פסק דין תביעה לפיצויים בסך 645,000 ₪ בגין נזקי גוף. 1. התביעה - הצדדים - השתלשלות האירועים - הסכמות דיוניות 1.1 בעת האירוע הנטען בכתב התביעה, התובע היה עובד הנתבעת 1 ואילו הנתבעת 2 היתה המבטחת של הנתבעת 1, בגין חבות מעבידים. מכאן, שמלכתחילה הוגש כתב ההגנה המקורי בשם שתי הנתבעות. ביום 22/09/97 הוגשה ע"י הנתבעת 2 בקשה "להורות על שחרורו של משרד הפרקליטים הח"מ מיצוגה של המשיבה מס' 1, על תיקון כתב ההגנה" (המ' 8412/97). בשל חוסר שיתוף פעולה מצד הנתבעת 1, התנהגות שלדעת ב"כ הנתבעת 2 "מהווה הפרה גסה של תנאי הפוליסה ואינה מאפשרת לח"מ להעניק יצוג משפטי הולם למשיבה" (ס' 10 לבקשה). בדיון שנקבע ליום 13/10/97 התייצבו ב"כ התובע, עוה"ד מ' קין וב"כ הנתבעת 2, עו"ד ע' כהן, אך לא היתה כל התייצבות מטעם הנתבעת 1, אף כי זומנה כדין, בהתאם להוראות בית המשפט. ב"כ התובע - המשיב 2 - בבקשה הנ"ל הצהיר כי "אין לי ענין בבקשה. דווח לי שהנתבעת מס' 1 יודעת על הדיון היום" (ע' 5 ש' 5 - 4). לאחר ששמעתי את טיעוני ב"כ הנתבעת 2 החלטתי לשחרר את משרד עוה"ד כהן ושות' מיצוג הנתבעת 1. התרתי לנתבעת 2 לתקן את כתב ההגנה בתוך 30 יום. התרתי אף תיקון כתב התביעה, בתוך 30 ימים, מיום תיקון כתב ההגנה של הנתבעת 2. הפניתי שימת לב הנתבעת 1 לזכותה להגיש כתב הגנה ולהיות מיוצגת ע"י עו"ד, כמו כן הוריתי לב"כ התובע ולב"כ הנתבעת 2 להמציא העתק ההחלטה לנתבעת 1 (ע' 5 ש' 24-9). כתב הגנה מתוקן לא הוגש מטעם הנתבעת 1, היא לא הגישה ראיות ולא סיכומים, ולא נטלה כל חלק במשפט זה, זולת עדותו של אחד משני המנהלים-השותפים, צדוק X, אביו של התובע (ע' 12 ש' 18), כעד הגנה 2, שהוזמן על-ידי ב"כ התובע. 1.2 ביום 14/04/97 החלטתי על פיצול הדיון "כך שקודם לכל תידון שאלת האחריות ורק לאחר מכן תידון שאלת הנזק במידת הצורך" (ע' 2 ש' 17-3). כמו כן הוריתי על הגשת ראיות בתצהירים (ע' 2 ש' 22-19). ביום 02/05/97 הוריתי גם על הגשת חוות דעת או תעודות עובד ציבור (ע' 3 ש' 9-7). 1.3 בקד"מ ביום 17/02/98 הצהיר ב"כ התובע כי "לא שמתי לב להחלטה על פיצול הדיון. מבקש לא לחייב אותנו להגיש תצהיר חדש אלא להתעלם מכל הנאמר לענין הנזק עד שתוכרע החבות" (ע' 6 ש' 8-4). 1.4 ביום 02/06/98 הסכימו ב"כ הצדדים על הגשת חוות דעת של ד"ר אלעזר אייל-ביקלס, מטעם התובע, ומהנדס איתן מרכוס מטעם הנתבעת 2. כמו כן הסכימו ב"כ התובע והנתבעת 2 "מוסכם שלא תהיינה חקירות נגדיות על חוות הדעת, וכי הימנעות מחקירה הנגדית לא תתפרש כהסכמה או כהודאה". ב"כ הצדדים הסכימו גם על הגשת 8 תמונות מטעם הנתבעת 2. בהתאם לכך התקבלו חוות דעת והתמונות וניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים בעניין אי חקירות המומחים (ע' 17 ש' 27 -15). 1.5 הסכמה דיונית נוספת הוגשה ביום 29/12/98 וזה לשונה: "כב' בית המשפט מתבקש בזה על דעת שני הצדדים להורות כדלקמן: א. לבטל החלטתו מיום 15.12.98 בעניין ההודעות שצורפו לעדותו הראשית (בתצהירו) של ע"ה 1 (יוסי גרינשפן - החלטה בעמ' 24 לפרוטוקול), באופן שההודעות המצורפות לתצהיר הנ"ל יוגשו אולם לא לצורך הוכחת האמור בהן, אלא כהוכחה לכך שנגבו בידי החוקר. ב. להורות על הזמנתו לעדות של מר צדוק X X כעד הגנה לישיבה שתקבע. ג. לקבוע התיק להמשך שמיעת ההוכחות". הבקשה - ההסכמה הנ"ל נעתרה "כמבוקש", בהחלטה מיום 29/12/98, ע"ג הבקשה. 2. הדיון גירסת התובע היא כדלקמן: "ביום 5.1.93 בוצעה במפעל החברה [של הנתבעת 1 - י.מ.] ספירת מלאי. לצורך זה ניתנה לתובע הוראה לעלות לגלריה הבנויה מעל לאולם הייצור. לצורך העליה אל הגלריה משמש סולם מתכת. רגלי הסולם ניצבות על רצפת המפעל העשויה מבטון. בחלק העליון של הסולם מותקנים שני וווים. באמצעותם הסולם מתחבר אל קורת הרוחב של הגלריה ומוחזק ונתמך בצורה זו. התובע החל לעלות על הסולם. כאשר הוא הגיע לשלב השישי או השביעי של הסולם, החליק לפתע [הסולם - י.