פסק דין "אני שומע רבים צועקים, "הענישו את האשמים", אך רק בודדים מזדעקים כדי לטהר את שמם של החפים מפשע" (סמואל ס.לייבוביץ, "בית משפט", מאת קוונטין ריינולדס, עמ' 10). בפניי תביעה בסדר דין מהיר לפיצויים בעילה של הפרת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה -1965 (להלן: "החוק"). התובע הינו אזרח ישראל ואב לחמישה ילדים. הנתבעת הינה חברה בע"מ המפעילה את העיתון "ידיעות אחרונות בע"מ" (להלן: "הנתבעת"). ביום 24/11/02 נעצר התובע בחשד לביצוע עבירות ביטחוניות ובין היתר נחשד כי סיפק לפלשתינים תעודות זהות כחולות, מדים ותעודות שוטר בכדי שישמשו למטרות חבלניות. החשדות זכו לסיקור רב בעיתון הנתבעת ובין היתר נכתב כי בעבר, אביו של התובע ניסה לרגל לטובת מצריים והתובע הולך בדרכי אביו ומסייע לפלסטינים, עיתונאי ו"פרשני" הנתבעת אף הוסיפו לכתבה (לדידה של הנתבעת בגין "עניין לציבור") נופך וניתוח "פסיכולוגי" באמירות כגון: "האב לעולם לא יוכל ליישר מבט אל הבן, שניהם הסתבכו קשות עם החוק ועם עצמם", וכן ..."ההיסטוריה חוזרת". בסופו של דבר ביום 18/09/03 החליטה פרקליטות מחוז מרכז בדבר סיום החקירה כנגד התובע ועל סגירת התיק. בעקבות הפרסום, טוען התובע, כי נגרמו לו נזקים ואף לא הצליח למצוא עבודה. התובע טוען כי ביום 13/04/04 פנה לנתבעת בדרישה כי תפרסם כתבה בדבר העובדה כי התיק כנגדו נסגר אך לא זכה להתייחסות מצד האחרונה וזאת בניגוד לסעיף 25 א' לחוק. הנתבעת מודה כי ביום 26/11/02 פירסמה כתבה שהודיעה על מעצרו של התובע ועל החשדות כנגדו וכי ביום 28/11/02 פירסמה ידיעה מעדכנת על שיחרורו של התובע מהמעצר. ביום 06/12/02 פורסמה כתבה נוספת במוסף "7 ימים" שסיקרה את הפרשה. לטענת הנתבעת, אף סוכם בין הכתבת לבין התובע, כי כתבה זו "מפצה" את התובע. לטענת הנתבעת, לאחר סגירת התיק ב-18/9/03, פרט לכתב התביעה מעולם לא קיבלה כל פנייה מהתובע ובודאי לא פניה בדבר פרסום עדכון. לטענת הנתבעת כל האמור בפרסומיה היה אמת ואין לתובע להלין אלא על עצמו. הנתבעת טענה כי אין התובע יכול להוכיח קשר בין הפרסומים לבין אי קבלתו לעבודה וכן אינו יכול לתבוע בשם בני משפחתו וכי לא פעלה בניגוד להוראות סעיף 25א לחוק. בנוסף, לטענתה, אין לפרש את ס' 25 א' לחוק בדווקנות ולפיו על פרסום העדכון להיות ממש באותו גודל, אותה צורה, אותו מקום ואותה הבלטה של הפרסום הראשון. הדבר תלוי בנסיבות ובשיקולי העריכה, בין היתר בהתייחסות לעניין הציבורי שבפרסום המעצר לעומת חוסר עניין הציבורי שבשחרור. התביעה, כאמור, הוגשה על פי "סדר דין מהיר" ועל כן פסק דין זה צריך היה להיות מנומק בתמצית בלבד אך לאור חשיבותו הציבורית ומהסיבה שזו הפעם הראשונה שסעיף 25 א' לחוק מגיע לפרשנות בתי המשפט, החלטתי לחרוג מד' אמותיו של פסק דין תמציתי, כהוראת תקנה 214טז (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. דיון: סעיף 25א לחוק דן בחובת עדכון וזו לשונו: "(א) פורסם באמצעי תקשורת שנפתחה חקירה פלילית נגד אדם או שהוגש נגדו כתב אישום או שהורשע בעבירה, והתקבלה החלטה לסגור את התיק, לא להגיש כתב אישום או לעכב הליכים, או שזוכה האדם או התקבל ערעורו, לפי הענין (בסעיף זה - החלטה עדכנית), ודרש אותו אדם בכתב מאמצעי התקשורת לפרסם את ההחלטה העדכנית, יפרסם אמצעי התקשורת את ההחלטה העדכנית בתוך זמן סביר מיום קבלת הדרישה; לענין סעיף זה, "הורשע" - לרבות קביעה של בית המשפט שהאדם ביצע עבירה, בלא הרשעה. (ב) החלטה עדכנית תפורסם בהבלטה הראויה ובהתחשב, בין השאר, בדרך שבה פורסמה הידיעה שאותה יש לעדכן. (ג) (1) מעשה או מחדל בניגוד להוראות סעיף זה הוא עוולה אזרחית בהוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש],יחולו עליה בכפוף להוראות פסקה(2) (2) על מעשה או מחדל בניגוד לסעיף זה יחולו הוראות סעיפים 7א(ב), (ד) ו-(ה), 9(א)(11) ,10 ,2(א) ו-(ג), 23 ,12 ו-25, בשינויים המחויבים". בדיונים לקראת תיקון החוק, ציין ח"כ טומי לפיד בין היתר: "הצעתי את החוק הזה בעקבות מקרה קונקרטי, כאשר פורסם בעיתון, ואני לא אנקוב פה בשמו של העיתון, שקצין משטרה מסוים נפתח נגדו תיק בפרקליטות. התיק נפתח, הדבר נחקר והתיק נסגר, וקצין המשטרה פנה אל העיתון וביקש לפרסם את העובדה שהתיק נסגר והעיתון סירב לפרסם את זה...". "...אני מוסיף פרט מהותי העיתון צריך לעשות את זה פחות או יותר באותו גודל ובאותו מקום שבו הוא פרסם קודם את החשד, אני לא אומר בדיוק באותו מקום ואני לא יכול בדיוק לקבוע על הסנטימטר, יכול להיות שעיתון כתב במשך 20 יום על הפרשה, ואני לא יכול לדרוש ממנו שעכשיו יפרסם הכחשה במשך 20 יום הדבר צריך להיות במובן הסביר והמתקבל על הדעת". (דברי הכנסת, ישיבה מיום 2.7.02, עמ' 1-2). אין מחלוקת כי הנתבעת פירסמה את העובדה כי נפתחה חקירה פלילית כנגד התובע שאף נעצר. חלוקים הצדדים האם כגרסת התובע, הוא פנה אל הנתבעת בכתב על מנת שתפרסם את ההחלטה העדכנית או כגרסת הנתבעת, שמכיוון שלא התקבלה כל פנייה כזו אין היא מחוייבת לפרסם, דבר, הגם שלטענתה ביום 28/11/02 פירסמה את העובדה כי שוחרר. מטעם הנתבעת העיד סגן העורך מר רון ירון. לטענתו פרט לכתבה בדבר שחרורו של התובע מיום 28/11/02 פורסמה ביום 06/12/02 כתבה נוספת במוסף "7 ימים" בה הובהר כי חשדות המשטרה לא היו נכונות, והובהר בצורה ברורה לקוראים כי האיש (הכוונה לתובע מ.ק.) נקי ועל כתבה זו הסתמכה הגנתה החלופית של הנתבעת. לדידי, מקריאת הכתבה הדבר אינו כה ברור והדבר אינו עולה בוודאות מהכתבה שמתארת את ילדותו של התובע ויחסיו עם אביו, אך לא את קלישות ראיותיה של הפרקליטות והשיקולים שיביאו לסגירת התיק. מר ירון הצהיר גם כי ביום 19/04/04 פורסמה בעיתון "הארץ" כתבה על סגירת החקירה כנגד התובע ולכן יכל התובע להסתמך עליה במציאת עבודה. מוטב היה כי דברים אלו לא יאמרו. נהיר הוא שעל פי החוק, עצם העובדה שדבר זיכויו של נאשם פורסם באמצעי תקשורת אחרים, אין בו בכדי להפחית מחובתו של אותו כלי תקשורת הממאן לפרסם את הזיכוי. מר ירון אף לא ידע מתי סירב התובע להצעת הנתבעת לעדכון הפרסום וטען כי לא ידע אם הדבר נעשה בטרם התקופה בה הוא ממלא תפקיד בנתבעת או לאחריה. בנוסף לא ידע להסביר מדוע בכתבת העידכון (נספח 4 לתצהירו) לא מופיע תאריך הפירסום וטען כי אינו האדם המתאים לשאלות הללו. דא עקא שהאדם המתאים לא הובא לעדות. הנתבעת לא השכילה להביא לעדות