תאונת עבודה - נכות של 35 אחוז


פסק דין

דין ערעור זה להתקבל לאחר שב"כ המשיבות לא התנגד לקבלת הערעור, אלא השאיר את ההחלטה לשיקול דעתנו. גם אם יכולתי להסתפק בקביעה זו על קבלת הערעור, החלטתי להרחיב מעט את היריעה, וזאת נוכח "הקביעות המדיניות" (בחינת מדיניות משפטית) שאותן קבע עמיתי הנכבד, הנשיא א. קיטאי, ואשר, עם כל הכבוד, אינני מסכים להן.


המערער הגיש תביעת נזיקין בת.א. 784/99, בבית המשפט המחוזי בחיפה, בעקבות פציעתו בתאונת עבודה. לכתב התביעה צורפה חוות דעת רפואית, לפיה נותרה למערער נכות בשיעור של 35 אחוז לצמיתות, ובכלל זה, הגבלה של ממש שתמנע ממנו את היכולת להמשיך בעבודתו. המשיבים חלקו על חוות הדעת והגישו חוות דעת נגדית.


התקיים קדם משפט בפני כב' השופט ר. ג'רג'ורה בבית המשפט המחוזי בחיפה, וזה החליט למנות מומחה רפואי לצורך בירור המצב הרפואי המדוייק. בחוות הדעת של המומחה הרפואי נקבע, כי נכותו של המערער מסתכמת ב- 10 אחוז בלבד. כתוצאה מכך, משהסתבר לצדדים שבנסיבות האמורות אין התביעה ראוייה להתברר בבית המשפט המחוזי, ביקש ב"כ המערער, עוה"ד מירון קין, להעביר את התיק לדיון לבית משפט השלום. כב' השופט ר. ג'רג'ורה, החליט, לכן, ביום 14.2.02, כי מאחר שעפ"י חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, הנכות היא בגובה של 10 אחוז בלבד: "בנסיבות אלה, סבורני שיש מקום להעתר לבקשת ב"כ התובע ולהעביר את התיק לבית משפט השלום בחיפה".


בית משפט השלום בחיפה שאליו הועבר התיק (כב' הנשיא א. קיטאי), החליט להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי בחיפה, ועל כך נסב הערעור שבפנינו. בהחלטתו קובע כב' הנשיא, כי בית המשפט המחוזי בחיפה, מרבה להעביר תביעות נזיקין לבית משפט השלום, וכדבריו "העברות אלה אינן העברות כדין, גם אם מדובר בהעברות בהסכמה".


עוד מוסיף כב' הנשיא קיטאי, כי לעיתים הוא מתבקש להעביר תיק לבית משפט שלום, בעל סמכות מקבילה במחוז אחר, ואף אם הדבר נעשה בהסכמה, הוא איננו פועל כך, מאחר וסמכות זו, נתונה, בלעדית, על פי החוק, לנשיא בית המשפט העליון או למשנהו. "כך הדבר ביחס להעברות מבית משפט מחוזי, כאשר הוא מוסמך לדון בתיק, לבית משפט שלום, אין סמכות להעביר".


לצורך שלימות התמונה אוסיף עוד קטע מהחלטתו של כב' הנשיא, על פיה מתוך רצון שלא להכביד על המתדיינים, סופג בית משפט השלום תיקים רבים מאוד מבית המשפט המחוזי "ברם לאור הכמות הגדולה, בדעתי להפסיק זאת למעט במקרים יוצאי דופן. הכלל 'לא יעבירנו עוד', לא חל, במקרים מסוג זה".


על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור שנתקבלה על ידי כב' השופט אריה רזי, ביום 12.6.02, כאשר כב' השופט רזי ציין כי מדובר בסוגייה הנוגעת לסמכות עניינית, וכי בשל אופייה המיוחד, יש מקום ליתן רשות ערעור.


סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד1984-, קובע כי אם מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בעניין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או העניינית והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר, והלה, ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם. במקרה זה, נהג כב' השופט ר. ג'רג'ורה, על פי מילות החוק, כאשר הגיע למסקנה, בסיוע שני הצדדים, שאין הוא יכול לדון עוד בתיק, מחמת שאינו בסמכותו העניינית והוא בסמכותו של בית משפט השלום בחיפה, ולכן, רשאי היה להעבירו לבית משפט השלום בחיפה, כדי שידון בו. יצויין כי כל שהוגש בתיק, היו חוות דעת רפואיות וביניהן חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט, על נכות התובע בגובה של 10 אחוז. לא הוגשו או נשמעו בפני השופט ראיות נוספות.


לא זאת גם זאת, המחוקק קבע בחוק בתי המשפט (סעיף 79(ב)), כי:


"בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר עניין כאמור, לא יעבירנו עוד".


הפרשנות הנכונה לעניין העברת התיק נובעת מתוך רצון לעשות צדק עם הצדדים ולמנוע טלטולם הלוך ושוב, מבית משפט לבית משפט. במקרה שלפנינו, למשל, מוצא את עצמו התובע מתרוצץ בין בית המשפט המחוזי לבית משפט השלום, ושוב לבית המשפט המחוזי. נגרם לו עינוי דין מיותר כתוצאה מכך שההליכים הולכים ומתארכים ללא סיבה מוצדקת. אל נשכח גם כי התרוצצות זו כרוכה בהוצאות כספיות, כולל שכר טרחה.


לא בכדי קבע, לכן, המחוקק כי בית משפט, שאליו הועבר עניין מבית משפט אחר בנושא של סמכות מקומית או עניינית, "לא יעבירנו עוד".


בית המשפט העליון התייחס לביטוי "לא יעבירנו עוד" בגלגול הקודם שלו, עפ"י סעיף 37(ב) לחוק בתי המשפט, תשי"ז1957-, כאשר הנוסח זהה לנוסח הנוכחי.


בע"א 145/58; המרצה 125/58; 375/58 ח. קלקודה נ' אגד (א.ש.ד. בע"מ ואח'), פד"י יג (1) 260, אומר השופט זוסמן, (כתוארו אז):


"בסעיף 37 הנ"ל גילה המחוקק את כוונתו לשים קץ למצב, שבעל-דין יהא נאלץ להתדפק על דלתות בתי-המשפט למיניהם, אשר ישיבו פניו ריקם מפאת חוסר סמכות. בעוד שבעבר גרמה הגשת תביעה לבית משפט, אשר לא היה מוסמך לדון בעניין, לדחיית התביעה, הוסמך אותו בית-משפט עכשיו להעביר את העניין לבית המשפט המוסמך, ולמען מנוע, כי בית-המשפט אליו הועבר הענין, יעבירו לבית-משפט שלישי או יחזירו אל בית-המשפט הראשון, בא סעיף 37 (ב) ואוסר על העברה שניה שכזאת. פירושו של דבר: צו-העברה מכריע בשאלת סמכות, וקובע את הסמכות לא רק לשלילה לגבי בית-המשפט המעביר, אלא גם לחיוב לגבי בית-המשפט אליו הועבר הענין, שאם לא תאמר כן החטאת את מטרת המחוקק, אשר שאף לכך, כי עקב צו-ההעברה ימצא האזרח את בית-המשפט אשר ייכנס בעבי הקורה וידון בגופו של ענין. המקרה שלפנינו יוכיח: למעלה משנה תמימה מתדיין המערער וטרם עלה בידו למצוא בית-משפט, אשר רואה את עצמו מוסמך לדון בתביעתו.
משום כך נאלץ אני להסתייג ממסקנת השופט, כי צו-ההעברה אינו יכול 'להקנות לבית-משפט זה סמכות, שהחוק לא העניק לו': כמו שהורה בית-משפט זה בע"א 58/50, פסקי דין כרך ה' ע' 1458, (1):


'... גם בשאלת הסמכות צריך פעם לבוא סוף להתדיינות שבין בעלי-הדין'".


פסק הדין האמור ליחו לא נס והוא עדיין משמש כפסק דין מחייב בשאלת המפתח של "לא יעבירנו עוד".