מ.] מתחת לתובע, והתובע נפל ארצה מגובה של כ- 2- 3 מטר. עקב כך התובע נפצע, אושפז ונגרמה לו נכות לצמיתות. בדיעבד, התברר, כי הסולם הוזז ממקומו קודם לכן על-ידי עובד אחר של החברה. אותו עובד הניח את הסולם כאשר הווים שהיו אמורים לתמוך ולהחזיק בו, מופנים כלפי חוץ, ובעמדה שבה אין הם מחברים את הסולם אל הקורה" (ס' 1.ג.ד. לסיכומי התובע). מכאן, סבור ב"כ התובע, כי "העובד האחר של המעביד [הנתבעת 1 - י.מ.], גנון אהרון, יצר מכשול ומלכודת ליתר העובדים, כאשר הניח בטעות את הסולם במצב, שבו זה נחזה להיות יציב ובטוח כתמיד, אך בפועל לא נתמך ולא הוחזק על-ידי הווים, שהיו מיועדים לכך. אותו עובד לא הזהיר ולא התריע מפני הסיכון, שיצר במו ידיו. בנסיבות אלה, מעשיו ומחדליו של העובד האמור נזקפים לחובת הנתבעת 1 ומטילים עליה חבות על פי כללי שליחות בנזיקין. במקביל לכך, הנתבעת 1 נכשלה בקיום חובתה לספק לעובדיה דרכי מעבר בטוחות, מניעה מפני נפילה מגובה וסולמות יציבים, כנדרש ממנה עפ"י הוראות פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל - 1970..." (ס' 2.א.ב. לסיכומי התובע). גירסת הנתבעת 2 היא, כי "הסולם שבו השתמש התובע היה תקין ויציב לחלוטין, ונפילתו של התובע אירעה כאשר החליק מן הסולם עקב חוסר זהירות ו/או אי מתן ליבו לצעדיו, שכן הסולם נותר יציב ומחובר לקורת "הגלריה" אף לאחר נפילתו של התובע ממנו. לחלופין, ולמען הזהירות המשפטית גרידא, יש לייחס לתובע רשלנות תורמת מכרעת לארוע" (ע' 2 פיסקה רביעית לסיכומי הנתבעת 2). לאחר שראיתי ושמעתי בפני את התובע (ע"ת/1) ועדיו אהרון גנון (ע"ת/3) וצדוק X (ע"ה/2) [צ"ל ע"ת/3 - י.מ.] - מחד, ואת העד מטעם הנתבעת 2, החוקר יוסי גרינשפן (ע"ה/1) - מאידך, לאחר שבחנתי הראיות שהוגשו על-ידי הצדדים ולאחר ששקלתי כל הנ"ל, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעדיף, באופן ברור ומוחלט, את גירסת הנתבעת 2, על גירסת התובע. מכאן, וכפי שיפורט להלן, מתבקשת מסקנה נוספת והיא כי "איש, פרט לתובע עצמו, לא אחראי לפגיעתו... וטענותיו השקריות נולדו אך ורק בשל רצונו לזכות בפיצויים, שאינם מגיעים לו בנסיבות המקרה" (ע' 1 פיסקה אחרונה לסיכומי הנתבעת 2). תימוכין למסקנתי הנ"ל, מצאתי, כדלקמן: תמך ראשון מצוי בדברים שמסר התובע בהודעתו מיום 03/08/93 לחוקר יוסי גרינשפן (נ/1) לאמר: "בשעה 14:45 לערך התבקשתי ע"י יעקב X לעלות לגלריה ולספור את תיקי ספר החודש הישנים המאופסנים בגלריה. לפני שעליתי על הסולם וודאתי שהוא מונח מיוצב ותפוס עם תפס חלקו העליון, בפרופיל הברזל של רצפת הגלריה, עליתי על הסולם, וכאשר נמצאתי עם ראשי ואולי עוד חלק קטן מגופי מעל ריצפת הגלריה תוך כדי ניסיון לעלות עוד שלב החלקתי מהסולם ונפלתי על הרצפה. כאשר יד שמאל נמצאת מתחת לגופי. נחבלתי במרפק שמאל. קמתי בכוחות עצמי סבלתי מכאבים חזקים, אמי שהזדמנה למקום פינתה אותי לבית חולים "השרון"... ... ש.ת. הסולם שעליו עליתי ונפלתי היה תקין. ש.ת. בזמן עבודתי נעלתי נעלי עבודה גבוהות. ש.ת. הסולם היה תקין וללא פגם והוא נותר במקומו לאחר נפילתי. ש.ת. אני לא עליתי מהר על הסולם ואין לי הסבר לסיבת נפילתי". הודעתו של התובע, לחוקר, יוסי גרינשפן, חתומה על ידי התובע וטענותיו, כלפי החוקר וההודעה, באות לידי ביטוי, במספר גירסאות: האחת - שלא נכון, כי כאשר מסר ההודעה לחוקר (03/08/93), זכר את המקרה יותר טוב מאשר ביום, שבו מסר את תצהיר עדותו הראשית ביום 17/07/97, וכי זכר המקרה יותר טוב בשנת 1997 (ע' 8 ש' 20-16). השניה - "כשבאו לגבות ממני את העדות הייתי על כדורים, טיפולים פיזיוטרפיים, והוא אמר שהוא בא לגבות עדות, והוא שאל אותי עשית כך, אמרתי לו כן, עשיתי כך, אמרתי לו כן" (ע' 8 ש' 23-21). השלישית - "כשאני מסרתי ההודעה לחוקר, לא הכל היה אמת. לא הכל היה אמת מסיבה פשוטה, כי אמרתי שהסולם נשאר במקום, לא נפל הכוונה זה מה שאמרתי. למעשה