פסק דין רקע עובדתי 1. הנתבעת הינה בית עסק להתקנות מערכות אזעקה ואביזרים לרכב. 2. ביום 10.9.98 ביקשה הצד השלישי 1 (להלן: "המבוטחת") להחליף בקלית בפנס במכוניתה (להלן: "המכונית"), אשר בוטחה אצל התובעת. המבוטחת השאירה את המכונית בסמוך לבית העסק של הנתבעת, תוך שהיא מוסרת את מפתחות המכונית, למי מעובדי הנתבעת. הנתבעת סיימה לבצע את העבודה הנדרשת וכשבתום התיקון מי מטעם הנתבעת מחנה את המכונית במקום סמוך לעסקה. משחזרה המבוטחת לקחת את המכונית, התברר כי זו נגנבה. בגין כך פיצתה התובעת את המבוטחת ושילמה לה סכום של 74,800 ₪ וכן נשאה בהוצאות נוספות ובגין כך הגישה תביעת שיבוב נגד הנתבעת. הנתבעת מצידה שלחה הודעה לצדדים שלישיים ובכללם המבוטחת, חברת הביטוח שביטחה את עסקה וכן כנגד סוכן הביטוח. 3. הדיון פוצל, באופן שבשלב הראשון תוכרע שאלת האחריות והחבות של הנתבעת ורק אם תימצא שכזו, ידרש בית המשפט לשאלות הנוספות ובכללן גובה הפיצוי והדיון בהודעות לצדדים שלישיים, ובמיוחד בכל הקשור לצדדים שלישיים 2 ו-3. 4. הן מנהל הנתבעת והן המבוטחת העידו בפני בית המשפט וכן הוצגו תצלומים שונים. ממכלול חומר הראיות ניתן לקבוע את העובדות כדלקמן: א. עיסקה של הנתבעת בעיקרו מכירת אביזרים שונים לרכב והתקנתם. ב. מדובר בבית עסק קטן, יחסית, המתנהל בכעין חנות בשרשרת חנויות או עסקים סמוכים. לכאורה, הנתבעת מספקת את השירות ללקוחות, במקומות חניה סמוכים לבית העסק או בסמוך אם ישנם מקומות חניה פנויים. ג. המבוטחת, טרם האירוע דנן, התקינה מערכת מיגון למכונית אצל הנתבעת או נדרשה לנושא המיגון. ד. מדובר בהחלפת בקלית, תיקון שלכאורה אינו דורש מיומנות מיוחדת. ה. מקובלת עלי גרסתו של מנהל הנתבעת, לפיה ביקש מהמבוטחת להמתין עד שיתפנה לבצע הנדרש, אולם זו לא יכולה היתה להמתין, הואיל ונצרכה לנסיעה למקום אחר. ו. לא שוכנעתי כאילו מנהל הנתבעת קצב זמן לחזרתה של המבוטחת. ז. לאחר תיקון שערך זמן קצר, השאיר מי מעובדי הנתבעת את המכונית בחניה, כפי שסימן מנהל הנתבעת ב-במ/1. דהיינו, בחניה פנוייה בסמוך לעסק אחר, תוך שהוא נועל את המכונית ומפעיל את מערכת המיגון וכשהמפתחות, נותרים אצל הנתבעת. ח. מבית עיסקו, לא יכול היה, לכאורה, מנהל הנתבעת לפקח ולראות, אם מאן דהוא ניגש למכונית. ט. מקובלת עלי גרסתו של מנהל הנתבעת, כי עם חזרתה של המבוטחת נמסרו המפתחות לידיה, אולם אזי, התגלה כי המכונית נגנבה. י. גניבת מכוניות באזור לא היתה דבר חריג. 5. עוד ניתן לקבוע, כי לכאורה, גם המבוטחת הכירה היטב את המקום והאיזור וכי ידעה ידוע היטב, כי הנתבעת נזקקת לביצוע העבודות לחניה הצמודה לעיסקה וכי הנתבעת תשאיר את המכונית שלא ממש בסמוך לבית העסק. עוד יש לקבוע, כי מבחינת הנתבעת ביקשה היא שהמבוטחת תמתין וכי הנתבעת הסכימה לפעול בדרך שתוארה לעיל, על מנת להקל עם המבוטחת. אחריות בעל מוסך 6. הצדדים בטיעוניהם נזקקו לשאלת אחריותו של בעל מוסך בכל הקשור לשמירת מכוניות הנמסרות לתיקון במוסך. אולם דומני, כי ביחס לשאלה זו, בכפוף