פסק-דין השופטת א' חיות: אלה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא ש' פינקלמן), בו חויבו המשיבים בע"א 971/03 לפצות את המערער בגין נזקי גוף שנגרמו לו, עת הוביל מים למוצב צה"ל בדרום-לבנון במסגרת עבודתו כנהג משאית והותקף על-ידי מחבלים. העובדות ופסק-דינו של בית-המשפט המחוזי 1. המערער בע"א 971/03, אבנר בגא (להלן: בגא), עבד כנהג עבור המשיב 1, אלי מלול (להלן: מלול), שהוא בעל משאית להובלת מים (להלן: המשאית). המשיבה 2, חברת גרינברג ובנו הובלות בע"מ (להלן: גרינברג), הזמינה ממלול מעת לעת עבודות הובלה של מים וזה ביצען באמצעות המשאית שבה נהג בגא. לצורך ביצוע עבודת הובלה של מים למוצב צה"ל בדרום לבנון, צורפה ביום 19.1.1995 המשאית, שלא הייתה ממוגנת, לשיירה צבאית שעשתה את דרכה אל המוצב. במהלך הנסיעה, בהיותה מחוץ לגבולות מדינת ישראל, הותקפה השיירה על-ידי מארב של מחבלים. בגא, שנהג במשאית, נפגע מכדורים ומרסיסים בגפיים, בגב ובעכוז. הוא חולץ ממקום האירוע במסוק של צה"ל, הועבר לבית החולים רמב"ם בחיפה ואושפז במשך כארבעה חודשים בשל פציעותיו. 2. ביום 10.12.1996 הגיש בגא תביעה בבית-המשפט המחוזי בחיפה נגד מלול, נגד גרינברג ונגד המדינה. נתבעים אלה הם המשיבים בערעורו של בגא (ע"א 971/03) והמערערים בע"א 1250/03, בע"א 1029/03 ובערעור שכנגד, ויקראו להלן למען הנוחות - הנתבעים. בתביעתו טען בגא כי הנתבעים אחראים ברשלנות כלפיו ועל כן יש לחייבם בתשלום פיצויים על הנזקים שנגרמו לו. טענותיו של בגא התמקדו בעיקר בכך שהנתבעים לא מיגנו את המשאית שבה נהג, כי השיירה לא לוותה בכוח אבטחה מתאים וכי "פתיחת הציר" בו נעה השיירה לא נעשתה כהלכה. הנתבעים שלחו הודעות צד ג' זה לזה, בהן טען כל אחד מהם כי האחריות רובצת לפתחו של האחר. בית-המשפט החליט להפריד את הדיון בתביעתו של בגא מן הדיון בהודעות לצד ג' וכמו כן הורה כי שאלת אחריותם של הנתבעים או מי מהם בנזיקין כלפי בגא תידון תחילה ורק לאחריה וככל שיידרש תידון שאלת הנזק. 3. ביום 11.10.2001 ניתן פסק דין חלקי בשאלת האחריות. בית המשפט קיבל את התביעה בקובעו כי אי-מיגון המשאית בה נהג בגא עולה כדי התרשלות ובגינה חבים הנתבעים בנזקי בגא. לעומת זאת סבר בית משפט קמא כי אין למצוא כל התרשלות ב"פתיחת הציר" או בליווי השיירה. אשר למלול וגרינברג קבע בית-המשפט כי אלה התרשלו בכך שלא מיגנו את המיכלית אף שידעו כי בגא יוצא לשטח אויב וכי הוא עלול להיתקל במארב מחבלים ואילו לעניין אחריותה של המדינה קבע בית-המשפט כי יש לייחס לה רשלנות בשל כך שלא אסרה על משאית בלתי-ממוגנת, הנהוגה בידי אזרח שאיננו עובד צה"ל, את הכניסה ללבנון. ובלשונו של בית-המשפט: בהקשר זה של מיגון המיכלית כהלכה, רואה אני לנכון לאבחן בין מעבידיו של התובע, קרי הנתבעים 1 ו-2 לבין מדינת ישראל, היא הנתבעת מס' 3, שפעלה שם באמצעות צה"ל. ביחסים שבין התובע לבין מעבידיו, יש לקבוע כי המעבידים היו חייבים לספק לתובע את מירב ההגנה, שכן הם ידעו שהתובע יוצא עם המיכלית לשטח אוייב וכי הוא עלול להיתקל שם במארב של מחבלים שיפתחו גם עליו באש כדי לפגוע בו. הנתבעים 1 ו-2 לא עשו כן. הם הניחו לתובע לעשות דרכו אל מוצבי צה"ל שבלבנון, במיכלית שאינה ממוגנת כלל. בכך התרשלו כלפיו והם חייבים לפצותו על נזקיו. לא כן בהתייחס לנתבעת מס' 3. עובדתית, מדינת ישראל לא קיבלה על עצמה יותר מאשר לצרף את המיכלית לשיירה מאובטחת. המדינה לא הייתה חייבת לתובע ולנתבעים, אלא את ההגנה אשר סופקה בפועל, קרי: מעבר בשיירה מאובטחת, אל עבר היעד. באה טענה, אמנם בעקיפין, שיש לייחס למדינה רשלנות בעצם העובדה שהתירה למיכלית אזרחית בלתי ממוגנת, נהוגה בידי אזרח שאינו בשירות צבאי ושאינו אזרח עובד צה"ל, לחצות את הגבול אל עבר דרום לבנון, על מנת לנוע שם, בארץ אוייב, אל אחד ממוצבי צה"ל. צה"ל ידע, ומכל מקום יכול וצריך היה לדעת שהמיכלית אינה ממוגנת. צה"ל ידע כי האיזור שורץ מארבים של כוחות אוייב המבקשים לתקוף כל רכב ישראלי על מנת להשמיד, להרוג ולאבד. המדינה באמצעות הזרוע הצבאית שלה, הייתה חייבת לאסור על כלי רכב שכזה, לנוע בשטח אוייב. בית-המשפט דחה את טענת הנתבעים לפיה היה על בגא לתבוע את זכויותיו מכוח חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970 (להלן: חוק התגמולים), בקובעו כי בהעדר הוראה מפורשת בחוק התגמולים בדבר ייחוד עילה, רשאי התובע לבחור בכל עילה המוקנית לו בדין ובכלל זה תביעה בנזיקין, לקבלת סעד בגין נזקיו. בית משפט קמא אף לא מצא לנכון לייחס לבגא רשלנות תורמת, וקבע כי ביצע את העבודה שהושתה עליו על פי ההוראות שקיבל. בית המשפט הוסיף וקבע כי בחלוקת האחריות בין הנתבעים לבין עצמם יישאו מלול וגרינברג ב-80% ואילו המדינה תשא ב-20% אחוז. המדינה ומלול הגישו לבית משפט זה בקשות רשות ערעור על פסק הדין החלקי (רע"א 8982/01; רע"א 8950/01), אך בקשותיהם נדחו בקביעה שנסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בהחלטת ביניים של הערכאה הדיונית. 