נוסיף כאן כי לעמדתו של השופט י. זוסמן, שאליו הצטרף בפסק הדין גם השופט ויתקון (השופט לנדוי היה בעניין זה בדעת מיעוט), אילו היה המערער מביא את דברו תחילה לבית המשפט המחוזי, וזה היה מעביר את העניין לבית משפט השלום, לא היה ספק בכך כי שופט השלום היה קשור בצו ההעברה, כבר מטעם זה שהצו ניתן על ידי בית משפט גבוה יותר (הדגשה שלי - מ.ל.). השופט זוסמן מוסיף גם כי החידוש בסעיף 37 (ב) הינו, כי גם במקרה ההפוך, כאשר הועבר משפט אל בית משפט גבוה יותר, יהא זה קשור בהכרעתו של בית המשפט הנמוך. מוסיף השופט זוסמן:



"באומרי כך, מבקש אני להטעים כי צו ההעברה לפי סעיף 37, ניתן מכח אותו חוק גופו, הקובע את סמכות בתי המשפט, ולפיכך נראית לי התוצאה כי עקב המניעות או ההשתק הנובעים ממתן הצו, לא תהא עוד שאלת הסמכות שנוייה במחלוקת".


הנה כי כן, סבור היה בית המשפט העליון כי על פי הכלל שבית המשפט או בית הדין שאליו הועבר העניין האמור "לא יעבירנו עוד", סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד1984-, הרי צו ההעברה יכול להקנות לבית המשפט סמכות שהחוק לא העניק לו.


ככלל, מגלה המחוקק כוונה חד משמעית לשים קץ למצב בו "יטולטל" בעל דין מערכאה לערכאה, כאשר כל ערכאה תשיב את פניו ריקם מפאת חוסר סמכות, ועל כן הכלל הנובע מן האמור, הוא חד משמעי ופירושו כי צו ההעברה מכריע בשאלת סמכות וקובע את הסמכות של אותו בית המשפט אליו הועבר הנושא, אחרת לא תהא כל משמעות לביטוי "לא יעבירנו עוד".


אל הלכה זו מתייחס גם המשנה לנשיא, השופט ש. לוין בפסק דין שניתן בשנים האחרונות, רע"א 3319/00, יאיר שור נ' בן יקר גת, חברה להנדסה ובניין, פד"י נה (2) 817, שבו אומר המשנה לנשיא, השופט לוין:



"אכן, הלכה פסוקה היא שהעברת 'עניין' מחמת העדר סמכות מסוג מסויים, מבית משפט אחד לבית משפט אחר, מקנה סמכות בעניין באותו סוג של טענה לבית המשפט הנעבר" (ע"א 145/58, פד"י כג (1) 260).


עוד אומר המשנה לנשיא, השופט ש. לוין, בקטע 4א' לפסק הדין הנזכר:


"לפיכך, הכלל שנקבע בע"א 145/58 הנ"ל, לעניין טענת הסמכות העניינית בשתי הערכאות, כוחו יפה באותה מידה גם לנסיבות הערעור שלפנינו".


ובקטע 4ב', מוסיף המשנה לנשיא כי טעמים פרגמטיים מצדיקים להמנע ככל האפשר מלאפשר לבעלי הדין "לטלטל" את ההליכים המתנהלים ביניהם, מבית משפט אחד למשנהו, ולאחר מכן, שוב לבית משפט אחר. גם לדיונים בעניין הסמכות צריך להיות פעם סוף, על מנת שבעלי הדין ייכנסו מוקדם ככל האפשר לעובי הקורה של טענותיהם. גם לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 145/58 הנ"ל מפי השופט י. זוסמן בעמ' 263.


לדעתי, צו ההעברה שניתן עפ"י סעיף 79א' לחוק, מחמת העדר סמכות מכל סיבה שהיא, מקנה לבית המשפט הנעבר את הסמכות לדון בתובענה. החלטת כב' השופט ג'רג'ורה להעביר את התיק לבית משפט השלום, על מנת שזה ידון בתובענה, היקנתה, לכן, סמכות לבית משפט שלום לדון בעניין, ולא היה מקום לבית משפט שלום "לטלטל" את האזרח ולגרום לו הוצאות מיותרות על ידי החזרת התיק לבית המשפט המחוזי.


כדאי שוב להדגיש, כי יש מקום לשים קץ לדיונים בעניין הסמכות, ולא ייתכן להעביר את התיק שוב ושוב, מערכאה לערכאה, כאשר מגמת המשפט היא לעשות צדק עם בעלי הדין, מוקדם ככל האפשר ולדון בטענותיהם לגופו של עניין.


אני סבור כי המדיניות השיפוטית הנכונה, כפי שסבר גם בית המשפט העליון עפ"י פסק דינו של השופט י. זוסמן בשעתו, וכן המשנה לנשיא, השופט ש. לוין בימינו אלה, היא, כי יש להעדיף את הפירוש על פיו די בהעברת עניין לשיפוטו של בית משפט עפ"י סעיף 79(א) לחוק, כדי להקים לבית המשפט הנעבר, את הסמכות העניינית והמקומית לדון בעניין, ואין זה מעלה או מוריד אם אלמלא ההעברה, ומעיקרה, היתה בידו של בית המשפט המעביר סמכות כזו.


סיכומם של דברים: אני סבור כי במקרה הנוכחי קיימת קניית סמכות של בית משפט השלום, מכח העברת העניין על ידי בית המשפט המחוזי, וזאת בהתייחס לסעיף 79 א', לחוק בתי המשפט.


ניתן היה, כמובן, גם לפעול בדרך של תיקון כתב התביעה, וכתוצאה מכך, העברת הדיון לבית משפט השלום. במקרה כזה יהיה צורך במחיקתו של ההליך בבית המשפט המחוזי, ובפתיחתו של הליך חדש, על כל הזמן הנוסף והאגרה הנוספת הכרוכים בכך. אזכיר בעניין זה, כי פתיחתו של הליך חדש, תחייב גם לקיים מחדש את כל ההליכים המוקדמים, אשר כבר התקיימו בתיק שבו התביעה נמחקה, כולל מינוי מחדש של מומחים רפואיים. לדרך זו התייחס בית המשפט העליון ברע"א 2992/98, לודמילה ספקטור נ' מגדל, חב' לבטוח בע"מ, פד"י נב (3) עמ' 673 באומרו כי:



"אם קיימת דרך משפטית למנוע זאת, ראוי ללכת בה".


עמיתי, כב' השופט ברלינר, התייחס להחלטה שניתנה על ידי כב' השופט א. ריבלין (רע"א 1107/02), שבו קבע השופט כי בית המשפט המחוזי אינו מוסמך להעביר את העניין שם לבית משפט השלום, אך בשל כך שהוא סבור שהסכום המירבי שהתובע יוכל לזכות בו בסופו של יום, לא יעלה על גבול סמכותו של בית משפט השלום, שכן, הברירה, כאמור, ניתנה לתובע.


אין, לעניות דעתי, להסיק מסקנות חד משמעיות מהחלטה זו בהתייחס להחלטת כב' השופט ג'רג'ורה, להעביר את הדיון בתיק שבפניו, וזאת משום שבהחלטה האמורה, מתייחס כב' השופט ריבלין, למקרה שבו בית המשפט, מיוזמתו, גרם להעברת התיק, ואילו במקרה של השופט ג'רג'ורה, ביקש התובע את העברת התיק מבית המשפט המחוזי, והדברים לא נעשו ביוזמתו של השופט שדן בתיק, אלא לפי יוזמת התובע, בהסכמת הנתבעים. פרשנות דומה אפשרית גם לגבי החלטתה של השופטת א. פרוקצ'יה ברע"א 8735/00 (ידגר סבח נ' ציון חברה לביטוח בע"מ ו- 5 אח'), שגם שם החליט בית משפט, בישיבת קדם המשפט, להעביר את הדיון בתביעה לבית משפט השלום, וזאת מן הטעם כי גם אם תתקבל חוות דעת רפואית המאשרת את חוות הדעת שהוגשה מטעם התובע באשר למצבו הגופני, לא תגיע הערכת הנזק הצפוי לסכום המגיע לגדר סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי. גם במקרה זה לא היתה זו בקשת התובע להעביר את הדיון, אלא יוזמה של בית המשפט, ומכאן, כך ניתן לפרש, עמדתה של השופטת פרוקצ'יה, כי בסוג תביעות, כאמור, הברירה לאיזו ערכאה להגישה, נתונה בידי התובע.


