צליאק עקב שירות צבאי - הכרה

פסק דין 1. המערער יליד 1978 הגיש למשיב תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב] התשי"ט1959- (להלן: "חוק הנכים") בקשר עם מחלת הכרסת (צליאק) אשר נגרמה לטענתו בעת ועקב שירותו הצבאי (להלן"הפגימה"). 2. המשיב בהחלטתו מיום 18.7.99 קבע כי: "בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות הדעת הרפואית מיום 12.7.99 ומן הנימוקים המצויינים בחוו"ד המצ"ב הגעתי למסקנה כי אין קשר בין מחלת הכרסת ממנה הנך סובל ובין תנאי שירותך הצבאי, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק". על החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו. המערער התגייס לצה"ל בתאריך 30.3.97 והשתחרר בתאריך 29.3.99. בתחילה שירת בתותחנים, ואחר כך ביחידת קצין העיר נתניה. באשר לתנאי שירותו, הומצאו תצהירו ועדותו של המערער, וכן של 3 חיילים נוספים אשר שרתו איתו והומצא גם מכתבו של הקמב"ץ סגן ניר יבין מיום 6.5.98 המאשרים את גירסתו במלואה. טענות המערער 3. המערער טוען כי התגייס כשהוא בריא, ללא בעיות במע' העיכול. במהלך הטירונות נאלץ לאכול כמויות ניכרות של מזון המכיל גלוטן ולאחר כחודשיים החל לסבול מכאבי בטן. לטענתו, מצבו החמיר במיוחד כאשר שהה במחנה שיזף, שם נסגר המטבח של היחידה למשך 3 שבועות עקב מגפת זבובים ויתושים. וכל החיילים נאלצו להתקיים על מנות קרב, וכמויות מרובות של לחם. כתוצאה מכך חלה התדרדרות במצבו, סבל מהקאות, שלשולים וירידה במשקל. המערער נבדק וב- 98 נקבע שהוא סובל ממחלת הצליאק. לטענת ד"ר גילון בחוות דעתו כי המערער היה חולה לפני גיוסו לצבא. מבחינה רפואית ומשפטית לא נכון. ומפנה לע"א 137/64 פ"ד יח, חלק 2, עמ' 510 (וינשטיין). ולפס"ד מוסקוביץ בע"א 519/71 פ"ד כו, חלק 2, ע' 612. המערער מפנה לפסקי דין, בהם דנו במהלך הצליאק בהן ד"ר גילון נתן חוות דעת ובהם חייבו את הקשר שבין הפגימה לבין השירות ואין לקבל את חוות דעתו של ד"ר גילון לפיה אין קשר כזה. (ע.נ. 254/96 שין יניב נגד קצין התגמולים וע.נ. 106/96 איתי מימוני נ. קצין התגמולים) ההכרעות בתיקים אלה ניתנו על סמך חומר הראיות שהוגש באותם תיקים כלומר העובדה שביהמ"ש קבע במקרים מסוימים החמרה אינה מחייבת שגם בתיק זה החמרה כי העובדות כפי שהוכחו פה מצביעות על גרימה במובן המשפט של ההלכה. הנחיותיו של ד"ר גילון מתבססות על השערות חסרות בסיס. לטענתו, עם גיוסו לצה"ל חל שינוי משמעותי בהרגלי האכילה של המערער ולפני שירותו לא צרך כמויות כאלה של גלוטן. טענות המשיב 4. המשיב טוען כי אין קשר בין הופעת מחלתו של המערער ובין תנאי שירותו, לא קשר של גרימה ולא של החמרה, תנאי שירותו רגילים ולא התרחש במסגרתם כל אירוע חריג. אין אסכולה רפואית הקושרת בין הופעת מחלת הצליאק ובין תנאים