כשהוא שאל אותי אם הסולם נשאר במקום, לא ייחסתי לכך חשיבות, הוא אמר שזה סתם חקירה והעדות שאני נותן זה מה שאני מספר לו. האמת היא שהסולם נפל מהמקום" (ע' 8 ש' 28, ע' 9 ש' 7-3). הרביעית - "אני חושב שכל שאמרתי בהודעה זה אמת, כי האמת שאני לא זוכר מה שאמרתי לחוקר שם, הוא בא לשאול, שזה לא ישמש עדות או משהו כזה. הוא אמר שזה סתם שאלות" (ע' 12 ש' 14- 12). החמישית - "אני אמרתי לחוקר את מה שאמרתי לו לגבי הסולם בלי שהייתי מודע אם הסולם היה למעלה או למטה, הערך היחידי שלי היה שנפלתי ושברתי את היד, והסבל שלי, ולא היה איכפת לי אם הסולם היה למעלה או למטה" (ע' 12 ש' 17 - 15). השישית - "אני לא רשמתי שום דבר, זה החוקר רשם, אני בסך הכל חתמתי, ואני חתמתי בדיוק על מה שהוא רשם. כנראה, בשל אי הבנתי את החוק, החוקר ניצל זאת, וכיוון אותי לדברים שעלולים להזיק לי. אני לא התכוונתי לתבוע, אלא רק בשל אי הרצון להתפשר איתי, והדברים שאני אומר כרגע פה, הם האמת היחידה. אין לי סיבה לשקר" (ע' 13 ש' 10-15). הטענה כי התובע בסך הכל חתם על ההודעה, נסתרת ע"י ההודעה עצמה. רואים במפורש כי, בערך באמצע ההודעה, נמחקה שורה, כאשר לצד המחיקה מופיעה חתימתו של התובע. בענין זה לא נחקר החוקר ע"י ב"כ התובע. ברור מכאן, שהתובע עקב אחרי רישום ההודעה, ואם היה רישום לא מדוייק של דבריו - הם נמחקו והדברים נרשמו במדוייק כפי שמסר אותם התובע. בכך יש כדי לתמוך בנכונות ובדיוק של נ/1. תימוכין לכך בדברי התובע "... ואני חתמתי בדיוק על מה שהוא רשם" (ע' 13 ש' 11-10). השביעית - "יש לי הסבר לנפילתי. אמרתי בהודעתי, שאין לי הסבר, כי הבן אדם בא אלי, ישב אצלי כל כך הרבה זמן, רציתי שהוא ילך, שאל אותי הרבה שאלות" (ע' 13 ש' 26-24). השמינית - "האיש שבא אלי לא אמר לי שהוא חוקר, הוא אמר לי שהוא בא מטעם הביטוח. לא הייתי בבית, צלצלו לאתר אותי, והוא חיכה לי לפחות שעה עד שהגעתי. יש לי ילד נכה 100% ואשתי וגם אני לא מרגישים בנוח שאנשים מתארחים אצלנו בבית" (ע' 15 ש' 30 - 27). לעניין גירסאותיו אלה של התובע אין לי אלא לקבל ולאמץ, בכל הכבוד, את דברי ב"כ הנתבעת 2 בסיכומיו, כי "הסתבכויותיו של התובע מעל דוכן העדים, וניסיונותיו להסביר את הסתירות שנתגלו בין גרסאותיו מעידים כשלעצמם על חוסר מהימנותו" (ע' 3 באמצע). ברור שהזכרון לא משתפר עם השנים. לא הובאה כל ראיה רפואית, אף לא לכאורה, כי בעת מסירת ההודעה לחוקר (03/08/93), כשבעה (7) חודשים לאחר האירוע (05/01/93), השפעת הכדורים והטיפולים הפיזיוטרפים, על התובע, היתה כה הרסנית, עד כדי פגיעה בהבנתו וביכולת השיפוט שלו, להבחין בין אמת לשקר, ולתאר בפני החוקר את מה שאירע באמת, בין שהמדובר בחוקר ובין שהמדובר באיש חברת הביטוח. גם אי הנוחות לארח אנשים בבית, בשל הילד הנכה, אינה יכולה לשמש תירוץ שלא לאמר האמת לחוקר. אם אי הנוחות היתה כה גדולה, מדוע למשל, התובע, לא ביקש מהחוקר לשוחח עימו במקום העבודה או בבית קפה או בכל מקום אחר, לרבות במקום שבו אותר התובע וממנו הוזעק הביתה, כאשר הגיע החוקר והמתין לו "לפחות שעה"? במשך הזמן הזה יכול היה התובע להתייעץ עם אביו, בעלים ומנהל משותף של החברה הנתבעת 1, ואפילו עם עו"ד, שלא לדבר על כך שמאז האירוע, כשבעה חודשים קודם לכן, היה בידו הסיפק לדבר ולהתייעץ עם כל מי שרצה. החוקר, יוסי גרינשפן (ע"ה/1) הצהיר בתצהיר עדותו הראשית, כי טענות התובע כלפיו חסרות שחר (ס' 7). החוקר לא נחקר בנדון ע"י ב"כ התובע ואין בסיכומי התובע כל טיעון או נימוק מדוע אין ליתן אמון בדברי החוקר. אשר על כן, ולאחר שראיתי ושמעתי החוקר בפני, אני נותן בדבריו ובהודעה שרשם מפי התובע (נ/1), אמון מלא ומעדיפם על הדברים שאמר כלפיו התובע. תמך שני מצוי בהבדל שבין הגירסה שהובאה בכתב התביעה ב - 24/06/96 לבין הגירסה שהובאה בתצהיר עדותו של התובע ביום 10/07/97. בכתב התביעה נטען כי "ביום 5.1.93 או בסמוך לכך התובע עבד במפעל הנתבעת 1. במהלך עבודתו התובע נדרש והשתתף בספירת מלאי שהוחזק בגלריה של המפעל. לצורך כך הוא נדרש לעלות על הסולם שהיה במקום ולבצע את עבודתו בעודו עומד על הסולם. תוך כדי כך התובע נפל מגובה העולה על 2 מטר מעל לפני הריצפה" (ס' 4.