אשר על כן, הדוגמאות דלעיל, עפ"י פרשנות זו, אינן יכולות להתאים למקרה שבפנינו, וזאת משום שבמקרה שבפנינו, היוזמה להעברת התיק היתה של התובע (ובהסכמת הנתבעות) ולא של בית המשפט.


ראה בעניין זה גם את ספרו של הנשיא א. גורן, "סוגיות בסדר הדין האזרחי" מהדורה 5 עמ' 51, בה קובע המחבר כי, בית המשפט המחוזי לא הוסמך לקבוע את העדר סמכותו לדון בתובענה על יסוד הערכה של סיכוייה, אלא שהברירה ניתנה לתובע.


לצערי, אינני תמים דעים עם עמדתו של עמיתי השופט ברלינר, באומרו בפסק דינו כי הוא רואה את שתי הערכאות המעבירה - בית המשפט המחוזי - והנעברת - בית משפט השלום, בהקשר לבעיה שבפנינו, כערכאות שוות ערך ומעמד. לפיכך, לא ראה בעניין זה בהחלטת הערכאה הנעברת משום קריאת תיגר על סמכותו של בית המשפט המחוזי. "השוויוניות" אליה מתייחס עמיתי המלומד, כב' השופט ברלינר, בהתייחס לשתי הערכאות, מוצאת גם ביטוי באומרו כי בעניינינו מדובר בהחלטות מנוגדות של שתי ערכאות והן חבות בכיבוד הדדי של אחת כלפי רעותה, אך לא מדובר כאן בחובת ציות של ערכאה נמוכה, להחלטות ערכאה הגבוהה ממנה.


נעלם, אולי, מחברי הנכבד, פסק דינו של השופט זוסמן, כתוארו אז, בע"א 145/58, קלקודה נ' אגד (אשד) אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ ואח', אליו התייחסתי כבר קודם, אשר דן בנושא העברה של תיק מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי באומרו (עמ' 264):



"אילו הביא המערער את דברו תחילה לבית המשפט המחוזי וזה היה מעביר את העניין לבית משפט השלום, לא היה ספק בכך כי שופט השלום היה קשור בצו ההעברה, כבר מטעם זה, שהצו ניתן על ידי בית משפט גבוה יותר. החידוש שבסעיף 37(ב) (היום סעיף 79א') הוא, כי גם במקרה ההפוך, כאשר הועבר משפט אל בית משפט גבוה יותר, יהא זה קשור בהכרעתו של בית המשפט הנמוך" (ההדגשה שלי - מ.ל.).


התייחסותו של השופט זוסמן בעניין זה, בדברו על צו שניתן על ידי בית משפט גבוה יותר, לבית משפט נמוך, חד משמעית, כך נראה, ונוגדת את תורת ה"שוויוניות" אליה התייחס חברי הנכבד.


ועוד:



העובדה שמועברות תביעות נזיקין מבית משפט מחוזי לבית משפט שלום, בהסכמת הצדדים, כאשר הצדדים נוכחים לדעת, שזירת ההתמודדות הנכונה היא בית משפט השלום ולא בית המשפט המחוזי, כפי שהיה במקרה שבפנינו, אינה צריכה לעמוד לרועץ לצדדים מתוך הסיבה שבית המשפט המחוזי בחיפה, "מרבה" להעביר תביעות נזיקין, לבית משפט השלום. זו סיבה מנהלית, אולי נכונה, אולי מוגזמת, אך אין לה קשר לנושא העקרוני של הסמכות העניינית או המקומית. זו גם התייחסותנו לעובדה המנהלית שבית משפט השלום, כביכול, "סופג" תיקים רבים מאוד מבית המשפט המחוזי, מתוך רצון שלא להכביד על המתדיינים. באותה אמת מידה, הרי ניתן היה להזכיר כי בית המשפט המחוזי, כידוע, "סופג" גם הוא תיקים לא מעטים מבית משפט השלום. מבחינת מערכת בתי המשפט, השארת תיקים, דוגמת התיק הנוכחי בבית המשפט המחוזי, יש בה לחזור ולהוסיף על העומס המוטל גם על בית המשפט העליון, שלו הסמכות לדון בערעור על תיקים אלה.


מכל מקום, הסמכות להחליט שההעברה אינה כדין, אינה נתונה לבית משפט השלום. זוהי סמכות של ערכאת הערעור והיא צריכה להחליט לגביה ולא הערכאה הראשונה.


חוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד1984-, העניק את סמכות הערעור (עפ"י סעיף 37 לחוק) לבית המשפט המחוזי. בית משפט השלום נעדר, לכן, סמכות למתוח ביקורת על החלטת בית המשפט המחוזי, לשנותה או לבטלה, בדיוק כפי שבית משפט מחוזי אינו יכול לבקר, לשנות או לבטל החלטה של בית המשפט העליון.


לכן, אני מסכים עם ב"כ המערער, באומרו, כי מהחלטת בית משפט השלום, מתקבל הרושם שהוא ראה את עצמו מוסמך להעמיד במבחן הביקורת, החלטה של בית המשפט המחוזי ולבטלה. אכן, לא זו הסמכות המוקנית לבית משפט השלום בפרמידת הסמכויות הקבועה עפ"י חוק בתי המשפט.


ברצוני שוב להדגיש, כי יש לפרש את סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"א1981-, כפשוטו, על פי מילותיו ועל פי כוונתו. סעיף זה מקנה סמכות לבית המשפט המחוזי, להעביר תיק לבית משפט השלום, מחמת שאינו בסמכותו המקומית או העניינית. בית משפט השלום במקרה זה, צריך לפעול על פי סעיף 79(ב) לחוק הנזכר, ואיננו יכול להחזיר את התיק, לבית המשפט המחוזי. בחינת "לא יעבירנו עוד".


מכל מקום, "תקיפת" החלטתו של שופט בית המשפט המחוזי על העברת תיק עפ"י סעיף 79(א) לחוק, צריכה להיעשות בערכאה המתאימה, שאיננה בית משפט השלום, אלא בית המשפט העליון. ההחלטה לגבי הגשת ערעור לבית המשפט העליון, במקרה זה, נתונה, כמובן, בידי הצדדים המופיעים בתיק.


התוצאה, כאמור, היא, שיש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לדיון בבית משפט השלום, כפי שקבע שופט בית המשפט המחוזי בהחלטתו בעניין זה.


_________________

מ. לינדנשטראוס, נשיא

אב"ד



כב' השופט ש. ברלינר:


1. גם מסקנתי היא, בסופו של דבר, כי יש לקבל את הערעור ולבטל את החלטתו של כב' הנשיא קיטאי בדבר החזרת התובענה לבית המשפט המחוזי, אך טעמי שונים מאלו שפירט חברי כב' הנשיא לינדנשטראוס [אב"ד] בחוות דעתו, ואסביר את עמדתי, להלן.


2. המערער נפגע בתאונת עבודה. את תביעתו לפיצויים על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, הוא ביסס על חוות דעת רפואית המעריכה כי נותרה לו נכות בשיעור של 35 אחוזים לצמיתות. התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה, (ת.א. 784/99) והובאה בפני כב' השופט ג'רג'ורה, אשר מינה מומחה רפואי כדי לקבוע את נכותו של המערער עקב התאונה. ד"ר רופמן שמונה כאמור, קבע כי נכותו של המערער היא בשעור של 10 אחוזים לצמיתות.


ביום 14.2.02 התייצבו הצדדים בפני כב' השופט ג'רג'ורה. בא כח המערער הודיע כי "לאור אחוז הנכות הרפואית שקבע מומחה מטעם בית המשפט, לעומת הנכות שנקבעה בחוות הדעת שצורפה לתביעה, היא שהניעה את התובע להגיש את תביעתו לבית המשפט המחוזי. אני סבור שסכום התביעה כיום אינו תואם את הסמכות של בית המשפט המחוזי גם ביום הגשת התביעה". בא כח המשיבים הודיע כי "אין לי התנגדות לבקשת חברי שהתיק יועבר לבית משפט השלום". בעקבות זה ניתנה בבית המשפט המחוזי ההחלטה הבאה:


"1. התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי על יסוד חוות דעת של מומחה שקבע אחוזי נכות שלכאורה הצדיקו הגשת התביעה בבית המשפט המחוזי, עפ"י הסמכות העניינית של בית המשפט המחוזי מיום הגשת התביעה - 23.6.99.


