים במספר 17 לרשימה שמו של התובע, מספר תעודת הזהות שלו (90014316) ושנת לידתו (1974). כן מצוינים ברשימה נתונים נוספים: "עומדאן" ו-"פת"ח". 9. הנתבעים הגישו גם דו"ח מסכם של אוגדת עזה לסוף השבוע 20-21.8.98 (מסמך ז'). בעמוד 2 של הדו"ח מתואר אירוע בו נתפסו בסג'עיה מבוקש מס' 17 ומבוקש נוסף, שטרם קיבל מספר. על פי האמור בדו"ח, במהלך הפעולה נפצע מבוקש מס' 17 מירי באורח קל-בינוני, ופונה לבית החולים ברזילי. כן נאמר שם, כי במקום נמצאו אקדח צעצוע, סכינים ואלות. כמו כן, בטבלת הפצועים בעמוד 3 לדו"ח, מצוין כי מבוקש מס' 17, שהינו בן 19 שנים, נפצע באורח קל-בינוני מירי כוחותינו, והועבר לבית החולים ברזילי. 10. עוד הוגש מטעם הנתבעים יומן המבצעים של מנהל אזרחי עזה מיום 20.8.93 (מסמך ו'), בו סומנו שני הקטעים הרלבנטיים לענייננו: באחד נכתב: "מידע על מבוקשים בסג'עיה, מופעל מסתערב...". ובשני נכתב: "נתפסו שני מבוקשים. 17 ועוד מבוקש שלא נכנס לרשימה. נמצא איתם אקדח צעצוע ואלות. איהב מוצבח ג'ודה שיח עומדאן, 74, 90014316, תושב עזה פתח". 11. כמו כן הוגשו רישומי יומן המבצעים של מג"ב ליום 20.8.93 (מסמך י'). מרישומים אלה עולה, כי ביום 20.8.93 בשעה 13:20 התקבלה הוראה "להקפיץ" צוות מג"ב, עקב זיהוי שני מבוקשים. בעקבות זאת יצאו שני צוותים בפיקודו של יגאל עמר לקבלת תדרוך ומסדר זיהוי במאחז הצבאי באלקובה. בהמשך נכתב, כי יצאו שני צוותי מסתערבים, בפיקודם של כרים פוארסה ויגאל עמר לסג'עיה, כן צוין שם המיקום המדויק. אופן ביצוע הפעולה תועד כדלקמן: "הצוותים הגיעו למקום הבית 2 המבוקשים זוהו ע"י הצוות של פוארסה בוצע פעל על הבית מבוקש שטרם נכנס לרשימה נתפס בשם עלא סלח חוסין... כ"כ מבוקש מס' 17 מהרשימה ניסה להימלט דרך הגג ולרדת דרך עץ. מפקד פוארסה ביצע ירי 1 חי באוויר והשוטרים פיקדו + גושן ביצעו ירי לעבר המבוקש לאחר שהוזהר ע"י פוארסה בירי באוויר. המבוקש נתפס וטופל ע"י רופא האוגדה. במקביל זוהה מקומי שנימלט בוצע לעברו ירי 1 חי, לז"פ ע"י שוטר מאיר אלי. 2 המבוקשים... נעצרו נלקחו להמשך טיפול למיכלאות ובית חולים... כ"כ ברשות המבוקשים נימצאו רובה ואקדח מפלסטיק + סכין". 12. הנתבעים הגישו תצהירי עדות ראשית של כרים פוארסה, יגאל עמר, אלי מאיר ופקדו מתן. הארבעה תפקדו כמסתערבים של מג"ב, אשר נטלו חלק באירוע הירי בו, על פי גרסת הנתבעים, נפגע התובע. הנתבעים ציינו, כי תצהירי העדים נסמכו על יומן המבצעים של מג"ב, אשר באמצעותו רעננו את זיכרונם לגבי האירוע. מהתצהירים ומהרישומים שהציגו הנתבעים עולה כי באירוע נטלו חלק שני צוותי מסתערבים של מג"ב: האחד בפיקודו של כרים פוארסה, והשני בפיקודו של יגאל עמר. כרים פוארסה היה מפקד הצוות אשר פרץ אל המבנה על מנת ללכוד את המבוקשים. מתן פקדו היה שוטר בצוות זה. יגאל עמר היה מפקד הצוות, אשר נשאר מחוץ למבנה ותפקידו היה ללכוד ולתפוס את מי שיברח מהמבנה בעת פריצת הצוות של פוארסה. אלי מאיר היה שוטר בצוות של יגאל עמר. 13. מטעם הנתבעים הוגשה גם הודעה שנגבתה מהתובע תחת אזהרה על ידי משטרת ישראל ביום 23.8.93, בעת שהיה מאושפז בבית החולים ברזילי (מסמך ג'). בהודעה זו מופיע שמו של התובע כמוסר ההודעה. כן מופיעים בה פרטים נוספים של התובע (מספר תעודת זהות, תאריך לידה, שם אביו, ועוד). בהודעה, שנגבתה תחת אזהרה, מסר התובע כי הוא תושב שכונת זיתון בעזה, וכי הוא עובד כצבע. עוד סיפר, כי התגייס לוועדות העממיות של הפת"ח, וכי פעל במסגרתן כרעול פנים ועסק בכתיבת סיסמאות ובהפצת כרוזים. כמו כן סיפר, כי התאמן בפירוק ובהרכבה של כלי נשק (קרל גוסטב), וכי התגייס לוועדות ההלם של הפת"ח, ומונה לאחראי באזור עזה זיתון. בהמשך מסר, כי במסגרת חברותו בוועדה הוטל עליו לתקוף אנשים מסוימים, אולם לא ביצע את המשימה מאחר שלא מצא אותם בבית. הוא ציין, כי החזיק בנשק למשך כשבוע, וכי גייס שני בחורים, עימם ביצע גביית כספים באופן אלים, תוך שימוש בקרל גוסטב. התובע סיפר גם, כי הצבא הגיע אליו לביתו על מנת לעוצרו, וכי הוא הצליח לברוח מבלי להיתפס. מאז, לדבריו, התנהג כמבוקש וישן מחוץ לבית כדי לא להיתפס על ידי הצבא, שהחל לבקר בביתו באופן קבוע. בנוסף, עזר לאדם אחר להיות מבוקש, דהיינו, להסתובב מחוץ לביתו, כדי שהצבא לא יתפוס אותו. 14. מסמך נוסף שהוגש מטעם הנתבעים הינו כתב האישום, שהוגש (כנראה ביום 7.9.93) כנגד התובע בבית המשפט הצבאי בעזה בתיק 3598/93 (מסמך ד'). בכתב האישום הואשם התובע בשישה פרטי אישום, וביניהם: חברות בהתאגדות בלתי מוכרת, הסתה, התחפשות (היותו רעול פנים), פגיעה בביטחון האזור, והחזקת אמצעי לחימה. כן צוין בכתב האישום, כי התובע עצור מיום 20.8.93, בבית החולים ברזילי (אשקלון). בנוסף הגישו הנתבעים את החלטת הממונה מיום 25.5.94 על התביעה הצבאית בדבר עיכוב הליכים בעניינו של התובע, מחוסר עניין ציבורי (מסמך ה'). הכרעה בין הגרסאות טענות התובע 15. התובע טוען, כי אין בראיות הנתבעים כדי לתת הסבר נאות ומניח את הדעת לנסיבות האירוע בו נפגע התובע, וכן אין בהן כדי להצדיק את פגיעתו. לדבריו, איש מבין העדים מטעם הנתבעים לא ציין עובדה כלשהי, שביכולתה להצביע על התובע כמי שנפגע בתקרית, שתוארה בתצהיריהם של שוטרי מג"ב. לפיכך, לטענתו, אין לדעת אם האירוע, שבמהלכו נפגע התובע זהה וחופף מבחינת זמן ומקום לאירוע שתואר בתצהיריהם של עדי הנתבעים. עוד טוען התובע, כי גם אם נתייחס לרשימת המבוקשים שהוצגה מטעם הנתבעים, אין לדעת אם אכן מדובר באותה רשימה, אליה מתייחס יומן המבצעים, בו צוין כי נתפס מבוקש מס' 17. 16. לאור הדברים האמורים, טוען התובע, כי לא הוצג מטעם הנתבעים תיעוד הולם, ממנו ניתן ללמוד כי הוא זה שנפגע באירוע, שתואר בתצהירים של שוטרי מג"ב. לפיכך מבקש התובע לקבוע, כי אין סתירה בין שתי מערכות העובדות, שתוארו בגרסאות שהוצגו על ידי הצדדים, שכן כל צד מתייחס לאירוע שונה. 17. התובע טוען, כי לאור הודאת הנתבעים, לפיה נפגע התובע מירי כוחות הביטחון, התקיימו בענייננו התנאים המצטברים המנויים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. לפיכך הוא מבקש לקבוע, כי מוטל על הנתבעים הנטל להוכיח, כי לא הייתה במקרה דנן התרשלות. כן טוען הנתבע, כי מאחר שכלי נשק חם הינו "דבר מסוכן", ובמקרה דנן היה הרובה, ממנו נורה התובע, בחזקתם ובשליטתם של הנתבעים, יש להחיל גם את הכלל הקבוע בסעיף 38 לפקודת הנזיקין, בנוגע להיפוך חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים. התובע מבקש לקבוע, כי בענייננו לא הביאו הנתבעים ראיות שדי בהן כדי לסתור את חזקת הרשלנות האמורה. 18. לטענת התובע, הדברים שנמסרו מטעמו ומטעם עדיו בתצהירים עקביים ומתיישבים עם ההיגיון. עוד הוא טוען כי העובדה שלא נעצר מעולם, ולא הועמד לדין, אינה מתיישבת עם טענת הנתבעים, לפיה היה מבוקש. הוא מציין, כי למרות שהוכן על ידי התובע הצבאי כתב אישום נגדו, ראה התובע לנכון לסגור את התיק בהעדר עניין לציבור. לטענתו, הדברים תמוהים, בהתחשב בטענה שהיה מבוקש, אשר לשם תפיסתו נערך מרדף דרמטי. לאור דברים אלה, מבקש התובע לאמץ את גרסתו באשר לנסיבות פציעתו, ולהעדיפה על פני גרסת הנתבעים. 19. למקרה שתידחה גרסתו, מציג התובע טענות חלופיות הנוגעות לגרסתם של הנתבעים. ראשית, הוא טוען, כי שוטרי מג"ב אשר מסרו תצהירים בענייננו מסתמכים בעדויותיהם על רישומי יומן המבצעים של מפקדת משמר הגבול. לטענתו, נערכו רישומים אלה על ידי מי שלא נטל חלק בהתרחשויות. לדבריו, רושם יומן המבצעים ציין, כי הפרטים נמסרו לו על ידי יוסף עמר, אולם לא הובאה כל עדות של יוסף עמר, ולפיכך לא ניתן לשלול את האפשרות, שהרישום שנעשה ביומן המבצעים מהווה העתק של דברים שנאמרו על ידי צד שלישי. לטענתו, המסקנה הינה כי לא הוצגה לבית המשפט הראיה הטובה, והרישום ביומן המבצעים מהווה עדות מפי שמועה. לפיכך, מבקש התובע לקבוע, כי משקלו של יומן המבצעים קלוש ביותר, וכי לא ניתן לבסס קביעות עובדתיות על הרשום בו. 20. התובע מוסיף, כי אמנם על פי סעיף 483 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו - 1955, יומן המתנהל על פי פקודת הצבא עשוי לשמש ראיה לכאורה לתוכנו, אולם מדובר בראיה לכאורה בלבד, ועל מנת לאשרה יש להוכיח את נכונות תוכן הרישום באמצעות ראיה הישירה אחרת. לטענתו, תצהירי העדות הראשית שהוצגו מטעם הנתבעים אינם יכולים לשמש כראיה חיצונית ועצמאית לעניין זה, שכן התצהירים הללו מבוססים על הרשום ביומן המבצעים. 