א. לכתב התביעה). בתצהיר עדותו הראשית הצהיר התובע כך: "ביום 5.1.93 הוחלט בחברה לבצע בדיקה של ספירת המלאים במפעל. הדבר נעשה לצורך סגירת הספרים של שנת המס הקודמת. על הבדיקה פיקח רואה החשבון של החברה. יעקב X הורה לי לעלות לגלריה שקיימת במפעל לצורך ספירת המלאי באותו מקום. פתח הגלריה כ - 4 מטר מפני הריצפה. במקום ניצב סולם המשמש כאמצעי יחיד לעליה לאותו חלק של המפעל. רגלי הסולם ניצבות על רצפת המפעל העשויה מבטון מוחלק. בחלק העליון של הסולם מותקנים שני ווים באמצעותם הסולם מתחבר אל קורת הרוחב של הגלריה. בהתאם להוראה שקיבלתי התחלתי לעלות על הסולם. כאשר הגעתי לשלב השישי - השביעי, הסולם החליק לפתע מתחתי ונפל ארצה. אף אני נפלתי בעקבותיו ונחבלתי. הסולם הנ"ל וסביבתו נראים בתמונות המצורפות כנספח א' לתצהירי. בדיעבד התברר, שהסולם הוזז ממקומו קודם לכן, ע"י עובד אחר של החברה. לאחר החזרתו למקומו הוא הונח בטעות כשהווים שהיו אמורים לתמוך בו מופנים כלפי חוץ ואינם קושרים אותו אל הקורה. לא ידעתי על כך ולא הבחנתי בתקלה זו אלא, לאחר נפילתי" (ס' 4 א.ב.ג. לתצהיר התובע). עינינו הרואות, כי בכתב התביעה לא נטען, ולו ברמז, דבר לענין הזזת הסולם ממקומו ע"י עובד אחר, כך שהוווים שהיו אמורים "לקשור" אותו אל הקורה הופנו כלפי "חוץ" (בכיוון ההפוך לקורה) ולא כלפי הקורה, כך שהסולם לא היה מחובר או קשור לקורה, ועל כן החליק, כביכול. על הבדלי הגירסאות העיד התובע, בין השאר, כך: "כשפניתי אל עו"ד קין סיפרתי לו את כל הסיפור. אני לא מבין מהדברים האלה, אני לא יודע למה בכתב התביעה לא מופיעה הגירסה שמופיעה בתצהירי. אני זוכר איך נעשה התצהיר שלי מיום 10/07/97. הייתי אצל עו"ד קין, וסיפרתי לו את כל המקרה, הוא רשם, שאל אותי שאלות על מה עשיתי מאז שסיימתי ללמוד, מה הבעיות, מה הוצאות שנגרמו לי, והעיקר מה קרה, איך נפלתי. לגבי המקרה, עו"ד קין ידע מה קרה. אני לא זוכר מה סיפרתי לעו"ד קין בדיוק, סיפרתי לו במילים שלי..." (ע' 7 ש' 29, ע' 8 ש' 11 - 4) (הדגשה לא במקור - י.מ.). להבדל הגירסאות לא ניתן כל הסבר ע"י התובע, ועל כן, התרשמתי כי הגירסה שמופיעה בתצהיר עדותו הראשית, היא גירסה שהומצאה לצורך התביעה (סיכומי הנתבעת 1 ע' 3 פיסקה רביעית מלמטה). כאן גם המקום להדגיש, כי לגירסת התובע, דבר הזזת הסולם והפיכת כיוון הווים, נודעו לו מחברו שעבד עימו ע"ת/2 אהרון גנון, משעה שזה בא לבקרו בביתו "כשבועיים שלושה אחרי האירוע" (ע' 14 ש' 21 - 18), כלומר זמן רב לפני הגשת התביעה, זמן רב לפני שהתובע פנה לעו"ד קין ואף זמן רב (כחצי שנה) לפני שהתובע הנחקר ע"י החוקר יוסי גרינשפן (ע"ה/1). תמך שלישי מצוי במקור גירסתו המאוחרת או המשופצת של התובע. וכך העיד התובע: "אחרי שבועיים שלושה, כשהוא (אהרון גנון) בא לבקר אותי בבית, שאלתי אותו איך זה קרה שהסולם נפל, ואז התחלנו להזכיר מה קרה בדיוק באותו היום ואז נזכרנו שניקו, וכנראה הסולם עמד הפוך... מאז שאהרון בא לבקר אותי, בערך, אני יודע שהסולם עמד הפוך... אני ואהרון לא שיחזרנו את האירוע, דיברנו והגענו למסקנה, שכנראה, הוא או הפועל השני אהרון גנון שם את הסולם הפוך". (ע' 14 ש' 18 - 20)(הדגשה לא במקור - י.מ.). ע"ת/2 אהרון גנון העיד, בין השאר: "אני ויחיאל [התובע - י.מ.] חברים ואנחנו עבדנו יחד שנים באותו מקום" (ע' 21 ש' 13)... זה נכון שעשיתי בירור עם יחיאל לאחר המקרה, אני לא זוכר אם זה היה חצי שנה לאחר המקרה (ע' 21 ש' 16 - 16) ... דיברתי איתו, הסברתי לו איפה נתפסה לו היד, אבל את הבירור המדוייק עצמו, כשהוא אמר לי שהוא הולך לתביעה משפטית כשהסברתי לו את הפרטים המדוייקים ביותר, זה היה בתקופה של כמה חודשים אולי חצי שנה אחרי שהוא יצא מבית חולים" (ע' 21 ש' 23 - 20). ..."