2. עפ"י חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט הנכות הרפואית של התובע היא בגובה של 10% בלבד. יש לציין גם שהמל"ל קבע אחוז נכות דומה אך הפעיל תקנה 15.


3. בנסיבות אלה, סבורני שיש מקום להיעתר לבקשת ב"כ התובע ולהעביר את התיק לבית משפט השלום בחיפה."



3. התיק הועבר לבית משפט השלום בחיפה. הוא הובא בפני כב' הנשיא קיטאי וביום 26.3.02 ניתנה על ידו החלטה זו:


"1. בית המשפט המחוזי בחיפה מרבה להעביר תביעות נזיקין לבית משפט שלום, העברות אלה אינן העברות כדין, גם אם מדובר בהעברות בהסכמה.


בית משפט מחוזי, מוסמך לפסוק ולו שקל אחד בלבד.


2. לעיתים אני מתבקש להעביר תיק לבית משפט שלום בעל סמכות מקבילה במחוז אחר, ואף אם הדבר נעשה בהסכמה, אני אינני מעביר, מאחר וסמכות זו, נתונה בלעדית עפ"י החוק לנשיא בית המשפט העליון או למשנהו.


3. מתוך רצון שלא להכביד על המתדיינים, אנו 'סופגים' תיקים רבים מאוד, מבית המשפט המחוזי. ברם, לאור הכמות הגדולה, בדעתי להפסיק זאת, למעט מקרים יוצאי דופן.


הכלל 'לא יעבירנו עוד' לא חל במקרים מסוג זה.


4. כאמור, לנשיא בית המשפט העליון או למשנהו הסמכות הבלעדית להעביר תיק בר סמכות מבית משפט מחוזי לבית משפט שלום, ובמקרה הנוכחי מאחר והכלל 'לא יעבירנו עוד' לא חל, התיק מוחזר לבית המשפט המחוזי בחיפה."

(ההדגשות במקור – ש.ב.)



הערעור הוא על ההחלטה דלעיל של כב' הנשיא קיטאי.


4. אני רואה את שתי הערכאות, המעבירה - בית המשפט המחוזי, והנעברת - בית משפט השלום, בהקשר לבעיה שבפנינו, כערכאות שוות ערך ומעמד. כל אחת מהן דנה בענין שבפניה כערכאה ראשונה. לבית המשפט המחוזי לא היתה מסורה, בעניננו, סמכות ערעורית. לפיכך, איני רואה בענין זה בהחלטת הערכאה הנעברת משום קריאת תיגר על סמכותו של בית המשפט המחוזי. אין ספק, שבית משפט השלום, וכמוהו גם בית המשפט המחוזי, יקיימו כל החלטה של הערכאה שמעליהם, המחליטה בערעור כנגד דעתם בדיונם כערכאה הראשונה. אך בעניננו, מדובר בהחלטות מנוגדות של שתי ערכאות, שכל אחת מהן היא הערכאה הדיונית (ערכאה ראשונה) בענין שבו היא דנה. הן חבות בכיבוד הדדי של האחת כלפי רעותה, אך לא מדובר כאן בחובת ציות של ערכאה נמוכה, להחלטות הערכאה הגבוהה ממנה.


5. הכלל הוא כי בית משפט אליו מוגשת תובענה חייב לדון בה ולבררה. "סמכות שפיטה נתונה בידיהם" של בתי המשפט והשופטים, כאמור בס' 1 של חוק יסוד: השפיטה, ועליהם להפעילה. "סמכותו, תפקידו וחובתו של בית המשפט הם להכריע בסכסוך המובא לפניו. לשם כך ניתנו לו סמכויות סטטוטוריות. לשם כך מצויות בידו סמכויות טבעיות". ב"ש 613/82 מדינת ישראל נ' סמיר עווד, פ"ד(3), 612. כך הוא כשהתובענה מצויה במסגרת סמכותו של בית המשפט, גם אם השופט היושב על מדין סבור שהתובע יכול היה לצמצמה או לשנותה כך שהסמכות לדון בה תהיה נתונה לערכאה אחרת, או כי ראוי ומתאים יותר שהתובענה תתברר בערכאה אחרת.


חופש הפעולה, ועימו האפשרות לבחור בערכאה שבפניה תידון התביעה, הם בידי התובע, במיוחד בתובענות מן הסוג שבעניננו, בהן אין צורך לפרט את הסכום המדוייק של התובענה, לאור הוראת ס' 16(ג) לתקנות סדר הדין האזחי, תשמ"ד1984-. הדברים הוסברו לאחרונה ברע"א 1107/02 ד"ר בני רצקין נ' רות מנור, מיום 9.4.02, מפי כב' השופט ריבלין:


"בתובענות לפיצויים בגין נזקי גוף, הברירה בידי התובע בכל הכרוך לגובה הסכום הנתבע, לנסח את כתב התביעה באופן הקובע מהי הערכאה המתאימה אליה יוגש. כאשר מוגשת התביעה לבית המשפט המחוזי, רואים את התביעה כעולה בסכומה על הסכום הנתון בסמכותו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי אינו מוסמך להעביר את העניין לבית משפט השלום אך בשל כך שהוא סבור שהסכום המירבי שהתובע יוכל לזכות בו, בסופו של יום, לא יעלה על גבול סמכותו של בית משפט השלום, שכן הברירה כאמור ניתנה לתובע."



ר' גם רע"א 810/94 חמדי אבו אחמד נ' דריס וצור שמיר, תקדין עליון 94(1), 1331.


6. בצד הסמכות (ועימה החובה) לדון בתובענה שבפניו ולבררה, חייב בית המשפט שלא לחרוג מגבולות סמכותו. מכאן סמכותו לברר ולקבוע אם התובענה היא בסמכותו. סמכות זו קיימת גם כאשר התובענה אינה בסמכותו. אם יקבע כי התובענה בסמכותו, בית המשפט ידון בה. אם יקבע שאינה בסמכותו, בית המשפט יוכל לדחותה או למוחקה. דחייה או מחיקה כאלה, אין בהן כדי למנוע מאת התובע להגיש את תביעתו מחדש לערכאה המוסמכת. אותה ערכאה, עשויה גם היא לסבור, שהענין אינו בסמכותה, ויכולה היא לקבוע כי דווקא הערכאה הראשונה, שסברה אחרת, היא זו המוסמכת לדון בתביעה.


על מנת לחסוך מצב כזה, שיש עמו החלטות מתנגשות של שתי ערכאת והוא מצריך מחיקה והגשה מחדש של התובענה, נחקק סעיף 79 של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, הקובע כדלקמן:


"79 (א) מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או הענינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם.


(ב) בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד".


ההעברה לפי סעיף 79 מיוחדת בכך שהיא מבוססת על שלוש קביעות של הערכאה המעבירה, ואותן, כך אני סבור, יש לקבוע במפורש: א. כי לה עצמה אין סמכות. ב. כי הסמכות נתונה לבית משפט או לבית דין אחר בו עליה לנקוב. ג. ניתנת החלטה אופרטיבית המעבירה את התובענה לאותו בית משפט או לאותו בית דין שלפי קביעת הערכאה המעבירה, לו מסורה הסמכות.


התוצאה מהעברת עניין כאמור לפי ס' 79 לחוק בתי המשפט היא מרחיקת לכת: לערכאה הנעברת מוקנית הסמכות לדון בתובענה, וכל מה שנעשה בה עד כה ייחשב כאילו נעשה על ידי הערכאה הנעברת, ובסמכות. לא רק זאת, בית המשפט שאליו הועבר הענין אינו צריך לחזור ולדון בענין מהתחלה, ויחול על העניין הכלל "לא יעבירנו עוד". לא יעבירנו עוד פירושו גם "לא יחזירנו". משמעותו גם הענקת הסמכות בהיקף מלא בכל המובנים לערכאה הנעברת, אף אם באופן מקורי אין לה סמכות לדון בתובענה המועברת או בחלק ממנה, או לגבי סעדים שונים בקשר אליה, ובלא קשר לנושא הספציפי לגביו נקבע בשעתו חוסר הסמכות.


