פסק דין (חלקי) 1. התובעת 1 (להלן: התובעת), ילידת 21.1.87 נפגעה בשעות הערב של יום 9.8.01 בשלוש מאצבעות ידיה מסכין שחיטה של הנתבע 1 אותו החזיק בנם של הנתבעים, שהיה באותה עת כבן שש שנים. באותה עת שימשה התובעת כשמרטפית בבית הנתבעים. על עובדות אלה אין חולק. התובעים שכנגד הם ילדיהם של הנתבעים, הטוענים כי בערב הארוע סבלו מהתעללות של התובעת, שכללה משיכה בשערות שתיים מהן, הכאה בישבנו של הבן ובכתפה של אחת מהבנות, הרמת חצאית אחת מהבנות ושריטות בצוואר הבנות. טענות אלה של התובעים שכנגד הועלו לראשונה לאחר הגשת התביעה והוכחשו מכל וכל על ידי הנתבעת שכנגד. 2. פסק-הדין החלקי עוסק בשאלת האחריות בלבד, הן במסגרת התביעה והן במסגרת התביעה שכנגד. כהערה מקדמית אבהיר כי מאחר והתובענה הוגשה עת היתה התובעת קטינה, צורפו גם הוריה כבעלי דין. לצירופם כתובעים אין עוד כל משמעות, וכן אין כל משמעות לצירופם כנתבעים שכנגד. הנתבעים צורפו כתובעים לתביעה שכנגד. עיון בתביעה שכנגד מעלה כי צירופם הוא מטעמים פרוצדוראליים בלבד, כאפוטרופסיהם של הקטינים. כהערה מקדמית נוספת אבהיר כי בשל טיב המחלוקות במסגרת התובענה, ומאחר וחלק מהמעורבים בה הם קטינים, כונו הנתבעים וילדיהם בראשי התיבות של שמם. מטעם זה יוכונו הקטינים להלן הבן א', הבת א' והבת ש'. התביעה העיקרית 3. לטענת התובעת התרחש הארוע נשוא התביעה לאחר שהורי הקטינים נסעו לחתונה, בה נכחו גם הוריה. לאחר זמן, בסמוך לחצות הלילה, התעורר הבן א' וירד לסלון מחדר השינה המצוי בקומה העליונה של בית הוריו. הוא אכל עימה במבה על הספה. בשלב מסויים של הארועים טיפס הבן א' על שולחן הסלון שהיה סמוך לספריה והוציא מהארון נרתיק מפלסטיק. היא ביקשה ממנו להשיב את הנרתיק. הוא עלה שוב וירד ובידו סכין. את הסכין נופף בהתפעלות לכיוון התובעת, ובעת שהרימה ידיה לגונן על פניה - נחתכו שלוש מאצבעותיה (סעיף 5 לתצהירה). 4. גירסתו של הבן א' בתצהירו שונה במעט. לשיטתו אמרה לו התובעת להראות לה מה מצוי במדף, ולאחר מכן פקדה עליו להוריד את הנרתיק מעל המדף שלפני האחרון. הוא פחד מהתובעת, מאחר והיכתה אותו ושרטה את אחותו בטרם הלכו לישון. הוא עלה על משענת הספה, התרומם ומישש, והוציא נרתיק בצבע שחור ואדום. הוא סבר כי מדובר בנרתיק של עניבות. הוא פתח את הנרתיק ומצא בפנים סכין, הוציא אותה והחזיק בקת הסכין. התובעת ניגשה אליו, הושיטה יד לסכין ונחתכה (סעיף 2א לתצהירו). לטענתו לא זע ולא נע כל עת שהתובעת עשתה דרכה אליו (מרחק של שניים-שלושה צעדים של מבוגר). 5. מלבד התובעת והבן א' לא היו כל עדים למאורע. בטרם ידונו עדויותיהם של השניים אעיר כי המסמכים שנערכו מיד לאחר הארוע תומכים בגירסת התובעת. כך נרשם בדו"ח מד"א מפי התובעת כי "הילד שאני שומרת עליו לקח מהמזנון סכין שחיטה וכשניסיתי לעצור אותו נחתכתי בשלוש אצבעות". בחדר המיון נרשם "הייתה בייביסיטר של ילד שאביו שוחט ומוהל. הנ"ל הראה לה סכין ובטעות חתך את אצבעותיה" (שני הרישומים נעשו לאחר חצות הלילה של 10.8.01, פחות משעה לאחר הארוע). על פני הדברים קיים משקל רב יותר לדברים שנמסרו בזמן אמת, ובוודאי שכך הם פני הדברים כאשר אלה מעומתים עם גירסת ילד שהיה בן שש בעת הארוע, ומסר לראשונה את גירסתו כשלוש שנים לאחר מכן, עת הגישו הוריו הוגשה תלונה במשטרה ארבעה ימים לאחר שהומצא להם עותק מכתב התביעה. לא למותר לציין כי על אף העובדה שהבן א' מסר לראשונה את גירסתו כשלוש שנים לאחר הארוע (בעדות המשטרה ביום 19.7.04), הרי שבזו חלו מספר שינויים עד לתצהיר עדותו מיום 17.8.05, כפי שיובהר בהמשך הדברים. 