פסק דין העובדות 1. בחודש אוקטובר 1992, פירסם הנתבע מס' 1 (להלן - ביצ’צ’י), מודעה בעיתון לפיה הוא מבקש למכור דירת מגורים בבנין ברח' העליה 1 ת"א. התובע יצר קשר עם ביצ’צ’י וביום 1.11.92 נכרת בין השניים חוזה מכר, הוא נספח א' לתצהיר התובע, ת/1 (להלן - חוזה המכר). עו"ד נחמן אמיתי ז"ל (להלן - המנוח) היה עורך דינו של ביצ’צ’י והוא שערך וניסח את חוזה המכר כאשר התובע לא היה מיוצג על ידי כל עורך דין אחר והמנוח ידע זאת היטב. על פי האמור בחוזה המכר, עומד ביצ’צ’י לרכוש מאת בעלי הזכויות בבנין שברח' עליה 1, הוא חלקה 5 בגוש 6945, חלק מהבנין, ומתוך חלק זה הוא מתחייב לרכוש בעבור התובע דירת בת 2 חדרים וחלק מהגג, המסומנים בתשריט המצורף לחוזה כיחידה מס' 18 (להלן - הדירה). התמורה שעל התובע לשלם לנתבע, כדי שירכוש עבורו את הדירה, הינה הסכום השווה ל - 20,500 דולר ובנוסף על התובע לשלם לנתבע סכום השווה ל - 24,500 דולר בעבור שיפוץ הדירה והכנתה למגורי התובע. במעמד חתימת החוזה, כאמור בו, חתם ביצ’צ’י על יפוי כוח בלתי חוזר לטובת התובע, המסמיך את המנוח ועו"ד נוסף ממשרדו, לבצע בשם ביצ’צ’י את כל הפעולות הדרושות לשם רישום הדירה על שם התובע בלשכת רישום המקרקעין (סעיף 19 להסכם). מועד תשלום התמורה נקבע בחוזה כך שהסכום השווה ל - 20,000 דולר שולם במעמד החתימה, והסכומים המשולמים כתמורה לשיפוצים שולמו ברובם עד לחתימת החוזה וחלקם תוך חודש, לאחריו. 2. למחרת, ביום 2.11.92, נחתם החוזה בין ביצ’צ’י ובין זולאי וקלימובסקי, הבעלים של הבנין הנ"ל. ביצ’צ’י חותם על ההסכם בשמו וכנאמן עבור קבוצתו, דהיינו, אלו שהוא מתעתד להעביר על שמם חלקים מהנכס הנרכש, הוא קומה ב' וחלק מהגג. התמורה שעל ביצ'צ'י לשלם עבור רכישת הזכויות הינה סך של 160,000 דולר. מועדי התשלום הינם לסכום השווה ל - 60,000 דולר במעמד החתימה, 40,000 דולר תוך 45 יום ובכפוף למסירת החזקה ו - 60,000 דולר במעמד העברת הזכויות על שם ביצ’צ’י, כשמועד זה לא יהיה מאוחר מיום 31.12.92. בסע' 7 לחוזה זה (להלן - חוזה הרכישה, ת/2), נקבע כי המנוח יפעל כעורך דינו של ביצ’צ’י או קבוצתו, ולשם כך יקבל יפוי כוח מתאים מביצ’צ’י. אין חולק כי המנוח ייצג את ביצ’צ’י בכל הקשור לעריכת וכריתת חוזה זה. 3. התובע קיבל את החזקה בדירה, לאחר שיפוצה, ביום 23.11.92. ביום 10.4.93 הודיע המנוח לתובע כי התקבל שובר תשלום בעבור מס הרכישה, והתובע שילם סכום של 2,000 ₪ למנוח, לצורך תשלום דרישת מס זו. 4. ביום 23.3.93 הגישו בעלי הבנין הנ"ל, זולאי וקלימובסקי, תובענה כנגד ביצ’צ’י, בבית המשפט המחוזי בת"א, בת.א. 1518/93. התביעה הוגשה בתחילה כהמרצת פתיחה אך היא הועברה, בהחלטת כב' הש' א' גורן, להליך של תובענה רגילה. התביעה היתה להצהרת בית המשפט כי חוזה הרכישה הנ"ל מיום 2.11.92 - בטל, לאחר שבוטל כדין קודם לכן על ידי הבעלים, בגין הפרתו ע"י ביצ’צ’י וזאת באי תשלום התשלום השני שעל פי החוזה, בסך של 40,000 דולר, שהיה על ביצ’צ’י לשלמו לא יאוחר מיום 31.12.92. כלומר, ביצ’צ’י שילם על חשבון רכישת הזכויות בנכס המעובר, אך ורק את התשלום הראשון בסכום השווה ל - 60,000 דולר, מתוך התמורה הכוללת של 160,000 דולר. ביום 26.4.98 ניתן פסק הדין בת.