4. בפסק-דין משלים מיום 16.12.2002 הנוגע לגובה הנזק ולסכומי הפיצוי, אימץ בית-המשפט את קביעותיה של הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), לעניין שיעור הנכות הרפואית שנגרמה לבגא בתחום האורטופדי ובתחום הנפשי בעקבות האירוע, ובהתבסס על קביעות אלה פסק בית המשפט המחוזי לבגא סכומי פיצוי כדלקמן: (א) הפסד השתכרות לעבר - 418,520 ש"ח, על בסיס השכר הממוצע במשק נכון ליום מתן פסק הדין, בניכוי 15% מס הכנסה ובניכוי ממוצע שכרו של בגא מעבודתו בשמירה. (ב) הפסד השתכרות לעתיד - 858,795 ש"ח, שחושב עד גיל 65 שנה. (ג) עזרת צד ג' לעבר ולעתיד - 200,000 ש"ח. (ד) צרכי ניידות מוגברים - 180,000 ש"ח. (ה) כאב וסבל - 300,000 ש"ח. (ו) הוצאות לעבר - 15,000 ש"ח. בית המשפט דחה את תביעתו של בגא לפיצוי בגין אובדן פנסיה, בציינו כי לא הוכח שאלמלא הפגיעה היה בגא זכאי לקבלת תשלומי פנסיה עם פרישתו. מן הסכומים שפסק הורה בית-המשפט לנכות "ניכויי חובה שיש או ניתן לנכותם על פי כל דין וכן תשלומים תכופים אותם קיבל [בגא] בגין התאונה, אם קיבל". בנוסף, חייב בית המשפט את הנתבעים לשלם לבגא הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך 11% מסכום התשלומים התכופים ו-13% מסכום הפיצוי לאחר הפחתת ניכויי החובה, והכל בצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין. הערעורים 5. בעלי הדין כולם ערערו לבית משפט זה על פסק דינו של בית משפט קמא. ע"א 971/03 הוא, כאמור, ערעורו של בגא ובו הוא מלין על מיעוט סכומי הפיצוי שנפסקו לו. המדינה מצידה הגישה ערעור שכנגד ובו היא מלינה על קביעותיו של בית משפט קמא לעניין אחריותה וכן על קביעותיו לעניין גובה הנזק. לעניין האחריות טוענת המדינה כי במקרה דנן עומדת לה חסינות מפני אחריות בנזיקין מכוח סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: חוק הנזיקים האזרחיים), בשל היות האירוע נשוא התביעה "פעולה מלחמתית". מטעם זה, לטענתה, היה על בית משפט קמא לדחות את התביעה נגדה על הסף. לחלופין טוענת המדינה כי הפעילה שיקול דעת בהחלטתה שלא לדרוש את מיגון המשאית, ומשכך היה על בית המשפט להימנע מלהתערב בהחלטתה על דרך של הטלת חבות בנזיקין. לגופם של דברים טוענת המדינה כי לא התרשלה, שכן לא הייתה אפשרות מעשית למגן את המשאית וכי גם כלי-הרכב הצבאיים בשיירה, פרט למשאית ה"ספארי" ששימשה להסעת חיילים, לא היו ממוגנים. גרינברג ומלול הגישו אף הם ערעורים הנוגעים לשאלת האחריות וכן לשאלת גובה הנזק (ע"א 1029/03 וע"א 1250/03 בהתאמה). גרינברג בערעורה טוענת כי לא התרשלה, שכן לא הייתה אפשרות מעשית למגן את המשאית, והיא מוסיפה וטוענת כי פעלה לפי הוראותיה המפורשות של המדינה וכי טעה בית-משפט קמא בהסתמכו על חוות דעתו של המהנדס אריה רמון (להלן: המהנדס רמון), שהוגשה מטעם בגא לעניין אמצעי המיגון ולעניין סוג הפגיעה במשאית. עוד טוענת גרינברג כי בגא הסתכן מרצונו בנסיבות העניין. לבסוף מלינה גרינברג על כך שבית-משפט קמא לא התייחס כלל בפסק-דינו להודעות לצד ג' שהגישו, כאמור, הנתבעים זה כנגד זה. טענותיו של מלול בערעורו דומות בעיקרן לטענותיה של גרינברג. דיון "פעולה מלחמתית" וחסינות המדינה 6. הכלל הקבוע בסעיף 2 לחוק הנזיקים האזרחיים הוא כי דין המדינה לעניין אחריות בנזיקין כדין כל גוף מאוגד. אחד החריגים לכלל זה קבוע בסעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים הקובע: אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא-הגנה לישראל. הורתו של חריג זה, הנוהג גם באנגליה ובארצות-הברית, בתפיסה כי דיני הנזיקין המסורתיים אינם מתאימים למקרים של פעולות מלחמתיות. פעולות אלה יוצרות מעצם טיבן סיכונים מיוחדים שהטיפול בהם צריך שיוצא אל מחוץ לגדריה של האחריות הנזיקית הרגילה ויטופל בהסדר אשר ישקיף על התמונה הכוללת ויורה על פיזור הסיכון תוך התחשבות באופייה המיוחד של פעילות זו וכן תוך התחשבות בהתחייבויותיה הבינלאומיות של המדינה (ראו ע"א 5964/92 בני עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 1, 7-6 (להלן: עניין בני עודה)). בהיותה חריג לכלל בדבר אחריות המדינה בנזיקין, נקבעו לחסינותה בשל "פעולה מלחמתית" תחומי התפרשות מצומצמים ותחולתה הוגבלה לפעולות לחימה מובהקות, להבדיל מפעולות של הצבא בכל ימות השנה כגון פעולות שמירה ופעולות שיטור (ראו: ע"א 311/59 מפעל תחנות הטרקטורים בע"מ נ' חייט, פ"ד יד(2) 1609, 1614-1613 (להלן: עניין תחנות הטרקטורים); ע"א 623/83 אשר לוי נ' מדינת ישראל, משרד הבטחון פ"ד מ(1) 477, 480-479 (להלן: עניין אשר לוי); עניין בני עודה, 9-7. כן ראו א' יעקב "חסינות תחת אש: חסינות המדינה בשל נזק שנגרם כתוצאה מ'פעולה מלחמתית'" משפטים לג(1) (תשס"ג) 107). וכדברי הנשיא מ' שמגר (כתוארו אז) בעניין אשר לוי: רק פעולת מלחמה ממש במובנו הצר והפשוט של מונח זה, כגון: כינוס כוחות לקרב, תקיפה לוחמת, חילופי אש, פיצוצים וכדומה, שבהם בא לידי ביטוי האופי המיוחד של הלחימה על סיכוניה ובעיקר על השלכותיה ועל תוצאותיה, הם אלו שאליהם כוונו מילותיו של סעיף 5. (שם, 479) במקרה שלפנינו טוענת המדינה כי בגא נפגע מירי של מחבלים שארבו לשיירה בה נסע בדרום-לבנון וכי במקום התפתח קרב של ממש בין המחבלים ובין כוחות צה"ל. על כן, לטענת המדינה, מדובר בפגיעה שאירעה תוך כדי "פעולה מלחמתית" ויש להחיל עליה את הוראת החסינות שבסעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים. 7. נראה לי כי השאלה האם האירוע שבמהלכו נפגע בגא היה "פעולה מלחמתית" אם לאו, אינה צריכה הכרעה במקרה דנן מן הטעם הפשוט שהמעשה, או ליתר דיוק המחדל, העומד במוקד הרשלנות המיוחסת למדינה בפסק-דינו של בית משפט קמא, נוגע לכך שלא אסרה ואף אפשרה את הצטרפותו של בגא לשיירה, למרות שידעה או שהיה עליה לדעת כי המשאית בה נהג איננה ממוגנת. מחדל זה דבר אין לו עם פעולותיהם של החיילים בעת ההיתקלות עצמה, ופעולות אלה אינן עומדות כלל לדיון בערעורים שבפנינו. טענת החסינות דינה, אפוא, להידחות. חובת הזהירות והפרתה 8. משקבענו כי החסינות בשל "פעולה מלחמתית" אינה עומדת למדינה, עלינו לבחון לגופן את הטענות שהעלתה כנגד ממצאיו של בית משפט קמא לעניין ההתרשלות. כמו כן, יש לבחון את הטענות שהעלו מלול וגרינברג בערעוריהם לעניין הרשלנות שיוחסה להם. ממצאי הרשלנות בפרשה זו סובבים סביב ציר מרכזי אחד והוא העדר מיגון למשאית. בית משפט קמא קבע בהקשר זה, בהתבסס על חוות דעתו של המהנדס רמון, כי ניתן היה למנוע את פגיעתו של בגא או לפחות למזער את תוצאותיה אילו הייתה המשאית ממוגנת. על כן, הטיל בית המשפט אחריות בנזיקין על מלול וגרינברג כמעבידיו של בגא בקובעו כי הייתה עליהם חובה למגן את המשאית טרם ששלחו את בגא להוביל באמצעותה מים למוצב בדרום לבנון. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי המדינה נושאת אף היא באחריות כלפי בגא משום שאפשרה ולא אסרה את כניסתו לשטח דרום לבנון במשאית שאיננה ממוגנת. הטענות המועלות על ידי המדינה ועל ידי מלול וגרינברג בערעוריהם כנגד קביעות אלה הינן טענות במישור העקרוני ובמישור העובדתי כאחד. במישור העובדתי, תוקפים מלול וגרינברג את חוות דעתו של המהנדס רמון וטוענים כי שגה בית משפט קמא בכך שאימץ אותה משום שמומחיותו מוטלת בספק ומשום שהבדיקות שערך בטרם ניתנה חוות דעתו היו שטחיות ולא מספקות. כמו כן, טוענים מלול וגרינברג כי לא ניתן היה למגן את המשאית ואף זאת בניגוד לאמור בחוות דעתו של המהנדס רמון, אותה אימץ בית משפט קמא. אין לקבל טענות אלה. משבחר בית משפט קמא, שהתרשם מן המהנדס רמון באופן בלתי אמצעי, לאמץ את חוות דעתו ובהעדר חוות דעת נגדית מטעם מלול וגרינברג, אינני סבורה כי יש מקום להתערב בממצאים ובמסקנות שקבע בית משפט קמא בהתבסס על חוות דעת זו. המהנדס רמון נסמך בממצאיו על התיעוד הרפואי ועל תשובותיו של אלוף משנה ליאור שלו לשאלון. כמו כן, הוצגו למהנדס רמון במהלך חקירתו בבית המשפט תמונות המתעדות את הפגיעות במשאית ולאחר שבחן אותן דבק בחוות דעתו לפיה בגא נפגע מרסיסים וכדורים ולא מפצצת אר.פי.ג'י שאת נזקיה, לטענת הנתבעים, לא ניתן היה למנוע גם אילו הייתה המשאית ממוגנת. בהקשר זה הצביע המהנדס רמון על כך שלא נמצאו סימנים לפגיעות הדף או לפגיעות על ידי סילון מטען חלול וכן כי לא היו פגיעות באזורים מוגנים על ידי אפוד מגן. מכאן הסיק כי גם אם מקור הפגיעות בבגא היה פצצת אר.פי.