גם את עורכת הכתבה שפורסמה במוסף "7 ימים" על מנת שתשפוך אור ותבהיר את הלך הדברים ותכחיש את טענות התובע לפיהן 90 אחוז מהראיון אינו נכון (עמ' 6 לפרוטוקול) וזאת חרף ההלכה הפסוקה לפיה: "קמה חזקה כי בעל דין אשר נמנע מהבאת עד מרכזי שבשליטתו ללא הסבר סביר, הנה אילו היה מובא העד - כך החזקה - היה מעיד עדות שאינה מתיישבת עם עדות בעל הדין" (רע"א 10319/04 הפטריאך היווני האורטודוכסי נ' מאיר זרי (לא פורסם). הנני מאמין לתובע על כי פנה בכתב לנתבעת עפ"י מכתבו מיום 13.4.04, כפי שצויין בתצהירו. לתובע היה חשוב שיתפרסם דבר סגירת התיק נגדו ועשה ככל יכולתו לפרסום העדכון בכל אמצעי התקשורת. אינני מקבל את גירסת הקונספירציה" לפיה התובע לא שלח את מכתב בפועל, והוא הוצג כאן אך ורק בכדי שתהיה לתובע עילה לתבוע את הנתבעת. אין לדברים כל אחיזה במציאות והם גם נוגדים את גישתם של התובע וב"כ (ראה בהתכתבות בין הצדדים שצורפה לכתב ההגנה). מששכנע אותי התובע שהוא שלח את המכתב, נטל השכנוע על כי המכתב לא הגיע לידי הנתבעת רובץ עליה. הנתבעת לא הרימה נטל זה, לא הציגה כל תיעוד של "דואר נכנס" במשרדיה או רישום קביל או עדות כלשהיא שיכולה להצביע על כך שמכתב הדרישה של התובע לא הגיע ליעדו. יתרה מזו, לדידי, המחלוקת שבין הצדדים לעניין קבלת מכתב הדרישה של התובע נפתרה מהרגע שבו הוגשה התביעה והעתק מכתב התביעה נמסר לנתבעת. סבורני כי מרגע שקיבלה הנתבעת את כתב התביעה קיבלה אף את דרישת העידכון.תוך זמן סביר מקבלת התביעה (ולא ב - 9.3.05 כפי שעולה ממוצג ת/2) היה עליה לפרסם את דבר העדכון כדרישת סעיף 25א לחוק (ולא בהודעה מינורית כפי שהדבר נעשה בת/2 הנ"ל) הנתבעת לא פעלה לפרסם את כתבת העדכון תוך זמן סביר מקבלת התביעה, וניסתה להיתפס בפרסום בעיתון אחר או בכתבה אחרת אותה פרסמה חודשים לפני סגירת התיק כשתוכנה אינו מעדכן דבר. שוכנעתי כי התובע הגיש תביעתו רק כאופציה אחרונה וכי פניותיו לנתבעת כי תפרסם את כתבת העדכון כחוק לא נענו פרט לפרסום שולי. בנוסף מצאתי ממש בטענותיו של התובע כי בעקבות הפרסום נשוא התביעה נתקלו הוא ובני משפחתו בקשיים ממשיים. נותרה בעינה שאלת תום הלב, ופרשנות הנכונה של ס' 25 א' לחוק. דהיינו, האם התובע, בעקשנותו על כי כתבת העדכון תעשה בחצי עמוד בולט בעיתון ובהבלטה ותמונה כפי שכתבת המעצר והחשד פורסמו, נהג בחוסר תום לב במימוש זכויותיו עפ"י חוק והאם פועל התובע בחוסר תום לב בדורשו מלוא הפיצוי הסטטוטורי, שעה שהנתבעת סירבה "להיכנע" לתכתיביו? ומהיא הפרשנות הנכונה לסעיף 25 א' לאור תכלית התיקון לחוק? עמדת המשפט העברי הדרך לנסות ולפרש הוראות חוק חדשות על פי עקרונות מהמשפט העברי נובעת, הן מתוך חוק יסודות המשפט, תש"מ - 1980 המפנה לעקרונות הצדק, המוסר והשלום של מורשת ישראל והן באמצעות ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בהתאם לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וכפי שציין כב' הנשיא אהרון ברק בספרו "שופט בחברה דמוקרטית" (עמ' 290): "ערכי היסוד של המשפט העברי מעצבים את דמותנו כעם וכמדינה. בהם באים לידי ביטוי היותנו לא רק מדינה דמוקרטית אלא גם מדינה יהודית. ערכי יסוד אלה הם