א. 1518/93 הנ"ל (פסה"ד - המוצג ת/3), לפיו התקבלה התביעה וכב' הש' טלגם פסק כי נתבע לא עומד בנטל הוכחת התשלום, כך שהחוזה הופר והוא בטל. כב' הש' אף ציוה על מחיקת הערת האזהרה שנרשמה על הנכס, לזכות ביצ’צ’י, וכן הוטלו על ביצ'צי' הוצאות וחיוב בשכ"ט עו"ד. הש' אף קבע את חובת ההשבה לכל סכום ששילם ביצ’צ’י לתובעים שם, במהלך קיום החוזה, עד לביטולו. אין לבית המשפט כל מידע נוסף בענין זה, דהיינו, האם הושבו כספים, אם לאו, או כמה הושב ולמי. 5. ביום 8.9.99 הגישו זולאי וקלימובסקי תביעה נוספת כנגד מספר נתבעים, ביניהם התובע כאן, כנתבע מס' 7, כשהסעד המבוקש הינו צו לסילוק יד הנתבעים, כולל התובע, מהחלקים בבנין הנידון אותם הם מחזיקים. בענינו של התובע, סילוק היד המבוקש הינו מהדירה (כתב התביעה וכתב ההגנה - מוצג ת/4). על פי הנאמר בכתב תביעה זה, חוזה הרכישה בוטל וכאשר חזקת התובע כאן בדירה הינה מכוח חוזה המכר בינו ובין ביצ’צ’י הרי שלאחר ביטול חוזה הרכישה, שרק מכוחו יכול היה ביצ’צ’י להקנות זכויות בדירה לתובע, איבד התובע את כל זכויותיו להחזיק בנכס. התובעים שם גם עתרו לסעד כספי כנגד הנתבעים שם, כולל התובע, בגין דמי שימוש ראויים בדירה, במשך כל תקופת החזקה. סכום זה הנתבע מהתובע שבפני, היה סך של 50,000 ₪ ליום הגשת התביעה. 6. תביעה זו (ת.א. 455714/99), החלה להתברר בפני כב' הש' ב' אוקון. תוך כדי הדיון בתביעה, הגיע התובע להסדר פשרה עם התובעים שם, לפיו הוא מפנה את הדירה, מחזיר את החזקה בה לבעלים הרשומים, תוך שהוא מקבל מהם סך של 5,000 דולר בתמורה להשבחתו את הדירה. ביום 28.6.00 פינה התובע את הדירה. הסכם הפשרה אושר ע"י בית המשפט, אך פרוטוקול הדיון, הסכם הפשרה ופסק הדין - לא הוצגו כראיה בפני. 7. ביום 29.8.00 הוגשה התביעה בתיק זה. עילת התביעה כנגד ביצ’צ’י הינה להשבת כל סכום התמורה ששולמה לו בהתאם לאמור בחוזה המכר, בגין הפרת החוזה, ועילת התביעה כנגד נתבעים 2 עד 4 היתה נזיקית, בגין נזקיו של התובע מהתרשלותו של המנוח בעריכת חוזה המכר ובניהול ענייניו של התובע לאחר מכן. נתבעים אלו היו עזבון המנוח, כנתבע 2, עו"ד אהוד אמיתי, בנו של המנוח, נתבע 3 ו - "יורשי המנוח", כנתבע 4. בישיבת קדם המשפט מיום 11.6.02, נמחק, בהסכמה, הנתבע 3 מכתב התביעה. לאחר שהנתבעים שנותרו, להלן - העזבון והיורשים - כפרו בחבותם הנטענת, הונח תיק זה על שולחני לשמיעת הראיות. חבותו של ביצ’צ’י 8. ביצ’צ’י הגיש, יחד עם כתב הגנתו, כתב תביעה שכנגד, כתביעה כספית על סך של 240,000 ₪. ביצ’צ’י לא היה מיוצג על ידי עורך דין וקשה להבין את הנטען בכתב תביעתו. כך או כך, ביצ’צ’י לא שילם כל אגרה ובקשתו לפטור מאגרה - נדחתה. על כן, התביעה שכנגד ממילא נמחקת ומבוטלת. הגנתו של ביצ’צ’י הינה כי הוא אינו קבלן ומוכר הדירה אלא שהסכם המכר נכרת ישירות בין התובע ובין בעלי הבנין, כך שאין יריבות בין השניים. עוד טוען ביצ’צ’י, לחילופין, כי יש לקזז מכל סכום פיצוי המגיע לתובע את רווחיו והכנסותיו מהשכרת הדירה במשך תקופת החזקה, כולל הפיצוי שקיבל התובע מבעלי הבנין בתמורה לפינוי הדירה. בענין הטענה החילופית, אתייחס לכך בדוני בתביעה כנגד שאר הנתבעים, באשר טענה זו נשמעת אף מפיהם. יש לציין כי ב"כ התובע בחר לרכז את כל טענתיו בסיכומיו שבכתב אך ורק לתביעה כנגד העזבון והיורשים. יתכן ומכך יש להבין כי זנח תביעתו כנגד ביצ’צ’י. אולם גם במצב זה, מן הדין היה כי יציין זאת במפורש בסיכומיו. מחדלו זה אינו היחיד ובית המשפט נקרא להשלים את החסר וזאת כדי למנוע עיוות דין מהתובע והתדיינות נוספת עקב כך, והדברים יפורטו בהמשך. על כן, ולגופה של