השיחה הזאת היתה במחצית הראשונה של שנת 1993. האמת, שיותר נכון שדיברנו על זה שאני אמרתי לו שאני הפכתי את הסולם, אבל תמיד היתה אופציה שעוד מישהו הפך את הסולם. אבל מה שזכור לי באותו היום, שדיברנו באותו היום, אני ניקיתי את האולם באותו היום, אני הורדתי את הסולם, והחזרתי אותו בחזרה הפוך". אחרי שאני הורדתי את הסולם, יכול להיות שאחרי כמה רגעים בא מישהו והזיז אותו והשאיר אותו הפוך, אבל מאותו הרגע שאני הפכתי את הסולם, לא עברו שעות רבות עד למקרה. מה שזכור לי, אני דיברתי איתו יותר שאני הפכתי את הסולם. כן, זה נכון, מה שזכור לי שכנראה אני או הפועל השני הפכנו את הסולם. יותר הגענו למסקנה שאני הפכתי את הסולם. אני יודע שאני הורדתי את הסולם והפכתי אותו. המפעל גדול יוכל להיות שמישהו הזיז אותו יכול להיות שמישהו החזיר אותו. למרות שבד"כ אני יודע שאני מתעסק עם הסולם הזה, אף אחד לא נוגע בו" (ע' 22 ש' 14 - 1) (הדגשה לא במקור - י.מ.). מהדברים הללו, הן של התובע והן של חברו, אהרון גנון, עולה בבירור כי המדובר במסקנה או השערה שלהם ולא בעובדה ומשום כך מתבקשת מסקנה נוספת, כי התובע לא הוכיח את העובדות שבתצהירו, כלומר לא הוכיח את תביעתו. תמך רביעי מצוי בעובדות, כי הגירסה המאוחרת או המשופצת הזאת - שזכרה לא בא בכתב התביעה ובהודעת התובע לחוקר יוסי גרישפן - מגלה לראשונה את היותו של אהרון גונן עד ראיה לאירוע או כקשור לאירוע, בכל הקשור להזזת הסולם והפיכתו. התובע לא ציין זאת בהודעתו לחוקר ב - 03/08/93 (נ/1). החוקר יוסי גרינשפן (ע"ה/1) בתצהיר עדותו הראשית מיום 07/07/98 הצהיר כי "כאשר הייתי במפעל שאלתי כל הזמן וחיפשתי עדי ראיה למקרה. לצורך מציאת עדים כאלה נסעתי כאמור אף לנתניה. איש לא הזכיר אף פעם כי אדם בשם אהרון גורן [צ"ל: גונן - י.מ.] היה עד ראיה לנפילה. ברור לי שאם היה מוזכר שם כזה, או אחר של עד ראיה - הייתי עושה כל מאמץ לאתר אותו ולגבות ממנו הדועה. כאמור איש מבין העדים ואף הנפגע עצמו - לא הזכיר עד ראיה כלשהוא, זאת ועוד, אבי הנפגע אמר לי כי "לא היו עדי ראיה לנפילה עצמה" (ע' 10 לתצהירו). הדברים שהחוקר שמע ממר צדוק X, הם בגדר עדות שמיעה ועל כן לא קבילים. יתר על כן, עפ"י ההסכמה הדיונית מיום 29/12/98, הודעתו של צדוק X הוגשה לא לצורך הוכחת האמור בה, אלא לצורך הוכחה שהיא נגבתה על-ידי החוקר. עם זאת, העד צדוק X, זומן (בהסכמה) למסור עדות, בה זיהה ההודעה שמסר לחוקר עפ"י חתימתו על ההודעה והעיד כי "סיפרתי לו [לחוקר - י.מ.] מה היה וחתמתי על ההודעה. מה שסיפרתי לחוקר היה אמת" (ע' 26 ש' 16 - 12). בהודעתו של צדוק X, לחוקר, יש תמיכה ממשית לגירסת הנתבעת 2, אך גם בלעדיה, מסקנתי להעדיף גירסת הנתבעת 2 על גירסת התובע, מבוססת דייה ואינה זקוקה לתימוכין נוספים המצויים בהודעה. רק ביום 02/06/98 ביקש ב"כ התובע להעיד את מר אהרון גנון (ע' 18 ש' 4) אשר עד אז לא מסר תצהיר עדות ראשית ולא זומן לעדות אף בלי שיקדים ויגיש תצהיר עדות ראשית. ביום 02/06/98 התרתי עדותו והגשת תצהיר עדות ראשית מטעמו. תצהיר עדות ראשית מטעמו, נערך ביום 25/06/98 והוגש לבית המשפט ביום 29/06/98 כשנה לאחר שנערך תצהירו של התובע (10/07/97) והוגש לבית המשפט (16/07/97) על כך העיד התובע, ביום 02/06/97 כי "לא נתבקשתי להביא את אהרון גנון להעיד, ולכן לא הבאתי אותו. לא חשבתי שאני צריך להציע מיוזמתי שמי שראה את התאונה יבוא להעיד" (ע' 14 ש' 25 -23). ב"כ התובע נימק את בקשתו לזמן את אהרון גונן להעיד בכך "שהעדות של העד הנוסף לא היתה דרושה כפי שאני ראיתי והבנתי את המצב, לפני שב"כ הנתבעת שלף את ההודעה של התובע (נ/1)" (ע' 18 ש' 21 - 20). לאחר שראיתי ושמעתי בפני את העד, אהרון גנון, התרשמתי כי המדובר בעדות מוזמנת, שאיני נותן בה כל אמון. נזכור גם כי העד הזה, אשר גרם, לפי השערתו או לפי מסקנתו, להפיכת הסולם, כלל לא נתבע ע"י התובע בגין אחריותו הישירה ל"תאונה". התובע העיד כי "שניהם [גנון וצאבח - י.