פסק דין בפני תובענה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע במהלך עבודותיו. העובדות 1. התובע (להלן - התובע או מראד), יליד 1954, מלטש יהלומים במקצועו, נפגע בשתי תאונות עבודה. התאונה הראשונה אירעה ביום 22.3.94 במפעל לייצור וליטוש יהלומים. בעת שהתובע עסק במלאכתו כמלטש יהלומים כתמול שלשום, פגע לפתע יהלום חם בעינו השמאלית (להלן - התאונה הראשונה). בעקבות תאונה זו הובהל התובע לבית החולים שם נדרש לסדרת טיפולים רפואיים וכן לשני ניתוחים בעינו השמאלית. לאחר הטיפול הראשוני אותו קיבל, עבר התובע עוד טיפולים נוספים רבים במשך שנתיים. תאונה זו הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן - המל"ל) כתאונת עבודה ונקבע כי לתובע תהא נכות רפואית לצמיתות בשיעור של 59% (נספח ב' לכתב התביעה). התביעה בגין תאונה זו הוגשה כנגד מר מוטי גנץ, הנתבע מס' 1 (להלן - גנץ או הנתבע). 2. התאונה השניה אירעה ביום 8.10.96 במפעל לייצור שקיות תה, גווילי תעשיות בע"מ (להלן - הנתבע 2 או גווילי). שעה שהתובע עבד על מכונת גריסת שקיות תה, הוא הבחין כי גולש מן המכונה חומר. התובע ניסה לחסום את גלישת החומר, ובעודו שולח יד לעבר המכונה, נתפסו אצבעותיו בין שיני המכונה ושתי אצבעות ידו השמאלית נקטעו. בעקבות התאונה השנייה, הובהל התובע לבית החולים שם אושפז ועבר ניתוח להשלמת הקטיעה של האצבעות וסגירת הגדמים. 3. התביעה מוגשת כנגד שני המעבידים של התובע וזאת למרות שהתובע עבד עבורם בזמנים שונים ולמרות שנראה כי על פניו אין בין הנתבעים יריבות. אולם - טענתו של התובע היא כי התאונה השנייה גרמה לנסיגה בשיקומו מהתאונה הראשונה ואף החמירה את מצבו וזהו הטעם אשר בגינו התביעות מוגשות יחד בפני בית משפט זה. יצויין כי המשפט התנהל, רובו ככולו, בין התובע לבין הנתבע 1, לעניין התאונה הראשונה, שכן הנתבעת 2 הסתפקה בהגשת כתב הגנה בלבד, ולאחר מכן לא התגוננה בפועל ואף לא התייצבה לדיונים. לפיכך, ידון ביהמ"ש בפירוט בתאונה הראשונה בלבד (להלן - התאונה). 4. עו"ד כץ, ב"כ של מר גנץ, טוען תחילה כי מרשו איננו בעל הדין הנכון לתובעו, וזאת כיוון שלא התקיימו בין התובע והנתבע יחסי עובד-מעביד, ולפיכך, הנתבע לא חב כלפיו חובת זהירות. לחילופין, במידה ויימצא כי בין התובע והנתבע אכן מתקיימים יחסי עובד-מעביד, טוען ב"כ הנתבע כי סכום הפיצויים הנתבע נבלע בתגמולי המל"ל ולכן אין לחייבו בפיצוי כלשהו. יחסי עובד- מעביד 5. הדיון המקדמי מתייחס לשאלה האם בין התובע והנתבע התקיימו יחסי עובד-מעביד שכן אם לא כך, הרי שהנתבע 1 כלל לא חב חובת זהירות כלפי התובע. בסעיף 2 לכתב התביעה נטען לגבי הנתבע כדלהלן: "הנתבע מס' 1 היה הבעלים ו/או המפעיל ו/או המחזיק ו/או הממונה ו/או התופס של מפעל לייצור וליטוש יהלומים ברח' בר כוכבא 20 בבני ברק וכן היה, בכל הזמנים הרלבנטים לתאונה הראשונה, מעבידו של התובע". לאחר בחינת חומר הראיות וטיעוני הצדדים, ולאור ההלכות הפסוקות בנושא, סבורני כי במקרה זה, אכן מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין התובע והנתבע וזאת לאור "מבחן ההשתלבות" (כפי שנקבע בדב"ע לא/27-3 עיריית נתניה - דוד בירגר, פד"ע ג' 177; ובבג"צ 123/81 אלקטרה (ישראל) בע"מ נ' בית הדין הארצי, פ"ד לו (1) 423). הלורד דנינג עמד על מבחן זה בכותבו: “Under a contract of service, a man is employed as part of business and his work is done as an integral part of business; Whereas under a contract of services, his work, although done for the business, is not integrated into but is only accessory to it”. (Stevenson, Jordan and Harrison Ltd. V. Macdonald and Evans, [1952] 1 TLR, CA, 101,111) 6. בעניינו, נראה כי העובדה שבין התובע והנתבע 1 לא מתקיימים יחסי "כפיפות" גמורים, כפי שהיה נדרש בעבר כי יתקיים בכדי שיתקיימו יחסי עובד-מעביד, אולם מתקיימות, דרישות "מבחן ההשתלבות" כאמור, לפיו, גם קשר גמיש בין המעביד והנתבע, בהתחשב בנסיבות המקרה - די בה כדי ליצור יחסי עובד-מעביד. במקרה דנן, נראה כי מתקיימים "יחסי כפיפות גמישים" כדברי הנשיא ברק בבג"צ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי ואח', פ"ד נ (4) 628, 650, וזאת מכמה טעמים; ראשית ניתן לראות כי מר גנץ חתום על ההודעה על פגיעה בעבודה כפי שהוצגה לביהמ"ש ב- ת/5, נספח א', כמעבידו של התובע. שנית, בתלושי ניכויי המס של התובע (נספחים י'- י"ב ל- ת/5), שוב ניתן לראות כי מר גנץ הוא הוא אשר חתום עליה ולא בכדי. חתימה זו, מאשרת כי התובע "עבד אצלנו" כלשון המסמך. שלישית, בפרטי הפגיעה שהוגשו למל"ל, חתום הנתבע כמעסיקו של התובע (נספח י"א ל- ת/5). רביעית, על כל תלושי השכר של התובע אשר מוצגים בתיק המוצגים, חתום הנתבע. סבורני כי די בראיות אלו כדי להקים יחסי עובד מעביד בפועל. גם מהבחינה המעשית, נהיר כי התובע ראה בנתבע כמעבידו וזאת לפי עדותו: "גנץ הוא בעל הבית הישיר, קיבלתי ממנו תלושי שכר. אבל לא היה לי איתו מגע... הכל הלך דרך צוקרמן, מנהל העבודה..." (עמ' 18 לפרוטוקול). 7. ב"כ הנתבע טוען כי מר צוקרמן הוא בעל הדין אשר ממנו יש לתבוע את הפיצויים, וזאת כיוון שבינו ובין התובע הייתה "שליטה גמורה", כלשון סעיף 2 לפקודת הנזיקין, ולכן יש לראות במר צוקרמן כמעבידו של התובע. אינני מקבל טענה זו וזאת מהטעם שמר צוקרמן פעל במפעל היהלומים כמנהל עבודה ותו לא. אומנם סמכויותיו היו נרחבות, וכן היה מופקד על התשלומים השוטפים של המפעל, אך מר גנץ הוא הוא אשר חתום על תלושי השכר של התובע, הוא ששילם למל"ל כספים מידי חודש וכן, הוא האדם אשר סיפק למר צוקרמן את היהלום, כחומר גולמי כשהוא מגיע למפעל, ואליו מר צוקרמן מחזיר את היהלום הגמור בתום הליטוש. ואם לא די בכך, הרי שתמוהה בעיני העובדה כי מר גנץ לא בחר להגיש הודעת צד ג' כנגד מר צוקרמן ואף לא טרח לזמנו לדוכן העדים כעד מטעמו. עובדות אלה יש להסיק לחובת הנתבע. 8. עוד יצויין, כי בנוסף לכך העיד מנהל החשבונות של הנתבע, מר מרדכי בש (להלן - בש), אשר טען כי: "בתלוש היה חתום מוטי גנץ...". גנץ היה מעבידו של בש, והלה מסביר בעדותו כי התובע היה כשאר עובדיו של גנץ, כמוהו (ראה עמ' 27 לפרוטוקול). עדות חשובה נוספת לעניין זה הנה של שאולוב אמנון (להלן - שאולוב), אשר שימש כמנהל עבודה במפעל, אשר אמר כי: "לא שילמתי עבורם מסים. כל זאת עשה גנץ..." (עמ' 37 לפרוטוקול). וכן, גם בעדותו של מיכאל אליצור, עד מטעם