6. לאחר שמיעת הראיות הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את גירסת התובעת לארועי הערב על גירסתו של הבן א', וכי ככל שהדברים אמורים בתביעה שכנגד - יש לדחותה. 7. אסטה ממנהגי ואעיר כי במקרה דנא, אף כי ניתן היה להכריע בו על בסיס העדויות כפי שנרשמו וכפי שהן מופיעות בפרוטוקול, ניתן משקל גם להתרשמות הבלתי אמצעית של בית המשפט מהעדים. מעדות התובעת התרשמתי כי אין היא מסתירה דבר. יתירה מזו - התובעת, בחורה עדינה ושברירית למראה, הצטיירה כאדם נעים הליכות, ותיאור המעשים המיוחסים לה בכתב התביעה שכנגד אינו מתיישב כלל עם דמותה זו. היפוכו של דבר יש לאמר לגבי עדותו של הבן א'. אף כי לבן א' מלאו אך כעשר שנים בעת מתן העדות, הרי שהרושם שעשתה זו היה כי הדברים שנאמרו מפיו לא משקפים את האירועים כפי שהתרחשו. הבן א' העיד חלק ניכר מעדותו בלחש או במלמול, או שניהם גם יחד, כאשר פעם אחר פעם העירו לו הצדדים ובית המשפט כי ירים את קולו. על אף זאת, התגבר כארי מפעם לפעם והשיב תשובות בשטף ובמרץ. מדובר בילד אינטליגנטי ביותר, כפי שהעיד אביו וכפי שניתן היה להתרשם גם מעדותו. אף כי הפרוטוקול, מטבע הדברים, אינו משקף את נימת הקול ודרך אמירת הדברים, ניתן להתרשם באופן חלקי מתשובותיו במקומות בהם השיב על שאלה תוך הדגמה בשאלה אחרת (עמ' 22 לפרוטוקול, שורה 22; עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 3-5); עת צפה שאלות מראש (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 21-23); ומדרך התנסחותו (עת השיב כי התובעת היתה אצלם "כשתי פעמים" והתשובה העוקבת - עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 9-12; שימוש בביטוי "3 שנים הייתי סגור בתוך עצמי" - עמ' 31 לפרוטוקול, שורה 23 ועמ' 33 לפרוטוקול, שורות 10-19). כאמור, לא מדובר אלא במדגם מייצג של אמירות המשתקפות בפרוטוקול עצמו. את התחושה שהתעוררה מדרך מתן התשובות לא ניתן להעביר באמצעות קריאת הדברים בלבד. דומה כי דבריה הקולעים של התובעת עת נשאלה לסיבה לשיטתה בגינה מסר הילד דברים לא נכונים בתצהירו, לפיהם "או שהוא היה קטן או שעשו לו שטיפת מוח או שהוא סתם משקר" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 6), מתארים אל נכון את מצב הדברים לאשורו. 8. לאחר אקדמות מילין אלה, המתייחסות לאמינות העדויות ככלל, אין אלא לפנות לבחינת העובדות כפי שהן משתקפות מהתצהירים ומהעדויות ולתוצאה המשפטית של עובדות אלה. 9. למעשה, אין כל חולק כי הבן א' הוריד מהספריה את סכין השחיטה של אביו, שהוא "סופר סת"ם, שוחט, רב ומוהל" (עמ' 23 לפרוטוקול, שורה 23). משכך הם פני הדברים נראה כי ההתנצחות בין הצדדים בעניין מיקומה המדוייק של הסכין (אם מעל המדף לפני האחרון או מעל מדף נמוך מעט יותר) היא מיותרת למדי. עם זאת, יוער כי מאחר והנתבעים טענו כי הסכין הושמה מעל למדף הלפני אחרון בספריה, בגובה שלטענתם הוא כ- 2.20 מ', לא ברור כיצד הצליח לשיטתם הבן א' להגיע לגובה זה עת עמד על "מעקה הספה". הנתבעים טוענים כי גובה השולחן הוא 43 ס"מ. בתמונה נ/2 ניתן לראות כי הספה והשולחן הם בגובה זהה, ועל פי אותן פרופורציות גובה מסעד הספה אינו עולה על 20 ס"מ. ממילא הטיעונים שהעלו הנתבעים לפיהם לא יתכן כי הילד הגיע מהשולחן למדף תקפים גם לגבי טיפוס על מסעד הספה. כאמור, דברים אלה נאמרים מעבר לנדרש, שהרי כפי שיובהר להלן אין כל חשיבות למיקום הסכין בספריה (מעל המדף השלישי או הרביעי), אם ניתן היה לראותה במבט לכיוון הארון ואם ילד בן שש הצליח להגיע עדיה ולהורידה ללא קושי מיוחד. 