מ.] חברים שלי והם לא עשו זאת בזדון" (ע' 15 ש' 6 - 7). אם הגירסה המאוחרת או המשופצת, בדבר הפיכת הסולם ע"י אהרון גנון או צבאח, היא נכונה - ואני איני נותן בה כל אמון - הרי שהשניים או אחד מהם, מעוולים או מעוול כלפי התובע, ומקומם הראוי היה כנתבעים ראשון ושני, מכוח אחריות ישירה, ואילו הנתבעת 1 היתה צריכה להיות נתבעת שלישית, מכוח אחריות שילוחית. כלל לא ברור שבנסיבות בענין מתגבשת אחריות שילוחית, בעוד שעל פני הדברים נראה, כי קיימת אחריות ישירה של מי מהם. על כן, לתובע היה אינטרס ברור שלא לתבוע אותם, כפי שאכן עשה, ולהם, או לפחות לאהרון גנון היה אינטרס ברור, לסייע בידי התובע, כפי שאכן עשה, בתצהירו ובעדותו. תמך חמישי מבוסס על דברי התובע שהעיד "היו עוד אנשים כשזה קרה... ואני לא זוכר, בזמן הנפילה מי הגיע בדיוק וניגש אלי או שהגיעו וניגשו אלי בזמן שניגשתי לרחוץ את הפנים" (ע' 13 ש' 30 - 28). מאחר והמדובר במפעל משפחתי, לא היתה אמורה להיות כל מניעה לבירור מי נכח במקום, ולא היתה אמורה להיות כל מניעה לזמן נוכחים כאלה לעדות, כדי שיעידו מה בדיוק ראו. לפי תצהיר עדותו הראשית של התובע הוא קיבל ההוראה לעלות לגלריה ממר יעקב X, שותפו של אביו. היכן היה מר X כשנתן ההוראה? היכן היה, מה שמע ומה ראה כאשר התובע נפל כטענתו? מתי לראשונה ראה את התובע לאחר הנפילה ובאיזה מצב בדיוק? באיזה מצב היו התובע והסולם? ואמו של התובע "שהזדמנה למקום" (נ/1) מה היא ראתה? הן באשר לתובע והן באשר לסולם? האם היא לא התעניינה כיצד נפל ונחבל בנה במפעל המשפחתי? ע"ה/2 צדוק X, אביו של התובע, העיד כי "אני ישבתי בחדר השני במשרד ופתאום בא הפועל בריצה אמר שהבן שלי נפל והסולם נפל עליו והבן שלי גם הגיע" (ע' 27 ש' 24-23)(הדגשה לא במקור - י.מ.). מיהו והיכן הוא הפועל הזה? מדוע לא הובא למסור עדות? צדוק X, אביו של התובע, העיד גם כי "כשנכנס הפועל ואמר שהבן שלי נפל לא קמתי והלכתי לראות מה קרה לו. אצלנו בנגריה נופלים הרבה אבל לא כל דבר שמשהו נופל או מישהו נפצע אני צריך ללכת מה קרה, נפל נפל" (ע' 29 ש' 5-3) (הדגשה לא במקור - י.מ.). לדעתי הדברים לא רק תמוהים אלא אף מעוררים אי אמון. והוא הדין בדברים שהעיד "לא בדקתי את המצב הסולם אחרי התאונה" (ע' 28 ש' 1). יש גם לזכור כי עד זה, שהוא כאמור אביו של התובע ואחד משני הבעלים - המנהלים של הנתבעת 1, לא מסר מלכתחילה תצהיר ולא זומן להעיד, באשר לנסיבות הארוע, והוא זומן להעיד, בלי שיקדים ויגיש תצהיר עדות ראשית, מכח הסכמת הצדדים מיום 29/12/98 רק לאחר עדותו של החוקר מטעם הנתבעת 2 (ראו ס' 1.5 לעיל). תמך שישי בדברי המומחה מטעם הנתבעת 2, מהנדס איתן מרכוס, בחוות דעתו מיום 31/07/97 (נ/3) לאמור: "אילו הייתה גירסת מומחה התובע נכונה, דהיינו שהסולם הוסר והונח חזרה באופן הפוך, כך שמחזיקי הסולם פונים כלפי מעלה, היתה ההחלקה של הסולם מתרחשת מיד בתחילת הטיפוס והתובע לא היה יכול להגיע לגובה השלב השישי" (ס' 5). לסיכום כתב המומחה מטעם הנתבעת 2, המהנדס מרכוס כי: "הסולם כפי שנבנה, היה תקין, בעל חוזק נאות ומוחזק כהלכה בחלקו העליון. האוזניים שרותכו בראשו לפתו את הפרופיל של רצפת הגלריה והיו אמצעי מתאים למניעת התהפכותו או החלקתו בעת השימוש בו. לאחר הנפילה לא בוצע שום תיקון בסולם וכפי שניתן לראות בתמונה 1 (שצולמה אחרי התאונה) הסולם לא נפגע ו/או נשבר בעת התאונה. מכאן ניתן לקבוע שהתאונה לא ארעה עקב כשל בסולם אלא עקב שימוש לקוי בו. גם אם נקבל את ההנחה שהסולם הוצא ממקומו והוחזר חזרה במצב הפוך היה על התובע לבדוק יציבותו של הסולם בטרם טפס עליו. ... התאונה אירעה עקב משגה בלתי צפי בדרך טיפוסו של התובע בסולם. מאחר ומשגה זה היה בלתי צפוי לא יכלו הנתבעים לדעת