ההגנה, נאמר בריש גלי: "ידוע לי שצוקרמן היה קבלן משנה ועבד בשביל כל מיני אנשים..." (עמ' 25 לפרוטוקול). שוכנעתי, אם כן, הן מעדותו של התובע והן ממקבץ הראיות והעדויות אשר הובאו בפני, כי אכן התקיימו בין התובע והנתבע יחסי עובד-מעביד ולכן אני דוחה טענה זו של ב"כ הנתבע. האם התרשל הנתבע 9. לטענת ב"כ התובע, לאור העובדה כי מתקיימים יחסי עובד מעביד, בין התובע והנתבע, קיימת חובת זהירות מושגית של הנתבע כלפי התובע וזאת לאור ההלכה הפסוקה: "נראה שהיום אין עוד צורך לבחון את עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה ענפה ועקבית". (כב' השופט בך בע"א 663/88 יהודה שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225). ב"כ התובע טוענת כי הנתבע לא סיפק לעובדיו סביבת עבודה בטוחה וכן היה עליו לחייבם להרכיב משקפי מגן, כאמצעי הגנה. בכך, לטענת ב"כ התובע, ניתן היה למנוע את התאונה. מנגד, טוען ב"כ הנתבע, כי הלכה למעשה, לא משתמשים במשקפי מגן כאשר עוסקים במלאכת ליטוש יהלומים, וזאת כיוון שמהות העבודה הנה עדינה ועליה להיות מדויקת, ומשקפי מגן עלולות לפגום בשלמות הליטוש (על כך גם העיד הנתבע בביהמ"ש - עמ' 40 לפרוטוקול ). עוד טוענת ב"כ התובע כי התובע לא קיבל הדרכה לגבי שיטת העבודה הראויה וכן לא סיפק מידע לגבי הוראות בטיחות. על כך, גם הצהיר התובע בסעיף 7 לתצהירו : "לא נתנו לי כל הוראות בטיחות, לא נתנו לי משקפי מגן ועל מכונת המגן ו/או מחיצה שקופה בין נקודת עיבוד היהלומים ופניי..." ועוד באותו העניין, העיד שאולוב: "משקפי מגן היו יכולים למנוע פגיעה בעין..." (עמ' 38 לפרוטוקול). 10. לית מאן דפליג שהאירוע הנ"ל הנו יחיד מסוגו, אולם, על כל מעביד סביר ובר דעת, היה לצפות כי כאשר בעבודת ליטוש יהלומים עסקינן, הרי שכרוך בכך סיכון מסוים אותו על המעביד להקטין ככל שניתן. סבורני, כי הנתבע הפר את חובת הזהירות אשר מוטלת עליו מכוח היותו מעביד וזאת כיוון שלא סיפק לעובדיו סביבת עבודה בטוחה דייה, דהיינו, לא חייבם להרכיב משקפי מגן. נראה לי כי שימוש במשקפי מגן בעבודה מסוג זה, הטומנת בחובה סיכון מסוים, הנו צעד סביר וראוי בו צריך היה הנתבע לנקוט, ולחייב את עובדיו להשתמש בהן. לא זאת אף זאת- עפ"י תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) התשנ"ז - 1997, מוטלת החובה על מעביד לספק לעובד משקפי מגן באם העובד עוסק בעבודת ליטוש ומשלא עשה כן, הרי שניתן לחייבו באחריות לפצות את התובע על נזקו. ב"כ הנתבע טוען כי שימוש במשקפי מגן איננו "צעד סביר" אלא "קיצוני" וחיוב העובדים להרכיב משקפי מגן רק תפגום באיכות העבודה. ניסיון החיים גם מלמד אותנו שמקום בו בעבודה מסוימת כרוך סיכון, יש להמציא את אמצעי ההגנה הראויים בכדי להגן על העובדים, גם אם משמעות הדבר שקצב תפוקת העבודה יאט. ובמילים אחרות, חיוב בהרכבת משקפי מגן בעבודת ליטוש יהלומים הנו צעד סביר, לעניות דעתי, צעד בו צריך היה לנקוט הנתבע. נהיר כי הנתבע לא נהג בזהירות ובאחריות כפי שמעביד סביר צריך היה לנהוג, וכי המסקנה המתבקשת היא שאילו היה דואג שלעובדיו יהיו משקפי מגן, הרי שהתאונה הזו יכולה הייתה להימנע. 