התביעה כנגד ביצ’צ’י, נראה לי כי אין בהגנתו של ביצ’צ’י כל ממש. בניגוד לטענת ביצ’צ’י בסיכומיו, התובע לא שילם דבר למנוח, וכל אשר שולם לידי המנוח היה במעמדו כשלוח ביצ’צ’י, כאמור בחוזה המכר. הכספים ששולמו, לביצ'צי' שולמו, כחלק מהתמורה עבור הזכויות שביצ’צ’י התחייב להעביר לתובע, בדירה. גם הסכומים שהעביר, לכאורה, ביצ’צ’י לקבלן השיפוצים, בעבור שיפוץ הדירה, אינם אלא חלק מהתמורה המוסכמת. ביצ’צ’י סרב לאפשר לתובע לחתום יחד עמו על חוזה הרכישה מול בעלי הבנין, כך שיוכל לשלשל לכיסו את ההפרש שבין מחיר הרכישה לבין מחיר המכירה. בחוזה הרכישה, קונה ביצ'צ'י את הזכויות לכל הקומה השניה וחלק מהגג שבבנין. בחוזה המכר, התובע הוא זה המתחייב להעמיד לרשות התובע את הדירה, במצבה לאחר שיפוץ, ולדאוג כי זכויותיו של התובע בדירה ירשמו על שמו בלשכת רישום המקרקעין, כשהדירה הינה תת חלקה בבית המשותף שירשם. התחיבות זו - הופרה. התובע נאלץ להשיב אף את החזקה שנמסרה לו בדירה, לבעלי הבנין. ודוק - ביצ’צ’י התחייב, כנגד התמורה המוסכמת, כי כל הזכויות בדירה יועברו לתובע מאת בעלי הבנין, כשהדירה משופצת, וכאמור - הוא לא עמד בהתחיבות זו. ביצ’צ’י אף צירף לתצהירו העתק חוזה לביצוע השיפוץ, כאשר המחיר ליחידה הינו סך של 16,562 ₪, או סך של 25,000 ₪ ליחידה כפולה. יש לציין כי התובע נדרש לשלם בעבור השיפוץ, כאמור בחוזה המכר, סכום השווה ל - 24,500 דולר! (השער היציג ב - 1 לנובמבר 92' היה סך של 2.55 ₪ לדולר). אולם ביצ’צ’י לא טרח לצרף אף לא קבלה אחת על תשלומיו בפועל לקבלן השיפוצים. ממילא, כפי שאין ביצ’צ’י משתף את התובע ברווחיו מעיסקה זו, אין הוא רשאי לדרוש ממנו להשתתף בהפסדיו ולשאת בעצמו בתשלומים עבור שיפוץ הדירה. חוזה המכר יפורש על פי תכליתו הכלכלית. אין בפנינו אלא חוזה מכר דירה, הנמכרת מאת יזם, הרוכש מקרקעין, משבחם ומוכרם, לרוכש הדירה. על כן, כאשר הפר ביצ’צ’י את האמור בחוזה, והתובע, על אף ששילם את מלוא התמורה, נותר בלא כל זכויות קנייניות או חוזיות כל שהם בדירה זו, חייב ביצ’צ’י להשיב לתובע את כל אשר התקבל על פי חוזה זה שהופר, כאמור בסייפא לסעיף 9 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 ביחד עם האמור בסעיף 10 לחוק זה. 9. ביצ’צ’י אף טוען כי התובע ויתר מרצונו על זכויותיו בדירה, ומכאן שאינו זכאי לפיצויים בגין הפרת החוזה. גם טענה זו אין בה ממש. אין לראות באדם כנגדו מוגשת תביעה לסילוק יד, המבוססת עובדתית ומשפטית כדרוש, ואף תלויה ועומדת כנגדו תביעה אפשרית לתשלום דמי שימוש ראויים לכל תקופת החזקה, והמסכים לקבלת התביעה כנגדו, ללא תשלום הוצאות ובכפוף להשבת חלק מהוצאות השבחתו את הדירה, כמי שמוותר על זכויותיו. ביצ’צ’י לא הצליח, ולמעשה אף לא ניסה, להוכיח בפני בית המשפט כי הסכם הפשרה אליו הגיע התובע בתביעת סילוק היד כנגדו - לא היה סביר בנסיבות הענין. הרי התובעים שם נותרו בעלי הבנין כולו, וזכיותיו החוזיות של ביצ’צ’י, שמכוחן העניק לתובע את החזקה בדירה - בוטלו בהכרעת בית המשפט המחוזי. לא היתה לתובע כל הגנה של ממש בתביעת סילוק היד שהוגשה אף כנגדו. על כן, דין התביעה כנגד ביצ’צ’י להשבת כל סכום התמורה שקיבל, כאמור בחוזה המכר - להתקבל. טענת התישנות 10. ועתה הגיע המועד לדון בתביעה שכנגד שאר הנתבעים. בפי ב"כ הנתבעים 2 ו - 4 מספר טענות דיוניות ומהותיות. הטענה הדיונית הראשונה הינה הטענה כי תביעת התובע התישנה. טענה זו אינה מקובלת עלי. ב"כ הנתבעים מבקש למנות את תקופת ההתישנות מיום עריכת חוזה המכר, דהיינו, יום 1.11.92, כאשר התביעה הוגשה רק באוגוסט 2000, בחלוף תקופת ההתישנות של 7 שנים. לטענתו, ההתרשלות הנטענת כנגד המנוח הינה במחדליו בעת עריכת חוזה המכר, מלשמור על זכויותיו של התובע. בכך, לטעמי, נפלה טעות בידו. עילת התביעה כנגד עזבון המנוח או יורשיו הינה ברשלנותו המקצועית של המנוח. לעוולת הרשלנות, כאמור בסע' 35 לפק' הנזיקין (נוסח חדש), שלוש יסודות. קיומה של חובת זהירות, הפרתה, ונזק שנגרם לניזוק, הקשור בקשר סיבתי להפרת החובה. בסע' 89' לפק' הנ"ל נאמר כדלקמן: " לענין תקופת ההתישנות על עוולות - "היום בו נולדה עילת התביעה" הוא אחד מאלה: (1)....... (2) מקום שעילת התובענה הוא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". על כן, כאשר הפרת חובת הזהירות הינה המעשה או המחדל, אך עילת התביעה הינה בנזק שנגרם לניזוק, התובע, יש לחפש את היום בו אירע הנזק. הנזק אירע, בפרשתנו, רק במועד בו פסק בית המשפט המחוזי כי חוזה הרכישה בטל. רק לאחר יום פסק הדין נולדה למעשה עילת התביעה שבתובענה זו. בנוסף לכך, הרי על פי האמור בסע' 8 לחוק ההתישנות, תשי"ח-1958, אם נעלמו מידיעת התובע חלק מעובדות עילת התביעה, תתחיל תקופת ההתישנות מהיום בו נודעו לו הדברים. הוכח בפני כי התובע לא ידע דבר על עובדת אי תשלום התמורה לבעלי הבנין והפרת חוזה הרכישה, וזאת עד ליום הגשת התביעה לסילוק ידו, או בסמוך לפני כן. אחת מטענות ההתרשלות כנגד המנוח הינה בכך שלא הודיע לתובע על הגשת תביעת בעלי הבנין כנגד ביצ’צ’י, מיד עם הגשתה, ואירוע זה הינו מיום 23.3.93, ופסק הדין בתביעה זו הינו מיום 26.4.98. לדעתי, הפרת חובת הזהירות שחב המנוח כלפי התובע נוגעת אף למחדל שבאי ההודעה לתובע כי זכויותיו בדירה עומדות במבחן בית המשפט, וכי עליו לנקוט בכל האמצעים הפתוחים בפניו להמנע מפגיעה בזכויותיו אלו, וחובה זו הופרה אף לאחר מחסום שבע שנות ההתישנות. על כן, מכל טעמים אלו יחדיו - טענת ההתישנות נדחית. רשלנות המנוח 11. לדעתי, הפר המנוח את מחויבותו המקצועית, כעורך דין העורך את חוזה המכר, בין לקוחו הקבוע - ביצ’צ’י ובין התובע, שאינו מיוצג, אף כשהתובע אינו לקוחו הישיר, כפי שהתרחש בפרשתנו. חובת הזהירות של עורך דין העורך חוזה בין לקוחו ובין צד ג' שאינו לקוחו, הוכרה במספר פסקי דין של בית המשפט העליון. בע.א. 1170/91, 1277 א' בכור ואח' נ' יחיאל, פד"י מ"ח (3) עמ' 207, נאמר בעמ' 214, תוך הסתמכות על פסקי דין קודמים, המצוטטים שם, כדלקמן: " גם אם כהן לא היתה לקוחה של עורך הדין המייצג את הקבלן, חייב עורך הדין, המקבל על עצמו לטפל בביצוע הרכישה, לפעול תוך נאמנות לקבלן ולרוכש גם יחד. נאמנות זו וחובת הזהירות והפעלת המיומנות המקצועית אינן קמות כלפי מרשהו בלבד, אלא גם כלפי יריבו וכלפי הציבור... קל וחומר כשכהן לא היתה "יריב" וגם לא "ציבור" אלא צד ישיר להסכם, שלרישום זכויותיו על פיו התחייב עורך הדין לפעול". ובהמשך: "אף שאין לקבוע כללים נוקשים לענין מידת חובת הזהירות שחב עורך הדין כלפי מי שאינו לקוחו - ומידתה של אותה חובה תלויה בנסיבות העובדתיות - דומה שבנסיבות העובדתיות בעניננו מעמידות את כהן במעמד בו עורך הדין חב לה חובת זהירות וחובת נאמנות". וכך המצב אף בענייננו. בע.א. 2775/91 היינוביץ ואח' נ' גלעד, פד"י מ"ח (3) 92, 97, נאמר כדלקמן: "עורך דין חב חובת הגינות גם כלפי צד שאינו לקוחו. דבר זה נקבע במפורש בפסק דין הנ"ל לענין לוי ומאירי (ע.א. 5837/86 מ' לוי ואח' נ' י' שרמן ואח', פד"י מ"ד (4) 446), בעמ' 472 - "... ניתן לומר, כי כאשר עורך דין מייצג לקוח פלוני ואילו הצד האחר לעיסקה אינו מיוצג כלל, נדרשות ממנו מיומנות וזהירות רבה יותר בהצגת הענין, לבל יכשיל במודע או בהיסח דעת נמהר את הצד האחר, כשהוא יכול להניח שזה סומך על אמינותו, יושרו ומיומנותו". ובהמשך: " לפי האמור, היה המשיב מיטיב לעשות אילו הפנה את תשומת לב המערערים כי חוזה הרכישה אינו כולל בטוחות שבדרך כלל נכללות בחוזי רכישת מקרקעין. כן היה מיטיב לעשות אינו גילה להם את הענין שלו בחברות". ושוב, דברים אלו יפים אף לפרשתנו. המנוח ידע היטב על מהות ופרטי העיסקה הנרקמת בין ביצ’צ’י ובין בעלי הבנין. חוזה הרכישה נחתם יום לאחר עריכת וחתימת חוזה המכר. המנוח ידע אף בבירור כי התובע אינו מיוצג ואינו מקבל יעוץ משפטי אחר. חוזה הרכישה מבטיח את זכויות ביצ’צ’י, הן בקבלת הערת אזהרה על שמו והן בכך שתשלומי התמורה מחולקים ועומדים כנגד קבלת החזקה וסיום הרישום בפנקסי המקרקעין. המנוח לא יכול היה שלא לדעת כי למחרת היום עומד ביצ’צ’י לשלם למוכרי המקרקעין סכום נכבד השווה ל - 60,000 דולר, סכום שבחלקו מתקבל מידי התובע. למרות זאת, ואולי דווקא בגין כך, ובנסיונו לתמוך בביצוע העסקה, נמנע המנוח, לחלוטין, מלדאוג להבטחת זכויותיו וכספו של התובע. המנוח יכול היה לעמוד על קבלת הסכמת בעלי בנין, כחלק מחוזה הרכישה, לרשום הערת אזהרה לטובת התובע, כפי שנעשה הדבר בעסקאות קומבינציה, או לחילופין - לדאוג לערובות מתאימות להבטחת כספי התובע. ככל הנראה, לא יכול היה ביצ’צ’י לספק בטוחות שכאלה והמנוח אף לא טרח להבהיר לתובע כי בחוזי מכר דירות נהוג ליתן לרוכש בטוחות מספיקות להבטחת כספו. ענייננו בחובתו הציבורית של עורך הדין - מעצם היותו חבר בלשכת עורכי הדין, המורשים היחידים על פי חוק המדינה לעסוק בעריכת חוזים שכאלה - שלא להותיר את התובע, בעיסקת המכר, חסר כל בטוחות, מכל סוג שהוא. טענת ב"כ העזבון והיורשים כי המנוח לא יכול היה לצפות את הפרת חוזה הרכישה על ידי התובע, אינה במקומה. המנוח, כעורך דין סביר, חייב היה לצפות לאפשרות שכזו, אף אם ההנחה הינה כי קיווה והאמין שהעיסקה תעלה יפה. ואם לא טרח המנוח לברר את יכולתו הכספית של ביצ’צ’י, דווקא בגין כך היה עליו להפנות את תשומת לב התובע להעדר בטוחות כל שהן לכספו ולזכויותיו. רישום הערת אזהרה על שם התובע - ולא היתה כל מניעה מלקבל את הסכמת בעלי הבנין לכך, פרט לרצונו של ביצ’צ’י להמנע מלהפגיש את בעלי הבנין עם התובע - היה מביא לכך שהתובע היה מעורב מלכתחילה בהליך משפטי לביטול חוזה הרכישה, ויתכן ויכול היה לפעול, אולי יחד עם אחרים, לתפיסת הכספים שעל בעלי הבנין להשיב לנתבע, כאמור בפסה"ד בת.א. 1518/93 הנ"ל. לטעמי, פעל המנוח תוך ניגוד עניינים מהותי, בין חובתו כלפי לקוחו הישיר, ביצ’צ’י, בעסקה מול מוכרי הבנין, ובין חובתו המצומצמת כלפי התובע, כמתקשר בחוזה המכר עם ביצ’צ’י. בענין זה יש להזכיר את האמור בכלל 14 (ג) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ד-1986, המונע מעורך דין לייצג צד בענין בו הוא מייצג אף לקוח "קבוע" שלו, בהנחה כי ביצ’צ’י היה "לקוח קבוע" כאמור שם, ואת האמור בכלל 14 (א) לכללים אלו, הדובר בניגוד עניינים אסור בגין התחיבות קודמת של עורך הדין כלפי אחר, כולל לקוח אחר. הרי המנוח מייצג את ביצ’צ’י בעיסקה הרכישה וברור לכל כי כל הכבדה כלכלית או הקשחה בתנאי חוזה המכר, המוטלת על ביצ’צ’י, לקוח המנוח, וזאת בשיפור תנאי התובע בעסקה, אינה רצויה לביצ'צ'י. על פי נסיבות הענין התקשה המנוח הן לרצות את לקוחו, ביצ’צ’י, והן לדאוג בנאמנות למניעת כל פגיעה אפשרית בזכויות התובע. בית המשפט אף מתקשה להבין את המנעותו של המנוח מלהודיע מיד לתובע על הגשת התביעה להצהרה על בטלות חוזה הרכישה. כל עורך דין סביר היה מבין את הסיכון הכרוך בכך לתובע ולזכויותיו בדירה, ולדעתי על המנוח היתה החובה לזמנו אליו להבהיר לו את מצב העניינים. גם מחדל זה מהווה, לטעמי, הפרה ברורה של חובת הזהירות שעל עורך דין עורך העיסקה, כלפי הצד האחר בעיסקה זו. על פי האמור בתצהיר היורש אהוד אמיתי, המנוח נפטר ביום 13.1.94 וקודם לכן היה מאושפז תקופה ממושכת. התביעה כנגד ביצ’צ’י הוגשה כבר ביום 23.3.93. גם אם לא היה אז המנוח במצב שאפשר לו את הטיפול בביצ'צ'י ובתובע, היה עליו לפעול במתן הוראות מתאימות לעובדי המשרד, כולל שותפו שם ושכיריו, לעשות את כל הדרוש. הנתבעים 2 ו - 4 לא הוכיחו בבית המשפט כי המנוח היה כבר אז במצב בו לא יכול היה ליתן את ההוראות הדרושות, או כי ניתנו הוראות שכאלה אך לא בוצעו, מטעמים שאינם בתחום אחריותו. על כן, אף התביעה לפיצוי בגין התרשלות המנוח - מתקבלת. גם כאן הפיצוי המגיע לתובע הינו הנזק שנגרם לו בגין התרשלות זו, דהיינו, מלוא סכום התמורה ששולמה על פי החוזה שנערך על ידו, בהעדר כל בטוחה סבירה, רגילה ומקובלת, להבטחת כספי התובע. ב"כ הנתבעים 2 ו - 4 לא טען להעדר קשר סיבתי בין מחדלי המנוח ובין התוצאה - הנזק שנגרם לתובע. נראה לי כי טוב שכך עשה, באשר אובדן כל זכויותיו של התובע בדירה נבעו במישרין מהעדר כל בטוחה או ערובה לכספים ששולמו ישירות ומידית לידי ביצ’צ’י, וללא שהפרת חוזה הרכישה המאוחרת יותר, על ידי מחדלי ביצ’צ’י, יש בהם כדי לשנות דבר לעניינה של הרשלנות, שבמקרה זה כל מהותה היא המחדל המקצועי שבהעדר כל בטוחה לתובע בתנאי חוזה המכר. התביעה שכנגד העזבון והיורשים 12. ב"כ הנתבעים 2 ו - 4 טוען כי כתב התביעה לוקה, ויש למחוק את התביעה כנגד העזבון אשר אינו אישיות משפטית הניתנת להתבע, ואף למחוק את התביעה כנגד היורשים, כאשר התובע נמנע מלזהותם בשמם ובכתובתם והגוף הקרוי "יורשי המנוח", הוא ערטילאי בלבד ואין בו כל ממשות. ואכן, העזבון אינו אישיות משפטית. אם היה מוכח בפני כי לעזבון המנוח, דהיינו, יתרת רכושו, זכויותיו וחובותיו של המנוח, מונה מנהל העזבון בצו בית המשפט, ניתן היה לתבוע את מנהל העזבון, בתחום מעמדו ככזה, כאמור בסע' 82 לחוק הירושה , תשכ"ה-1965, דהיינו, כמי שמנהל את נכסי העזבון כולל סילוק חובותיו. אולם ב"כ התובע לא טרח לברר נושא זה במהלך קדם המשפט ולא טרח לתקן את כתב תביעתו על ידי צירוף מנהל העזבון כנתבע. ב"כ התובע, יכול היה, בהעדר מנהל העזבון, לפנות לבית המשפט המוסמך בבקשה למינוי מנהל עזבון לעזבון המנוח, כדי לגבות את חובות העזבון, אך הוא לא עשה אף זאת. התוצאה היא שהיה מקום כי התביעה כנגד העזבון , נתבע מס' 2 - תמחק. גם התביעה כנגד "יורשי המנוח", הנתבע מס' 4, אינה יכולה לעמוד כפי שהיא. אין בית המשפט יודע מי הם יורשים אלו. הרי בין אם חולק העזבון ובין אם לאו, חבים היורשים בחובות העזבון, כאמור בסע' 126 ו - 128 לחוק הירושה הנ"ל. אולם כתב התביעה חייב להכיל את שמו וכתובתו של כל נתבע (תקנה 9 לתסה"א). בית המשפט אינו יכול ליתן סעד כנגד גוף שאינו ישות משפטית מוגדרת ונפרדת. למרות כל זאת, לא יהיה זה נכון וצודק למחוק את התביעה כנגד הנתבעים 2 ו - 4, וזאת מהנימוק הבא: כתב התביעה במקור, כלל את העזבון ואף את הנתבע 3, שהוא אחד מהיורשים. בכתב ההגנה לא נטען להעדר חבות לנתבע 3 כיורשו של המנוח, אלא רק בגין העדר חבות ישירה כעורך דין, באשר בתקופה הרלוונטית לתביעה, נתבע 3 עדין לא הוסמך כעורך דין ולא עבד במשרד המנוח. אם היה נותר כנתבע, ניתן היה להטיל עליו את מלא חבות המנוח על פי פסק הדין, באשר כל יורש אחראי לחובות העזבון שלא סולקו, עד לשוויו של העזבון בזמן החלוקה (סע' 128 (א) לחוק הנ"ל). מחיקת הנתבע 3 הושגה בהסכמה, לאור טענת ב"כ הנתבעים 2 עד 4, עו"ד שטיינר, בישיבת קדם המשפט מיום 11.6.01, כדלקמן: "הנתבע 3 היה מתמחה במשרד עוה"ד אמיתי בעת האירועים הרלבנטיים. אבקש להורות על מחיקתו. יש כיסוי ביטוחי לעזבון, אין צורך בנתבע 3 הוא ממילא אחד היורשים" (הדגשה שלי - ד.מ.) כלומר - ב"כ הנתבעים 2 עד 4 מאשר, בישיבת קדם המשפט, כי לעזבון כיסוי ביטוחי מספיק המכסה את סכום התביעה, כך שאין כל צורך באחד היורשים כנתבע נוסף, ולא די בכך, אלא שב"כ הנתבעים מסכים כי חבות כל היורשים על פי התביעה עומדת גם כאשר הדיון ימשך כנגד נתבע מס' 4, המכונה "יורשי המנוח" בלבד. במצב זה, לכאורה, אין לב"כ התובע לחשוש כי ב"כ הנתבעים יחזור בסיכומיו על הטענה כי בגין מחיקת הנתבע 3נותר התובע ללא כל נתבע פורמלי המייצג את נכסי העזבון, החייב. אמנם בית המשפט היה מצפה כי ב"כ התובע לא יכשל במעשיו וימהר לתקן את כתב תביעתו ע"י הוספת פרטי כל היורשים, שעל זהותם יכול היה ללמוד משאלון שישלח לנתבע 3, אך עדיין אף מצופה כי עורכי הדין יתנהגו זה כלפי חברו במלוא ההגינות המחוייבת ממעמדם וימנעו לשים מכשול לרגלי ב"כ התובע. אם אכן לעזבון כיסוי ביטוחי, עובדה שכלל לא נבחנה במהלך המשפט, הרי ספק באם ימחק העזבון ונותרת התביעה רק כנגד היורשים, חייב המבטח בשיפוי העזבון. ואם יחוייב אחד היורשים בלבד, והמבטח פטור, אין בפני בית המשפט כל מידע לגבי שווי נכסי העזבון ביום חלוקתו, כך שהתובע יוכל לממש את פסק הדין. על כן, הנני קובע כי ב"כ הנתבעים 2 ו - 4 מושתק מלטעון כי דין התביעה כנגדם להמחק, והנני מחייב את ב"כ הנתבעים להעביר לבית המשפט, תוך 7 ימים, את שמות יורשי המנוח, ואת שם מנהל העזבון, אם מונה, וכתב התביעה יתוקן כך ששמות היורשים יבואו תחת שם "יורשי המנוח" כנתבע 4, והעזבון יתבע על פי שם מנהל העזבון. טענת הקיזוז 13. טענתם הנוספת של כל התובעים הינה כי יש לקזז מהפיצוי לו זכאי התובע את הכנסותיו של התובע מהשכרת הדירה בתקופת חזקתו בה, שהינה, על פי הודאתו, בסכום ממוצע של 300 דולר, כדמי שכירות חודשיים, לתקופה שמאז שנת 1993 ועד הפינוי ביוני 2000. סכום נומינלי זה עומד על כ - 25,000 דולר ולו יש להוסיף את הסכום השווה ל - 5,000 דולר שקיבל התובע כפיצוי כנגד פינוי הדירה. לטענתם, עניינו בטובת הנאה שקיבל התובע מחזקתו בדירה והנתבעים זכאים לנכות סכום זה מהפיצוי,באשר מטרת הפיצוי הינה להשיב את מצב התובע למצבו טרם ניזקו, אך לא להעשירו ולשבח את מצבו, כעובר לכריתת החוזה ולהתרשלות המנוח. גם טענה זו לא תוכל להשמע. הנזק שנגרם לתובע הוא אבדן מלוא זכויותיו בדירה. מדובר באובדן קניינו בדירה אותו רכש בתמורה מלאה. קניינו זה אמור היה להשאר בידיו כל עוד ירצה בכך ובעתיד יוכל למכור את הנכס במחיר השוק המלא, וללא ניכוי הכנסותיו מהנכס. השימוש שנעשה בנכס, בדירה, במשך תקופת החזקה, אינו מענייננו. הרי גם אם היו נגרמים לתובע הפסדים בתקופת החזקה, לא יכול היה לתבוע פיצוי בגין הפסד זה מאת הנתבעים, בהעדר כל קשר סיבתי. התובע רשאי לעשות בקנינו באשר יחפוץ. אין מדובר בטובת הנאה שמקבל התובע כתוצאה ישירה מעסקת הרכישה. הפיצוי היחיד הנדרש הוא השבת הסכומים ששולמו על פי החוזה, ללא קשר לשווי השוק של הדירה ביום הפינוי. "טובת ההנאה" שקיבל התובע על פי החוזה הינה שווי או ערך הדירה, ואותה הוא איבד, בגין מעשי ומחדלי הנתבעים. חובת ההשבה, כאמור בסעיף 9 לחוק החוזים, תרופות, אינה תלויה בדבר. אלמלא ההפרה, היה התובע זכאי הן לקנין בדירה והן לכל הכנסות שהוא עשוי להפיק מקנינו זה. התובע איבד כיום אף את הפוטנציאל להכנסות נוספות בעתיד ואין הוא טורח לתבוע זאת מהנתבעים. על כן, דווקא תשלום מלוא הפיצוי הוא השבת התובע למצבו ערב חתימת החוזה. בנוסף, לענין הסכום של 5,000 דולר שקיבל התובע במעמד הפינוי, שוב, אין מקום לטענה זו. הרי לא הוכח כדרוש כי מדובר בטובת הנאה שהגיע לתובע כתוצאה מהעסקה. יתכן כי מדובר בפיצוי בגין השבחת הדירה בכספי התובע. על כן - הטענה נדחית. שיפוי בין מעוולים במשותף 14. ב"כ התובעים עותר בסיכומיו כי בית המשפט ימצא כי ענייננו בשני מזיקים במשותף, ביצ’צ’י ויורשי המנוח, שאז מתבקש בית המשפט להכריע אף במישור היחסים שביניהם, כמצוות סע' 84 (ב) לפק' הנזיקין (נוסח חדש), וזאת על פי מבחני האשמה, כאמור שם. אולם עתירה זו, אין זכרה בא בכתב ההגנה. על כן, אף ביצ’צ’י לא יכול היה להשמיע טענותיו בנושא זה, ומדובר בטענה חדשה הנשמעת רק בשלב הסיכומים. הנתבעים 2 ו - 4 לא טרחו לשלוח הודעה לצד שלישי כנגד ביצ'צ'י. ממילא, חבות עזבון המנוח כלפי התובע הינה מלאה ותביעה לשיפוי מאת ביצ’צ’י, כמעוול משותף, ספק אם יהיה בה ממש, בגין החשש לגבי יכולת פרעונו. לא נשמעו כל ראיות בנושא זה, וביצ’צ’י, כאמור, לא התבקש להתייחס לכך. בנסיבות אלו, אין כל מקום כי בית המשפט יקבע את חלוקת החבות ביחסים שבין כל הנתבעים. חובות ועניינים נוספים 15. לא מצאתי לנכון לחייב את הנתבעים בהשבת סכום המס ששולם כמס הרכישה, כאשר לא הוכח בפני כי התובע אינו זכאי לתבוע החזר סכום זה משלטונות המס. כך אף לענין התשלום הנוסף ששילם התובע כחלקו בהוצאות ביצ'צ'י בהליכי רישום הנכס על שמו או על שם "קבוצתו". לא הוכח בפני כי סכום זה אכן שולם למנוח. 16. נשמעה אף טענה כי התביעה "מוקדמת" כאשר פסק דין בבית המשפט המחוזי המצהיר על בטלות חוזה הרכישה - אינו פסק דין חלוט. כאשר פסק דין זה ניתן עוד בשנת 1998, ולא הוצגו בפני כל ראיות בנושא הגשת הערעור, שמיעתו ומועדו, אף טענה זו לא תוכל להשמע. סוף דבר 17. לאור כל האמור לעיל הנני מחייב את הנתבע 1 וכן את הנתבע 4, בכפוף לאמור בסייפא סע' 12 לפסק הדין, יחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: א. סך השווה ל - 44,500 דולר של ארה"ב, לפי השער היציג ליום 15.11.92, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאז יום זה ועד לתשלום בפועל. ב. הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ + מע"מ, כשסכום זה צמוד ונושא ריבית החל מהיום ועד לתשלום בפועל. מכירת דירהחוזהמקרקעיןחוזה דירה