לאשר יפורט להלן, אין לכאורה מחלוקת בדבר מעמדו של בעל מוסך. ככל שאכן מדובר בעשיית מלאכה או מתן שירות בשכר, כמשמעותו בחוק חוזה קבלנות, תשל"ד 1974 (להלן: "חוק חוזה קבלנות"), הרי לאור הוראות סעיף 6 (ב) (1) לחוק חוזה קבלנות, הרי מעמדו של בעל המוסך הינה כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, כמשמעותו בסעיף 2 (ב) לפי חוק השומרים, תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק השומרים"). דהיינו, האחריות הינה כבסעיף 2 (ב) רישא לחוק השומרים - אחריות כמעט מוחלטת. ראה לעניין זה ת.א. 19522/95 בבית משפט השלום בתל אביב גלס ואח' נ' רגב ואח' דינים שלום טו 240 (להלן: "פרשת גלס") וכן ת.א. 4370/97 (פ"ת) שבבו נ' ביטוח ישיר איי. די. איי חברה לביטוח בע"מ ואח' דינים שלום טו 980. כבר עתה יודגש, כי החריג לאחריות "זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן..." (סעיף 2 (ב) לחוק השומרים) עניינו בכעין כח עליון או סיכול כמשמעותו בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשנ"א - 1970 וכשגניבה ואבידה, אינם נכללים בגדר סיכול זה. ראה בפרשת גלס, הגם שאין להתעלם מהמצויין בספרה של רנר "חוק השומרים" (פירוש לחוקי החוזים) (להלן: "רנר") בעמ' 158 - 152. כן ראה בעמ' 620 בספרו של זמיר "חוזה קבלנות" פירוש לחוקי החוזים (להלן: "זמיר"). 7. עם זאת, דומני שהמקרה דנן אינו דומה בהכרח למקרה של מסירת מכונית למוסך ואשר נקבע בכל הקשור לאחריות בעל המוסך. מכר או קבלנות 8. שאלה שהצדדים לא התייחסו אליה, האם אכן במקרה דנן חל חוק חוזה קבלנות או חוק המכר תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק המכר"), השאלה מתעוררת משום שלכאורה, עיקר העיסוק של הנתבעת כעין חנות לממכר אביזרי רכב וכשהעבודה שבוצעה, דהיינו, החלפת נורה או בקלית, טפלים לעצם המכירה. לכאורה, ענייננו בסעיף 8 (ב) לחוק חוזה קבלנות. לעניין זה ראה ע"א 368/77 זיקית מפעלי צביעה, הדפסה והשפרה בע"מ נ' סריגי אלדיט בע"מ פ"ד לב (3) 487 וכן ע"א 1367/93 דסקו מוצרי עץ (1987) בע"מ נ' אברהם ירון, עו"ד פ"ד מט (4) 215 (להלן: "דסקו") בעניין המבחנים של עיקר החומרים או מבחן הדומיננטיות וכן ראה בפרשת גלס. אולם, הואיל והצדדים לא טענו בשאלה זו, לא ניזקק להכרעה בשאלה זו, הגם שנציין שאם אכן מדובר בתחולה של חוק המכר ולא חוק חוזה קבלנות, הרי לכאורה, אין אנו מצויים באחריות המוגברת של שומר שכר שהשמירה אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו. עם זאת נוסיף שבסוג ה"מלאכה" דנן, לכאורה, היה מקום לקביעה כי חל חוק המכר. נצא אם כן מהנחה, כי אכן מדובר במקרה דנן בקבלן ולכאורה, בתחולה של חוק חוזה קבלנות, על ההפניות שבו לחוק השומרים. "בעודו בידי הקבלן" 9. ההפניה מצויה בסעיף 6 (ב) (1) לחוק חוזה קבלנות כשהרישא של ס"ק (ב) קובעת "אבד או ניזוק הנכס בעודו בידי הקבלן..." (להלן: "הרישא") השאלה הינה פרשנות האמור ומתי יחשב הנכס כעודו בידי הקבלן. לכאורה, המחוקק יכול היה