ג'י, פצצה זו לא התפוצצה בקרבה מיידית לתא הנהג ועל כן, אף אם מקור הרסיסים שפגעו בבגא הם בפצצה כזו, אופי הפגיעה דומה לפגיעת רסיסים מכל מקור אחר, וניתן היה למנוע אותה באמצעות מיגון מתאים של גוף המשאית והשמשות. ממצאים אלה, שלא נסתרו על ידי הנתבעים, אומצו בצדק על ידי בית משפט קמא ואין מקום להתערב בכך. כמו כן, אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, הנסמכת אף היא על חוות דעתו של המהנדס רמון, כי ניתן היה לבצע את מיגון המשאית בשוק האזרחי. הטענות שהעלו הנתבעים במישור העובדתי דינן, אפוא, להידחות. 9. במישור העקרוני, לא חלקו מלול וגרינברג על כך שיחסי העבודה בינם ובין בגא מטילים עליהם חובת זהירות, אלא שלטענתם אין הם נושאים באחריות נזיקית לפגיעותיו של בגא משום שלא התרשלו כלפיו ויש לראותם כמי שקיימו את חובת הזהירות החלה עליהם כמעבידיו בכך שנשמעו להוראותיה של המדינה, אשר לא דרשה מהם למגן את המשאית. עוד טענו מלול וגרינברג כי משהשתלבה המשאית בשיירה הצבאית, עברה האחריות לדאוג לשלומו ולביטחונו של בגא אל שכם המדינה כמי ש"פתחה את הציר" לתנועת השיירה ואבטחה אותה באמצעות כוחות צה"ל בעת שנעה בשטח דרום-לבנון. לחלופין טענו מלול וגרינברג כי הדרישה למיגון המשאית אינה סבירה משום שהיא כרוכה בעלויות עצומות ומשום שהמיגון אילו נעשה לא היה מאפשר את הפעלת המשאית לצורכי עבודה בכבישי הארץ. בטענות אלה אדון להלן. התרשלותם של מלול וגרינברג כמעבידים 10. מעביד חייב להגן על עובדיו מפני סיכונים אפשריים במקום העבודה (ראו ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 230-229). חובה זו לספק לעובד מקום עבודה בטוח במידה סבירה חלה, ככלל, גם כאשר העבודה מתבצעת בחצרים של אחר (ראו ע"א 246/72 מנשה נ' דרומנו, פ"ד כז(1) 712, 717). מעביד רשאי אומנם למסור לצד שלישי שניתן לסמוך עליו את הדאגה לביטחון עובדיו המועסקים במקום שמחוץ לשליטתו (ראו ע"א 686/77 מקורות חברת מים לישראל בע"מ נ' מרג'י, פ"ד לד(4) 365, 375 (להלן: עניין מקורות)), אך נראה כי עליו לוודא במקרה כזה כי הצד השלישי מסכים ליטול על עצמו אחריות זו וכי יש ביכולתו לעשות כן. גישה זו יפה ביתר שאת כאשר העובד נדרש לפעול במקום שבו רמת הסיכון גבוהה וקיים חשש ממשי לכך שייפגע. במקרה שלפנינו אמורה הייתה הובלת המים להתבצע בשטח הנתון כולו לשליטת הצבא. שאלת אחריותו של מעביד לפגיעה שנגרמה לעובד עקב פעולות איבה בשטח שאינו בשליטתו נדונה לראשונה בע"א 491/73 גדולי החולה בע"מ נ' מחרוז, פ"ד כט(2) 32 (להלן: עניין גדולי החולה). באותו מקרה עבד הניזוק כטרקטוריסט בשטח הסמוך לגבול הסורי, ויצא לעבודתו מדי בוקר לאחר שניתן לו אישור לכך מאת גורמי הצבא. באחד מימי העבודה נפגע הניזוק מירי בעמוד השדרה, ובתביעה שהגיש נגדה טענה המעבידה להגנתה כי יצאה ידי חובתה בכך שקיבלה את אישור הצבא לעבודה באותו היום. בית המשפט קיבל את הטענה וקבע כי הערכת מצב הביטחון מצויה בתחום בקיאותו המיוחדת - אם לא הבלעדית - של המפקד הצבאי ואין לצפות ממעביד סביר כי יהרהר אחר הוראות הצבא, בעיקר כאשר אלו ניתנות במסגרת הסדר קבוע שמטרתו להבטיח את בטיחות העובדים (ראו עניין גדולי החולה, 38). בעניין מקורות עסק עובד בתיקון קו צינורות מים לאורך תעלת סואץ ונפגע מאש ארטילרית של הצבא המצרי. באותו מקרה סוכם מראש עם המעבידה, במסגרת תכנון מבצע התיקון, כי אמצעי הביטחון להגנתם של העובדים ובכלל זה הפצצות והפגזות של מטרות מצריות, יינקטו על ידי צה"ל. משנפגע העובד ותבע את מעבידתו, נפסק גם במקרה זה כי אין להטיל אחריות על המעבידה, שכן לא היה באפשרותה לפקח על הפעולות שנקט הצבא להגנה על העובדים במקום, בהיותן "פעולות מלחמתיות" מובהקות. השופט מ' בייסקי, אשר הצטרף בעניין זה לדעתו של השופט ש' אשר, ניסח את הדברים כך: בעניין דנן אף שהסיכון הטבעי היה ידוע לכל - לא בידי מקורות היה למנוע אותו באמצעיה; אין אנו מדברים כאן במפגע אשר סילוקו יעשה מקום העבודה בטוח וכל אשר על המעביד לעשות הוא לבדוק המקום ולסלק המפגע, או לספק כלים המתאימים שיהא בהם להבטיח שלום העובדים. כאן לא רק שצה"ל קיבל על עצמו את הצד הבטחוני, אלא מלבדו שום גוף או אדם לא יכול ולא רשאי היה לעסוק בכך. (שם, 385-384. ההדגשה הוספה) 11. מן הפסיקה שנסקרה לעיל עולה כי כאשר מועסק עובד במקום שבו קיים סיכון בטחוני ונדרשות פעולות צבאיות מובהקות לשם הגנה על שלומו, לא יחוב המעביד בנזיקין ולא תוטל עליו אחריות בעוולה של רשלנות בגין נזק שנגרם לעובד, ככל שאמצעי הבטיחות הנדרשים מצויים