מכל זה נובעת עוד מסקנה: שהחלטת ההעברה האמורה היא סוף פסוק, אין לחלוק עליה, והערכאה הנעברת אינה יכולה לשנותה, או לפעול בניגוד לה, אף אם נעשתה בשגגה. היא מרפאת כל פגם או חסר באשר לסמכות הערכאה הנעברת, כל עוד היא עומדת בעינה ולא שונתה בתקיפה ישירה בהליך של ערעור. רע"א 3319/00 יאיר שור ואח' נ' בן יקר גת ואח', פ"ד נה(2) 817, וכן דנ"א 1271/01 יאיר שור ואח' נ' בן יקר ואח', תקדין עליון 2001(2), 710. ר' גם ה.פ. (ירושלים) 596/00 תמרה זסלנסקי נ' מדינת ישראל, תקדין מחוזי 2001(3), 4101, שם נפסק כי האמור בס' 79 לחוק בתי המשפט



"עניינו הן סמכות והן סמכות עניינית. צו העברה שניתן לפי סעיף זה, מחמת היעדר סמכות מכל סיבה שהיא - עניינית או מקומית - מקנה לבית המשפט המועבר את הסמכות לדון בתובענה. צו ההעברה מהווה מעין השתק המונע מבעל דין שלא העלה בעתה את הטענה של חוסר סמכות מסוג אחד מלעורר טענה של היעדר סמכות מסוג אחר לפני בית המשפט, שאליו הועבר העניין על פי הצו."



החלטה להעביר תובענה לבית משפט או אל בית דין שניתנה על פי ומכוח האמור בס' 79 של חוק בתי המשפט, אף אם ניתנה בשגגה, כל עוד לא שונתה בדרך של ערעור, אינה ניתנת לביטול על ידי הערכאה הנעברת. היא אינה יכולה לחלוק עליה. עליה לכבד אותה.


7. יש מקרים בהם "ניתן להעביר תביעה, שמפאת היקפה הכספי הוגשה כדין לבית המשפט המחוזי, לבית משפט השלום, רק אם פרוצדורה זו נקבעה במפורש בצו, המרחיב את סמכות השיפוט של בית משפט השלום" ע"א 102/83, ל.ג.ל. כרמיאל בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מא(1) 253. במקרים אחרים, הוסמך בית המשפט באופן מיוחד להעביר אל ערכאה אחרת או אל טריבונאל אחר תובענה או ענין, שהם בסמכותו. ר' למשל ס' 6 לחוק בתי משפט מינהליים, התש"ס2000-. ס' 7(ב)(1) לחוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, תשנ"ב1992-. עשויים להיות מקרים בהם בית המשפט מעביר תובענה לבית משפט אחר, כמו במקרה שבעניננו, בלא שתימצא על כך הוראה מיוחדת בדין עליה הוא יכול לסמוך את ההעברה.


ברע"א 3816/96 אבו ג'ודה ג'מלאת נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, צלטנר עמ' 4335 נדונה פרשה בה היתה השתלשלות הענינים כדלקמן: התביעה הוגשה לבית משפט שלום. מונה מומחה ולאחר קבלת חוות דעתו, הועבר התיק על ידי בית משפט השלום אל בית המשפט המחוזי בתל אביב. בית המשפט המחוזי העביר חזרה את הדיון לבית משפט השלום, מחמת שמצא פגם במינויו של המומחה האמור. החלטה זו בדבר החזרת הדיון לערכאה המעבירה בוטלה בערעור לבית המשפט העליון, שהעיר כי:


"לא ברור מכוח איזו סמכות הוחזר הדיון לבית משפט השלום. לאחר שהדיון הועבר לבית המשפט המחוזי, שוב לא היה מקום להעבירו עוד (סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984."



ברע"א 2992/98 ספקטור לודמילה נ' מגדל, פ"ד נב(3), 673 דובר בתביעה שהוגשה לבית משפט השלום, ולאחר הגשת חוות דעת רפואית הקובעת נכות של 70 אחוזים סירב בית משפט השלום להתיר את תיקון כתב התביעה מחמת שסבר שהתיקון מביאו לחריגה מסמכותו. גישה זו לא התקבלה, והוחלט כי בית משפט השלום מוסמך לאשר את התיקון, יש לו שיקול דעת שלא להרשות זאת "אם יסבור שהתיקון יכול ויביא לשיבוש הליכים או לסיבוכם", ובסמכותו להעביר את התובענה אל בית המשפט המחוזי.


יש לשים לב לכך שמדובר היה בשני המקרים דלעיל בהעברה מבית משפט השלום אל בית המשפט המחוזי. העברה כזאת נעשית עקב תיקון התביעה והעמדת סכום העתירה הכספית לפיצויים אל מעבר לגבול סמכותו של בית משפט השלום, ובכך מוצאת התביעה מגדר סמכותו של בית משפט השלום. (ר' בש"א (שלום ק. גת) 241/98 כלפה נ' כלפה ומגדל, תקדין שלום 98(2) 1402). ממילא אין הוא יכול להעניק את הסעד המבוקש. על כן אין הצדקה שידון באותה תובענה שתוקנה. על כן חל על אותה העברה הכלל "לא יעבירנו עוד". יש הסבורים כי ניתן ללמוד מפרשת ספקטור הנ"ל, שאותו דין חל על תיקון התביעה בבית המשפט המחוזי והעברתה לבית משפט השלום. (כב' השופטת שטמר, בר"ע (מחוזי חיפה) 648/00 אדהם נ' עלא, מיום 28.6.00. כב' השופט דר, ת.א. (מחוזי חיפה) 10267/97 שי בלומין נ' המאגר הישראלי, תקדין מחוזי 2000(2) 52991). אך לשיטתי, לא יצאה התביעה המתוקנת מסמכותו של בית המשפט המחוזי, ואינני מוצא סימטריה בנידון זה, בין בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי.


8. אני מסופק אם מן ההכרח להגיע למסקנה כי לבית המשפט המחוזי לא היתה סמכות להמשיך ולדון בתובענה, לאחר שהעתירה הכלולה בה צומצמה על ידי התובע לסכום שהוא בגדר סמכותו של בית משפט השלום. הנימוק לעמדתי הוא כדלקמן: היתה לבית המשפט המחוזי, בראשית הדרך, סמכות לדון בתובענה. סמכות שנרכשה, אין לקטוע אותה באמצעו של הליך. "אם מלכתחילה הוגשה תובענה לבית המשפט המוסמך באותה עת - ... - פשיטא, שאותו בית משפט נתפס לסמכות להכריע בסכסוך..., ומשהחל במלאכה עליו גם המשימה לסיימה". ע"א 102/83 הנ"ל. אלמלא היה התובע מבקש להעביר את התובענה אל בית משפט השלום, והיה עומד על כך שבית המשפט המחוזי ישמע את התובענה, אף זו המצומצמת כאמור, לא היינו אומרים כי פקעה סמכותו לדון בה. הסמכות מצויה בידי בית המשפט על מנת ליתן סעד. את הסעד המבוקש בכתב התביעה המתוקן יכול היה בית המשפט המחוזי להעניק, בסיטואציה שבעניננו, גם לאחר צמצום התביעה. היא במסגרת סמכותו של בית המשפט המחוזי, היכול תמיד להעניק בפסק הדין סכום הנמוך מגדר זה שברצפת סמכותו.


מכאן, שאנו מדברים בהעברה כשיש למעביר סמכות, ולא על העברה מחמת חוסר סמכות.


9. נראה לי, שאת העברת התובענה לבית משפט השלום, בשלב מוקדם של הדיון, באחד מקדמי המשפט, ומכוח הסכמת הצדדים והשינוי בעמדת התובע המקטין את היקף העתירה שבתובענה, ניתן לבסס, במקרה המתאים, לא על פקיעת הסמכות הממשיכה להיות בידי בית המשפט המחוזי, אלא על נימוקים אחרים.