10. 10. התובעת טוענת כי הותרת סכין שחיטה בארון ספרים המצוי בסלון מטילה על הנתבעים את הנטל להוכיח כי לא התרשלו בנסיבות העניין, וזאת מכוח התקיימות תנאיו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שעניינו ב"דבר מסוכן". טענה זו יש לקבל. סעיף 38 לפקודת הנזיקין קובע כי "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על-ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על-ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה". תנאי ראשון לתחולת הכלל הוא הקביעה כי החפץ מהווה "דבר מסוכן". הגדרה ממצה לעניין זה, שלא נס ליחה עד עצם היום הזה, ניתנה על-ידי הנשיא אגרנט, לאחר סקירה רחבה של התפתחות ההלכה בסוגיה, באומרו: "בדרך סיכום יש לומר, שאם מחמת תכונותיו המיוחדות של החפץ, כרוך סיכון גדול בשימוש ובטיפול בו למטרה הרגילה שלשמה נועד, כך שענין זה מחייב נקיטת מידה גדולה של זהירות, אזי יהיה מקום לראותו בגדר הדברים שהם מסוכנים 'מטבעם'" (ע"פ 74/62 פישמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 1478, 1506). 11. 11. במקרה דנא המדובר בסכין שחיטה, שאף לפי עדותו של הנתבע 1, המשמש גם כשוחט, היא נשמרת תמיד כשהיא כשירה לשחיטה - להבה חד וללא כל פגם, כדי שלא יפגום את השחיטה (עמ' 45 לפרוטוקול, שורה 20 - עמ' 46 לפרוטוקול, שורה 4). סכין זו, שאורך להבה 12.5 ס"מ ורוחבו 3.5 ס"מ (עמ' 40 לפרוטוקול, שורות 4-5), משמשת לפעולה קטלנית, אשר דרישת החדות היא חלק אינהרנטי ממנה לפי דרישות ההלכה. ממילא ברי כי סכין מעין זו אינה שונה מכל כלי משחית אחר. הנתבע הבהיר כי הוא מחזיק בסכין במקום מוצנע (קרי: מעל המדף הלפני אחרון בארון הספרים) בשל דרישה הלכתית המחייבת לעשות כן (תוך שהוא מפנה לדברי השו"ע, יו"ד, י"ח, י"ד). כאמור - ההצנעה בה בחר הנתבע היא הנחת הסכין מעל הספרים באחד ממדפי הספריה בסלון ביתו. 12. 12. בעת קרות הארוע היתה סכין השחיטה בבעלותו ובשליטתו של בעל הבית, שהפקירה שם. גם התנאי, השנוי במחלוקת, לפיו יחול הכלל רק עת "נעזב" הדבר המסוכן או "נמסר" (שנקבע בהילכת פישמן הנ"ל, בעמ' 1499; אך ראו הסייג שם, בעמ' 1504 מול האות ז) התקיים בנסיבות העניין, שעה שהסכין נעזבה במדף ארון הספרים המצוי בסלון הבית, ללא שנסגרה מאחורי מחיצה כלשהי (לעניין תחולת כלל ה"עזיבה" כיום ראו שתיקת הפסיקה בע"א 7887/02 ג'וויליס זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים, פ"ד נח (2) 279, והדברים המפורשים שנאמרו בע"א 1071/96 עזבון המנוח אלעבד נ' מדינת ישראל, מיום 6.2.06, בפיסקאות 13 ואילך; והשוו לסעיף 486 להצעה לחוק דיני ממונות; מאידך, ראו ע"א 6732/96 אבו אלעש נ' מדינת ישראל, מיום 15.3.06, בפיסקה 8 לפסק-הדין). ממילא יש לקבוע כי התקיימו תנאי הסעיף במלואם, וכי על הנתבעים להוכיח כי לא התרשלו. 13. למסקנה דומה ניתן היה להגיע גם מכוחה של עוולת הרשלנות, אף ללא שנזדקק לתחולתו של הכלל בעניין "דבר מסוכן". בנסיבות העניין, שעה שהתובעת הוזמנה לבית הנתבעים, אין חולק כי מתקיים יסוד ה"חובה" שבעוולה, הן בהיבט המושגי והן בהיבט הקונקרטי. המחלוקת, אם קיימת כזו, אינה אלא בשאלת ההתרשלות והקשר הסיבתי. 14. אדם המותיר סכין שחיטה בסלון ביתו במקום בו ניתן להבחין בנרתיק בו נתון הסכין אינו פועל כ"אדם סביר ונבון" בנסיבות העניין (כנוסח הוראת סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). כידוע, "סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 131; והשווה ע"א 343/74 גרובנר נ' עירית חיפה, פ"ד ל (1) 141, 156). ה"סבירות" אינה מבוססת על אשמה אישית, אלא משקפת את רמת ההתנהגות הנתפסת כראויה בחברה (ע"א 5604/94 אוסמה חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 509), תוך שעל המזיק לא הוטל לנקוט באמצעים שיהא בהם להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנקוט בהם בנסיבות העניין (ע"א 935/95 רביד משה נ' קליפורד, פ"ד נב (4) 736, 747). לעניין זה יש לשקול, בין היתר, את ההסתברות להתרחשות הנזק ושיעורו מול ההוצאות למניעתו ("נוסחת האנד"). במקרה דנא אין אלא לאמר כי הדרך בה נקט הנתבע אינה סבירה כל עיקר. הותרת כלי משחית בסלון, ולו גם מעל מדפי הספרים, כאשר ניתן לחזות בו מהספה - אינה פעולה סבירה. מניעת הנזק הצפוי אף היא פשוטה עד מאד. כל שהיה על הנתבע לעשות הוא להטמין את הסכין על נרתיקו במגירת חדרו, או מאחורי הספרים שבמדפים (טענתו כאילו היה הסכין עלול להיפגם לו היה מונח מאחורי הספרים אינה טענה כלל לנוכח טיב הנרתיק שהוצג בפני בית המשפט, ובהתחשב בהנחה כי קיים מרווח כלשהו בין גב הספרים לארון). 15. הנתבעים טענו בסיכומיהם כי אין לחלק בין סכין שחיטה ובין סכין לחיתוך ירקות המצויה בכל בית, וכשם שהשארה של האחרונה בבית אינה בגדר התרשלות, כך גם יש לקבוע לגבי הותרת זו הראשונה בסלון. טענה זו אין לקבל מטעמים מספר: האחד - אדם המותיר סכין חדה בסלון ביתו במקום גלוי ונגיש עשוי להיות אחראי בנזיקין אם יטול ילד סכין זו וינעצנה באחר. הדברים קל וחומר אם הילד והסכין גם יחד נותרים ללא השגחה. השני - הסכנה הטמונה בסכין המונח על שיש המטבח או שולחן הסלון גלויה יותר מזו של סכין המוחבא בנרתיק, ודי אם נזכור כי גם לשיטת הילד לא ידוע היה לו מה מצוי בנרתיק, והסכין התגלתה לנפגעת רק ברגע שליפתה, או אף מעט לאחר מכן, כך שלא ניתן היה להישמר ממנה מבעוד מועד. שלישית - הטמנת סכין במגירת הסכו"ם במטבח אינה דומה להותרתה במקום גלוי לעין, ובפרט בנרתיק מיוחד המושך את עין הילדים ומהווה מעין "דבר מפתה". רביעית ועיקר - אין דומה סכין שחיטה לסכין ירקות. סכין שחיטה מחודדת היא ומוכנה מטבע ברייתה לחיתוך בשר בהינף קל - ב"הולכה והבאה" (קרי: חיתוך הנעשה התנועה קדימה ואחורה, כאשר מלאכת השחיטה כולה מסתיימת בהינף אחד מעין זה). מוכשרת היא למלאכת שחיטה של עופות רבים, והשוחט אינו מחוייב אף לבדוק הלהב בין שחיטה לשחיטה (אף כי במקרה מעין זה נוטל הוא על עצמו את הסיכון כי אם תימצא פגימה לאחר זמן יפסלו כל העופות שנשחטו מאז הבדיקה האחרונה). הלהב מושחז עד דק, וכל חיתוך בו בלחץ לא רב (כדי למנוע חשש של "דריסה" - שחיטה תוך לחיצה של הסכין, הפוסלת את השחיטה, וכן למנוע חשש של שהייה) - חותך בבשר החי. ממילא הסכנה שבה מרובה מזו שבכל סכין מטבח רגילה, דוגמת סכין לחיתוך ירקות. 16. על טיב להבו של הסכין ניתן ללמוד גם מתשובות הנתבע אודות המצב בו נשמר הלהב בכל עת. הנתבע הבהיר כי סכינו נשמרה כשהיא כשרה לשחיטה, ללא כל פגם בלהב ו"כמו שמחייבת ההלכה" (עמ' 45 לפרוטוקול, שורות 20-27). יובהר לעניין זה כי בעוד דרישת הגמרא היא כי אסור שבלהב סכין השחיטה ימצא פגם "שתחגור בה צפורן" (בבלי, חולין י"ז ע"ב; וראו ר"ן ד"ה "גרסינן בגמרא"), הרי שלהלכה נפסק כי די בפגם כלשהו בלהב כדי לפסול את השחיטה (רמב"ם, שחיטה, פ"א, הי"ד; רי"ף, חולין, שם; וראו דברי הרא"ש וביאורו של הדרישה בטור, יו"ד, י"ח), וכי די בפגימה ("אגירה") כחוט השערה כדי להביא לפסילה (רשב"א, תורת הבית, שער ב'; שו"ע, יו"ד, י"ח, ב). מעבר לנדרש, ואף שטענה עובדתית מעין זו כלל לא הועלתה על ידי הנתבעים, אעיר כי אף שהגמרא מעירה כי סכין "רעה", קרי סכין שלהבו אינו חד אך חלק - כשרה (תלמוד בבלי, חולין, ל"ב ע"א; רמב"ם, שחיטה, פ"א, הי"ז; שו"ע, יו"ד, י"ח, ז'), הרי שדין זה חל בעוף בלבד (טור ושו"ע, יו"ד, כ"ג, ד'), ואף זאת רק בדיעבד שכן גם בעוף יש לשחוט מלכתחילה שני "סימנים", והדבר אינו מעשי בסכין שאינו מחודד (ב"ח, יו"ד, י"ח; ש"ך, יו"ד, י"ח, י"ב). מכל מקום, להלכה זו אין משמעות לענייננו, שכן אין חולק כי למעשה סכיני השחיטה כיום מחודדים הם עד למאד, וכפי שהעיר בעל ערוך השלחן "דבזמן הש"ס לא היו הסכינים מלוטשים הרבה ולא היה החוד דק וחד כמו הסכינים שלנו... מה שאין כן עתה שהחוד דק וחד מאד" (ערוך השלחן, יו"ד, י"ח, ט"ז). אמירה זאת, המתייחסת לסכיני השחיטה לפני כמאה וחמישים שנה, במקום בו "יש בהערים הגדולות בתים מיוחדים לעשית סכינים מלוטשים והברזל הוא ברזל עשת מה שלא היה כן בדורות שלפנינו וכל שוחט ביכולתו להעמיד שיהיה הסכין חד וחלק" (שם, סימן קטן י"ד), היא בבחינת קל וחומר כיום עם התפתחות הטכנולוגיה המשמשת לחרושת מתכת. התבוננות בסכין נשוא התביעה (שהיא סכין לשחיטת עופות) מאששת רושם זה. 17. גם שאלת הקשר הסיבתי אינה מעוררת קושי של ממש. אין כל חולק כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין הותרת הסכין בסלון ובין חיתוך אצבעותיה של התובעת. אשר לקשר הסיבתי המשפטי, הנה לעניין זה יש להחיל את עקרון הצפיות, תוך שאנו זוכרים כי מבחן הצפיות חל גם שעה שהמזיק לא צפה את הנזק שאירע על כל פרטיו, וכי די בכך שסוג הנזק והליך התרחשותו צפויים באופיים הכללי (ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס ואח', פ"ד לג(2) 785, 803; ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח (3) 1, 9). הדברים קל וחומר שעה שמדובר בהפקרת כלי משחית במקום נגיש (השוו ע"א 8199/01 מירו נ' מירו, פ"ד נז (2) 785). 18. המסקנה המתבקשת היא כי התמלאו כל תנאי עוולת הרשלנות, וכי הנתבעים חבים בפיצוי נזקי התובעת בגין אחריותם לנזקים שנגרמו לתובעת בגין רשלנותם. יובהר כי האשמה אינה מוטלת על הבן א', שהיה ילד רך בשנים. האשם המשפטי מוטל לפתחם של הוריו, בעלי הבית, שהותירו סכין שחיטה בסלון ביתם. אשם תורם 19. הנתבעים טוענים כי יש לזקוף לחובת התובעת אשם תורם או אף אשם מכריע בנסיבות העניין. טענה זו נסובה על גירסתם העובדתית לפיה התובעת היא שפקדה על הבן א' להוריד את הסכין ממקומה, והיא שהושיטה יד לסכין בעוד הילד עומד ללא תנועה וגרמה לעצמה חתכים ביד. 20. כפי שהובהר לעיל, בבחינת דרך העדת הצדדים מצאתי לנכון להעדיף את עדותה של התובעת. גם לגוף העניין לא ניתן לקבל את גירסת הבן א'. גירסה זו נכבשה במשך למעלה משלוש שנים, ונמסרה לראשונה שמונה ימים לאחר שהומצא כתב התביעה לנתבעים, עת הגיע הבן א' להעיד במשטרה לאחר שאימו הגישה תלונה כנגד התובעת (התלונה הוגשה ארבעה ימים לאחר קבלת כתב התביעה). הבן א' טען כי לא סיפר דבר להוריו קודם לכן, מאחר ושאלות שנשאל בעניין זה בערב הארוע נקטעו בעת שאמו החלה לשוחח עם אימה של התובעת (עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 1-5) ומאז לא נשאל דבר עד שפנה למסור עדות במשטרה (שם, שורות 9 ו- 18-19). משנשאל אם לא שאלו אותו הוריו שוב לאחר הערב מה אירע, טען בתחילה שוב כי השיחה עימו נקטעה בשל שיחתה של אימו עם אם התובעת (שם, שורות 14-16) ולאחר מכן טען כי כן נשאל לאחר מכן (בשונה ממה שאמר קודם לכן) אולם "הייתי סגור בתוך עצמי ולא עניתי, רק אחרי תלונה במשטרה התחלתי להיפתח" (שם, שורות 17-19). ממילא מדובר בגירסה שנמסרה לראשונה לאחר שהומצא כתב התביעה להוריו, ולאחר שידע כי הוגשה תלונה במשטרה. 21. אף ללא הקושי המובנה במתן עדות לראשונה שלוש שנים לאחר הארוע, לילד שהיה כבן שש בעת קרות הארוע, הנה חל שינוי ממשי בין עדותו במשטרה ועדותו בבית המשפט. במשטרה (תיק המשטרה סומן כת/1) מסר כי התובעת הצביעה על ארון הספרים ו"היא אמרה לי תראה לי מה יש שם. ואז ראיתי קופסא שחשבתי שיש שם עניבות והורדתי את הקופסא ופתחתי אותה וראיתי שיש שם סכין שחיטה" (שורות 11-13 להודעתו). בתצהיר עדותו טען כי אמרה לו להראות מה יש שם, הוא לא ראה כלום ו"אז היא פקדה עלי לעלות למעלה למדף". הוא עלה, הוריד את הנרתיק (שסבר כי יש בו עניבות) ומצא בו סכין. משנשאל מה פשר אותה פקודה הבהיר כי היא צעקה עליו (עמ' 26 לפרוטוקול, שורה 11). התיאור המצומצם בהודעה במשטרה הפך לדו שלבי, והאמירה הפכה לפקודה שהפכה עם הזמן אף לצעקה. 22. גם הגיונם של דברים אינו תומך בגירסת התובע. לו חפצה היתה התובעת לדעת מה מצוי בחפץ שמעל המדף, לא מנע ממנה איש לבחון זאת בשעות שחלפו בין כניסת הילדים לחדרי השינה ובין חצות הלילה. התובעת, שהיתה כבת ארבע עשרה שנים באותה עת, יכולה היתה להגיע בנקל למקום בו מצוי הנרתיק, ובוודאי לא היתה זקוקה לעזרתו של ילד נמוך שהיה צריך, לגירסתו, לבצע מבצע טיפוס מורכב כדי להגיע עדי הסכין. גם ההנחה כי היתה מושיטה יד לסכין המצוי באחיזה של ילד שאינו נע ואוחזת בו דווקא בצד המחודד, כך שאצבעותיה נחתכות, אינה הגיונית כלל ועיקר. פעולה מעין זו דורשת טיפשות מופלגת, שהנתבעים אינם מייחסים לתובעת. אם כל שעשתה לא היה אלא הושטת יד לבחינת הסכין - מדוע תאחז בה מצדה הלא נכון, הבולט עד מאד לעין? המסקנה המתבקשת היא כי המגע בין להבה של סכין השחיטה ובין ידה של התובעת לא נבע מיוזמתה, ולכל היותר נבע גם מתנועת הגנה אינסטינקטיבית של ידה. 23. הנתבעים עמדו בסיכומיהם על כי התובעת לא ציינה במשטרה כי בטרם הורד הסכין טיפס הבן א' פעם נוספת על המדפים. עיון בהודעתה מגלה כי ניתן לקרוא בה התייחסות לשני ארועים נפרדים, ומכל מקום - נראה כי התובעת תיארה את הארוע בו נפגעה באצבעותיה, כפי שנדרשה. גם טענות ב"כ הנתבעים לפיהם שבה בה מהאמירה כי הבן א' "איים" עליה בסכין, אין בהן ממש. התובעת הבהירה פעמים מספר בעדותה כי הבן א' הניף את הסכין בתנועה מאיימת, קרי: בתנועה בה נעה הסכין בזווית מלמעלה למטה, אך ללא שהתכוון לאיים עליה אלא בדרך משחק (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 14; עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 17-18). גירסתה לא נסתרה כלל בחקירתה, וה"בקיעים" שתיאר ב"כ הנתבעים בסיכומיו אינם אף בגדר פגימה "אוגרת" (אי סדירות זעירה בלהב סכין שחיטה, הפוסלת שחיטה שנעשתה בסכין זו). עוד יש לזכור כי לטובת התובעת עומדת גם גירסתה כפי שנמסרה בזמן אמת למד"א ולחדר מיון. 24. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי יש לאמץ את גירסת התובעת לארועים. מאחר וכך הם פני הדברים הרי שיש לקבוע כי הבן א' ירד ממדפי הספרים, הסתובב והניף את הסכין. התובעת הניפה יד כדי למנוע פגיעה של הסכין בה, ואצבעותיה סבלו מחתכים. בנסיבות אלה אין מקום להטלת אשם תורם כלשהו על התובעת, שפעלה ככל אדם סביר במצב זה. התביעה שכנגד 25. 25. התביעה שכנגד סובבת ארועים שהתרחשו על פי הטענה בסמוך לאחר שעזבו הנתבעים את ביתם. או אז השכיבה התובעת את ילדי הנתבעים, תוך שהיא חובטת בבנות ובבן, מרימה את שמלתה של אחת הבנות ושורטת את צוואר שתי הבנות. 26. 26. על עיתוי העלאת טענות חמורות אין די בלאמר דרשני, אלא יש לזעוק כך. התלונה למשטרה, במסגרתה הועלו טענות אלה לראשונה, הוגשה ביום 15.7.04, ארבעה ימים לאחר קבלת כתב התביעה. יאמר האומר - יתכן כי רק במועד זה נודע לנתבעים על כוונת התובעת לתובעם, ורק באותה עת ביצעו בירור עם ילדיהם וגילו את הפרטים שהוכמנו כל השנים. טענה זו אין בה ממש. להגשת התביעה קדמו פניות רבות לנתבעים. פניות אלה כללו מכתבים שנשלחו ע"י ב"כ התובעת אל הנתבעים בתאריכים 31.1.02, 10.7.02, 15.10.02, 24.9.03. כששה חודשים לפני הגשת התביעה הוגשה תביעה כנגד הנתבעים בבית דין רבני (ביום 25.1.04). הנתבעים לא הופיעו לשלושה דיונים בעניינם במהלך החודשים פברואר ומרץ 2004 (15.2.04; 29.2.04; 14.3.04), וכתוצאה מכך ניתנה ביום 28.3.04 החלטה בבית הדין לפיה רשאים התובעים "לתבוע את הנתבעת בכל דרך שהיא". הנתבע העיד כי נמסר לו טלפונית ע"י ב"כ התובעת על הדיונים בבית הדין, אולם הוא לא הגיע כי המסמכים לא נמסרו לו (עמ' 48 לפרוטוקול, שורה 21 - עמ' 49 לפרוטוקול, שורה 2). הנתבע אף הוסיף וטען כי בעת ששוחח עם ב"כ התובעת לאחר שזה מסר לו על הדיון, "סיפרתי לו מה דברת עשתה לילדים שלי" (עמ' 48 לפרוטוקול, שורה 25). דא עקא שהבן א' טען כי לא סיפר דבר להוריו על קורות אותו ערב עד להגשת התלונה במשטרה, מאחר והיה "סגור בתוך עצמו" שלוש שנים, עד להגשת התלונה (עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 10-19). יוער כי גם מדברי הנתבע עצמו עלה כי הדברים סופרו לו ולאשתו לראשונה רק כאשר ביקשו להזמין שמרטף לחתונה אחרת, ואז פרצו הילדים בבכי וסיפרו הכל ולכן החליטו לגשת למשטרה, ללא כל קשר להגשת התביעה (עמ' 47 לפרוטוקול, שורות 12-15). אם כך הם פני הדברים, כיצד ידע הנתבע לספר לב"כ התובעת על דברים אלה כחמישה חודשים קודם להגשת התלונה? 27. 27. במסגרת תהיות אלה יש לשקול גם את עדותה של הבת א' (שגילה בעת הארוע היה כחמש שנים, וספק אם זוכרת היא הדברים כהווייתם). הבת א' טענה כי סיפרה להוריה על דרך התנהגותה של דברת מיד כשהם חזרו בערב הארוע (עמ' 37 לפרוטוקול, שורות 13-16 ושורה 27). אמירה זו מעוררת תהיות של ממש על מועד הגשת התלונה. תהיות אלה מתגברות לנוכח תשובתה הבאה של הבת א' לפיה הסיבה להגשת התלונה היתה "להעניש" את התובעת (שם, שורות 19-20). מסתבר כי לגירסת הנתבעים הרצון להעניש את דברת על המעשים המיוחסים לה התעורר לפתע מתרדמתו לאחר שלוש שנים, וכמובן - ללא קשר להגשת התביעה. 28. 28. יוער כי גם דרך סיפור המאורעות על ידי הבן א' והבת א' מעורר תהיות של ממש. שניהם כאחד הסכימו כי דברת שמרה עליהם בעבר (לדבריהם פעם אחת; דברת מסרה כי היתה שמרטפית בבית פעמיים או שלוש קודם לכן), ללא כל מאורע מיוחד וללא שהוכו. הפעם, כך טענו השניים, הכתה אותם דברת ללא כל התגרות מצידם וללא כל סיבה נראית לעין. כך מסר הבן א' כי התובעת היכתה אותו כשהיה כבר במיטה. היא באה והיכתה אותה חזק בישבן (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 21-29). היא לא הסבירה מדוע עשתה כן, והוא לא שאל (שם, שורה 29 - עמ' 30, שורה 3). לאחר מכן שרטה את הבת א' בצוואר ולאחר מכן משכה בשיערה של הבת ש', הכל ללא כל סיבה נראית לעין (שם, שורות 10-19). הבת א', שלטענת הבן א' שכבה במיטה לידו ולכן ראה מה אירע לה, מסרה כי בעת ששכבה במיטה נתנה לה התובעת מכות בכתף, ולאחר מכן שרטה את הבת נ' בצווארה (עמ' 37 לפרוטוקול, שורות 1-4). למעשה, אין התאמה כלל בין תיאור האח ותיאור האחות בנוגע להכאות השונות. יתירה מזו - הבת א' תיארה בתצהירה כי בשלב מוקדם יותר של אותו ערב צעקה עליהם התובעת משכה לה ולאחותה ש' בשיער ושרטה אותה בגרון והרימה לה את השימלה (סעיף 4ב לתצהיר). הבת ש' לא הובאה לעדות לעניין זה. נראה כי הבן א', שמן הסתם ידע על תוכן עדותה, "ניכס" בטעות את השריטה הנטענת בגרונה של א' ואת המשיכה בשער של הבת ש' לארוע הלא נכון. סתירות אלה בעדויות שסבבו מאורעות שהתרחשו כשהילדים היו בגיל רך אך נמסרו לראשונה שלוש שנים לאחר המאורע, מביאות למסקנה כי לא ניתן להסתמך כלל על עדויות השניים בעניין זה. 29. 29. התהיות השונות שהובאו לעיל, הן בנוגע למועד העלאת הטענות והן בנוגע לסתירות הפנימיות שבתיאור המעשים, מביאות למסקנה כי אין לקבל את גירסת התובעים שכנגד. גם הגיונם של דברים פועל כנגד קבלת גירסה זו. דברת, שלפחות פעם אחת בעבר שמרה על הילדים ללא כל פגם, מצטיירת על פי עדויות אלה כנערה מרושעת ההולמת בילדים רכים בשנים שכל חטאם בכך ששכבו במיטה ולא עשו דבר. אין היא מסתפקת במהלומות אלא ממשיכה ושורטת בצוואר ומושכת בשיער. תיאור זה אינו מתיישב עם ההגיון, ואף לא עם דמותה של דברת. אין זאת אלא שהתביעה שכנגד עניינה בנסיון למתן משקל שכנגד לתביעתה המוצדקת של דברת. ניהול הגנה בדרך מעין זו ראוי לכל גנאי, ולגביו אין אלא לאמר כי הוא מהווה ניהול משפט "בסגנון טורפני, בבחינת 'אדם לאדם זאב', כשבדרכו אל המטרה - הגנה על עניינו, אין הוא בוחל בהעלאת טענות משמיצות ומביישות, שאין להן בסיס במציאות" (ת.א. (י-ם) 1254/96 טרלובסקי נ' מדינת ישראל, תקדין-מחוזי 99 (3) 2946, בפיסקה 61 לפסק-הדין). 30. 30. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה שכנגד להידחות. סוף דבר 31. 31. לפיכך אני קובע כי הנתבעים אחראים לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה בעקבות החיתוך בסכין השחיטה. התביעה שכנגד נדחית. 32. 32. הנתבעים ישלמו לתובעת, בגין ניהול שאלת האחריות בלבד בתביעה ובתביעה שכנגד וללא קשר לשכר הטרחה שיפסק בגין הדיון בנזק, שכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ₪ ומע"מ. סכיןאלימותתקיפה