להתעלם מרישא זאת ולקבוע כי הקבלן אחראי לעניין חוק השומרים בדרגה זו או אחרת, מבלי התוספת האמורה. יתר על כן, לאור סעיף 1 (א) לחוק השומרים, מוגדרת שמירת נכס "... החזקתו כדין שלא מכוח בעלות". נכס הנמסר לקבלן, הרי מוחזק הוא כדין ע"י הקבלן ושלא מכוח בעלות. בנסיבות אלו, לכאורה, לא היה צורך בתוספת ובסייג כי אובדן הנכס אירע, בעודו בידי הקבלן. ממה נפשך, אם הפרשנות של "בעודו בידי הקבלן" זהה עם הפרשנות של "החזקתו" בחוק השומרים מדוע היה צורך לציין זאת. מאידך, אם הדבר צויין, לכאורה, יש ליתן משמעות לתוספת זו. אכן, יכול וקבלן יבצע שירות מבלי שהנכס בידיו ואזי, לכאורה, לא יחולו הוראות חוק השומרים. לא בכדי סעיף 6 לחוק חוזה קבלנות כותרתו "קבלת הנכס והעברת הסיכון" וכשבס"ק (א) מצויין: "נעשו המלאכה או השירות בנכס בידי הקבלן..." (ההדגשה שלי - י.ש) וזאת בהתייחס לחובת המזמין לקבלת הנכס מהקבלן. אולם, המחוקק משתמש במונח בידי הקבלן, מונח שלכאורה ניתן לזהותו עם אותו מונח של החזקה שבחוק השומרים. בנסיבות אלו, נדרשים אנו, ביתר שאת, לשאלה של התוספת בעודו בידי הקבלן. לכאורה, ניתן היה לקבוע ברישא "אבד או ניזק הנכס בידי הקבלן" ואזי, המשמעות כי כל עוד והנכס בחזקתו של הקבלן, אזי, חלות ההוראות שבס"ק (1). דהיינו, לכאורה, המילה הנוספת, בעודו, באה ללמדנו מעבר לנושא החזקה. לעניין זה מהראוי להפנות להצעת חוק חוזה קבלנות, כאשר סעיף 6 להצעה מצומצם לשני נושאים בלבד. ראשית, חובת המזמין לקבל את הנכס מהקבלן (העיקרון שבסעיף 6 (א) לחוק) וכן נסיבות בהם יהיה פטור המזמין מתשלום עבור השירות (העקרון שבסעיף 6 (ב) (2) לחוק), וכשלמעשה אין בו מאומה בכל הקשור לעקרון שבסעיף 6 (ב) (1) לחוק , דהיינו, נושא השמירה. 10. בע"א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ' הום חברה לביטוח בע"מ ואח' וערעור שכנגד פ"ד מז (2) 346, נדרש בית המשפט לשאלת הפרשנות של סעיף 1 (א) לחוק השומרים, דהיינו נושא ההחזקה, תוך הפניה גם לאמור במאמרו של פרופ' טדסקי "השומר ע"פ דין" משפטים ח (התשמ"ה) 430 וכשמהאמור ניתן להסיק מספר עקרונות וכדלקמן: א. חזקה פיזית. ב. כוונה להחזיק במובן של "יסוד ההסכמה לקבלת "השליטה המעשית המלאה" על הנכס... וכי יסוד הידיעה על השארת הנכס בתחומיו של הנתבע הוא חיוני לקיום ההסכמה הנדרשת". בהמשך צויין, כי המבחן העיקרי לשמירה הוא "היכולת המעשית לפקח על הנכס ולקיים את השמירה עליו". במאמרו של פרופ' אנגלרד "האחריות לגניבת מכונית מתוך חניון - קשר השמירה ובעיותיו" משפטים יא (התשמ"א) 295 מובאת האבחנה בין שמירה מכוח הסכם לבין חובת שמירה מכוח החזקת הנכס לכשעצמו. על מנת שיוטלו חובות של שומר אין צורך ואין הכרח כי המחזיק יקבל על עצמו את חובת השמירה בפועל ולעיתים חובת השמירה הינה "גזירת הכתוב". כך בחוק השומרים עצמו, מעת שאדם מחזיק כדין בנכס שלא מכוח בעלות, הרי הוא שומר. כך גם בעניין דסקו , מציין בית המשפט, אומנם בהקשר שונה במקצת והוא בנושא קבלת חזקה כמרכיב חיוני בהעברת הבעלות, את שני היסודות יסוד של שליטה פיזית בנכס ויסוד של כוונת שליטה. באותו מקרה, לאחר שבית המשפט בוחן את ההתקשרות שבין הצדדים מסקנתו כי "מסעיפי החוזה עולה כי לחברה לא היתה כוונת שליטה על הארונות... כל עוד...". דהיינו, חרף זאת שהחזקה הפיזית , לכאורה, הועברה, הרי בהעדר הכוונה לשליטה על הנכס, טרם הועברה החזקה. 