סבורני, כי בעצם מה שמבקש התובע בהעברת תביעתו לבית משפט השלום הוא כי נלך לקראתו, נאפשר לו לתקן, אף בדיעבד, את משגהו, ונתיר לו לחזור בו מבחירתו. תיקונים כאלה המיוחסים חזרה לכתב התביעה המקורי אפשריים לפעמים והם מוכרים בסדר הדין האזרחי. בש"א (מחוזי חיפה) 8656/98, מי עמי נ' עמותת בית אל, מפי כב' השופט ביין, מיום 15.3.99. בתחילת הדרך בחר התובע בבית המשפט המחוזי. כעת הוא נוכח לדעת כי מוצדק לבחור בבית משפט השלום. בעצם, מלכתחילה הכל היה על פי בחירת התובע, ואם הוא מבקש לשנות את בחירתו, בשלב מוקדם של הדיון, עוד באחד מקדמי המשפט, והצד השני מסכים לכך, מדוע יפעל בית המשפט בניגוד להסכמת הצדדים אם אין סיבה בעלת משקל שלא לעשות כן?



נכונות כזו מצד המחוקק, ללכת לקראת התובע המבקש לשנות את בחירתו נוכל למצוא בתקנות בית המשפט (אגרות), תשמ"ח1987-. הן קובעות תשלום סכום צנוע של מקדמה על חשבון אגרת המשפט שעל התובע לשלם עם הגשת התובענה, ומורות (בס' 15(א)) כי אם "הסתיים הליך בפשרה או בוטל או נמחק על ידי מגישו, הכל לא יאוחר מישיבת קדם המשפט הראשונה, תוחזר האגרה ששולמה, בניכוי הסכום הנקוב בפרטים 8(א) או 8(ב) בתוספת הראשונה, לפי הענין". כאן לא מדובר אמנם על העברת התובענה, אך ישנה נכונות מצד המחוקק להקל על מי שמבטל תביעתו בשלב מוקדם של הדיון. בעניננו, במקום ביטול (מחיקה) והגשה מחדש לבית משפט השלום, מתקצרת הדרך, התביעה מועברת, למעשה מוגשת מחדש בבית משפט השלום, ומושגת על ידי כך אותה תוצאה אותה המחוקק מבקש לאפשר.


10. נוכל לומר על העברה כזו, מבית המשפט המחוזי אל בית משפט שלום, הנעשית בשלב מוקדם של הדיון, ולפי בקשת שני הצדדים, בלא שיש בכך חוסר תום לב או שיבוש של ההליך המשפטי, שלושה דברים:


האחד, כי הוראת ס' 79 לחוק בתי המשפט אינה חלה עליה. ההעברה אינה מקנה לערכאה הנעברת סמכות שאינה מצויה בידה מלכתחילה. אם אין לערכאה הנעברת סמכות, היא עשויה למחוק או לדחות את התובענה, או להעבירה לבית המשפט או אל בית הדין המוסמך. בכלל זה, להחזירה אל הערכאה המעבירה מכוח האמור בס' 79 עצמו. אולם זאת, פרט לחריגים, רק כאשר היא עצמה אין לה סמכות לדון בתובענה.


השני, כי ההחלטה עצמה, אף שאינה נסמכת על הוראה ספציפית שבדין, אינה, לדעתי, בטלה מעיקרה (VOID) (כדעתו של כב' הנשיא אליגון בת.א. (שלום תל אביב) 159808/02 מעשר דאוד נ' כריכית אהרון בע"מ, מיום 13.5.02). כבר נפסק כי "גם בהיעדרה של הוראה מפורשת בנדון ישנה סמכות להעביר מקום הדיון", במקרה המתאים, מכוח היקש. בש"א 7857/98 זאב כהן ואח' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד נד(3), 241. העניין מוקשה במידת מה כאשר מדובר בסמכות ענינית, אך ניתן לסמוך העברה כזו על סמכותו הטבעית של בית המשפט, על ההבחנה בין סוגים שונים של סמכות עניינית ושל מידת החריגה ממנה, וכן על ההשקפה הרווחת כיום, בדבר הבטלות היחסית והתוצאה המוגבלת של חריגה מסמכות. רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4) 673; ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ((1) 793. אין היא חורגת מסמכותו הפונקציונאלית של בית המשפט. ניתן לסמוך אותה על ההוראה שבס' 75 לחוק בתי המשפט, שענינו סמכות כללית לתת סעד, הקובע כדלקמן:


"75. כל בית משפט הדן בענין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא - תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו."



ניתן לחשוב כי העברת התובענה נכללת בסעד כללי זה; גם היא מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, "בנסיבות שלפניו". הכלל צריך להיות, אמנם, שאין להעביר את התובענה אלא לבררה, אך העברה כזו, אף אם נעשתה בשגגה, או מחמת שיקול דעת מוטעה, אין בה חריגה מסמכות עד כדי בטלות, ויכולה השגגה להירפא מכוח עקרונות שונים שבדין, כגון הסכמת הצדדים, מניעות, חובת תום הלב, שיהוי, ועוד. ר' ע"א 4796/95 אלחוברה חוסיין נ' אלעוברה עלי, פ"ד נא(2) 669, וכן ע"א 1049/94 דור אנרגיה נ' חאג' אחמד, פ"ד נ(5), 820.


השלישי, כי אף שהכלל "לא יעבירנו עוד" אינו חל עליה, ראוי להימנע ככל האפשר מסיבוך נוסף של ההליך המשפטי. ההוראה שבס' 79 לחוק בתי המשפט מלמדת אותנו עיקרון כללי: להימנע ככל האפשר מהעברה ראשונה, קל וחומר שניה או שלישית של התובענה לעוד ערכאה. טילטול הצדדים מערכאה לערכאה הוא רעה חולה שיש להימנע ממנה. הכרח הוא כי שאלת הסמכות תבוא סוף כל סוף לסיומה. הכלל "לא יעבירנו עוד" אינו חל על העברה כזו מכוח הדין, אך הרציו של הכלל חל עליה, (השווה: ה.פ. (ירושלים) 596/00 הנ"ל), בסייגים המתאימים, ובמקרה המתאים, מכוח שיקול הדעת והסמכות של השופט בערכאה שאליה הועברה התובענה.


11. המעיין בהחלטתו של כב' השופט ג'רג'ורה לא ימצא בה קביעה שהתובענה, אם זו המקורית או זו שצומצמה בהצהרת בא כוח התובע בבקשו את ההעברה, אינה בסמכותו. הוא גם לא קבע כי היא בסמכותו של בית משפט השלום. הוא הורה להעבירה לבית משפט השלום משום ששוכנע, לאור הצהרת בא כוח התובע כי "סכום התביעה כיום אינו תואם את הסמכות של בית המשפט המחוזי" ובהעדר התנגדות מטעם המשיבים, הוא סבר "שיש מקום להיעתר לבקשת ב"כ התובע ולהעביר את התיק לבית משפט השלום בחיפה".


מכאן, שאין אנו מדברים, במקרה דנן, בהעברה מכוח ההוראה שבס' 79 של חוק בתי המשפט. זו העברה מכוח סמכותו של בית המשפט ליתן סעד כללי על פי סמכותו כאמור לעיל, בין היתר על סמך הסכמת הצדדים. כמוסבר לעיל, הכלל שבדין "לא יעבירנו עוד" אינו חל עליה. אך ההעברה נעשתה בסמכות; יש לה תוקף; איש לא תקף אותה בערעור; הפגם לגביה, אם קיים כזה, נרפא מכוח הסכמת הצדדים והמניעות כלפיהם מלטעון אחרת. מצד שני, הואיל וההעברה לא נעשתה מכוח ס' 79 האמור, אין בה כדי להקים לערכאה הנעברת סמכות שאינה מצויה בידה מלכתחילה. היה ואין בידה סמכות כזו, חייבת הערכאה הנעברת למחוק או לדחות את התובענה, או להעבירה ואף, במקרה המתאים, להחזירה לבית המשפט או לבית הדין המוסמך, מכוח האמור בס' 79 האמור. היה ומצויה בידה סמכות כזו מלכתחילה, עליה להפעיל את סמכותה ולדון בתובענה לגופה. אף אם אין היא שבעת רצון מן ההעברה, אין בידה ברירה. עליה לכבד אותה ולהשלים עמה.