חלק מערכי היסוד של משפטנו. יושם נא אל לב: הפנייה לערכי היסוד של המשפט העברי אינה פנייה אל משפט משווה. זו פנייה אל משפט ישראל. זו פניית חובה. הפנייה אינה אל כל ערכיו של המשפט העברי. הפנייה היא לאותם ערכים המהווים חלק ממשפט המדינה". ערכי התום לב, ערכי הצדק, היושר וההגינות, הם ערכים המהווים חלק ממשפט המדינה וניתן לשאוב מהמשפט העברי הדרכה כיצד לנהוג על פיהם. אף שסעיף 25א(ב) לחוק איסור לשון הרע למעשה אינו עוסק בפרסום התנצלות או בקשת סליחה על לשון הרע שפורסם אודות אדם, מכל מקום ההגיון העומד בבסיסו הוא יצירת תיקון ואיזון הולמים לרושם שנוצר כתוצאה מהפרסום השלילי. במשפט העברי עניין זה הינו בעל חשיבות מרובה בתהליך התיקון של הוצאת הדיבה. בעניינים הקשורים ליחסים שבין אדם לחברו אין תוקף לתהליך התשובה כל עוד לא ריצה את חברו וכך נוסחו הדברים ב"יד החזקה": "אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן, אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו, אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו, אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו, לא רצה חבירו למחול לו מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו, לא נתרצה להן מביא לו שניה ושלישית לא רצה מניחו והולך לו וזה שלא מחל הוא החוטא." ( רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ב, הלכה ט. על פי הגמרא במסכת יומא, דף פז ע"א. ראה גם שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תכב, סעיף א.) לשון הרע והוצאת שם רע על אדם הם במובהק עבירות שבין אדם לחברו ועל כן הדרך לתיקונן היא פיוסו וריצויו של מי שנפגע מהן בדרכים הנזכרות. ולכאורה, אם החוטא ביצע את המוטל עליו יצא ידי חובתו אף שהנפגע ממנו לא התרצה, אלא שמסקנה זו נכונה לגבי כלל העבירות שבין אדם לחברו ולא בהוצאת שם רע, ומקור הדברים בתלמוד הירושלמי בהתייחסו לדרך הריצוי הנזכרת לעיל: "אמר רבי יוסה הדא דתימר שלא הוציא לו שם רע, אבל הוציא לו שם רע אין לו מחילה עולמית" (ירושלמי, מסכת בבא קמא, פרק ח, הלכה ז ראה גם הרב י"מ הכהן מראדין, חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל ד, סעיף יב ובבאר מים חיים, ס"ק מז ) והכוונה שאין חובה על האדם שנפגע למחול. (רמ"א, אורח חיים, סימן תרו, סעיף א ) בנימוק הדברים אומר בעל תרומת הדשן: "וטעמא [=וטעם] רב אית ביה [=יש בו] לעניות דעתי, דדילמא איניש [=שמא אדם] שמע באפוקי קלא בישא [=בהוצאת קול לשון הרע] ולא שמע בפיוסו, ולא נפיק להא האי גברא מידי חשדא [=ועדיין חושד באותו אדם]". (שו"ת תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן ריב. הובא במגן אברהם, שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרו, ס"ק ה. ראה גם ים של שלמה, בבא קמא, סימן סג.) הווי אומר, מאחר שמהותה של עבירה זו שהיא חורגת ממערכת היחסים המצומצמת שבין החוטא והנפגע, שהרי כל הפגיעה היא בגין חשיפת המידע הפוגע לצדדים שלישיים, הרי תיקון הדבר באופן שלם יכול להיעשות אך ורק על ידי חשיפת אותם צדדים שלישיים למידע המעודכן, והתעקשות הנפגע שלא למחול עד שדבר זה ייעשה אין בה כל