11. ב"כ התובעת מפנה לפסקי דין, אשר רובם ככולם עוסקים אכן בחבותו של בעל מוסך או בעל עסק לשטיפת רכבים לגניבת מכוניות. אולם באותם מקרים עצם השליטה על המכונית נלמדה מהחזקת המפתחות וכשלמעשה המפתחות הם אלו שנגנבו. ת.א. (ת"א) 64269/99 דומיקר בע"מ נ' דחף דלק בע"מ ואח' (ט.פ) או במקרה אחר שהרכב נמצא בתוך המוסך וכשהמוסך נפרץ ונטלו את מפתחות המכונית לשם גניבתה, כבפרשת גלס. יחד עם זאת, לא תמיד עצם מסירת מפתחות, יש בה כדי להצביע בעליל, שאכן מתקיימים התנאים של החזקה. וראה במאמרו של פרופ' אנגלרד דלעיל. 12. ומכאן, נחזור לשאלה שציינו לעיל. זמיר בספרו בעמ' 617 סובר כי המילה "בעודו" שבסעיף 6 (ב) רישא, מציינת שההחזקה בנכס עדיין לא עברה אל המזמין, תוך שהוא מפנה לאשר עולה בבירור מס"ק (2) סיפא, גם אם העמיד הקבלן את הנכס לרשות המזמין, אפילו חלף כבר המועד האחרון שבו היה על המזמין ליטול את הנכס, עדיין הנכס, למעשה ולהלכה, "בידי הקבלן". דומני כי אין באמור ליישב את הצורך בתוספת זו. גם אם המילה "בעודו" לא היתה מצויינת, הרי היינו מגיעים לאותה תוצאה, הואיל ואכן הנכס בידי הקבלן. יתר על כן, וכמצויין גם במאמרו של טדסקי לעיל, כל עוד הנכס בשליטתו "אסור לו להיפרד ממשמרתו באורח שרירותי" ואפילו שינה כוונתו ההתחלתית להחזיק . דהיינו, לכאורה, אם נזהה את המושג "בידי הקבלן" למושג ההחזקה, די בכך לקבוע שכל עוד והמזמין לא קיבל בפועל את החזקה, הרי יחשב הקבלן כמחזיק. יתר על כן, בעמ' 635, מוצא לנכון זמיר לחלק בשאלת רמת האחריות בין מצב בו טרם חלה חובה על המזמין לקחת את הנכס - שאזי, האחריות הינה כשומר שכר ובאחריות המוגברת, לבין מצב שהמזמין הפר חובתו לקחת את הנכס שאזי, יש מקום לדעתו להפחית את אחריותו של הקבלן כשומר. נזקק לאבחנה זו בהמשך דיונינו, אולם אם אכן המילה בעודו באה בגדר מצב זה, הרי לכאורה, אין האבחנה מתיישבת עם הוראות סעיף 6 (ב) (1) לחוק. פרשנות אחרת מצוייה בע"א (חיפה) 4499/99 איתן מסילות בע"מ נ' מלחי יריחו בע"מ דינים מחוזי לב (7) 168, שם מציין השופט ברלינר כי "ניתן לפרש כי המינוח "בעודו בידי הקבלן", רחב יותר מן המינוח "החזקתו כדין שלא מכוח בעלות", כאמור בחוק השומרים. אף אם המערערת לא החזיקה בסחורה במובן חוק השומרים, היה הנכס בידיה, כקבלן הובלות" וכשהוא מסביר, כי יכולה היתה המערערת בכל עת ליטול השליטה בנכס. לכאורה, מעת שצויין כי הנכס היה בידי המערערת, הרי התמלא התנאי שברישא של ס"ק (ב) "בידי הקבלן" ושוב אין צורך להיזקק, לאשר ציין בית המשפט שם. בנוסף לאמור, נראה כי מהבחינה הפרשנית המילולית, הרי המונח "בעודו" אינו זהה למונח "בהיותו" אלא כמונח שהנכס היה בעבר בידי הקבלן וכל עוד הוא ממשיך להיות בידי הקבלן. 