סביבתיים. ב"כ המשיב טוען כי בחוות דעתו של ד"ר שטרמר, המומחה מטעם המערער, מודה המומחה שטרם נקבע בוודאות כיצד נגרמת הפגיעה האופיינית למחלה וטוען שקיימות מספר השערות. מכאן עולה שישנה הסכמה בין מומחים כי האטולוגיה של מחלת הצליאק אינה ידועה. ב"כ המשיב מפנה ע"א 2312/01 פסק דין שניתן ע"י השופט דר בעניין כרסת ומתייחס באופן עקרוני לשאלת הנפקות של ידיעת האטולוגיה. מפנה לס' 12 לפסה"ד. עוד מוסיף המשיב כי אין די בעצם הגיוס לשירות כדי לבסס קשר סיבתי (מפנה לרע"א 5475/95, דקל נ' מ"י). ד"ר שטרמר לא בדק כיצד ניזון המערער לפני גיוסו לצבא. והגיע למסקנה שהינה הנחה עובדתית בלתי מבוססת. במקום, שהסיבתיות אינה ידועה ניתן לצפות ממומחה סביר להציע בדיקה מפורשת של גורם ההדק המוצע על ידו ולא להפריח השערה כוללנית ובלתי בדוקה עובדתית. ב"כ המשיב מדגיש כי אי הידיעה הרפואית בדבר הסיבתיות, חלה במקרה של מחלת הכרסת לא רק על הרקע הקונסטיטוציונלי שלה אלא בעיקר על השפעתה לגורמי הדק כאלה או אח'. ד"ר שטרמר לא שולל בנסיבות ולא בודק התכנות של גורמי הדק אח' לפרוץ המחלה שאינם תלויים בשירות. מניין איפוא שדווקא שינוי בהרגלי האכילה הוא הגורם. ד"ר שטרמר היה חייב לכל הפחות לדון ולשלול גורמי הדק שליליים אח' כדי לתמוך במסקנה העובדתית. המשיב טוען כי גם אם המחלה לא היתה סימפטומטית לפני הגיוס אין בכך הוכחה שטרם החלה לקנן בגוף המערער. לפי מסמך הנמצא בתיק הרפואי מ- 10.12.97, כמות ההמוגלובין היא 12, לאחר 4 חודשים נוספים בוצעה בדיקה נוספת ונמצא ערך נמוך בשיעור דומה, ומכאן ניתן להסיק שקרוב לוודאי שערך ההמוגלובין הנמוך ליווה את המערער חודשים גם לפני שהתגלה לראשונה ב- 10.8.97. ולכן, מסקנתו של ד"ר גילין כי ערך נמוך כזה מעיד על מחלה שהחלה לקנן בגוף המערער עוד לפני הגיוס - היא המסקנה הנכונה. לעניין הפן העובדתי טוען המשיב כי בתצהירו של המערער מע1/, טוען הוא כי נאלץ כבר בשלב הטירונות והלאה לאכול כמויות לחם רבות וכן מנות קרב רבות. המצהיר מתן דרור, שלא נחקר, טוען כי חלק ניכר מהמזון בטירונות הורכב ממנות קרב לחם ודברי מאפה. המצהיר אורן משלי העיד על אכילת מנות קרב לחם ודברי מאפה רק בבסיס שיזף היינו בחודש החמישי לשירות כאשר כבר אין עוררין כי המחלה נתנה במערער אותות. המצהיר, ליאור לוי, גם הוא תומך רק בהרכב האוכל בבסיס שיזף, אף אחד מהמצהירים לא תומך בטענה שהרגלי האכילה של המערער השתנו משמעותית. אף אחד מהמצהירים לא מפרט את כל סוגי המזון שאכל בצבא ואת הכמויות היחסיות. תופעות השילשולים בהן לקו חיילים רבים בשיזף אינה מעידה על מגיפת מחלת הכרסת אלא ככל הנראה על תנאי תברואה לא טובים. עוד טוען המשיב כי אין בגרסת המערער היגיון רפואי, אמירה כללית כי "בגדול" נמנע מדברי מאפה אינה יכולה לבסס הוכחה של שינוי