על כן, פרט למקרים חריגים ומיוחדים, כל שיכול היה כב' הנשיא קיטאי לבדוק בעת שנכנסה התביעה בשערי בית משפט השלום היה לשאול את עצמו האם הוא מוסמך לדון בתובענה שהועברה אליו, אם לאו. אמנם, בית המשפט המחוזי דילג על השלב של הגשת כתב תביעה מתוקן בו מצומצמת העתירה שבכתב התביעה לסכום נמוך כמתחייב מחוות הדעת הרפואית שניתנה על ידי ד"ר רופמן. אך כאן לא הפורמליות קובעת, אלא המהות. הצהרת בא כוח התובע בבית המשפט המחוזי פירושה תיקון כתב התביעה והעמדתה על סכום שבגדר סמכותו של בית משפט השלום. זו התביעה שנכנסה בשערי בית משפט השלום. לבית משפט השלום היתה סמכות ענינית לדון בתובענה המתוקנת על פי מצבה כאשר היא באה בשערו, בין אם הוגשה ככזו על ידי התובע ובין אם הועברה לבית משפט השלום על פי החלטת בית המשפט המחוזי המוסכמת על הצדדים. מכאן, שבהעדר סיבה אחרת בעלת משקל, כגון חוסר תום לב של מי מבעלי הדין בהעברת התובענה (ואפשר ששאלת אגרת המשפט ושיעורה קשורים לכך: ר' ס' 6(ג) לתקנות בית המשפט (אגרות), תשמ"ח - 1987, וכן דבריה של כב' השופטת מזרחי בבש"א (מחוזי ירושלים) 9020/01 עזבון טאהר נ' מדינת ישראל, מיום 27.1.02, בגורמו להעברה אך ורק כדי להתחמק מתשלום אגרת המשפט), היה על בית משפט השלום לדון בתובענה לגופה. לא היתה סיבה מוצדקת להחזירה שוב לבית המשפט המחוזי.


12. לאור כל האמור, נראה לי כי היה על בית משפט השלום להימנע במקרה דנן מהחזרת התובענה אל בית המשפט המחוזי, ומוצדק היה כי יקבלנה לדיון על פי סמכותו שבס' 51 לחוק בתי המשפט. זאת, אף שצדק כב' הנשיא קיטאי, בקובעו כי הכלל "לא יעבירנו עוד", אינו חל על העברת התובענה, באופן וכפי שהתביעה הועברה, במקרה דנן, מבית המשפט המחוזי אל בית משפט השלום.


מן השיקולים דלעיל אני מסכים לתוצאה כפי שהציע כב' הנשיא לינדנשטראוס בחוות דעתו.




ש. ברלינר - שופט



כב' השופט, ס. נשיא, י. יעקבי-שווילי:


נזדמן לי לעיין בחוות הדעת של שני חבריי, הנשיא והשופט ברלינר. אני מסכים לתוצאה ששני חבריי הגיעו אליה, והדברים אמורים הן לענין הערעור דנן והן כקו מנחה בעניינים אחרים.


אוסיף רק הערות אחדות בקצרה, כדי להעמיד, במידת האפשר, דברים על מכונם למקרים אחרים שיעלו ויבואו בעתיד:



א. סבורני שסעיף 79(א) לא חל במקרה הנדון, שהיה נשוא ההחלטה של כב' הנשיא קיטאי. הטעם לכך הוא שלא נתמלא התנאי הנזכר בפתח סעיף 79(א), במלים "מצא בית משפט". בעניננו ניכר בעליל מנוסח החלטתו של חברנו השופט ג'רג'ורה, שחברנו לא "מצא" ולא סבר שהוא "מוצא", שאין הוא יכול לדון בתובענה משום שחדלה להיות בגדר סמכותו לדון בה (כלשון הסעיף 79(א) "שאין הוא יכול לדון", נקוד על המלה "יכול"). אכן, אילו סבר חברנו השופט ג'רג'ורה שאין הוא יכול עוד, לאור השינוי בנסיבות (חוות הדעת החדשה), לדון בתובענה, הרי העברת התובענה לבימ"ש השלום, אפילו סברתו מוטעית היתה, היתה נכנסת תחת חופתו של סעיף 79(ב), וכב' הנשיא קיטאי לא היה מוסמך להחזיר את התובענה לביהמ"ש המחוזי. לא כן קרה בעניננו, כי חברנו ג'רג'ורה לא סבר שחדל להיות מוסמך, אלא פעל מטעמים אחרים. דברים דומים נאמרים בלשון אחרת ע"י חברי השופט ברלינר, בסעיף 11 של חוות דעתו.


ואולם עלי להבהיר כדי להסיר טעות מן הלב. הדברים שנאמרו, נאמרו מנקודת ראותו של שופט בית המשפט המחוזי, בשוקלו אם העניין בסמכותו אם לאו, ואם עליו להעביר את התובענה לפורום מוסמך אחר. נמצאים אנו בדבריי אלה בתחום של סעיף 79(א) עצמו, לבדו. אין נובע מכך בהכרח שאם השופט המחוזי העביר את התובענה לבית משפט השלום, למרות שלא פעל בדיוק כמצוות סעיף 79(א), לא יחול סעיף 79(ב), ושופט השלום רשאי יהיה לנער חוצנו מן התובענה ולהחזירה לבית המשפט המחוזי. בכך כבר עסקו חבריי לעיל, ואני מצטרף לדבריהם, שבית משפט השלום אינו בן חורין ליבטל מהדיון בתובענה שהועברה אליו, ושחובתו לדון בה, ולכן אקצר (וראה גם הערה ג' להלן).


ב. צדק כב' הנשיא קיטאי באומרו ש"בימ"ש מחוזי מוסמך לפסוק ולו שקל אחד בלבד". כוונתו כמובן למקרה שבו מעיקרא היתה התובענה בסמכותו, ושלאחר ברורה מצא השופט שהסכום הראוי להיפסק הוא שקל אחד. דוגמה בולטת לכך יכולה להיות בתביעת פיצויים על הוצאת דיבה, כשסכום התביעה נכנס לגדר הסמכות של ביהמ"ש המחוזי, ובאחרית ימי המשפט סבור השופט שראוי לפסוק רק שקל אחד, כגון מחמת התנהגות נלוזה מצד התובע.


ג. משמגיעה תביעה לבימ"ש השלום והיא במסגרת סמכותו, עליו לדון בה, שכן מה לו לשופט אם המגיש אותה לבימ"ש השלום הוא התובע, ומה לו אם התביעה באה מעלמא, כגון ע"י העברה מבימ"ש מחוזי, בבחינת "תביעה הבאה לידך אל תחמיצנה" (השוה "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה").


ד. מקובלים עלי דברי חברי השופט ברלינר, המובאים בקטע 7 של חוות דעתו, שאינה דומה העברה של תובענה שנעשתה ע"י בימ"ש שלום לבימ"ש מחוזי (מחמת הגדלת סכום התביעה לכדי סכום המתאים לסמכות בימ"ש מחוזי), להעברה מבימ"ש מחוזי לבימ"ש שלום, שנעשתה משום שחדל הסיכוי לזכות בסכום העולה על המינימום שבסמכות ביהמ"ש המחוזי. לפיכך אין לדמות את המקרים שברע"א 2992/98 וברע"א 3816/96 שהזכיר חברי, לסוגיה שבה עסקינן.


ה. ספק בעיני אם ראוי להכניס את עניננו לגדר הסעיף 75 לחוק בתי המשפט, כפי שמציע חברי ברלינר. על פי כלל הפרשנות הידוע: "דבר הלמד מענינו", אפשר שכוונת המלים "וכל סעד אחר" בסעיף 75 היא לסעד "מהותי", ולא להחלטה "טכנית" שמסייעת לבעל דין, כמו בענין של סמכות. הייתי משאיר שאלה זו בצ"ע (למידה בפרשנות הקרויה "דבר הלמד מענינו", ר' סנהדרין דף פ"ו עמ' א', ובספר ניבי תלמוד, ספרית המשפט העברי, עמ' 92).