13. א. נראה לי כי ניתן ליתן משמעות ללשון החוק, פרשנות שלכאורה מתיישבת גם עם תכליתו ולכאורה דווקא אם נבחן את המקרה דנן, נראה כי הפרשנות הראויה הינה לצמצום ולא להרחבה. ב. כפי שציינו לעיל, בהצעת החוק, אין כל התייחסות לנושא שמירה של קבלן. אלמלא סעיף 6 (ב) (1) לחוק, הרי לכאורה, מעמדו של קבלן היה בגדר מעמד של שומר שכר, הואיל ויש לו בשמירתו - דהיינו בהחזקתו "טובת הנאה אחרת" כמשמעותו בסעיף 1 (ג) לחוק השומרים. אולם, מאידך, בכל הקשור לרמת אחריותו, הרי היתה חלה הסיפא של סעיף 2 (ב) לחוק השומרים הואיל ו-"...המטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו...". והנה בא המחוקק וביקש לשנות מהמסקנה האמורה ועל כן נצרך להוספת סעיף 6 (ב) (1). בס"ק (1) נקבעה רמת האחריות כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו. דהיינו, רמת האחריות שבסעיף 2 (ב) רישא לחוק השומרים. לכאורה, וכאמור לעיל, די היה לציין את ס"ק (1) בלבד ללא התוספת של הרישא "בעודו בידי הקבלן". נראה כי המחוקק ביקש לסייג את רמת האחריות הגבוהה בתוספת האמורה ואין התוספת מתייחסת לשאלת היות הקבלן שומר אם לאו. לשאלה אחרונה זו אין אנו נזקקים להוראות מיוחדות בחוק חוזה קבלנות ואכן ניתן לקבוע כי אותם מבחנים של "ההחזקה", החלים ביחס לחוק השומרים יחולו גם ביחס לקבלן לפי חוק חוזה קבלנות. ג. ודוק, בחוק חוזה קבלנות,נראה שהמחוקק יצא מהנחה שאכן הקבלן הוא שומר. יתר על כן, ניתן אף לקבוע כשומר שכר. כל מה שבה להוסיף המחוקק הינה קביעת רמת האחריות. על כן ולא בכדי, מצא לנכון המחוקק להגביל את רמת האחריות הגבוהה לאותם מצבים שאכן הנכס אבד אם עדיין הוא מצוי בידי הקבלן, באותו סטטוס של קבלן ולא מעבר לכך. ד. לא בכדי נצרך זמיר בחיבורו ל"תחולת ההוראה במישור הזמן" בעמ' 628. ניתן לקבוע 3 תקופות עיקריות בהתייחס לשאלה שבפנינו. התקופה הראשונה - התקופה הטרום חוזית, כלשונו של זמיר. בתקופה זו יכול והנכס ימצא בהחזקת הקבלן, אולם בטרם התכוון להיות קבלן ובטרם היתה לו כוונה לקבל שליטה על הנכס. ביחס לתקופה זו אין אנו נצרכים אכן לסעיף 6 לחוק חוזה קבלנות, הואיל ובתקופה זו, לכאורה, לא התמלא עדיין התנאי הראשוני של היות הקבלן, ויותר נכון הקבלן הפוטנציאלי, בגדר שומר כלל, בהעדר חזקה לפי המבחנים דלעיל. התקופה השניה הינה מעת קשירת הקשר החוזי לביצוע העבודות, אולם גם ביחס לתקופה זו, לא די בהתקשרות בכל הקשור לאחריות בשמירה, אלא שאכן קיבל הקבלן בפועל את החזקה בנכס ותוך כוונה לקבלה. לדוגמא, אם ממתין לקוח במוסך להכנסת המכונית לטיפול שהוזמן עליו, אולם טרם שמסר המכונית למי מעובדי המוסך. מכל מקום, מעת שהקבלן קיבל את החזקה במכונית לפי המבחנים שפורטו לעיל, הרי מאותה עת הוא שומר לפי חוק השומרים, תוך האחריות המוגברת לפי הוראות חוק חוזי קבלנות. התקופה השלישית - הינה התקופה שבה סיים הקבלן את עבודתו וכשעתה ממתינה המכונית למזמין - הלקוח, שיבוא לקחתה. מבלי