משמעותי בהרגלי אכילת גלוטן. גם עדויותיהם של העדים האחרים אינם רלוונטיות לנסיבות ספציפיות המיוחדות למערער בלבד לפני ואחרי הגיוס ובייחוד כמובן לפני הגיוס. המשיב טוען כי אמינות המערער נמוכה בשלב הראשון של תביעתו, שם המערער דגש חזק מאוד במתח נפשי וחברתי גדול שממנו סבל כביכול במחנה שיזף בחודש אוגוסט 97 ובתנאי תברואה לקויים. המערער לא יוצג ע"י עו"ד. רק לאחר שנדחתה התביה על ידי המשיב והוגש הערעור מרחיב המערער, אחורה עד תקופת הטירונות ומטשטש את טענת המתח הנפשי והחברתי כמעט לחלוטין. לטענת המשיב יש בכך שינוי חזית והרחבת חזית ביחס הנסיבות שמתקיימות בפני המשיב. ועל פי הפסיקה יש להעדיף גרסה מוקדמת על פני מאוחרת. סוגיית הירידה הנטענת במשקל אף היא מחלישה מאוד את מהימנות המערער מפנה למש1/ מתאריך 16.3.98 קובע כי משקלו יציב מפה למש2/ מתאריך 5.3.98 שבו מילא המערער בעצמו שאלון ומתשובותיו עולה כי משקלו יציב. למרות זאת ניסה לטעון בס' 9 לתצהיר מע1/ כי חלה ירידה ניכרת במשקלו ולד"ר גילין סיפר כי הפחית 10 ק"ג ממשקלו. בחקירתו נשאל לכך והשיב תשובות סותרות. כשנשאל לפשר הסתירה טען כי המסמכים אינם נכונים. בנסיבות אלה טוען המשיב שיש להתייחס בזהירות מופלגת לכל טענה עובדתית מפי המערער ובראש ובראשונה לטענה כי ארע אצלו שינוי משמעותי בהרגלי האכילה. המשיב מפנה לע"א 4376/96 סיגל גילאון נגד קצין התגמולים. היבט רפואי 5. המערער הגיש שתי חוות דעתו של ד"ר שטרמר. האחת מיום 8.5.00 והשניה מיום 29.6.01. מאת המשיב הוגשו שלוש חוות דעתו של ד"ר גילון. האחת מיום 24.8.2000, השניה מיום 30.4.01 והשלישית מיום 13.8.01. המומחה מאת המערער, ד"ר שטרמר בחוות דעתו מיום 8.5.00 סבור כי מחלת הכרסת פוגעת ברירית של המעי הדק ומתבטאת בהעלמות הסיסים. העמקת הקריפטות וריבוי התנאים של ה- LAMINA PROPRIA. קיימת גם פגיעה משנית של מערכות אחרות כגון דם, שרירים, עור, מערכת שרירית-גרמית ומערכת העצבים. טרם נקבע בוודאות, כיצד נגרמת הפגיעה של ה- GLUTEN קיימות מספר השערות וביניהן: א. תגובה של מערכת ההגנה (IMMUNE SYSTEM) לגלוטן. ב. רקע גנטי המאפשר את התגובה הפתולוגית למגע עם גלוטן. ג. מחלה מטבולית שבה אין עיכול מושלם של הגלוטן וכתוצאה מכך יש ריבוי של חומרים טוקסיים אשר פוגעמים ברירית. ד. תגובה טוקסית באצעות מנגנון דמוי לקטין בין הגלולטן לבין תאי האפיטל של המעי. ה. שילוב של מספר מנגנונים שהוזכרו לעיל. הרגישות האימונולוגית היא כנראה תופעה קבועה במחלת הכרסת, אך ישנם גורמים נוספים אשר פועלים כגורמי הדק והופכים את הנטייה הרדומה למחלה פעילה בין הגורמים הללו הוזכרו אירוע של תדירות יתר של הרירית, תזונה לקויה, עליה בכמות הגלוטן שבמזון, ניתוחי קיבה, תוארו מקרים שבהם הופיעה המחלה לידי ביטוי גלוי לאחר שינוי