21. עוד מציין התובע, כי הוראות סעיפים 483 ו-488 לחוק השיפוט הצבאי נוגעות לרישומים המתנהלים על פי פקודת הצבא ולפעילות המתבצעת בצה"ל בלבד, ואילו יומן המבצעים הנ"ל התנהל במפקדת משמר הגבול, שהינה יחידה מיחידות משטרת ישראל. לטענת התובע, הסעיפים הנ"ל אינם חלים על רישומים המתנהלים במשטרת ישראל, ולפיכך יחולו במקרה דנן דיני הראיות הכלליים. על כן, לטענתו, אין לייחס לרישום ביומן זה משקל, בייחוד לאור העדר התייצבותו של רושם היומן ומוסר הדיווח , יוסי עמר הנ"ל. 22. התובע טוען עוד, כי קיימת סתירה מהותית בין הרישום ביומן המבצעים לבין העובדות שנמסרו בתצהירים שהוגשו מטעם הנתבעים. לטענתו, מהתצהירים עולה, כי היה רק פצוע אחד בתקרית, ולעומת זאת מהרישום ביומן עולה, כי שני אנשים נפגעו, ולא ברור מי מהם, אם בכלל, הוא התובע. טענות הנתבעים 23. הנתבעים טוענים, כי יש לדחות את גרסתו של התובע. הם מוסיפים כי גרסת התובע אינה עולה בקנה אחד עם גרסתם, ולפיכך לא ניתן להשלים מגרסה לגרסה. הנתבעים מבקשים לקבוע, כי משבחר התובע לטעון, כי נפגע בשוק, אין הוא יכול להיבנות מגרסתם, אם תידחה זו שלו, שכן דחיית גרסת התובע משמעה דחיית התביעה, והתובע לא יוכל להיבנות מגרסתם. הנתבעים מפנים להוראת תקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, לפיה אין לטעון טענות עובדתיות חלופיות בכתבי הטענות. לטענתם, לא יתכן שהתובע יחליף עורו וידבוק בגרסה עובדתית אחרת, משהתברר שהגרסה שהעלה לא הייתה נכונה מלכתחילה. 24. ביחס לרשימת המבוקשים טוענים הנתבעים, כי לא ניתן להתעלם מן העובדה, ששמו ומספר תעודת הזהות של התובע מופיעים ברשימה האמורה. לכן, לטענתם, התובע אינו יכול לטעון כי אינו מופיע ברשימה. כן הם טוענים, כי לא ניתן להתעלם מכך ששמו ומספר תעודת הזהות שלו מופיעים גם ביומן המבצעים, כמי שנפגע מירי באירוע, טופל במקום על ידי צה"ל והועבר לבית החולים ברזילי. 25. הנתבעים טוענים, כי לא ברור ממה נובעת טענת התובע, לפיה הרישום ביומן המבצעים של מג"ב נעשה על סמך דיווח של יוסף עמר. לדבריהם, הדיווח שנרשם הוא מימ"ס (יחידת מסתערבים) עמר, ולא מיוסף עמר, כפי שטוען התובע. כן מציינים הנתבעים, כי בתצהירו קישר יגאל עמר את הרישום אליו, ומסר כי הוא מבוסס על דיווח שמסר פחות משעה לאחר שנסתיים האירוע. 26. אשר לטענת התובע, לפיה מהרישומים ביומן המבצעים עולה כי היו שני פצועים באירוע, משיבים הנתבעים כי הציטוט שהובא על ידי התובע איננו מדויק, וכי מקריאת הרישום עולה בבירור, כי רק התובע נפגע באירוע, וכי שני מבוקשים נעצרו - האחד נלקח למכלאות והאחר (קרי: התובע) לבית החולים. 27. הנתבעים מציינים, כי בכתב התביעה טען התובע, כי הלך ברחוב עומר אלמוכתר בעזה, וכי בעת שכוחות הביטחון פעלו בקרבת מקום, פגע בו באקראי ובשוגג אחד הקליעים או יותר שנורו מכלי נשקם. לטענת הנתבעים, הטיעון בדבר פגיעה באקראי בתובע שומט את הקרקע מתחת לטענת התקיפה. זאת מאחר, שלצורך השתכללותה של עוולת התקיפה, נדרש על פי הגדרתה בסעיף 23(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קיומו של שימוש בכוח במתכוון. 28. אשר לעדות אמו של התובע, טוענים הנתבעים, כי זוהי עדות יחיד של צד מעוניין, במובן סעיף 54 לפקודת הראיות, ולכן לא יכול בית המשפט להסתמך עליה, מבלי לנמק מדוע עשה כן. הנתבעים מדגישים גם כי למעט עדותה של אמו, לא הביא התובע כל עדות אחרת לתמיכה בגרסתו. 29. הנתבעים מציינם עוד שהגרסה שמסרו התובע ואמו בתצהיריהם עומדת בסתירה לנטען בכתב התביעה: בכתב התביעה נטען, כי התובע הלך לתומו ברחוב עומר אלמוכתאר, ואילו בתצהירים הנ"ל טענו התובע ואמו, כי נפגע בשוק סג'עיה. הנתבעים מפנים לקטע תצלום אויר של העיר עזה שהגישו (מסמך ח'), וטוענים כי ממסמך זה עולה כי רחוב בגדד חוצה את שוק סג'עיה, ולא רחוב עומר אלמוכתאר, וכי שוק סג'עיה אינו קשור לרחוב עומר אלמוכתאר. לטענת הנתבעים, טענות התובע לא הוכחו בראיות שהוא עצמו הביא, והגרסה שהעלה בתצהיריו ובתצהירה של אמו שונה מהנטען על ידיו בכתב התביעה. לפיכך, לדבריהם, לא הוכיח התובע את תביעתו, ודי בכך כדי לדחותה. 30. הנתבעים מציינים, כי קיימות סתירות בין הדברים שמסר התובע בהודעתו למשטרה ביום 23.8.93, לבין הנטען בתצהיריהם של התובע ושל אמו. ראשית, בתצהירה של האם נטען, כי הם התגוררו בשכונת רימאל בעזה, ואילו בהודעתו הנ"ל ציין התובע, כי הוא מתגורר בשכונת זיתון בעזה. נוסף על כך, בתצהירה ציינה אמו של התובע, כי בנה הלך עמה לשוק, כדי לעזור לה בקניות ביום החופשה השבועי שלו מעבודתו. לעומת זאת, מהודעת התובע עולה, כי התובע כלל לא עבד ולא התגורר בביתו, שכן הסתתר מפני הרשויות והפך להיות מבוקש. בהודעה פרט התובע כיצד הפך למבוקש, והסתתר מפני הצבא. לטענת הנתבעים, יש בדברים אלה כדי לסתור את טענת התובע, שלא היה מבוקש. בהודעתו סיפר התובע גם על שורה של מעשי פעילות חבלנית עוינת שביצע, כמפורט לעיל. הנתבעים טוענים, כי בכך נסתרת טענתו של התובע, לפיה לא ביצע כל פעילות פח"ע, ולא היה פעיל בארגון כלשהו. לנוכח הדברים האמורים, מבקשים הנתבעים לדחות את התביעה גם מן הטעם שגרסתו של התובע נסתרת בדברים שמסר בהודעתו למשטרה. 31. הנתבעים טוענים, כי לאור האמור במסמכים שהגישו, לא יכול להיות ספק, כי התובע הוא המבוקש אשר פרטיו רשומים במספר 17 ברשימה, וכי הוא האדם שנפגע מירי בעת שניסה להימלט מן הבית, בו פעל כוח המסתערבים. הם מוסיפים, כי התובע נפגע וטופל במקום על ידי צה"ל, והועבר לאחר מכן לאשפוז בבית חולים ברזילי. לטענתם, המסמכים הנ"ל נכתבו ביום האירוע ובסמוך לאחריו או יום לאחר מכן, והוכנו כעניין שבשגרה על פי הוראות ונהלי הצבא. עוד הם טוענים, כי מסמכים אלה קבילים כראיה לכאורה לתוכנם בכל בית משפט, מכוח הוראת סעיף 488 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו - 1955. הנתבעים מפנים את תשומת הלב, לכך שמסמכים אלה לא הוכנו לצורך תביעות והליכים משפטיים, ובעת שהוכנו לא ניתן היה לצפות הגשתה של תביעה מטעם התובע. 32. הנתבעים מציינים, כי במסמכים האמורים אין אזכור לאירוע שאירע בנסיבות הדומות לאלו שתואר התובע בטענותיו. לשון אחר: אין כל זכר לאירוע ירי אחר בסג'עיה, שאירע בשוק או בסמוך לו, ואשר נפגע בו תושב מקומי, שטופל על ידי צה"ל בשטח והועבר לאשפוז בבית החולים ברזילי. לטענתם, העדר רישום שכזה, תומך בטענתם, כי האירוע לא התרחש באופן בו טוען הנתבע. 33. עוד מוסיפים הנתבעים, כי בשל מעשיו של התובע הוגש נגדו כתב אישום. לטענתם, העובדה שהתביעה הצבאית החליטה לעכב את ההליכים בעניינו של התובע אינה מעלה ואינה מורידה מחומרת פעילותו האסורה. שכן ההחלטה בדבר עיכוב הליכים ניתנה ביום 25.5.94, כחלק מהסדרת מערכת היחסים בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית, בעת יציאת כוחות צה"ל מרצועת עזה. 34. לסיכום טוענים הנתבעים, כי רצף גרסתם נתמך בראיות שהוגשו מטעמם. לדבריהם, לאור רשימת המבוקשים שהגישו, כמו גם הודעת התובע במשטרה ויתר הרישומים, לא יכול עוד להיות חולק, כי התובע הוא המבוקש מס' 17, אשר נפגע באירוע כגרסתם, ולא כגרסת התובע. דיון 35. לאחר שעיינתי בעדויות ובמסמכים שהוגשו הגעתי למסקנה כי גרסת ההגנה והעדויות מטעמה היו אמינות ומסתברות ויש להעדיפן על פני גרסת התובע והעדה מטעמו. להלן אפרט את הטעמים למסקנתי האמורה. 36. כאמור, לצורך תמיכה בגרסתו הגיש התובע נוסף לתצהירו את תצהירה של אמו. למעט עדותה של אמו לא הביא התובע כל עדות אחרת. אמנם האם אישרה בעדותה את הדברים אשר מסר התובע, אולם, לדידי, לא די בעדות זו, אשר ניתנה מטעם אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת התובע, כדי להוכיח את נכונות גרסתו של התובע. 37. בנוסף יש לציין את חוסר ההתאמה בין האמור בכתב התביעה לבין האמור בתצהירי התובע ואמו ביחס למקום בו נפגע התובע: בכתב התביעה שהגיש התובע ביום 2.9.98, טען כי נפגע בעת שהלך לתומו ברחוב עומר אלמוכתאר. לעומת זאת, בתצהירי התובע ואמו, שהוגשו בחלוף כשנה, ביום 26.9.99, נטען כי התובע נפגע בשוק סג'עיה. כפי שעולה מתצלום האוויר של העיר עזה שהגישו הנתבעים, שוק סג'עיה אינו קשור לרחוב עומר אלמוכתאר. עובדה זאת מחזקת את הרושם, כי בשלב מאוחר יותר בחר התובע להעלות את הטענה שנפגע בשוק. בדרך זו רצה, ככל הנראה, "למקם" גם את אמו כדמות מעורבת בסיפור, באופן שתוכל לתמוך בגרסתו לפיה נפגע בעת שליווה אותה לשוק על מנת לעזור לה בקניותיה. גם העובדה שהתובע מצא לנכון להגיש תביעתו ולהעלות את גרסתו רק לאחר חלוף חמש שנים מפגיעתו מעוררת תהיות. 38. לעומת זאת, גרסתם של הנתבעים נתמכת בארבעת תצהיריהם של שוטרי מג"ב. התיאורים שמסרו עדים אלה באשר לאופן ביצוע הפעולה והשתלשלות האירועים שהביאו לפגיעתו של התובע, עולים כולם בקנה אחד. מבחינתן של עדויות אלה עולה כי הן מסתברות והגיוניות. כמו כן הן משתלבות זו בזו ויוצרות תשתית עובדתית עקבית, רצופה, ונטולת סתירות. 39. גרסת הנתבעים נתמכת גם במסמכים השונים, אשר הוגשו מטעמם: ראשית, שמו של התובע מופיע במספר 17 לרשימת המבוקשים שהגישו הנתבעים. לאור הפרטים הנוספים המצוינים ברשימה, ואשר פורטו בסעיף 8 לעיל, לא יכול עוד להיות ספק, כי אכן מדובר בתובע ולא באדם אחר, כפי שניסה התובע לטעון. לכך יש להוסיף את העובדה כי הן בדו"ח המסכם של אוגדת עזה לסוף השבוע 20-21.8.98 והן ביומן המבצעים של מנהל אזרחי עזה מיום 20.8.93, דווחו אותם פרטים, וצוין בהם כי במהלך פעולה נתפסו שני מבוקשים - מבוקש מס' 17 ומבוקש שטרם נכנס לרשימה. כן צוין בשני המסמכים הנ"ל כי במקום הפעולה נמצאו אקדח צעצוע ואלות. בדו"ח הנ"ל אף נאמר כי מבוקש מס' 17 הועבר לבית חולים ברזילי. ואילו ביומן המבצעים צוינו פרטים מזהים נוספים המתאימים לזהותו של התובע. כל הפרטים הנ"ל תואמים גם את הדברים שנמסרו על ידי עדי הנתבעים. די בכך כדי לקבוע כי טענת התובע, לפיה לא ניתן לזהותו כמי שנפגע בתקרית שתוארה בתצהיריהם של עדי הנתבעים אינה מבוססת ודינה להידחות. 40. אשר לרישומי יומן המבצעים של מג"ב מיום 20.8.93, הרי שלאור ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, כל המסמכים שהוגשו מטעמם, ובכללם המסמך הנדון, הינם קבילים. בתצהירו ציין העד יגאל עמר, כי הדיווח שנרשם ביומן הנ"ל נעשה על ידיו, וכי הוא מהווה תיאור נאמן של האירוע. משמעות הדבר הינה, כי מוסר הדיווח הוא עד. נוסף לכך, תוכן הרישומים ביומן המבצעים הנ"ל מתאשר גם ביתר המסמכים שהגישו הנתבעים ומשתלב בהם. לפיכך, יש לקבוע כי תוכנו של המסמך האמור הינו אמין, וכי גם במסמך זה יש כדי לתמוך בגרסת הנתבעים ולחזקה. משהגעתי למסקנה האמורה גם על פי דיני הראיות הכלליים, אינני נדרש עוד לטענת התובע, לפיה מאחר שהרישום הנדון התנהל במפקדת משמר הגבול, שהינה יחידה של משטרת ישראל, לא ניתן להחיל עליו את סעיף 483 לחוק השיפוט הצבאי ולקבוע כי יש בו כדי לשמש ראייה לתוכנו. 41. ההודעה שנגבתה מהתובע על ידי המשטרה ביום 23.8.93, שלושה ימים לאחר שנפגע, בעת שהיה מאושפז בבית החולים ברזילי, תומכת בגרסתם של הנתבעים. הדברים שמסר התובע בהודעה הנ"ל שוללים באופן מוחלט את הגרסה שמסרו התובע ואמו בתצהיריהם. בתצהירים אלה נטען, כי התובע התגורר בשכונת רימאל בעזה, ואילו בהודעה ציין התובע כי הוא מתגורר בשכונת זיתון בעזה. בנוסף, מהודעת התובע עולה כי הוא היה מודע לדבר היותו מבוקש, ולכן הסתתר מהרשויות. התובע גם תאר בהודעתו שורה של מעשי פעילות עוינת שביצע. דבריו אלה של התובע אינם מתיישבים עם טענתו כי נפגע בעת שהתלווה לאמו לשוק. עוד מתעוררת השאלה מדוע לא העלה התובע את טענתו, לפיה נפצע מירי של כוחות הביטחון בשוק, כבר בהודעה שמסר למשטרה שלושה ימים לאחר פציעתו. בסיכומיו לא התייחס התובע להודעה, לא ניסה לתקוף את תוקפה וגם לא ניסה לתקוף את אמיתותם של הדברים הרשומים בה או לסותרם. העובדה שהתובע בחר להתעלם מהדברים האמורים בהודעה ולא עורר טענות כנגדה, מדברת בעד עצמה. 42. אשר לטענת התובע הנוגעת לעיכוב ההליכים נגדו, דבר שלטענתו מצביע על כך שלא היה לו חלק באירוע שתארו הנתבעים, הרי שלאור תשובת הנתבעים לטענה זו (בסעיף 33 לעיל), אני רואה לנכון לדחות גם טענה זאת. 43. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את גרסתו של התובע וקובע כי פציעתו אירעה בנסיבות אשר תארו הנתבעים ועדיהם. 44. התובע טען בכתב התביעה שהגיש ביום 2.9.98, כי נפגע כאשר הלך לתומו ברח' עומאר אל מוכתר בעזה (סעיף 3(א) שם). כפי שהראיתי לעיל, אין לגרסה עובדתית זו, שהיא היחידה שהובאה בכתב התביעה, על מה לסמוך, ואני דוחה אותה. בנסיבות אלה, של דחיית הגרסה העובדתית המובאת על-ידי התובע בכתב טענותיו, ספק אם יש מקום להרשות לו הבאת גרסה עובדתית אחרת בסיכום טענותיו. הגרסה העובדתית האחרת לא נטענה בכתב התביעה וגם לא בראיות שהוגשו על-ידי התובע. בנסיבות אלה, אני סבור כי אין כלל מקום לדון בשאלה, המשתמעת מטענותיו בכתב של עורך-דינו המלומד של התובע, האם הייתה התרשלות בפעילות כוחות הביטחון, בהנחה שהתובע נפגע במהלך פעילות זו המתוארת בתיעוד שהוגש מטעם הנתבעים. התובע לא היה רשאי להביא גרסה עובדתית חלופית בכתב התביעה אם היה מבקש לעשות כן. אין זה מן הראוי לאפשר לו טענה כזאת בדרך עקיפין. התובע טען לקיומן של עוולות לפי פקודת הנזיקין על סמך תשתית עובדתית פלונית לה טען בכתב טענותיו. תשתית נטענת זו לא התקבלה על-ידי. הנתבעים הביאו את גרסתם העובדתית לאירוע שהביא לפציעתו של התובע כדי לסתור את הטענה כי הוא נפגע במהלך הליכה תמימה ברח' עומאר אלמוכתאר. קבלתי עמדה זו ודחיתי את הגרסה העובדתית של התובע לגבי נסיבות פציעתו. די בדחיה זו של הגרסה העובדתית שבפי התובע כדי להביא לדחיית התביעה. עילת התביעה של התובע בענייננו הייתה כי נפגע מכדור אקראי של כוחות הביטחון, בעת שהיה בשוק עם אמו. כפי שקבעתי, בפועל נורה התובע, שהיה מבוקש, תוך פעולה שהתנהלה לשם לכידתו בעקבות ידיעות מודיעיניות. אפילו יכול היה התובע להקים לו עילת תביעה ראויה, אילו נסמך על גרסת הנתבעים, אין הוא יכול להיבנות ממנה עוד, משבחר להשתית את עילת תביעתו על גרסה עובדתית שונה. אני יוצא מתוך הנחה, כי התובע הכין את משפטו כראוי וכי לכן כל התיעוד שהוגש על-ידי הנתבעים במהלך המשפט עמד לעיונו לצורך הכנת המשפט. ברור, איפא, כי היה בידי התובע לעתור, מבעוד מועד, לתיקון כתב התביעה באופן שנסיבות הפגיעה הנטענות יהיו אלה העולות מתיעוד אנשי מג"ב שפעלו במועד הרליבנטי. למותר לציין, שבקשה כזאת לתיקון כתב התביעה לא הוגשה, וכן לא הוגש כתב תשובה החולק על הטענות בכתב ההגנה באשר לסבירות הפעולה של אנשי מג"ב. במצב דברים זה של כתבי הטענות, לא היה כלל מקום לשמוע מפי התובע, לראשונה בסיכום הטענות בכתב מטעם בא-כוחו המלומד, טענות לגבי דרך פעולתם של אנשי מג"ב המתבססות על טענה שונה לגבי אופן פגיעתו מזו שנטענה בכתב התביעה. 45. כפי שהוזכר לעיל הסכימו בעלי-הדין, בהסדר דיוני, על ניהול הדיון בהסתמך על הגשת תיעוד כתוב על-ידי שניהם וללא חקירה בע"פ של מי מהמצהירים, ראו דברי בא-כוח התובע בפט. 7.3.2001 עמ' 11 והודעתו בכתב באותו כיוון של בא-כוח הנתבעים מיום 19.4.01, כאשר להסדר הדיוני המוסכם ניתן תוקף של החלטה ביום 22.4.01 עמ' 13. דרך זו של ניהול המשפט, בה בחרו שני הצדדים, פירושה שעניינים שניתן היה, אולי, לברר בדרך של חקירה שכנגד של עדים, לא הובהרו. כך, למשל, מעלה בא-כוחו המלומד של התובע שורה של טענות כנגד נושאים שונים בתצהירי הנתבעים. טענות אלה היו יכולות להוות בסיס מעולה לחקירה שכנגד של עדים, אך לא ניתן לבסס עליהם ממצא כלשהו בשים-לב לדרך הדיונית המוסכמת. 46. מבלי לגרוע ממסקנתי דלעיל בדבר דחיית התביעה בשים-לב לאי-הוכחתה של הגרסה העובדתית הנטענת על-ידי התובע, למעלה מן הצורך, בשים-לב לפגיעה הגופנית הקשה בתובע ולמען הסר ספק, אראה להלן כי גם טענותיו האחרות של התובע, לפיהן לא מולאו הוראות הפתיחה באש בעת שנורה התובע, דינן להידחות. למען הסדר יודגש, כי הדיון בתיק זה הסתיים קודם לקבלתו בכנסת בקריאה שנייה ושלישית ביום 9 ביולי 2002 של חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 4) התשס"ב-2002. לכאורה נראה מהוראות ה"תחילה, תחולה והוראות מעבר" שבסעיף 4 לחוק זה, כי אין להחילו על ההליך הנוכחי. מכל מקום, איש מבעלי הדין לא ביקש להשלים טענותיו בעקבות קבלתו של החוק האמור, ומכיוון שכך הנחתי היא כי חוק זה אינו נוגע לענייננו כאן. שאלת מילוי הוראות פתיחה באש וקביעת האחריות טענות התובע 47. בסיכומיו טוען התובע, כי גם אם תתקבל את גרסת הנתבעים, הרי שמהתצהירים שהוגשו מטעמם, עולה כי שוטרי מג"ב, שנטלו חלק באירוע הירי, לא מילאו אחר הוראות הפתיחה באש ונוהל מעצר חשוד. 48. ראשית, טוען התובע, כי מתצהירו של העד אלי מאיר עולה כי כאשר הבחין באיש שלעברו ירה, צעק "עצור או שאני יורה", אולם מדבריו של העד עולה, כי הוא לא פגע באיש שירה לעברו. לטענת התובע, המסקנה מכך הינה, כי אותו אדם שלעברו ירה לא היה התובע, ולפיכך גם אם היה בדבריו תחילתו של נוהל מעצר חשוד, אין הדבר רלבנטי לפציעתו של התובע. 