טעם לפגם. העולה מן האמור, שזכותו של הנפגע מהוצאת שם רע שלא למחול עד שיבוצע תיקון הולם לפרסום השלילי אודותיו. תיקון זה צריך להיות בדרך שהמידע העדכני יגיע לכל מי שנחשף למידע השלילי בראשונה, ולפיכך יש לשאוף לדרך פרסום שתביא לתוצאה כזו. בהקשר זה ראוי לציין, שבהגהות מרדכי ( הגמ"ר, קידושין, סימן תקנח ) מובא מקרה של מי שחירף אישה ונפסק שבקשת המחילה תיעשה לפני בית הכנסת, כנראה מן הטעם שזוהי דרך הפרסום הפומבי הרחבה ביותר בקהילה שנהגה בעבר ( ראה נ' רקובר, "על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי", סיני נא (תשכ"ב), עמ' שכו-שמה, פרק רביעי). מן הדברים הללו עולה שאין מחילה למוציא שם רע מחטאו עד שירצה את חברו, ואין די בדרכים הרגילות של ריצוי החבר אלא עד שיעשה את כל הדרוש לתקן את הרושם השלילי שיצר. פגיעה בשמו הטוב של האדם עלולה לגרום לנזקים רבים, החל מצער ובושה וכלה בהפסדים כספיים שונים. בדיני הנזיקין נכללת עבירת לשון הרע בעבירה רחבה יותר של גרימת בושת שלא על ידי מעשה (רמ"א, חושן משפט, סימן תכ, סעיף לח, על פי שו"ת תרומת הדשן, סימן שז). הכלל הוא שיש לבית הדין שיקול דעת רחב כיצד לנהוג עם המבייש, וכך דברי הרמב"ם: "המבייש את חבירו בדברים או שרקק על בגדיו פטור מן התשלומין, ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כמו שיראו. " ( רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ג, הלכה ה) שיקול דעת רחב זה ניתן לבית הדין בכדי שיוכל לחייב תשלומי פיצויים שאינם מן הדין. רבנו אשר כותב: "ורב שרירא ז"ל כתב דאף על בשת דברים מנדים אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו ומסתברא דיותר בשת בדברים מבשת של חבלה דאין דבר גדול כלשון הרע ודבה שאדם מוציא על חבירו". (רא"ש, בבא קמא, פרק ח, סימן טו. הובא בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן תכ, סעיף לח בשם יש אומרים). גם בדבריו מסתבר שהכוונה לפיוס בפיצוי ובית הדין ישתמש בכלי האכיפה שניתנו בידיו, במקרה זה הנידוי, לשם כך. (תודתי למרכז ישמ"ע - המרכז לישומי משפט עברי במכללה האקדמית בנתניה בגין ההפניות למקורות המשפט העברי). הנה כי כן, רואים אנו כי גם בידי מערכת השיפוט ניתנה סמכות רחבה לחייב את הפוגע בחברו בדברים לפייסו בפיצוי כספי, וייתכן שלשם פיוסו יוכל בית הדין לחייבו אף בפרסום ידיעה עדכנית במקרה של הוצאת שם רע והכל לפי הנסיבות ולפי ראות עיני בית הדין. נראה שחובת הפיוס מן הבחינה הדתית על ידי פרסום של ידיעה עדכנית המוטלת על המוציא שם רע לחברו תלויה במידת התעקשותו של הנפגע. הפרמטר העיקרי בפרסום צריך להיות על פי מידת התפוצה של הידיעה הראשונה.מן הבחינה המשפטית לבית הדין מסור שיקול דעת רחב כיצד לאכוף את פיוס הנפגע, גם באמצעות תשלום כספי. סוף דבר דבריו של עו"ד לייבוביץ (לימים שופט פדראלי במדינת ניו-יורק), בהם פתחתי פסק דין זה, מתחילת המאה שעברה, תקפים גם היום. קל מאוד וסנצציוני יותר, לפרסם דבר מעצרו וחשדות נגד אדם. קשה יותר ופחות סנצציוני לפרסם את שחרורו ונקיון כפיו. הן כוונת המחוקק העולה מדבריו של ח"כ לפיד שצויינו לעיל והן מעקרונות המשפט העברי שצוטטו, עולה ברורות