מהותי בהרגלי האכילה. בסיכום חוות דעתו טוען המומחה כי המערער פיתח את מחלת הכרסת בעת שרותו הצבאי. וזאת בעקבות שינוי משמעותי בהרגלי האכילה שהפכו להיות עשירים ב- GLUTEN. הסיבה להופעת המחלה אצלו היא ככל הנראה תגובה של המערכת האימונולוגית של תאי האפיטל של המעי לגלוטן. סביר להניח שנטייתו למחלה הייתה סמויה מבלי לתת את סימניה החיצוניים לפני גיוסו לצבא, השינוי הדראסטי בהרגלי האכילה, עם עלייה בכמות הגלוטן שבמזון במהלך שרותו הצבאי, הוא שגרם להתפרצות הקלינית של הנטיה למחלה, והפיכתה למחלה גלויה. בחוות דעתו המשלימה של ד"ר שטרמר מיום 29.6.01 מתייחס המומחה לחוות דעתו של ד"ר גילון ואינו מסכים עם טענתו של ד"ר גילון לפיה "האנמיה שנתגלתה אצל המערער מספר חודשים מועט לאחר הגיוס מהווה הוכחה שהמערער היה חולה במחלת הכרסת לפני גיוסו. המערער לא היה חולה במחלת הכרסת לפני גיוסו, מכיוון שהוא היה אסימפטומטי לחלוטין. המערער, לפני גיוסו לצה"ל, היה בעל נטייה סמויה למחלת הכרסת. אולם חשיפתו למזון שאכל בצבא היא זו שהביאה להתפרצותה של נטיה סמויה לכרסת. יש מקום לקבוע כי מבחינה רפואית קיים קשר סיבתי של גרימה בין תנאי שירותו הצבאי, לבין הופעת המחלה. 6. המומחה מטעם המשיב, ד"ר גילון, בחוות דעתו מיום 24.8.00 אינו מסכים עם מסקנותיו של ד"ר שטרמר. המומחה טוען כי הדבר הברור היחידי המבוסס על מחקרים אפידמיולוגיים לגבי המחלה הוא, שקיים רקע תורשתי הקובע את הליקוי ואת הרגישות לגלוטן. היתר הן השערות. המומחה סבור כי במקרה הנדון, המחלה, שהייתה קיימת בוודאי לפני הגיוס, לא נגרמה ע"י התנאים ששררו בעת שרותו הצבאי, היא התפתחה על רקע של נתונים תורשתיים שהיו קיימים בו לפני שרותו הצבאי. עוד מוסיף המומחה כי קרוב לוודאי שהשינוי בהרגלי האכילה בצבא והופעת התסמינים הקליניים סייעו לאבחן המוגדר. שרותו לא גרם להתפתחות המחלה ולא החמיר את מצבו. לדעת המומחה אין קשר סיבתי בין מחלת הכרסת ממנה סובל המערער לבין שרותו. בחוות דעתו השנייה של ד"ר גילין מיום 30.4.01 מדגיש המומחה מספר נקודות שלא הודגשו בחוות הדעת הקודמת: א. המערער גויס לצה"ל ב- 30.3.97. ב. ב- 19.8.97 רישום מיומן המרפאה הצה"לית, רמת המוגלולבין 11.5 גרם %, בהמשך כתוב אנמיה ונתבקשו בדיקות דם נוספות. מאוחר יותר הסתבר שזהו חוסר גם כתוצאה מחוסר ברזל. ג. בחקירתו ספר מיוזמתו שנמנע לאכול דברי מאפה בתקופה שלפני השירות מפני שסבל מטחורים. אחרי הגיוס לא יכול היה להיות סלקטיבי ואכל הכל. ד. לפני גיוסו לא ידע שהוא חולה במחלת הכרסת ובוודאי אכל מאכלים רבים המכילים גלוטן. ה. גם כמויות קטנות של גלוטן הן רעילות לרירית. ו. מחלת הכרסת מופיעה בד"כ בילדות אך יכולה להופיע גם מאוחר יותר. ז. הסיבות להופעת המחלה בגין מבוגר אינן ברורות. ח. רירית המעי הלוקה באנזים