11. ב"כ הנתבע טוען כי בכל הקשור לפיקוח על העובדים ובטיחותם במקום העבודה, אין לנתבע קשר לכך ומי שהיה אחראי לכך, הוא צוקרמן, שכן הוא אשר קבע את נהלי העבודה וצריך היה להדריך את העובדים לגבי שימוש במכונות. אינני מקבל טענה זו. כאמור לעיל, הכרעתי בנושא צוקרמן הייתה כי תפקידו היה מנהל עבודה, והוא לא היה מעבידו של התובע. יהיו חובותיו של מנהל העבודה אשר יהיו, סבורני כי זהו מתפקידו של המעביד, היינו הנתבע, לדאוג להוראות בטיחות ולהנחיות. יש לציין לעניין סוגייה זו, כי התרשמתי מעדות התובע ומעדותו של שאולוב, כי לא הועברו כלל הנחיות בטיחות, לא ע"י הנתבע ולא ע"י צוקרמן. עובדה זו רק מחזקת את קביעתי כי הנתבע התרשל. 12. באשר לשאלת האשם התורם, אינני סבור כי התובע התרשל בביצוע עבודתו ובשל כך נפגע. התובע עובד בתחום משנת 1967 ולכן חזקה עליו כי ידע את עבודתו על בוריה. כן לא נראה לי כי זה מתפקידו של עובד להתריע בפני סכנה מסוג זה. אני מאמין לתובע כי ביקש לעשות את מלאכתו בדרך הטובה ביותר וכי נזהר בביצועה. כפי שנקבע בפסיקה: "מגמת הפסיקה היא כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה יש להקפיד דווקא עם המעביד ולהקל במידה רבה עם העובד..." (ע"א 492/81 לב נ' ברכד מגד, פ"ד לח (4) 70, וכן ע"א 655/80 מפעלי קירור צפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592). גובה הנזק 13. הנכות הרפואית המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' גיורא טרייסטר, קבע בחוות דעתו מיום 30.7.99 (ב"מ - 1) כי לתובע דרגת נכות מורכבת לצמיתות בגובה של 16.75%. להלן הפירוט: א. נכות צמיתה עבור ירידה בכושר הראייה - 10%. ב. 7.5% נכות צמיתה על ראייה כפולה בעין שמאל. ג. דמעת - 0%. ד. סנוור - לא הוכח. פרופ' טרייסטר, בחוות דעתו קובע כי "יש כאן לדעתי התחלות ברורה" מצד התובע. אשר על כן, העמיד המומחה את גובה הנכות הרפואית על 16.75% לצמיתות. 14. ד"ר אלישע ברטוב (להלן - ד"ר ברטוב), רופא עיניים ומנתח אשר בדק את התובע, ערך שתי חוות דעת בעניין הפגיעה בעינו. בחוות דעתו השניה, מיום 17.1.01, קבע כי יש לקבוע לתובע 35% נכות לצמיתות (ת/3, ו - ת/4), ולהלן הפירוט: א. בשל סגירה ככלי של דרכי בדמעות בעין - 10%. ב. פזילה - 15%. ג. בעיית הסימבלפרון, הפסוידופטריגיום והטריכיאזיס - 10%. עוד קבע המומחה כי "לא נראה סיכוי לשיפור בדרגת נכות זו" (ראה ת/4). בחוות דעת זו קבע ד"ר ברטוב כי: "נוספה נכות ניכרת עקב עיוות העפעף העליון שהביא לצמיחת שערות כלפי פנים ושפשוף הקרנית. קיימת הפרעה למבט כלפי שמאל... נושא הדמעת הקשה, לא רק אני שוכנעתי בו אלא גם אנשים המומחים בתחום זה...". הנכות התפקודית 15. ב"כ התובע טוענת כי בשל רצף צירוף המקרים המצער אשר אירע לתובע, על בית המשפט לקבוע לו 100% נכות תפקודית. התובע עבד כמלטש ולשם כך נזקק לשתי עיניו ושתי ידיו. כיום, למרבה הצער, השימוש בעין שמאל ויד שמאל הנו מוגבל ולכן איננו יכול לתפקד כבעבר. התובע עסק במקצוע ליטוש יהלומים משנת 1967. הוא מעולם לא סיים בית ספר ולכן אין לו תעודת בגרות. את מקצוע ליטוש היהלומים למד במהלך השנים ורכש בו מיומנות. כיום, לא יוכל עוד לעבוד במקצוע זה. כמו-כן מציינת ב"כ התובע, כי כיום מר מראד בן 62 ונאלץ לעבוד כשומר וזאת בלית ברירה, כאמור. ואם לא די בכך הרי שהתובע הפך תלותי במשפחתו שלו ואיננו יכול עוד כבעבר לסייע בעבודות הבית כפי שהעיד בביהמ"ש (עמ' 20 לפרוטוקול). כמו-כן, הוא חייב להרכיב משקפי שמש, באופן קבוע, וזאת כיוון שהשמש או אור חזק מסנוורים את עיניו (עמ' 16 לפרוטוקול), ובנוסף לכך, אינו יכול לקרוא (עמ' 21 לפרוטוקול). 