שהתובע יחליק משלב כל שהוא בסולם או יחטיא את דריכתו על שלב כלשהו. מסיבה זו לא יכלו הנתבעים לעשות דבר כדי למנוע את נפילתו". נקודת המוצא, של המומחה מטעם התובע, ד"ר אלעזר איל-ביקלס, בחוות דעתו מיום 29/05/97 (ת/3) היא "שתנוחת הסולם היה על צידי זקפיו בלבד אשר נתמכו בקורה בלבד וללא חיזוק או קשירה. דבר זה מסביר את גלישת הסולם" מכאן מסקנותיו, כי אפשר היה למנוע התאונה אם הנתבעת 2 היתה "לפחות מספקת סולם המעוגן לגלריה מבלי שניתן להזיזו... ו/או לפחות היה הסולם קשור לחלק קבוע של המבנה... או מעמידה עובד שיאחז בסולם למניעת החלקתו". נקודת המוצא של המומחה מטעם התובע, אינה מעוגנת בחומר הראיות כמפורט לעיל, ועל כן מסקנותיו, אינן מבוססות, כלל ועיקר. לאחר שבחנתי את שתי חוות הדעת, שהוגשו בהסכמה, ללא חקירות, על רקע מארג הראיות כולו, הגעתי לכלל מסקנה כי, יש להעדיף את חוות עתו של המומחה מטעם הנתבעת 2, על חוות דעתו של המומחה מטעם התובע. להלן טעמיי: האחד - הניתוח והסיכום של המומחה מטעם הנתבעת 2, תואם את חומר הראיות ואת המסקנות ההגיוניות המתבקשות מניתוח הראיות, אך לא כך הם פני הדברים בחוות הדעת של המומחה מטעם התובע. השני - השכלתו ונסיונו של המומחה מטעם הנתבעת 2 (מהנדס מכונות) עדיפים לדעתי מהשכלתו ונסיונו של המומחה מטעם התובע (דוקטור במדעי הניהול בתחום הנדסת בטיחות). בהקשר לכך יצויין, כי לא נטען בפני, שהוגשה תלונה למשרד העבודה בגין "התאונה" ואמצעי הבטיחות במפעל של הנתבעת 1, ואף לא נטען כי, התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, בגין "תאונת עבודה". בשתי אלה מתחייבת גירסה הן של התובע והן של המעביד (הנתבעת 1) ובהעדרן של גירסאות אלה, מזמן אמת, יש כדי לפגום באמינות גירסת התובע ועדיו, אהרון גנון וצדוק X (אביו). 3. אחריות הנתבעת 2 אינה חולקת על קיומה של חובת זהירות מושגית של הנתבעת 1 כלפי התובע, בהיותה הנתבעת 1 מעבידתו של התובע בעת האירוע, אך היא טוענת, ולדעתי בדין, כי "בנסיבות הענין לא חלה חובת זהירות קונקרטית [של הנתבעת 1 - י.מ.] כלפי התובע" (ע' 5 למטה לסיכומי הנתבעת 2) (הדגשה במקור - י.מ.). טענתו היחידה של התובע לענין הסולם, טמונה באי - בטיחות הסולם, במובן זה שהסולם, לגירסתו המאוחרת או המשופצת, לא היה קשור ומחובר לקורת הרוחב של הגלריה, משהונח הפוך, ובשעה שהתובע החל מטפס עליו, "זה גלש ממקומו" (ס' 4.ג. פיסקה רביעית לתצהיר התובע). גירסה זאת, כמפורט לעיל, הופרכה לחלוטין. נזכור כי התובע מסר, בהודעתו לחוקר, מטעם הנתבעת 2, כי "לפני שעליתי על הסולם ודאתי שהוא מונח מיוצב ותפוס עם תפס חלקו העליון בפרופיל הברזל של רצפת הגלריה עליתי על הסולם..." (נ/1). "... הסולם שעליו עליתי ונפלתי היה תקין... הסולם היה תקין וללא פגם והוא נותר במקומו לאחר נפילתו. אני לא עליתי מהר על הסולם ואין לי הסבר לסיבת נפילתי". דנתי לעיל וקבעתי, כי הודעת התובע נרשמה מפיו נכון ובמדוייק (ע' 36 ש' 7-1). בעדותו העיד התובע, בין השאר, כי "הסולם היה תקין" (ע' 13 ש' 18). אם הסולם היה תקין, אם התובע וידא שהסולם מונח מיוצב ותפוס עם חלקו העליון בפרופיל הברזל של רצפת הגלריה, אם התובע לא עלה מהר על הסולם, מה פלא שאין לתובע הסבר לגלישת הסולם ולנפילתו? בהעדר הסבר ובהעדר הוכחה, לא התגבשה אחריות קונקרטית של הנתבעת 1 לתאונה הנטענת. לא על פי עילת הרשלנות ולא על פי עילת הפרת חובה חקוקה. בנסיבות המקרה, ברור, שגם נטל הבאת הראיות ברשלנות, לא עובר אל הנתבעות, שכן אין הדבר [רשלנות הנתבעת 1 - י.מ] מעיד על עצמו. למעשה התובע לא הוכיח, אף לא לכאורה, מה אירע וממה שהוכיח עולה בבירור, ובאופן חד משמעי, אחריותו המלאה של התובע, או כדברי ב"כ הנתבעת 2 "רשלנותו התורמת המכרעת של התובע, רשלנות אשר ניתקה את הקשר הסיבתי בין פגיעותו של התובע לבין רשלנותה של הנתבעת מס' 1 עפ"י סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין" (סיכומי הנתבעת 2, ע' 6 למטה). לסיום, וכדי להמחיש תחושתי והתרשמותי השלילית מהתובע, יורשה לי להביא מדבריהם של כב' השופטים ד"ר מ' עציוני ז"ל, ו-ורדי זיילר יבלט"א. כב' השופט ד"ר משה עציוני ז"ל, בהיותו נשיא תורן, של בית המשפט המחוזי בחיפה, כתב: "בע.