מעצם טיבם בידי צה"ל בלבד ואינם בתחום האפשרויות והיכולת העומדות לרשותו של המעביד. כמו כן, אין לדרוש ממעביד כי יפעל בניגוד להוראות הצבא או כי יקבע הוראות בטיחות משלו, העומדות בניגוד להוראות הצבא, לעניין בטיחותם של עובדים המועסקים באזורים מסוכנים המצויים בשליטת הצבא או בפיקוחו. הלכות אלה אין בהן כדי להועיל למלול ולגרינברג במקרה שלפנינו. כפי שכבר צוין, הרשלנות שייחס בית משפט קמא במקרה דנן למלול ולגרינברג נעוצה בכך שלא דאגו למגן את המשאית בטרם שלחו את בגא למשימת הובלת המים בדרום לבנון. להבדיל מפעולות כגון "פתיחת הציר" ואבטחת השיירה, עליהן הייתה המדינה מופקדת באופן בלעדי ובהן לא מצא בית משפט קמא כל התרשלות, הרי שאת מיגון המשאית יכולים וצריכים היו מלול וגרינברג לבצע מבעוד מועד ובטרם הצטרפה המשאית לשיירה הצבאית ונכנסה לדרום לבנון. משבחרו מלול וגרינברג שלא למגן את המשאית, אף שידעו כי הובלת המים על ידי בגא כרוכה בסיכון ממשי לשלומו, יש לראותם כמי שהפרו את חובת הזהירות שהם חבים כלפיו כמעבידיו, משום שלא היו רשאים להסתפק לצורך קיום חובתם זו בכך שהמשאית נעה בשיירה שאותה אבטח הצבא. טענה נוספת שהעלו מלול וגרינברג בערעורם היא הטענה כי המדינה מעולם לא הציבה את מיגון המשאית כתנאי לביצוע העבודה ועל כן, אין לייחס להם רשלנות בהקשר זה. בית משפט קמא לא נדרש אומנם לטענתם זו של מלול וגרינברג, אך גם כך אינני רואה כיצד יש בה כדי להועיל להם. המדינה לא הורתה למלול או לגרינברג שלא למגן את המשאית וכפי העולה מן העדויות שנשמעו בבית משפט קמא היא הותירה את שאלת המיגון לשיקול דעתם. משכך, היה עליהם להפעיל בהקשר זה שיקול דעת זהיר ואחראי ולדאוג למיגון הנדרש. משבחרו מלול וגרינברג שלא למגן את המשאית אף שידעו או שהיה עליהם לדעת כי הובלת מים למוצבים בשטח דרום לבנון במשאית שאיננה ממוגנת חושפת את הנהג לסיכון ממשי כי ייפגע, עולה התנהגותם כדי הפרה של חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליהם כלפי בגא בנסיבות העניין. 12. טענה נוספת במישור העקרוני שהעלו מלול וגרינברג ובה תמכה גם המדינה, היא הטענה כי הקביעה לפיה היה זה מחובתם למגן את המשאית, מטילה עליהם נטל בלתי סביר מבחינה כלכלית משום שהם נדרשים לנקוט אמצעי בטיחות שאינו עומד ביחס הולם לנזק שניתן לצפותו בנסיבות העניין. אכן, סטנדרט הזהירות שהסטייה ממנו מהווה רשלנות, צריך שיבטא איזון נאות בין האינטרסים הרלוונטיים: אינטרס הניזוק - במסגרתו יש לבחון את חומרת הפגיעה בו ואת ההסתברות להתממשותה של אותה פגיעה; אינטרס המזיק - המצריך בדיקה של עלות המשאבים והאמצעים הנדרשים למניעת הסיכון; והאינטרס הציבורי - הבוחן את החשיבות החברתית של הפעילות יוצרת הסיכון (ראו: ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102, 108-107; ע"א 4025/91 צבי נ' קרול, פ"ד נ(3) 784, 790; ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 509. ראו גם א' פורת "רשלנות ואינטרסים" עיוני משפט כד (תשס"א) 275). במקרה שלפנינו לא הביאו הנתבעים בפני בית משפט קמא ראיות פרטניות לעניין עלויות המיגון וממילא לא הוכחה כדבעי הטענה בדבר חוסר סבירותה הכלכלית של דרישת המיגון. זאת ועוד. ההסתברות הגבוהה להתממשות הפגיעה והנזק המהותי הצפוי לניזוק - עד כדי אובדן חיים - מחייבים עריכת איזון אשר בו יינתן משקל יתר לאינטרס הניזוק ואילו האינטרס של המזיק לחסוך בהוצאות צריך לסגת מפניו ומשקלו פחות. באשר לאינטרס החברתי, שהוא האינטרס השלישי במשולש האינטרסים הרלוונטיים לעניין, נראה כי אין בו כדי לשנות מאיזונים אלה במקרה הנדון, משום שהדעת נותנת כי הצורך החיוני להוביל מים אל חיילי המוצב יגרום לכך שתימצא הדרך לבצע את ההובלה גם אם מחירה יעלה ועלות המיגון תשוקלל בו. הנה כי כן, מכל הטעמים שפורטו לעיל מסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר התרשלותם של מלול וגרינברג כלפי בגא כמעבידיו, בדין יסודה. התרשלותה של המדינה 13. המדינה מצידה טענה במישור העקרוני כי אין לדרוש ממנה להתייחס אל כלי הרכב האזרחי שהצטרף לשיירה בסטנדרטים שונים ומחמירים מאלה שלפיהם התייחסה אל כלי הרכב הצבאיים שנסעו בה, בהדגישה כי כלי הרכב הצבאיים בשיירה - פרט למשאית ה"ספארי" שנועדה להסעת חיילים - לא היו ממוגנים. טענה זו אין לקבל. ראשית, העובדה כי רכב ה"ספארי" שבו נסעו החיילים היה ממוגן, מעידה על כך שגם לשיטת המדינה נדרש מיגון על מנת למנוע פגיעה בחיי אדם. לפיכך העובדה כי יתר