16. ב"כ הנתבע, עו"ד כץ, טוען כי עדותו של התובע איננה אמינה וזאת כיוון שהתובע העיד בבית המשפט, ביום 2.12.96, כי איננו סר לשום מקום ללא משקפי השמש שלו וזאת כאמור, מכיוון שאור השמש מסנוור אותו. עוד העיד התובע כי איננו מסוגל לקרוא. והנה, ב"כ הנתבע, עו"ד כץ, הציג בפני בית המשפט קלטת וידאו של החוקרת הפרטית, הגב' אולגה ציגלמן (להלן - החוקרת), בה נראה התובע הולך ביום שטוף שמש ללא משקפי שמש, מטפל במסמכים, מעיין בהם ובהמשך קורא עיתון (נ/2 ו- נ/3). לעניין זה, נראה לי כי העובדה שבאופן חד פעמי התובע התהלך ברחוב ביום שטוף שמש, כשבע שנים לאחר קרות התאונה, אין בכך כדי לשלול את המסקנה שהתובע מוגבל בפעולות היום יומיות. אדם אשר נפגע בעינו כפי שהתובע נפגע וצריך בעקבות כך להרכיב ברוב שעות היום משקפי שמש ואיננו מסוגל לקרוא עיתון או ספר, פעולה אשר עבור כולנו, הנה מובנת מאליה, הנו אדם אשר יישאר מוגבל מבחינה תפקודית. עו"ד כץ טוען בנוסף כי לאור חוות דעתו של דר' טרייסטר, בה קבע כי "מבחינה תפקודית, הנ"ל יכול לבצע כל עבודה בה יחפוץ לבד נהיגה ברכב ציבורי" (ב"מ/1), הרי שהתובע כשיר להשתלב כמעט בכל עבודה. כמו-כן התובע עובד כשומר, ועדיין ישנן עבודות אותן יכול לבצע. ועוד באותו העניין, פרופ' טרייסטר הוסיף במהלך חקירתו בבית המשפט : "ההגבלה בתנועת העין שמאלה לא מפריעה לתובע בחיי היום יום..." (עמ' 32 לפרוטוקול). אי לכך, טוען עו"ד כץ, על בית המשפט לקבוע לתובע שיעור נכות תפקודית בגובה של 5% בלבד וזאת לאור האמור לעיל. 17. התמונה אשר מצטיירת בעיני לאור הראיות אשר הובאו בפני, היא כי לתובע אכן נגרם נזק ממשי אשר מפריע לו לתפקודו בחיי היום יום. בעקבות התאונה הראשונה, התובע לא יוכל עוד לעבוד בעבודה בה עסק במשך 27 שנים. התובע צבר ניסיון וותק בתחום ליטוש היהלומים וכיום, לא יוכל עוד לעסוק בתחום זה. עוד יצויין כי פרופ' טרייסטר, בחוות דעתו (ב"מ/1), קבע כי לתובע יש נטייה להתחלות וכי מצבו איננו גרוע כפי שהציגו לעיני כל. כמו-כן, למרות גילו של התובע, הלה עדיין יכול לצאת ולעבוד בעבודה אשר פחות מאמצת את עיניו. 18. לאחר שבחנתי את חוות הדעת הרפואיות של המומחים השונים ונתתי דעתי לאופן תפקודו של התובע ולמגבלותיו - במיוחד בתחום מקצועו כמלטש יהלומים - בו לא יוכל לעסוק עוד - החלטתי להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 50%. הפסד השתכרות 19. לעבר עובר לתאונה, השתכר התובע, ע"פ טופס 106 שהוצגו במשפט, סך של 4,405 ₪ (משוערך להיום). למרבה הצער, לא מסרו ב"כ הצדדים די נתונים לגבי אובדן שכרו של התובע לעבר, ואין בידי ביהמ"ש נתונים מספקים כדי לקבוע ממצאים ברורים בשאלה זו. איני מקבל את הצהרתו הסתמית של התובע במהלך עדותו בביהמ"ש כי היה מרותק לביתו במשך שנתיים וחצי, מבלי לחפש אחר מקום עבודה כלשהו (עמ' 20 לפרוטוקול), כמצדיקה חיוב הנתבעת במלוא