מסויים רגישה לגלוטן, המכניזמים המדייקים אינם ברורים עצמן. ט. במקרה הנדון המערער היה חשוף למאכלים המכילים גלוטן במשך רב שנים ולפני הגיוס. הגלוטן שבמזון שהוא אכל באותן השנים פגע בוודאי במידה זו או אחרת ברירית המעי שלו. י. כ- 4 חודשים לאחר גיוסו נמצא חוסר דם של 11.5 גרם % המוגלובין ממצא חריג אצל בחור בגילו שלא היה לו סיפור של דימומים. יא. חוסר דם מסוג זה שנמצא אצל המערער אינו מתפתח תוך ימים ואף לא תוך שבועות. חוסר דם מסוג זה הוא תוצאה של הפרעה בספיגת ברזל על רקע מחלת רירית המעי במשך שנים. יב. לדעת המומחה, האנמיה שנתגלתה אצל המערער מספר חודשים מועט לאחר הגיוס מהווה הוכחה שהמערער היה חולה במחלת הכרסת לפני גיוסו. יג. שינוי בהרגלי האכילה אולי גרם לכאבי בטן ושלשולים, אך לא היה משמעותי מבחינת התפתחות מחלת הכרסת אצל המערער. בסיכום חוות דעתו סבור המומחה שאין קשר סיבתי בין מחלת הכרסת שאובחנה אצל המערער לבין שירותו הצבאי. בחוות דעתו השלישית של ד"ר גילון מיום 13.8.01 המומחה אינו מסכים עם דעתו של ד"ר שטרמר שהמערער פיתח את מחלת הכרסת כתוצאה מתנאי השירות והמזון אותו אכל במשך חמשת חודשי שירותו. המערער הרגיש בטוב במשך ארבעת החודשים הראשונים של שרותו למרות כפי שכותב ד"ר שטרמר בחוות דעתו מה- 8.5.00 דף ראשון (תולדות המקרה) שהוא אכל בהיותו בשבטה דברי מאפה ומנות קרב. לא היו לו כאבי בטן ולא היו לו שלשולים, כלומר לא היתה לו מחלה פעילה ובכל זאת חודש מאוחר יותר כבר נמצא אצלו חוסר דם משמעותי (אנמיה). רק אחרי שהועבר למחנה שיזף, שם אכל רק מנות קרב עשירות פחמימות ולחם, החל לסבול מכאבי בטן, שלשולים ובבי"ח הלל יפה נתגלה חוסר דם - כלומר היה ממצא שבדיעבד הצביע על מחלת הכרסת. באשר לשינוי הרגלי האכילה בתקופת השירות והטענה שגם לפני גיוסו שמר על כלכלה מגבילה בגלל מחלת הטחורים, זו טענה שאין לה קשר להתפתחות מחלת הכרסת. כלכלה שכביכול עוזרת לטחורים היא כלכלה בעלת תכולת תאית גבוהה כפי שמוצאים בלחם שחור, חיטה מלאה וכו'. לכן אי אפשר שלפני הגיוס המערער לא אכל כלכלה אשר הכילה גלוטן ורק לאחר גיוסו נפגש לראשונה בכלכלה המכילה גלוטן. אחרי שאובחן כסובל מכרסת והחל לשמור על כלכלה דלת גלוטין חלפו כאבי הבטן והשלשולים, חזר למשקלו הקודם ומצבו, חזר להיות דומה לזה שהיה לפני הגיוס מפני שמחלתו אובחנה והוא למד שכלכלה המכילה גלוטן מזיקה לו. מחלת הכרסת לא נגרמה ע"י תנאי השרות בצבא ותנאי השרות והכלכלה לא השפיעו לטווח ארוך על מהלך מחלתו. היבט משפטי 7. הכלל הוא כי עול ההוכחה להוכיח את הקשר בין הפגימה לבין השירות הוא על המערער. שאלת הקשר המשפטי בין שירות הצבאי לבין הפגיעה ממנה סובל החייל הינה פעולה משולבת של עובדה, משפט ורפואה (ראה ע"א 459/89, קצין התגמולים נ' חריטן, פ"ד מה(5), 