כלי הרכב הצבאיים לא היו ממוגנים מעידה לכל היותר על סדרי עדיפויות שנקטה המדינה בהקשר זה. שנית, העובדה שכלי הרכב הצבאיים בשיירה לא היו ממוגנים היא כשלעצמה אינה מלמדת דבר על סטנדרט הזהירות שבו מחויבת המדינה לעניין זה וכל שיש בה להעיד הוא כי כך נהגה המדינה לגבי כלי הרכב הצבאיים שנסעו בשיירה, להוציא רכב "הספארי". המדינה מוסיפה וטוענת כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי התרשלה בכך שלא אסרה את כניסת המשאית הבלתי-ממוגנת לשטח דרום לבנון, משום שההחלטה בעניין זה נתקבלה על ידי מפקדי הצבא ופקידי משרד הביטחון אשר הפעילו את שיקול הדעת המקצועי הנתון להם. בהפנותה להלכה שנקבעה בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45 (להלן: עניין לוי), טוענת המדינה כי אין לבחון את ההחלטה לעניין המיגון על פי קריטריונים רגילים של קביעת רשלנות בדיני נזיקין, נוכח המדיניות השיפוטית הנוהגת בהקשר זה, לפיה יש לצמצם את אחריות המדינה בעניינים הנתונים לשיקול דעתה. טענה זו דינה להידחות ולו מן הטעם שהמדינה לא הוכיחה כי נתקבלה על ידי גורמיה המוסמכים החלטה כלשהי בעניין מיגון כלי רכב אזרחיים או צבאיים האמורים לנוע בשיירה בדרום לבנון. ממילא לא הוכח כי המדינה הפעילה בעניין זה שיקול דעת וכי בחנה את האפשרויות העומדות על הפרק ואת השיקולים השונים הצריכים לעניין (השוו: ע"א 6970/99 אבו סמרה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 185, 191). אדרבא, המדינה, על פי ראיות שהציגה בעצמה, הותירה בידי מלול וגרינברג את ההחלטה אם למגן את המשאית אם לאו, בלא שנקטה עמדה כלשהי בנדון. בכך יש כדי ללמד כי המדינה לא הפעילה בעניין זה שיקול דעת כלשהו וממילא לא קיבלה החלטה שבמדיניות בשאלת המיגון העומדת על הפרק בהליכים שבפנינו. נוכח מסקנה זו, אין צורך לקבוע מסמרות בשאלה העקרונית והיא האם החלטה כזו, אילו התקבלה, הייתה פוטרת את המדינה מ אחריות בנזיקין. הסתכנות מרצון 14. בטרם אסיים את הדיון בשאלות הנוגעות לחבות, יש להידרש לטענה נוספת שהעלו מלול וגרינברג בערעוריהם בדבר הסתכנות מרצון של בגא ובדבר שלילת אחריותם בנזיקין בשל כך. לביסוס טיעוניהם בעניין זה ציינו מלול וגרינברג כי בגא חזר לעבודתו כנהג משאית לאחר שהיה מעורב באירוע ירי קודם בלבנון ובעשותו כן בחר לסכן עצמו מרצונו, בהכירו את הסיכונים הכרוכים בעבודתו. טענה זו דינה להידחות. שלילת אחריותו של מזיק בשל הסתכנות מרצון של הניזוק מותנית בשלושה תנאים מצטברים הקבועים בסעיף 5 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968 (להלן: פקודת הנזיקין): ידיעת הניזוק אודות הסיכון, לרבות הערכת אופיו המסוכן; חשיפתו לסיכון; ורצונו לחשוף עצמו לסיכון ולתוצאותיו המשפטיות, דהיינו לכך שאם ייפגע לא יהיה זכאי לפיצוי מן המזיק (ראו ע"א 1354/97 עכאשה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 21. ראו גם י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שנייה, תשל"ז, ג' טדסקי עורך) 337-308). במקרה שלפנינו, הוציא בגא את לחמו כנהג משאית ולצורך כך ביצע, בין היתר, נסיעות מסוכנות אל מוצבי צה"ל בדרום לבנון. אכן, יש להניח כי בגא היה מודע לסיכונים הכרוכים בעבודה זו, בייחוד נוכח העובדה כי כבר חווה בעבר היתקלות וירי לעבר שיירה שבה נסע. אולם, בכך בלבד אין כדי ללמד כי בגא חשף עצמו מרצון לסכנת הפגיעה ולהשלכות המשפטיות הנובעות מכך. כבר נפסק כי הסתכנות מרצון מתקיימת במקרים חריגים ויוצאי דופן ומשלא הוכחו התנאים המצטברים הנדרשים לעניין זה, יש להניח כי אדם סביר לא ימחל מרצונו על זכותו לתבוע פיצוי מן המזיק בשל עוולה שביצע כלפיו (ראו ע"א 897/75 ווסטצ'סטר פייר אינשורנס קומפני נ' קורן, פ"ד לא(1) 660, 665). עוד נפסק כי עד שייחשב הניזוק כמי שחשף עצמו מרצון לסיכון, יש להראות כי לא פעל מתוך לחצים אשר מנעו ממנו את האפשרות לקבל החלטה חופשית ובדרך כלל, אין לומר כי נתונה בידי עובד בחירה חופשית להסתכן או שלא להסתכן בבצעו את העבודה שהטיל עליו מעבידו (ראו: ע"א 60/57 דויטש נ' פרנקו, פ"ד יא(3) 1529, 1532; ע"א 240/66 הרשות לפיתוח החולה חברה בע"מ נ' אזולאי, פ"ד כ(4) 857, 861). חלוקת האחריות בין המזיקים 15. משדחיתי את הטענות שהעלו מלול, גרינברג והמדינה במישור העובדתי ובמישור העקרוני כנגד קביעותיו של בית משפט קמא בדבר חובת הזהירות החלה עליהם ובדבר הפרתה, יש להידרש עתה לטענות שהעלו מערערים אלה נגד קביעותיו של בית משפט קמא לעניין