שכרו של התובע בתקופה זו (סעיף 38, בעמ' 10 לפרוטוקול). לפיכך, אחשב את הפסד שכרו של התובע לעבר עפ"י הנכות התפקודית של 50% מתוך שכרו הקובע - 4,405 ₪, למשך כל התקופה מיום התאונה ועד היום - במשך 8 שנים - כדלהלן : 4,405 x 50% x 96 חודשים = 211,440 ₪. (בצירוף ריבית כחוק ממחצית התקופה). לעתיד התובע יליד 1945, היה מסוגל לעבוד עד גיל היציאה לגמלאות - 65, דהיינו, בשנת 2010. לפיכך, יעשה חישוב הפסדי השכר לעתיד כדלהלן: 4,405 x 50% x 85.2546 = 187,773 ₪. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה 20. לא הובאו בפני ביהמ"ש כל קבלות לגבי הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה - מעבר להוצאות המכוסות ע"י המל"ל, אשר הכיר בתאונה כתאונת עבודה. ב"כ התובע מבקשת לפסוק פיצוי גלובלי של 80,000 ₪ לגבי ראש נזק זה. לדעת ב"כ הנתבע, מאחר ומדובר בתאונת עבודה שחלות עליה תקנות הביטוח הלאומי, "אין כל מקום לפיצוי באב נזק זה" (סעיף 104 לסיכומים). הנני פוסק לתובע פיצוי גלובלי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה, מעבר להוצאה המכוסות ע"י המל"ל - הן לעבר והן לעתיד - בסך 40,000 ₪. עזרת צד ג' 21. הנני פוסק לתובע סכום גלובלי בגין ראש נזק זה בשיעור 30,000 ₪. כאב וסבל 22. הנני פוסק לתובע בגין ראש נזק זה, עקב הפגיעה בעין כתוצאה מהתאונה הראשונה, פיצויים בסך 50,000 ₪. 23. גובה הפיצויים הכולל המגיע לתובע בגין התאונה הראשונה הנו איפוא, 519,213 ₪. מסכום זה יש לנכות את תגמולי המל"ל ששולמו לתובע המסתכמים עפ"י חוו"ד אקטוארית של הנתבע, בסך של 488,919 ₪, כך שיתרת הפיצויים שעל הנתבע לשלם לתובע מסתכמת ב- 30,295 ₪. 24. אשר לתביעה כנגד הנתבעת 2, אשר לא התגוננה בתיק זה - דין התביעה להתקבל. יחד עם זאת, לא נראית לי עמדת ב"כ התובע כי קיימת "אחריות משותפת" של שני הנתבעים לנזקים שנגרמו לו, וכי "הנתבעים מהווים מעוולים ביחד ולחוד ועל חיובם להיות בהתאם" (סעיף 20 לסיכומים). המדובר בשתי תאונות שונות ונפרדות, שלא ניתן לקשור ביניהן ואף לא לחייב את המעוול האחד בגין נזקים שלא נגרמו על ידו אלא ע"י המעוול האחר. גם עפ"י הפסיקה, קיימת אבחנה בין אחריות האחראי לתאונה הראשונה והנזקים בהם הוא חייב לבין הנזקים שיש לחייב את האחראי לגרם התאונה השנייה (ראה ע"א 248/86 עזבון חננשוילי נ' רותם ואח', פ"ד מה (2) 529). לפיכך, הנני דוחה אף את חישובי הנזק "המאוחדים" שעשתה ב"כ התובעת לגבי שתי התאונות גם יחד. ב"כ התובעת תהיה רשאית להגיש לאישור ביהמ"ש תוך 30 יום חישוב מפורט וריאלי של הנזקים בגין התאונה השניה בלבד. סיכום 25. התביעה כנגד הנתבע 1, מוטי גנץ - מתקבלת בחלקה, והנני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע פיצויים בסך כולל של 30,295 ₪. כמו-כן הנני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% מגובה הפיצויים שנפסקו. 26. התביעה נגד הנתבעת 2, גווילי תעשיות בע"מ, מתקבלת, בכפוף להגשת תחשיב מפורט של הנזקים שנגרמו לתובע, כתוצאה מהתאונה השניה בלבד, תוך 30 יום מהיום. הנתבעת 2 תשלם לתובע הוצאות משפט בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מגובה הפיצויים שייפסקו. יהלומיםתאונת עבודה