להיזקק בשלב זה לאופן, לדרך ולמועדים בכל הקשור לחובת המזמין לבוא ולקחת את הנכס, הרי בתקופה זו הנכס כבר אינו ממשיך להיות בידי הקבלן כקבלן. דהיינו, הוא אינו "בעודו בידי הקבלן" אלא רק מהפן של החזקה בלבד כדין כל שומר אחר. ביחס לתקופה אחרונה זו, לא חלה רמת האחריות המוגברת. בלשון אחרת, נמצאנו למדים כי המחוקק סייג את רמת האחריות המוגברת ביחס לאותה תקופה שאכן מלכתחילה מצא להחיל ביחס אליה את האחריות המוגברת. 14. נראה, שאם אכן נכונים הדברים דלעיל, הרי עתה ניתן לעגן את האבחנה שציין זמיר גם בלשון החוק. לא בכדי בפסקי הדין השונים שהובאו לעיל, נדרש בית המשפט לבחון בנושא גניבת המפתחות ממוסך או נושא של עצם הפריצה למוסך, אם אכן היתה רשלנות לבעל המוסך. בחינה זו נצרכת אך ורק ביחס לאותה תקופה האחרונה שאזי, יש מקום להיזקק לשאלת הרשלנות. אין באמור לקבוע במדוייק את המועד בו תחל התקופה האחרונה. כל מקרה יבחן לגופו. ייתכן ויהיו מקרים שגם אם הקבלן סיים את מלאכתו, הרי כל עוד והמזמין לא הפר את חובתו לבוא וליטול את הנכס, הרי בחינת השמירה והאחריות, בכל הקשור לגניבת המפתחות, תהיה עדיין ברמת האחריות המוגברת הואיל והנכס ובמקרה של מכונית, המפתחות, הינם בעודם בידי הקבלן. 15. אם נחזור למקרה דנן, הרי שהמכונית, דהיינו הנכס, בעת הגניבה לא היתה בעודה בידי הקבלן. אכן מפתחות המכונית היו בידו, לכאורה השליטה היתה בידו ועל כן שומר הוא, אולם לא בדרגת האחריות המוגברת שבסעיף 6 (ב) (1) לחוק חוזה קבלנות. הגם שציינו, כי לא ניתן לכאורה לשנות את "ההחזקה" כל עוד והחזקה לא נמסרה למזמין, הרי ניתן לשנות את רמת האחריות. דומני, כי גם אם נבחן את תכלית החקיקה בהחלת האחריות המוגברת - התוצאה במקרה דנן ראויה... כוונה אחרת - הסכמית 16. לכל האמור יש להוסיף את הוראות סעיף 8 (א) לחוק חוזה קבלנות ואת הוראות סעיף 14 לחוק השומרים. ההוראות בחוקים אלו הינן דיספוזטיביות ועלינו לבחון גם את כוונת הצדדים בין המפורשת ובין מכללא. וראה במאמרו של פרופ' אגלרד. אם ניישם את האמור במקרה דנן, נמצא למדים שלמעשה הנתבעת כלל לא התכוונה להחזיק בנכס ועל אחת כמה וכמה, לא התכוונה לשמור עליו וקל וחומר שלא התכוונה כי תוטל עליה רמת האחריות המוגברת. אולם בכך לא סגי. כפי שצויין לעיל "גזרת הכתוב" היותך מחזיק ובהתמלא התנאים הנדרשים, הינך שומר. יחד עם זאת, בקביעת נורמת השמירה או כלשונו של פרופ' אנגלרד "בקביעת תוכן חובה זו יש להסתמך בראש ובראשונה על כוונת הצדדים". מעת שהנתבעת ביקשה מהמבוטחת להמתין, גילתה דעתה כי אין בכוונתה לשמש כשומר עבורה. יחע עם זאת, ולמעשה כטובה, נאותה הנתבעת ליתן למעשה שני שרותים למבוטחת. ראשית, השרות המרכזי של תיקון המכונית ושנית, שרות הלוואי להחנות את המכונית במקום שיהיה פנוי, תוך שמירת המפתחות. בנושא שירות אחרון זה דומה הנתבעת לכל אחר שהמבוטחת היתה מוצאת, ואשר היתה מבקשת ממנו לקחת את המכונית לאחר התיקון הקצר, להחנות את המכונית, וכשהיא תבוא בעת שתמצא לנכון לקחת את המפתחות. כלום יש הצדקה להטיל על הנתבעת את האחריות המוגברת ביחס לשירות השני, בעת שכבר לא שימשה למעשה כקבלן והנכס לא היה בעודו עימה כקבלן - הכל בגין רצונה לסייע למבוטחת. 17. המבוטחת עצמה מעידה על הקושי במציאת חניה במקום, קרי, כי המבוטחת ידעה ידוע היטב כי אין חניה לנתבעת עצמה, למעט החניה בה מטופלים המכוניות וכשידעה כי המכונית תימצא במקום פנוי ומבלי שמי מטעם הנתבעת יפקח עליה. האמור בהבדל מאותם בעלי מוסכים הכוללים חצר המוסך. ניתן לראות כוונה אחרת משתמעת באמור, אף אם לא היינו נזקקים להוראות הדין. יצויין, כי בענייננו גם אם לא קיבלה המבוטחת הודעה כי עליה לבוא לקחת את המכונית, הרי עולה, כי ידעה כי תוך זמן קצר התיקון יסתיים ועל כן עליה לבוא לקחת את המכונית. ניתן על כן לקבוע, כי המכונית נגנבה בעת שהאחריות של הנתבעת היתה בדרגה מופחתת. רשלנות 18. כפי שציינו לעיל, לא המפתחות הם אלו שנגנבו וכשלכאורה הופעלו אמצעי המיגון. דהיינו, לא ניתן לראות בנתבעת כרשלנית, לא לפי חוק השומרים ואף לא לפי דיני הנזיקין, ראה ע"א 341/80 חוסיין אסעד עלי נ' ששון ואח' פ"ד לו (3) 281. מעבר לנצרך נציין, כי אם לא הופעלו אמצעי המיגון על ידי עובד הנתבעת שהחנה את המכונית, הרי לכאורה, לא היתה חבה כלל התובעת בתשלום למבוטחת וחזקה עליה שאם אכן שילמה למבוטחת, לא סברה כי אלו לא הופעלו. סכומם של דברים 19. גניבת מכונית ממקום סמוך בו בוצעה החלפת חלק במכונית. המקרה דנן אינו דומה למקרה השגרתי של גניבה ממוסך. 20. במקרה דנן דין התביעה להדחות מכל אחד מהטעמים הבאים: א. לכאורה, מדובר בתחולה של חוק המכר ועל כן אין דינה של הנתבעת כשומר שכר מדרגת האחריות הגבוהה וכשהוכח כי אובדן המכונית לא נגרם ברשלנותה. ב. גם אם הנתבעת תחשב כקבלן, הרי בעת הגניבה לא התמלא התנאי שבסעיף 6 (ב) לחוק חוזה קבלנות, דהיינו, המכונית לא היתה, בעודנה בידי הנתבעת. ג. גם אם לא תתקבל פרשנות זו, הרי בנסיבות דנן, היתה חייבת הנתבעת לקחת את המכונית ועל כן דרגת האחריות של הנתבעת הינה שלא בגדר האחריות המוגברת. ד. גם כוונת הצדדים המשתמעת, כי ביחס למועד בו נגנבה המכונית לא תחשב הנתבעת כחבה באחריות המוגברת. ה. לא הוכח כאילו הנתבעת התרשלה כביכול בשמירת המכונית, אלא הפוך מכך. 21. לאור כל האמור דין התביעה להדחות. בעקבות כך, כך דינה גם של ההודעה לצדדים שלישיים וכשלכאורה יש לחייב את התובעת בהוצאות שנגרמו לנתבעת ולצדדים השלישיים. 22. אשר על כן אני מורה כדלקמן: א. התביעה נדחית ואני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות אשר שילמה בגין ההודעה לצד שלישי בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מעת ההוצאה ועד התשלום בפועל וכן 7,500 ₪ שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. ב. ההודעה כנגד הצדדים השלישיים נדחית, וכשביחס לצד שלישי 1, ללא צו להוצאות וביחס לצדדים השלישיים 2 ו-3, אני מחייב את התובעת לשלם לכל אחד מהם, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. אזעקהרכב