ו. וזו אמירה הנוגעת לדרך הראויה שילך בה שופט ביהמ"ש המחוזי. האמירה דנה במצב שבעלי דין מבקשים להעביר תובענה מביהמ"ש המחוזי לבימ"ש השלום לאחר שהגיעו להסדר פשרה, וגלוי וידוע לפני השופט שרצונם היחיד של בעלי הדין בהעברה הוא חיסכון באגרה, בבחינת "הכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה", שבת, דף ל"ג עמ' א'. הנחתי היא ששופט צריך לנהוג כאיש שמידתו אמת. לפיכך אינני סבור ששופט צריך לסייע לבעלי הדין בתחבולות שנועדו להשיג את מטרתם, ולהעביר את התובענה לבימ"ש השלום, ובכך גם להרבות טורח וטרדה והוצאות לכל הצדדים (בעלי הדין, השופטים, פקידי ביהמ"ש). אם סבור השופט שבנסיבות המקרה ראוי לסייע לצדדים להמעיט בסכום האגרה, מן הנכון הוא שהשופט יעשה זאת במו פיו ועטו, ע"י החלטה מתאימה (ולאו דוקא, בכל מקרה, החלטה על חיוב בסכום אגרה זהה לזה שהיה משתלם בבימ"ש השלום, אלא למשל מחצית הסכום המשתלם בביהמ"ש המחוזי או בחלקיות אחרת).

י. יעקבי-שווילי, ס. נשיא



הוחלט:
לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לדיון בבית משפט השלום, כפי שקבע שופט בית המשפט המחוזי, השופט ר. ג'רג'ורה, בהחלטתו מיום 14.2.02.


אין צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תאונת עבודה במפעל

  2. תאונת עבודה משתלה

  3. תאונת עבודה של צלם

  4. 5% נכות תאונת עבודה

  5. טפסן – תאונת עבודה

  6. תאונת עבודה קטלנית

  7. תאונת עבודה יועץ מס

  8. תאונת עבודה טעמי צדק

  9. תאונת עבודה קומפרסור

  10. תאונת עבודה חבר ישוב

  11. תאונת עבודה פגיעה בעין

  12. תאונת עבודה – כרסם חרט

  13. אפילפסיה תאונת עבודה ?

  14. תאונת עבודה שכיר בנגריה

  15. משרד בבית - תאונת עבודה

  16. תאונת עבודה גננת

  17. ביטוח תאונת עבודה

  18. יריות אקדח - תאונת עבודה

  19. מכונת שיוף - תאונת עבודה

  20. דחיית ערעור תאונת עבודה

  21. כמה מקבלים על תאונת עבודה

  22. תאונת עבודה מי משלם

  23. תקנה 15 תאונת עבודה

  24. תאונת עבודה של מפעיל שופל

  25. 25% נכות בגין תאונה בעבודה

  26. 10% נכות בגין תאונה בעבודה

  27. תאונת עבודה - מטפלת בקשישים

  28. תאונת עבודה של צבעי

  29. תאונת עבודה במעדנייה

  30. טכנאי מזגנים – תאונת עבודה

  31. תאונת עבודה עם מקדחה

  32. תאונת עבודה - חוקר באגף מע"מ

  33. תאונת עבודה בבית אבות

  34. תאונת עבודה בזמן הפסקת אוכל

  35. בדרך לעבודה / תוך כדי עבודה

  36. 100% נכות תאונת עבודה

  37. הרמת משקל כבד - תאונת עבודה

  38. מחלת עור כתאונת עבודה

  39. תאונת עבודה של מזכירה

  40. עורך דין עצמאי - תאונת עבודה

  41. המפקח על העבודה – דו"ח חקירה

  42. תאונת עבודה - נכות של 35 אחוז

  43. תאונת עבודה חברה קדישא

  44. תאונת עבודה - מסור דיסק

  45. תאונת עבודה גננת שכירה

  46. ערעור 0% נכות בגין תאונת עבודה

  47. יום כיף לעובדים - תאונת עבודה

  48. כפל ביטוח - תאונת עבודה

  49. תביעה נגד טמבור - תאונת עבודה

  50. אימון כושר - תאונת עבודה

  51. מחלוקת לגבי נסיבות תאונת עבודה

  52. תאונת עבודה תוך כדי ניקוי דגים

  53. עובד ייצור - תאונת עבודה

  54. פתיחת תריס כתאונת עבודה

  55. בלוטת התריס - תאונת עבודה

  56. קריסה של משטח גבס – תאונת עבודה

  57. תאונת עבודה עצמאי - עבודה מהבית

  58. תאונת עבודה קשה עם מכונה

  59. תאונת עבודה – פגיעה בהפעלת מכבש

  60. נגיחה של פרה - תאונת עבודה ברפת

  61. עמידה ממושכת - תאונת עבודה

  62. עובד לא חוקי - תאונת עבודה

  63. ביטוח אחריות מעבידים תאונת עבודה

  64. ביטוח חבות מעבידים – תאונת עבודה

  65. קטרקט עיניים - תאונת עבודה

  66. עבודה מסוכנת - תאונת עבודה

  67. חישוב פיצוי בשתי תאונות עבודה

  68. תאונת עבודה - החזר הוצאות רפואיות

  69. תביעה נגד סולל בונה – תאונת עבודה

  70. הידבקות במחלה כתאונת עבודה

  71. הצעת בית משפט - תאונת עבודה

  72. פגיעה טיול מהעבודה - תאונת עבודה ?

  73. תאונת עבודה של מטפלת בחו''ל

  74. תאונת עבודה במהלך תיקון תקלה

  75. תאונת עבודה - התיישנות תביעת ביטוח

  76. תאונת עבודה של עצמאי לא רשום

  77. חולשה וסחרחורות כתאונת עבודה

  78. החלפת גלגל ברכב - תאונת עבודה

  79. תביעה נגד מפעלי ים המלח – תאונת עבודה

  80. משקפי מגן לעבודה - תאונת עבודה

  81. אי ספיקת כליות עקב תאונת עבודה

  82. עצמאי פגישה מחוץ למשרד - תאונת עבודה ?

  83. הפרדות רשתית העין - תאונת עבודה

  84. תאונת עבודה עם מכונה לחיתוך בשר

  85. תאונת עבודה עם מסור - פועל בניין רומני

  86. האם טיפול רפואי רשלני לאחר תאונת עבודה

  87. חבות מעבידים תאונת עבודה עם סכין

  88. תאונת עבודה של סדרנית סחורה בסופר

  89. הכרה כ"נכה נזקק" לאחר תאונת עבודה

  90. חתך עם סכין יפנית - תאונת עבודה במחנה קיץ

  91. הוצאות טיפולים אלטרנטיביים – תאונת עבודה

  92. בדיקה מחדש ביטוח לאומי תאונת עבודה

  93. תאונת עבודה – הכחשה של מעביד כי העובד עבד

  94. ערעור על גובה הפיצויים בתאונת עבודה

  95. הטלת חבות על עובד בגין תאונה בעבודה

  96. תאונת עבודה של רתך - תביעה נגד מקום העבודה

  97. כוויות קשות - תאונת עבודה במהלך הדבקת ריצוף

  98. תאונה בעת פעולות נלוות לעבודה - תאונת עבודה ?

  99. האם פגיעה ע"י עובדים בעבודה נחשבת תאונת עבודה ?

  100. פגיעה עקב תיקון עבודות חשמל בבית – תאונת עבודה ?

  101. תאונת עבודה של עובד נגריה עם מסור - בטיחות בעבודה

  102. החזר כספי למעסיק מביטוח לאומי על תאונת עבודה

  103. האם פגיעה במהלך כנס מטעם העבודה נחשבת תאונת עבודה ?

  104. לא נרשם כעובד עצמאי במוסד לביטוח לאומי - תאונת עבודה ?

  105. תאונת עבודה עצמאי – דו"ח שנתי הכנסות - חישוב נתוני שומה

  106. ערעור על דרגת נכות בשיעור של 15% בגין תאונת עבודה

  107. בעת שעסק כמנהל מחסן למוצרי חשמל, נפל וקיבל מכה בראש

  108. תאונת עבודה של עובד עצמאי שלא היה רשום כעצמאי בביטוח לאומי

  109. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון