פסק דין 1. ערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (בראשות כבוד השופט בן-חיים) בע.נ. 000711/98, לפיה נדחה על הסף ערעורה של המערערת על החלטת המשיב שלא לדון בתביעתה להכרה בזכאות על פי חוק הנכים, מן הטעם שבחרה בזכויות על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה- 1995 (להלן: חוק המל"ל). 2. המערערת שרתה בצה"ל שרות חובה ושרות קבע, החל מתאריך 25.10.76 ועד לשחרורה בשנת 1988. ביום 1.3.94 הגישה המערערת תביעה למוסד לביטוח לאומי לפי פרק ט' לחוק המל"ל, בעטיה של נכות נפשית בה לקתה. המל"ל אישר למערערת קצבת נכות בשיעור של 100% החל מ- 30.10.92 ועד 1.5.93, ובתקופה שהחלה ביום 1.8.93 נקבעה לה נכות יציבה. ב-19.3.98 הגישה המערערת תביעה לאגף השקום להכרה בה כנכה בגין מחלת נפש. לטענתה לקתה במחלה תוך ועקב שירותה הצבאי. המשיב דחה תביעתה זו ביום 27.9.98 בהסתמך על סעיף 32 לחוק הנכים [תגמולים ושיקום] תשי"ט- 1959 (להלן: חוק הנכים או החוק) לפיו הזכות להגשת תביעה מתיישנת בתום שלוש שנים מיום שחרורו של הנכה משירות צבאי. טעם נוסף לדחייה נסמך על סעיף 36א לחוק הנכים, לפיו לא יחול חוק הנכים על מי שבחר בזכויות לפי חוק המל"ל. 3. המערערת הגישה ערעור על החלטה זו לועדת הערעורים. בתגובה, הגיש המשיב בקשה לדחייה על הסף של הערעור הן בשל ההתיישנות והן בשל הבחירה בזכויות על פי חוק המל"ל. לבקשתו זו צירף תעודת עובד ציבור של גורם מוסמך, המאשרת כי המערערת מקבלת קצבת נכות יציבה מן המל"ל. לטענת המשיב, העובדה כי המערערת מקבלת קצבת נכות מן המל"ל במשך יותר מארבע שנים (בטרם הגישה תביעתה לאגף השיקום) מלמדת על כך שהתכוונה מלכתחילה לבחור בזכויות לפי חוק המל"ל. עוד טען המשיב כי המערערת אינה רשאית לחזור בה מבחירתה לאור שיקולי כדאיות מזדמנים. במסגרת הדיון בבקשת המחיקה על הסף, ביום 23.6.99, ביקש ב"כ המערערת כי יוצא צו מלפני הועדה שיורה על המצאת מסמכים רפואיים הנוגעים למערערת מתקופת השירות. ב- 30.1.00 הועברו לועדה ולב"כ המערערת מסמכים רפואיים כמבוקש. בתגובתה לבקשת המחיקה על הסף טענה המערערת כי לא מיצתה את זכות הבחירה אשר הקנה לה חוק הנכים, שכן בחירה תתכן רק במועד בו תידרש לבחור בין שתי מערכות החוקים החלות בעניינה, וזאת במידה ותמצא זכאית לנכות גם על פי חוק הנכים ולא רק לפי חוק המל"ל. המערערת טענה כי מן הבחינה הלשונית, בחירה תתכן רק בין שתי אפשרויות ממשיות. כן טענה כי יש לפרש את חוק הנכים על רקע תכליתו הסוציאלית- הטבה עם הנכה. טענתה זו ביקשה לבסס על פסק הדין שניתן בע"א 1162/96 הילה וייס נ' אביעד פ"ד נג(2) 79 (להלן: הלכת וייס). הלכה זו נסבה על פרשנות סעיף 36 לחוק הנכים שעניינו בחירה בין זכויות לפי חוק הנכים או לפי חוק אחר (כהגדרתו בסעיף), וקבעה כי אין בעצם הגשת תביעה אחת משום "בחירה" השוללת הגשתה של תביעה שנייה, ואף גביית תגמולים לפי התביעה הראשונה אין בכוחה לחסום את בירור התביעה השנייה עד תומה, בסייגים המפורטים בסעיף. פרשנות זו יפה, לטענת המערערת, גם ביחס לסעיף 36א לחוק הנכים שעניינו בחירה בזכויות לפי חוק הנכים או לפי חוק המל"ל. עוד טענה המערערת כי בעת שהגישה את תביעתה לפי חוק המל"ל לא הבינה כי מחלתה נבעה בין היתר ממעשיהם הרשלניים או מחדליהם של מפקדיה ושלטונות הצבא. אותה עת אף לא הבינה, כך הטענה, כי תוכל לתבוע זכויותיה לפי חוק הנכים ולכן פנתה אך אל המל"ל כשלמעשה לא היתה בידה כלל האפשרות לבחור. המערערת ציינה כי רק לאחר שחרורה מצה"ל ובעקבות טיפול פסיכיאטרי ממושך הבינה כי קיים קשר סיבתי בין נכותה לשירותה הצבאי. עוד טענה המערערת כי דחיית הערעור על הסף תחסום בפניה את זכותה לדיון בשאלת זכאותה לסמל נכים שכן לצורך הכרה בזכאות לסמל נדרשת בהכרח הכרעה בשאלת ההכרה בנכות לפי חוק הנכים. דחייה על הסף, כך טענה, היא אמצעי הננקט בלית ברירה ופתרון המחלוקת גופה- לעולם עדיף. 4. ועדת הערעורים דחתה את האנלוגיה אשר ביקשה המערערת ללמוד מהלכת וייס לסעיף 36א לחוק הנכים מן הטעם שסעיף 36 לחוק- אליו מתייחסת הלכת וייס, וסעיף 36א לחוק עוסקים בשתי מאטריות שונות. בעוד סעיף 36 מתייחס לסיטואציה עוולתית- נזיקית, עניינו של סעיף 36א במצב דברים שונה. כן מתייחסת הועדה לפתיח השונה של הסעיפים, לכותרות השוליים השונות ולשסתום הביטחון הקיים בסעיף 36 המאפשר לנכה להשיב למדינה את אשר שילמה לו, באם בחר הנכה בזכויות לפי החוק האחר. לעומת זאת, סעיף 36א לחוק אינו מכיל כל הוראה המאפשרת לחזור ולגבות מן הנכה את ששולם לו. באופן כזה נוצר קושי, שכן הנכה מחזיק בתגמולים משני מקורות, כאשר המל"ל אינו בעל זכות שיפוי כלפי הנכה. הועדה מציינת כי המערערת אף נמנעה מלהצהיר כי היא מתחייבת להשיב למל"ל את סכום הגימלאות ששולם לה עד כה במידה ותזכה בתגמולים לפי חוק הנכים. מסקנתה היא כי אין בפרשנות שניתנה לסעיף 36 לחוק הנכים בהלכת וייס כדי לשנות מן ההלכה הקיימת לגבי סעיף 36א. עוד קובעת הועדה כי טענותיה של המערערת אינן מתיישבות עם לשון הוראות סעיף 323(ה) לחוק המל"ל הקובע קטגורית כי הבחירה בין גימלה לפי חוק זה לבין תגמול לפי חוק הנכים תעשה עד תום שישה חודשים מהיום בו נקבעה לראשונה דרגת נכותו היציבה של הנכה לפי פרק ט' לחוק. בהתייחס לטענה כי המערערת היתה נעדרת זכות בחירה שעה שתבעה באמצעות הביטוח הלאומי מחמת מחלתה הנפשית, קובעת הועדה כי למרות הבעיות מהן סובלת המערערת, התקיימה בה יכולת הבחירה. קביעה זו מבוססת על טופס סיכום טיפול של פגישות מהתאריכים 20.8.83 ו- 5.2.84, על סיכום בדיקתו של ד"ר אלצפון מיום 19.9.83 ועל טופס האיבחון הרפואי של מל"ל מיום 25.8.94 לפיו המערערת "מתמצאת בכל המובנים, אין סימנים פסיכוטיים". באשר לסוגיית סמל הנכים קובעת הועדה כי עצם קבלת תגמולים מן המל"ל אינה שוללת מן המערערת את הזכות לקבלת סמל נכים שכן התיקון להוראת סעיף 36א (1) לחוק אינו חל בעניינה. (נעיר במאמר מוסגר כי קודם לתיקון קבע הסעיף כי נכה אשר בחר בזכויות לפי חוק המל"ל לא יחולו עליו הוראות חוק הנכים "חוץ מן ההוראות בדבר זכותו לקבל את סמל הנכים". התיקון ביטל הוראה זו המתייחסת לסמל הנכים). 5. בערעורה בפנינו חוזרת המערערת על טענותיה לעניין החלתה של הלכת וייס על סעיף 36א לחוק הנכים. לטעמה, מן ההכרח לקרוא את סעיפים 36 ו- 36א כמכלול חקיקתי אחד, שמטרתו לאפשר לנכה לקבל את מלוא התגמול/הפיצוי מאת המזיק/האחראי הנכון. רק אם יתאפשרו אפיקי בירור מקבילים -כך הטענה- יוכל הנכה לבחור בחירה אמיתית לגבי גבייה מאת גורם אחד. לפיכך זכאי הנכה מלכתחילה להגיש את שתי התביעות, וקבלת התגמולים מאת גורם אחד אינה משנה זכאות זו. המערערת מציינת כי העדר הקביעות המפורשות בסעיף 36א בסוגיית ניהול שתי התביעות במקביל עד תומן ובסוגיית הסדרת מנגנון השבת כספים למל"ל מקום בו נמצא הצבא כאחראי לנכות, אינו בגדר הסדר שלילי כי אם בגדר חסר בחוק הזועק להשלמה לאור הרציונל שבאפשרות ניהול שתי תביעות במקביל: אי כבילת הנכה לאפיק שאינו חפץ בו, שמירת האוטונומיה של הפרט ומטרת החוק הסוציאלי- הטבה עם הנכה. המערערת מדגישה את חשיבות מתן האפשרות לברור התביעה אל מול שלטונות הצבא לשם בירור שאלת האחריות, שאם לא כן לא ינקטו גורמי הפיקוד בצבא במידת הזהירות הנדרשת. לטענת המערערת הלכת וייס ביססה את דעת המיעוט של השופט בך בע"א 3449/90 קצין התגמולים נ' איבגאנה כמאל מוחמד פ"ד מז(2) 84 (להלן: פסק דין איבגאנה) אשר קבע כי גביית תשלומים לפי אחד החוקים אינו מהווה ראיה ניצחת לבחירת הנכה בזכויות על פי אותו חוק וכי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. בדיון שנערך בפנינו ביקש ב"כ המערערת למקד את הערעור בשאלת מסוגלותה של המערערת לבחור בזכויות, בשל מחלתה הנפשית. לטענתו, שגתה הועדה בקובעה כי בעת שהגישה תביעתה למל"ל היתה המערערת בעלת מסוגלות בחירה, זאת בהסתמך על מידע רפואי חלקי אשר עמד בפניו. הועדה סמכה ידה על טופס סיכום הטיפול שעברה המערערת בשנים 83-84, כאשר לא היו בפניה מסמכים המתעדים 18 פגישות טיפוליות, ובכללן תיעוד הפגישה הראשונה שהתקיימה לאחר שביצעה המערערת ניסיון התאבדות. לטענתה של המערערת אף בטופס סיכום הטיפול מצויים סימנים ברורים להעדר מסוגלות הבחירה ולמצבה הנפשי הבלתי יציב. כן סמכה הועדה ידה על טופס האיבחון הרפואי של המל"ל מיום 25.8.94, אך לטענת המערערת בחרה להסתמך על ציטוטים חלקיים מדוח זה ("מתמצאת בכל המובנים, אין סימנים פסיכוטיים") ולהתעלם מקביעות אחרות שבדו"ח (..."מקבלת טיפול אנטי דיכאוני ואנטי פסיכוטי...סובלת מזה מס' שנים מסכיזואפקטיב דיזאורדר, מצבה הנפשי בלתי יציב"). לטענתה, שגתה הועדה בהתעלמה מחוות דעתה של ד"ר פומרנץ משנת 98' אשר קבעה ממצאים לגבי חוסר יציבותה הנפשית של המערערת ולגבי הקשר בין שירותה הצבאי ובין נכותה הנפשית. המערערת אף מפנה להלכה לפיה באם קיים סיכוי קלוש שהתביעה תתקבל, אזי אין למחוק את התביעה על הסף. בקשתה להוכיח את העדר יכולת הבחירה במועד תחילת קבלת תשלומי המל"ל, הטענות אשר היו בפיה כנגד עשיית השימוש בתעודות הרפואיות החלקיות- לכאורה, ודרישתה להגיש חוות דעת רפואית בעניינה משיומצאו לידיה מלוא המסמכים הרפואיים הרלבנטיים- כל אלה יש בהם כדי לשמש הצדקה שלא להדוף את תביעתה על הסף. עוד מבקשת המערערת לציין את רשלנותו של המל"ל בכך שלא יידע אותה על אפשרות הפנייה לקצין התגמולים, ואת רשלנותו של המשיב: אי קביעת פרופיל צבאי שיהלום את מצבה הנפשי, אי מתן טיפול רפואי הולם, התעלמות ממצבה הנפשי והשבתה לתפקיד המלווה לחץ רב ואי המצאת מכלול המסמכים הרפואיים הרלבנטיים לעניינה. לטענתה, מחדל אחרון זה של המשיב אינו אלא ביטוי נוסף לניסיון הצבא להתנער מאחריותו הברורה למצבה הנפשי של המערערת. לעניין סמל הנכים טוענת המערערת כי קביעת הועדה לפיה התיקון לסעיף 36א(1) לחוק הנכים אינו חל בעניינה ולפיכך זכאית היא לתובעו, אינה מתיישבת עם דחיית הערעור על הסף שכן ללא אפשרות לברר את הכרתה כנכה לפי חוק הנכים, לא תהא זכאית לסמל. 6. המשיב מצידו חוזר על ההלכה שנקבעה בעניין איבגאנה לפיה בחירת הנכה נלמדת מהתנהגותו. כך נקבע שגביית כספים לפי אחד החוקים מהווה ראייה ניצחת למימוש בחירתו. עוד נקבע כי חוק הנכים אינו מותיר פתח כלשהו לנסיגה מבחירה לפי סעיף 323(ה) לחוק המל"ל. כן מפנה המשיב לפסק הדין שניתן בע"א 3175/90 מזרחי נ' קצין התגמולים פ"ד מו(4) 94, שם נקבע כי קבלת כספים במסגרת אחת משתי מערכות הזכויות במשך למעלה מחצי שנה משקפת בבירור כוונה של הנכה לבחור במערכת זכויות זו ולהעדיפה על פני האחרת (שם, בעמוד 99). לטענתו, הגשת תביעה למל"ל על ידי המערערת שנים רבות קודם להגשת תביעתה לקצין התגמולים וקבלת קיצבת מל"ל בפועל במשך שנים רבות מעידים על כוונתה של המערערת לבחור מלכתחילה בזכויות לפי חוק המל"ל. לגישתו צדקה הועדה בפרשנות שנתנה להלכת וייס. המשיב אף תומך במסקנת הועדה כי המערערת היתה בעלת מסוגלות בחירה עת בחרה בזכויות לפי חוק המל"ל. לטענתו, המסמכים עליהם הסתמך בית המשפט מעידים על מסוגלות בחירה בעת הבחירה בזכויות (1.3.94) ובתקופה של חצי השנה העוקבת, עת יכולה היתה לחזור בה מבחירתה (להלן: המועד הרלבנטי). כל חוות דעת רפואית מאוחרת, אותה מבקשת כעת המערערת להגיש, ממילא לא תוכל להתייחס למועד הרלבנטי לבחירה בזכויות וממילא לא תעיד טוב יותר על מצבה הנפשי של המערערת באותה עת. אבחון רופאי המל"ל שנעשה בזמן אמת, עדיף על כל חוות דעת מאוחרת שכזו, כך הטענה. לפיכך, אכן לא היה מקום להתייחס לחוות דעתה של ד"ר פומרנץ משנת 98' אשר אינה מכילה התייחסות ליכולת בחירתה של המערערת במועד הרלבנטי. בדיון בפנינו הדגיש המשיב כי המערערת לא הרימה את הנטל להוכיח כי לא היתה בעלת מסוגלות בחירה. לטענתו, המערערת אינה פסולת דין ואף לא היתה פסולת דין במועד הרלבנטי, לא מונה לה אפוטרופוס ובפני בית משפט קמא עמדו ראיות פוזיטיביות באשר ליכולת בחירתה. אשר לטענתה של המערערת בהתייחס לרשלנותו של הצבא, הקשר הסיבתי בינה ובין נכותה של המערערת והקשר הסיבתי בין אופי שרותה הצבאי ובין נכותה- מציין המשיב כי אלו טענות לגופו של עניין שאין להיכנס אליהן הואיל והחלטת המשיב והחלטת הועדה דחו את הבקשה להכרה על הסף. למען הזהירות מצביע המשיב על בעיותיה האישיות הקשות של המערערת, אשר אינן קשורות לשירותה הצבאי. בהתייחס לטענת המערערת ביחס לסמל הנכים טוען המשיב, כי לא הוגשה מטעם המערערת כל בקשה לסמל נכים ובהתאם אף לא נתקבלה כל החלטה של המשיב בעניין זה. סעיף 33 לחוק הנכים קובע כי ערעור לועדת הערעורים יהא על החלטה של המשיב, הואיל ולא נתקבלה כל החלטה כאמור, לא הכריעה הועדה בשאלת הזכאות לסמל נכים. נאמר כבר עתה כי טענות נוספות שטוען המשיב בעניין סמל הנכים אינן טעונות דיון והכרעה נוכח מסקנתנו שלהלן. 7. בפתח דיוננו נבקש להתייחס לטענה בדבר פרשנותו של סעיף 36א לחוק הנכים. נאמר מיד כי לא מצאנו כי הלכת וייס משנה את פרשנות סעיף 36א לחוק. הלכת וייס מפרשת את סעיף 36 לחוק. סעיף זה מסדיר את אפשרות הבחירה בין תשלומים לפי חוק זה לבין פיצויים לפי חוק אחר המוגדרים כפיצויים על נזקים אזרחיים או פיצויים לפי פקודת הפיצויים לעובדים- 1947. לעומת זאת, סעיף 36א מכיל הסדר פרטני המתייחס לבחירת זכויות לפי חוק המל"ל או לפי חוק הנכים. הלכת איבגאנה עמדה על יחסי הגומלין בין סעיפים אלו ועל פרשנותו של סעיף 36א, כמבואר לעיל. לא מצאנו כי הלכת וייס, שמתייחסת להוראת סעיף 36 לחוק, משנה את הלכת איבגאנה, על הטעמים המפורטים שבה, שלא נשוב ונמנה אותם. נזכיר רק כי האפשרות הפרשנית אותה מציעה המערערת לסעיף 36א לחוק הנכים, אינה מתיישבת עם לשונו הברורה של סעיף 323(ה) לחוק המל"ל אשר קובע מפורשות כי הבחירה תעשה עד תום שישה חודשים "מהיום שבו נקבעה לראשונה דרגת נכותו היציבה של הנכה לפי פרק ט' (ההדגשה אינה במקור)". סעיף זה קוצב פרק זמן מוגדר לבחירה בזכויות, שנקודת הייחוס שלו היא קביעת דרגת נכות יציבה לפי חוק המל"ל. ולפיכך הטענה כי בחירה תתכן רק לאחר הכרה בזכאויות הן לפי חוק המל"ל והן לפי חוק הנכים, והטענה כי "נכה" משמעו מי שהוכר כנכה על פי שני החוקים, נעדרת כל עיגון בלשונו של הטקסט. לא למותר להעיר כי גם דעת המיעוט של כבוד השופט בך בעניין איבגאנה לא תוכל לסייע למערערת. לפי דעה זו המסקנה שהנכה בחר בזכויות על פי חוק המל"ל אינה מתחייבת מעצם גביית כספים מן המל"ל, בכפוף לכך שהנכה נהג באופן עקבי בדרך שהצביעה על רצונו שלא לנטוש את תביעתו על פי חוק הנכים ובכפוף לכך שבפעל באופן סביר, תוך זמן סביר למימוש תביעתו זו. כך, מציין כבוד השופט בך כי: "לא יעלה על הדעת , כי נכה אשר פנה אל המוסד לביטוח לאומי, ואליו בלבד, וגבה ממנו תגמוליו במשך שנים, יישמע לאחר מכן בטענה כי חפץ הוא לפסוע במסלול האחר של חוק הנכים, וכי זכות הבחירה תכנס לתוקף רק כשתוכר, במידה שתוכר, זכאותו על פי חוק הנכים". (שם, בפסקה 5 לפסק דינו). אין צורך לומר כי דברים אלה ישימים במישרין לנסיבות המקרה דנן: המערערת גבתה תגמולים מן המל"ל במשך יותר מארבע שנים בטרם בחרה להגיש תביעתה על פי חוק הנכים, ובמהלך תקופה זו לא נהגה באופן אשר הצביע על רצונה לנהל תביעה על פי חוק הנכים. את תביעתה למשיב הגישה רק בחלוף כעשר שנים מיום שחרורה מצה"ל. יתר על כן, גם במקרה שבו פנה הנכה למל"ל בבקשה להפסיק את תשלום הקיצבה, שלא כבמקרה הנדון, נפסק כי אין בכך כדי לסייע לו, שכן לאחר שנפלה הבחירה, עקב קבלת התשלומים מעבר למחצית השנה, שוב אין הנכה זכאי לשנותה על פי רצונו בלבד [ע"א (תל-אביב) 85/85 בוארון נ' קצין תגמולים פס"מ תשמ"ז(ג) 386]. גם אם הדעת אינה נוחה מההסדר המותווה בסעיף 36א לחוק כפי שציין בית המשפט העליון בעניין איבגאנה, עיון מחודש בהסדר צריך שייעשה, אם בכלל, על ידי המחוקק הראשי. 8. ומכאן, לטענתה של המערערת לפיה לא יכולה היתה לבחור בזכויות לפי חוק המל"ל מכיוון שנעדרת היתה מסוגלות בחירה. אכן, כטענת המשיב, המועד הרלבנטי לבחינת מסוגלותה של המערערת הוא המועד בו הגישה את תביעתה למל"ל לרבות התקופה במהלכה רשאית היתה לשנות את בחירתה זו לפי סעיף 323(ה) לחוק המל"ל. לפיכך, יש ממש בטענת המערערת כי אין מקום לבסס את קביעת מסוגלותה על סיכום טיפולים מן השנים 83-84. מאידך, יש בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענתה כי בהעדר מסמכים רפואיים רלבנטיים אשר טרם הומצאו על ידי שלטונות הצבא, התבססה החלטת הועדה על מסמכים רפואיים חלקיים. מאחר והמערערת השתחררה מצה"ל בשנת 88, כל מסמך רפואי מן הצבא יוכל להעיד על מצבה הנפשי רק עד שנה זו. בה במידה, אין מקום להתייחס לחוות דעתה של ד"ר פומרנץ אשר נכתבה בשנת 98'. אכן ד"ר פומרנץ מציינת כי המערערת נמצאת בטיפולה החל משנת 91', אך אין בחוות דעתה כל קביעה המייחסת למערערת חוסר מסוגלות לבחור בזכויות במועד הרלבנטי. העובדה כי המערערת אובחנה כסובלת מתהליך סכיזופרניה עם איכות פרנואידלית אינה מעידה בהכרח כי המערערת היתה נטולה מסוגלות בחירה. יש לבחון האם פגמה מחלת הנפש ממנה סובלת המערערת במסוגלותה לבחור, והנטל לעניין זה רובץ על כתפי הטוען לחוסר מסוגלות זו. לא מצאנו פגם בכך שנושא זה הוכרע במסגרת דיון בטענת סף, שכן לא שוכנענו כי נפגמו זכויותיה הדיוניות של המערערת. למערערת, באמצעות בא כוחה, היו ברורות השאלות העומדות על הפרק בהקשר זה ולא היתה כל מניעה כי תגיש במסגרת זו כל חוות דעת רפואית או פסיכיאטרית כפי שתמצא לנכון. בנסיבות אלה, אכן היה מקום לבסס את החלטת הועדה על טופס האיבחון הרפואי של המל"ל ככזה המתייחס למצבה הנפשי של המערערת במועד הרלבנטי. רופאי המל"ל מעידים בטופס זה "בזמן אמיתי" כי המערערת "מתמצאת בכל המובנים" ו"אין סימנים פסיכוטיים". מכך עולה למעשה כי על אף מחלתה, לא נפגם כושר שיפוט המציאות של המערערת, יכולתה להבחין בין טוב לרע ובענייננו- מסוגלותה לבחור בזכויות. טענתה של המערערת כי הועדה התעלמה מקביעות בטופס שיש בהן כדי להעיד על העדר מסוגלות אינה מבוססת. לאחר בחינה מדוקדקת של האמור בטופס זה לא מצאנו כי יש בו אמירה ממנה עולה כי מסוגלותה לבחור נפגמה. אנו קובעים אפוא כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח כי נעדרה מסוגלות בחירה במועד הרלבנטי לבחירה בזכויות. 9. לא מצאנו לנכון לדון בטענותיה של המערערת לעניין סמל הנכים מאחר ולא הוגשה מטעמה כל בקשה לקבלת סמל כאמור, ומשכך לא התקבלה בעניין זה כל החלטה של המשיב. המערערת רשאית לפנות למשיב בבקשה בנושא זה, וכל טענות הצדדים שמורות להם. 10. על יסוד נימוקנו אלו, לא מצאנו עילה להתערב בהחלטת הועדה ואנו דוחים את הערעור. בנסיבות העניין איננו עושים צו להוצאות. צבאנכותביטוח לאומיחוק הנכים (תגמולים ושיקום)