חלוקת האחריות ביניהם. לכאורה, נראה כי אחריותה של המדינה כמי שלא אסרה על כניסת המשאית הבלתי ממוגנת לשטח דרום לבנון, אינה נופלת בעוצמתה מרשלנותם של מלול וגרינברג שבחרו שלא למגן את המשאית ואין לראותה כרשלנות משנית בלבד הנלווית לרשלנותם. תוצאה זו אף מתיישבת היטב עם העובדה שהיה זה בכוחה של המדינה להתנות בפני מלול וגרינברג את הזמנת העבודה בכך שהמשאית תהא ממוגנת והיא נמנעה מעשות כן. נראה, אפוא, על פני הדברים, כי יש מקום להגדיל את חלקה של המדינה באחריות משיעור של 20%, אותו קבע בית משפט קמא, לכדי שיעור של 50%. הגדלה זו של האחריות המיוחסת למדינה יש בה אף כדי להוות תמריץ שלילי להתנהלות החותרת להסיר מעל כתפיה אחריות לביטחונם של עובדים אזרחיים המבצעים עבורה עבודות בסיכון בטחוני גבוה ולהעביר את כל כובד משקלה של אחריות זו אל המעסיקים האזרחיים, הגם שכישוריהם לנקוט אמצעי בטיחות ראויים נופלים בנסיבות העניין מאלה של אנשי המקצוע הצבאיים. בכך יש כדי להגשים מדיניות משפטית ראויה, המווסתת את ה אחריות בנזיקין אל עבר הגורם שהוא בעל המומחיות בסוגיה והינו על כן מונע יעיל יותר של הנזק. 16. דא עקא, ההכרעה בחלוקת האחריות בין המזיקים השונים במקרה דנן צריכה דיון והכרעה בהודעות לצד ג' שהגישו הנתבעים זה כנגד זה ובהן העלו טענות שונות החורגות ממסגרת היחסים מול בגא הניזוק. משלא דן בית משפט קמא בטענות אלה ולא הכריע בהן, נמצא כי טרם הבשילה העת להכריע בשאלת חלוקת האחריות בין המזיקים לבין עצמם. ודוק: ככל שהדבר נוגע לחבותם של הנתבעים כלפי בגא, יש לראותם כחייבים ביחד ולחוד, שכן עניין לנו בנזק אחד שאינו ניתן להפרדה (ראו ע"א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' מירו, פ"ד נז(2) 785, 796-795). שיעור הפיצויים 17. בכל הנוגע לסכומי הפיצוי שפסק בית משפט קמא לבגא בגין פגיעותיו, מלינים בעלי הדין בערעוריהם על שיעורי הנכות שנקבעו ועל הסכומים שנפסקו בראשי הנזק השונים. בגא טוען בערעורו כי היה על בית המשפט להעמיד את נכותו על שיעור גבוה יותר וכי נכותו התפקודית עולה בהרבה על נכותו הרפואית. לעניין הפסד ההשתכרות הוא טוען כי היה מקום לערוך את החישוב על בסיס שכר גבוה מן השכר הממוצע במשק וכי בית-המשפט טעה בכך שניכה מס מבסיס השכר שקבע וכן כי טעה בכך שלא צירף ריבית לסכומים שפסק בגין הפסד ההשתכרות בעבר. עוד טוען בגא כי שגה בית המשפט בכך שלא פסק לו פיצוי עבור אובדן פנסיה, וכי סכומי הפיצוי שנפסקו לו עבור עזרת צד שלישי, ניידות וכאב וסבל הינם על הצד הנמוך ויש להוסיף עליהם. בגא מוסיף וטוען כי הוא זכאי לריבית על הסכום בגין כאב וסבל לגבי מלוא התקופה מיום התאונה ועד למועד מתן פסק-הדין ולבסוף הוא טוען כי היה על בית-המשפט לפסוק לו שכר טרחה בשיעור של 20% מן הפיצוי שנפסק, כמקובל בתביעות על-פי פקודת הנזיקין. הנתבעים בערעוריהם טוענים, לעומת זאת, כי שגה בית המשפט משקיבל את קביעת המל"ל לעניין שיעור נכותו של בגא וכי היה עליו לבסס את קביעותיו לעניין זה על חוות הדעת של המומחים הרפואיים שהעידו מטעמם. עוד טוענים הנתבעים כי שיעור הנכות התפקודית שנקבע לבגא בנסיבות העניין גבוה וראוי להפחיתו. מלול והמדינה מוסיפים וטוענים כי מכל מקום נפלה שגגה בחישוב הנכות הרפואית משום שבית המשפט כלל בחישובו פעמיים את הנכות הנפשית שקבע המל"ל. באשר להפסד ההשתכרות טוענים הנתבעים, כי היה על בית המשפט לחשב את שכרו של בגא על פי בסיס שכר הנמוך מן השכר הממוצע במשק ומלול מוסיף וטוען כי בית המשפט שגה בחישוב סכום הפסד ההשתכרות לעבר, משום שלא שיערך את שכרו של בגא בגין עבודת השמירה וניכה שכר זה מן הפיצוי בערכים נומינליים. הנתבעים טוענים עוד כי הסכומים שנפסקו לבגא עבור עזרת צד שלישי, עבור ניידות ועבור כאב וסבל הינם מופרזים ביותר ויש להפחיתם. לבסוף, טוענים מלול וגרינברג כי סכום הפיצוי שנפסק לבגא "נבלע" בסכומים המגיעים לו מן המל"ל וכי שגה בית-משפט קמא בכך שהתעלם מחוות הדעת האקטוארית שהוגשה על ידם לעניין זה ובכך שלא קבע מהו הסכום אותו יש לנכות מן הפיצוי, כאמור. עוד טענו מלול וגרינברג כי בנסיבות אלה ובשל כך שהתביעה "נבלעת", היה מקום לפסוק שכר טרחה לטובתם ולא לטובת בגא, כפי שפסק בית משפט קמא. 18. חלק הארי של הטענות שהעלו בגא מזה והנתבעים מזה לעניין סכומי הפיצוי שפסק בית משפט קמא אינו מצדיק את התערבותנו, ובעניין זה כבר נפסק פעמים הרבה כי בית-משפט זה לא ימיר את הערכתה של הערכאה הדיונית בהערכתו, אלא אם כן סכומי הפיצויים שנפסקו הינם בלתי סבירים או שנפלה טעות בולטת בהערכת הנזק (ראו: ע"א 60/87 אילוז נ' דוד, פ"ד מב(3) 643, 647; ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 24). להלן אתייחס אפוא למיעוטם של העניינים המצדיקים התערבות על פי אמות המידה האמורות. הנכות הרפואית והתפקודית 19. בית משפט קמא העמיד את שיעור הנכות הרפואית הכוללת של בגא בתחום האורתופדי ובתחום הנפשי על 57.5%, בהתבסס על קביעות המל"ל ועוד פסק כי נכותו התפקודית של בגא חופפת את זו הרפואית. בגא והנתבעים כאחד טוענים כי שגה בית-המשפט בכך שאימץ את קביעות המל"ל לעניין הנכות הרפואית והם מלינים על כך שהתעלם, לשיטתם, מחוות דעת המומחים הרפואיים שהגישו הם. משהוגשו בהסכמת בעלי הדין קביעות המל"ל לעניין נכותו הרפואית של בגא, ומשבחר בית משפט קמא לאמצן, לאחר שקיבל ובחן את עדויות המומחים שהגישו הצדדים לעניין הנכות, אינני סבורה כי יש מקום להתערב בקביעותיו אלה של בית משפט קמא, למעט השגגה, שהינה טכנית במהותה, שיצאה תחת ידו בכך שהוסיף נכות נפשית בשיעור 10% לשיעור הנכות הרפואית שקבע המל"ל לבגא, למרות שהנכות הכוללת שקבע המל"ל בשיעור 52.75% כבר כללה בחובה את הנכות הנפשית האמורה. לפיכך, יש להעמיד את נכותו הרפואית הכוללת של בגא על שיעור של 52.75% במקום השיעור של 57.50% אותו קבע בית משפט קמא בטעות. קביעתו של בית משפט קמא לעניין החפיפה בין נכותו הרפואית של בגא לנכותו התפקודית, אף היא סבירה בנסיבות העניין ואינה מצדיקה התערבות, נוכח היקף הפגיעות שנגרמו לו בתחום האורתופדי ובתחום הנפשי ונוכח העובדה כי בעקבות פגיעות אלה אין הוא יכול עוד להמשיך לעבוד במקצועו כנהג משאית והאפשרויות המקצועיות הנוספות העומדות בפניו בנסיבות העניין מצומצמות למדי. יחד עם זאת, משהופחתה הנכות הרפואית והועמדה על שיעור של 52.75%, יש להפחית בהתאמה גם את שיעור הנכות התפקודית ולהעמידה על שיעור זה. הפסד השתכרות 20. בחישוב הפסד ההשתכרות לעבר ולעתיד שגה בית משפט קמא בהפחיתו 15% מבסיס השכר אשר שימש לצורך חישוב ההפסד. זאת משום שעל פי ההלכה הפסוקה יש לחשב הפסדי שכר בתביעות נזיקין, שאינן תביעות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, לפי השכר ברוטו, ללא הפחתת מס (ראו ע"א 174/93 מרום נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כמו כן, יש צדק בטענה שהעלה בגא בערעורו כי אל סכום הפיצוי אותו פסק בית משפט קמא עבור הפסד השתכרות בעבר, יש להוסיף ריבית כחוק מאמצע התקופה. מנגד, וכטענת מלול וגרינברג בערעורם, יש לשערך את שכר השמירה שנוכה מהפסד ההשתכרות לעבר על מנת שערכי ההפסד שנפסקו יתואמו לסכומי השכר שנוכה. במסגרת שערוך שכר השמירה יש להוסיף גם לסכום זה ריבית מאמצע התקופה, וזאת פרט להפרשי הצמדה. לבסוף, נוכח הפחתת שיעור הנכות התפקודית והעמדתו על 52.75%, יש להפחית בהתאמה גם את סכום הפיצוי שנפסק עבור הפסד השתכרות לעתיד, לאחר שיחושב על בסיס נכות זו. לעומת זאת, הפחתת שיעור הנכות הרפואית והתפקודית אינה מצדיקה שינוי בסכומי הפיצוי ביתר ראשי הנזק. התעלמותו של בית משפט קמא מחוות הדעת האקטוארית שהגישו מלול וגרינברג אף היא טעונה תיקון וצודקים מערערים אלה בטענתם כי מן הראוי היה להיזקק לחוות הדעת האקטוארית ולקבוע על פיה מהו הסכום לניכוי ומהו, אם בכלל, סכום הפיצוי המגיע לבגא לאחר ניכוי זה ולגזור מכך את החיוב בהוצאות ושכר טרחה. 21. סיכומם של דברים - אני מציעה לחבריי לדחות את הערעורים כולם ככל שהם נוגעים לשאלת החבות ולקבל בחלקן את טענות המערערים בעניין שיעור הפיצוי, כפי שפורט. עוד אני מציעה לחבריי להחזיר את הדיון לבית משפט קמא על מנת שיקבע את סכומי הפיצוי המגיעים לבגא על פי עקרונות הפיצוי המתוקנים שנקבעו ועל מנת שייתן דעתו לחוות הדעת האקטוארית, יקבע את סכום הניכוי ויגזור מכך את החיוב בהוצאות ושכר טרחה על פי השיעורים המקובלים בתביעות נזיקין שאינן תביעות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. כמו כן, ידון בית משפט קמא בהודעות לצד ג' שהגישו הנתבעים האחד כנגד משנהו ויקבע את חלוקת האחריות ביניהם, לאחר שיכריע בהודעות לצד ג', כאמור. לבסוף אני מציעה לחבריי לחייב את המערערים בערעור שכנגד וכן בע"א 1250/03 ובע"א 1029/03, לשלם לבגא יחד ולחוד שכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪. לא הייתי עושה צו להוצאות בע"א 971/03. ש ו פ ט ת השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. טרוראלימותתקיפה