49. התובע מתייחס גם לעדותו של פקד כרים פוארסה, בה ציין העד כי כאשר נכנס לתוך הבית צעק "ג'יש" (דהיינו צבא). התובע טוען, כי מדברי העד משתמע, כי הוא לא המשיך באזהרה כמתבקש, ולא ציין כי ברצונו לעצור אדם פלוני, אלא ירה כדור אחד באוויר. התובע מוסיף, כי במעשה זה היה רק כדי להוסיף למבוכה ולחוסר ההבנה. לדבריו, במצב דברים זה, אך טבעי היה שאותו אדם ינסה להימלט כדי להציל עצמו. לטענת התובע, לאור האמור בעדותו של פוארסה, יש לדחות את טענתו של העד פקדו מתן, לפיה התקיים במקום נוהל מעצר חשוד. 50. בהפנותו לכללי הפתיחה באש, שהוגשו מטעם הנתבעים, מציין התובע, כי הפקודה מחייבת, כשלב ראשון לקרוא "עצור - ולא אני יורה בך". לטענת התובע, איש מבין השוטרים לא מילא אחר תכלית ההוראה ולא הבהיר לנוכחים בבית, כי יש בכוונתם לעוצרם. התובע מוסיף, כי קריאתו של השוטר אלי אמיר אינה רלבנטית, שכן הוא קרא מחוץ לבית וירה לעבר אדם שנמלט מן הבית, ולא נפגע בפועל. 51. לטענתו, השוטרים במקרה דנן סטו גם מההוראה לפיה פתיחה באש מותרת רק במקרה בו אין דרך אחרת לביצוע מעצרו של חשוד בפשע מסוכן. זאת מאחר שאיש מביניהם לא הסביר בעדותו, כי בנסיבות העניין לא היו בנמצא אפשרויות אחרות לביצוע המעצר, מלבד השימוש בנשק חם. 52. התובע מוסיף, כי קיימות שתי דרישות למתן סמכות לביצוע ירי במהלך מעצר חשוד: [א] המועמד למעצר חשוד בביצוע פשע מסוכן או בכוונה לבצע פשע כאמור; [ב] קיומו של "חשש ממשי המבוסס על עובדות או מידע אמין" לגבי אותו חשוד. לטענת התובע, במקרה דנן השוטרים לא ידעו במה חשוד התובע, שכן לא ניתן להם כל מידע לגבי העבירות שבגינן היה מבוקש. ולפיכך השוטרים המעורבים לא יכולים היו לדעת אם התובע היה מבוקש בשל ביצוע פשע מסוכן. לכן מבקש התובע לקבוע, כי בהעדר מידע כאמור, לא היו השוטרים רשאים לפתוח באש לשם ביצוע המעצר, גם אם החשודים ניסו להימלט. התובע מדגיש, כי על פי הכללים, עצם הניסיון להימלט אינו מקנה רשות לפתוח באש, בהעדר מידע על פשע מסוכן. 53. טענה נוספת בפי התובע הינה כי פקד פוארסה לא ציין בעדותו, כי נתן פקודת אש לפקודיו בשלב כלשהו, או כי התיר למי מהם להפעיל את כלי נשקו. התובע טוען, כי על פי הוראות הפתיחה באש, לא היו השוטרים אלי מאיר ומתן פקדו מוסמכים לפתוח באש, בהעדר פקודה מפקד פוארסה, שהיה המפקד במקום. לפיכך מבקש התובע לקבוע כי שוטרים אלה פעלו ללא סמכות, כאשר ירו לעבר בני האדם שהיו במקום, והפרו את הוראות הפתיחה באש. 54. בנוסף טוען התובע, כי על פי ההוראות, מותרת הפתיחה באש רק כאשר על פי הערכת היורה יש לו סיכוי ממשי לפגוע ברגלי החשוד. הוא מציין כי בעדויותיהם של שוטרי מג"ב לא נמצא דבר בעניין זה, אולם בפועל ידוע, כי התובע נפגע בחלק העליון של גבו, ולכן ברור כי גם הוראה זו הופרה. 55. לאור כל האמור לעיל, מבקש התובע להסיק כי השוטרים המעורבים היפרו במקרה דנן את הוראות הפתיחה באש, ולכן פעלו באופן רשלני ובחוסר סמכות. לטענתו, מעשיהם ומחדליהם של השוטרים מהווים הפרה גסה של חובת הזהירות, וחורגים מהתנהגותו של האדם הסביר. לבסוף טוען התובע, כי הפועל היוצא של טענותיו הינו כי לעוולת הרשלנות נוספת בענייננו גם עוולת התקיפה. הוא מבקש לקבוע כי הנתבעים לא השכילו להוכיח קיומה של הצדקה חוקית לפגיעה בתובע, ובכך נשללה הגנתם על פי דין. עוד הוא מבקש לקבוע, כי מאחר שהנתבעים אשררו בהתנהגותם את מעשיהם ומחדליהם של השוטרים המעורבים, הם נושאים באחריות השילוחית להתנהגותם. טענות הנתבעים 56. הנתבעים טוענים, כי מתצהיריהם של השוטרים עולה כי שלושה בלבד ביצעו ירי במהלך האירוע: הראשון שירה היה פוארסה אשר ביצע ירי באוויר כחלק מנוהל מעצר חשוד, בעת הפריצה למבנה; מתן פקדו הוא אשר ירה לעבר התובע ופגע בו, בעת שהתובע היה בתהליך בריחה, תוך טיפוס אל הגג; אלי מאיר ביצע ירי מחוץ למבנה לעבר אדם שנראה על ידו בורח מן המקום. בתצהירו סיפר אלי מאיר, כי מירי זה לא נפצע איש. הנתבעים מדגישים, כי מאחר שהתובע אינו טוען, כי נפגע בעת היותו בשוק, מכדור תועה שנורה בעת לכידת מבוקשים, הרי הירי שביצע אלי מאיר אינו נוגע לפגיעתו. 57. להוכחת הטענה כי הוראות הפתיחה באש מולאו, מביאים הנתבעים בסיכומיהם את תיאור השתלשלות האירוע, כפי שהיא עולה מהתצהירים שהוגשו מטעמם. לטענתם, עולה מהתצהירים כי השוטרים נקראו ללכוד מבוקשים בבית מסוים, בשעה מסוימת ובמקום מסוים, וכי בתדריך שנערך, וכלל גם הוראות פתיחה באש, נאמר להם, כי המבוקש עשוי להיות חמוש. בתצהירו תאר פוארסה את המבנה כחצר ללא גג, המוקפת בחדרים בעלי גג אסבסט. הוא מסר, כי עם כניסת הצוות שלו לחצר קרא בקול "ג'יש". בעקבות זאת ניסה אחד האנשים שהיו בחצר להסתתר באחד החדרים, ואילו אדם נוסף טיפס על חלון החדר לכיוון הגג. לדברי פוארסה, ביצע ירי כדור אזהרה באוויר. בהמשך חדל מביצוע הירי, כיוון שהאיש המשיך בטיפוס אל הגג, ופוארסה איבד קשר עין עמו. פקדו, אשר לטענת הנתבעים המשיך בביצוע הנוהל, מסר כי תוך כדי ביצוע נוהל מעצר חשוד כלפי הבורח, המשיך האחרון לטפס לכיוון הגג וכמעט נעלם מעיניהם. לדבריו, בשלב זה ביצע לעברו ירי של כדור בודד מרובה 16 - M שהיה ברשותו. עם ביצוע הירי נעלם האיש מעבר לגג, ודווח לפקדו, כי האדם שהיה על הגג נפל פצוע מעברו השני. לבסוף מציינים הנתבעים, כי בנוסף לתובע נתפסו במקום אדם אחד נוסף או שניים, ופקדו אשר עלה אל הגג בעקבות הבורח מצא על הגג סכין ואקדח צעצוע. 58. הנתבעים מציינים, כי "הוראות הפתיחה באש לשם מעצר חשוד בביצוע פשע מסוכן" (בפרק ב' לפנקס הכיס שהוגש מטעמם) מדגישות את חשיבותה של תפיסת חשודים. הם מציינים, כי תנאי מרכזי לשימוש בנשק הוא כי מדובר בחשוד בביצוע פשע מסוכן, וכי אחד המאפיינים לחשוד כאמור הינו נשיאת נשק שלא כדין. הנתבעים מבקשים להדגיש, כי בתדריך שניתן לצוותי המסתערבים נמסר כי המבוקשים חמושים. לטענתם, היותם חמושים הפכה את המבוקשים לחשודים בביצוע פשע מסוכן, ועל כן ניתן היה כחלק מנוהל מעצר חשוד, לאחר ביצוע ירי אזהרה באוויר, לבצע ירי לעבר רגלי החשוד, אם לא עצר. 59. לעניין זה טוענים הנתבעים, כי מהימנות המידע לפיו המבוקשים עלולים להיות חמושים התאשרה בדיעבד הן בהודעת התובע במשטרה (בה תאר את אימוניו בנשק, והחזקת נשק על ידיו), והן בעובדה שנמצא במקום האירוע אקדח צעצוע. בהקשר זה מפנים הנתבעים להתייחסויות שונות של בתי המשפט לאחזקת נשק צעצוע במספר פסקי דין (ת"פ (ת"א) 153/95 מדינת ישראל נ' סייהו, 7.9.95, מפי השופט א. פריש; ת"פ (ת"א) 10331/98 מדינת ישראל נ' מזרחי, 22.4.99, מפי השופטת ס. רוטלוי; וכן פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 6524/96 מדינת ישראל נ' לוי, (טרם פורסם). מפסקי דין אלה עולה, כי מבחינת השפעת האיום לאקדח צעצוע אותו אפקט כמו אקדח של ממש, מאחר שעובדת היותו אקדח צעצוע מתבררת רק לאחר מעשה. 60. כן טוענים התובעים, כי למונח "מבוקש" מעמד מיוחד ומחייב מבחינת המבוקש עצמו וכן מבחינת סביבתו, ובשל כך ממשיך המבוקש להימלט ואינו מסגיר עצמו. לטענתם, זה היה המצב במקרה דנן. כפי שעולה מהודעת התובע במשטרה, ידע התובע כי הוא בסכנת מעצר, ועל כן מיד עם פריצת הכוח לחצר והקריאה "ג'יש" החל להימלט אל הגג. מאותה סיבה לא חדל מבריחתו גם לאחר ביצוע ירי באוויר על ידי פוארסה. לטענת הנתבעים, רק כשכמעט נעלם מעיני השוטרים ירה לעברו פקדו כדור שפגע בו. 61. הנתבעים מוסיפים כי התובע אינו יכול להיבנות מהוראות הפתיחה באש או להטיל ספק בגרסת השוטרים, שכן הוא טוען, כי כלל לא היה באותו מקום. בנוסף הם מדגישים, כי עולה מכל האמור כי הוראות הפתיחה באש קוימו. 62. הנתבעים מעלים טענות גם בנוגע לאחריות המדינה לאירוע. לטענתם, בהתאם להוראת סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952, אין המדינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית או בתום לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית, אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה. הם טוענים, כי פעילות כוחות הביטחון על פי הוראות הדין ותחיקת הביטחון החלה בשטחים הינה פעולה בתחום הרשאה כדין, ובתור שכזו שוללת את אחריות המדינה. לטענתם, בהעדר רשלנות שבמעשה, יש לדחות את טענת התובע לעניין אחריות המדינה מכוח סעיף 23 לפקודת הנזיקין. 63. הנתבעים מדגישים, כי עובר לפגיעתו עסק התובע בפעילות אסורה, שהיא בעלת מאפיינים של פשע מסוכן. לעניין זה הם מפנים לשורת מעשי הפעילות החבלנית, שפרט התובע עצמו בהודעתו במשטרה. הנתבעים חוזרים ומציינים, כי השוטרים המסתערבים פעלו בהתאם להוראות הפתיחה באש, המתייחסות לתפישתו של חשוד בביצוע פשע מסוכן. לטענתם, העובדה שהירי פוצל באופן שירי האזהרה בוצע על ידי המפקד, והירי לעבר הבורח בוצע על ידי שוטר אחר אין בה כדי להעלות או להוריד לעניין זה. בהקשר זה הם מפנים לדברי כב' הנשיא ו' זיילר בת"א (ירושלים) 1331/96 עזבון המנוח אחמד מוחמד אלחליל נ' מדינת ישראל. 64. לנוכח דברים אלה מבקשים הנתבעים לקבוע, כי בעת שעצרו את התובע, שהיה מבוקש חמוש, פעלו השוטרים בהתאם להוראות הפתיחה באש, ולפיכך היו מעשיהם בתחום ההרשאה החוקית. כן הם טוענים, כי השוטרים ביצעו את הירי בהתאם להנחיות, וככל האפשר בהתאם לשלבים המפורטים בהוראות, ולפיכך אין מקום לקביעה, כי הייתה רשלנות במעשה. לעניין זה מצטטים הנתבעים מדברים שנקבעו בע"פ 486/88 אנקונינה נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מד(2) 353. 65. טענה נוספת בפי הנתבעים הינה כי לנוכח סעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1951, המדינה אינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צה"ל. לדבריהם, המבחן לתחולת הגנה זו הינו אופי הפעילות, ולכן פעילות כוחות הביטחון להדברת מעשי חבלה וטרור הוכרה כפעולה מלחמתית. הנתבעים מבחינים לעניין זה בין פעולת שיטור לבין פעולה מלחמתית, תוך איזכור פסק-דינו של סגן הנשיא א. ריבלין ב-ת.פ (ב"ש) 51/92 אבו שוויש חיידר נ' מ.י., 28.6.98, סעיף 7-8 שם. הם מבקשים לקבוע כי פעילות כוחות מג"ב נגד מבוקשים, מבצעי פעילות חבלנית עוינת, שהינם מזויינים בנשק קר או חם, הינה פעילות מלחמתית, ולפיכך אין בצידה אחריות בנזיקין של המדינה. 66. לחלופין, טוענים הנתבעים כי יש לראות את התובע כמי שגרם לנזק באשמו הוא או כמי שבאשמו גרם לשוטרים לירות לעברו, ולכן יש לקבוע, כי שיעור אחריותו לפגיעתו מגיע כדי 100%. לטענתם, התובע ידע והעריך, כי הוא מבוקש על ידי הרשויות וצפוי להיעצר. לכן, בהיותו חמוש או בכך שהשים עצמו חמוש לקח התובע על עצמו את הסיכון, כי אם יתקל בכוחות הביטחון, או בעת שינסה להימלט מהם, אלה ירו בו. הם מוסיפים, כי בהתאם לקביעתו של השופט ש' ברלינר בת"א (חיפה) סולימאן אבו עאבד נ' מדינת ישראל, יש לראות את התובע כמי שהסתכן מרצון. דיון 67. ככלל, אין כל ספק, לפחות מאז פסק-דיני מיום 30.10.92 ב-ת.א. 273, 334/89 ג'מאל קאסם בני עודה נ' מ.י. פ"מ תשנ"ג(2) 3, ערעורים נדחו: ע"א 5964/92, 6051/92 (20.3.2002), כי חלה על כוחות הביטחון הפועלים מטעם המדינה בשטחים המוחזקים על ידי צה"ל או על ידי רשויות המדינה חובת זהירות מושגית שלא לפגוע בגופם וברכושם של התושבים המקומיים. כך נקבע, למשל, בת"א (ירושלים) 210/93 עזבון המנוח אמין אל פואד אלעבד נאצר נ' מדינת ישראל, תק-מח 95(4) 180: "המדינה, באמצעות הפועלים מטעמה, מופקדת על אכיפת החוק והסדר באזורים הנתונים לשליטתה. במסגרת חובה זו, רובצת על כוחות הצבא גם אחריות להגן על גופם ורכושם של תושבי המקום, ולמנוע ככל שניתן פגיעה בהם" (ראו גם ת"א (ירושלים) 1157/95 חמיס עבאדין ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 99(1) 3392; ת"א (חיפה) 1110/94 יאסר שעת נ' מדינת ישראל, תק-מח 98(3) 1833)." 68. במקרים מעין זה שלפנינו ניתן למצוא את תוכנה של חובת הזהירות המושגית וגבולותיה בהוראות הפתיחה באש ובפנקס הכיס לחייל המשרת בשטחים האמורים. את אופן תפקודם של כוחות הביטחון במקרה קונקרטי יש לבחון בשים לב לכך שרמת הזהירות הנדרשת בעת פעילות שלווה ושקטה אינה דומה לזו הנדרשת במהלך פעילות מבצעית מסוכנת, תחת לחץ האירועים (ת"א (חיפה) 1032/90 אוסאמה איברהים נ' מדינת ישראל (לא פורסם), מפי השופטת ט' שטרסברג-כהן). בת"א (ירושלים) 170/94 מוחמד אבו לחיה נ' מדינת ישראל, תק-מח 97(3) 3281, קבע השופט ע' קמא בהקשר זה כדלקמן: "כוחות הצבא נתונים... בסכנות שונות ומשונות, ויש צורך לבחון את מעשי החיילים לפי נתוני הזמן, המקום והאירוע הספציפי, ולבדוק את התנהגות החיילים על פי מכלול הנתונים, האילוצים והסכנות שבהם היו נתונים. המבחן אינו התנהגותו של האדם הסביר (או החייל הסביר) בעת רגיעה, אלא יש לבחון התנהגות זו לנוכח האירועים עצמם..." (ראו גם ת"א (באר שבע) 51/92 אבו שוויש חיידר נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון (לא פורסם), ניתן ביום 28.6.98)." 69. כל ארבעת השוטרים, שתצהיריהם הוגשו מטעם הנתבעים, ציינו כי בטרם יצאו לפעולה קיבלו תדרוך לגבי הוראות הפתיחה באש ונוהל מעצר חשוד. כך, לדוגמא, העיד כרים פוארסה (בסעיף 6 לתצהירו): "מפקד המבצע נתן לכל כח הימ"ס הוראות פתיחה באש... אם יורים עלינו אנו משיבים מיד אש על מנת לפגוע במקור הירי, אם לא יורים עלינו, עלינו לבצע נוהל מעצר חשוד הינו עם התחלת הפעילות הגלויה והפריצה לבית אנו מזדהים בצעקה בקול בערבית צבא 'ג'יש' על מנת שידעו שמדובר בצבא. אם מישהו מהחשודים מנסה לברוח מבצעים ירי אזהרה באויר, ואח"כ ירי בודדת ומכוון על מנת לפגוע בפלג הגוף התחתון". בשלב זה יש על כן לבחון, האם רשאים היו השוטרים, בנסיבות העניין, לפתוח באש על מנת לעצור את התובע, והאם יושמו על ידיהם הוראות הפתיחה באש האמורות בעשותם כן. יצויין, כי לא הייתה בפניי חוות דעת של איש בטחון מטעם התובע, הבוחנת את פעולתם של אנשי מג"ב בעת האירוע והקובעת, כי הייתה בהתנהגותם משום סטייה מנורמת ההתנהגות המקובלת על אנשי משטרה בפעילות מעין זו הנדונה. בא-כוח התובע הסתפק בניתוח התיעוד הכתוב שהוגש בסיכומיו. 70. מתצהירי השוטרים עולה כי הסיבה לפעולה הייתה מידע שהתקבל, ולפיו המבוקשים יימצאו בבית מסויים בשכונת סג'עיה בשעה 14:00. כן ציינו העדים, כי כי בתדרוך נמסר להם כי המבוקשים חמושים, ולכן יוכלו לנקוט, במידת הצורך, בנוהל פתיחה באש מקוצר (סעיף 5 לתצהירו של מתן פקדו). משנמסר לשוטרים כי המבוקשים שעליהם ללכוד חמושים, היה בכך כדי ליצור חשד ממשי לביצוע פשע של נשיאת נשק שלא כדין, ועל כן אותם מבוקשים, ובכלל זה התובע, היו, לפי אותו מידע, בגדר "חשודים בביצוע פשע מסוכן". בדיעבד התברר מהודעתו שצוטטה לעיל של התובע עצמו, כי המידע שנמסר לגביו היה נכון בעיקרו. ציינתי כבר בעבר כי בית-המשפט הוא הבוחן, בדיעבד, במקרה מתאים, האם הייתה הצדקה עניינית למעצר לפי המידע המובא בפני בית-המשפט. ההודעה של התובע במשטרה שהוגשה כאן ואשר עמה כלל לא התמודד התובע במשפט הנוכחי, ממלאת אחר דרישה זו. המסקנה העולה מכך הינה, כי השוטרים היו רשאים לפתוח באש לשם מעצרו של התובע. 71. התובע מסכים, כי הירי שבוצע מחוץ למבנה על ידי אלי מאיר, ואשר בו לא נפגע איש, איננו הירי ממנו נפגע, וכי הירי הרלבנטי לפציעתו הינו זה שבוצע מתוך המבנה על ידי מתן פקדו. אשר על כן יש לבחון האם קוים נוהל מעצר חשוד על ידי הצוות שפעל בתוך המבנה. 72. מעדויותיהם של כרים פוארסה ומתן פקדו, שהיו בצוות זה, מתגבשת התמונה הבאה באשר לאופן השתלשלות העניינים עד לפגיעה בתובע: כרים פוארסה פרץ עם הצוות אל הבית וצעק "ג'יש" בקול רם. היה בקריאה זו כדי להביא לידיעת הנוכחים בבית את זהותם של האנשים שפרצו אליו. בנסיבות המקרה קריאה זו (שאף הייתה בערבית) גם מילאה אחר הדרישה בדבר מתן אזהרה מילולית, ולאור העובדה שהחשוד ניסה להימלט, ניתן היה לעבור לשלב הבא של נוהל המעצר. ואכן, כאשר נוכח הצוות לראות שאותו אדם מנסה לטפס אל הגג על מנת להימלט ביצע פוארסה, אשר פיקד על הצוות, ירי אזהרה באוויר. האיש המשיך לטפס לכיוון הגג, ופוארסה איבד עמו קשר עין. משראה פקדו כי אותו אדם הספיק לעלות על הגג וכמעט נעלם מצידו השני, ירה לעברו ירייה בודדת ברובה 16 - M, שבעקבותיה נפגע ונפל מעבר לגג. המסקנה העולה מן הדברים האמורים הינה כי הוראות הפתיחה באש קוימו כסדרן במהלך האירוע. 73. אמנם הפגיעה בתובע לא הייתה ברגליו, אולם יש לתת את הדעת לכך שבעת שנורה היה התובע במנוסה, וניסה להימלט דרך גג המבנה. בהקשר זה כתב הנשיא ו' זילר בת"א (ירושלים) 1331/96 עזבון המנוח אחמד מוחמד נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון, תק-מח 97(3) 3156, את הדברים הבאים: "... על היורה לנקוט בצעדים למניעת סיכון לאברי הגוף שמעל לרגליים, ואולם ברור שעצם פעולת הירי כשאליה מתלווה מנוסה של חשוד נמלט, טומנת בחובה זרע פורענות היכול לנבוט לכדי פגיעה קשה. הדבר נובע מכך שהמנוסה עצמה יוצרת מצבים משתנים של תנוחה. חרף סיכון זה מכיר החוק בהכרח הלא יגונה של שימוש בנשק חם למעצר עבריינים נסים... אין זה נכון לכן לקבוע שבמצב כזה קונה הנס חסינות מפני פעולות לגיטימיות שמטרתן לבצע מעצר...". לאור דברים אלו, יש לדחות את טענת התובע, לפיה העובדה שנפגע מהירי בחלק העליון של גבו, מצביעה על התרשלות השוטרים בכך שהפרו את ההוראה לפיה הירי צריך להיות מכוון לרגליים בלבד. 74. האם השוטרים אלי מאיר ומתן פקדו פעלו בחוסר סמכות, כאשר פתחו באש, בהעדר פקודה ממפקדם פוארסה? ההוראה הרלבנטית לעניין זה קובעת: "הפתיחה באש תבוצע במידת האפשר, על ידי המפקד בשטח או לפי הוראתו. הפתיחה באש תהיה במידת האפשר ע"י יורה אחד בלבד". בהקשר זה נקבע בת"א (י-ם) 1331/96 הנ"ל: "העובדה שהירי לא בוצע על-ידי המפקד איננה רשלנות... משום שהאמור בענין זה בהנחיות לחיילים הוא 'המלצה' שראוי לאמצה רק כשהדבר מעשי, ובמקרה זה הדבר לא היה מעשי...". מדברים אלה ומלשונה של ההוראה עולה כי אין בהוראה זו כדי להטיל חובה, אלא כדי להורות על דרך פעולה מסויימת במידה שהדבר אפשרי. תיאור התרחשותו של המקרה, בסעיף 72 לעיל, מעלה כי פוארסה אכן היה זה אשר החל בנוהל מעצר החשוד, קרא קריאת אזהרה, ואף ירה ירייה באוויר. אולם, כאמור, בשלב מסויים איבד קשר עין עם החשוד, ולפיכך לא היה זה מעשי עוד שהירי לעבר החשוד יתבצע על ידיו. בנסיבות המקרה, בהן החשוד כמעט והספיק להימלט מעברו השני של הגג, גם לא היה זה מעשי לצפות שיתר השוטרים ימתינו להוראתו של פוארסה, ולהניח לחשוד להימלט בזמן זה. אשר לשוטר אלי מאיר, אשר היה חלק מהצוות שפעל מחוץ למבנה, ברור מאליו, כי במהלך פעולה מבצעית לא ניתן לדרוש ששוטר זה ימתין להוראה לפתוח באש מפקד פוארסה, אשר היה בתוך המבנה. אשר על כן, יש לקבוע כי העובדה שהירי בענייננו לא בוצע על ידי פוארסה או על פי הוראתו איננה מהווה התרשלות או פעולה בחוסר סמכות. 75. מסיכומם של הדברים עולה, כי השוטרים יכלו בצדק לראות בתובע, שהיה מבוקש, חשוד בביצוע פשע מסוכן. עוד אני סבור, כי במקרה דנן השוטרים המעורבים מילאו אחר נוהל מעצר חשוד ופעלו ככל הניתן לפי השלבים המפורטים בכללי הפתיחה באש, וכי לא הייתה התרשלות מצידם בביצוע הירי ממנו נפגע התובע. מיד בתום האירוע הושטה לתובע, ביזמת השוטרים, עזרה רפואית. 76. כאמור, טען התובע כי במקרה זה נטל הראיה עבר אל כתפי הנתבעים על פי הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, הדן בחובת הראיה כשהדבר מעיד על עצמו, וכן על פי סעיף 38 לפקודת הנזיקין העוסק בנטל הראיה לגבי דברים מסוכנים. אין לי עוד צורך לדון בטענות אלו, שכן גם אם אניח כי הנטל עבר לכתפי הנתבעים, הרי שממילא קבעתי כי בנסיבות המקרה ועל סמך כלל הראיות שהוגשו לבית-המשפט, לא הייתה התרשלות בביצוע הירי לעבר התובע. אגב אורחא אציין, כי אינני בטוח, שניתן להסתמך על חזקות שבדין בדבר העברת נטל הראיה מקום, שהמצב הוא, שלתובע לא צריך להיות כל קושי ראייתי להביא עדויות באשר לנסיבות בהן נפגע. 77. על פי סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952, המדינה אינה אחראית בנזיקין כלפי התובע אלא אם כן בוצעה על ידה, או על ידי מי מטעמה עוולה, שהיא בגדר "רשלנות שבמעשה", שגרמה לו את הנזק שבגינו הוא תובע פיצויים. על פי מסקנתי דלעיל, מעשיהם של שוטרי מג"ב בענייננו היו בתחום ההרשאה החוקית, ולא הייתה בהם רשלנות שבמעשה. לכן, בהתאם להוראת סעיף 3 הנ"ל, לא ניתן במקרה דנן להטיל אחריות בנזיקין על הנתבעים בשל פעולות השוטרים שהביאו לפציעתו של התובע - לא בגין עוולת הרשלנות ולא בגין עוולת התקיפה. 78. לנוכח קביעתי האמורה, אינני נדרש עוד להכריע בשאלה האם חל במקרה דנן גם סעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), הקובע כי אין המדינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בפעולה מלחמתית של צה"ל. בשים-לב למסקנה זו אינני דן בשלב הנוכחי בטענת הנתבעים בדבר אשם תורם (זו תובא בחלק ב' של פסק-הדין הדן, באופן חלופי, בשאלת גובה הנזק). לאור מסקנתי בסעיף הקודם, מתייתר גם הצורך להיזקק לטענות הנתבעים בדבר "הסתכנותו מרצון" של התובע. 79. סיכומו של דבר, אני דוחה את התביעה הן לאור דחיית גרסתו העובדתית של התובע, והן לאור קביעתי כי הוראות הפתיחה באש מולאו ולא הייתה התרשלות מצד השוטרים שנטלו חלק באירוע. חלק ב': גובה הנזק 80. למקרה שטעיתי בקביעתי בשאלת החבות, אתייחס להלן לשאלת גובה הנזק. מטעמי נוחות עודכנו כל הערכים הכספיים שלהלן ליום 31.12.2001. נכות רפואית 81. בעקבות פגיעתו , פונה התובע לבית החולים שיפא בעזה לטיפול ראשוני, ומשם הועבר לבית החולים ברזילי (אשקלון), בו אושפז למשך 50 יום. אובחן אצלו שבר בחוליות 1L ו- 2L, שגרם לשיתוק בגפיים התחתונות. בנוסף, עבר התובע כריתת טחול, כריתת הכליה השמאלית, וכן סגירת מספר פרפורציות במעי הגס וקולוסטומי. לאחר מכן חזר התובע לבית החולים שיפא, ומשם הועבר ביום 11.10.93, לבית החולים מקאסד (י-ם), לשם טיפול בפצע לחץ שנוצר באיזור הסקרום, ולשם קיבוע עמוד שדרה מותני עקב אי יציבות. ביום 6.11.93 הועבר התובע למרכז השיקום אבו ראיה ברמאללה K. Abu Raya Rehabilitation Center, שם שהה במשך 7 חודשים עד ליום 5.5.94. בהמשך נסע התובע לארה"ב, ואושפז בבית חולים שיקומי “SHRINERS HOSPITAL” בשיקאגו, בין התאריכים 23.4.95-3.10.94, לשם לקיבוע עמוד השדרה ניתוח בגב ובסגר הקולוסטומי. 82. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו הרפואית של ד"ר ליאון הלר (מיום 16.1.00), אשר בדק את התובע ביום 16.7.98. בסיכום חוות דעתו ציין ד"ר הלר, כי מצבו של התובע הוא של שיתוק מלא בגפיים התחתונות מהברכיים ומטה. כן ציין, כי התובע "מסוגל ללכת מרחקים קצרים בעזרת הליכון ושני סדים. רוב הזמן נמצא על כסא גלגלים. שולט על הסוגרים באופן חלקי". ד"ר הלר קבע את שיעורי נכותו של התובע כדלקמן: בגין פרפלגיה שלמה מוטורית סנסורית 3L - 100% נכות; בגין כריתת הכליה השמאלית - 30% נכות; ובגין כריתת טחול - 10% נכות. 83. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו הרפואית של ד"ר ראובן לנגר, אשר בדק את התובע ביום 16.1.00. בחוות דעתו קבע ד"ר לנגר, כי התובע סובל משיתוק חלקי ורפה של גפיים תחתונות עם פגיעה סקרלית חלקית. עוד קבע, כי "היום מצבו סופי", וכי מצב זה של פרפלגיה קשה מהווה נכות בשיעור 80%, לפי סעיף 29(2)(ג) (פרפלגיה קשה) במבחנים ותקנות של המוסד לביטוח לאומי". כמו כן קבע כי "כריתת טחול וכליה מזכים אותו ב- 30% + 10% נכות נוספים". שם, עמ' 3 למטה. 84. מן האמור לעיל עולה, כי לעניין שיעור נכותו של התובע חוות הדעת הנ"ל חלוקות בשאלת הנכות שיש לקבוע לתובע בגין השיתוק בגפיו התחתונות בלבד. לנוכח העובדה שחוות דעתו של ד"ר לנגר מאוחרת יותר (שכן נערכה כשנה וחצי לאחר חוות דעתו של ד"ר הלר), ולכן גם עדכנית יותר, אני מאמץ לעניין קביעת נכותו הרפואית של התובע את חוות דעתו של ד"ר לנגר. לפיכך, שיעור נכותו הרפואית המשוקללת של התובע הינו 87.4%. קיצור תוחלת חיים 85. ד"ר לנגר ציין בחוות דעתו, עמ' 4 קטע שני, כי תוחלת חייו של פרפלג צעיר, המטופל היטב, קצרה בכ-10% מזו של האוכלוסיה בגילו. עוד קבע, כי יש להוריד 10% נוספים לאור מצבו של התובע לאחר כריתת הכליה, וחלק מהמעי הדק ומהמעי הגס, וכן הזיהום הכרוני בדרכי השתן. לאור העובדה שד"ר הלר לא התייחס כלל לנושא זה, מבקשים הנתבעים לקבוע כי תוחלת חייו של התובע קצרה ב-20%. 86. בהסתמך על קביעתו של ד"ר לנגר בעניין זה, ובהיות תוחלת החיים הממוצעת של גבר בגילו של התובע כ-50 שנים נוספות, הרי שיש לקבוע כי חישוב הפיצויים בגין צרכיו של התובע ייערך על יסוד ההנחה שתוחלת חייו של התובע עומדת על כ-40 שנים נוספות (קרי: עד הגיעו לגיל 68). נכות תפקודית 87. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית משלים (מיום 29.8.00). בתצהיר זה טען התובע, כי מאז פציעתו איננו עובד ואינו מסוגל לעבוד. לטענתו, לא עבר שיקום מקצועי, משום שאין בגדה וברצועת עזה גוף העוסק בשיקום נכים במצבו. כן ציין כי ניסה לחפש מקום עבודה, אולם, לדבריו, בגדה ובעזה לא מציעים עבודה כלשהי לנכים במצבו. לפיכך, מציג התובע את חישוביו לפי נכות תפקודית בשיעור 100%. 88. הנתבעים טוענים, כי נכותו התפקודית של התובע אינה זהה לנכותו הרפואית. הנתבעים מפנים לחוות דעתו של ד"ר לנגר, בה ציין כי התובע מסוגל לעבוד במשרה מלאה בעבודה שאינה כרוכה בעמידה או בהליכה, וכי התובע מסוגל ללמוד ולהסתגל לעבודה אחרת. לפיכך, הם מבקשים להעמיד את שיעור נכותו התפקודית של התובע על 50%. 89. לעומת ד"ר לנגר, כתב ד"ר הלר בהקשר זה, כי סביר להניח כי בלא הכשרה מקצועית מכוונת, לא יוכל התובע להשתכר בעתיד הקרוב, ולכן איבד את כושר השתכרותו. הוא הוסיף, כי בכל מקרה, לא יוכל התובע לעסוק במקצוע הכרוך בתנועה, בעמידה או במאמץ גופני. לבסוף קבע, כי אם ירכוש מקצוע בעתיד - יידרש מקום עבודה המותאם לצרכיו מבחינת חניה, דרכי גישה, מעברים ושירותים המותאמים לנכה על כסא גלגלים. יש לציין, כי גם ד"ר לנגר הסכים, כי נדרש שמקום העבודה יהיה מותאם לצרכיו של התובע כאמור. לאור האמור לעיל, ולנוכח פגיעתה הקשה של נכות התובע ביכולתו התפקודית, כמו גם בסיכוייו למצוא מקום עבודה, הנני מעמיד את נכותו התפקודית של התובע על שיעור של 80%. הפסד השתכרות - עבר ועתיד 90. בתצהירו מיום 22.9.99, מסר התובע כי סיים 12 שנות לימוד בית ספר מקצועי, וכי לאחר מכן המשיך ללמוד והוסמך כמכונאי רכב דיזל. בתצהיר המשלים מיום 29.8.00 טען התובע, כי בעת פציעתו היה בסיום לימודיו לקראת הסמכתו כמכונאי דיזל, וכי היה אמור להמשיך בהכשרתו המקצועית בגרמניה, שם התכוון ללמוד הנדסת מכונות, במימון סוכנות הסעד לפליטים. התובע טוען, כי עקב פציעתו נמנע הדבר ממנו, וכי בשל מצבו הגופני ותנאי המשק הפלסטיני, אין לו סיכוי להשתלב במקום עבודה כלשהו. הוא מוסיף, כי יש לקבוע את שכרו בשיעור של כ40%- מן השכר הממוצע בישראל, ולפיכך מבקש לחשב את הפסדי השתכרותו לעבר ולעתיד על בסיס הכנסה חודשית של 3,000 ₪. התובע מבקש בגין ראש נזק זה פיצוי בסך של 1,095,917 ₪, לפי הפירוט כדלקמן: בגין הפסד השתכרות לעבר: 3,000 ₪ X 8 שנים X 12 חודשים = 288,000 ₪; בגין הפסד השתכרות לעתיד: 3,000 ₪ X 269.3055 (מקדם היוון) = 807,917 ₪. 91. הנתבעים מעלים טענות כלליות ביחס לעיסוקו של התובע קודם לפגיעתו. אשר לטענה שהעלה התובע בתצהירו המאוחר מיום 29.8.00, לפיה בטרם נפגע התכוון ללמוד הנדסת מכונות בגרמניה, מציינים הנתבעים כי התובע כלל לא התייחס לתוכניותיו אלו, בתצהירו המוקדם מיום 22.9.99, למרות שלטענתו, כבר היו ידועות. על כן מעלים הנתבעים תהיות לגבי אמיתותה של טענה זו. כמו כן טוענים הנתבעים כי אין לקבל את טענתו של התובע, כי למד מכונאות דיזל, שכן בהודעתו למשטרה מיום 23.8.93 מסר כי הוא עובד כצבע רהיטים. 92. ביחס לקביעת שכרו של התובע, מפנים הנתבעים לפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ע"א 8288/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סיכסך סאמי (24.7.01). הנתבעים מבקשים להסיק מפסק דין זה, כי אין לקבוע כל בסיס השתכרות ביחס לשכר הממוצע במשק בישראל. הם טוענים, כי התובע לא הניח כל תשתית לבסיס שכר חודשי של 3,000 ₪. לכן, לדבריהם, יש להעמיד את בסיס השתכרותו של התובע על 1,500 ₪ לחודש לכל היותר. מאחר שלטענתם אובדן כושר ההשתכרות של התובע עומד על 50%, הפסד השתכרותו החודשי הינו 750 ₪. לפיכך, הם טוענים כי יש לפצות את התובע בסך כולל של 291,000 ₪ בגין ראש נזק זה, לפי הפירוט כדלקמן: בגין הפסד לעבר: עבור השנתיים הראשונות, שלאחר הפגיעה - פיצוי בגין הפסד מלא בסך של 36,000 ₪; בתקופה שלאחר מכן ועד היום - פיצוי בגין הפסד של 50%, בסך של 54,000 ₪. בגין הפסד לעתיד: פיצוי בסך 201,000 ₪ עבור 37 שנים, עד הגיע התובע לגיל 65. 93. כלל הוא כי את נזקיו של נפגע יש להעריך בהתאם למקובל במקום בו מצוי מרכז חייו (ע"א 718/91 כמאל סולימאן נ' טוויל וופה, קטינה, תק-על 92(3) 602). מעיון בטבלאות השכר עולה, כי השכר היומי הממוצע (נכון למאי 2000) לעובדים מהרשות הפלסטינית, בענף התחבורה בעזה הינו 55.1 ₪, וכי מספר ימי העבודה הממוצע בחודש הינו 25.1, מכאן שהמשכורת החודשית בענף זה הינה 1,383 ₪. בקביעת שכרו של התובע עובר לתאונה יש גם לתת את הדעת לכך שבהודעה שנגבתה ממנו על ידי המשטרה ביום 23.8.93, מסר התובע כי עבד כצבע רהיטים, כן מסר כי היה מבוקש והיה טרוד בהימלטות מפני הרשויות. לאור דברים אלה, יש להטיל ספק בדברים אשר מסר התובע בתצהיריו בנוגע לעבודתו טרם פגיעתו. אשר על כן, מקובלת עלי הצעת הנתבעים לחשב את הפסד השתכרותו של התובע לעבר לפי משכורת חודשית בסך של 1,500 ₪ לחודש, לפי הפירוט כדלקמן: עבור השנתיים הראשונות לפגיעתו של התובע - פיצוי בגין הפסד מלא: 1,500 ₪ X 24 חודשים = 36,000 ₪. עבור יתרת התקופה, עד היום (החישוב, כזכור, נעשה לסוף 2001) - פיצוי בגין הפסד חלקי: 80% (נכות תפקודית) X1,500 ¤ X 76.5 חודשים = 91,800 ₪. אשר להפסד ההשתכרות לעתיד, אין בידי לקבל את טענת התובע בדבר כוונתו ללמוד הנדסת מכונות בגרמניה, שכן לא תמך אותה בראיות, למעט תצהירו. עם זאת, לצורך חישוב הפסדיו העתידיים של התובע, יש להתחשב בגילו הצעיר במועד הפגיעה ובפוטנציאל ההתקדמות שהיה לו בתחום בו עסק. לפיכך, אני רואה לנכון לחשב את הפסד השתכרותו העתידי של התובע לפי משכורת חודשית בסך 1,800 ₪, עד הגיעו לגיל 65: 80% X 1,800 ¤ X 267.9936 (מקדם היוון) = 385,911 ₪. סה"כ הפיצוי בגין הפסדי השתכרות: 513,711 ₪. ויודגש כי מאחר שהתובע לא הוכיח דבר בנוגע לאובדן תנאים סוציאליים ופנסיה, אינני רואה לנכון לפסוק לו פיצוי נפרד בגין כך. כאב וסבל 94. בפריט זה מבקש התובע לפסוק לו, בשים לב לנכותו הקשה ולגילו הצעיר, סך של 1,500,000 ₪, בתוספת ריבית כחוק החל ממועד האירוע. הנתבעים טוענים מנגד, כי יש לפסוק לתובע בגין ראש נזק זה סך של 300,000 ₪. בהתחשב במכלול הנתונים והנסיבות שבפני, ובכלל זה פגיעותיו של התובע, גילו, נכותו הרפואית, וימי אשפוזו הרבים, ולנוכח המוגבלויות שנותרו לו, הנני מעמיד את סכום הפיצוי עבור כאב וסבל על סך של 500,000 ₪, בערכם לסוף שנת 2001. הוצאות רכב 95. התובע טוען, כי לאור היותו מרותק לכסא גלגלים ולנוכח מוגבלותו המלאה בניידות, הוא יזדקק למכונית המותאמת למגבלותיו ולצרכיו. התובע מוסיף, כי על פי חוות דעתו של השמאי אפרים מוהר מיום 14.10.99, הוצאות הרכישה הראשונית של המכונית הדרושה מסתכמות בכ-74,000 ₪. לסכום זה הוא מבקש להוסיף הוצאה חודשית בסך 2,000 ₪ X 307.1682 (מקדם היוון) = 614,336 ₪. ובסה"כ 688,336 ₪. 96. הנתבעים לא הגישו חוות דעת בנושא זה. אולם, לטענתם, העלויות בשטחים המוחזקים זולות יותר. בהתחשב בכך, ובהתייחס לחוות דעתו של מוהר ולתוחלת החיים של התובע, הם מציעים לפסוק 470,000 ₪ בגין ראש נזק זה. 97. מאחר שהנתבעים לא הגישו חוות דעת בהקשר זה, אני מאמץ את האמור בחוות הדעת שהוגשה מטעם התובע. לפיכך, אני פוסק לתובע פיצוי בגין הוצאות רכב 74,000 ₪ בגין הרכישה הראשונית של המכונית. לכך יש להוסיף הוצאה חודשית שותפת בסך 2,000 ₪, לפי תוחלת החיים שקבעתי לעיל (דהיינו עד הגיעו של התובע לגיל 68): 2,000 ₪ X 279.3417 (מקדם היוון) = 558,684 ₪. סך הפיצוי לתובע בגין ראש נזק זה הינו: 632,684 ₪. הוצאות שונות נוספות 98. לשם הערכת עלות צרכיו, הגיש התובע את חוות דעתה (מיום 27.9.00) של נגה זיו (להלן: "גב' זיו"), מרפאה בעיסוק. לעניין זה הוגשה מטעם הנתבעים חוות דעתו (מיום 11.12.00) של גדעון האס (להלן: "מר האס"), עובד סוציאלי בתחום השיקום. כל אחד מבעלי הדין ביקש לאמץ את הקביעות שבחוות הדעת מטעמו בפסיקת הפיצויים בגין צרכי התובע בראשי הנזק השונים. 99. התובע פרט בסיכומיו את הפיצוי המבוקש על ידיו בגין כל ראש נזק. לעומתו טוענים הנתבעים, בהתייחסם לפיצוי שדרש התובע בגין נזקים מיוחדים שנגרמו לו בעבר (קרי: הוצאות רפואיות, הוצאות בגין נסיעות - לרבות לטיפולים רפואיים, וכן עזרה וסיוע מן הזולת - לרבות קרובי משפחה), כי אין כל ראייה מצד התובע לנזקים אלה. לדבריהם, התובע לא צרף הסכם, חשבון, קבלה או כל מסמך אחר כדי לתמוך בטענותיו. לפיכך, הם מבקשים לקבוע, כי בהעדר כל ראייה, אין לפסוק לתובע מאומה בגין נזקים מיוחדים. אשר להוצאותיו השונות של התובע בעתיד (הוצאות רפואיות, נסיעות, הוצאות נלוות וכן עזרה וסיוע מן הזולת), סומכים הנתבעים ידם על האמור בחוות דעתו של ד"ר לנגר, בשים לב לעלויות הנקובות בחוות דעתו של גדעון האס. הם מציעים לפסוק לתובע סכום גלובלי של 400,000 ₪. 100. להלן יפורטו דרישות התובע ביחס לכל פריט נזק, והכרעתי בנוגע לפיצוי בגין כל פריט. הוצאות ניידות 101. התובע מפנה לדבריה של גב' זיו, אשר העריכה את צרכיו בהקשר זה כדלקמן: - כסא גלגלים קל משקל כולל תוספות - בעלות של 10,000 ₪, יש להחליפו מידי 5 שנים. - כרית מסוג JAY או ROHO בעלות של כ1600- ₪, יש להחליפה מידי שנתיים. - עגלת שירותים להנעה עצמית לשימוש בחדר הרחצה, עמידה למים בעלות של כ3,000- ₪, יש להחליפה מידי 3 שנים. לאור דברים אלה מבקש התובע לפסוק לו סך של 111,358 ₪, לפי הפירוט הבא: 14,600 ₪ בגין הוצאה ראשונית לרכישת הציוד, ובנוסף סך של 315 ₪ לחודש (שהינו ההוצאה החודשית הממוצעת בגין החלפת הציוד) X 307.1682 (מקדם היוון) = 96,758 ₪. 102. גדעון האס ציין בחוות דעתו, כי נפגעי האינתיפאדה מקבלים מהרשות הפלסטינית ציוד שיקומי (הכולל עגלות, כריות, מיטות, מזרונים וכיו"ב) ללא תשלום. בהתייחסו לעלויות פרטי הציוד השונים הדרושים לתובע, ציין כי עלות כסא גלגלים ממוצע בגדה הינה 2,500 ₪ והוא מוחלף אחת ל5- שנים (דהיינו: עלותו החודשית 42 ₪). עוד ציין כי עלותו של כסא שירותים הינה 343 ₪; הוא גם התייחס לעגלת שירותים ורחצה להנעה עצמית, שיש להחליפה אחת לשנתיים, ועלותה נעה בין הסכומים 1,500-3,000 ₪; כן ציין עלותן של שתי כריות למניעת פצעי לחץ, של יצרנים שונים - 1,300 ₪ או 1732 ₪ (לפי היצרן). את הכרית יש להחליף אחת לשנתיים. 103. המחלוקת העיקרית הינה בשאלת עלותו של כסא הגלגלים. אני קובע כי יש לפסוק לתובע פיצוי בסך 5,000 ₪ בגין כסא גלגלים, המוחלף אחת ל5- שנים. מאחר שבנוגע לעלויות יתר פרטי הציוד אין הבדלים של ממש בין שתי חוות הדעת, אני מאמץ את העלויות בהן נקבה גב' זיו בחוות דעתה ביחס לעגלת השירותים ולכרית למניעת פצעי לחץ. אני פוסק לתובע בגין ראש נזק זה, פיצוי בסך 235 ₪ לחודש (שהינו עלותו החודשית הממוצעת של כלל הציוד) X 237.3417 (מקדם ההיוון עד הגיעו של התובע לגיל 68) = 65,645 ₪. עזרת צד ג' 104. התובע מבקש, על בסיס הדברים שפורטו בחוות דעתה של גב' זיו ובחוות דעתו של ד"ר הלר, להעריך את הוצאותיו בגין ראש נזק זה בסך של 2,000 ₪ לחודש, ולפצותו בסך של 806,336 ₪, לפי הפירוט הבא: עזרה וסיוע, שניתנו על ידי בני משפחתו עד כה: 2,000 ₪ X 8 שנים X 12 חודשים = 192,000 ₪; עזרה וסיוע לעתיד: 2,000 ₪ X 307.1682 = 614,336 ₪. 105. ד"ר הלר קבע בחוות דעתו, כי התובע זקוק לעזרה ביתית בניקיון, בישול, קניות וכביסה בהיקף של שעתיים ביום. וכן לליווי בהיקף של שעתיים ביום לצורך הגעה לבדיקות ויציאה לבילויים. גב' זיו ציינה בחוות דעתה, כי עלות שעת עזרה במשק הבית הינה 25-35 ₪ לשעה. ד"ר לנגר קבע, לעומת זאת, כי "התובע זקוק לעזרה במשק בית, לפעולות שגבר מבצע בביתו". מר האס ציין, כי עלות שעת עבודה בתחומי הרשות הפלסטינית הינה 5.2 ₪ - 8.6 ₪. לדבריו, סביר גם להניח כי בפועל תינתן העזרה לתובע על ידי בני משפחתו, ולכן יש לפצות את התובע בסך של כ500- ₪ לחודש (לפי עזרה של שעתיים ביום, בעלות של 8 ₪ לשעה). 106. ד"ר לנגר לא קבע מהו היקף העזרה לה זקוק התובע. אולם מאחר שחוות דעתו מאוחרת יותר, ונקבע בה כי התובע זקוק לעזרה במשק הבית בלבד, וכי הוא עצמאי בפעולות היומיומיות, אני רואה לנכון לקבוע כי יש לפצות את התובע בגין עזרה בהיקף של 3 שעות ביום. הערכתה של עלות שעת עזרה צריכה להיעשות בהתאם למקובל ברשות הפלסטינית. מאחר שרק בחוות דעתו של מר האס הובאו נתונים ביחס למחירים בתחומי הרשות הפלסטינית, אני מאמץ את קביעותיו בהקשר זה, וקובע כי הפיצוי יחושב לפי 8 ₪ לשעת עזרה. דהיינו, התובע יפוצה בסך של 720 ₪ לחודש. לפיכך, אני קובע לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה כדלקמן: עזרה וסיוע בעבר: 720 ₪ X 100.5 חודשים = 72,360 ₪; עזרה וסיוע בעתיד: 720 ₪ X 279.3417 (מקדם היוון) = 201,126 ₪. ובסה"כ: 273,486 ₪. הוצאות בגין פעילות גופנית וטיפולים 107. בחוות דעתה ציינה נגה זיו כי התובע שוחה, משחק כדורסל ופעיל בחדר כושר, וכי עלות מנוי שנתי למרכז ספורט, כולל בריכה מחוממת וחדר כושר הינו 2,500 ₪ לשנה. כן ציינה, כי במידה ויזדקק מעבר לכך לטיפולי פיזיותרפיה או טיפולים משמרים אחרים, עלותו של טיפול הינה כ130-250- ₪. לפיכך, מבקש התובע לאמוד את צרכיו ונזקיו בגין ראש נזק זה בסכום גלובלי של כ150,000- ₪. 108. ד"ר הלר ציין בחוות דעתו, כי התובע יזדקק לטיפולים פיזיותרפיים בתדירות של פעמיים בשבוע. ד"ר לנגר המליץ בחוות דעתו על פעילות גופנית במכון כושר או שחייה - בתדירות של 3 פעמים בשבוע, וציין כי מאחר שהתובע עושה פעילות פיזית רבה, אין צורך בטיפולי פיזיותרפיה או ריפוי בעיסוק. מר האס ציין בחוות דעתו, כי עלותו של מינוי שנתי במועדון ספורט לנכים, הכולל בריכת שחייה, מועדון כושר ומועדון נכים, הינה 550 ש"ח לשנה. מסקירה שערך בנוגע לעלויות טיפולי פיזיותרפיה בבתי חולים שונים ברצועת עזה עולה כי עלות טיפול כזה הינה 20-15 ש"ח. בהתייחסו לדבריה של גב' זיו בעניין זה, ציין כי עלות טיפול פיזיותרפי ארוך טווח בישראל הינה 96 ש"ח לטיפול במכון, ו116- ש"ח לטיפול בבית. 109. לאור האמור בחוות דעת המומחים, אני רואה לנכון לפסוק לתובע סך של 100 ש"ח לחודש בגין מינוי שנתי למועדון ספורט. בחוות הדעת המאוחרת יותר של ד"ר לנגר לא נקבע צורך בטיפולים פיזיותרפיים. בהתחשב בכך, ולאור האמור בחוות הדעת השונות באשר לעלותם של טיפולים אלה, כמו גם לנוכח הנתונים ביחס לעלות טיפולים אלה ברצועת עזה, אני פוסק לתובע סך של 200 ש"ח לחודש בגין טיפולים פיזיותרפיים ואחרים. לפיכך, סך הפיצוי בפריט נזק זה הינו: 300 ש"ח (לחודש) X 279.3417 (מקדם היוון) = 83,803 ש"ח. פרטי ציוד שונים 110. בחוות דעתה ציינה גב' זיו, כי נכים פרפלגים משתמשים בדרך כלל במיטה מתכווננת מיוחדת, המצויידת במזרן נגד פצעי לחץ. היא העריכה את עלותה של מיטה כזאת בסך של 20,000-12,000 ש"ח. כן ציינה כי דרושים לתובע חיתולים מפעם לפעם. לדבריה, מחירה של חבילת טיטולים למבוגרים, המכילה 15 יחידות הינו כ100- ש"ח. לאור דברים אלה, מבקש התובע לאמוד את הפיצוי בפריט זה באופן גלובלי ולהעמידו על סכום כולל של 100,000 ש"ח. 111. ד"ר הלר לא קבע בחוות דעתו, כי התובע זקוק למיטה מיוחדת, אולם כן ציין כי דרוש לתובע מזרן מיוחד. הוא קבע גם כי התובע זקוק לחיתולים עקב שליטה חלקית על הסוגרים. ד"ר לנגר קבע כי אין צורך במיטה מיוחדת, וכי כדי להקל על המעברים נדרש שהמיטה תהא בגובה מושב כסא הגלגלים, ומזרן רגיל בעובי מינימלי של 12 ס"מ. מר האס התייחס בחוות דעתו למחירים בהם נקבה גב' זיו, וציין כי עלותה של מיטת חצי פאולר בהפעלה חשמלית (כולל מזרן) הינה 5,743 ₪. מר האס התייחס גם לעלותם של שני מזרנים למניעת פצעי לחץ שונים: האחד - בעלות של 5500 ש"ח, מוחלף אחת ל5- שנים, והשני - בעלות של 5,500 ש"ח, מוחלף אחת ל-10 שנים. מר האס ציין כי ברצועת עזה ניתן לקבל חיתול בעלות של 1.5 ש"ח לחיתול. באשר לעלויות בישראל ציין, כי מחירה של חבילה בת 28 חיתולים הינו 105 ש"ח. 112. בחוות הדעת הרפואיות לא נקבע כי התובע זקוק למיטה מיוחדת. לפיכך, ובהתחשב בהערכות שניתנו ביחס לעלויות המזרן והחיתולים, אני פוסק לתובע פיצוי כולל בסך 42,000 ₪ בגין ראש נזק זה. התאמת מקום מגורים 113. לעניין זה מפנה התובע לדברים שכתבה נגה זיו בנושא זה בחוות דעתה (ראו סעיף 4 לחוות הדעת), בהתחשב בהמלצות חוות הדעת הרפואיות בעניינו של התובע. התובע מציין כי גובה הפיצוי בפריט זה תלוי בגורמים רבים, ובכללם מקום מגוריו של התובע, ומספר הפעמים שיחליף דירתו במהלך חייו. לפיכך הוא מבקש להעריך את גובה הנזק בפריט זה באופן גלובלי, בסכום כולל של 200,000 ₪. 114. הנתבעים מדגישים את העובדה שבחוות דעתה לא נקבה גב' זיו בסכומים בהקשר זה, וכי התובע לא הביא כל ראיה מצידו לעניין עלויות אלו. הנתבעים מפנים לחוות דעתו של גדעון האס, אשר ציין בהקשר זה, כי נכה בכסא גלגלים זקוק לדיור בשטח של כ-35.5 מ"ר. לפיכך, טוענים הנתבעים, כי בהעדר קנה מידה להערכת עלותו של מ"ר, יש לפסוק בגין ראש נזק זה סך של 75,000 ₪. 115. מאחר שלא הובאו בפני ראיות לשם הערכת עלותן של ההתאמות הדרושות לתובע בדירת מגוריו, אני פוסק לתובע על סמך אמדן פיצוי כולל בסך של 125,000 ₪. 116. לסיכום סוגיית גובה הנזק שנגרם לתובע, אני קובע את הסכומים הבאים: הפסד השתכרות - לעבר ולעתיד: 513,711 ₪ כאב וסבל: 500,000 ₪ הוצאות רכב: 632,684 ₪ הוצאות ניידות: 65,645 ₪ עזרת צד ג': 273,486 ₪ הוצאות בגין פעילות גופנית וטיפולים: 83,803 ₪ הוצאות בגין פרטי ציוד: 42,000 ₪ התאמת מקום מגורים: 125,000 ₪ סה"כ גובה הנזק (לסוף 2001): 2,236,329₪ 117. מהסכום הנ"ל הייתי מפחית, במקרה של הטלת חבות על הנתבעים, אשם תורם בשיעור 20%: התובע הוזהר הן במילים והן ביריית אזהרה, ולמרות זאת המשיך בהימלטותו מפני שוטרי מג"ב, לפיכך, יש לראותו כמי שתרם בהתנהגות זו להיווצרות האירוע, לעובדה שנורה, וכפועל יוצא מכך לפגיעתו. 118. בשים-לב לשיקולים דלעיל, אני דוחה את התביעה. בהתחשב בפגיעתו הגופנית הקשה של התובע, אינני עושה צו בדבר הוצאות. 119. בשולי פסק-הדין ב-ת.א. (ב"ש) 51/92 הנ"ל אמר השופט א. ריבלין כי "ראוי...כי הנתבעים יבדקו את האפשרות לסעוד את התובע או להיטיב את נזקו במסגרת הסדרים אחרים, אף לפנים משורת הדין". רצוי שהאפשרות שמזכיר השופט הנכבד, תיבדק, תוך התאמה לנסיבות העניין, גם במקרה הנוכחי. חייליםצבאמקרי יריפלסטינים