374). במקרה שלפנינו קיימים חילוקי דיעות בין המומחים הרפואיים אולם, הכלל הוא כי עצם העובדה שדעת רופא אחת תומכת בטענה שיש קשר בין החולי שפגע במערער לבין השירות, בעוד שרופא אחר סבור שאין קשר, אינה מספקת כדי להעדיף הדעה המכירה בקשר. באשר לכמות ההוכחה, בע"א 192/85, קצין התגמולים נ' הכט, פ"ד מד(3), 646, נקבע כי גם במקרה ובסיום הדיון נותר ספק בלב חברי הועדה יש לקבוע כי המערער לא יצא חובת ההוכחה המוטלת עליו שהינה עפ"י מאזן ההסתברות. הדרישה מהמערער הינה כי ירים את נטל ההוכחה לרמה של "מתקבל מאוד על הדעת". בפרשת הכט הנ"ל, נאמר ע"י כב' השופט בך כי: "על התובע, שנטל ההוכחה מוטל עליו, להוכיח את תביעתו מעבר למאזן ההסתברות, היינו מעבר לסבירות של 50%..." ולמטה מזה מוסיף: "חייל הלוקה בנכות זכאי אף הוא לתגמולו על פי חוק הנכים רק אם המחלה או החבלה שפקדו אותו אירעו מזמן ועקב שירותו הצבאי..." ועל כן מוטל על הנכה, התובע תגמול ושיקום על פי אותו חוק, להוכיח את תביעתו, כולל יסוד הקשר הסיבתי לפיו אירעה הנכות עקב השירות. אם יש בעניין זה פניה לכאן ולכאן ומשקל הראיות מאוזן ומוביל לתוצאת תיקו... הרי ככלל תביעתו של הנכה דינה להידחות" (ע' 645). 8. יחד עם זאת, נקבע בע.א. 187/83 רדושיצקי דב נ. ק. התגמולים פ"ד ל"ז(4) 361 על ידי כב' השופט ג. בך: "עם זאת מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו ואין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של קרוב לוודאי" ומספיק אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי ופרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה". בע"א 681/92 אריה מישורי נ. קצין התגמולים, פ"ד מ(1)470, ציטט כב' השופט ג. בך את דברי כב' השופט זילברג בע.א. 137/64 גיורא ויינשטיין נ. קצין התגמולים פ"ד יח(2) 510: "אין השופט רשאי להציג לעצמו את השאלה: מה היה קורה לחייל אלמלא שירותו, האם היה נפגע פגיעה דומה, כלומר פגיעה מאותו סוג, בחיים האזרחיים או לא? עליו לרכב את מעייניו לפגיעה הקונקרטית ולשאול את עצמו האם היא הייתה מתרחשת באותה שעה ובאותה צורה - אילו החייל אותה שעה לא היה חייל אלא חזקה לטובתו כי המחלה נגרמה במלואה עקב השירות". בע.א. 2027/94 צביה קליג' נ. קצין התגמולים פ"ד נ(1) 537 קבע בית המשפט כיצד ניתן לזהות אם מדובר באסכולה רפואית וכך נאמר: "... שאלה יפה היא, מתי דעה נעשית אסכולה, מסתמא, אין תשובה ברורה לשאלה זאת, כשם שאין תשובה ברורה לשאלה כמה כבשים עושות עדר. מצד אחד ברור כי אין צורך שדעה תזכה להסכמת הכל, ללא מחלוקת,כדי שתהווה אסכולה. אף אין צורך שדעה תהיה נתמכת בראיות המבססות אותה. ברמה של קרוב לוודאי כדי לומר שהיא אסכולה. אך מן הצד השני, אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסויימת כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות הרפואית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר. להבדיל מהשערות ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על ידי מחקרים". דיון ומסקנות 9. ומן הכלל אל הפרט, שקלנו את טענות הצדדים ועיינו במסמכים ובחוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם התובעים והגענו למסקנה כי יש להכיר בקשר של החמרה בין הפגימה לבין השירות כאשר שיעור ההחמרה הוא 50%. להלן נבהיר עמדתנו זו: מצד אחד, תאר המערער את תנאי שירותו בתצהירו ובח.נ. ואישר כי כבר בטירונות הוא החל להרגיש כאבי בטן (עמ' 7 ש' 13 ואילך). את עיקר המשקל מבקש המערער לתת לשירותו במחנה שיזף שם לטענתו התגלתה מחלתו במלוא חריפותה וזאת עקב סוג המזון העשיר בגלוטון ועקב תנאי תברואה לקויים. גירסה זו של המערער נתמכה באופן חלקי בלבד בעדיו. העד ליאור לוי (עמ' 9 ש' 16 ואילך) תאר מצב שבו חיילים סבלו מכאבי בטן שלשולים והכאות אולם עם זאת כי המערער לא היה בתקופה זו בבסיס זה. העד אורן מישלי ציין כי גם הוא לא היה ממש בשירות עם המערער (עמ' 10 ש' 18). מאידך, מבחינת ההבט הרפואי אנו מעדיפים את חוות הדעת של ד"ר גילון על פני חוות הדעת של ד"ר שטרמר. מקובלת עלינו עמדתו של ד"ר גילון כי מדובר במחלה שהאטיולוגיה שלה אינה ידועה (ולכך מסכים גם ד"ר שטרמר) וכי בחינת כמות ההמוגלובין כעולה מהתיק הרפואי, יכולה להצביע על המצאות מחלה פעילה עוד בטרם השירות. אם נוסיף לכך את עדותו של המערער כי נמנע מלפני השירות מלאכול דברי מאפה, ולטענתו אכל בשל כח נסיבות הרבה דברי מאפה בזמן השירות, יש בכך משום תמיכה למקסנה זו דהיינו כי המערע רידע כי דברי מאפה אינם טובים עבורו והוא גילה רגישות זו עוד בטרם השירות. עם זאת, יש לקבל כי תנאי השירות שבהם אכל המערער כמו יתר החיילים, אוכל עשיר בגלוטון, וכאבי הבטן עליהם התלונן בזמן הטירונות והתגברו בעת שירותו במחנה שיזף מס' חודשים לאחר מכן יש בהם כדי להחמיר במצבו (השווה לע.נ. 254/96 פין יניב נ' ק. התגמולים וכן ראה רע"א 1952/00, וכן החלטה מיום 3.5.00 שם התקבלה האבחנה כי כאשר המחלה קיננה באופן סמוי עוד בטרם השירות, מדובר בהחמרה בעקבות שינוי בהרגלי האכילה שהיה כרוך בשירות באופן שהסימפטומים שלה הפכו לגלויים ואזי מדובר בקשר של החמרה להבדיל מגרימה). אשר על כן, אנו מחליטים לקבל את הערעור במובן זה שאנו קובעים כי קיים קשר של החמרה בין תנאי השירות לבין הפגימה, כאשר שיעור ההחמרה הינו 50%. הנכות תקבע על ידי וועדה רפואית. אנו מחייבים את המשיב לשלם למערער שכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ש"ח מזכירות ביהמ"ש תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים ותחזיר את התיק הרפואי למשיב. צבאשירות צבאי