א. 7/56 פ"מ י"ג, ע' 3, הצבעתי כבר שלא כל סיכון נחשב בסכנה שיש לחזותה מראש וכי בבואנו לקבוע את קנה המידה הנכון עלינו להתעלם מהסיכון היום יומי הרגיל ויחד עם זה כשאנו באים לקבוע את החזות מראש, אל לנו להשען יתר על המידה על העובדה שהנזק נגרם למעשה. פס"ד זה אושר ע"י ביהמ"ש העליון ע.א. 356/56 (פד"י י"ב, עמ' 309). ויתכן שלא היה צורך לחזור על מה שנאמר בו לולא המגמה שנראית לי הולכת ומתפשטת בציבור להטיל את האחריות על כל מעשה ומעשה של הזולת במקום שכל אדם סביר היה צריך קודם כל להאשים את עצמו על המעשה והנזק שנגרם. עוד מעט ואנשים מבוגרים ידמו לתינוקות שאומנות צריכות להוביל אותם ביד בהמצאם מחוץ לכתלי ביתם" (ת"א (מחוזי - חיפה) 1205/02 אפריים בורנשטיין נ' ראש העיר וחברי המועצה ובני העיר צפת, פ"מ מ"א 41,42). וכב' הנשיא ורדי זיילר, כתב: "יש ובמסגרת הניסיון להטיל אחריות נזיקית על הזולת, הופכים עצמם תובעים שונים כמעט ל'פסולי דין' שאין להם לא תבונה ולא שכל ישר, והם אוטומטים המבצעים הוראות שאינן עוברות אצלם מסננת של תבונה רגילה. כשאומר מעביד לעובדו: טאטא את המדרגות, אין עליו להדריכו בכך. אפילו הפועל לא טאטא קודם מדרגות. כל בר בי רב מבין שעליו לעמוד על מדרגה אחת. להיזהר לבל יידרדר, לטאטא את המדרגה העליונה יותר, לרדת מדרגה, לחזור ולעשות כן, וחוזר חלילה. אם ידרדר ויפול לא יוכל לטעון שלא הודרך כיצד לטאטא משום שיש הנחת יסוד שאדם בר-תבונה ונסיון - חיים בדברים טריוואליים"(ת"א (מחוזי - ירושלים) 70/99 מוחמד אבו סביח נ' אברהם שוויקה ובנו בע"מ ואח' - לא פורסם). כיוצא בזה, כשאומר מעביד לעובדו, שהוא אדם בוגר, כבן 29 - ולא עולל יונק שדיים או דרדק ואף לא בן תשחורת - אשר מכיר המקום, לעלות לגלריה, שקיימת במקום, ע"ג סולם מקובע, שקיים במקום, ואפילו העובד לא טיפס מימיו על סולם או על אותו סולם: כל בר בי רב מבין שעליו, ראשית לכל, לבדוק את יציבות ותקינות הסולם, ורק כשהוא נוכח כי הסולם תקין ויציב, לטפס עליו, שלב אחרי שלב, בזהירות כשהוא אוחז היטב לבל יפול ותוך מתן שימת ליבו לאשר הוא עושה, בדיוק כפי שאנו עושים, יום יום, במעלה מדרגות, או בחציית כביש, או בהליכה על מדרכה גשומה. שוכנעתי כי כך נהג התובע ועל כן אין לו מה ועל מי להלין, על כי נפל מהסולם, שכטענתו לא נשבר אלא היה ונשאר תקין לחלוטין. אך גם אם כיזב ולא כך נהג - אין לו להלין אלא על עצמו, על שלא כך נהג, זאת משום ש"חיי היום יום מלאים סיכונים אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים בלי שיוצרי הסיכונים יישאו ב אחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא שאותם סיכונים, טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון" (כב' השופט א' ברק ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש ואח', פ"ד ל"ז (1)113, 126). המשוררת דליה רביקוביץ, בשירה "סוף הנפילה", כתבה: "אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו...". (ראו ספריה: ברוח הנכונה 1996, כל השירים עד כאן, ע' 128) טיפוס על סולם היא פעולה אנושית, טבעית, רגילה, סבירה ומקובלת. נפילה מסולם אינה גזירה משמיים ואינה מצריכה התערבות שמיים. 4. התוצאה היא שהתביעה נדחית, כנגד שתי הנתבעות. בשים לב להוראות תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת 2 הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד (כולל) בסך 10,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק ביום התשלום, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל ממש. תאונות נפילהנפילה מגובה / מסולם