כי פרשנות תכליתית ראויה של החובה עפ"י סעיף 25 א' לחוק היא הטלת חובה סטטוטורית על אמצעי תקשורת לפרסם עדכון על שחרור וזיכוי נאשם, באותה צורה "סנצציונית" ובאותה הבלטה וגודל ידיעה כפי שפורסם דבר מעצרו, חקירתו והגשת כתב אישום נגדו. סבורני כי פרשנות תכליתית זו מתאימה אף לפרשנות פרגמטית או פרשנות טקסטואלית של הסעיף הנדון. יתכן שבפרסום ידיעות שאין בהם "עניין ציבורי" בהבלטה כזו, תגרום "נזק" מסויים לעיתון ותפגע בשיקולי העריכה אך זו בדיוק כוונת המחוקק. יתכן שאם עורך ידע בעתיד שיהיה עליו להקצות שטח נרחב בעיתון על מנת לטהר שמו של אדם, יחשוב פעמיים, האם להשקיע שטח כה נרחב בפרסום ידיעה שתרתום את שמו ובכך גם תושג תכלית החקיקה, בהיבט של יעילות כלכלית. יתרה מזו, כתבת עידכון המודיע על אי הגשת כתב אישום נגד אדם, תרסן את אותם עיתונאים המסתייעים ב"מקורות יודעי דבר" המוסרים ש"התיק נגד החשוד סגור". ציבור הקוראים הקורא כתבה סנצציונית על מעצרו של חשוד, עם פרשנויות מורחבות על מעשיו, יתייחס להבא בספקנות הראויה לכתבות מסוג זה, שעה שיקרא בהבלטה הראויה, דבר שחרורו ואי הגשת כתב אישום נגדו (אולי זו גם הסיבה לרצון הנתבעת להסתפק ב"הודעה" פושרת בעמודים הפנימיים....). הנתבעת קיבלה את דרישתו הראשונה של התובע לפרסום כתבת עדכון, קיבלה את כתב התביעה בצירוף דרישה דומה והפרה את חובתה עפ"י סעיף 25 א' לחוק אישור לשון הרע, תשכ"ה-1965. כפי שראינו אף במקורות המשפט העברי, אין לראות בהתעקשותו של התובע על כי העדכון בדבר שחרורו והחלטת הפרקליטות שלא להגיש כתב אישום תעשה באותו גודל ואותו מימד של הפרסום המקורי ודרישתו לפיצוי כספי משזה לא נעשה כהתנהגות בחוסר תום-לב. יתרה מזו, עצם העובדה כי התובע וב"כ המלומד הסכימו להצעת בית המשפט מיום 12.12.2004, כי בית המשפט יקבע את צורת העדכון, גודלו ומיקומו בעיתון, מראה כי אין התובע אדם רודף בצע אלא אדם הדואג לשמירת שמו. על אף שבאופן עקרוני, אין על בית המשפט "לרשום" לחובת צד כזה או אחר את עצם אי נכונותו לקבלת הצעות פשרה מטעם בית המשפט, וזכותו של מתדיין שדינו ייחרץ על פי דין ולא על פי פשרה, נראה לי כי אי נכונותה של הנתבעת לקבל את הצעת בית המשפט הנ"ל מיום 12.12.04, פועל לחובתה. נכונות כזו היתה מוציאה מתביעת התובע את "עוקצה" ומאיין את התביעה הכספית ויש להצטער על כי הנתבעת לא הסכימה לכך. די לי בכל האמור לעיל על מנת לקבל את התביעה. התלבטתי, האם בנסיבות העניין, יש לפרש את הפיצוי על פי ס' 25 א' כפיצוי סטטוטורי קבוע או פיצוי מקסימלי עפ"י החוק, שהוא בשיקולו של בית המשפט. לדעתי יש להשאיר שאלה זו בצריך עיון שכן גם עפ"י שיקול דעת בית המשפט, סבורני כי הפיצוי של 50,000 ₪ הוא סביר בהחלט, לאור תפוצתו הרבה של עיתון הנתבעת, לשון הכתבה ו"הפרשנות" שנלווה לה. הנתבעת תשלם לתובע סך של 50,000 ₪ כשהם צמודים ונושאי ריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. בנוסף תשא הנתבעת בהוצאות המשפט וכן בשכ"ט עו"ד התובע בסך של 15,000 ₪ + מע"מ, סך זה ישולם תוך 30 יום מהיום אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום המלא בפועל. עיתונותלשון הרע / הוצאת דיבה